שבוע טוב 
מה דעתכם לגבי חתונה עם מישהו שהוא בסדר?
לא מתלהבים, לא סובלים, הקשר שלכם הוא בסדר
פחות או יותר אותן שאיפות, אין זיק בעיניים כשנפגשים, אין ניצוצות, אתם בסדר
אני אישית מפחד מזה עד עמקי נשמתי, אבל עם הגיל, אולי כדאי לשקול את זה..
שבוע טוב 
מה דעתכם לגבי חתונה עם מישהו שהוא בסדר?
לא מתלהבים, לא סובלים, הקשר שלכם הוא בסדר
פחות או יותר אותן שאיפות, אין זיק בעיניים כשנפגשים, אין ניצוצות, אתם בסדר
אני אישית מפחד מזה עד עמקי נשמתי, אבל עם הגיל, אולי כדאי לשקול את זה..
עדיף מישהו שבשאיפות לא הכל תואם 100% אבל יש ברק בעיניים ורצון לעבוד ויש התחלה של אהבה
נשמע קצת כמו שותפים לדירה
לדעתי, זה יכול להוביל לניכור במהלך הזוגיות כשאין שם זיק של אהבה התחלתי או התלהבות ממשהו...
וגם לאכזבות ותסכולים...
ואת האמת, אולי לגבר כן יש עניין לשקול את זה
אבל בעיקרון לאישה אין חיוב על פרו ורבו
ואין לי שום עניין להביא ילדים בלי אהבה
כנ"ל על זה שאין לי שום אבל שום עניין ורצון ומוטיבציה להתחתן עם בחור שלא מלהיב אותי.
נישואין זה אחריות ועול, ובלי רגשות של חיבה או התלהבות אז קל וחומר
אין לי בעיה עם סטטוס רווקה עם כל ההשלכות של זה (אמירות בלתי פוסקות, ברכות, איחולים, שאלות, אכזבות ממני וכו'...שיתמודדו! ובהצלחה גם לי עם ההתמודדות, כן?.. לא אומרת שזה קל)
ואני לגמרי מכינה את עצמי למציאות הכי גרועה למקרה ש....
אין מה לעשות, זה החיים
אני אעשה מקסימום השתדלות ברוחניות וגשמיות למצוא את שאהבה נפשי שמתאים לי
אבל אם ה' לא רוצה בזה.
אוקי....
נצטרך להתמודד עם הניסיון באהבה.
בעזרתו.
הכי חשוב רק- לא להרפות מתפילה.
זאת דעתי לפחות בגיל הזה. אולי זה ישתנה, אולי ארגיש שנישואים יותר חשוב מרגש ואהבה, אולי אגיע למסקנה ותובנה שחשוב להביא ילדים גם אם אין רגש ואהבה (כרגע לדעתי לא!)...נקווה שלא נצטרך להתמודד עם הניסיון הזה...
אינני יודע מה גילך, מה מצבך, מה התקווה שלך להתחתן, וכו'. כלומר, מה הסיכון ומה הסיכוי.
באופן עקרוני - כן, זאת לגמרי אופציה שנמצאת ברקע
"את בסדר, כל כך בסדר, את לא יפה, את לא כונפה, את בסדר....
מותק את האווור, כשאין ממי לבחווווור...
רוצה אותך ....כשאני שיכוווווררר"
ועכשיו ברצינות - אני חושב על זה גם לפעמים אבל ברור לי לגמרי שמה שאתה מתאר זה לא האידיאל
מצד שני, תן הצצה לפורום של נשואים טריים, נראה שהזיק בעיניים לא תמיד מחזיק יותר מדי זמן ואשכרה מתחילים לחיות את החיים ואת השגרה.. ולכן לדעתי מה שחשוב הוא שאתם באותו ראש עם אותן שאיפות ויש לכם רצון לעבוד על הזגויות בלי הרבה זיקוקים באוויר
בע"ה עם הזמן תבוא גם אהבה גדולה
קל לי לכתוב/לדבר, לחיות את זה בפועל זה עולם אחר לגמרי
יש הבדל ענק בין זיקוקים שנעלמים וצריך להבעיר את האש מחדש או לפחות לשמור את הגחלת בוערת במקצת
ולחזק את הדברים שתמיד אהבת בבן אדם, או את החיבה והחיבור שהיו לך כלפיו
לבין-
שלא היה כלום, כי אין כלום וגם לא יהיה כלום- לי נשמע כמו סיוט...
ואגב חיבור נשאר!
נכון שהתאהבות לא נשארת, אבל חיבור כן.
ובעייניי אפשר לבנות אהבה עמוקה כשיש חיבור
התאהבות זה ממש כיף, אבל לא בהכרח חייב...
(למרות שאישית אני כן רוצה להתחתן מתוך חיבור והתאהבות...)
ובכל אופן - הזיק בעיניים, בהחלט מקל על זוג שיודע לעשות עבודה.
אני לא אתן לילדים שלי להתחתן לא מאוהבים!
יש בזה מתנה ממש..
שעל כל פשעים מכסה אהבה..
ובהחלט אפשר לשמר את פרפרי ההתאהבות לכל החיים.
נשואה 8 וחצי שנים, ועדיין מחסירה פעימה כשהוא נכנס הביתה מהעבודה!
בבקשה אל תתייאשו!
ועד שיש אחד כזה (נדירררררררררררר) אז מליון דברים אחרים לא מתאימים.
)
בואי לפרטי לספר לי מה חשוב לךאלירז
אלירזאולי כדאי שתכתבי את זה בפירוש מאשר "תקשורת מצויינת"
שלא יפרשו לא נכון ויחכו למשהו לא הגיוני...
בכל אופן, תודה על העצות המחכימות!
על ה', אם הבנתי נכון, גם יש שיחלקו.
בגדול הרשימה שאני שומע וקורא רוב הזמן זה "משיכה, חיבה, תקשורת" ושיש בסיס טוב מספיק מבחינה מסורתית.
עד כדי כך שחלק מגדולי ישראל אמרו שזה רק: שבת, כשרות וטהרת המשפחה (מופיע בדרך לעץ החיים). וכל השאר זה בונוס.
פעם זה היה מובן מאליו שהבעל והאישה לא צריכים להיות בעלי אותה מדריגה רוחנית.
ובהחלט, לבנות בית רק משכל - משימה כמעט בלתי אפשרית
ב"ה שהקב"ה זיכה אותך לזוגיות מאושרת ושמחה ויהי רצון שתמשיך ותגדל ככה עד סוף חייכם ומי יתן וכך גם יהיה לכל הרווקים והרווקות בעמו ישראל. מקווה ממש שאת מעריכה ומודה על זה בכל יום ויום.
ועכשיו, לאחר שכתבתי את המילים החשובות האלה שבאמת יצאו מהלב,
תקני אותי אם אני טועה, אבל לפי מה שאני מבין, את התחתנת בגיל 19-20 ככה? לא גיל שמספיקים לצאת בו ליותר מדי דייטים. ובכל זאת, בואי נסי שניה (עד כמה שזה אפשרי) להיכנס לראש של רווק/ה בגילאי 30+ שכבר הפסיק לספור את כמות הדייטים שהוא קיים, שכמות הצלקות על הלב שלו הן מטורפות, ובואי תגידי לו שמע, האושר והפרפרים והזיק בעיניים עוד יגיעו, אל תתחתן בלי זה.
אני אישית חושב שזה לגרום עוול לבן אדם.
ראיתי אנשים שהתחתנו עם זיקוקים בעיניים ופרפרים בלב וכבר אינם ביחד, וראיתי גם זוגות שהיה להם רק 'בסדר' והקשר התפתח והיום יש שם אהבה גדולה.
צריך לעשות הבחנה ברורה בין אהבה להתאהבות.
במיוחד שלא כדאי להתנהל ע"פ פחדים. בכל דבר בחיים.
אתה רק רווק לבנתיים ;)
לקשר יש שני פרמטרים, ושניהם חשובים:
יש את החלק ה'טכני' של ההתאמה בשאיפות ובצרכים של שני הצדדים, של המידות הטובות של הצד השני, של מה שמתאים לכל אחד.
ויש את החלק של הכימיה, של הזרימה בקשר, של מציאת החן ושל המשיכה (לאו דווקא במישור הפיזי) ובסופו של דבר האהבה.
הייתי קורא לשני החלקים הגוף והנשמה של הקשר.
יש קשרים עם אחד משני החלקים - קשרים שבהם יש הרבה תשוקה אבל הם קשרים מעוותים וחסרי היתכנות מיסודם, ובד''כ התשוקה והזיקוקים שבהם הם שקריים. ויש קשרים שעל הנייר הכל נהדר, אבל זה נשאר על הנייר כי חסר הדבק שיחבר את שני הצדדים, והחיים יחד הם כמו זוג שותפים. לדעתי שני הסוגים הם מתכון לסבל ולצרות.
יש גישה שאומרת ש"האהבה תבוא אחרי החתונה", אבל במציאות שלנו שנפגשים במשך תקופה - אם אין לפחות רמז לזה והתקדמות לכיוון, הייתי חושש שזה לא יקרה גם אחרי (אולי חיבה של שותפות, שזה גם חשוב ואולי פעם היה מספיק כדי לשמור על זוגיות בריאה, אבל כיום זה לא מספיק).
אז תשאל את עצמך - האם אתה רוצה זוגיות של גוף בלי נשמה?
ובקשר לגיל:
יש דברים שאפשר וכדאי להתפשר עליהם - דברים שהם 'פריבילגיה' של צעירים, והאמת היא שהיה עדיף 'להתפשר' עליהם כבר אז, כמו דרישות גבוהות מדי ודמיונות והכללות ודעות קדומות למיניהם שגורמות לאנשים לפסול אפשרויות מראש.
אבל יש דברים שלא - דברים שהם עקרוניים ו/או חשובים ומהותיים לך, וצריך להיזהר שלא כביכול להתפשר עליהם מתוך יאוש ('כביכול' כי זו לא באמת התפשרות...) כי זו התפשרות שתתפוצץ לך בפנים.
שיהיה המון בהצלחה! 
לכי על זה.
ואם איבדתם את ההתלהבות גם מהחיים -
תלכו לפתוח את זה עם איש מקצוע, שייגע בנקודה
ויעזור לכם לעשות את העבודה ולהשיב לעצמכם את התשוקה והשמחה שיש בלחיות!
אין ספק שלא פשוט להיות רווק מבוגר!
השבוע הקרוב הוא השבוע הקשה ביותר לרווקים בשנה -
ככה זה תשעת הימים, ובטח שבוע שחל בו!
נכון שגם בחגים וכדו' קשה -
אבל את חסרון השכינה בעולמנו, אתם מרגישים ביתר שאת!!
ואני שולחת לכולכם חיזוקים ענקיים!
באמונה ענקית ושלימה, שמי שיודע לבכות על ירושלים באמת -
זוכה ורואה בבניינו הפרטי וגם בבניינה!
בבקשה אל תאבדו תקווה, לזוגיות שמחה ועמוקה!
היא בת 38 <במידה והשואל היה בת>
ואת אומרת לה לחכות לניצוץ..
שיתכן שיגיע בגיל חמישים אבל ילדים כבר לא יהיו.
כאילו, זה נשמע יפה, באמת,
אבל עדיף להתאהב בילדים יפים ובריאים מאשר לחכות לניצוץ שספק יגיע ספק לאו.
לא ענית ממש.
אם לא עשתה הקפאה, ויש מישהו חמוד, יש מציאת חן אבל אין ניצוץ.
והיא בת 38, מה זה חבל לחכות? זה הגיל שלה.
לעתים הדברים נשמעים טוב מכפי שהם.
דעותינו חלוקות. נשאר חברים.
אני חושב שעדיף מציאת חן וילדים מאשר ספק ניצוץ בלי ילדים.
להתחתן בשביל לסבול או להתגרש. למה?
היום בשביל ילד כבר לא צריך בעל (לא שזה לא עקום, אבל פחות).
אבל כל זה ברירות של יאוש, הדבר הנכון הוא לא להתייאש.
אני רואה שלא קראת את התגובה שלי למעלה. 
התייחסתי גם לעניין של הייאוש, יש דברים (כמו הראשונים שפירטת) שטוב להתייאש מהם ויש דברים שאסור להתייאש מהם גם אם זה לא קל לפעמים. וגם התייחסתי לזה שכיום, בניגוד לבעבר, אהבה זה לא לוקסוס אלא צורך הכרחי להחזיק זוגיות.
אלירזמי שיש לו חסימה - צריך לפתוח אותה.
אני לא יכולה להעלות על הכתב את כל האפשרויות הקיימות.
זה לא יסתיים..
אז טוב שבאת ודייקת. 
מציע לך אתגר - תכתבי איזשהו מסמך כוונות, שבו תסבירי
1 כמה אהבה ומאיזה סוג צריך כדי להתחתן, על מה מזה אפשר לווותר באיזה שלב ובאיזה מצב. אפילו תפרטי דוגמאות.
2 עד כמה שאפשר, תסבירי למה
3 תני תשובה משכנעת - אם אני משוכנע שפגשתי מישהי שיכולתי להתחתן איתה כבר כמה פעמים, ובשום פעם זה לא הצליח - למה לבנות על זה שאמצא מישהי שזה כן יצליח, ולא אקח בחשבון את האופציה הסבירה בעיני להקים משפחה כמו שעשו רוב אבותינו בכל הדורות - התחתנו ואח"כ אהבו את מי שהתחתנו איתה כי היא נשואה להם ואמא של הילדים שלהם.
4 אם את חושבת שיש דרך להגיע למי שאפשר להתחתן איתה, שלא חשבנו עליה עדיין, מוזמנת לפרט
לפני כמה שנים דיברתי עם אדם נשוי, שהסביר לי על השריטות שרמו לו להתחתן רק בגיל 30 (והיו). והוא אמר לי, שהייתי בערך בגיל הזה, "מי שהתחתן בן 25 לעולם לא יוכל להבין רווק בן 30". לא יודע מה זה אומר עלי, כמה שנים מאוחר יותר.
לגבי תגובות אחרות שעלו כאן -
בעיני עדיף חתונה בלי התאהבות מאשר ילד בלי חתונה, ואמרתי את זה מיליון פעם.
ומסכים שיש מצבים שלהישאר לבד כבר לא עושה טוב, ועדיף חתונה בלי התאהבות מאשר להמשיך לחכות ולהתחתן מאוהבת בגיל 50
חשוב להרגיש אהבה, קירבה, הערכה.
הייתי בודקת כיוון אחר,
אולי הרגש חסום מרוב פחדים ואכזבות
ואולי לא למדת להרגיש אהבה
מעולם
ואתה צריך להתחיל להרגיש את הרגש הזה
כל פעם בעוצמה גבוהה יותר.
ויש כנראה משהו פנימי שמפריע לרגש שלך להתפתח.
כמה זמן הקשר?
מה טוב בו?
מה תרגיש אם תיפרדו עכשיו?
מה תחשוב על הפרידה עוד 10 ימים? ש10 חודשים? 10שנים?
התרגיל הזה ^ עוזר לדייק מה באמת אתה מרגיש.
שהחלטה על קשר שמבוססת על רגש תהיה חזקה יותר מאשר החלטה על קשר מבוססת על "זה מה שיש".
לא ברור לי למה.
אם היא אוהבת אותו, והם רבים - אז היא צריכה להעלות באוב את האהבה אליו.
אם היא החליטה שהוא טוב יותר מאשר להיות לבד, והם רבים - אז היא תבין שאין לה מישהו אחר וכדאי שהיא תעשה את העבודה הנדרשת כדי להשלים איתו.
למה זה פחות טוב? (מבין שזה פחות כיף, אבל אחרי כל הדיבורים באוויר על אהבה, לא מבין למה החלטה רציונלית מחזיקה את הקשר פחות מאשר התלהבות רגשית)
פשוט, כי הקשיים הם רגשיים.
האהבה גורמת לא לשים לב לדברים שמפריעים. כשאני אוהב מישהו כיף לי לטרוח בשבילו, ואם כיף לי לטרוח ולהקריב בשבילו - יהיו פחות מריבות.
