המשך ל-המשך לסיפור... - פרוזה וכתיבה חופשית
הולכים היום לאבא!!
ליאל לא מפסיקה לשמוח, לשיר, לצרוח מרוב אושר. גם יהונתן מאושר, מחכה כבר ליסוע לאבא. אני לא מבינה, רק אני לא רוצה להגיע לשם? לראות את כל הקברים? את הבכי?
אני לא מסוגלת להגיע לאבא, כי אני יודעת שהוא לא יהיה שם, מחכה לי שם מצבה, אבן, לא אבא. אני רוצה שאבא יהיה לידי, שיחבק אותי, אני רוצה לדבר אליו ושיענה לי, שיגיב, אני רוצה לדעת שהוא שומע.
נמאס לי מהמצב הזה, כולם נוטשים אותי אחד אחרי השני.
אבא עזב אותי לפני 3 שנים, אמא התחתנה עם שמוליק ועזבה אותי, מור היחידה שנשארה עסוקה עכשיו באבל שלה ורק אני נשארתי מאחור, הייתי בטוחה שהכיתה שלי שכחה אותי לגמרי, הרי יש את מור, למה שיזכרו אותי??
אמא מגיעה לחדר לראות אם אני מתארגנת, אני מבינה שאין לי דרך להתחמק, אני חייבת לבוא היום לבית עלמין.
הנסיעה בכביש לכיוון בית העלמין כל פעם מחדש מעלה בי זיכרונות כואבים מהנסיעה הראשונה, ועכשיו, עולים לי זיכרונות גם מהנסיעה אחרונה לפה, לפני שבועיים, עולים בי זיכרונות מהלוויה של שירלי, אמא של מור.
מגיעים לקבר, יש לנו חצי שעה להיות רק המשפחה הגרעינים ואז החברים של אבא והמשפחה המורחבת מגיעים, אני רוצה לדבר עם אבא לפני שכולם מגיעים כי כשהם יהיו פה, אני לא מתכננת להיות פה, לא אוכל לעמוד ליד הקבר עם כל החברים אבל בלי מור.
אני רואה את הקבר של אבא, מעיפה מבט אחורה לראות מה קורה עם אמא שמתעכבת מאחור והעיניים שלי נתקלות בקבר של שירלי, רק עכשיו אני מגלה שהיא קבורה שורה מאחורי אבא.
די! אני חייבת להפסיק לחשוב על מור ולהתחיל לחשוב על עצמי, אסור לי להדחיק יותר. הדחקתי מספיק, התעסקתי יותר מדי במור, אני צריכה להתעסק גם בעצמי, אבל לא מסוגלת.
מעניין אותי אם מור יודעת מה עובר עלי, אם היא חושבת עלי בכלל, זה נראה כאילו היא לא שמה לב אלי, היא עסוקה בעצמה ושכחה אותי.
