עדיף מישהו שבשאיפות לא הכל תואם 100% אבל יש ברק בעיניים ורצון לעבוד ויש התחלה של אהבה

נשמע קצת כמו שותפים לדירה

לדעתי, זה יכול להוביל לניכור במהלך הזוגיות כשאין שם זיק של אהבה התחלתי או התלהבות ממשהו... 

וגם לאכזבות ותסכולים... 

ואת האמת, אולי לגבר כן יש עניין לשקול את זה

אבל בעיקרון לאישה אין חיוב על פרו ורבו

ואין לי שום עניין להביא ילדים בלי אהבה

כנ"ל על זה שאין לי שום אבל שום עניין ורצון ומוטיבציה להתחתן עם בחור שלא מלהיב אותי.

נישואין זה אחריות ועול, ובלי רגשות של חיבה או התלהבות אז קל וחומר

אין לי בעיה עם סטטוס רווקה עם כל ההשלכות של זה (אמירות בלתי פוסקות, ברכות, איחולים, שאלות, אכזבות ממני וכו'...שיתמודדו! ובהצלחה גם לי עם ההתמודדות, כן?.. לא אומרת שזה קל)

ואני לגמרי מכינה את עצמי למציאות הכי גרועה למקרה ש.... 

אין מה לעשות, זה החיים

אני אעשה מקסימום השתדלות ברוחניות וגשמיות למצוא את שאהבה נפשי שמתאים לי 

אבל אם ה' לא רוצה בזה.

אוקי....

נצטרך להתמודד עם הניסיון באהבה.

בעזרתו.

הכי חשוב רק- לא להרפות מתפילה.

זאת דעתי לפחות בגיל הזה. אולי זה ישתנה, אולי ארגיש שנישואים יותר חשוב מרגש ואהבה, אולי אגיע למסקנה ותובנה שחשוב להביא ילדים גם אם אין רגש ואהבה (כרגע לדעתי לא!)...נקווה שלא נצטרך להתמודד עם הניסיון הזה... 

אינני יודע מה גילך, מה מצבך, מה התקווה שלך להתחתן, וכו'. כלומר, מה הסיכון ומה הסיכוי.

באופן עקרוני - כן, זאת לגמרי אופציה שנמצאת ברקע

"את בסדר, כל כך בסדר, את לא יפה, את לא כונפה, את בסדר....

מותק את האווור, כשאין ממי לבחווווור...

רוצה אותך ....כשאני שיכוווווררר"

ועכשיו ברצינות - אני חושב על זה גם לפעמים אבל ברור לי לגמרי שמה שאתה מתאר זה לא האידיאל

מצד שני, תן הצצה לפורום של נשואים טריים, נראה שהזיק בעיניים לא תמיד מחזיק יותר מדי זמן ואשכרה מתחילים לחיות את החיים ואת השגרה.. ולכן לדעתי מה שחשוב הוא שאתם באותו ראש עם אותן שאיפות ויש לכם רצון לעבוד על הזגויות בלי הרבה זיקוקים באוויר

בע"ה עם הזמן תבוא גם אהבה גדולה

קל לי לכתוב/לדבר, לחיות את זה בפועל זה עולם אחר לגמרי

יש הבדל ענק בין זיקוקים שנעלמים וצריך להבעיר את האש מחדש או לפחות לשמור את הגחלת בוערת במקצת

ולחזק את הדברים שתמיד אהבת בבן אדם, או את החיבה והחיבור שהיו לך כלפיו

לבין-

שלא היה כלום, כי אין כלום וגם לא יהיה כלום- לי נשמע כמו סיוט...

ואגב חיבור נשאר! 

נכון שהתאהבות לא נשארת, אבל חיבור כן.

ובעייניי אפשר לבנות אהבה עמוקה כשיש חיבור

התאהבות זה ממש כיף, אבל לא בהכרח חייב... 

(למרות שאישית אני כן רוצה להתחתן מתוך חיבור והתאהבות...)

ובכל אופן - הזיק בעיניים, בהחלט מקל על זוג שיודע לעשות עבודה.
אני לא אתן לילדים שלי להתחתן לא מאוהבים!
יש בזה מתנה ממש..
שעל כל פשעים מכסה אהבה..
ובהחלט אפשר לשמר את פרפרי ההתאהבות לכל החיים.
נשואה 8 וחצי שנים, ועדיין מחסירה פעימה כשהוא נכנס הביתה מהעבודה!
בבקשה אל תתייאשו!

ועד שיש אחד כזה (נדירררררררררררר) אז מליון דברים אחרים לא מתאימים. 

אולי כדאי שתכתבי את זה בפירוש מאשר "תקשורת מצויינת"

שלא יפרשו לא נכון ויחכו למשהו לא הגיוני... 

בכל אופן, תודה על העצות המחכימות!

על ה', אם הבנתי נכון, גם יש שיחלקו.

בגדול הרשימה שאני שומע וקורא רוב הזמן זה "משיכה, חיבה, תקשורת" ושיש בסיס טוב מספיק מבחינה מסורתית.

עד כדי כך שחלק מגדולי ישראל אמרו שזה רק: שבת, כשרות וטהרת המשפחה (מופיע בדרך לעץ החיים). וכל השאר זה בונוס.

פעם זה היה מובן מאליו שהבעל והאישה לא צריכים להיות בעלי אותה מדריגה רוחנית.

ובהחלט, לבנות בית רק משכל - משימה כמעט בלתי אפשרית

ב"ה שהקב"ה זיכה אותך לזוגיות מאושרת ושמחה ויהי רצון שתמשיך ותגדל ככה עד סוף חייכם ומי יתן וכך גם יהיה לכל הרווקים והרווקות בעמו ישראל. מקווה ממש שאת מעריכה ומודה על זה בכל יום ויום.

ועכשיו, לאחר שכתבתי את המילים החשובות האלה שבאמת יצאו מהלב,

תקני אותי אם אני טועה, אבל לפי מה שאני מבין, את התחתנת בגיל 19-20 ככה? לא גיל שמספיקים לצאת בו ליותר מדי דייטים. ובכל זאת, בואי נסי שניה (עד כמה שזה אפשרי) להיכנס לראש של רווק/ה בגילאי 30+ שכבר הפסיק לספור את כמות הדייטים שהוא קיים, שכמות הצלקות על הלב שלו הן מטורפות, ובואי תגידי לו שמע, האושר והפרפרים והזיק בעיניים עוד יגיעו, אל תתחתן בלי זה. 

אני אישית חושב שזה לגרום עוול לבן אדם.

ראיתי אנשים שהתחתנו עם זיקוקים בעיניים ופרפרים בלב וכבר אינם ביחד, וראיתי גם זוגות שהיה להם רק 'בסדר' והקשר התפתח והיום יש שם אהבה גדולה. 

צריך לעשות הבחנה ברורה בין אהבה להתאהבות.

במיוחד שלא כדאי להתנהל ע"פ פחדים. בכל דבר בחיים.

אתה רק רווק לבנתיים ;)

לקשר יש שני פרמטרים, ושניהם חשובים:

יש את החלק ה'טכני' של ההתאמה בשאיפות ובצרכים של שני הצדדים, של המידות הטובות של הצד השני, של מה שמתאים לכל אחד.

ויש את החלק של הכימיה, של הזרימה בקשר, של מציאת החן ושל המשיכה (לאו דווקא במישור הפיזי) ובסופו של דבר האהבה.

הייתי קורא לשני החלקים הגוף והנשמה של הקשר.

יש קשרים עם אחד משני החלקים - קשרים שבהם יש הרבה תשוקה אבל הם קשרים מעוותים וחסרי היתכנות מיסודם, ובד''כ התשוקה והזיקוקים שבהם הם שקריים. ויש קשרים שעל הנייר הכל נהדר, אבל זה נשאר על הנייר כי חסר הדבק שיחבר את שני הצדדים, והחיים יחד הם כמו זוג שותפים. לדעתי שני הסוגים הם מתכון לסבל ולצרות.

יש גישה שאומרת ש"האהבה תבוא אחרי החתונה", אבל במציאות שלנו שנפגשים במשך תקופה - אם אין לפחות רמז לזה והתקדמות לכיוון, הייתי חושש שזה לא יקרה גם אחרי (אולי חיבה של שותפות, שזה גם חשוב ואולי פעם היה מספיק כדי לשמור על זוגיות בריאה, אבל כיום זה לא מספיק).

אז תשאל את עצמך - האם אתה רוצה זוגיות של גוף בלי נשמה?

ובקשר לגיל:

יש דברים שאפשר וכדאי להתפשר עליהם - דברים שהם 'פריבילגיה' של צעירים, והאמת היא שהיה עדיף 'להתפשר' עליהם כבר אז, כמו דרישות גבוהות מדי ודמיונות והכללות ודעות קדומות למיניהם שגורמות לאנשים לפסול אפשרויות מראש.

אבל יש דברים שלא - דברים שהם עקרוניים ו/או חשובים ומהותיים לך, וצריך להיזהר שלא כביכול להתפשר עליהם מתוך יאוש ('כביכול' כי זו לא באמת התפשרות...) כי זו התפשרות שתתפוצץ לך בפנים.

שיהיה המון בהצלחה!

לכי על זה. 

ואם איבדתם את ההתלהבות גם מהחיים - 
תלכו לפתוח את זה עם איש מקצוע, שייגע בנקודה 
ויעזור לכם לעשות את העבודה ולהשיב לעצמכם את התשוקה והשמחה שיש בלחיות!
אין ספק שלא פשוט להיות רווק מבוגר!

השבוע הקרוב הוא השבוע הקשה ביותר לרווקים בשנה - 
ככה זה תשעת הימים, ובטח שבוע שחל בו!
נכון שגם בחגים וכדו' קשה - 
אבל את חסרון השכינה בעולמנו, אתם מרגישים ביתר שאת!!
ואני שולחת לכולכם חיזוקים ענקיים!
באמונה ענקית ושלימה, שמי שיודע לבכות על ירושלים באמת - 
זוכה ורואה בבניינו הפרטי וגם בבניינה!
בבקשה אל תאבדו תקווה, לזוגיות שמחה ועמוקה!

היא בת 38 <במידה והשואל היה בת>

ואת אומרת לה לחכות לניצוץ.. 

שיתכן שיגיע בגיל חמישים אבל ילדים כבר לא יהיו.

כאילו, זה נשמע יפה, באמת,

אבל עדיף להתאהב בילדים יפים ובריאים מאשר לחכות לניצוץ שספק יגיע ספק לאו.

לא ענית ממש.

אם לא עשתה הקפאה, ויש מישהו חמוד, יש מציאת חן אבל אין ניצוץ.

והיא בת 38, מה זה חבל לחכות? זה הגיל שלה.

לעתים הדברים נשמעים טוב מכפי שהם.

דעותינו חלוקות. נשאר חברים.

אני חושב שעדיף מציאת חן וילדים מאשר ספק ניצוץ בלי ילדים.

להתחתן בשביל לסבול או להתגרש. למה?

היום בשביל ילד כבר לא צריך בעל (לא שזה לא עקום, אבל פחות).

אבל כל זה ברירות של יאוש, הדבר הנכון הוא לא להתייאש.

אני רואה שלא קראת את התגובה שלי למעלה.

התייחסתי גם לעניין של הייאוש, יש דברים (כמו הראשונים שפירטת) שטוב להתייאש מהם ויש דברים שאסור להתייאש מהם גם אם זה לא קל לפעמים. וגם התייחסתי לזה שכיום, בניגוד לבעבר, אהבה זה לא לוקסוס אלא צורך הכרחי להחזיק זוגיות.

מי שיש לו חסימה - צריך לפתוח אותה.
אני לא יכולה להעלות על הכתב את כל האפשרויות הקיימות.
זה לא יסתיים..
אז טוב שבאת ודייקת.

מציע לך אתגר - תכתבי איזשהו מסמך כוונות, שבו תסבירי

1 כמה אהבה ומאיזה סוג צריך כדי להתחתן, על מה מזה אפשר לווותר באיזה שלב ובאיזה מצב. אפילו תפרטי דוגמאות.

2 עד כמה שאפשר, תסבירי למה

3 תני תשובה משכנעת - אם אני משוכנע שפגשתי מישהי שיכולתי להתחתן איתה כבר כמה פעמים, ובשום פעם זה לא הצליח - למה לבנות על זה שאמצא מישהי שזה כן יצליח, ולא אקח בחשבון את האופציה הסבירה בעיני להקים משפחה כמו שעשו רוב אבותינו בכל הדורות - התחתנו ואח"כ אהבו את מי שהתחתנו איתה כי היא נשואה להם ואמא של הילדים שלהם.

4 אם את חושבת שיש דרך להגיע למי שאפשר להתחתן איתה, שלא חשבנו עליה עדיין, מוזמנת לפרט

לפני כמה שנים דיברתי עם אדם נשוי, שהסביר לי על השריטות שרמו לו להתחתן רק בגיל 30 (והיו). והוא אמר לי, שהייתי בערך בגיל הזה, "מי שהתחתן בן 25 לעולם לא יוכל להבין רווק בן 30". לא יודע מה זה אומר עלי, כמה שנים מאוחר יותר.

לגבי תגובות אחרות שעלו כאן -

בעיני עדיף חתונה בלי התאהבות מאשר ילד בלי חתונה, ואמרתי את זה מיליון פעם.

ומסכים שיש מצבים שלהישאר לבד כבר לא עושה טוב, ועדיף חתונה בלי התאהבות מאשר להמשיך לחכות ולהתחתן מאוהבת בגיל 50

חשוב להרגיש אהבה, קירבה, הערכה.
 

הייתי בודקת כיוון אחר,
אולי הרגש חסום מרוב פחדים ואכזבות
ואולי לא למדת להרגיש אהבה
מעולם
ואתה צריך להתחיל להרגיש את הרגש הזה
כל פעם בעוצמה גבוהה יותר.
ויש כנראה משהו פנימי שמפריע לרגש שלך להתפתח.