אבל אם אני לא אוהב אותה, אז גם אם בשכל אני אבין ואפנים שאין לי מישהו אחר - עדין יהיה לי קשה להקריב ולוותר (הכל יהיה כמו ביזנס, תן וקח, וזה יכול לא יחזיק מעמד יותר מידי זמן).
זאת דעתי.
כמה שהרגשות מעורבים יותר, יש יותר ציפיות וכו'.
אם בן אדם מתחתן מתוך מחשבה של "דיינו שמגדלות את בנינו ומצילות אותנו מן החטא" וכל השאר בונוס, אז את כל החובות שלו הוא יעשה מתוך הבנה שהקב"ה נתן לו בחיים את כל מה שהוא צריך והוא אסיר תודה על זה. ואם קשה, מתגברים. החיים הם תקופה קשה.
רק אם ההחלטה שלך מראש היא "אני מוכן לתת רק למי שאני אוהב", אז אכן אתה צריך לאהוב. אבל אם אתה בתודעה ש"לי יש חובות, ואיזה יופי שמישהי גם מוכנה להתחתן איתי", למה לך עוד לריב איתה.
אהבה תבוא אחר כך, לא תבוא אחר כך - מה זה משנה? יש לך אשה וילדים, ואם היא לא מתחתנת איתך, אין לך, ואתה רווק בודד שיושב בעליית גג ומאושר כי לא התחתנת עם מישהי שאתה לא אוהב.
והאהבה שבאה מתוך תפיסת עולם היא אהבה של "זאת אשתי, ברור שאני אוהב אותה. ואם היא גם אוהבת אותי בנוסף לכל - מה יכול להיות יותר טוב מזה!"
צפוף, קרוב ואינטימיות פיזית
כשכל הקשר הוא פונקציונלי כזה
כמו הסכם שכירות לדירה
היא תלד, ותתן לי סיפוק פיזי
ומה צריך עוד?
איך חיבור כזה יחזיק מים?
יביא מוטיבציה לעבודה , כשאחד לא במיטבו?
מתוך הבנה של מה אנחנו עושים פה בכלל.
סליחה,
בקב"ה התאהבת שאת כל כך נאמנה לו?
אז זהו שאני לא.
לא מרגישה כלפיו שום דבר,
ונאמנה לו בחריקת שיניים.
אה, זה לא אידיאלי?
אוקי
אבל זה אפשרי בהחלט.
תסבירי לי איך את מסוגלת לחשוב על קשר אינטימי ואינטנסיבי עם מישהו שאין לך כלום איתו?
אהבה יציבה הערכה גדולה לאדם שאיתו אחיה , שפה משותפת. זה בסיס
הרבה יותר כואב להיות בודד בתוך קשר מהיות בודד בלי קשר..
ניסית פעם להיות בודדה בלי קשר?
ממש לבד לבד? לכל אחד יש את הבית שלו עם המשפחה שלו, ואת שוכרת חדר או דירה לבד?
לכל החברים יש אנשים שיותר חשובים להם ממני, ולי אין אנשים שאני צריך יותר מהם?
וכשאין אופק לצאת מזה?
ובלי ילדים, בלי שום דבר. לחיות בגיל 65 כמו בגיל 15
מול האפשרות לחיות עם אדם שהוא בסך הכל בסדר, ואפשר לצחוק איתו ולשבת איתו לארוחת ערב, והוא אדם טוב ואחראי, והוא לא הולך לשום מקום ונשאר איתך לתמיד, ואם את רוצה חברה קרובה להשתחנש איתה אז בכיף תלכי אליה והוא ישמור בינתיים על הילדים, כמו שאת עשית אתמול בשבילו.
הדרמטיזציה שאתן עושות לנישואין בלי התאהבות זה קצת מוגזם בעיני ופשוט לא נכון.
ניסיון של אדם אחד לאו דווקא אומר משהו, אבל כיוון ששאלת אגיד לך מניסיוני.
כיום אני לבד (שוכר דירה לבד, חי לבד, עושה שבתות לבד וכו'), וטוב לי מאות מונים מאשר בזוגיות הבודדה והקשה ממוות שהייתי בה. לא קל להיות לבד, אבל זה עדיף מהאלטרנטיבה של נישואים רעים.
ברור שיכולה להיות זוגיות רעה. לגבי זה היה דיון נפרד לא מזמן, ושם באמת כתבתי שזה לא ברור בעיני.
כאן מדובר על זוגיות טכנית, של שני אנשים בעלי מידות טובות שפשוט אין ביניהם רגש
שכיום גם זוגיות של שני אנשים עם מידות טובות לא תוכל להחזיק.
למה זה?
כי המציאות השתנתה, הן תרבותית והן כלכלית (פעם נישואים היו קודם כל צורך הישרדותי, מה לעשות) כך שאנשים מחפשים יותר מהקשר הטכני וממילא כשזה לא קיים זה יוצר תיסכולים שתרצה או לא הם יפרקו את הבית עם כל המידות הטובות שבו.
לא בגלל שאני רוצה שתהיה זוגיות כזו אלא כי בעיני יש כאלה שזאת האופציה האחרונה שלהם ואתה אומר שהיא לא קיימת.
אל תספר לי סיפורים על "לא להתייאש". יש אנשים במצב גרוע הרבה יותר ממני וממך אבל בגלל החלום להתחתן מתוך אהבה ממשיכים לחיות כרווקים, במקום לעשות משהו עם עצמם ולהקים בית
בכנות, אם היו מציעים לי להקים בית "טכני" אני לא בטוח שהייתי מתנגד. כל הסיבה שאומר לא תהיה בגלל החלום הזה שאתה מדבר עליו.
וגם בזוגיות טכנית, אפשר להתקדם משם אני רק רוצה להדגיש - לקראת נישואין וזוגיות
הבעיה היא שיש הרבה שחיים בחלומות מדומיינים לגבי בן הזוג לעתיד ולא מוכנים להתפשר (אני מפנה לפסקה האחרונה בתגובה הראשונה שלי, בבקשה תקרא), ואז נתקעים עד גיל מאוד מבוגר שאז הם נאלצים לוותר על החלום - ואז אם כבר מוותרים אז מוותרים על הכל העיקר להתחתן כבר.
צריך איזון (ועדיף כמה שיותר מוקדם), לא להיות בררנים ולחלום חלומות דמיוניים ולא לוותר מראש על הרכיב הכי מהותי בזוגיות בשביל לסמן וי שהתחתנת.
בעיני רגש של התאהבות הוא גם אחד מהבונוסים ולא מהבסיס.
וזה מחזיר אותי ליחס שלי לפסקה שלך מההתחלה - אני מבין את מה שאתה אומר אבל השאלה מה חשוב ומה לא חשוב, מבחינת המקום שזה תופס אצלי, היא מאד שונה מהמקום שזה תופס אצלך. יש אחד שיאמר "חייב מישהי שהיא ___" והשני יאמר "מה זה משנה בכלל". וזה יכול להיות אותו אדם עצמו בהפרש של כמה שנים.
זה אינדיבידואלי. אבל השאלה היא האם מה שמבחינתך הוא תנאי - האם הוא באמת מהותי לך (ולמה), או שזה משהו שהוא חלק מתבנית שדמיינת לעצמך לגבי בת הזוג העתידית.
כלומר, האם זה חלק מההגדרה של מה שאתה מחפש, או שמי שאתה מחפש הכתיב את ההגדרה.
[אנסה לתת משל:
אדם נכנס לחנות בגדים, ניגש אליו המוכר ואומר לו "יש לנו שתי שיטות מכירה: אתה יכול להיכנס לחדר א' שבו יש בובות לבושות מא-ת ולבחור לך אחת שהלבוש שלה מוצא חן בעיניך ולקבל את כל פרטי הלבוש שלה. ואתה יכול להיכנס לחדר ב' שבו יש בובה אחת במרכז ובמתלים מסביב את כל פרטי הלבוש בחנות וכך אתה מרכיב לך מה שתרצה".
לפעמים יש לנו ציפיות, שהרבה מהן הוכתבו לנו ע"י הדימיון רק כי זו ה"בובה" שציירנו לעצמנו שתהיה בן/בת הזוג, במקום לחשוב מה באמת מתאים]
אפשר ואפשר לבנות קשר של הדדיות,
אמון,
שותפות רגשית
וקרבה
גם בלי האורות המסנוורים בהתחלה.
שוב, אני מדברת תיאורטית. אני לא שם. אבל חושבת שזה אפשרי לגמרי. כל האחים שלי התחתנו באופן כזה.
חלקם מאושרים היום מאד.
ומה הקשר של כל זה למטרת החיים ומטרת הנישואין?
ובכן,
אם הגישה לחיים היא: אני פה כדי להינות כמה שיותר, אני פה כדי שיהיה לי טוב בדגש על לי, אז באמת מהיכן תהיה לי מוטיבציה לעבוד, כאשר המצב הנוכחי אולי לא יספק לי את ההנאה שהיא מטרת חיי.
אבל-
אם אני בא מתוך הבנה שאני פה בשביל לעבוד,
יש לי תפקיד ומטרה,
אז גם כשלא נח לי אני מגוייס למטרה כלשהי,
ויש בכך משום זריקת מוטיבציה, גם במקרים בהם אין אורות וברקים.
אולי זיק מעצם ההתרגשות של בחור שיושב עם בחורה לראשונה בחייו...
מקווה שהבנתי לא נכון.
@כי לעולם חסדו שאלה איך קשר כזה אמור להחזיק, וזו היתה תגובתי אליה.
יש הבדל גדול בין זוג נשוי לדייטים.
ואם זוג התחתן, בהנחה שלכאורה היה ביניהם פוטנציאל לאהבה (שזה נושא השרשור אם להתפשר על האפשרות הזו ליצירת אהבה), אז ממילא יש ממה להתחיל לעבוד.
פוטנציאל לאהבה,
זה שיש פה שני אנשים שמסוגלים להיות פרטנרים לעבודה משותפת.
אלו הבדלי ההשקפה בינינו.
מוזמנת לקרוא.

זיק בעיניים לא אומר שום דבר.
דיברתי על שפה משותפת והבנה, על זרימה, על משיכה מסוימת וחיבה, על רצון לקירבה ולנתינה - ולכל הפחות התחלה של תהליך שכזה. לזה אני קורא פוטנציאל.
שני אנשים עם מידות טובות יכולים להסתדר, ולהיות שותפים לעבודה (ג'וב) נהדרים. אבל אהבה לאו דווקא שזה יביא - או שכן או שלא (ההנחה פעם היתה שבמקסימום לא, אז הם יהיו שותפים טובים).
ברור שהתאמה בסיסית צריכה להיות. (שפה משותפת בסיסית,רמת משכל דומה, משיכה מסויימת ובסיס טוב של מידות)
תחושת התאהבות לאו דווקא.
בהשוואה לקב"ה שאת לא מרגישה כלום אבל נאמנה בחריקת שיניים.
אין ביניהם רגשות כל כך.
כי לעולם חסדואני חייתי שנים רבות עם חברי חדר שאפילו לא בחרתי אותם. במקרה הטוב היתה לי השפעה על הבחירה וזה הכל.
לא חושב שסבלתי מזה.
מדובר כאן על הבחירה בין לחיות עם מישהי שהיא חברת חדר ושותפה לחיים ולמשימה, אמא של הילדים שלי - לבין האפשרות המדהימה של לחיות לבד או בדירת שותפים עד הסוף המר.
אז כן, אם אני יודע שהאפשרויות שלי הן או לחיות עם מישהי מתוך שותפות "כמו הסכם שכירות לדירה" או לבד, אז לבד זאת לא הבחירה שלי
שוב, אין כאן ויכוח שעדיף להתחתן לפני גיל 30 (איש איש ועניינו), שכל צד מטורף מאהבה על השני וגם עושה בחירה מושכלת והגיונית וטוב להם ביחד, יש להם מקור פרנסה יציב ושניהם בעלי מידות מתוקנות.
עכשיו נרד לקרקע המציאות, ונמצא המון אנשים שלא נמצאים במצב הזה.
והדיון כאן הוא האם האופציה להקים משפחה "טכנית" היא אופציה.
וכולם פה (חוץ מ@חתולה ג'ינג'ית שמדברת דברי טעם) מזדעקים "מה פתאום נישואין בלי אהבה". חברים, מה האופציה השניה שאתם מציעים?
שאני לא מתכוונת להסתפק במימד הטכני.
אלא,
בהשקפת עלמי
אהבה היא רגש נבנה.
ואם יש שני אנשים בלי רצון משותף לבנות משהו טוב,
הם גם יחוו אהבה בסוף.
ואם תתחתן עם מישהי שתהיה מאוהבת בך עד הגג,
מישהו מבטיח שהיא לא תתאהב פתאום עד הגג בגבר אחר?
ברגע שמדובר בשני אנשים בעלי מידות טובות,
נכונות ורצון לעבודה,
ומנת משכל דומה
הרגש יגיע.
אלירזלא יתאפשר בזוג שמנהל יחסים תקינים כמו שותפים לדירה. וכמובן, אם יש צרכים רגשיים שהם מעבר ליכולת, זוג כזה יודע שיכול להיות שיצטרכו לקחת ממקום אחר - לתמוך בזמן משברים נמצא חברים טובים שיכולים.
והאמת היא, שכשבאמת צריך, אפשר להסתפק גם באדם שלא מאוהבים בו בשביל תמיכה במשברים ונפילות ומחלות. וגם אנשים נשואים צריכים חברים (נכון?)
והסיום שלך.... מי אמר לך שההצלחה של בן אדם להתחתן תלויה ברמת הצורך הנפשי שהוא מרגיש?
סליחה על האמירה, אבל זה נשמע כמו חוצפה של נשואה
לחיות כמו שני שותפים אחרי נישואין.
אני לא מנסה לומר "זאת הדרך הנכונה ואל תחשבו על אפשרות אחרת".
מה שאני מנסה לומר הוא, שהדרך הזאת לא יותר גרועה מרווקות לכל החיים, ולפעמים יש מצב שאדם צריך לשקול אותה.
לדעתי מי שצריך את זה, זה טוב לו. מי שהצליח להתחתן בגיל 18, יופי לו. לא כולם מצליחים.
לא יתייאש מזוגיות שמחה ואוהבת.
זה לא אומר שהוא לא צריך לעשות עבודה ולפנות ולשאול ולקבל ליווי
והלואי ומי שקורא את זה פה - יעשה את זה אפילו בגיל 25...
וראיתי נשים שנושעו גם בגיל 38.. ו39.. וגם 40
התפללתי איתן, נשמתי איתן כל רגע דחוק ובודד, והנס קרה!
(אני לא מלווה לחתונה, הייתי חברה אכפתית.זה הכל)
הן עשו עבודה מדהימה בחיפוש שלהן!
אפשר לעשות את זה גם בגיל 18! אבל זו שאלה של מודעות ובחירה!
ויש כאלה שלא נושעו בגיל 38 39 40 50 60 70 80.
כי הן האמינו שהן צריכות לחכות לאחד שיציל אותן.
ואני חושב שאדם שמתחתן בלי להיות מאוהב, יש בנישואין שלו הרבה מאד ממה שיש אצל זה שכן.
ברור שיש הרבה רמות, וברור שאדם לא יכול לדעת באיזה שלב להפסיק לחכות לנס ולהתחיל לעשות דברים שהוא פחות רוצה, אבל גם ככה הדיון פה הוא עקרוני
אם את רוצה לפרט מה בדיוק צריך ולמה, זה יכול להיות טוב.
כי עד פה הטיעונים הם טיעונים כמו "אם אתה מאוהב באשתך תוריד את הזבל עם חיוך, ואם לא אז אתה תריב איתה עד שהיא תוריד את הזבל". שזה טיעון מוזר מאד - כמה שהשותפות היא פחות רגשית, יש פחות על מה לריב.
ברור שיש המון יופי בלהתחתן מתוך אהבה. או לפתח אהבה. אבל הבלעדיות שאתם נותנים לזה היא מוגזמת בעיני.
ושוב - אם נגדיר מה באמת הדרישה יהיה הרבה יותר פשוט.
