יש עוד כמה נקודות שעלו לי שקראתי אותך עכשיו:
1. מצוקה של שני בני הזוג בו זמנית
נשמע לפי התיאור שלך, שבשבוע הזה גם את וגם בעלך חוויתם מצב לא משהו,
שממש *שניכם* לא הייתם בטוב שלכם.
מצב כזה יכול להיות, ובאמת נשמע כמו מצב ***ששניכם נמצאים במצוקה בו זמנית****
וכאשר שני בני הזוג נמצאים במצוקה בו זמנית - הם לא מסוגלים לראות כרגע אצת הכאב של האחר!
זה לא שהם לא רוצים, אלא הם לא יכולים!
זה לא שלא אכפת לך מבעלך - אלא שאת מרוכזת בכאב שלך!
זה לא שלבעלך לא אכפת מהקושי ומהכאב שלך - זה שהוא מרוכז בכאב שלו!
אפילו לעצמכם אין יכולת לעזור כאשר אתם בתוך הכאב עצמו - אז קל וחומר שלאחר.
אדם שכל כולו בתוך הקושי - ממש ממש לא מסוגל אפילו לראות מעבר לקושי *עם עצמו*
הוא פשוט לא יכול, לא שלא רוצה.
במצב כזה צריך לחכות שיהיו כוחות.
לחכות שהמצוקה לאט לאט תפחת ותיעלם.
להיעזר ברשת תמיכה סביבתית רחבה - כמו אחות, חברה, אמא, שכנה, בייביסיטר, מסכים, אמבטיה, סדרה מצחיקה, הליכה לטבע, כוס תה, ספורט, כוס מיםף, מוזיקה, פעילות גופנית וכו' וכו' - כל דבר שיכול להקל מהמצוקה.
בלי לצפות מהשני כרגע - כי גם הוא במצוקה בדיוק עכשיו.
כמובן שבמצב שלא שני בני הזוג במצוקה בו זמנית זה יותר פתיר וקל...
אבל עד אז - להיעזר. בכל מה שאפשר
מספיק שרק אחד מכם יהיה עם טיפה טיפה יותר כוחות - והכל יראה אחרת
2. מה שעובר על בעלך -
אני לא יודעת בדיוק מה עובר עכשיו על בעלך, ומה עבר עליו בעבר,
ומה האופי שלו והאישיות שלו וכוחות הנפש שלו
ואלו מטענים הוא צבר או צובר כבר מילדות,
אבל לפעמים דברים שמשפיעיןם על הזוגיות ויוצאים גם בה, יכולים להעיד על דבר *אישי* שצריך לטפל בו.
למשל, האם הוא שלל דיכאון או חרדות או כל דבר אחר שיכול להיפתר לא רק ע"י זמן שעובר אלא גם ע"י אנשי מקצוע וכדומה בתחום?
כי אם למשל יש לו דכדוך או דיכאון או חרדות או קשב וריכוז כל דבר שמעיב על ההתנהלות שלו (וזה יכול להיות דבר של שנים ופשוט לא מאובחן) - זה יכול להקשות עליו מאוד מאוד בפן האישי - ומכך כמובן שישליך גם על הזוגי, ההורי, והכל בעצם...
ולפעמים אדם נמצא בתוך מערבולת ואפילו לא יודע שהוא נמצא שם!
ואפילו לא יודע שיש לזה שם, או דרך לצאת ממנה!
לכן הייתי מאוד ממליצה שיברר עם עצמו עם פסיכולוג וכו' האם עובר עליו משהו שכן מצריך עזרה מקצועית?
וזו לא בושה כלל, רק לתת כלים לחיים הרבה הרבה יותר שמחים וטובים וקלים.
לפעמים זה אפילו משהו קטן שרק תוסף כמו בי12 יכול לפתור, או כמה פגישות עם פסיכולוג וכן הלאה... וחבל ממש חבל לסבול.