כמה זמן הקשר?
מה טוב בו?

מה תרגיש אם תיפרדו עכשיו?

מה תחשוב על הפרידה עוד 10 ימים? ש10 חודשים? 10שנים?

התרגיל הזה ^ עוזר לדייק מה באמת אתה מרגיש.

שהחלטה על קשר שמבוססת על רגש תהיה חזקה יותר מאשר החלטה על קשר מבוססת על "זה מה שיש".

לא ברור לי למה.

אם היא אוהבת אותו, והם רבים - אז היא צריכה להעלות באוב את האהבה אליו.

אם היא החליטה שהוא טוב יותר מאשר להיות לבד, והם רבים - אז היא תבין שאין לה מישהו אחר וכדאי שהיא תעשה את העבודה הנדרשת כדי להשלים איתו.

למה זה פחות טוב? (מבין שזה פחות כיף, אבל אחרי כל הדיבורים באוויר על אהבה, לא מבין למה החלטה רציונלית מחזיקה את הקשר פחות מאשר התלהבות רגשית)

פשוט, כי הקשיים הם רגשיים.

האהבה גורמת לא לשים לב לדברים שמפריעים. כשאני אוהב מישהו כיף לי לטרוח בשבילו, ואם כיף לי לטרוח ולהקריב בשבילו - יהיו פחות מריבות.

אבל אם אני לא אוהב אותה, אז גם אם בשכל אני אבין ואפנים שאין לי מישהו אחר - עדין יהיה לי קשה להקריב ולוותר (הכל יהיה כמו ביזנס, תן וקח, וזה יכול לא יחזיק מעמד יותר מידי זמן).

זאת דעתי.

כמה שהרגשות מעורבים יותר, יש יותר ציפיות וכו'.

אם בן אדם מתחתן מתוך מחשבה של "דיינו שמגדלות את בנינו ומצילות אותנו מן החטא" וכל השאר בונוס, אז את כל החובות שלו הוא יעשה מתוך הבנה שהקב"ה נתן לו בחיים את כל מה שהוא צריך והוא אסיר תודה על זה. ואם קשה, מתגברים. החיים הם תקופה קשה.

רק אם ההחלטה שלך מראש היא "אני מוכן לתת רק למי שאני אוהב", אז אכן אתה צריך לאהוב. אבל אם אתה בתודעה ש"לי יש חובות, ואיזה יופי שמישהי גם מוכנה להתחתן איתי", למה לך עוד לריב איתה.

אהבה תבוא אחר כך, לא תבוא אחר כך - מה זה משנה? יש לך אשה וילדים, ואם היא לא מתחתנת איתך, אין לך, ואתה רווק בודד שיושב בעליית גג ומאושר כי לא התחתנת עם מישהי שאתה לא אוהב.

והאהבה שבאה מתוך תפיסת עולם היא אהבה של "זאת אשתי, ברור שאני אוהב אותה. ואם היא גם אוהבת אותי בנוסף לכל - מה יכול להיות יותר טוב מזה!"

צפוף, קרוב ואינטימיות פיזית
כשכל הקשר הוא פונקציונלי כזה
כמו הסכם שכירות לדירה
היא תלד, ותתן לי סיפוק פיזי
ומה צריך עוד?
איך חיבור כזה יחזיק מים?

יביא מוטיבציה לעבודה , כשאחד לא במיטבו?

מתוך הבנה של מה אנחנו עושים פה בכלל.

סליחה,

בקב"ה התאהבת שאת כל כך נאמנה לו?

אז זהו שאני לא.

לא מרגישה כלפיו שום דבר,

ונאמנה לו בחריקת שיניים.

אה, זה לא אידיאלי?

אוקי 

אבל זה אפשרי בהחלט. 

תסבירי לי איך את מסוגלת לחשוב על קשר אינטימי ואינטנסיבי עם מישהו שאין לך כלום איתו?

אהבה יציבה  הערכה גדולה לאדם שאיתו אחיה , שפה משותפת. זה בסיס 

הרבה יותר כואב להיות בודד בתוך קשר מהיות בודד בלי קשר..

ניסית פעם להיות בודדה בלי קשר?

ממש לבד לבד? לכל אחד יש את הבית שלו עם המשפחה שלו, ואת שוכרת חדר או דירה לבד?

לכל החברים יש אנשים שיותר חשובים להם ממני, ולי אין אנשים שאני צריך יותר מהם?

וכשאין אופק לצאת מזה?

ובלי ילדים, בלי שום דבר. לחיות בגיל 65 כמו בגיל 15

מול האפשרות לחיות עם אדם שהוא בסך הכל בסדר, ואפשר לצחוק איתו ולשבת איתו לארוחת ערב, והוא אדם טוב ואחראי, והוא לא הולך לשום מקום ונשאר איתך לתמיד, ואם את רוצה חברה קרובה להשתחנש איתה אז בכיף תלכי אליה והוא ישמור בינתיים על הילדים, כמו שאת עשית אתמול בשבילו.

הדרמטיזציה שאתן עושות לנישואין בלי התאהבות זה קצת מוגזם בעיני ופשוט לא נכון.

ניסיון של אדם אחד לאו דווקא אומר משהו, אבל כיוון ששאלת אגיד לך מניסיוני.

כיום אני לבד (שוכר דירה לבד, חי לבד, עושה שבתות לבד וכו'), וטוב לי מאות מונים מאשר בזוגיות הבודדה והקשה ממוות שהייתי בה. לא קל להיות לבד, אבל זה עדיף מהאלטרנטיבה של נישואים רעים.

ברור שיכולה להיות זוגיות רעה. לגבי זה היה דיון נפרד לא מזמן, ושם באמת כתבתי שזה לא ברור בעיני.

כאן מדובר על זוגיות טכנית, של שני אנשים בעלי מידות טובות שפשוט אין ביניהם רגש

שכיום גם זוגיות של שני אנשים עם מידות טובות לא תוכל להחזיק.

למה זה?

כי המציאות השתנתה, הן תרבותית והן כלכלית (פעם נישואים היו קודם כל צורך הישרדותי, מה לעשות) כך שאנשים מחפשים יותר מהקשר הטכני וממילא כשזה לא קיים זה יוצר תיסכולים שתרצה או לא הם יפרקו את הבית עם כל המידות הטובות שבו.

לא בגלל שאני רוצה שתהיה זוגיות כזו אלא כי בעיני יש כאלה שזאת האופציה האחרונה שלהם ואתה אומר שהיא לא קיימת.

אל תספר לי סיפורים על "לא להתייאש". יש אנשים במצב גרוע הרבה יותר ממני וממך אבל בגלל החלום להתחתן מתוך אהבה ממשיכים לחיות כרווקים, במקום לעשות משהו עם עצמם ולהקים בית

בכנות, אם היו מציעים לי להקים בית "טכני" אני לא בטוח שהייתי מתנגד. כל הסיבה שאומר לא תהיה בגלל החלום הזה שאתה מדבר עליו.

וגם בזוגיות טכנית, אפשר להתקדם משם אני רק רוצה להדגיש - לקראת נישואין וזוגיות

הבעיה היא שיש הרבה שחיים בחלומות מדומיינים לגבי בן הזוג לעתיד ולא מוכנים להתפשר (אני מפנה לפסקה האחרונה בתגובה הראשונה שלי, בבקשה תקרא), ואז נתקעים עד גיל מאוד מבוגר שאז הם נאלצים לוותר על החלום - ואז אם כבר מוותרים אז מוותרים על הכל העיקר להתחתן כבר.

צריך איזון (ועדיף כמה שיותר מוקדם), לא להיות בררנים ולחלום חלומות דמיוניים ולא לוותר מראש על הרכיב הכי מהותי בזוגיות בשביל לסמן וי שהתחתנת.

בעיני רגש של התאהבות הוא גם אחד מהבונוסים ולא מהבסיס.

וזה מחזיר אותי ליחס שלי לפסקה שלך מההתחלה - אני מבין את מה שאתה אומר אבל השאלה מה חשוב ומה לא חשוב, מבחינת המקום שזה תופס אצלי, היא מאד שונה מהמקום שזה תופס אצלך. יש אחד שיאמר "חייב מישהי שהיא ___" והשני יאמר "מה זה משנה בכלל". וזה יכול להיות אותו אדם עצמו בהפרש של כמה שנים.

זה אינדיבידואלי. אבל השאלה היא האם מה שמבחינתך הוא תנאי - האם הוא באמת מהותי לך (ולמה), או שזה משהו שהוא חלק מתבנית שדמיינת לעצמך לגבי בת הזוג העתידית.

כלומר, האם זה חלק מההגדרה של מה שאתה מחפש, או שמי שאתה מחפש הכתיב את ההגדרה.

[אנסה לתת משל:

אדם נכנס לחנות בגדים, ניגש אליו המוכר ואומר לו "יש לנו שתי שיטות מכירה: אתה יכול להיכנס לחדר א' שבו יש בובות לבושות מא-ת ולבחור לך אחת שהלבוש שלה מוצא חן בעיניך ולקבל את כל פרטי הלבוש שלה. ואתה יכול להיכנס לחדר ב' שבו יש בובה אחת במרכז ובמתלים מסביב את כל פרטי הלבוש בחנות וכך אתה מרכיב לך מה שתרצה".

לפעמים יש לנו ציפיות, שהרבה מהן הוכתבו לנו ע"י הדימיון רק כי זו ה"בובה" שציירנו לעצמנו שתהיה בן/בת הזוג, במקום לחשוב מה באמת מתאים]

אפשר ואפשר לבנות קשר של הדדיות,

אמון,

שותפות רגשית 

וקרבה

גם בלי האורות המסנוורים בהתחלה.

שוב, אני מדברת תיאורטית. אני לא שם. אבל חושבת שזה אפשרי לגמרי. כל האחים שלי התחתנו באופן כזה.

חלקם מאושרים היום מאד.

ומה הקשר של כל זה למטרת החיים ומטרת הנישואין?

ובכן,

אם הגישה לחיים היא: אני פה כדי להינות כמה שיותר, אני פה כדי שיהיה לי טוב בדגש על לי, אז באמת מהיכן תהיה לי מוטיבציה לעבוד, כאשר המצב הנוכחי אולי לא יספק לי את ההנאה שהיא מטרת חיי.

אבל-

אם אני בא מתוך הבנה שאני פה בשביל לעבוד,

יש לי תפקיד ומטרה,

אז גם כשלא נח לי אני מגוייס למטרה כלשהי,

ויש בכך משום זריקת מוטיבציה, גם במקרים בהם אין אורות וברקים.

אולי זיק מעצם ההתרגשות של בחור שיושב עם בחורה לראשונה בחייו...

מקווה שהבנתי לא נכון.

@כי לעולם חסדו שאלה איך קשר כזה אמור להחזיק, וזו היתה תגובתי אליה.

יש הבדל גדול בין זוג נשוי לדייטים.

ואם זוג התחתן, בהנחה שלכאורה היה ביניהם פוטנציאל לאהבה (שזה נושא השרשור אם להתפשר על האפשרות הזו ליצירת אהבה), אז ממילא יש ממה להתחיל לעבוד.

פוטנציאל לאהבה,

זה שיש פה שני אנשים שמסוגלים להיות פרטנרים לעבודה משותפת.

אלו הבדלי ההשקפה בינינו.

מוזמנת לקרוא.

זיק בעיניים לא אומר שום דבר.

דיברתי על שפה משותפת והבנה, על זרימה, על משיכה מסוימת וחיבה, על רצון לקירבה ולנתינה - ולכל הפחות התחלה של תהליך שכזה. לזה אני קורא פוטנציאל.

שני אנשים עם מידות טובות יכולים להסתדר, ולהיות שותפים לעבודה (ג'וב) נהדרים. אבל אהבה לאו דווקא שזה יביא - או שכן או שלא (ההנחה פעם היתה שבמקסימום לא, אז הם יהיו שותפים טובים).

ברור שהתאמה בסיסית צריכה להיות. (שפה משותפת בסיסית,רמת משכל דומה, משיכה מסויימת ובסיס טוב של מידות)

תחושת התאהבות לאו דווקא.

בהשוואה לקב"ה שאת לא מרגישה כלום אבל נאמנה בחריקת שיניים.

אין ביניהם רגשות כל כך.

אני חייתי שנים רבות עם חברי חדר שאפילו לא בחרתי אותם. במקרה הטוב היתה לי השפעה על הבחירה וזה הכל.

לא חושב שסבלתי מזה.

מדובר כאן על הבחירה בין לחיות עם מישהי שהיא חברת חדר ושותפה לחיים ולמשימה, אמא של הילדים שלי - לבין האפשרות המדהימה של לחיות לבד או בדירת שותפים עד הסוף המר.

אז כן, אם אני יודע שהאפשרויות שלי הן או לחיות עם מישהי מתוך שותפות "כמו הסכם שכירות לדירה" או לבד, אז לבד זאת לא הבחירה שלי

שוב, אין כאן ויכוח שעדיף להתחתן לפני גיל 30 (איש איש ועניינו), שכל צד מטורף מאהבה על השני וגם עושה בחירה מושכלת והגיונית וטוב להם ביחד, יש להם מקור פרנסה יציב ושניהם בעלי מידות מתוקנות.

עכשיו נרד לקרקע המציאות, ונמצא המון אנשים שלא נמצאים במצב הזה.

והדיון כאן הוא האם האופציה להקים משפחה "טכנית" היא אופציה.

וכולם פה (חוץ מ@חתולה ג'ינג'ית שמדברת דברי טעם) מזדעקים "מה פתאום נישואין בלי אהבה". חברים, מה האופציה השניה שאתם מציעים?

שאני לא מתכוונת להסתפק במימד הטכני.