"כי הן האמינו שהן צריכות לחכות לאחד שיציל אותן"
זה לא נכון גם בגיל 12..
שים לב - שלא דובר פה על אהבה. אלא על התרגשות קלה/ זיק בעיניים - מהנוכחות זה של זו..
זה רחוק מהמושג אהבה.
אני מסכימה איתך, שהניצוץ הזה לא יחזיק לבדו, הוא חתימה סופית על החוזה.
החוזה מתקיים גם בלעדיה. ואפשר להוסיף את החתימה בהמשך החיים.
התגובה שלי היתה כביכול יותר נוקשה - מול תיאור שעלה מצד פותח השרשור.
ובמצב כזה - הייתי מזמינה אותו לבחון למה זה רק "בסדר"?
חשוב לנו שתהיה נקודת שמחה מסוימת. מעבר ל"רק בסדר" כשהם מתחתנים.
כדי שתהיה תחושה של בחירה!
ההתאהבות עליה דיברנו, מסמלת בעיני רוב האנשים היום מעין בחירה!
ונקודת הבחירה חשובה למחויבות בקשר לאורך שנים, גם אם הניצוץ עצמו כבה.
שמדובר פה בעצם על רצון לבחור.
אני מרשה לעצמי לומר שמי שמתחתן שלא מתוך בחירה הוא לא בהכרח מאושר יותר (ויוכיחו אנשי ה"למה התחתנתי" ו"למה התחתנתי איתך"), אבל מוכן לקבל את זה שזה סוג אחר
והלואי שאנשים היו מבינים את זה.
כי זה כמו הריון.
ברור לאנשים שהם יאהבו את הילד שלהם -
עוד לפני שהם פגשו בו..
למרות שדי בוודאות הוא הולך לגרום להם
חוסר שינה רציני, חסרון כיס רציני וגם לטמטם אותם בשעות היום באלף דרכים וצורות -
כי ככה זה ילדים..
אין להם מושג איך הוא הולך להיראות,
ברור להם שהוא יעבור שינוי בנראות ובהבנה כל חודש כמעט..וכל שנה
והם עדיין - בטוחים שהם יאהבו אותו!
וגם יאהבו אותו באמת!!
הלואי שנשכיל לחנך להסתכל על אהבה כבחירה!
גם בבני זוג. 
כמו שאמרתי - השאלה המרכזית בסיפור היא:
כמה תרבות מערבית שתו הרווק והרווקה לפני שהם נכנסים לעסק..
בעולם אידאלי באמת - כל איש ואשה שהיו יכולים להסתדר כשותפים/חברים יכולים גם לחיות יחד ואפילו לאהוב, כבחירה של "זאת אשתי *ולכן* אני אוהב אותה"
אבל אנשים מצפים למשהו אחר ולכן אנחנו אומרים שזה הכרחי
הבנתי נכון?
זאת אמירה שאני יכול לאמץ לגמרי (כמובן הכי טוב שיש אהבה מההתחלה, זה מיקל על התהליך)
אתה פשוט לא אהבת שאני הצגתי את זה כתנאי קיומי לקשר
כשיש מציאות מורכבת יותר מבן 20 ובת 18..-
הבנתי אותך נכון?
אלירזושיש בזה קירוב הגאולה, והרבה מצוות חשובות...
לא שאני מסכים עם הרעיון עצמו
1 מדובר בשותפות נצחית
2 ילדים
3 בדרך כלל מתפתחת אהבה
4 זה היעד!
5
השאלה היא מה זה לאהוב.
בדורנו בעיקר מתייחסים לרומנטיקה..
וכאילו אנחנו "נופלים לאהבה" - זה משהו שקורה מאליו..
אבל -
אהבה היא בחירה!
לזה התכוונו גדולי ישראל.
אף אחד לא התכוון להיות נשואים בלי לאהוב.
מציעה לצפות בסרטון הבא שעושה סדר באהבה.
אתה צודק מאוד שיש רובד בסיסי לנישואין, והוא הרובד של השותפות הטכנית.
אתה גם צודק מאוד בזה שכשיש קשיים או חוסר באהבה לא ישר מבטלים את השותפות בגלל זה (מה כן? עובדים על האהבה
).
אבל כאן מדובר בבחירה של קשר, ולא בוחרים קשר שמלכתחילה פגום וחסר ברובד העמוק שלו.
ובכללי כדאי להיזהר מלימוד ממימרות חז''ל כמו "טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו" (תרגום: טוב לשבת בשניים מלשבת ביחידות. כלומר שעדיף להתפשר מאוד מאשר להישאר בודד) ומהשלכה שלהן על המציאות שלנו.
עדיף קשר שחסרים בו דברים, מהותיים ככל שיהיו, על אפס ושום דבר.
תמיד יכול להיות יותר טוב. השאלה אם מדובר בייותר טוב בר השגה או לא. אם מדובר במשהו שאפשר להשיג, למה לא. אבל לכבול את עצמי ל"קשר מושלם או למות לבד", סדר עדיפויות לא הגיוני
אבל כן צריך שתהיה שפה משותפת, הבנה הדדית, משיכה (לא רק במישור הפיזי), רצון לקירבה ולנתינה.
דברים שהם מעבר לשותפות טכנית של "תלדי לי ילדים ואני אפרנס ונחיה בשלום ביחד".
וכן צריך שתהיה גם הערכה (גם אם לא הערצה) ותחושת ייחודיות, שזה האחד שבחרת.
דברים שהם מעבר ל"הוא בסדר ויש לו מידות טובות אז יהיה נוח איתו וגם סבתא תשמח".
ואני אחזור שוב על מה שאני אומר בשרשורים כגון אלו:
מדובר כאן בשאלה היפותטית שנותנת שתי ברירות גרועות, והתשובה הנכונה היא התשובה השלישית שלא נמצאת בשאלה - לא להתייאש.
מכיכר גם רווקים שחיכו שמשהו יקרה כשהיו בני 40 ושום דבר לא קרה, ואם הם היו כובלים את עצמם בקשר סתמי הם היו מאושרים עשר או עשרים שנה מאוחר יותר.
"תוך כמה שנים"... אם היו מציעים לי קשר אידאלי - מבחינה רגשית - בעוד חמש שנים וקשר לא אידאלי - מבחינה רגשית - עכשיו, אני לא בטוח שהייתי מחכה.
אפשר להרגיש לבד גם אם חיים עם בן/בת זוג
ברגע שאין את ההרמוניה שמחברת בין השניים
ואת הכימיה והחיבור
זה בעיניי כמו שני אנשים זרים שהחליטו לגור ביחד
אתה חושב עדיף שניים מאשר לבד
אבל בעצם שניים שסובלים זה בעיניי לא שניים שהתורה מתכוונת אליו....
וכן בינוניות בקשר, שעמום, חוסר בתשוקה זה משהו שיכול לתסכל וליצור בעיות
יותר ממה שזה משמח ונותן סיפוק ואושר
צד אחד יצייר את האיום האחד בצורה הקיצונית שלו ואת השני כאיומון לא מפחיד.
והצד השני להיפך.
אגב אני לא מדבר על מה שהתורה מדברת עליו. נתחיל בשאלה מה הצורך האנושי.
ושעמום הוא בעיה כשאת מצפה לבן זוג מעניין. כשאת מצפה לבן זוג שיעזור לגדל ילדים ולתחזק את הבית, שעמום הוא לא רלוונטי. פשוט תקראי ספר.
הבעיה זה שאתם מדברים על "זוגיות בעייתית". תנסו לחשוב מחוץ לקופסה. לא מודל של זוגיות על בסיס רגשי אלא של זוגיות על בסיס שותפות. ברור שאם את בונה זוגיות על בסיס רגשי עם מישהו שאת לא אוהבת, את תסבלי. אבל זה רק אם.
וגם ניסיתי לדמיין אותה כמה וכמה פעמים, ולאו דווקא מתוך רגשי ייאוש
וזה מדומיין לי מעוות ולא נכון ולא תקין
אבל שוב זה נטו בגלל שאין לי שום מטרה בלהביא סתם ילדים לעולם עם שותף נישואין
וגם אין לי שום רצון לחיות חיי ביחד עם שותף גברי תחת הסכם נישואים
אם אני צריכה להפיג בדידות (וב"ה לא מרגישה בדידות...)
יש לי חברות טובות
משפחה
ה'...
לא חסר...
אם יותר לי לחדד ברמה העקרונית:
יש אפשרות שעם הזמן הקשר ישתפר והאהבה תגיע איכשהו, ואם כך זה מצוין.
השאלה הקשה יותר היא בהנחה שאנחנו יודעים שהמצב ישאר ככה ללא ניצוצות.
כמובן שאנחנו לא יכולים לדעת מראש לאן הדברים יגיעו. אבל מי שענה שהוא כן יכול לשקול את זה, האם זה גם באפשרות השניה (שהאהבה לא תגיע)?
אולי לא הניצוצות, אבל אהבה יציבה כן.
ו... כן זה לקחת סיכון. וזה דורש הרבה עבודה עצמית, והרבה מודעות ואמונה. ונכונות לוותר על פנטזיית ההתאהבות המסנוורת.
מכירה זוגות כאלה שיש להם היום קשר ממש טוב.
אולי זה עניין של חינוך.
או של נורמה חברתית.
אצלנו תמיד חינכו שכשיש נשיאת חן בסיסית, והתאמה "על הנייר" לא צריך יותר מזה.
והאהבה בא תבוא.
אתה יכול להתווכח ולומר שחרדים לא חווים אהבה.
ואני אומר, שהם חווים גם חווים אותה אחרי החתונה.
נכון היא לא תמיד מסנוורת, ויש בה הרבה יותר מקום בחירי ומושכל.
אבל רובם מצליחים להגיע לרמות של קרבה ואינטימיות לא פחות מזוגות שהתחתנו מאוהבים.
ואני נגד חתונה תוך פגישה או שתיים.
צריך איזון בחיים.
אה, ולא נפגעתי בכלל.
העניין הוא שאין מספיק מודעות בעולם החרדי
למה הצרכים שלי בתור גבר או בתור אישה
ואיך לפי זה אני בוחר נכון התאמה לכל החיים?
ועד כמה יש דיבור לעניין של חיבור וכימיה....
כי מציאת חן זה נחמד אבל אם היא מתבססת נטו על מראה חיצוני, אז לא תמיד זה באמת יעבוד לטווח הארוך
מה שחשוב זה מציאת חן+חיבור+ מידות טובות ואז יש הרבה יותר סיכויים שהקשר יעבוד
כאילו כמו שלא יגידו לילד שנכנס לכיתה חדשה
"תראה כולם פה ירא"ש ואפילו אותו גיל וכו' אז בעיקרון כולם פה יכולים להיות חברים טובים שלך"
כי הרי בפועל ההוא יעצבן אותו, השני ישעמם אותו, השלישי לא מצליחים לפתח שיחה מעבר למילה שתיים
ובסוף באמת נשארים רק איזה שניים שלוש, בגג חמש חברים טובים...
אז קל וחומר בן בנו של קל וחומר זוגיות שיש עוד כל כך הרבה פרמטרים חוץ מחברות...
לא שחלילה אני מזלזלת בדעה של גדולים.. פשוט באמת מוזר לי הגישה הזאת...
וחיים מתוך רגש
וחיבור לרגש
הדור היום הוא בעל רגש חי ופועם
לא מסתפקים בנישואין של "חוזה עבודה" בין בחור לבחורה...
עכשיו, ברור שהרבה מהזוגות האלו פיתחו זוגיות מעולה ומלאה באהבה.
והרבה לא...
וזה היה מספיק והיה בסדר.
זה דור של הישרדות. של גלות.
אנחנו לא שם היום
ומה עם העובדה שגם לנו יש צרות ופיגועים ובעיות פרנסה לא קטנות?
גם אנחנו די במצב של הישרדות...
אגב, אם הם היו במצב כזה, אין לך מה ללמוד מספרי המוסר שלהם ושאר תורת הנפש
אבל כולם יודעים שהם הצליחו להבין את הנפש שלהם הרבה יותר טוב מאיתנו
זה לא ממש מתאים לאדם בהישרדות...
התירוץ הזה נראה כמו עצימת עיניים מהמציאות.
זאת כפיות טובה להגיד את זה
סבתא רבה שלי, נלחמה עם חייל פולני עם חרב
כי הוא חטף לה את הלחם היחיד שהיה לה לילדים שלה.
זאת הישרדות.
מטבח שמנת? עץ טבעי? אפור?
אמרו תודה שיש מטבח , אם היה
וכו'.....
ומתוך המקום הזה גם הציפיות היו אחרות.
תשאל הרבה מהסבתות איך הן התחתנו
הוא היה דתי, היא דתייה - יופי. חתונה.
יש הרבה הבדלים
הדור היום חי בעוצמות אחרות לגמרי
ומכאן - רגש אחר
וציפיה אחרת.
וזה בסדר שלא תסכים איתי.
והוכחתי לך שצדיקים לא חיו בהישרדות
ברור שקטונתי. שהם ענקי עולם
והרבה מהם מבינים בנפש לגמרי.
זה לא אומר שבחיי הנישואין הייתה ציפייה לאושר, כמו היום.
אין קשר בין הדברים.
אולי אנחנו אלה שבגלות הדעת, וציפיה לאושר זה ילדותי?
אם אנחנו לומדים מהם מידות אי אפשר כשזה לא מתאים לנו להגיד שזה היה גלותי
אז צריך לשאול, לפני שיצאו לגלות היה מצב כמו היום?
אם כן, זה כבר מתחיל להוכיח
מעבודת ה'.. ?
אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצווה!!
הצטווינו להנשא!
ולכן כל מציאות של שמחה בין בני זוג היא שכינה בבית!
ומציאות שלא - קרי אין שכינה!
ולכן אין סיכוי שסבל משותף של בני הזוג הוא רצון ה'!!
ככל שיש יותר שמחה בין בני זוג - יש יותר שכינה בעולם!
יש הופעת ה' גדולה יותר בעולם..
כשמתחתנים - בעז"ה בקרוב אצל כולם פה -זה ממש עניין מוחשי!!
ואי אפשר לטעות בזה שאהבה בין בני זוג זה שכינה..
לא אמרתי לסבול. וכנראה גם החזון אי"ש לא התכוון שיסבלו.
ומי אמר שהצדיקים הקודמים סבלו?
סתם להגיד "אה.. הם היו גלותיים" כי לא מסתדר לי מה שהם עשו?
לא משכנע בכלל.
יש כאלה שאומרים שהם למדו תורה ועבדו על המידות במקום להנות מהחיים כי הם היו גלותיים.
הטמיעה בנו ולצערינו הרבה מדי לא שמחו באישה ולא בפנימיות שלה.
והנשים שלהם לא שמחו בהם בכלל..
תלמידי חכמים זה עולם אחר..
אם תלמידי חכמים זה עולם אחר, אז לא נלמד מהם כלום..
אי אפשר לתפוס את החבל משני קצוות.
לא אמרתי כן לוותר או לא לוותר,
להפטיר שמשהו אצל צדיקים נובע מגלותיות כי זה לא מסתדר, במקום להידרש לעניין, זה סתם התחמקות.
אולי פשוט בזמנם הם היו פחות ילדותיים.
לפעמים דווקא כשקשה ויש מטרה שהיא לא הנאה - מעריכים יותר...
חוץ מזה, אני רואה אנשים שבוכים שאין להם בן/בת זוג ובכל זאת לא מוכנים לוותר על מה שהם רוצים..
אז כנראה שזה לא בדיוק קשור לקושי.
זה עוד דיון יותר הגיוני..
התירוץ של "גלותי" ממש לא מקובל עלי.
מבקש אמונה
פריקה2התכוונתי לומר שתלמידי חכמים ידעו את כוונת התורה גם בזמן הגלות..
להיפך - הם הכי מי שיש ללמוד ממנו.
אבל הנקודה פה היא במחלוקת על מושג האהבה..
מה שהם הגדירו אהבה, ומה שהיום מגדירים אהבה זה לא אותו דבר.
אם כך...