3. דרך ההתנהגות של בעלך בשעת ריב או ריחוק
יכול להיות שבשעת ריב בעלך מרגיש במגננה,
מרגיש רחוק ולא טוב
ו*הדרך שלו*
דרך ההתמודדות שלו היא לברוח
(כתבתי את זה כבר קודם, אבל זה חשוב להתעכב עוד על הנקודה הזו לדעתי)
מה שזה אומר בפועל,
שבשעה שהוא מרגיש ריחוק ממך (אפילו אולי נפגע בעצמו מך, או כועס על עצמו שהוא פגע בך, או כל סוג של ריחוק שהוא, אפילו ההכי קטן)
- יכול להיות שזה מכניס אותו למקום עם עצמו שהוא רק רוצה "לברוח" מהסיטואציה,
להתנתק ממנה
להיות לבד
ללכת לחדר להיות עם עצמו
והוא לא יכול, פשוט לא יכול אחרת!
באמת שהוא לא יכול, לא שלא רוצה, לא שהוא חושב שזה צודק וכו' -- פשוט כך הוא בנוי ומחווט מאז שנולד להגיב בשעת "מצוקה". בבריחה.
ואם מקבלים אותו כמו שהוא - ואת המנגנון הזה שלו - אז לאט לאט לומדים לא להיפגע ממנו, כי הוא באמת לא עושה זאת מכוונה רעה, זה פשוט מי שהוא ודרך ההתמודדות שלו...
אני למשל כאשר אני בבאסה או ריב או מצוקה נוהגת בFIGHT -
שזה "התקפה" - לבכות את זה, לצעוק את זה, לכעוס על האחר/על עצמי.
זו דרך ההתמודדות שלי.
ובעלי היקר כאשר הוא בבאסה או ריב או מצוקה נוהג בFLIGHT -
שזה "בריחה"- רוצה להיות לבד, לנתק עצמו מהסיטואציה, "לברוח" מזה.
ויש אנשים שנוהגים בFREEZ- שזה לקפוא במקום...
וכל שלושת הדרכים הללו לגיטימיות
וכל איש או אישה בעולם נוהגים לפחות באחת משלושת הדרכים האלה כאשר הנפש שלהם מפעילה את מנגנון ההגנה שלה.
וזה רק שונה. אין יותר טוב ויותר רע - רק שונה.
אז ההבנה הזו חשובה נמאוד מאוד
ומודה, שרק אחרי 10 שנים אפילולתוך הנישואים התחלתי להבין את זה, והיום, 13+ שנים לתוכם אני עדיין צריכה להזכיר לעצמי שאם בעלי רגע הולך לחדר כשקשה לו (או עם עצמו, או עם סיטואציה שלא קשורה אליי, או עם סיטואציה שכן קשורה אליי) - זה שלו. וזה הדרך שלו להרגע. ואני כבר כמעט לא נפגעת (פעם מאוד נפגעתי מזה).
ואח"כ, אחרי שהוא נרגע ובמקום יותר טוב עם עצמו - אפשר לדבר על הכל.
4. כתבת שאולי לפעמים זה יושב לך על רגישות-יתר?
בנקודה הזו אני רוצה לומר לך, שאם למשל נפגעת מביקורת או סוג שלה, או אפילו משהו אחר,
לפעמים להבין את הדברים האלה מהשורש, ולהבין את התגובות *שלנו* לדברים יכול לעזור לנו מאוד.
למשל, בואי ניקח לצורך הדוגמא את עניין הביקורת.
ביקורת היא באמת לא נעימה, לאף אחד.
אף אחד לא אוהב להרגיש שהוא "לא שווה", או "פחות שווה",
או שמישהו מרגיש ש"הוא יותר טוב ממנו", או "צריך לחנך אותו",
וזה פשוט - לא נעים לשמוע שאתה לא בסדר! ובטח אם אתה מרגיש שאתה לא בסדר בעיני מישהו שאתה *מאוד אוהב* ומאוד *מעריך*.
אז קודם כל להבין את עצמך - זה באמת מאוד מאוד לא נעים לשמוע ביקורת.
ואת בת אדם, בריאה בנפשה אז זה פוגע 
לגבי איך אפשר בתכלס לנסות לשפר את הדימיקה הזוגית הנ"ל ביניכם:
1. מה שקשור לבעלך -
לעיתים, אדם מאוד ביקרותי - הוא אדם שגדל בבית מאוד ביקורתי,
בסביבה מאוד ביקורתית,
בו, מאז שהוא זוכר את עצמו אביו או אימו או שניהם כל הזמן שידרו לו: "אתה לא מספיק טוב/ אתה יכול יותר תמיד,
גם אם אתה 100 אפשר להיות תמיד 101, תמיד אפשר יותר, אתה כזה וכזה וכזה,
למה אתה כזה,
למה אתה לא כזה,
תהיה כמו___
תלמד מ____ וכן הלאה וכן הלאה" - עד שהוא כבר מתפוצץ מבפנים ולא יכול לשמוע את זה יותר,
אבל בד בבד שזה קשה לו - זה מה ש*מוכר* לו.