אלא,

בהשקפת עלמי

אהבה היא רגש נבנה.

ואם יש שני אנשים בלי רצון משותף לבנות משהו טוב,

הם גם יחוו אהבה בסוף.

ואם תתחתן עם מישהי שתהיה מאוהבת בך עד הגג,

מישהו מבטיח שהיא לא תתאהב פתאום עד הגג בגבר אחר?

ברגע שמדובר בשני אנשים בעלי מידות טובות,

נכונות ורצון לעבודה,

ומנת משכל דומה 

הרגש יגיע.

לא יתאפשר בזוג שמנהל יחסים תקינים כמו שותפים לדירה. וכמובן, אם יש צרכים רגשיים שהם מעבר ליכולת, זוג כזה יודע שיכול להיות שיצטרכו לקחת ממקום אחר - לתמוך בזמן משברים נמצא חברים טובים שיכולים.

והאמת היא, שכשבאמת צריך, אפשר להסתפק גם באדם שלא מאוהבים בו בשביל תמיכה במשברים ונפילות ומחלות. וגם אנשים נשואים צריכים חברים (נכון?)

והסיום שלך.... מי אמר לך שההצלחה של בן אדם להתחתן תלויה ברמת הצורך הנפשי שהוא מרגיש?

סליחה על האמירה, אבל זה נשמע כמו חוצפה של נשואה

לחיות כמו שני שותפים אחרי נישואין.

אני לא מנסה לומר "זאת הדרך הנכונה ואל תחשבו על אפשרות אחרת".

מה שאני מנסה לומר הוא, שהדרך הזאת לא יותר גרועה מרווקות לכל החיים, ולפעמים יש מצב שאדם צריך לשקול אותה.

לדעתי מי שצריך את זה, זה טוב לו. מי שהצליח להתחתן בגיל 18, יופי לו. לא כולם מצליחים.

לא יתייאש מזוגיות שמחה ואוהבת.
זה לא אומר שהוא לא צריך לעשות עבודה ולפנות ולשאול ולקבל ליווי
והלואי ומי שקורא את זה פה - יעשה את זה אפילו בגיל 25...
וראיתי נשים שנושעו גם בגיל 38.. ו39.. וגם 40
התפללתי איתן, נשמתי איתן כל רגע דחוק ובודד, והנס קרה!
(אני לא מלווה לחתונה, הייתי חברה אכפתית.זה הכל)

הן עשו עבודה מדהימה בחיפוש שלהן!
אפשר לעשות את זה גם בגיל 18! אבל זו שאלה של מודעות ובחירה!

ויש כאלה שלא נושעו בגיל 38 39 40 50 60 70 80.

כי הן האמינו שהן צריכות לחכות לאחד שיציל אותן.

ואני חושב שאדם שמתחתן בלי להיות מאוהב, יש בנישואין שלו הרבה מאד ממה שיש אצל זה שכן.

ברור שיש הרבה רמות, וברור שאדם לא יכול לדעת באיזה שלב להפסיק לחכות לנס ולהתחיל לעשות דברים שהוא פחות רוצה, אבל גם ככה הדיון פה הוא עקרוני

אם את רוצה לפרט מה בדיוק צריך ולמה, זה יכול להיות טוב.

כי עד פה הטיעונים הם טיעונים כמו "אם אתה מאוהב באשתך תוריד את הזבל עם חיוך, ואם לא אז אתה תריב איתה עד שהיא תוריד את הזבל". שזה טיעון מוזר מאד - כמה שהשותפות היא פחות רגשית, יש פחות על מה לריב.

ברור שיש המון יופי בלהתחתן מתוך אהבה. או לפתח אהבה. אבל הבלעדיות שאתם נותנים לזה היא מוגזמת בעיני.

ושוב - אם נגדיר מה באמת הדרישה יהיה הרבה יותר פשוט.

"כי הן האמינו שהן צריכות לחכות לאחד שיציל אותן"
זה לא נכון גם בגיל 12..

שים לב - שלא דובר פה על אהבה. אלא על התרגשות קלה/ זיק בעיניים - מהנוכחות זה של זו..
זה רחוק מהמושג אהבה.
אני מסכימה איתך, שהניצוץ הזה לא יחזיק לבדו, הוא חתימה סופית על החוזה.
החוזה מתקיים גם בלעדיה. ואפשר להוסיף את החתימה בהמשך החיים.

התגובה שלי היתה כביכול יותר נוקשה - מול תיאור שעלה מצד פותח השרשור.
ובמצב כזה - הייתי מזמינה אותו לבחון למה זה רק "בסדר"?
חשוב לנו שתהיה נקודת שמחה מסוימת. מעבר ל"רק בסדר" כשהם מתחתנים.
כדי שתהיה תחושה של בחירה!

ההתאהבות עליה דיברנו, מסמלת בעיני רוב האנשים היום מעין בחירה!
ונקודת הבחירה חשובה למחויבות בקשר לאורך שנים, גם אם הניצוץ עצמו כבה.
 

שמדובר פה בעצם על רצון לבחור.

אני מרשה לעצמי לומר שמי שמתחתן שלא מתוך בחירה הוא לא בהכרח מאושר יותר (ויוכיחו אנשי ה"למה התחתנתי" ו"למה התחתנתי איתך"), אבל מוכן לקבל את זה שזה סוג אחר

והלואי שאנשים היו מבינים את זה.
כי זה כמו הריון.
ברור לאנשים שהם יאהבו את הילד שלהם -
עוד לפני שהם פגשו בו..
למרות שדי בוודאות הוא הולך לגרום להם
חוסר שינה רציני, חסרון כיס רציני וגם לטמטם אותם בשעות היום באלף דרכים וצורות -
כי ככה זה ילדים..
אין להם מושג איך הוא הולך להיראות,
ברור להם שהוא יעבור שינוי בנראות ובהבנה כל חודש כמעט..וכל שנה
והם עדיין - בטוחים שהם יאהבו אותו!

וגם יאהבו אותו באמת!!

הלואי שנשכיל לחנך להסתכל על אהבה כבחירה!
גם בבני זוג.
כמו שאמרתי - השאלה המרכזית בסיפור היא:
כמה תרבות מערבית שתו הרווק והרווקה לפני שהם נכנסים לעסק..

בעולם אידאלי באמת - כל איש ואשה שהיו יכולים להסתדר כשותפים/חברים יכולים גם לחיות יחד ואפילו לאהוב, כבחירה של "זאת אשתי *ולכן* אני אוהב אותה"

אבל אנשים מצפים למשהו אחר ולכן אנחנו אומרים שזה הכרחי

הבנתי נכון?

זאת אמירה שאני יכול לאמץ לגמרי (כמובן הכי טוב שיש אהבה מההתחלה, זה מיקל על התהליך)

אתה פשוט לא אהבת שאני הצגתי את זה כתנאי קיומי לקשר
כשיש מציאות מורכבת יותר מבן 20 ובת 18..-
הבנתי אותך נכון?

ושיש בזה קירוב הגאולה, והרבה מצוות חשובות...

לא שאני מסכים עם הרעיון עצמו

1 מדובר בשותפות נצחית

2 ילדים

3 בדרך כלל מתפתחת אהבה

4 זה היעד!

 5

השאלה היא מה זה לאהוב.
בדורנו בעיקר מתייחסים לרומנטיקה..
וכאילו אנחנו "נופלים לאהבה"  - זה משהו שקורה מאליו..
אבל -
אהבה היא בחירה!
לזה התכוונו גדולי ישראל.
אף אחד לא התכוון להיות נשואים בלי לאהוב.

מציעה לצפות בסרטון הבא שעושה סדר באהבה.

אתה צודק מאוד שיש רובד בסיסי לנישואין, והוא הרובד של השותפות הטכנית.

אתה גם צודק מאוד בזה שכשיש קשיים או חוסר באהבה לא ישר מבטלים את השותפות בגלל זה (מה כן? עובדים על האהבה ).

אבל כאן מדובר בבחירה של קשר, ולא בוחרים קשר שמלכתחילה פגום וחסר ברובד העמוק שלו.

ובכללי כדאי להיזהר מלימוד ממימרות חז''ל כמו "טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו" (תרגום: טוב לשבת בשניים מלשבת ביחידות. כלומר שעדיף להתפשר מאוד מאשר להישאר בודד) ומהשלכה שלהן על המציאות שלנו.

עדיף קשר שחסרים בו דברים, מהותיים ככל שיהיו, על אפס ושום דבר.

תמיד יכול להיות יותר טוב. השאלה אם מדובר בייותר טוב בר השגה או לא. אם מדובר במשהו שאפשר להשיג, למה לא. אבל לכבול את עצמי ל"קשר מושלם או למות לבד", סדר עדיפויות לא הגיוני

אבל כן צריך שתהיה שפה משותפת, הבנה הדדית, משיכה (לא רק במישור הפיזי), רצון לקירבה ולנתינה.

דברים שהם מעבר לשותפות טכנית של "תלדי לי ילדים ואני אפרנס ונחיה בשלום ביחד".

וכן צריך שתהיה גם הערכה (גם אם לא הערצה) ותחושת ייחודיות, שזה האחד שבחרת.

דברים שהם מעבר ל"הוא בסדר ויש לו מידות טובות אז יהיה נוח איתו וגם סבתא תשמח".

ואני אחזור שוב על מה שאני אומר בשרשורים כגון אלו:

מדובר כאן בשאלה היפותטית שנותנת שתי ברירות גרועות, והתשובה הנכונה היא התשובה השלישית שלא נמצאת בשאלה - לא להתייאש.

מכיכר גם רווקים שחיכו שמשהו יקרה כשהיו בני 40 ושום דבר לא קרה, ואם הם היו כובלים את עצמם בקשר סתמי הם היו מאושרים עשר או עשרים שנה מאוחר יותר.

"תוך כמה שנים"... אם היו מציעים לי קשר אידאלי - מבחינה רגשית - בעוד חמש שנים וקשר לא אידאלי - מבחינה רגשית - עכשיו, אני לא בטוח שהייתי מחכה.

אפשר להרגיש לבד גם אם חיים עם בן/בת זוג

ברגע שאין את ההרמוניה שמחברת בין השניים

ואת הכימיה והחיבור

זה בעיניי כמו שני אנשים זרים שהחליטו לגור ביחד

אתה חושב עדיף שניים מאשר לבד

אבל בעצם שניים שסובלים זה בעיניי לא שניים שהתורה מתכוונת אליו....

וכן בינוניות בקשר, שעמום, חוסר בתשוקה זה משהו שיכול לתסכל וליצור בעיות

יותר ממה שזה משמח ונותן סיפוק ואושר

צד אחד יצייר את האיום האחד בצורה הקיצונית שלו ואת השני כאיומון לא מפחיד.

והצד השני להיפך.

אגב אני לא מדבר על מה שהתורה מדברת עליו. נתחיל בשאלה מה הצורך האנושי.

ושעמום הוא בעיה כשאת מצפה לבן זוג מעניין. כשאת מצפה לבן זוג שיעזור לגדל ילדים ולתחזק את הבית, שעמום הוא לא רלוונטי. פשוט תקראי ספר.

הבעיה זה שאתם מדברים על "זוגיות בעייתית". תנסו לחשוב מחוץ לקופסה. לא מודל של זוגיות על בסיס רגשי אלא של זוגיות על בסיס שותפות. ברור שאם את בונה זוגיות על בסיס רגשי עם מישהו שאת לא אוהבת, את תסבלי. אבל זה רק אם.

וגם ניסיתי לדמיין אותה כמה וכמה פעמים, ולאו דווקא מתוך רגשי ייאוש

וזה מדומיין לי מעוות ולא נכון ולא תקין

אבל שוב זה נטו בגלל שאין לי שום מטרה בלהביא סתם ילדים לעולם עם שותף נישואין

וגם אין לי שום רצון לחיות חיי ביחד עם שותף גברי תחת הסכם נישואים

אם אני צריכה להפיג בדידות (וב"ה לא מרגישה בדידות...)

יש לי חברות טובות

משפחה

ה'...

לא חסר...

אם יותר לי לחדד ברמה העקרונית:

יש אפשרות שעם הזמן הקשר ישתפר והאהבה תגיע איכשהו, ואם כך זה מצוין.

השאלה הקשה יותר היא בהנחה שאנחנו יודעים שהמצב ישאר ככה ללא ניצוצות.

כמובן שאנחנו לא יכולים לדעת מראש לאן הדברים יגיעו. אבל מי שענה שהוא כן יכול לשקול את זה, האם זה גם באפשרות השניה (שהאהבה לא תגיע)?

אולי לא הניצוצות, אבל אהבה יציבה כן.

ו... כן זה לקחת סיכון. וזה דורש הרבה עבודה עצמית, והרבה מודעות ואמונה. ונכונות לוותר על פנטזיית ההתאהבות המסנוורת.

מכירה זוגות כאלה שיש להם היום קשר ממש טוב. 

אולי זה עניין של חינוך.

או של נורמה חברתית.

אצלנו תמיד חינכו שכשיש נשיאת חן בסיסית, והתאמה "על הנייר" לא צריך יותר מזה.

והאהבה בא תבוא.

אתה יכול להתווכח ולומר שחרדים לא חווים אהבה.

ואני אומר, שהם חווים גם חווים אותה אחרי החתונה.

נכון היא לא תמיד מסנוורת, ויש בה הרבה יותר מקום בחירי ומושכל.

אבל רובם מצליחים להגיע לרמות של קרבה ואינטימיות לא פחות מזוגות שהתחתנו מאוהבים.

ואני נגד חתונה תוך פגישה או שתיים.

צריך איזון בחיים.

אה, ולא נפגעתי בכלל.

העניין הוא שאין מספיק מודעות בעולם החרדי

למה הצרכים שלי בתור גבר או בתור אישה

ואיך לפי זה אני בוחר נכון התאמה לכל החיים?