הרי אהבה נשארת אותו דבר.
אנחנו כאנשים שלומדים מה נכון ומה לא על פי התורה ולא הולכים על פי הסביבה
יודעים שאחרי כל ההגדרות, המציאות תישאר אותו דבר.
יתכן שאנחנו אלה שטועים ומגדירים לא נכון אהבה.
זו הופעה גדולה יותר של השכינה בעולם. של הקב"ה בעולם!
זה משהו שאנחנו חייבים להגדיל!
ולכן לא בכדי חשוב שכן יהיה איזה ניצוץ בתחילת הדרך
זה מועיל במימד הבחירה אח"כ בזוגיות.
אפשר בלעדיו, זה נכון, אפילו להגיע לגבהים שזוגות עם ניצוצות לא הגיעו
אבל כדרך לכלל - לא בטוח שנכון לוותר עליו.
מבקש אמונהסורי שאני בודק כל דבר ולא מקבל דברים כתורה מסיני...
היום כל דבר שלא מסתדר ישר שולפים את מילת הקסם "גלותי" ושאנחנו דור הגאולה..
לא צריך יותר להתעמת מול טענות. סליחה לא מקובל עלי.
אל תירא ואל תחת רבנו 
כי מצד אחד האהבה דוחפת להצליח וזה...
מצד שני אם מספיק נעים עם הבחורה, לא ניצוצות ולא זיק,
לדעתי אפשר להגיע לאהבה אמיתית. ואולי אפילו יותר אמיתית מאהבה שהחלטתי ללכת על זה בגלל הרגש.
אבל זה עדיין יהיה סוג של הימור מבחינתי. וזה מפחיד
אני לא הייתי מתחתן מבלי שהבחורה מוצאת חן בעיני (לא יודע להסביר בדיוק מה זה מציאת חן, זה משהו קצת פנימי). ואם הבחורה מוצאת חן בעיני, אז אני אהיה שמח. ואם אני שמח אז אני אהיה עם רגשות אהבה עדינים אליה. ואם יהיה לי רגשות אהבה עדינים אליה, אז יהיה לי גם רגשות אהבה יותר עזים.
הכוונה שלי זה שיש לי שליטה מסוימת על העולם הרגשי שלי (עם השנים למדתי איך לשלוט ברגשות שלי ברמה מסוימת).
אם מישהי תמצא חן בעיני, אני יודע איך לגרום לעצמי להיות שמח בזה (לשמוח במשהו זה בחירה). ואם אני שמח, כלומר אני אהיה מלא באנרגיית חיים, אז באופן טבעי יתעוררו אצלי רגשות אהבה עדינים אליה (ככה המערכת הרגשית שלי עובדת - מציאת חן + שמחה מעורר אצלי באופן טבעי רגשות עדינים של אהבה). ואם יהיה לי רגשות אהבה עדינים אליה, אז אני אדע איך להלהיט אותם וליצור רגשות יותר חזקים בזמנים ספציפיים (איך להלהיט את הרגש זה יותר אינדיבידואלי, לכל אחד יש דברים אחרים שמלהיטים אותו). רוב הזמן מרגישים רגש עדין של אהבה, זה הרגש הקבוע, מן הרגשה של מנוחת נפש ושלמות. אבל אפשר לקחת את הרגש הזה ולהלהיט אותו בזמנים ספציפיים שרוצים להעצים את רגשות האהבה.
למסקנה אני חושב שחשוב שהבחורה תמצא חן בעיניך, שזה הרבה יותר מסתם בחורה בסדר. ואת הרגשות אפשר לפתח משם. רגשות זה דבר חשוב באהבה. המטרה של הקשר הזוגי הוא למלא את כל רבדי הנפש שלנו, וזה כולל גם את העולם הרגשי שלנו. כן צריך לשאוף לזה.
אבל דורש המון המון מידות טובות משני הצדדים.
אתמול דיברתי על זה עם הרעבעצן אחרי לימוד, הכל סובב סביב הכרת הטוב.
יש את החלק של המעבר שבין ההתאהבות לבין האהבה.
אהבה היא כורח המציאות, כשבקשר נמצאים אנשים טובים עם לב טוב ומידות טובות.
אם עובדים על זה, אז זה יבוא, no matter what.
וזה קורה גם בקשרים שיש בהם את הניצוצות הראשוניים, אבל שם המעבר בין הניצוצות לאהבה הוא הרמוני, ולא מרגישים את ה"יובש" הרגשי הזה.
במקרים אחרים, מסיבות כאלה ואחרות, אנחנו "לא מרגישים", או שהרגשנו וחיכינו יותר מדי זמן וכבר אבד הקסם.
ואז העבודה האמיתית, זאת שנולדת רק ממחוייבות לאורך זמן, מהבנה שזהו, זה זה. שנולדת מנתינה. העבודה הזאת הופכת קשה, כי אין לנו זיקוקים שיסמאו לנו את העיניים מהחסרונות, הפגמים, ה"שעמום".
יש זוגות שזה קשה להם מדי, ויש זוגות שצולחים את זה. ראיתי לאחרונה קטע שכתב הצדיק מיבניאל.
הוא אומר שדווקא בזוג שקשה להם, דווקא בזוג של הפכים, שם יש את השלום הכי גדול. כי שלום יש בין הפכים, ושלום בין זהים הוא לא כל-כך גדול.
אבל, כמו שהוא כתב שם, זה דורש עבודה והשקעה ומאמץ. ולא כולם מצליחים לעשות את זה.
לבל נשכח את העובדה שלא לכולם יש מידות של אבותינו הקדושים, ואז שורטים ונשרטים בדרך. ככה העבודה הופכת קשה אפילו יותר.
בקיצור,
אפשרי, אבל קשה. ותלוי מאוד בבני הזוג.
צריך מידת אמת חזקה מאוד כדי לדעת אם תעמוד בנסיון כזה.
ככה...
השבוע נתקעתי עם מישהי דוסה באיזה טרמפיאדת חור
בצפון השומרון.. אני חושב חיכינו שם איזה 20 דקות
והיא הייתה שם עוד לפני
עכשיו הייתי מאוד עייף.. מאוד..
מה שקצט מנע ממני לפעול..
כלאחר מעשה..
לגיטימי לדעתכם לדבר עם בחורה בטרמפיאדה
ולהחליף אח"כ מספר או פרטים וכו, אם..
ממה שהיא משדרת היא מעוניינת לדבר איתך?
כ"כ.. בהנחה והתשובה היא כן..
האם לדעתכם שיחה כזו יכולה להלחיץ?
מה הדרך הנכונה חפתוח שיחה כזו?
האם זה אומר עליה שאולי היא מתלבשת כמו דוסה אבל היא לא דוסה באמת?
האם בכלל כל התפיסה הזו זה חוסר אמונה בה' שיישלח לך עד אליך את המיועדת?
הוא שלח עד אליך את המיועדת ותקע אתכם חצי שעה בטרמפיאדה שוממת, מה אתה עוד צריך? שהיא תכרע ברך בפניך?
הכוונה, לא מחייב שזו באמת היא, אבל אתה לא יודע איך או מתי כלתך תופיע, והרבה שליחים למקום...
לא נעים או מביך..
וכן ברור שזה מרגיש פיספוס נדיר..
אבל מאמין בקב"ה שלא מקפח שכר כל בריה..
יש בנות שמתאים להם שמתחילים איתן ברחוב ומביעות עניין ויש כאלו שזה לא מתאים להן. יש מתאם מסויים ביחס לציבור שאליו היא משתייכת ועד כמה דברים כאלו מקובלים והיא רגילה אליהם, אבל זה לא אומר שום דבר על יראת השמיים לכאן או לכאן.
אבל למרות שיש הבדל בין שיוך לנורמות חברתיות מסוימות ליראת שמיים, עוד לא פגשתי מישהי שלובשת חצאית ארוכה עד הרצפה, חולצת בסיס חנוקה סביב כל פינה בצוואר, ושיער אסוף בקפידה בצמה (אחרי החתונה- מגדל בבל ענק על הראש) שהיא לא קווניקית/ גבעוניסטית/ איפשהו בטווח בין לבין.
יעני, מה שרוב האנשים יגדירו דוסית או דוסית טרור. (יש עוד דרכים להתלבש צנוע, אבל הסגנון הזה מאפיין את הציבורים האלו).
שוב, לא בטוח שסגנון היכרות כזה יתאים לבחורה כזו, אבל אנשים הם לא תבנית מדויקת של הנורמות החברתיות שלהם. עדיין סביר שבחורה כזו תעדיף היכרות דרך צד שלישי כלשהו. אבל היא זורמת שניכם הרווחתם.
בהצלחה.
מחשבה שעלתה לי בעקבות שרשור שהיה כאן.
מה דעתכם על התמקדות, כלומר לחפש מישהו/י "מדויק/ת", שתתאים לא' ב' ג', עונה על קריטריונים מסוימים כו', או לאו דווקא ברמת האדם עצמו, אלא ברמת מה שמחפשים בקשר, שייראה כך ולא אחרת וכן הלאה,
לעומת לא להציב (כמעט) שום פילטרים מההתחלה, ולתת לדברים לזרום ולראות מה הולך?
חושבני שככל שה"אני", עולם הרגש והמציאות נתפשים כיותר מוצקים ומוגדרים, ממילא הצורך שדברים לא יבלטו מבעד למסגרתם.
אבל ככל שאני חושב על זה, הרי אין לנו שום מושג לאן הזוגיות תתפתח, איך אנחנו והמציאות ישתנו, ואם לצאת מנקודת ההנחה האחרונה, הרי שאין שום משמעות לחיפוש דברים ספציפיים.
שאלו אותי פעם "מה אני מחפש" או "איזה סגנון אתה מחפש", well, מאיפה אני, או מישהו בכלל, אמורים לדעת? התחברתי לאנשים שקטים להפליא ורועשים להפליא, עדינים ורגישים וגם מחוספסים ועוצמתיים, אנשי רוח ואנשי חומר, פדנטיים ומבולגנים, וחוץ מזה, מאיפה אני יודע מה אני צריך?
בסך הכולל נראה שאנשים מחפשים או משהו נורא, נורא מדויק וספציפי, או "מחפשים" משהו כל־כך כללי ובנאלי שבזבוז זמן בכלל לבטא אותו ("מחפשת בחור דתי נחמד ששואף להקים בית נחמד". "שלום שדכן, אני במקרה גם מחפש בחורה נחמדה להקים בית נחמד." "ביררתי עם הצד השני, אבל זה לא נראה להם מתאים. אין לי כרגע רעיונות נוספים." ...........................), או שאין להם מושג.
מה אתם חושבים? דונו ונמקו את דעתכם.
זוגיות ולהתחתן מאוד צעירים, ככל שיש פחות "כוויות" ואכזבות מניסיונות חיים "שמשאירים סימנים" - כך יש פחות דרישות והגדרות ורשימת מאפיינים שהצד השני צריך להתאים אליהם, והרבה יותר פשוט וקל להכיל, לקבל שונות, להתחבר לאופי שונה …
יש עניין של התאמה כלשהי בערכים ובכיוון של הבית שרוצים לבנות
אחרי זה, זה באמת מאוד תלוי אדם נראלי
אתה אדם שנצליח להתחבר להרבה סוגים
יש אנשים שלא יצליחו להתחבר לסוג מסוים של אנשים או לאנשים עם תכונה מסוימת
לא חושב שזה צורך בהתאמה מדויקת כמו גם ניסיון חיים ההיכרות עם עצמך
גיל
רמה דתית באיזור טווח רחב, לדוגמא אני לא אחפש לצאת עם מסורתית כי זה ממש עולם אחר.
יש עוד כמה דברים שכדאי לדעת לפני שנפגשים כמו תמונה (אף בחורה לא מגיע לה להרגיש בדייט ראשון עם מישהו שאיך שהוא ראה אותה הוא נכבה)
אבל בגדול צריך לבוא פתוח ואני מסכים עם בסיס הדברים.
יש דברים שמאוד חשובים אבל אי אפשר לדעת עד שבאמת מכירים.
לי למשל חשוב כנות, יושרה ואחריות אבל זה משהו שצריך להכיר כדי לדעת.
"אה, בעצם אני קלפטומנית שקרנית פתולוגית שאוהבת להמציא גוזמאות לרוב, נראה לי שפחות יתאים"
כאילו...
אחת מהן היא ניקית כאן מי שיודעת יודעת
השניה זו האקסית של פעם
וההכי הכי זו האקסית האחרונה
היו לי הרבה יותר ידידות טובות מאשר חברים
והרבה מהקשרים שהייתי הכנסתי את רובן לפרנדזון
כל בחורה שאני מכיר אנחנו הופכים להיות חברים טובים וזהו
וזה כיף אבל מתסכל. מה יהיה טעטע
מה לדעתך בעצם גורם זה?
בכל־מקרה, על־סמך הכתוב בשרשור זה, התחושה שלי היא שיש לך מנגנון שתפקידו לעצור את המשיכה מלהתפתח בתוך קשר של ידידות. אולי זה עניין דתי (צניעות?) או פסיכולוגי (לא לחרבש את החברוּת?) ש"מכבה" משהו שהוא לא יכול להכיל כרגע, וממילא זה לא מתפתח.
אנימהואם לא היית הופך את הקשרים לידידוּת יכול להיות שזה היה אחרת?
הרמוניהתשמע... בעיניי, הפיתרון הוא לשמור מרחק מבנות.
תפנה אליהן ביראת כבוד. תראה שתוכל להימשך להרבה בנות.
אני שומרת עיניים יחסית (וצניעות) וגבר זה דבר מיוחד בשבילי... לא בקטע שאני אתרגש מכל גבר שאני רואה, אבל יש לי יראת כבוד למין השני כי הוא רחוק, שונה, לא רגיל.
זה הכיף בצניעות, זה התוצאה שזוכים לה כשהולכים עם מצוות ה' עד הסוף.
(*אני כן רואה הרבה בנים בעבודה אבל לא שמה לב לזה כי זה במקום הענייני ופחות האישי כמו "עסוק במלאכתו")
דעתי האישית- מה שאתה מתאר הוא סימפטום ולא הבעיה ולכן לא כדאי להתמקד בו.
חושבת שכדאי לך לשאוף למחויבות ורצינות בחיים, לקחת את עצמך בידיים כזה והכל יתיישר לאט לאט בעז"ה.
אתה צודק שעיקר הקשר הוא באמת החברות, ואין סיבה שהדברים לא יבואו ביחד... אני חושבת שהנקודה היא המחוייבות שברגע שתשדר רצינות הקשרים גם יראו ככה, ויהיו יותר ממוקדים.
הכל בשמחה כמובן, בך אני לא חושדת שתהיה כבד...חח
הרבה בהצלחה ובאמונה בע"ה🙏
אופ כולכם כאן חןשבים שאני פלרטטן ויצא לי שם של לא רציני . אני פשוט חמוד ורוב הזמן אני שקט בחיים האמיתיים
כמו שאני מכיר חברים אני מכיר גם חברות בישבילי אין ככ הבדל (אני יודע זה נשמע דפוק) אבל פשוט מי שמתחבר אליי מתחבר ועם בנות כמו עם בנים יש לי שילוב של שטוטניקיות ועןמק
ברוא שמלכתחילה יש לי משיכה מסוימת לבנות אבל המחשבות שלי הן שונות
ומעניין, לאיזה סימפתום את מתכוונת?
ואגב אם זה מנחם אותך גם אני לא נמשכתי לחלק מהגברים שיצאתי איתם..
אולי שווה לך לבחון איזו דינמיקה אתה מייצר עם נשים.
אצלי שמתי לב למשל שקשה להימשך לגבר שמתנהג כמו נסיכה. זה לוקח את הקשר למקום ידידותי ולא רומנטי ושם אותי במקום הגברי בקשר.
ואני בן גרוע ביותר 😂
בכל מקרה אני משתדלת לא להסתכל לגברים בעיניים .. קשה לי לשמור על מבט לאורך זמן נראה לי לא מתאים .. אולי אם תשמור על זה ה' ישמור עליך.
הדינמיקה.
