המשך להמשך קטן לסיפור - פרוזה וכתיבה חופשית...
די! אני כבר לא יכולה. נמאס מהמצב הזה, למה הכל קורה ביחד??
אני חוזרת הביתה, רוצה להסתגר בחדר, בחושך, אבל אי אפשר. אמא נוסעת לקנות דברים לאזכרה ואני צריכה לשמור על אחים שלי. יאללה, שילכו לישון, אני צריכה שקט.
נותנת להם לאכול, לשתות, מקלחת אותם, מלבישה, מספרת סיפור, אומרת שמע ישראל, מביאה מים לחמודה שפתאום צמאה, הקטן בוכה שרוצה את אמא וצריך להרגיע אותו, מעודדת אותו שאמא תחזור עוד מעט, מרדימה פעם שנייה את הקטנה שהתעוררה מהבכי שלו. וזהו, יש לי שקט. רוצה ללכת להתפנק טיפה בחוץ עם ספר ושוקו חם, לשכוח מהסביבה. מחפשת ספר בספריה אבל אחד מדבר על יותמים, אחר מדבר על אח שכול ועד שרוצה להתפשר על משהו מגלה שהוא מדבר על נישואים שניים, למה כל הספרים בבית מדברים על זה?? איפה כל הספרים הרגילים??
טוב, נכנעת מהספרים, אולי נכין אוכל מפנק, נבדוק מה יש במטבח.
הבית שקט, כולם ישנים, מתלבטת מה לאכול, פתאום הטלפון מצלצל, רצה לענות לפני שאחים שלי יתעוררו. אמא על הקו, מוודאת שכולם נרדמו ואומרת על הדרך "רעיה, אני יודעת שאין לך מה לעשות עכשיו, אני צריכה עד מחר לגמור למיין מהתמונות של אבא מה אנחנו רוצים לשים במצגת, את יכולה לעשות את זה? אם אין לך כח תגידי, מקסימום אני אעבוד על זה באמצע הלילה כשאחזור", אני לא יכולה לומר לאמא לא, אין ברירה, יושבת למיין.
כל תמונה פותחת את הברז, הדמעות לא מפסיקות לרדת, מנסה לחשוב על דברים אחרים אבל הדבר היחיד שעולה לי לראש זאת מור, ואני מעדיפה לחשוב קצת על עצמי, מספיק הדחקתי בשבוע האחרון את הצער שלי והתעסקתי רק במור.
מגיעה לכיתה בלי כוחות, עבר עלי לילה קשה. המורה מזכירה שעוד יומיים האזכרה של אבא שלי וכמובן שהבנות מוזמנות. רגע, מה?? עוד יומיים?? אין מצב!! הצילו!! תצילו אותי!! אני לא אשרוד!!
ה-צ-י-ל-ו-! א-ב-א-!
אני כבר לא מצליחה להקשיב למורה, וגם לא לאף אחד אחר. חברות באות לקבוע איתי שאביא משהו מחר לכיתה אבל נזכרות שאני לא יכולה, אני לא מבינה בהתחלה למה אני לא יכולה אבל נזכרת שאם עוד יומיים האזכרה, סימן שמחר עולים לקבר. אני מחפשת את מור, לומר לה שמחר לא אגיע, שלא תחכה לי בבוקר בכניסה לכיתה, אני מוצאת את מור בוכה בצד, היא לא צריכה להסביר לי, אני יודעת מה זה לפרוק שבוע אחרי השבעה. לפרוק בשקט, בצד, כולם התקדמו, ורק אתה נשאר מאחור, לבד.