ועד כמה יש דיבור לעניין של חיבור וכימיה....

כי מציאת חן זה נחמד אבל אם היא מתבססת נטו על מראה חיצוני, אז לא תמיד זה באמת יעבוד לטווח הארוך

מה שחשוב זה מציאת חן+חיבור+ מידות טובות ואז יש הרבה יותר סיכויים שהקשר יעבוד

כאילו כמו שלא יגידו לילד שנכנס לכיתה חדשה 

"תראה כולם פה ירא"ש ואפילו אותו גיל וכו' אז בעיקרון כולם פה יכולים להיות חברים טובים שלך"

כי הרי בפועל ההוא יעצבן אותו, השני ישעמם אותו, השלישי לא מצליחים לפתח שיחה מעבר למילה שתיים

ובסוף באמת נשארים רק איזה שניים שלוש, בגג חמש חברים טובים... 

אז קל וחומר בן בנו של קל וחומר זוגיות שיש עוד כל כך הרבה פרמטרים חוץ מחברות... 

לא שחלילה אני מזלזלת בדעה של גדולים.. פשוט באמת מוזר לי הגישה הזאת...

וחיים מתוך רגש

וחיבור לרגש

הדור היום הוא בעל רגש חי ופועם

לא מסתפקים בנישואין של "חוזה עבודה" בין בחור לבחורה...

עכשיו, ברור שהרבה מהזוגות האלו פיתחו זוגיות מעולה ומלאה באהבה.
והרבה לא...
וזה היה מספיק והיה בסדר. 

זה דור של הישרדות. של גלות.

אנחנו לא שם היום

ומה עם העובדה שגם לנו יש צרות ופיגועים ובעיות פרנסה לא קטנות? 

גם אנחנו די במצב של הישרדות...

אגב, אם הם היו במצב כזה, אין לך מה ללמוד מספרי המוסר שלהם ושאר תורת הנפש

אבל כולם יודעים שהם הצליחו להבין את הנפש שלהם הרבה יותר טוב מאיתנו

זה לא ממש מתאים לאדם בהישרדות...

התירוץ הזה נראה כמו עצימת עיניים מהמציאות.  

זאת כפיות טובה להגיד את זה

סבתא רבה שלי, נלחמה עם חייל פולני עם חרב
כי הוא חטף לה את הלחם היחיד שהיה לה לילדים שלה.

זאת הישרדות.

מטבח שמנת? עץ טבעי? אפור? 

אמרו תודה שיש מטבח , אם היה

וכו'.....

ומתוך המקום הזה גם הציפיות היו אחרות.

תשאל הרבה מהסבתות איך הן התחתנו

הוא היה דתי, היא דתייה - יופי. חתונה.

יש הרבה הבדלים

הדור היום חי בעוצמות אחרות לגמרי 

ומכאן - רגש אחר

וציפיה אחרת.

וזה בסדר שלא תסכים איתי. 

והוכחתי לך שצדיקים לא חיו בהישרדות

ברור שקטונתי. שהם ענקי עולם

והרבה מהם מבינים בנפש לגמרי.

זה לא אומר שבחיי הנישואין הייתה ציפייה לאושר, כמו היום.

אין קשר בין הדברים.

אולי אנחנו אלה שבגלות הדעת, וציפיה לאושר זה ילדותי? 

אם אנחנו לומדים מהם מידות אי אפשר כשזה לא מתאים לנו להגיד שזה היה גלותי

אז צריך לשאול, לפני שיצאו לגלות היה מצב כמו היום? 

אם כן, זה כבר מתחיל להוכיח 

מעבודת ה'.. ?
אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצווה!!
הצטווינו להנשא! 
ולכן כל מציאות של שמחה בין בני זוג היא שכינה בבית!
ומציאות שלא - קרי אין שכינה!

ולכן אין סיכוי שסבל משותף של בני הזוג הוא רצון ה'!!
ככל שיש יותר שמחה בין בני זוג - יש יותר שכינה בעולם! 
יש הופעת ה' גדולה יותר בעולם..

כשמתחתנים - בעז"ה בקרוב אצל כולם פה -זה ממש עניין מוחשי!!
ואי אפשר לטעות בזה שאהבה בין בני זוג זה שכינה..

לא אמרתי לסבול. וכנראה גם החזון אי"ש לא התכוון שיסבלו. 

ומי אמר שהצדיקים הקודמים סבלו?

סתם להגיד "אה.. הם היו גלותיים" כי לא מסתדר לי מה שהם עשו? 

לא משכנע בכלל.  

יש כאלה שאומרים שהם למדו תורה ועבדו על המידות במקום להנות מהחיים כי הם היו גלותיים.

הטמיעה בנו ולצערינו הרבה מדי לא שמחו באישה ולא בפנימיות שלה.
והנשים שלהם לא שמחו בהם בכלל..
תלמידי חכמים זה עולם אחר..

אם תלמידי חכמים זה עולם אחר, אז לא נלמד מהם כלום..

אי אפשר לתפוס את החבל משני קצוות.

לא אמרתי כן לוותר או לא לוותר, 

להפטיר שמשהו אצל צדיקים נובע מגלותיות כי זה לא מסתדר, במקום להידרש לעניין, זה סתם התחמקות.

אולי פשוט בזמנם הם היו פחות ילדותיים.

לפעמים דווקא כשקשה ויש מטרה שהיא לא הנאה - מעריכים יותר...

חוץ מזה, אני רואה אנשים שבוכים שאין להם בן/בת זוג ובכל זאת לא מוכנים לוותר על מה שהם רוצים..

אז כנראה שזה לא בדיוק קשור לקושי. 

זה עוד דיון יותר הגיוני..

התירוץ של "גלותי" ממש לא מקובל עלי.

התכוונתי לומר שתלמידי חכמים ידעו את כוונת התורה גם בזמן הגלות..
להיפך - הם הכי מי שיש ללמוד ממנו.
אבל הנקודה פה היא במחלוקת על מושג האהבה..
מה שהם הגדירו אהבה, ומה שהיום מגדירים אהבה זה לא אותו דבר.

אם כך... 

הרי אהבה נשארת אותו דבר.

אנחנו כאנשים שלומדים מה נכון ומה לא על פי התורה ולא הולכים על פי הסביבה

יודעים שאחרי כל ההגדרות, המציאות תישאר אותו דבר. 

יתכן שאנחנו אלה שטועים ומגדירים לא נכון אהבה.

זו הופעה גדולה יותר של השכינה בעולם. של הקב"ה בעולם!
זה משהו שאנחנו חייבים להגדיל!
ולכן לא בכדי חשוב שכן יהיה איזה ניצוץ בתחילת הדרך
זה מועיל במימד הבחירה אח"כ בזוגיות.
אפשר בלעדיו, זה נכון, אפילו להגיע לגבהים שזוגות עם ניצוצות לא הגיעו
אבל כדרך לכלל - לא בטוח שנכון לוותר עליו.

סורי שאני בודק כל דבר ולא מקבל דברים כתורה מסיני...

היום כל דבר שלא מסתדר ישר שולפים את מילת הקסם "גלותי" ושאנחנו דור הגאולה..

לא צריך יותר להתעמת מול טענות. סליחה לא מקובל עלי. 

אל תירא ואל תחת רבנו

כי מצד אחד האהבה דוחפת להצליח וזה...

מצד שני אם מספיק נעים עם הבחורה, לא ניצוצות ולא זיק,

לדעתי אפשר להגיע לאהבה אמיתית. ואולי אפילו יותר אמיתית מאהבה שהחלטתי ללכת על זה בגלל הרגש. 

אבל זה עדיין יהיה סוג של הימור מבחינתי. וזה מפחיד

אני לא הייתי מתחתן מבלי שהבחורה מוצאת חן בעיני (לא יודע להסביר בדיוק מה זה מציאת חן, זה משהו קצת פנימי). ואם הבחורה מוצאת חן בעיני, אז אני אהיה שמח. ואם אני שמח אז אני אהיה עם רגשות אהבה עדינים אליה. ואם יהיה לי רגשות אהבה עדינים אליה, אז יהיה לי גם רגשות אהבה יותר עזים.

הכוונה שלי זה שיש לי שליטה מסוימת על העולם הרגשי שלי (עם השנים למדתי איך לשלוט ברגשות שלי ברמה מסוימת). 

אם מישהי תמצא חן בעיני, אני יודע איך לגרום לעצמי להיות שמח בזה (לשמוח במשהו זה בחירה). ואם אני שמח, כלומר אני אהיה מלא באנרגיית חיים, אז באופן טבעי יתעוררו אצלי רגשות אהבה עדינים אליה (ככה המערכת הרגשית שלי עובדת - מציאת חן + שמחה מעורר אצלי באופן טבעי רגשות עדינים של אהבה). ואם יהיה לי רגשות אהבה עדינים אליה, אז אני אדע איך להלהיט אותם וליצור רגשות יותר חזקים בזמנים ספציפיים (איך להלהיט את הרגש זה יותר אינדיבידואלי, לכל אחד יש דברים אחרים שמלהיטים אותו). רוב הזמן מרגישים רגש עדין של אהבה, זה הרגש הקבוע, מן הרגשה של מנוחת נפש ושלמות. אבל אפשר לקחת את הרגש הזה ולהלהיט אותו בזמנים ספציפיים שרוצים להעצים את רגשות האהבה.

למסקנה אני חושב שחשוב שהבחורה תמצא חן בעיניך, שזה הרבה יותר מסתם בחורה בסדר. ואת הרגשות אפשר לפתח משם. רגשות זה דבר חשוב באהבה. המטרה של הקשר הזוגי הוא למלא את כל רבדי הנפש שלנו, וזה כולל גם את העולם הרגשי שלנו. כן צריך לשאוף לזה.

אבל דורש המון המון מידות טובות משני הצדדים.

אתמול דיברתי על זה עם הרעבעצן אחרי לימוד, הכל סובב סביב הכרת הטוב.

יש את החלק של המעבר שבין ההתאהבות לבין האהבה.

אהבה היא כורח המציאות, כשבקשר נמצאים אנשים טובים עם לב טוב ומידות טובות.

אם עובדים על זה, אז זה יבוא, no matter what.

וזה קורה גם בקשרים שיש בהם את הניצוצות הראשוניים, אבל שם המעבר בין הניצוצות לאהבה הוא הרמוני, ולא מרגישים את ה"יובש" הרגשי הזה.

במקרים אחרים, מסיבות כאלה ואחרות, אנחנו "לא מרגישים", או שהרגשנו וחיכינו יותר מדי זמן וכבר אבד הקסם.

ואז העבודה האמיתית, זאת שנולדת רק ממחוייבות לאורך זמן, מהבנה שזהו, זה זה. שנולדת מנתינה. העבודה הזאת הופכת קשה, כי אין לנו זיקוקים שיסמאו לנו את העיניים מהחסרונות, הפגמים, ה"שעמום".

יש זוגות שזה קשה להם מדי, ויש זוגות שצולחים את זה. ראיתי לאחרונה קטע שכתב הצדיק מיבניאל.

הוא אומר שדווקא בזוג שקשה להם, דווקא בזוג של הפכים, שם יש את השלום הכי גדול. כי שלום יש בין הפכים, ושלום בין זהים הוא לא כל-כך גדול.

אבל, כמו שהוא כתב שם, זה דורש עבודה והשקעה ומאמץ. ולא כולם מצליחים לעשות את זה.

לבל נשכח את העובדה שלא לכולם יש מידות של אבותינו הקדושים, ואז שורטים ונשרטים בדרך. ככה העבודה הופכת קשה אפילו יותר.

בקיצור,

אפשרי, אבל קשה. ותלוי מאוד בבני הזוג.

צריך מידת אמת חזקה מאוד כדי לדעת אם תעמוד בנסיון כזה.

אם זה ספק שיכול להתברר ולהתיישב במציאות אז לחכות.

גם צריך תמיד לשאול האם בקשר יש את כל מה שמחפשים ונכון כדי להקים בית

איך יודעים מה צריכים כדי להקים בית?

יש לי הרבה רצונות ושאיפות וכו', אבל אף פעם לא באמת הייתי נשואה כדי להבין מה אני צריכה בבעל..

זה תהליך שמתחיל בזהות שלי ובערכים שחשובים לי ואיך יראה הבית שאני רוצה להקים, ואז מתוך זה בפגישה מבררים האם יש מכנים משותפים, האם יש מציאת חן

לא באמת אפשר לדעת בלי ניסיון

וגם כשיש ניסיון אנשים יכולים לטעות בבחירה שוב

באופי ובהרגלים מהבית. כי הרבה מהרצונות והצרכים שלנו טבועים בנו מתוך הרגלים שרכשנו בבית ההורים בשנות ילדותינו ובגיל ההתבגרות, ועיצבו את האופי שלנו.

ברור שיש את הדברים המאוד בסיסיים:

התאמה באורח החיים הדתי וההשקפה הדתית, מציאת חן פיזית ורגשית, הרגשת משיכה ותשוקה מאוד כייף לנו ביחד ויש געגוע וחוסר כשלא נמצאים ולא מתראים כמה ימים…

היכולת לנהל שיחה פתוחה, מקשיבה ומכבדת, בייחוד בזמנים של חוסר הסכמה

ויש נושאים שעלולים להיות יותר מורכבים בדרך להחלטה, ומקור לספקות וחוסר ביטחון מה יקרה בעתיד:

מצבים רפואיים ידועים ומחלות כרוניות, האם יש שקיפות מלאה בקשר הזוגי או שיש הרגשה שיש חורים מהעבר שלא ידועים, כסף - האם יש בטחון כלכלי להקמת בית ומשפחה, כלומר לפחות אחד מבני הזוג כבר יכול לפרנס בצורה סבירה, או שהפרנסה תלויה בניסים ונחיה בהתחלה מהיד לפה?