בדרכ בנות שאני אוהב אני אוהב אותן כמו אחיות שלי וגם אני כמו אח שהן הכי יכולות לסמוך עליו בעולם. ורק עם 2 הדינימיקה הייתה שונה בתכלית.
מעניין הקטע שהזכרת עם העיניים. באמת עם כל האלה שהיו כמו ידידות בישבילי לא היה לי בעיה להסתכל להן עמוק בתוך העיניים, ודווקא אלו שכן היה משהו שונה אז היה לי הרבה יותר קשה להסתכל
לדעת
וואלה לא לימדו אותי את זה..
מה תפקיד בלהסתכל תוך כדי דייט ומה לא
אשמח ממש להרחבה בנושא
אם אתה בוחר להכיר רק בצורה "טבעית" זה הגיוני
אבל תתפלא אחת מהשלושה הנ"ל הכרתי דרך שידוך אאאאאר
בחיפושים מ "בחורה שאני נמשך אליה"
ל "בחורה שאני רוצה לבנות איתה בית"
ואל תדאג כשתסיר את המיקוד מהבדיקה האינטנסיבית אם יש משיכה - היא תתעצם
היה לי קשר אחד של חצי שנה והבחורה כבר רצתה לסגור וזה.. ומבחינתי על הנייר הכל טוב. בחורה נאה טובה רגישה חכמה, רצינית תורנית יש דיבור והכל. אבלל משיכה לא הייתה לי כמעט בכלל היא הייתה כבר עמוק בפרנדזון אצלי וכעסתי עלעצמי..
בכולופן היום ב"ה היא כבר נשואה והכל
אבל אם יש בסיס של משיכה
זה יאפשר לה לצמוח טוב יותר אם תתמקד בלברר את שאר הדברים שחשובים לך
אנחנו לא חושבות על זה כמו שהם ..
זה לא נכון לגבי גברים אם אתה לא נמשך אתה גם לא תימשך בדייט מאה
אצל נשים זה שונה מאוד
וגם לגבי נשים מהיכרות עם נשים יש ויש
ספציפית לכקדם ולא לכל גברי העולם
וגם לו, לא אמרתי להתעלם לגמרי מהמשיכה, רק להוריד משקל
לי בעצמי יצא לשדך מישהי.. הבחור מאוד רצה אותה התלהב מהפרטים מהתמונה גם בחורה יפיפיה .. באמת זכיה בפיס.
הבחורה גם אמרה כן ..
אחרי שעה רושם לי רגע שכחתי לשאול היא אשכנזיה?
אמרתי לו האמת שלא יודעת מה העדה ..אבל אם התלהבת מהפרטים והיופי שלה מזה משנה?
אבל אבדוק בקיצור אמרה לי שהיא לא .. ואז הוא רשם שהוא מחפש רק אשכנזיה.
כל-כך כעסתי עליו שהוא לא אמר לפני ..
התקשרתי בדמעות לבחורה שבסוף הוא לא רוצה באמת חורבן בית מבחינתי .
לבחור אמרתי אתה ומשפחה שלא יתקשרו אלי יותר בחיים חתיכת גזענים .
ואם אתה קורא פה אתה חתיכת עלוב
( כן נתקלתי שבחורים אמרו מעדיף ככה וככה אבל לא יפסלו .. או מאוד חשוב לי מישהי שמתפללת עדות המזרח .. אבל לא להגיד מראש כאילו זה משהו כל-כך בסיסי .. ולהתנהג ככה גועל פשוט איכס)
יש בהחלט עוד מקרים כאלה
אבל איך אני אומרת ככל שהמשפחה יותר סטיגמטית וגזענית ככה היא גם יותר מסכנה)
ערב השואה אחוז היהודים האשכנזים היה 92% (ורבים מהם היגרו לאמריקה לפני המלחמה),
לעומת 8% מזרחים (כמיליון 1 במספר סה"כ וחצי מהם מרוקאים).
האשכנזים היוו את המרכז הרוחני בתקופה זו ואירופה מאוד הושפעה מכך.
(שווה מאוד להסתכל על התפתחות אוכלוסיית מדינות ערב מאז שהוקמה מדינת ישראל בהשוואה לאירופה).
מסיבה זו התגלות ה' הייתה דווקא שם, ב"ברב עם הדרת מלך" והבעל שם טוב עשה מופתים רבים,
ולאחר מכן גם תורתו תלמידיו וזרעו הוא רבי נחמן מברסלב.
בכלליות האשכנזים זכו יותר, יותר תורה, ספרים, צדיקים ויותר חכמה ולב.
אך, על הבעש"ט ועל רבי נחמן הייתה התנגדות קשה מאוד, ונגרמה לנו גם השואה הנוראה.
כשאנחנו מסתכלים בכלליות אכן לספרדים יש חיסרון.
אך לפרט אנו רואים הרבה בני עדות המזרח שזכו להתקרב לה' ולתורה באמת,
ולעומתם גם בני עדות אשכנז שלא זכו ואפילו נפלו לטעויות גדולות רחמנא ליצלן.
ובנוסף לכך עדויות רבות מספרי חסידים משנת 1700 ואילך,
רבים מחסידי הבעל שם טוב נשאו נשים ספרדיות, ולהפך.
ולרוב חצי חצי תמיד נמשכו אחרי הצד האשכנזי כי הוא הרוב המכריע.
באשכנז (וגם פרובנס יותר קשורה לספרד מאשכנז). ועובדהש כל אשכנזי לומר קודם את השו"ע ורק אחר כך את המפה של הרמ"א.
נכון שבתקופת האחרונים עיקר מרכז העם היהודי נדד מספרד לאשכנזים, אבל עדיין הספרדים יותר שימרו את הארצישראליות, ולא במקרה בארץ ישראל כיום (איפה שכלל ישראל האמיתי נספר כי יהודים בחו"ל לא קובעים את כלל ישראל) זה חצי על חצי וייתכן רוב לספרדים.
אצל הספרדים לא היה צריך תנועת חסידות כי הקבלה היתה נוכחת בחיים והת"חים לא היו מנותקים מהעם , בעיות שהחסידות התמודדה איתם. מצד שני זה גרם לכך שהספרדים לא זכו לייתרונות של החסידות. כך שכל עדה והייתרונות שלה.
ערב השואה לא מייצג דבר, כי מאה שנה לפני השואה מספר האשכנזים והספרדים היה שווה, פשוט באירופה היה יותר רפואה ופחות תמותת תינוקות אז הם התרבו תוך 100 שנה פי 5, בעוד שבארצות המזרח לא היתה מערכת בריאות. אם שיעור ההתבוללות כיום ימשיך בארהב - תוך 100 שנה יהודי העולם יהיו חצי ספרדים חצי אשכנזים.
אומרים שכשהבעשט הגיע לאיסטנבול הוא אמר שראה אצל היהודים הספרדים שם נשמות של תנאים
זה הפסד שלו.
ואם אין שכל לחפש מעבר לזה...
אז שה' יתן שכל - וגם לנו.
אך באופן כללי זה שאדם שכח לברר מראש לגבי פרט שחשוב לו מאד, זה דבר שיכול לקרות. ואם זה תנאי סף מבחינתו, עדיף שלא יתחיל לצאת איתה מאשר שיצא לפגישה אחת ויחתוך.
אגב, יותר נתקל בזה אצל בנות מבנים. בד"כ כי לא רוצות לשנות את המנהגים שלהן יותר מדי.
אריק מהדרוםהעונש של הגזענים שמניחים להם לנפשם, שיתמודדו.
אבל כן סוג של "גזענות" או יותר נכון יחס קצת צונן על רקע היותי דוס.
לגיטימי לחלוטין להעדיף בן/ בת זוג מעדה מסויימת. או להחליט שלא לצאת עם בני עדה מסויימת.
פערים עדתיים קיימים גם היום, ובהצטרף לכל מיני פערים אחרים שמתגלים בתחילת קשר או בתחילת הנישואין - הם יכולים להוביל לקשיים משמעותיים.
אני אישית יצאתי רק עם בנות שהן לא מהעדה שלי, ואף התחתנתי עם אחת מהן. אך חששתי מאד מהעניין ובצדק. והיו לי גם הצעות שסירבתי להן בעיקר על הרקע העדתי.
גזענות בין יהודים לעומת זאת, אינה לגיטימית, אך בדרך כלל לא נוגעת לענייני שידוכים.
מאוד תופסת מקום בעיני,
גזע, למי אכפת?
יש אנשים מחפשים מישהו גבוה, יש כאלה מחפשים מישהו רק עם אופי ספציפי, ויש כאלה שמחפשים מישה מעדה מסויימת.
זכותם אם זה מה שעושה להם טוב. רק הפסד שלהם אם זה גורם להם לצמצם את האפשרויות. כמובן לעיתים יש דפוסים טבועים בנפש שקשה לשנות ולא תמיד חכם להלחם בהם אבל שווה לנסות. אדם בכל מקרה לא צריך להרגיש רגשי אשמה שנרתע מהצעה מעדה מסוימת
יש הבדל בין העדפה אישית לבין דעה קדומה.
בחור נמשך לבחורה, מתלהב ממנה ומאוד רוצה להכיר אותה. ברגע ששומע מה העדה שלה, הכול השתנה. מה בדיוק השתנה בה? הרי היא נשארה אותה בחורה.
הוא לא פסל אותה בגלל חוסר משיכה או חוסר התאמה, אלא בגלל המוצא שלה. וזו בדיוק מהותה של דעה קדומה
אף אחד לא חייב לצאת עם אף אחת, אבל העובדה שדפוסים מסוימים טבועים בנו לא הופכת אותם ללגיטימיים.
לפעמים אדם צריך לבחון את הדעות הקדומות שלו במקום להצדיק
אותן..
דיברתי יותר על פסילה על מראה ממשי או על מנטליות ממשית.
פסילה רק על עצם העדה זה שטות גמורה
אם מדובר בבחור שמגלה כעבור חצי שנה שהבחורה איתה יוצא היא אשכנזייה - זו שטות לחתוך.
אך לפסול בשלב ראשוני כשמגלים שהעדה היא לא כמו ההנחה הראשוית - זה הגיוני, (אם כי עלול מאד להיות לא יפה או מנומס).
זה לרוב נובע מחשש אמיתי מאתגרים משמעותיים על רקע פערים עדתיים:
בראש ובראשונה מנטליות שונה (שזה עיקר העניין),
אך גם פערים בנושאים אחרים:
ציפיות שונות ביחס לתפקידי הבעל והאשה,
נורמות והתנהלויות של ההורים והמשפחה,
עניינים שקשורים ליהדות - כמו מנהגים, הלכה, דפוסים שקשורים לעבודת ה', ואפילו הגייה.
אפילו פערים קולינריים יכולים לתפוס מקום אצל חלק מהאנשים.
נ.ב. אני ממש לא קורא להימנע מנישואין בין עדות, אני דווקא רואה בכך ערך חשוב, ונשוי בעצמי לאשה שאין לי איתה שום חפיפה עדתית. אך זה לא מתאים לכולם.
גם לפי דבריך,
העדה היא סימן - לא סיבה!
לפחות בחלק מהמקרים העדה היא הסיבה לפערים, אם לפעמים גם שמתגלים פערים העדה היא סימן ולא סיבה.
אתה צודק בזה:
גם אם היסטורית זה שאנשים שונים נולדו להורים ממוצא מסויים
אתה עדיין לא יכול לומר שהסיבה לשלול היא העדה. העדה עצמה לא משנה בשום דבר.
לפעמים שלא מכירים יש חשש.
לכן עדה בתור סיבה, לא בתור חשש - זאת שטות.
בין העדה שלי ובין צבע העור שלי, למשל?
או בין העדה שלי ובין הנורמות הנימוסיות של המשפחה שלי?
בוודאי שיש!
זה נכון שלא מדובר בתכונות עצמיות פנים פנימיות שנוגעות לשורש הנשמה, 😅
אך קשר סיבתי כלשהו בוודאי ישנו.
אולי אתה נתפס למשמעות המצומצמת של 'עדה', בתור שאלה היסטורית גרידא שנוגעת למיקום הגיאוגרפי של הסבתא או הסבא רבא רבא, אך רלוונטי הרבה יותר לדבר על 'עדה 'במשמעות הרחבה יותר, של זהויות וקשר למסורות שמשליכים לרוב גם על תכונות מסויימות, של האדם וגם של משפחתו.
אני לא חושב שיש מחלוקת ביננו. תקן אותי אם אתה חושב שאני טועה.
בסוף שלילת עדה מסויימת נובעת מפעלים יוצאים של ההשתייכות העדתית, ואם היא על בסיס עצם העדה בלבד - היא אכן שטות.
כך או כך, היכרות ראשונית עם בן/בת של עדה אחרת לא בהכרח מפיגה חששות רלוונטיים. אני מעריך שרוב הפערים העדתיים דווקא מתחדדים אחרי החתונה.
בנימה אישית, אני דווקא ציפיתי לאתגרים משמעותיים בנושא אחרי החתונה, אך בפועל ב"ה חששותיי התנדפו, ואני באופן אירוני משוכנע שדווקא היה לי ולאשתי פחות קל לוּ היינו שנינו מאותהּ העדה.
אך אני מעריך שהמקרה שלי לא מייצג מאד, ויודע על זוגות שאצלם ההתמודדות לא היתה פשוטה.
חשוב לי היה לנסח שהעדה היא לא סיבה אלא סימן לחשש.
שההבדל בין גזענות - שהיא לא לגיטימית ובין
העדפה אישית/ חשש מפערים על רקע עדתי - שזה לגיטימי, הוא שבגזענות העדה היא סיבה ל'התנגדות' אך גשמדובר בהעדפה לגיטימית של עדה מסויימת, העדה היא רק סימן.
לדעתי, העיסוק בשאלה של סימן מול סיבה אינו מאד רלוונטי.
הרי אני מנחש שאם נתחקר אנשים (דתיים לפחות) שאשכרה מחזיקים בדעות גזעניות דוחות ולא לגיטימות כלפי עדות אחרות בעם ישראל, הם ינסו להצדיק את עמדתם על בסיס נימוקיים שלא נוגעים לסיבה.
הם לא יטענו שאתיופים הם נחותים אשכנזים כי הם אתיופים, אלא כי הם פרימיטיביים.
גזענים יטענו שייקים הם חסרי רגישות, או שמרוקאים הם חסרי אינטלגנציה, שפולנים הם אליטיסטים, שמרוקאים הם עצבניים, שכורדים הם חסרי אינטלגנציה, שתימנים הם חסרי תרבות או פקפקו ביהדותם של רוסים רק על בסיס המבטא.
בכל המקרים האלה ושכמותם העמדה הגזענית (הפנים-יהודית) אינה טוענת לנחיתותם העצמית של בני עדה כזו או אחרת, (=סיבה) אלא מייחסים באופן כללי חבני עדות מסויימות תכונות שליליות על בסיס דעות קדומות מקוממות ובזויות (=סימן).
איך שלא יהיה, גזענות כזאת אינה לגיטימית,
אך העדפת עדה מסויימת כשזה מגיע לזוגיות ' בהחלט יכולה להיות לגיטימית.
שמדובר בחשש לגיטימי ;)
מפה, שכל אחד יקח את זה לעולם הערכים שלו.
הניסוח של סיבה וסימן בעיני משמעותי גם אם גזעניים לא יודו בזה שהמוצא אצלם היא סיבה. סוף סוף, זה הדבר הרע שבגללו הם גזענים.
אני חושב שזה חלק מרעיון חיפוש על כמה שיותר התאמה בפרטים "שטחיים" וקלים להגדרה.
ייתכן שיש אנשים שמוצפים במיליון הצעות וכדי "להתמקד" אז חותכים על דברים שאפשר לדעת עוד לפני שנצרכים להשקעה רגשית כלשהי, גם כשזה לא בהכרח הגיוני או אומר משהו.
הוא בעצם נגדי ולא בעדי כמו שחשבתי כל הזמן.
הוא מציג מצג שווא, תרתי משמע.
מציג ש"אני כאן בשביל להועיל, בשביל לעשות לך את החיים יותר טובים ומאושרים וקלים"
אבל הוא רוב הזמן משקר.