וכך הוא לפעמים באמת תופס את עצמו.
וכך הוא באמת נהיה מאוד מאוד ביקרותי כלפי עצמו
וכך הוא באמת נהיה ביקורתי גם כלפי הסביבה שלו - זה פשוט מה שהוא מכיר ויודע!
זה פשוט ה"אינסטינקט" הראשוני שלו מרוב שהוא רגיל לזה,
המוח זוכר הכל, הגוף זוכר הכל, הנפש זוכרת הכל, התת מודע זוכר הכל - ואדם שחיים שלמים חי עם דפוסי ביקורת - לא פלא שיעתיק אותם כאן למשפחתו.
עכשיו איך זה עוזר *לך* (וגם לו?)
אז אולי זה לא עוזר הרבה,
אבל קצת בטוח כן.
כי יש את *ההבנה ההתחלתית הזו* - ממה זה נובע,
מהמקום הבעצם מאוד כואב וקטן ***שלו עם עצמו***, ועוד מאז שהוא ילד...
ההבנה הזו יוצרת גם אמפתיה
גם שלך כלפיו
ואולי יותר חשוב - גם שלו לגבי עצמו. כאשר *הוא* יבין את עצמו ו*הוא* יקבל אמפתיה כלפי עצמו - עצם המודעות הזו,
עצם הלהעלות את הדברים מעל לפני השטח - כבר יכולה לתת הרבה.
וכמובן שמודעות זה לא מספיק, וצריך גם כלים מעשיים.
אז אחרי ההבנה אפשר להוסיף נדבך הדרגתי של איך בפועל לאט לאט לנהוג אחרת,
לשנות את הדפוס.
2. מה שקשור אלייך -
לעיתים אנחנו כ"כ רוצים להיות טובים, ולכולם,
ולפעמים אנחנו בסה"כ חושבים שאנחנו סבבה ואנשים טובי לב ורק רוצים להוסיף טוב בעולם ובבית, ולא מבינים "מה הוא נפל עלינו" עכשיו עם כל הביקורת הזו.
כי אנחנו רק בני אדם...
ובכן, המקום הזה אצל כל אחד ואחת מאיתנו יכול לפעמים לקחת אותנו לקצת רגישות יתר למילים הנאמרות.
ז"א, שלפעמים השני *בכלל לא התכוון* לומר ביקורת - אלא רק להביע את עצמו/המחשבה שלו/הרצון שלו/הצרכים שלו,
ואנחנו ישר מבינים את זה כ*ביקורת אישית עלינו*!
למרות שזה בכלל בכלל לא שם.
למה זה קורה לנו?
אולי כי כרגע אנחנו במקום קטן *עם עצמנו*
ולכן יותר רגישים לזה.
או אולי כרגע אנחנו במום יותר קטן בזוגיות או בביטחון שלנו בקשר ובאהבה של בן הזוגאלינו,
או מלאים בפחדים וחששות כלשהם - ואז הפחד הגדול הזה מוצא מקום בטוח בלב בצורה של פגיעה, העלבות, עלבון,
לחשוב שהכל מכוון נגדנו אישית כביקורת.
זה נכון שלפעמים המצב עך אובייקטיביצ.
אבל מניסיון שלי עם הרבה מאוד אנשים וגם עם עצמי - הרבה (מאוד) פעמים המצב לא באמת כך, אלא זו לגמרי התחושה הסובייקטיבית שכל אחד ואחת מביאים לתוך חיי הנישואים שלהם.
לכן צריך להיות באמת באמת כנים עם עצמנו
וכל פעם לבודד *רק* את המקרה עצמו
את הסיטואציה עצמה
ולראות - מה באמת קרה שם? אובייקטיבית.
ממש לשבת עם עצמך כמה דקות אחרי העלבון - במקום שקט עם עפניות ולשחזר לאט לאט דבר דבר איך קרה ומה קרה.