אם כל צד מבני הזוג מגיע מעדה ותרבות אחרת, אשכנזים מול עדות המזרח, עשויים להיות פערי מנטליות.

גם הייתי מכניס כאן את היחס של כל צד בנושא חלוקת אחריות במטלות היומיום, ניקיון, ואחזקת הבית. יכולים להיות כאן פערי מנטליות… הגבר למשל בא ממשפחה שבה האבא לא לוקח חלק בעול תחזוקת הבית ואצלם הכל האמא עושה, אבל אנחנו בדור אחר וכן רוצים שהגבר ישא בעול ובמטלות המעצבנות…

וחשוב לציין שכמה שלא נהיה סגורים ובטוחים בהחלטה, אחרי הנישואים, כשמגיעים לחיים המשותפים ביחד, בהכרח יצוצו דברים חדשים שלא יכולנו לבדוק אותם לפני הנישואים.

אבל כן נוכל להתמודד ולמצוא פתרונות, להכיל הבדלים ולבוא לקראת הצד השני, וגם פה ושם נושאים שלא נוכל לפתור באופן מושלם ונצטרך להתפשר.

בשלב מסוים, המשך הציפייה אינו מוסיף נתונים חדשים על הפרטנר אלא רק מעכב את הנכונות לקבל החלטה, לחתוך או להחליט שזה זה.

כנראה שאת מכירה אותו מספיק זמן, מכירה את הערכים המרכזיים שלו, ראיתם אחד את השניה ברגעי כעס או לחץ, אתם יודעים מה שואפים לבנות – ואין באמת מידע חדש וקריטי שעומד להתגלות שבוע הבא.

אין ודאות של 100% בשום דבר. בחירה זוגית אינה "גילוי" של משהו שקיים במאה אחוז, אלא החלטה ליצור את הוודאות הזו יחד.

את צריכה להבדיל בין ספק מוצדק לחשש מטבעי: אם יש דברים שהם מהותיים - חוסר התאמה בערכים, תקשורת לקויה, אורח חיים והשקפה שונים, ראייה שונה של מציאות החיים והתכנון לעתיד- זו סיבה מוצדקת לעצור.

לעומת זאת, פחד מהחמצה או פחד מהתחייבות הם תגובה אנושית טבעית למעבר בין שלב ההססנות לשלב ההשקעה.

יכול להביא מעצמי - הכרנו והחלטנו להתחתן עוד לפני שהיה לי תואר. אנחנו לא דוסים ולא מסוג המשפחות שמסתמכות על פרנסת האישה.

תודה לאל שמי שהיום אשתי האמינה בי, נענתה להצעת הנישואין (אחרי 3 חודשי היכרות ביננו), התחתנו, בתחילה הייתי סטודנט והיא פרנסה, חיינו בצמצום רב, ואח"כ סיימתי את הלימודים, השתלבתי בעולם הייטק, נולדו לנו ילדים, גרים בבית מרווח, וב"ה חיים באושר

אבל איך אני יכולה לדעת מה מהספקות באמת מוצדק?

מתמודדת איתן 🤔

ודאות היא לא שהכל מושלם, אלא שאני שמח בעיקר שפגשתי ומוכן לעבוד איתו ולגדול איתו. ברגע שבו פוגשים את זה יש ודאות ואין מקום להכניס ספקות

יראה את הטוב במי שמולו, יבחר בו,

ובעצם יתחרט אח"כ על החבילה שהוא לקח על עצמו?

מה זה להכניס את עצמו לוודאות ואז לראות את הטוב? זה עובד הפוך. רואים את הטוב, נוצר חיבור ורואים פוטנציאל לצמיחה משותפת, ואז בוחרים.

ואם אח"כ יתחרט על הבחירה?

פחד ממחוייבות.

יש משהו עכשיו שגורם לך לחשוב שבהמשך לא יהיה טוב? פער שאינו פתיר בעבודה משותפת, בכוחות משותפים שאת כבר מכירה בשניכם?

אז למה לחשוש ממה שלא קיים במציאות?

פחד הוא דבר נהדר כשהוא גורם לזהירות בהתקדמות, אבל הוא דבר נורא כשהוא תוקע. (אגב, אלו שתי תגובות לפחד לא רק בפן הרעיוני. יש אנשים שכשהם נתקפים בפחד מאיום פיזי הם נדרכים ופועלים הרבה יותר טוב, בחושים מחודדים, ויש שמשתתקים ונתקעים במקום)

אז חדדי חושים, שהפחד יהיה פחד בריא שעוזר להתקדמות ולא תוקע.

החוש שהכי חשוב שיהיה חד הוא הראייה.

עין טובה.

לראות טוב. לחפש את הטוב. לדון לכף זכות, ובעיקר, להאמין בטוב. שהוא קיים, שהוא יכול, שהוא יגדל, והכל שואף אליו.

כי אלוקים טוב.

"וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד"

את רואה בו טוב? הוא עושה לך טוב? גורם לך להיות טובה יותר? הוא רואה בך טוב? ושניכם אוהבים טוב?

טוב מאד.

לא ודאות שאני כרכע בשיא הקשר ואנחנו תמיד בעננים, שברור לי שהוא הכי טוב.

פשוט הבנה שיש בסיס לקשר, בסיס משותף בשיח וערכים, ואמונה שעם הקשר הנוכחי ועם האישיות שלך ושלו אפשר להצמיח ולהפריח את הקשר מעלה-מעלה.

בסיס זה טוב

טוב.. תודה!

1. שנעים איתו וכיף ונחמד

2. שהוא מודע לחסרונות שלו ולא נרקיסיסט

3. שאין דברים שהם ווטו (לא כדאי להתחתן עם חילוני כי זה מורכב, זה בסדר להטיל ווטו על חסרונות אובייקטיביים)

לכולם תמיד יש חסרונות ובתוך הקשר מתגלים עוד חסרונות, ככה זה באופן טבעי. המטרה היא למצוא דבר עיקרי - הלב שלו, המילה שלו, המידות שלו, האמיתיות שלו, הרצון שלו - ועל זה לשים את הכסף

תקופה את מרגישה שאין לך חשק לראות אותו שכל דבר שהוא עושה מכווץ אותך

זה לא התלבטות זה לא זה ..

ואם יש משהו אחד שלא מסתדר לך זו התלבטות

אבל מה הקשר לבדידות

ולמה שזה יפריע

ניסיתי לשכנע מישהי שתפסיק ושהוא סתם מבלבל אותה עם שטויות, לא מקשיבה...

בעיניי הכול עניין של מינון. הבעיה מתחילה כשנוצרת תלות- כשהוא הופך לכתובת הרגשית הקבועה או מחליף קשר אנושי.

הבעיה היא בין היתר שהוא מתחנף ומרצה ולא מאתגר.

להבנתי הוא נותן עצות לא רעות בכלל לנשים, והרבה פעמים לא מתאימות בכלל לגברים.

נתתי פעם תאור של קשר חצי רעיל (לא כזה שמרעילים בכוונה, אבל כזה שלא בריא לצד הגברי שבעניין).

GPT הציע להמשיך

ג'מיני ממש צעק שזה קשר רעיל ושנכון להפסיק אותו. אבל רק לאחר עוד קצת התכתבות.

גרוק לא זוכר מה הייתה התשובה. אבל יהיה מעניין לנסות. אני אחפש אם יש לי את השאלה.

ראיתי פה ושם התייעצויות עם GPT של נשים עם שאלות נשיות (וגם ניסיתי לבדיקה) והיה ניכר ממש שהוא מוטה לכיוון הזה.

מקום אחד שהיה בו מענה לא רע לגבר: מודלים סיניים לא מצונזרים. המצונזרים עושים את מה ש"נכון" ופמיניסטי.

GPT ודומיו מעולים בצורך לקחת משהו שאדם כותב ולעשות לו שיקוף. זה נותן תועלת בערך כמו לכתוב בשביל עצמך (תרגיל ידוע לניקוי הנפש מעומסים שעובד יפה) וגם קצת כמו המנגנון המקובל באחת החסידויות לכתוב ליהודי שכבר לא איתנו.

זה שהוא יכול לשנות את דעתו תוך כדי תנועה מאות פעמים אם זה מתיישר עם דעת השואל.

אז אני לא יודע כמה נכון לשפוט אותו כמישהו עם מערכת מוטה לצד כזה או אחר...

הוא פשוט נותן עצות לא נכונות. גם אם הוא "נוטה לכיוון".

אין לה באמת אינטילגנציה רגשית ויכולת חשיבה מורכבת זה ניתוח שכלתני של מה שאתה כותב לו. מעבר לזה יש סכנה שכשפורקים רגשית לבינה המלאכותית הוא גורם לנו לפתח אליו מעין מערכת יחסים שהיא מסוכנת בקלות היא יכולה לנתק אותנו מהחברים שלנו.

אבל, נראה לי שגרוק פחות מפחדים מהשטויות האלו

נסה גם את ג'מיני.

התלבטתי אם לנסות את deepseek ובסוף וויתרתי.

לא תקין, לא בריא, לא בעד

אבל כן...

לא צריך להיות בת בשביל זה... מסוכן ביותר.

למה זה רע?

וגם מבזבז זמן ותנסי לחשוב כמה זה מנתק אותך מהיום יום וחוסם את היכולת להיפתח רגשית לבני אדם

תלוי איזה שימוש עושים בו

אפשר לתעל אותו ואפשר להתבזבז איתו

ובAI זה בריבוע

כי בשימוש נכון הוא מתאים את עצמו והתועלת עולה

ובשימוש גרוע להיפך

קשרים פרונטליים...

העולם הולך לשם בכל מקרה, צריך לחשוב מה עושים ואיך לוקחים את זה לטוב, אם זה אפשרי...

והוא לא משאיר את הנעליים בסלון

בסוף הבינה המלאכותית חשופה לכל המידע שקיים ברשת, חשופה להרבה מאמרים פסיכולוגיים וידע מקצועי. למה לא לנצל את זה?

בנוסף יש לה מוח גדול, אמנם מלאכותי אך עדיין מתפקד והיא יכולה לעשות סדר במחשבות ולעזור ולהעלות נקודות.

כמובן שצריך להשתמש בה בגבול הטעם הטוב. אני מכירה מישהי שכשבחור מסוים נפרד ממנה אמר לה שזה בעצת הצ'אט. זה מוגזם בהחלט.

אבל אם סתם מתבכיינים לו, בעיני סבבה.

*ולמה הדגשת שהן תורניות? אם זה בעיה זה בעיה לכולן בכל המגזרים.

אבל הוא לא גאון רגשית, חוץ מזה תחשבי גם על ניצול הזמן שלך מולו

צריך לפעמים להקשות עליו, להגיד לו להעלות רמה, ולדייק אותו. כלומר להעלות אותו על המסלול האישי שלך.

על מישהי שנפרדה מהחבר שלה בגלל שהיא הבינה שהיא פשוט נמצאת בתוך לולאת צ'ט. הוא פשוט אמר לו מה לעשות והוא עשה.

הוא לא באמת יכול להחליף בן אדם

הוא גם קוטע כל רגע ומביא מלא עצות

הוא נכשל בתור גבר או אישה

שתהיה שנה טובה! בע"ה כולנו נמצא את החצי השני שלנו ולא נזדקק לפתרונות ביניים.

לא ממש הבנתי איך הוא עובד ולא ענו לי מהתמיכה הטכנית של האתר

ובאתר שלהם יש רשימת שדכנים עם מספרי טלפון. תחפש את מי שהכי קרוב אליך ולנסות ליצור קשר ישירות.

אולי המיזם לא התרומם, ורק נשאר אתר...?

אישית, לא מעמיק בהלכות, שמח שלשנינו זה אתגר כי זה סימן שאוהבים ומקיימים את ההלכה כי צריך למרות הקושי ויודעים שזה זמני (מאורסים)

קיבלתי החלטה, ואני יכול לעמוד בה.

הרי בשבת לא היית מדליק חשמל בגלל רצון רגעי או דחף עז להכין משהו

בגמרא בסוף מסכת עבודה זרה מובא מקרה בנוגע ליין נסך של יהודים שיושבים עם פרוצה גויה, שהיין לא נאסר. והסיבה: שאמנם גובר על היהודים יצר העריות, אך עדיין לא מוכנים לשתות יין נסך (ולכן לא סביר שהם נתנו לגויה לגעת ביין). עיין סט:

או כמו שאמרו במקום אחר, גזל ועריות - נפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן.

זה לא קשה

והאם יש לכם שיעורים שאתם אוהבים לשמוע בנושא ובנושא זוגיות בכללי?

מחפש בסגנון הרב שרקי כזה רציונלי פשוט ובהיר

פשוט לו אין הרבה

סדרה יפה. עוסקת בעיקר בדייטים כפי הזכור לי אבל לא רק

מרב המוגדר חרדי, ממליצה מאוד על הרב אבנר קבאס (הרבה הומור....)

ורבנים נוספים העוסקים ומרצים בנושא. לצערי איני זוכרת את

שמותיהם, אבל שמעתי ברדיו וכן ראיתי ביוטיוב.

ישנם ביניהם כאלה שממש מפרטים מהפגישה הראשונה. באתר "הידברות". מצויינים.

אגב, באתרי השידוכים השונים ביוטיוב יש טיפים טובים מאוד

ומאמרים טובים מאוד בנושא.

בהצלחה!

"מגע הקסם" לא יודע אם אפשר להשיג אותה בחנויות אולי באינטרנט אפשר.

אם לא היה קושי זה היה נורה אדומה. כדאי שתתרגלו, זה הולך לחזור בראונדים כל חודש

ועכשיו ברצינות - אין פתרון קסם. רק אני יכול לומר שזה קשה וצריך להסתכל קדימה. לזכור שזה תחום בזמן ושיש ודאות מתי נגמר. ותכלס חזרתי על מה שארץ השוקולד אמר

לק"י

זו הערה לגבי מי שלא מרגיש קושי, שלא ייבהל שמא משהו לא בסדר בקשר.