ואז אמרתי לעצמי רק להתבונן
להתבונן בו, ובי, ובהאם הוא באמת בעדי? האם הוא באמת גורם ליותר אושר?
והתחלתי רק להביט.
פעם אחת הבטתי וראיתי שבאמצע שיחה מאוד משמעותית עם הילד הוא הפריע לי. ותפס את מקומו של הילד. ובעצם בא על חשבונו. ועל חשבוני. ועל חשבון הערך שלי באימהות.
המשכתי להביט, מה היה לו כ"כ דחוף להפריע לי כך לקשר עם הילד? אז הוא ענה: "אה בטח שזה חשוב. הרי שמעת "ביפ!" של הודעה, או צילצול, או אפילו לא שמעת כלום רק ראית אותי - את הריבוע השחור הזה שאני."
הטלפון שלך.
המסך.
המסיח.
שכל הזמן גורם לי להיסח.
באמת כששמו כן הוא אמרתי לו: "אתה מסיח. ואתה ממסך. אתה מסיח אותי מהחיים האמיתיים שלי. ואתה ממסך את כל מה שבאמת חשוב.
אתה הטלפון שלי.
אבל אני הבנתי אותך, אתה רק מתחפש שאתה בעדי בעוד רוב הזמן אתה ממש נגדי.
ונכון שיש לך גם בני משפחה אחרים בדמות מסכים אחרים, אבל אתה הראש. אתה הכי.
וכולכם באתם אליי לשם מה?
איך אני אזכור איתך מה עיקר ומה תפל?
אני רוצה לזכור שקודם העיקר.
ורק אח"כ התפל, כשיש פנאי.
אבל אתה? אתה כל הזמן משקר לי אחרת.
פעם אתה אומר לי שהודעה באיזו קבוצה נידחת יותר חשובה מההתלהבות של אחותי כשמספרת לי משהו, ואני מקשיבה לך, והולכת אליך, ולא אליה. גם אם עצרת אותי באמצע. אני הולכת שבי אחריך.
אתה באמת שובה, אבל במובן הרע של המילה, אתה לוקח בשבי את הערכים ואת האידיאלים ואת מה שעיקר ואת המהות ואת מה שחשוב לי!"
ופעם אחרת אני מדברת עם חברה פנים מול פנים ואז אתה שוב עושה את זה. הפעם אצלה. והיא עונה או מתעסקת וגוללת עוד ועוד, ופעם אני, ואיפה השיחה פנים מול פנים שלנו נעלמה? למה אתה תמיד מקום ראשון בעצם? למה אתה תמיד בא על חשבון ההווה שלי והחיים האמיתיים שלי?
וכשאני ממשיכה להביט אני רואה שפעם אחרת אתה פשוט גונב לי את הזמן. כן. אתה לא רק מסיח ולא רק ממסך אתה גם גנב.
פעם רציתי לכתוב עליך פתק "גזלן זמן" וככה להשאיר אותך בצד, בפינה. עם השלט שראוי לך.
אתה יודע כמה זמן גזלת לי בחיים?
למשל יום שישי, שהוא כ"כ קצר, ומה אני צריכה את כל הגלילה האינסופית הזו בך ואז להגיע עם לשון בחוץ ולחץ אטומי לשבת?
ומוצאי שבת, ורק יצאה השבת וכבר אתה אומר לי: "הו תראי כל מה שהפסדת! מהר מהר תתעדכני ותמשכי ותגללי עד לפנות בוקר כי הרי יש כ"כ כ"כ הרבה מה..."
ואתה גוזל לי זמן עם המשפחה שלי. וזמן לעצמי. וזמן למחשבות. וזמן לעשייה.
כן, אתה גורם לי בעצם להיות צרכנית בלבד
ולא יצרנית
מי אתה? אתה באיזו תחבולה לעשות את כולנו צרכנים?
ואיפה כל היצרנים שבנו?
אנחנו כבר פחות ופחות יוצרים. מעצמנו. ורק צורכים. אותך. וממך.
נהיית המורה שלנו, הרב שלנו, המנהיג שלנו. אתה מחליט הכל, ואנחנו אחריך, כן, שבי אחריך...
אתה חושב שזה כל מה שראיתי בהתבוננות עליך? לא. מסתבר שיש לך עוד הרבה רע בשרוול, במסך. כזה ריבוע קטן אתה וכ"כ מזיק?
אתה יודע למה עוד אתה גורם לי?
אתה גורם לי לחיות במקטעים. הכל מקטעים ולא מסודר.
אתה משליך את הסדר והבהירות לפח וכל הזמן מורה לי לעבוד במקטעים.
"אוקיי אז תבשלי, בסדר, אני לא מונע ממך, בבקשה - תבשלי".
ואז אני מבשלת. אבל אז - אתה שם. על השולחן, או קרוב, ומצפצף, וגם שאתה על שקט אתה עדיין שם קורא לאצבעות ללחוץ עליך ולראות "מה פיספסתי בזמן שהכנתי את התבשיל הזה?"
ואז ככה במקטעים במקום לבשל רצוף - אני אומנם מבשלת - אבל כפול 2 מהזמן וכפול 10 בחוסר ריכוז ובחוסר פניות, והכל בגללך.
המקטעים הבלתי פוסקים האלה, בכל נושא שהוא ולא רק בבישול, כשאני באמצע עשייה אתה מגיע וקוטע.
והמקטעים האלה הם כ"כ מבלבלים
אין ריכוז
אין בהירות
אין פניות
אין צלילות הדעת
אין ישוב הדעת
יש הסחה
יש בילבול
יש מיסוך
מקטעים מקטעים כאלה שגם מבלבלים
וגם מסיחים מהחיים עצמם
וגם טורדים כשכבר כן עושים משהו אחר
כי "מה עכשיו אני מפספסת"?
אז תמיד יהיה הלחץ הזה להספיק ולא לפספס במסך שום דבר, בשום תחום
כאשר במהות בעצם מפוספסים החיים עצמם.
אז נכון, רציתי לכתוב עליך "גזלן זמן"
כי הבנתי והבנת גם אתה כבר שלא רק זמן אתה גוזל
אלא גם ריכוז, גם חיים, גם מהות, גם חשיבה, גם יצרנות ולא רק צרכנות, גם החלק הגבוה באדם, אדמה לאלוק, הרי כמה יצרתיות ועוצמות יש בנו כבני אדם!
אבל אתה כמו במזימה כלל עולמית לנתק אותנו בני האדם מעצמנו בכוח.
אבל בכוח מפתה שמתחפש לטוב.
ממש כמו עשיו אתה בפרשת השבוע. רק מתחפש לטוב. אבל אתה רע.
אז אולי עד שבאמת אכתוב עליך איזו מדבקה כזו של גזלן זמן (ואולי לא מדבקה אבל לפחות בראש שלי?), לא משנה, בינתיים החלטתי להתחיל בפועל:
קודם כל לזהות שאתה נגדי. רוב הזמן. ולא בעדי. ואתה לא תעבוד עליי יותר!
ואז כל יום לראות: מה יש לי להספיק היום?
ומה חשוב לי שאעשה ושיקרה היום?
ורק אחרי בירור כל הרצון
ורק אחרי בירור כל המהות של החיים עצמם
ורק אחרי כל ההספקים גם שכל מה שיש לי להספיק טכנית -
רק אז אפשר להקדיש זמן תחום גם לך, הטלפון, המסך. וגם אז לצרוך בך רק תוכן שמקדם אותי.
אבל הבירור הזה הוא כבר נפרד ואני אמשיך להתבונן גם בו, אבל קודם כל זה.
אז לפחות להיום, אנסה את זה.
כי זה חשוב.
כי אני רוצה בעצם להיות בעדי
ולא נגדי.
לקחתי לי 3 תחנות קטנות ביום.
א. לקחתי לי את ברכת המזון.
ממש לשים אותך בחדר אחר בזמן הזה, או מינימום לכסות אותך במגבת שלא אראה אותך - ולברך.
ב. לפחות בשיחה אחת שלי במהלך היום אני משוחחת רק עם מי שמולי - ואתה או בחדר אחר או מכוסה במגבת. שלא רואים ולא שומעים אותך.
ג. בבוקר או לפני השינה להביט החוצה לשמים ופשוט לנשום את האוויר, להביט, ולהינות מיופי הבריאה, אפילו דקה אחת כזו. כשאתה לא נמצא ולא נוכח ולא בהישג יד ועין ואוזן בכלל.
ורחוק מהעין ורחוק מהאוזן ורחוק מהיד - רחוק מהלב.
כצעדים ראשונים זה עולם ומלואו לברך בפניות הזו, לדבר בפניות הזו, לנשום בפניות הזו, חיים!
איזה כיף לחיות באמת
את החיים עצמם 😊
האמת שזו די הרמה להנחתה לכנס של ארגון "לעורר ליבי"
לא הכרתי את הכנס הזה, רוצה לספר עליו קצת?
הכנס של לעורר ליבי בא לחזק את מי ששם סינון והגנה על הטלפון או עבר למכשיר כשר. זה כנס שבא לחזק ולעורר מודעות לסכנות שבמכשיר. הכנס מיועד לדתיים לאומיים. והוא מתקיים בשני אירועים שונים (אחד לגברים ואחד לנשים)
לזכור בתוך סימן היכר עם הומור:
"צדיק, כבר הנחת?" (תפילין)
"צדיקה, כבר הנחת?" (את הטלפון בצד)
וככה נזכור בכל יום האם כבר "הנחנו" 
וואוו זה באמת יפה מאוד !!!
בהתחלה לא הבנתי למי זה מופנה
יישר כח
עוצמת ההתמכרות שלו היא בעיקר בגלל היכולת המטורפת שלו והעוצמה שלו. והתועלת שבו.
רק שעכשיו אני עושה משהו אחר.....
ורואה שכתבת גם כאן אז אעתיק גם לכאן את התשובה 
נכון,
כמו בהרבה דברים שיש להם פוטנציאל טוב גדול וגם פוטנציאל רע/פגיעה גדול ותלוי בנו בעצם לאן ניקח את זה.
ניסיתי להתייחס לנקודה הזו בפסקה שכתבתי בסוף: "ורק אחרי כל ההספקים... - רק אז אפשר להקדיש זמן תחום גם לך, הטלפון, המסך. וגם אז לצרוך בך רק תוכן שמקדם אותי.
אבל הבירור הזה הוא כבר נפרד ואני אמשיך להתבונן גם בו, אבל קודם כל זה."
כלומר התייחסתי כאן לעצם הגזילה של הזמן שבאה על חשבון דברים אחרים וחשובים לנו, ערכים שחשובים לנו, מהות ומטרות והחיים עצמם, שהרבה פעמים המסך (ובעיקר הטלפון במקרה שעליו כתבתי אישית) פשוט שואב ושובה וגוזל את הזמן שלנו לחיים עצמם.
וברור שכשכן מקדישים זמן למסך (לטלפון במקרה הספציפי הזה) יש בו פוטנציאל טוב ופוטנציאל פחות טוב והכל תלוי בנו מה ואיך נשתמש בו ולא רק כמה.
כלומר אחרי הכמה שלא יבוא על חשבון החיים עצמם, אתקדם גם לאיך ולמה בתקווה ובהשתדלות שגם המה וגם האיך יהיו תמיד ממוקדים רק לטובה ב"ה.
(כמו בעצם הכתיבה כאן של הפוסט הזה שבו השתמשתי במסך, ובתקווה שלטובה, והמיקוד שלי מול עצמי שזה יהיה במקומות כאלה שהם לטובה ועם תועלת ולא במקומות חסרי טעם וחסרי תועלת של גלילה אינסופית במשהו לא מקדם ולא תורם או חלילה במקרים יותר גרועים של שימוש במרחב הזה לרעה חלילה או כל תחום אחר שבו ניתן להשתמש באותו טלפון או באותו מסך גם לטובה וגם לרעה חלילה).
כאשר המטרה המרכזית שהייתה לי בהתבוננות הזו היא ליצור מציאות שבה אני האדם שולט ומנהל את המסך (הטלפון כאן) ולא הוא מנהל אותי ולא הוא שולט בי ובזמן שלי.
וזה כמובן נכון גם למה ולאיך - כל עוד אני מנהלת ושולטת במה ובאיך והמה והאיך לא מנהלים אותי - מצוין.
פשוט לצערנו הרבה פעמים המסך, הטלפון, שואב גם זמן, גם מה וגם איך והוא בעצם מנהל אותנו ולא אנחנו אותו (בתחפושת כמובן שאנחנו כן, אבל זה רק מצג שווא כאמור כמו שניסיתי להעביר בכתיבה).
משהאבל הנושא שם אחר מפה.
הטלפון הוא משאבה מטורפת של זמן בין השאר בגלל שיש ממנה תועלת. כל הקבוצות החופרות האיומות זה מקור מידע קריטי כשצריך אותו. אם מוותרים עליהן (ואפשר!) אז שולחים ילד לגן ביום שאין גננת....
מכל הרשימה הזו לא ברור מה את רוצה, ולמה צריך כזו רשימה ארוכה.
לא מאף אחד אחר - להצליח לנהל את הזמן שלי לפי הערכים שלי ולפי מה שחשוב לי באמת בחיים. ובתוך זה לזכור שהטלפון הוא גזלן זמן והרבה פעמים מתעתע. והרבה פעמים גורם לפיספוס החיים עצמם.
זו הייתה כתיבה אישית עם התבוננות על הנושא הזה כרגע, שרציתי להניח גם במרחב הזה, וכל אחד יכול לקחת או לא מתוך הדברים מה ששייך אליו.
ואפשר גם לא למי שזה לא שייך אליו, פשוט לדלג הלאה ואז לא צריך לסבול קריאה של "כזו רשימה ארוכה" 
בגדול כיף לקרוא הודעות שלך לכן מרשה לעצמי אם לא תדלגי ותתעלמי
ועוד ביקורת קטנה, אם הלב שלך פתוח לקבל אותה אם את רוצה שרווקים יקראו את הפוסט שלך, עדיף שלא תפתחי אותו בסיפור על הילד שלך. כדאי להתאים את הפתיחה לקהל שאליו את פונה.
כי בעיניי זה הדבר הכי חשוב: קודם כל אני מתנצלת אם פגעתי או נקטתי בחוסר רגישות במרחב הזה.
האמת שכאשר כתבתי את ההודעה הפותחת בפורום הזה (כי כתבתי אותה גם בפורום הו"ל וגם בפורום נשו"ט) הדבר הראשון שעשיתי היה לערוך בעיקר מהסוף באמת את ההתייחסות לזוגיות וילדים וכו' (אם תקראי בפורומים הללו את ההודעה תראי בעיקר בסוף הפוסט שינויים שבפורום הזה שיניתי בדיוק בשביל הסיבה הזו, של לא להכאיב חלילה או לכתוב בפורום זה משהו שלא מותאם ואף יכול לצער חלילה).
והקטע הוא שגם את השורה הזו שעליה דיברת בהתחלה מחקתי וניסיתי לערוך כך שידובר למשל בשיחה עם אח או חברה, אבל אז דווקא דיון עם רווקה שאמרה שאותה זה דווקא מעצבן שלא מתייחסים וכאילו "נזהרים מדי" לידה לא לדבר או לא לכתוב על הילד היא זו שפוגעת בה יותר ואז עדיף פשוט לכתוב ככה. אז הדיון הזה היה לי בראש (הוא לא היה אתמול אלא דיון שהלך איתי מהעבר), ובתוספת לזה שחשבתי שאולי אני מכוונת כאן על הילד של כל אחד וכל אחת גם מכאן גם בעתיד, וגם בכיוון על הילד שבנו, בכל אחד ואחת מאיתנו מול ההורה שלו והמסכים, וגם באופן של העברת העיקרון - אז בסופו של דבר בחרתי את המקטע הזה כן להשאיר כך.
ועכשיו כשכתבת הבנתי שכנראה טעיתי. ואולי באמת הייתי צריכה למחוק ולערוך גם אותו. כדי לא להכאיב חלילה.