לדוגמא:
קילפת גזר למרק ובעלך אמר "אבל רוחמה למה את מקלפת בכיור? תקלפי ישר לפח"
את ישר שמעת - אוף איתו! לא מספיק ש*אני* מכינה את המרק והוא לא נוקף אצבע,
לא רק שאני מתזזת כאן יום יום בכל הבית,
פתאום בא האדון ורואה רק מה שלילי ורע -
ורואה *רק* את הקליפות בכיור
במקום להגיד "איזה מרק טעים את מכינה לנו אשתי! תודה!"
הוא רק רואה מה לא טוב בי,
הוא לא מעריך אותי
וכן הלאה וכן הלאה.
אפשר להאכיל את עצמנו ממש בלי סוף ועד למחוזות שהשם ירחם מכל דבר כזה (כולנו. את לגמרי בחברה טובה. לי זה קרה בלי סוף גם...
ובעצם מה היה כאן *אובייקטיבית*?
היה כאן קילוף של גזר לכיור.
היה כאן איש שאמר לאשתו למה בכיור עדיף לפח.
זהו.
בלי להגיד לה כמה היא אישה רעה,
בלי להגיד לה שהוא לא מעקריך אותה.
בלי להגיד לה שהוא לא אוהב אותה.
בלי להגיד לה שהוא לא מעריך את זה שהיא מכינה מרק.
בלי להקטין את כל מה שהיא כן עושה.
בלי לנסות למצוא בה משהו רע -
אלא *רק* רק רק ביטוי של מחשבה שלו שבאמת יותר "אפקטיבי" לקלף ישירות לפח.
לפעמים הוא אפילו רוצה לטובתה (!!!!) ומנסה להציע הצעת יעול ש***לה*** יהיה יותר קל!
וישר תזרוק לפח במקום מהכיור לפח...
ולפעמים זה סתם מחשבה *שלו*,
ולפעמים זה סתם ביטוי של רצון או משהו של איך הוא רואה את הדברים.
וזהו.
זה מה שזה.
אז אם למרות כל זאת נפגעים -
שוב,
לראות עם עצמנו למה.
לחזק את עצמנו.
לחזק את הזוגיות שלנו.
לחזק את המקום שלנו שאנו מרגישים ביטחון ויציבות בנישואין ובאהבה של בן/בת הזוג אלינו.
לתקשר את הצרכים שלנו,
את הרצונות שלנו,
וכן, גם את הפגיעות שלנו - אבל בצורה של "שפת האני"- ולא "שפת האתה" -
"לי לא נעים שמבקרים אותי.
במקום: למה אתה תמיד מעצבן?!?!"
או:
"כשאני שומעת אותך אומר לי לקלף בכיור אני שומעת ביקורת.
ואז לשמוע אותו - אולי יאיר הכל באור אחר לגמרי.
ואז לענות: לי זה נחווה כביקורת וגרם לי להרגיש שאני לא מספיק טובה או שווה בעיניך.
אם פעם הבאה תוסיף "מאמי" או נשיקה קטנה, או סימן שאלה בסוף - את מעדיפה בפח ישר? כי יותר נוח ככה... -
זה יהיה לי הרבה הרבה יותר טוב!
כתבת בעצמך שאחרי הפיוס הוא כן מראה לך שאכפת לו ממך בדרכים שאת כן מצליחה לראות -
זה אומר שאתם זוג מקסים שבאמת לומד אחד מהשני, ובאמת משתנה אחד לקראת השני עם הזמן.
שזה דבר מבורך.
תמשיכו ככה.
עם שיח פתוח וכנה.
כמובן לא בשעת העלבון עצמו - כי שוםפ דבר טוב לא יכול לצאת מהזמן העלבון והכעס -
אבל אחרי שנרגעים,
להוסיף את ההבנה שלך את עצמך ושלו את עצמו,
להוסיף את האמפתיה שלך לעצמך ושלו לעצמו -
ואח"כ לשכפל אותה גם לשני/ה ולשמוע אותם.
לדבר בשפה של צרכים, בשפה שמתרכזת בנו ולא באחר ומה לא טוב בו,
לתת פתרונות חלופיםם במקום שיותר טובים (כמו הסימן שאלה בסוף, הנשיקה הקטנה, המאמי וכו'),
ופשוט לשמוע אחד את השני - *ולהקשיב*.
בהצלחה רבה יקרה!
(אם כי ככל שהם מתבגרים אנחנו מגלים יותר הבדלים ביניהם...)