וגם נראה לי שיש קצת הבדל בתחושות לפני החתונה ואחריה.

האם אתם מנהלים את הזמן שלכם, או שהוא מנהל אתכם?

כולנו רצים סביב השעון, מודדים דקות ומנסים להספיק כמה שיותר. אבל האמת היא שמהירות היא לא הסיפור – האיכות היא הסיפור.

ספר הזוהר חושף סוד שמימי מדהים על כוחה של הבחירה לעצור את השלילי:

"כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחְרָא לְתַתָּא, אִסְתַּלַּק יְקָרָא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא עַל כֹּלָּא, יַתִּיר מִשְּׁבָחָא אַחְרָא"

ובתרגום פשוט לעברית: כאשר כוחות הסיטרא אחרא (הצד האחר, השלילי) נכנעים ומכופפים למטה, כבודו של הקדוש ברוך הוא מתעלה למעלה מעל הכל, יותר מכל שבח אחר.

המשמעות היא עצומה: בכל פעם שאנחנו מונעים מעצמנו מעשה שלילי, אנחנו לא רק נמנעים מרע – אנחנו אקטיבית ממשיכים ומגלים את אור האינסוף של הבורא בכל העולמות כולם.

זהו עומק כוונת שלמה המלך בפסוק: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי י"ח, כ"א). הבחירה לעצור, לבלום את הדחף ולבחור בטוב הופכת את ההווה החולף למציאות נצחית שמאירה את הקוסמוס כולו באור אלוקי בלתי מוגבל.

אל תתנו לזמן פשוט לעבור – חברו אותו לאינסוף על ידי הבחירות שלכם בכל רגע מחדש.

מה התנועה האיכותית הבאה שאתם בוחרים לעשות כבר עכשיו

אולי נגיד שכשאתם הולכים

אם זה לא מציק

אז שיהיה לך חפץ אחר ביד שאתה משחק איתו

כדור כזה של התרמות דם או מפתחות

קנס של מאה שקלים, אם לא עומדים בהחלטה. אתה תעמוד בהחלטה. הכי טוב לא להיפגש. לא תהיה לך שום בעיה.

צריך להכיר טובה לה' שהפגיש ביניכם, זה ממש לא מובן מאליו, ולשמור את מה שהוא מצווה.

לזכור שלצד השני גם יש אח שלא רוצה שמישהו יגע באחותו בלי מחוייבות.

לצאת מהפרספקטיבה המצומצמת של מה אני מרגיש, להסתכל מלמעלה על העניין ולהתחבר לאמת המוסרית והתורנית שלא נוגעים לפני חתונה.

לזכור שמטרת האיסור היא לא רק סור מרע אלא גם עשה טוב - זה הזמן הכי טוב להתחבר לצד של "וארשתיך לי לעולם" ושל "אחותי כלה". לקשר הפנימי השורשי שהוא הרבה מעל הגוף והמגע. עכשיו אתם באורות הגבוהים המיוחדים שבהמשך החיים אתם תכניסו אותם לכלים, ואם עכשיו אתם מצמצמים את האורות, זה יכול להשפיע על כל העתיד שלכם.

האם אתם מנהלים את הזמן שלכם, או שהוא מנהל אתכם?

כולנו רצים סביב השעון, מודדים דקות ומנסים להספיק כמה שיותר. אבל האמת היא שמהירות היא לא הסיפור – האיכות היא הסיפור.

ספר הזוהר חושף סוד שמימי מדהים על כוחה של הבחירה לעצור את השלילי:

"כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחְרָא לְתַתָּא, אִסְתַּלַּק יְקָרָא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא עַל כֹּלָּא, יַתִּיר מִשְּׁבָחָא אַחְרָא"

ובתרגום פשוט לעברית: כאשר כוחות הסיטרא אחרא (הצד האחר, השלילי) נכנעים ומכופפים למטה, כבודו של הקדוש ברוך הוא מתעלה למעלה מעל הכל, יותר מכל שבח אחר.

המשמעות היא עצומה: בכל פעם שאנחנו מונעים מעצמנו מעשה שלילי, אנחנו לא רק נמנעים מרע – אנחנו אקטיבית ממשיכים ומגלים את אור האינסוף של הבורא בכל העולמות כולם.

זהו עומק כוונת שלמה המלך בפסוק: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי י"ח, כ"א). הבחירה לעצור, לבלום את הדחף ולבחור בטוב הופכת את ההווה החולף למציאות נצחית שמאירה את הקוסמוס כולו באור אלוקי בלתי מוגבל.

אל תתנו לזמן פשוט לעבור – חברו אותו לאינסוף על ידי הבחירות שלכם בכל רגע מחדש.

מה התנועה האיכותית הבאה שאתם בוחרים לעשות כבר עכשיו

מזכיר את התפיסה כאילו מי ש"אחראי" על "טוהר האישה" זה לא היא אלא הגברים בחייה..

או כמו הקטע הדפוק שיש לחלק מהגברים לכבד אישה רק כתלות בהאם יש גבר בסביבתה שאותו צריך לכבד.

הרבה פעמים אם מישהו מתחיל עם מישהי והיא לא בעניין, היא יודעת שהוא לא יפסיק לנדנד עד שהיא תגיד "יש לי חבר". כי אז יש פה גבר שהוא צריך לכבד, אם סתם האישה בעצמה לא רוצה זה לא מספיק

אני לא מאשימה אותך ברעות החולות האלה, אבל צריך לשים לב שלא נגררים לשם בטעות

זה לא משנה אם בפועל יש לה אח או לא, זה בא לשקף לבחור תחושה מצד מה ששנוא עליך.

אז אם כבר מתאים יותר לשאול- ומה אם אין לבחור אחות (למרות שלך תוכיח שאין לו)

למה שמישהו ירצה "שלא יגעו באחותו" כאילו היא איזה אובייקט שברשותו, מילא היית אומר "שרוצה שאחותו תשמור מצוות" וגם על זה היו לי קושיות

הרגזתי אותך? מצויין.

חלילה לוותר.

קח את הכעס הזה שקפץ לך הרגע, ותחשוב מאיפה הוא מגיע.

זה פשוט לא שייך. 'נישט שייך'.

להשקיע את זה עמוק בנפש.

זה פשוט לא שייך.

בנוסף, מבחן המרשמלו.

תחזיק חזק. הגעגוע בונה את הקשר.

כ "תקופת אימון לעתיד"

ואז כשקשה לנו לשמור (גם אנחנו שומרים) אנחנו זוכרים רגע שאנחנו לא כאן בשביל הרגע.. אלא בשביל להתכונן למשהו גדול יותר שיבוא אחרי החתונה.

וגם לזכור את החומרה של זה וללמוד (כל אחד לבד) על החשיבות של זה עוזר מאוד.

כל כך יפה ונכון! תודה!

כך פסק החפץ חיים. (מצד איסור קריבה לנידה). אמנם ברמת ההתפרטות ההלכתית יש מקום לדון לגבי סוגים שונים של נגיעת חיבה, אך הגבול דק מאד. רגב זה רלוונטי גם לקשיים אחרי החתונה כשאסורים. ומחומרת העוון נלמד על שכר הנזהר ממנו.

האינסופי, המפרק, הלא הגיוני, של הרווקות -

לזכור שה' נוכח שם, ולא רק כמלווה, אלא כמי ששם אותנו בתוך זה ומעביר אותנו תהליך שנבחרנו לעבור.

דבר שני, עם כל ההתרגלות להרגל, בסופו של דבר יגיע השלב שההרגל כנראה יקרוס מעצמו מרוב קושי, אז עדיף להקדים את המאוחר ולהפיל אותו באופן יזום.

לגבי האינטואיציה - זה באמת לא פשוט, אני חושב שיש שתי שאלות משלימות שיכולות לתת תשובה אינטואיטיבית יחסית בהירה - מה היית עושה לפני עשר שנים ובעוד עשר שנים אם היית נפגשת איתו אז?

אם נניח-

בגיל עשרים (בהנחה שבגיל הזה היה פשוט יותר) הייתי רוצה להתחתן איתו. ואז עולה החשש- אבל אולי זה כי לא הייתי מספיק מודעת.

ובגיל ארבעים גם הייתי רוצה להתחתן איתו כי גם אחרי כל המודעות יש התאמה טובה וכמה אפשר לבד.

אז יוצא שאת מכוסה גם מצד המודעות וגם מצד החיבור הטבעי.

על המודעות העצמית.

פחד זה רגש לגיטימי.

לא מצופה שתבטלי אותו.

השאלה היא אם את יודעת לנהל אותו? תהיי מסוגלת?

איזו מודעות, איזו רגישות, איזו תבונה.

את נשמעת אישה פשוט מקסימה!

ובאמת נשמע שבתוכך הכל, שאת יודעת הכל, וכמו הניק שלך – כאשר את פורחת מבפנים ויש לך את השלווה הזו מבפנים אז הכל ממש ממש בסדר 😊

כמו בפעמים שהקשבת פנימה כאן בכתיבה שלך והיו "הבלחות" כאלו של רוגע ושלווה ויציבות וטוב פשוט ושלם.

כמו במילים שכתבת עליו: "ככל שאני כותבת אני מבינה שהשאלה לא ממש קשורה אליו, כפרה עליו. לאיש הזה שעומד מולי". נכון שזה כאילו "קצת" מילים אבל נשמע שהן מבטאות כ"כ הרבה. ונשמע שטוב לך איתו, ואפילו טוב מאוד, כמו שכתבת "אם טוב ברמה כזו עכשיו".

אז טוב מאוד שכתבת את כל ההודעה הזו, זה ממש עושה סדר (או לפחות מתחיל לעשות) לכל מה שמתחולל בפנים, והייתי ממליצה לך פשוט להמשיך – להמשיך ולכתוב כאן או רק לעצמך וממש לפרוט דבר דבר.

לכתוב ולפרט – מה מפחיד?

ומה עוד?

מה מפחיד בלהתחתן דווקא איתו?

מה קשור דווקא בו שמפחיד אותך?

באילו פעמים את לא סומכת עליו (אם יש כאלו) ספציפית?

באילו פעמים את מפחדת לא לסמוך עליו ספציפית?

ממש להסתכל לפחד בלבן של העיניים, לא להתעלם או להדחיק אלא להיפך – לכתוב ולפרוט ולפרט את כל הפחדים. פחד פחד.

ואז גם להתחיל לענות לו. אחד אחד ולעומק.

קודם לכתוב ואז להבין, כי כאשר כותבים יש לדברים התחלה ואמצע וסוף ולא הכל נמצא לנו במוח (ובלב) בבליל בלתי נגמר של מחשבות ולופים שבאמת אי אפשר למצוא ידיים ורגליים שם...

וככל שאת כותבת את מזהה באמת קולות של פחד דווקא מההחלטה להתחתן, מעצם השינוי, מעצם הלא מוכר והלא יודע, שזה הכי הכי טבעי והגיוני שיש בעולם יקרה!

ובטח אחרי שכתבת שיש לך סיבות לפחד מעצם הנישואים ואפילו התחלת לפרט אותן: כאלה שקשורות ברקע שלך, שנוגעות באופי, ולהיכרות שלך את עצמך בלבד עד עכשיו.

ובאמת שהמוכר והחזק זה הלבד במה שסיגלת עד עכשיו כל השנים אז בטח שזה מפחיד, אפילו מפחיד נורא להניע לשינוי!

המוח שלנו מורכב מתבניות ואוהב באמת את המוכר והידוע ואל תזיזו לי את הגבינה שלי, ככה אנו מתוכנתים. וכשבאים לעשות שינוי, גם שהוא שינוי לטובה, זה מפחיד! לעיתים משתק מפחד! לכן כ"כ חשוב להקשיב לפחדים האלה, כמה שצריך, ובעיקר – לענות להם. בכנות ועד הסוף.

ואת מקסימה שכתבת שאת רגילה לפחד ולעשות. זה באמת מדהים איך שלמדת ולימדת את עצמך להתמודד עם דרכי החשיבה של המוח שמייצר לך קטסטרופות ובעצם רוצה רק לשמור עלייך משינוי בכל מחיר. ואת מתמודדת, ואת עושה, ואת לא נמנעת, ואת ממש מצליחה! אלופה שאת!

ואולי תקראי לאינטואיציה הזו שלך שדיברת עליה גם "הקול הפנימי שלי", ובעצם תחזקי את עצמך בכך שיש בתוכך נשמה, חלק אלוק ממעל ממש, אלוקות! והרבה פעמים הקול הפנימי הזה שלנו הוא הוא הביטוי של הנשמה ושל החלק אלוק ממעל שלנו. ודווקא הקשבה לקול הזה זה המפתח.

ודאי שלא אפשרי להעביר כאן על הכתב את העומק של הדברים, וודאי שיש כאן דיוקים רבים שצריך להעביר ולעבור, אבל זה באופן שטחי וכללי – להקשיב לקול הפנימי שבך.

כמובן בליווי של ההקשבה גם לפחדים, הפירוט שלהם והמענה להם דבר דבר ולעומק כאמור. ותמיד תמיד כדאי גם להתפלל על זה לקב"ה שבידו הכל, להתפלל לבהירות, ולשלווה, ולהחלטות הכי טובות ונכונות.

ואפשר גם לכתוב את כל הטוב שאת כן רואה בו, באיש הזה שעומד מולך 😊

ואיפה את כן סומכת עליו, ואיפה את כן רוצה להתחתן דווקא איתו.

וכנ"ל איפה מפחיד לך דווקא בו, איפה מפחיד שאת לא סומכת דווקא עליו?