אז באמת על הדבר הזה אני מצטערת. ובעזרת ה' שזה יהיה רלוונטי ונכון במהרה לכל אחד ואחת כאן בישועה שלמה ובמתיקות ב"ה 🙏
זה לגבי העניין הזה.
ולגבי הכותרת שכתבת "מותר גם לך לקבל ביקורת את יודעת" - כמה דברים:
א. לא ראיתי דווקא ביקורת בהודעה של shindov אליי אלא יותר הבעת תמיהה ושאלה. וגם אם כן הייתה ביקורת, כאן בכנות אני לא רואה סיבה לביקורת כיוון שכל "חטאי" היה לכתוב משהו ארוך מכדי שירצה לקרוא (או אחרים) או משהו שלא מבינים מה רציתי, וכאשר גם הבהרתי מה רציתי להעביר, גם מיקדתי זאת בהתבוננות שלי עצמי, גם הסברתי בנחת הכל וגם בהומור שבאמת לא חייב לקרוא את ההודעות שלי בכלל ואת הארוכות שבהן בפרט אם זה לא שייך ולא מדבר, הכל בסדר גמור.
אבל מעשה פסול בכתיבת ההודעה עצמה לא היה כאן לכן אין שום הצדקה לביקורת על עצם פתיחת השרשור והמסר שרציתי להעביר.
ב. בכללי מתן ביקורת בעיניי לא מקדם ודי סוגר את הצד השני. ודווקא דרך של הבעת מה זה עשה לי (כל אחד עם עצמו) ולהניח רגע את הלב ואת מה שזה עשה לי לקרוא, יכולה יותר לקדם וגם לרתום להבנה ומוטיבציה גם לשינוי בצד השני.
זה בכללי ולא רק על ההודעות האלה כאן.
וכאן דווקא כשכתבת את הסוף שלך (שאליו התייחסתי בהחלה מפאת חשיבותו) זה גרם לי לחשוב שאכן המילים הללו אולי פגעו או הכאיבו למי שעדיין אין לו ילד, ואת צודקת לגמרי בנקודה הזו, וכאן דווקא הלהבין מה השני מרגיש יותר מקדם כאן מאשר ביקורת. כי ביקורת לכל אדם כמעט תחווה בצורה שלילית ולא נעימה, ואף לא תקדם את מה שרצה מעביר הביקורת להשיג בד"כ, אלא להיפך. וכן הנכחת הלב ואיפה זה פגש אותי וכדומה יכולה הרבה יותר לפתוח לבבות ולהביא גם לתוצאה הרצויה של מי שאומר זאת.
ג. ואחרי סעיף ב בוחרת לנסות לומר זאת גם לכותרת שכתבת - המילים "את יודעת" בעיקר, אבל גם כל השורה "מותר לך לקבל ביקורת את יודעת" נחוו אצלי בצורה לא כ"כ נעימה. זה עשה לי להרגיש כיווץ כזה בבטן בהתחלה, כמו מילים שבאו אולי לנגוח או להאשים יותר או לתת הרגשה קצת שלילית. לא אומרת שהתכוונת לכך, אבל המילים ודרך ההתבטאות הספציפית הזו יצרו את ההרגשה הזו אצלי.
את לא חייבת כמובן לעשות עם המידע הזה כלום, ואף אני אישית עברתי דרך ההרגשה הזו וניסיתי אחרי שחוויתי אותה להביט קצת מעבר ואף להגיע לכל ההודעה הארוכה הזו שכתבתי לך בעצם... אז הכל ממש בסדר. באמת 🙏
וגם כן להגיד לך תודה כאן על השורה שכתבת "בגדול כיף לקרוא הודעות שלך לכן מרשה לעצמי אם לא תדלגי ותתעלמי"
כי זה באמת עזר לי להביט בצורה כוללת יותר ולהבין את המאקרו ומה שניסית בעצם להעביר לי (ולפחות מקווה שהבנתי נכון).
ד. אחרי כל האמור, אם את ועוד גולשים נוספים תרצו שאערוך כאן את השורה הזו שמדברת על הילד - אני פתוחה לשמוע. ושוב לא הייתה שום כוונה חלילה להכאיב, וסליחה אם כן, אלא להיפך כמו שפירטתי ברישא הדברים.
אני מעריכה שהתנצלת,באמת אבל הרגשתי שההתנצלות קצת הלכה לאיבוד בתוך כל ההסברים שבאו אחריה.
לא אמרתי שלא תדברי על הילד שלך, אלא שיש משמעות לבחירת הפתיח. בדיוק כמו שלא הייתי פותחת שרשור בפורום של נשים שמתקשות להרות בסיפור על תינוק מתוק
לי אישית זה לא הכאיב, פשוט ההקשר היה מוזר
צר לי שסגנון הכתיבה שלי לא היה לך נעים, אבל אל תצפי ממני להתנסח ברגישות יתרה כשאני מגיבה למשהו שבעיניי היה לא רגיש מלכתחילה...
ולעתיד, אפשר לבקש סליחה מבלי לסייג אותה עד שהיא מאבדת ממשמעותה.
בכל מקרה שתביני הייתי כותבת את אותה ההודעה גם לאחותי האהובה.לדעתי יש מקום גם לדעה שלי וגם לדעה שלך, ולא חייבות להסכים על הכול כדי להעריך אחת את
השנייה.
זה יותר עניין של דיוק
לא הייתה שום הסתייגות בבקשה הסליחה.
הסליחה הייתה שלמה ובאה בראש ובראשונה ובשלמות וללא הסתייגות וללא עוררין על כך שאם טעיתי להזכיר את הילד בבמה זו ושזה יכול חלילה להכאיב למישהי/ו אז על זה אני מבקשת סליחה ומצטערת באמת.
שאר ההתייחסויות היו לדברים נוספים ולרבדים נוספים שעלו ולא כתלות או כמחיקה או כהסתייגות לסליחה, אלא עמדו בפני עצמם, בנוסף.
אבל בסדר 
(יש הוראה לא להשתמש בAI לחלק מהדברים).
אז אמרתי טוב נו יאללה נשתמש בזה... לא שזה בא לבטא תחרות הוגנת בין השניים, אבל אולי כן לבטא את הפניות והשליטה על הזמן שלנו לפחות בנקודה הזו?
(וברור שאם ההוראה לא להשתמש אז לא, רק שמה ששמו בראשי פשוט לא קשור, אבל הכל בסדר)
זאת, קבלו את התנצלותי
אני די "ירוק" בתחום הדייטים (ומקווה שלא אצטרך להשתפשף מדי
).
כעת בקשר נחמד בשלבים התחלתיים יחסית.
נראה ששנינו נהנים מהקשר עצמו ב"ה, אבל מרגיש שההנאה והזרימה הם בעיקר בדייטים עצמם.
יש כמה ימים בין דייט לדייט.
וביניהם, לא סגור על נושא הודעות הווסטאפ /שיחות טלפון, מרגיש שהיא פחות בעניין ושאולי מלחיץ אותה אם שולח לה משהו והיא "צריכה" לקרוא ולהגיב.
אמרה מראש שקצת ביישנית ולוקח לה זמן, אז אולי רק דייטים זה הדרך (לפחות בשלב זה).
מצד שני, אולי בסתר לבבה כן מצפה שאחזר בין לבין...
השאלות הן:
האם פער של 4/5 ימים בין דייט לדייט, זה בסדר בדרך כלל, או שזאת הפסקה גדולה מדי?
מה באמת מצופה בדרך כלל בין דייט לדייט בתקשורת? לשלוח הודעות התעניינות ושיתוף בין לבין כדי "להשאיר את האש דלוקה", או שלא קריטי?
ניסיתי קצת לשלוח, נראה שכן נענתה והגיבה, אבל לא ברור לי אם נהנית מזה, אולי כדאי לשחרר ולחכות ליוזמה שלה.
אפשר גם להגביר את קצב הפגישות אם זה מתאפשר. פעמיים בשבוע נגיד.
אבל שיחת טלפון זה באמת חשוב. להתחיל לא רק להיפגש, אלא לחיות יחד על אש קטנה, שזה יהיה קשר ולא רק פגישות מנותקות מהחיים. מה נשמע? איך היה לך היום? איך היה לך במבחן (לא להמציא. היא סיפרה לך אתמול שיש מבחן). הרגשת מרוצה? אוי, התאכזבת? למה? קשוח. ממש השקעת לקראתו. ומה הלאה? את רוצה לגשת במועד ב' או שתסתדרי עם הציוןמהזה? הבנתי. את שואפת למצויינות ולא מתפשרת. את יודעת, היה לי היום כך וכך, וואלה זה הזכיר לי מה שדיברנו. חשבתי עליך פה/שם. (הכל לפי שלב הקשר). חשבתי שXYZ, מה את חושבת על זה? רגע, עכשיו כבר הגעת הביתה או שאת עוד בדרך? הא, סיימת היום מוקדם, איזה כיף. אז היה גם זמן עם החברות וגם לעבוד קצת על הסמינריונית, וגם עבודה קטנה להכניס כמה שקלים. יפה. יום עמוס, הספקת הרבה. איך את מרגישה עם העומס הזה? מרוצה מההספקים? איזה כיף. בשיחה כזו בבית את סוגרת את עצמך בחדר שהאחיות לא תשמענה? (אפשר להגיד גם 'ישמעו, עילג אבל לא מפלסטיק) יש לך עוד תכניות להיום או שאת הולכת לישון? ומה הלו"ז שלך מחר? זה יכול להיות 5 דקות, ואתה יכול גם לגלות אחרי שעה וחצי שכבר מאוחר ואתה חייב לסיים (רק תהיה רגיש לרמזים מצידה אם היא צריכה לסיים. כמו בפגישה).
לא לצטט את כל זה כמו תוכי. פשוט לדבר. להתחיל להיות בקשר ולא רק להיפגש.
אפשר גם להתקדם מתישהו לשיחת וידאו.
בהצלחה!
ואולי אפילו שיחה מדי כמה ימים.
ניתן לשאול אותה בשיח באחד הדייטים כיצד תרצו לנהל קשר בין לבין
כי אין פה קווים ברורים וזה משתנה בין בחורה לבחורה וגם בין קשר לקשר.
אני יכולה להגיד לך שהיו בחורים שיצאתי איתם שלא היו שולחים לי הודעות או מתקשרים איזה 3-4 אחרי שדיברנו וזה היה לי חסר. ולעומת זאת בחור אחר(שכיום הוא בעלי
היה שולח לי הודעה כל יום אם לא יותר וזה היה לי כבר יותר מידי ופתחתי את זה מולו.
עד היום הוא זוכר לי את זה והוא אמר שאני הבחורה הראשונה שמבקשת להמעיט ובזמנו חשב שאני הזויה😅
קיצור יש ויש;)
איפשהו בין דייט שלישי לרביעי הבחור שלח לי הודעה שהוא נמצא ממש ברחוב ליד הבית שלי בניחום אבלים באזור, וכדאי שנתאם משהו למקרה שמישהו יראה אותנו.
לא הבנתי מה הוא רוצה. להיפגש מיד עכשיו? הוא עד כדי כך נלהב? אחר כך הוא הסביר שהוא התכוון שאם ניפגש במקרה, אז שנמציא משהו כדי שלא ידעו שאנחנו יוצאים. התפדח מאוד כשהבין איך זה היה יכול להישמע, וכמובן לא התכוון ללחוץ עליי, וכו' וכו'. מזל שלא לקחתי את זה יותר מידי קשה, כי היום הוא בעלי.
לפותח- הכי טוב לשאול אותה, אבל בעיקרון תקשורת של שיחות/ הודעות בין הדייטים עוזרת לשמור על הרצף ולא ליצור תחושה של "היעלמות". כמובן שככל שהקשר יותר מתקדמת התדירות הולכת ונהיית יותר אינטנסיבית...
והיא מגיבה אבל לפעמים אחרי הרבה שעות (יש לה עומס), ואף פעם היא לא יוזמת בעצמה (מעבר לשעה לפני הפגישה לוודא שאני מגיע, אז כן לומד שלפחות לפני הפגישה כדאי לבשל קצת...).
אפתח את זה מולה בפגישה הבאה באמת.
אחד הדברים שלמדתי בדרך היא שהצלחה בקשר אפשרית רק אם לוקחים סיכון שהתקדמנו צעד לא מתאים, צריך לנסות לקחת צעדים בזמן שנראה להבנתנו נכון לשני הצדדים ובתקווה יצליח.
בדרך כלל לוקח לבחורות זמן יחסית משמעותי כדי ליזום בעצמם אינטרקציה בהודעות או שיחות.
יותר הייתי מתייחס לאיך שהיא מגיבה. מה התוכן של ההודעה.
המטרה הכללית זה לא לכוון במדוייק מה היא רוצה, כי אתה לא קורא מחשבות. כמובן, צריך לחשוב איך על זה בקטע מתחשב, אבל תאפשר לעצמך גם להביא את עצמך לידי ביטוי כפי שאתה מרגיש טוב. וכמובן אתה רואה מתי היא זורמת ומתי היא לא, אבל זה גם ואולי בעיקר איך שמרגיש לך טוב. כאשר אחד מהצדדים של הקשר מביא את עצמו בצורה אותנטית אז השני לפעמים ממילא מצטרף אליו.
כמו שאמרו, אחרי פגישה 3-4 אפשר כבר לתאם ציפיות בצורה יותר גלויה. אולי גם לפני. מכיר חבר שעשה זאת וסיפר שהלך לו טוב.
וחשוב בין לבין לתקשר, בין אם זה הודעות בין זה וואטסאפ, כדי לשמור על רצף. חלק מבנייה של קשר הוא לא רק החוויות המשותפות בדייטים אלא גם הרצף.
ושתי טיפים -
א' - לזכור אירועים שנמצאים לה בלוז ולשאול ולהתעניין לגביהם. מראה לה שאתה חושב עליה בכך שאתה גם זוכר וגם מתעניין.
ב' - כשקובעים פגישה אפשר לקבוע אותה בנגלות. לדוגמא, בשיחת טלפון עצמה לכוון פלוס מינוס לאיזה זמן ואם רוצה מקום סגור או פתוח, בהודעות יום אחרי יום לקבוע מיקום ויום אחרי שעה מדוייקת. לפעמים ככה זה יוצר שיש אינטרקציה כלשהי שכיבכול תחת מעטה ענייני אך לא רק ;)
מחדש נעורייזה באמת הגיוני שבכל השלבים הראשונים רק הגבר יוזם?
מצד אחד, מבין שזה הטבע, מצד שני קשה להתנהל כשלא יודע מה הצד השני מרגיש ורוצה, מבחינת הקצב וכו'...
אבל זה מה שיש כנראה...
אבל את מוזמנת לפעול בצורה שנוחה לך, תוך התחשבות כמובן ברצונות ובציפיות של הצד השני.
אני חושבת שרוב הגברים דווקא יעריכו פידבק והתעניינות מצד הבחורה, אבל כמובן כדאי לוודא ולתאם ציפיות.
אחלה דרך לפתוח שיחה על "מה אתה חושב על הבדלי גברים נשים" ולראות כמה הצד השני מקובע/ זורם ביחס למה שאת רוצה ומעוניינת בו.
, אבל הרעיון יפהמחדש נעוריילשאלתך, היא די פמניסטית
, אבל זה דווקא יושב על ביישנות כנראה שזה גם חינני בעיני...
מה אתה מרגיש שאתה לא יודע
( לא נציגה של אף אחת )
את כל היזומה בשלבים הראשונים?
ככל שאכן זאת תופעה מקובלת...
הן לא מרגישות צורך בהדדיות? בלנקוט גם יוזמה כדי שהגבר לא ירגיש שהקשר מעניין בעיקר/רק אותו?
אני לא מבינה
שבדרך כלל לוקח לבחורות זמן יחסית משמעותי כדי ליזום בעצמם אינטרקציה בהודעות או שיחות.
עניין אותי אם זה באמת נכון, כי לי זה לפעמים מרגיש חסר בהירות מדי וגם חושש להציף, אם את כל השלבים הראשונים אני עושה בעצמי, אבל אם זאת הציפייה אז הכול בסדר...