ואז בטבלה נפרדת את יכולה לכתוב את הפחדים מעצם ההחלטה להתחתן ומעצם הנישואים, בצורה נפרדת ממנו ספציפית, וככה לראות יותר בבהירות איפה זה הפחד מעצם השינוי ואיפה זה הפחד מהבחירה דווקא בו ספציפית. זה יעשה לך עוד יותר סדר. ואת גם ממש ממש טובה בזה אז פשוט להמשיך ולפרוט לעצמך הכל 😊

ולגבי מה שכתבת בסוף של מה אם יש איפשהו שם מישהו אפילו טוב יותר וכו',

אז בדיוק כמו שכתבת, חשוב לזכור שאין באמת אף אדם אפילו אחד מושלם. לא גבר ולא אישה.

רק רק הקב"ה לבדו מושלם.

אנחנו כולנו בני אדם.

ו"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". אין.

כלומר לכולנו יש יתרונות, לצד חסרונות.

וכדאי לראות את האדם שמולנו כמכלול.

האם את המכלול הזה אני רוצה?

האם במכלול הזה אני בוחרת?

(והאם הוא/היא רוצים אותי ואת המכלול שאני? האם הוא/היא בוחרים בי ובמכלול שלי?)

עוד דבר מהותי מאוד מאוד הוא ה*עבודה תוך כדי תנועה* כלומר ההבנה שנישואין, זוגיות, הוא דבר של תחזוקה מתמדת והשקעת אנרגיה מתמדת. לכן שני בני זוג שמגיעים גם עם שלמות בבחירה, גם עם רצון אמיתי להיות יחד ולעבוד על כך כל הזמן, גם בוחרים אחד בשנייה כל יום מחדש ומבינים שהשקעה תמיד תמיד צריכה להיות - הסיכויים שלהם להצלחה וחיי נישואין מאושרים עולים בצורה ענקית.

ולגבי החששות והספקות:

קודם כל חשוב להפריד האם הספקות הן מ*הבחור עצמו*

או האם הספקות הם מ*ההחלטה עצמה להתחתן* ומהמעבר המפחיד והגדול מרווקות לנישואין.

אם התשובה היא המקרה הראשון - צריך להמשיך בנחת להיפגש עם הבחור ולראות האם באמת זה זה.

ורק את יכולה באמת לענות לעצמך ולהחליט מה הכי נכון עבורך

(כמובן שתמיד טוב להתייעץ כמו שאת עושה פה, אבל חשוב להבין שבסוף רק את יכולה להחליט את ההחלטה ולא אף אחד אחר).

כדי לדעת אם זה זה או בדרך להיות זה,

תוכלי לשאול את עצמך מספר שאלות:

האם את מעריכה את בן זוגך הנוכחי?

האם את רואה בו אבא טוב לילדייך?

האם כיף לך איתו בזמן הפגישות ונעים לך איתו?

איך התקשורת ביניכם?

איך מתנהלים חילוקי הדעות ביניכם?

האם את מרגישה שאת יכולה להיות את כאשר את לידו?

האם בין לבין הפגישות את מתגעגעת אליו או חושבת עליו?

האם הוא מכבד אותך?

האם יש לך חיבה אליו?

האם יש לך משיכה אליו?

אחרי שתעני לעצמך על השאלות הללו,

אפשר לעבור לרגש של הבילבול. בתוך הבילבול הזה נמצא (ואולי בעצם מסתתר) הפחד.

פחד עמוק וגדול מאוד.

פחד לטעות.

פחד לחיות חיים שלמים ללא אהבה, כזו טובה ואיכותית

פחד להיכשל בבחירת בן הזוג

זה חשוב שאחרי שתביני את עצמך תיתני גם לו מקום, לפחד.

תביני מה בדיוק מפחיד אותך?

מה התסריט הכי גרוע שיכול להיות אם כן תתחתני לבסוף עם הבחור?

מה התסריט הכי גרוע שיכול להיות אם לא תתחתנו בסוף?

מה יקרה?

ומה עוד יכול לקרות?

ואיך את תהיי?

ומה יקרה לך?

ואיך את תרגישי?

ומה זה אומר עלייך לדעתך?

ותני לעצמך להרגיש גם בגוף את התחושות שתרגישי כאשר תעבדי על המקום הזה של הפחד.

האם יש כיווץ בגוף?

איפה בדיוק? בבטן? ברגליים? בראש?

האם הגרון נחנק? יש דמעות?

אולי אין בכלל כלום?

תני לעצמך להרגיש.

תהיי שם.

אחרי שתעברי את כל השלבים האלה עם עצמך,

תוכלי להיות יותר חכמה כלפי עצמך.

תוכלי לראות יותר בבהירות דברים.

וזה תהליך, כמובן, לא תוך שניה הכל מסתדר ומתבהר.

אבל זה תהליך חיוני שחשוב לעבור עם עצמך.

חשוב גם לזכור שהפחד הוא באמת רגש טבעי.

זה באמת מפחיד.

זה באמת דבר בעל משמעות עצומה לחיים - עם מי לחלוק אותם, לנצח

ההחלטה הזו בהחלט מפחידה.

ואם נקשרים ואוהבים - גם אז הפחד הוא לעיתים בלתי נמנע

כי מה יקרה אם חלילה נאבד את זה?

גם פחד מאובדן ממשי ח"ו של האדם האהוב

וגם פחד מאובדן של הקשר שמתבטא בדמות גירושין בפועל או גירושין רגשיים וחיים ללא אהבה.

זה באמת מאוד מאוד מפחיד.

עם כל אהבה גדולה בא גם פחד גדול.

עם כל אהבה גדולה בא גם סיכון לאבד אותה

עם כל סיכוי גדול בא גם סיכון גדול

אבל אם לא מסתכנים לעולם - גם לא אוהבים עד הסוף לעולם.

את את מוכנה לוותר על אהבה שלמה ולהיות רגועה שלעולם לא תטעי ולעולם לא תיפגעי?

או שאולי את מוכנה לפחד לפעמים ולהרגיש בלבול ולא כל-יודעת לפעמים ולקחת את הסיכוי שאולי משהו יקרה - אבל מצד שני לקחת בשתי ידיים את הסיכוי לאהבה גדולה ושלמה?

זו בחירה רק שלך. ❤

דבר נוסף שעוזר לבהירות בהחלטה -

קודם כל - בדיוק כמו שכתבת בהודעתך, אנחנו יודעים שבכל אדם יש יתרונות וחסרונות.

ז"א, שכל אותן תכונות מאוד טובות שכן יש בבחור הנ"ל, בכלל לא בטוח שיהיה בהבא בתור שלו יהיו או שלא את התכונות שמהותיות לך.

לכן צריך גם את זה לקחת בחשבון.

תמיד צוחקים שאם כל גבר וכל אישה יכלו לעשות "מיקס" של כל התכונות הטובות+הפיזיות הטובה בכל מי שיצאו איתם לאורך כל השנים - הם היו מגיעים לנוסחה של גבר/אשת החלומות.

קצת מההוא,

את זה מההוא,

את זה מההיא -

ויוצא מר/גברת מושלם/ת

ובכן,

לצערנו זה לא קיים.

ולא רק שזה לא קיים,

כל ההשוואות האלה שיש לנו מקשרים קודמים,

יוצרים אצלנו מעין "תרמיל" שהולך ונהיה מאוד כבד על הגב...

בתרמיל הזה נמצאות ההשוואות.

וככל שיוצאים עם יותר מדויטים - כך התרמיל הזה גדל וגדל

ואותו בחור שכרגע נמצא איתך בקשר - נמצא איתך בקשר + עם כל התרמיל שלך וכל מי שאי פעם יצאת איתו.

הוא אפילו בלי לדעת נמצא בתחרות סמויה (או גלויה) עם כל אותם מספר הבחורים עמם יצאת בעבר.

עם כל תכונה ותכונה טובה של מי מהם,

עם כל פרט גופני של מי מהם,

עם כל כימיה, רגש של אהבה, תשוקה ומשיכה שהרגשת לכל מי מהם,

עם כל חוויה וחוויה שעברת איתם

וזה בנוסף לכל מה שאת סוחבת על עצמך עוד מינקות וילדות - וכל הדפוסים והמשפחה הגרעינית וכו' וכו' -

ו...

זה הרבה.

זה לא קל.

צריך באמת להיות כמעט מלאך ומושלם כדי להצליח לנצח בתחרות הזו.

ולעמים נראה שלתחרות הזו פשוט לא יכול להיות מנצח.

אז אם אפשר לבוא לפגישות איתו ולראות רק אותו כפי שהוא,

ורק אותך כפי שאת,

בלי כל המטענים של האחרים ובלי כל ההשוואות - 

זה יכול לעשות הרבה טוב.

אפשרות לבחון רגע את הדברים בנקיות, בלי כל ההפרעות וההסחות שיש ברקע.

ואז לשאול את עצמך אז מה כן יש בו?

במה הוא טוב?

מה את אוהבת בו?

מה את מעריכה בו?

וכן הלאה.

---

ואם הפחד והחשש הוא מ*עצם ההחלטה להינשא* ולא מהבחור עצמו-

ישנם כמה דברים שיוכלו לעזור:

1. נסי לברר בתוכך את החלק ההססן הזה.

ממה הוא מפחד בעצם?

האם הוא נתקל בעבר (אולי בילדות? אולי מודל ההורים? אולי חוויה קשה שבה הוא ראה איך נישואין מתפרקים או לא מתפרקים אבל גורמים לאדם סבל? משהו אחר?) במשהו שיכול לגרום לו לפחד ולהסס?

מה התרחיש הכי מפחיד שממנו הוא הכי מפחד?

מה קורה בתרחיש הזה?

מדוע הוא פיתח את חוסר הודאות הזה?

האם זה תרם/תורם לו באיזשהו אופן במשך השנים?

האם בעבר הוא גם היה שם? מה הוא גרם לך להרוויח/להפסיד?

מה כן עשית או לא עשית בגללו?

מה יקרה אם תקשיבי לו ולא תלכי על זה? מה תרוויחי? ומה תפסידי?

ומה יקרה אם לא תקשיבי לו, תתמלאי בחלק הבטוח שלך ותלכי עלך זה - מה תרוויחי אז? ומה תפסידי אז?

תנסי להיות רגע עם עצמך בשלמות - ממש להרפות את הגוף, לעצום עיניים, לנשום לתוכך פנימה ולהיזכר ברגע אחד בחייך שבו הרגשת ביטחון. ממש רגע שבו הביטחון עטף את כל כולך והלכת איתו בראש ובלב ופעלת לפיו.

מה את רואה שם?

מה היה שם באירוע הזה?

איך הרגשת שם?

איפה בגוף הרגשת את הביטחון הזה?

נסי להיות שם רגע ולקחת את הביטחון הזה, שהוא גם חלק ממך, ולנסות לתת לו יותר ויותר את הבמה - ממש לדמיין אותו גדל וגדל בתוכך עד שהוא ממלא את כל כולך.

מי את שאת מלאה בביטחון עצמי?

מי זאת שואלת ושואלת שהיא בטוחה?

מי את שאת לרגע נפרדת מחוסר הודאות?

2. ישנה טכניקה מוכרת לקבלת החלטות,

שבה אומרים להפוך את ההחלטה ממצב אקטיבי (אני בוחר) למצב פסיבי (בוחרים בשבילי) - ולפי זה לראות מהו באמת הרצון האמיתי יותר של האדם.

במקרה שלך,

אם אני אשאל אותך מה יקרה אם תיפרדו מחר, בן זוגך יהפך לבן זוגה של אישה אחרת - ינשא לה ויהיו להם יחד ילדים משותפים.

ז"א, אם הוא יחליט זאת מחר ויחתוך ממך וילך לאחרת -

מה תרגישי אז?

שהרווחת?

או שהפסדת?

את התשובה הזו תיקחי ותדעי את ההחלטה שלך יותר בשלמות.

3. הדבר העיקרי, ואולי היחידי יש יאמרו שיקבע האם זה יהיה זה או לא יהיה זה

זה אך ורק *את ובן זוגך* והבחירה שלכם אחד בשנייה בכל יום מחדש!

אם תבחרי להיות שם,

אם תאמיני בעצמך ובבן זוגך ובמה שיש ביניכם,

ותקחי את האמונה והבחירה והביטחון הזה יום יום שעה שעה - *זה* מה שיגרום לכם להצליח!

*זה* מה שיגרום לנישואים שלכם לעבוד לנצח,

*זה* מה שיהפוך את זה ל*זה*!

וכמה שזה חשוב לומר זאת,

כי לצערנו בדור הזה הבלבול כל כך כל כך גדול, אנשים הולדים ומסתובבים בעולם הזה פשוט מבולבלים וגם אחרי שהתחתנו, כבר לא יודעים מה ואיך והאם ומדוע

בטוחים שרק אם ימצאו את האחד הזה שעוד יותר טוב מההוא,

ואת האחת הזאת שעוד יותר מוצלחת מההיא - אז הם באמת יהיו מאושרים!

וזה פשוט לא נכון!

מה שהם באמת צריכים זה לבחור בו/בה! בשלמות!

להביט לו בעיניים ולראות בו את האחד *שלך*, כי הוא *שלך*,

להביט לו לתוך הנשמה ולראות בו את השותף לכל חייך,

ולא רק עכשיו, ולא רק באירוסין, ולא רק החתונה, ולא רק בשנה הראשונה והשנייה, ולא רק בשנה ה20, אלא כל יום מחדש!

ההבחירה הזו,

האמירה הברורה הזו,

תגרום לך כל יום לבחור בו מחדש,

להפוך את הנישואים שלכם ללא מובנים מאליהם,

להשקיע ולתת,

להקדיש זמן ומרחב זוגי לכל אורך הדרך

וזה, באמת באמת זה מה שיגרום לך לאושר נצחי ולנישואים חזקים, טובים ומטיבים ב"ה.

4. הייתי מציעה לך להקשיב יותר לגוף שלך, לרגש שלך,

ולא רק לשכל.

שהוא שם, והוא חריף וחכם וחזק - ואת זה את יודעת ואף אחד לא יקח לך.

אבל אל תתני לו להעיב על השמחה שלך ועל כל מה שיכול להיות לך טוב בחיים האלה רק כי הוא אוהב לנתח ולשאול אלף פעמים ומכל זווית על כל אירוע שקורה לו בחיים.

אני לא אומרת חלילה להתעלם ממנו,

הוא שם ויש לו תפקיד חשוב,

אבל מאז שסיים את תפקידו ובחן רציונאלית האם הבחור טוב לך או לא, מתאים לך או לא,

*שם*, תני יותר מקום לגוף ולרגש שלך.

שאלי את עצמך

מה אני מרגישה כשאני לידו?

איזה רגש עולה בי כשאני חושבת עליו?

ועלינו יחד?

ועלינו מגדלים ילדים?

ואיפה אני מרגישה בגוף שלי את כל זה?

מה החוויה הגופנית/פיזית שלי כשאני נמצאת לידו?

איזו תחושה הוא מעלה בי?

תהיי שם רגע ותשהי בתחושות האלה.

גם הגופניות וגם הרגשיות.

ותני להן רגע למלא את כל כולך.

את יכולה אפילו לתת להם שם או לדמיין אותן בצורה מסוימת עם צבע מסוים - ואז בכל פעם כשיעלו החששות - תביאי את הצורה המוחשית הזו שדמיינת לאותן החששות שיענו להן,

שיהיו שם לעשות סדר בדברים.

תני להם את המקום שלהן ואת הזמן שלהן ותרגישי אותן, ותשהי ברגש ובחוויה הגופנית הזו.

בצורה הזו, תהיי בטוחה גם שכלית, גם רגשית וגם גופנית,

ובצורה הזו תוכלי קצת להרגיע את החלק ההססן והחושש שבך כשתצטרכי.

5. לגבי החשש "מה אם יש יותר טוב?"

אז כמובן שאפשר לדעת רק את מה שיש כרגע.

ואם כרגע יש מישהו שאת אוהבת, מעריכה, טוב לך איתו,

ואת חושבת שיש כיוון ויש דרך לעבור איתו גם מכשולים וקשיים – אז הכיוון מאוד חיובי.

ואחרי כל השאלות והבירורים האלו תאמיני בעצמך שיש לך ותהיה לך את התשובה הנכונה עבורך.

ואז אחרי שמחליטים החלטה - שכמובן חשוב מאוד שתהיה בשלמות ובבהירות -

כל מה שישאר לך לעשות זה להיות שלמה איתה

שזה אומר - לשים רגע את הפחדים בצד ולחיות, ולהשקיע באופן אקטיבי כוונה ורגש ומחשבה ומאמץ לטובת הקשר, ואם וכאשר הקשר שלכם יגיע לחתונה - גם אז - לזנוח את כל ה"מה היה אילו" ולחיות בכאן ועכשיו.

ויותר חשוב - להשקיע בכאן ועכשיו.

להחיות את הכאן ועכשיו כל יום מחדש.

לכוונן את כל האנרגיות שלך - במקום לבלבול ולספקות שיכרסמו - לבנייה. לביחד שלכם. 

להחליט החלטה ברורה ש*כך החלטתי ואני עכשיו נותנת את כל כולי לנצח למען זה*-

ואז אפשר לנתב את כל הבלבולים והפחדים ולתעל אותם לצורך עשייה חיובית.

לכמה שיותר אהבה, וזמן ביחד, ונתינה, והשקעה, וחיבור, ושיחות, ואיכות.

הנישואין מעניקים לבני זוג שייכות אמיתית זו לזה.

התחתנו. אני האישה שלו. הוא האיש שלי. כמו שהילדים שלי הם שלי ואני אמא שלהם, וזו לא שאלה בכלל.

וזה הופך את הזוגיות שלנו למשהו חי וקיים, יציב ובטוח, ומתוך המקום הזה בניית הזוגיות נראית שונה לגמרי.

אז החתונה בעצם מעבירה אותנו ממוד של 'האם' למוד של 'איך'.

זו החלטה חד פעמית וגורפת (שהיא קפיצה למים בעיניים עצומות, לא משנה כמה זמן וכמה לעומק מכירים), שמעבירה את הקשר משאלת ההאם הקשר הזה טוב לשאלת האיך נגרום לקשר הזה להיות טוב.

ויש בידינו המון המון איך!

כלומר יש בידינו היכולת להגיע לטוב שלם, גדול, עצום ומקיף ב"ה.

6. ואם יש גם חשש ופחד שאומר לך: "מה אם אחרי החתונה "פתאום" פוגשים מישהו אחר"?

אז את עונה לו -

מתחתנים כאשר יש שלמות בהחלטה ורצון אמיתי לחיות יחד כל החיים.

מה יקרה אחרי החתונה?

אם תכירי מישהו אחר?

זה בכלל לא נכנס למשוואה כאשר יש שלמות, כי אם את אוהבת אותו ובחרת בו - אז בחרת *בו*. וזהו.

אז הוא שלך.

וזהו.

אין עוד אחרים.

אין.

עושים ניתוק במוח - וכל הגוף והנפש מכווננים למצב הזה ש*כבר מצאתי*

ולא למצב של *אני עדיין מחפשת*

כאשר את במצב של כבר מצאתי,

אז אפילו יהיו מיליון בחורים טובים - זה לא אמור להזיז לך - כי יש לך את בעלך שלך.

הוא שלך, ודי.

אז את לא תהיי ביחידות עם אחרים, ולא תשחנשי עם אחרים, ולא תגעי באחרים וכו' - וכך יהיה יותר קל לא "לפול" בפניהם, אם יש גבולות ברורים גם טכניים וגם נפשיים בעמדה הנפשית - זה בכלל לא אמור לקרות.

וכדי לחזק את ה"לא אמור לקרות" הזה - ממשיכים לעבוד על עצמנו ועל הזוגיות שלנו יום יום גם אחרי החתונה -

ממשיכים להשקיע אחד בשני ובעצמנו,

ממשיכים לצאת לדייטים קבועים גם כשנשואים,

ממשיכים לקחת אחד את השנייה כלא מובן מאליו בכלל,

ממשיכים לתת, להשקיע, לאהוב, להתרכז פנימה ולכוון את כל האנרגיות והאהבה לבית פנימה בכל התחומים שיש - וממילא מה שיש בחוץ בכלל לא מעניין כבר.

7. ומה עונים לחששות או פחדים שאומרים לנו שאם נתחתן הכל יהיה "דפוק"?

למשל, שלא תישמר האהבה והתשוקה שלנו?

קודם כל לענות להם את האמת - שהדבר המרכזי שיקבע האם זוגיות הכוללת נישואין תשמר -

הוא בני הזוג עצמם.

והמודעות והמאמצים שלהם עצמם.

הכל תלוי איך מתייחסים לנישואין ואיך רואים אותם.

האם ההתייחסות אליהם היא כ"מזהמים" את כל הדברים הטובים הנ"ל,

או ההאם ההתייחסות היא כמעצימים, מרחיבים ומעמיקים את כל הנ"ל.

איך אומרים? הכל תלוי בעיני המתבונן.

כל מה שנחשוב שיכול "לזהם" את הנישואין  - יכול להיכנס באותה מידה גם למערכת זוגית ללא נישואין, וגם לאדם רווק ללא כל זוגיות.

ואתן מספר דוגמאות -

קודם אכתוב את ה"חשש" (שיופיע בגרשיים) ואז את התשובה אליו:

- לדוגמא "עול הפרנסה":

עול הפרנסה יכול לדכא, לבאס, להכביד ולהעיק גם על רווק,

גם על רווקה,

גם על זוג ללא נישואין

וגם על זוג במסגרת הנישואין.

אנשים צריכים לעבוד כדי להתקיים, זו המציאות בימינו,

ויוקר המחיה שעולה וכל מה שקשור בזה לא תורם, אבל זה לא שייך לנישואין או לא נישואין,

אפשר לראות זאת אצל כל אדם באשר הוא.

-"גידול-חינוך- טיפול והשקעה בלתי פוסקת מכל היבט אפשרי בילדים":

גם כאן

אם אדם רוצה ילדים,

ולא משנה אם זה רווק או אם זו רווקה שמחליטה לקחת תרומת זרע/הורות משותפת/כל דרך אחרת - היא תצטרך להתמודד עם עול גידול הילדים.

אא"כ אדם לא רוצה ילדים כלל - ואז אמנם אין לו את "עול הילדים", אבל באותה מידה גם אין לו את "הילדים עצמם", האושר שבהם, ההמשכיות שבהם, החיים עצמם שבהם וכל היתר.

- כל מורכבות נוספת אצל הילדים כמו טמפרמנט, נכות ל"ע וכו' - כל זה רק קל יותר להתמודדות במסגרת יציבה של משפחה עם שני הורים מתפקדים, מאשר אצל אם חד הורית או אב חד הורי.

- "מערכת היחסים עם המשפחה המורחבת/סביבה- מתערבת/מעורבת/מגוננת מדי/מתעלמת/מפלה" - 

גם כאן - אם אדם רוצה להיות לבד כל חייו, ללא שום זוגיות באשר היא - אז את המשפחתולוגיה של הצד השני הוא אכןן לא יחווה.

כי בכל דרך אחרת - זוגיות ללא נישואין גם היא כוללת בתוכה משפחתולוגיה לא מעטה של הצד השני.

אז גם כאן - שוב תלוי בעיני המתבונן - מהם היתרונות ומהם החסרונות,

מה אני מרוויח/ה ומה אני מפסיד/ה ומה יותר כדאי לי.

אני מאמינה שאנשים שבוחרים בנישואין מעדיפים להרוויח את כל הטוב שבהם גם אם יצטרכו "להפסיד" ולהתמודד פעם בחודש עם חמות לא מי יודע מה...

וכמובן גם בתוך הקושי/הקשיים עצמם ללמוד להשתכלל ולמצוא כלים נכונים ומתאימים לנו גם בעת הקושי עצמו.

- "שינויים ומעברים בחיים" -

- גם כאן רוצה לומר לפחות על עצמי,

בתור אישה שעברה תוך כדי נישואים גם אובדן של אב בגיל צעיר,

גם חזרה בשאלה של בעלי,

גם דיכאון אחרי לידה,

גם משברים אחרי הלידות

גם מחלות של הורים 

ועוד הרבה דברים -

ובכולם, עם יד על הלב, המציאות שה' זיכה אותי שיהיה לי את אישי לידי - רק העלתה אותה, עשתה לי טוב, ובהרבה מובנים אפשר לומר שהצילה אותי.

מערכת הנישואין הייתה שם כדבר הטוב, המנחם, המרפא, העוזר, התומך והטוב שבחיים.

לא חלילה המפריע לכל זה.

אינני יודעת כיצד אדם לבד יכול לעבור דברים כאלה, זה נורא גם ככה, ולא מאחלת את זה לאף אחד בעולם.

והרבה אנשים, רואים את המציאות המשותפת שלהם ובני/בנות זוגם אליהם הם נשואים, כברכה גדולה.

ועם הברכה הזו הם מתמודדים עם שלל אתגרי החיים,

ששוב, גם ללא הנישואין כל אדם עובר או יעבור אי אילו משברים בחייו, כל אחד וה"שק" שלו איך שאומרים.

לא הנישואין הם אלו שגורמים לכל ה"לכלוך"/"זיהום"/"קשיים"/"משברים"- הם יכולים להיות קיימים ללא שום תלות בהם,

ואם משכילים ומתאמצים לדעת איך לשמר ולהתמודד עם הכל בצורה נכונה ובריאה - רק צומחים מזה.

- "קושי לשמר תשוקה" -

לימוד נכון של כל נושא האישות והשקעה בו -  גורמים גם לפן הזה להתעמק, להתעצם ולהתרחב עם השנים.

גם כאן - צריך להתאמץ, צריך לעבוד, צריך לשמר, צריך להשקיע, צריך לדבר, להיפתח, גם בתוך מערכת של נישואין אפשר וצריך להשקיע וללמוד עוד ועוד גם בנושא זה, ובשניים זה נותן הרבה יותר.

לכן, אם נחרוט על לוח ליבנו שני "סטיקרים" אולי הכי חשובים -

1.  בן זוג זה המשפחה שכן בוחרים - שייכות אמיתית ושורשית.

2. ההצלחה של הזוגיות לא קשורה בהכרח רק לנתוני הפתיחה/האדם, אלא להחלטה - אני שלו והוא שלי, אני אוהבת אותו, אנחנו ביחד.

ומי שיקבע אם נצליח או לא - זה רק או בעיקר אני והוא,

ההחלטה שלנו לאהוב, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין,

הבחירה שלנו אחד בשנייה, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין

המודעות שלנו לכך

וההשקעה שלנו בפועל לכך.

- וכמובן כמובן *ללמוד* על הנישואין

מהי המהות של הנישואין,

תמיד להיות במודעות, למידה, הקשבה, נתינה והשקעה.

ועוד דבר חשוב על אהבה בכללותה ובמהותה:

אהבה -

היא התחייבות ללא תנאים כלפי אדם לא מושלם

לאהוב זו לא רק הרגשה חזקה,

זו החלטה.

זו בחירה.

והבטחה.

מי שאיתי – בעלי/אשתי הוא/היא הכי מושלם *לי*.

וואו יצא ממש ארוך,

המון המון ברכה והצלחה יקרה

ב"ה שתראי בחוש ובמתיקות בשלווה ובבהירות את כל הטוב שיש

מאמנת טובה תעזור לך לארגן את הראש.