זה קשור לשילוב בין הנורמות מוכתבות מראש, לבין הבדלי האופי שגם ככה קיימים בדרך כלל בין רוב הגברים לרוב הנשים.
אני חושבת שתמיד כדאי לקחת את הנורמה בתור בסיס, ומשם לגשש עד כמה הצד השני מרגיש בנוח לשנות אותה או לא. בסוף לכל זוג יש את הדינמיקה שלו, במיוחד אחרי החתונה כשהקשר מבוסס.
בדרך כלל הנורמות האלו מבטאות צורך מסוים בקשר, שאפשר לבטא אותו ככה או אחרת.
למשל, רוב הבנות מחפשות בחור גבוה יותר מהן. זה שילוב של משיכה, או מה שהרבה בנות קוראות לו "תחושת ביטחון" או "גבריות". השאלה אם התחושה הזו יכולה להתבטא רק דרך הגובה של הבחור, או שהוא יכול להעניק אותה בדרכים אחרות. (וגם אז שאלה של כמה גובה מדובר, והאם הבחורה הזו מוכנה לצאת רק עם מישהו הוא 2 מטר לפחות, שזה קצת קיצוני).
אגב, גם לבנים יש העדפות או ציפיות מהבחורה שהם שילוב של הגורמים הנ"ל.
בסוף כל עוד הקשר מכבד וכל אחד מביא את עצמו לידי ביטוי (והכל לפי ההלכה כמובן), אין סיבה לדעתי לפעול דווקא לפי תכתיב מסוים או לפי ההפך המוחלט שלו.
דווקא נראה לי ששייך לשאול גם גברים, כי בסוף אנחנו מתנהלים מול נשים ומקבלים פידבקים על ההתנהלות הזאת..
אתה יכול גם לשאול עוד חברים שיוצאים.
מסיבות כאלה חשוב למצוא חבר שתיים שאולי קצת יותר גדולים בגיל שאפשר לדבר איתם על זה.
מרגיש כמעט כמו יו"ר הכנסת.
אני אפעל למען מי שבחר בי וגם מי שלא בחר בי.
תודה תודה.
הישיבה נעולה.
כן זה נכון. לפעמים באמת כי הבחורה יותר מופנמת וקשה לה לעשות את הצעד ולעיתים פשוט כי מכתיבים לבנות שהגבר צריך ליזום בהתחלה, לתת לו לחזר אחרייך ולא את אחריו, גם אם הבחורה מאד מאד בעניין שלך ורוצה בך.
בקשר בריא כמובן זה יהיה רק בהתחלה ואחכ תראה גם פידבק והדדיות.
הבחורה יותר פסיבית בהתחלה, זה נובע כנראה מזה שהיא רוצה לראות את היוזמה וההובלה שלך כגבר. גם בהודעות זה קורה תדיר. הרבה פעמים הבחורה לא ממהרת להגיב, יש פה קצת תת מודע של לבדוק האם הבחור חפץ מדי ותלוי בתגובה שלי, או שהוא יודע לחזר אך לא תלותי. גם אם זה מציק ומשגע לא צריך להתרגש. זה תופעה שקורית מלא.
שים לב לנקודה חשובה:
נכון שגכגברים אנחנו היוזמים אבל צריך להיזהר לא לרוץ קדימה מדי, ולשדר התלהבות יתר.. זה עלול לפגוע בהערכה שלה כלפיך יוריד לה את החשק בקשר.
לכן צריך לשמור על המשחקיות, להתקרב אבל גם לא מדי. ואם היא מתרחקת מעט לא ישר לרדוף אחריה. לתת לה מעט זמן להתגעגע ולשדר שאתה מחזיק מעמד גם לבד ויש לך עוד עניינים בחיים. כמובן בצורה עדינה ומתונה, לא סתם לסנן.
דבר אחרון ובעיניי משמעותי, לא כדאי לפתוח בשיחות על למה את לא עונה וכמה את רוצה שאכתוב וכו'. תקשורת זה מאוד חשוב בזוגיות אבל אתם עדיין לא שם.. יש דינמיקות חברתיות שונות מאליהן, ודיבור עליהם רק מרדד ומקטין. מסר לא מילולי עובד הרבה יותר טוב מאשר מילולי. למשל אם אתה רואה שהיא לא יוזמת מעצמה אתה יכול טיפה להכניס אותה לעניין בצורה עקיפה, ע''י זה שתוריד מעט הילוך. או לרמוז בקטנה בצורה נסתרת. למשל: אני אביא לנו תה, את על העוגיות? פותח לה פתח להביא משהו משלה, ולא רק להסתמך עליך. כך גם תראה עד כמה היא משקיעה, במידה ואפילו עוגיות שהיא טרחה להכין, או שמעט מדי או מוגזם מדי (יכול להיות סוג של ריצוי ולא מתוך שקיפות אמיתית) זה יותר אפקטיבי מאשר לפתוח בשיחה כבדה לומר שרוצה לראות אותה יותר אקטיבית וכו'.
ונותנות לגבר להחליט ולהוביל כי זאת גם העמדה היותר נוחה עבורן.
זה לא דרך שלהם לבחון את הגבר אם הוא גבר.
נוח לה שהוא ישלח הודעה ויקבע מקום, אם היא תעשה זאת בעצמה, לפחות בהתחלה, היא עשויה למצוא את עצמה בעמדה לא נוחה. לא נוחה ריגשית.
כי זה מפתח דינמיקה של קשר שהן פחות "נשיות" בה?
ובאופן כללי בני אדם אוהבים לא לחשוב ולא להתאמץ.
מה היית מעדיף, לקבוע עם חבר שנותן לך זמן ומקום ואתה צריך רק להגיע, או אחד שמפיל עלייך את התכנון?
לפני כל ה"נשיות- גבריות" כדאי לחשוב בסברה אנושית פשוטה מה נחמד וישמח את רוב האנשים. אחר כך תכניסו את כל הנורמות והציפיות האלו.
ברור שונאת שחברה אומרת לי איפה סליחה?!
זה חייב לעבור בידוק שלי חח
אני כבר מזמן וותרתי על לנסות לארגן מפגשים גדולים של 5-6+ חברות באותה קבוצת ווצאפ.
לעלות סקרים של זמנים אפשריים, להציע כל הזמן הצעות שנדחות, ובסוף פונות אליי 1 או 2 בפרטי שכן מתאים להן וקובעות למשל בבית שלהן בלי להסתבך עם מלא התאמות שונות של לו"זים והעדפות שונות.
לפעמים כן לתת לצד השני להחליט לפי רצונותיו כדי שירגיש שנותנים לו מקום, ומצד שני כן לפעמים להחליט בעצמך כדי לא ליצור הרושם של אדם שלא יודע לקבל החלטות.
אבל אני מניחה שכל אדם נוטה למזג יותר מסויים. ההחלטי מול הפאסיבי/זורם.
לדעתי אין פה מה ישמח את רוב האנשים. מה שעושה טוב לאחת לא בהכרח עושה טוב לאחרת.
פשוט תיהיה מי שאתה
אני ספציפית גם לא אוהבת שגברים אומרים לי איפה להיפגש אני מעדיפה שנדבר ביחד
וגם מציע אם בא לך ללכת למקום אחר.
זה הכי טוב לא?
ככה הוא גם נותן מקום למחשבה וגם נותן לך להחליט.
כמובן שמדברים "מה בא לנו" וכו'
מזה זה סיוט
ואיך שהוא יצא שהיא לקחה קצת על עצמה את האחריות של לקבוע איפה נפגשים. והיא נלחצה מזה פיצוצים.
מה זה לקבוע מקום? זה לקחת את האחריות, אם הוא יהיה מקום טוב או לא טוב, מה יקרה שנגיע.
בנות, בכללי, הרבה יותר רגישות לדינמיקה בין אישית ולכן הם מרגישות יותר חזק את מה שקורה בדינמיקה.
גבר, ככלל, פחות מרגיש את הדינמיקה, לפחות לא בצורה כל כך חזקה ולכן פחות דרסטי לו ההשלכות השונות.
הרגישות של דייט ראשון זה שעדיין לא מכירים וצריך לתת אמון בצד השני. אם יש לך רגישות גבוהה אז זה יכול טיפה קשה לנווט את הסיטואציה הזאת ולכן מי שמרגיש טיפה יותר בנוח יכול לעזור בזה וזה יקל על הצד השני.
בדרך כלל, בנות לא חושבות "זה נשי" או "זה לא נשי" שהן עושות או לא עושות משהו. הצורת מחשבה הבסיסית שלהן היא נשית. ברמה כזו או ברמה אחרת, בדרך כזו או בדרך אחרת.
אם הוא בא לאזור שלו החובה שלה להציע מקום
התלמיד העייףאני רוצה להגיב כאן על פוסט שרשמתי לפני כן על אכילות לב
קודם כל תודה רבה כאן לכולם על התבונות ועל החוכמה ששיתפתם בהחלט הדברים עזרו.
אני רוצה אבל לשתף אתכם משהו שאני חושב שיכול לעזור במידה כזאת ואחרת.
בסופו של דבר כל דבר משמעותי שקרה לנו בחיים אנו לומדים ממנו לטוב ולרע, ובעיקר משברים, אנחנו מכירים את עצמנו טוב הרבה יותר לאחר משברים, ובמקרה שלי אחרי פרידה משמעותית, אתה לומד את הדברים שהיו ומה גרם לקשר הזה ליפול ובוחר להשתנות ולהתעלות, אז כן אחרי שקונים מדרגה חדשה באישיות כי למדנו והפקנו לקחים עצמים, מגיע של צער מסוים, שאומר אם אני הייתי אז במצבי כיום אולי הקשר היה אחר, הדברים היו אחרים, ופה צריך להביט למעלה לשמיים לה' יתברך, אנחנו אנשים מאמינים ויודעים שהכל בהשגחה מאת ה', והכל מאתו יתברך אין כאן מקום להאריך בבטחון בשידוכים וזה שה' בפרט בעניין הזה שם את השגחתו וניהולו בעניין עד שראיתי לרב שמואליביץ' בשיחות מוסר שמבאר על מעשה בר"י בר' חלפתא והמטרוניטא, שהיא שואלת את ר"י מה עוסק הקב"ה מאז ששת ימי בראשית היינו במה ה' מגלה את עצמו בעלמו מאז בריאת העולם? והוא עונה לה בשידוכים! לכן כל שידוך הוא פלאי כל חתונה היא גילוי של ה'.
אדבר עוד נקודה, הזכרונות הטובים החוויות הטובים שחווינו, אני חושב שיש להם מטרה טובה נכון בסוף הבחורה שהייתה בדייטים בחרה שלא להמשיך ושלא לחזור בהמשך, אז ככה שהזכרון עולה אז הוא מביא איתו איזה מפח נפש, אני חושב שבסופו של דבר אפשר להגיד שזה עולה וואלה באמת היה מצחיק באותו דייט ואני יודע שזה יבוא שוב בעז"ה זה לא נגמר, זה לא כאשר היא בחרה לחתוך אז השמחה הלכה איתה, צריך להמשיך ולשמוח בחיים, וכמה דנו רבותינו במעלת השמחה ואם זה מצד הייסורין כמה חשוב לשמוח בייסורין! ולשמוח בה' ולזכור שבסוף המצב איכשהו הוא האידאלי ביותר כי ה' הוא המנהל (אחרי כמובן ההשתדלות שעשינו כמצוות בוראנו)
אני משתף בעוד עניין שאחרי שכתבתי את זה כאן, היה לי מחשבות רבות אם לשלוח לה הודעה ולנסות שוב ולבקש ממנה לחזור, כי שוב האני היום אומר שאם הייתי אז הקשר היה אחרת, אז חשבתי לשלוח הודעה עם הכל ולהגיד לה אני רוצה לחזור, אבל אני הבנתי א. אני צריך לכבד את המילה שלה שהיא אמרה שהיא לא רוצה אז ולא לחזור אחרי כמה חודשים ולשלוח שוב ב. אם אני רוצה להיות שלם ובאמת לשמוח אני חושב שזה לא כדאי עבורי כי אני לא יודע מה הסיכויים שהיא תגיד כן אחרי שהיא כבר אמרה לא לפני כמה חודשים, ואני מרגיש שאם היא שוב תגיד לא לבקשת חזרה חוזרת זה יקשה עליי לשחרר ולהמשיך הלאה בחיים כמו שאומרים, ולכן אני בחרתי פשוט לשחרר להגיד תודה לה' ולה שזה קרה ולהמשיך הלאה בחיים, האם זה אומר בהכרח שאני סגרתי את הדלת לגמרי? לא ממש לא, אם היא תשוב ביום מן הימים ותגיד לי אני רוצה שנדבר על אפשרות לחזור, אני אשקול את זה בחיוב כי בסופו של דבר היא הייתה בחורה מדהימה שעשתה לי כל כך טוב בחיים, ולא הייתה בחורה כמוה, אבל איך אומרים אני לא בונה על זה כי זה לא שייך, אך בהחלט אם היא תבקש לחזור אני אשקול זאת בחיוב.
ובקיצור כמה נקודות שאני רוצה לכתוב כאן שלמדתי במהלך הזמן:
לאוכלים את הלב, אחי שחרר, לא הכל תלוי בך.
אל תפחדו להוביל בקשר, לאנשים בעלי בטחון עצמי נמוך אל תפחדו להוביל בקשר לשלוח הודעה וכו' זה בסדר, כמובן צריך להיות עם יד על הדופק ולראות מה שייך ולא שייך ואיזה שלב אתם בקשר ולראות שאתם לא במקומות שונים ואתה עושה משהו שלא מתאים כעת, אך לא לפחד להוביל!
לתת את הזמן יש בחורות ובחורים שלוקח להם יותר זמן להיפתח ולהיקשר אם אתה בחור שנקשר די מהר תיזהר מלבטא את זה בשלב מוקדם יש כאלה שנלחצים מזה וגם זה עלול לסנוור את ההחלטה הכל כך חשובה האם להתחתן איתה
לזכור לקחת את הדברים הטובים ולהמשיך הלאה בחיים ולסמוך על ה' שבע"ה יהיה טוב ובסדר והכי מדוייק.
קראתי הכל
ומחזקת אותך על הדרך שאתה עובר על מנת להצליח להשתחרר
ה' איתך והוא יעזור לך גם לצאת מהלופ הזה שהוא מורכב, הייתי במשהו דומה בקטנה ממש ואני יודעת כמה זה מורכב. ולפעמים אנחנו גם עושים צעדים שאין להם השלכה על המציאות, להנכיח את הקול הפנימי , אבל יכולים לעזור להבין שהסיפור הזה סגור
לא בטוח שהכותרת נכונה, אבל העניין הוא כזה
יוצא עם בחורה מדהימה, כיף לנו ביחד בגדול יש כימיה ומשיכה. ממש תחילת קשר, דייטים בודדים. העניין הוא שמאוד מפריע לי שאני מרגיש שהרבה דברים מובנים לה מאליהם. לצורך העניין אם קונים עכשיו משהו ואני בא לשלם, מאוד חשוב לי שהיא תגיד לי שאולי היא תשלם הפעם או משהו כזה, ואז אני כמובן אסרב ואשלם בעצמי, אבל חשוב לי לדעת שזה לא מובן מאליו. או שמתקפלים וצריך לסחוב דברים או לפנות את הזבל, שלא תחכה שאני אעשה את זה אלא גם תפעל מעצמה ותפנה או תרים, כמובן שביחד, אבל פשוט לא יכול עם התפיסה שאישה היא פרינססה והגבר צריך תמיד לפתוח לה את הדלת וכו. אנחנו רק בהתחלה.
מה עושים עם דבר כזה? זה מוריד לי בקשר קצת תאמת, וזה מבאס כי בלי זה הייתי נראלי בעננים. ומצד שני שייך לדבר איתה על זה? על שותפות כזו בדייטים, שכלום לא מובן מאליו ואנחנו ביחד? לא יודע
אשמח לשמוע מכן/מכם איך אתם רואים את הדברים. אם צריך אפרט יותר.