על זה צריך  לחנך אותם.

כשיצטרכו לצאת  לעבוד תלמד אותם לעבוד על פי תורה..

למה לקלקל אותם מוקדם?

לא לחבק ולהפחיד אותו שהמצב רע..

ובלי קשר גם באופן אישי להאמין במצב הנוכחי שה' דואג למרות הכל, זה עצמו מביא את הברכה

כך שאחד מזכה את השני.

אבל ה' דואג לכל אחד.

השתדלות צריכה להיעשות, אבל במצב כמו הנוכחי שהכל נתקע אפשר להמשיך להיות רגועים

לכל אחד יש  את השליחות והניסיון שלו.

ברגע ה' הפך את העולם  וברגע הוא יכול להפוך חזרה.

אנחנו צריכים להשאר מספיק מרוכזים לתפוס את הרגע ולא לפספס אותו

אנחנו מדינה של סטארט אפים ואין דבר שיותר מעצים סטאר אפים ממשברים מהסוג הזה.

מלבד זאת נכנסנו למשבר מגפת הקורונה עם יחס חוב תוצר 60 אחוז שזה מדהים ביחס למדינות המערב.

מי שצריך לחשוש בראש ובראשונה הם מדינות עולם שלישי, אחריהם האיחוד הארופי, אחר כך ארה"ב ואחר כך סין ואנחנו הרחק ברשימה, המצב יציב להפליא ביחס לעולם.

יש משבר, יש אתגר, אבל ממש לא כמו המדינה החשמונאית בסוף דרכה, אפילו לא קרוב.

1 לא פשוט לא, החיסון שלנו אפילו לא קרוב לשלבים מתקדמים

2נכון ואולי לכן יש סיכוי לצבא מקוצעי מה שיתן לנו עוד כלכלה

3לא, זה ספין של טראמפ לבחירות

4נכון אבל אנחנו מצמצים את הפער די מהר

5לא יודע מאיפה הנתונים, לא חושב שזה נכון

6לא נכון, יבאנו סתם מכל מקום בעולם. אני יכול שיהיה חצי מילון מטוסים אבל בלי טייסים הם חסרי ערך. 

7 מכל מיני מדינות נחשלות, זה בוודאי מה שיציל אותנו עוד אנשים חסרי השכלה על הכלכלה

8שוב לא, ככה מנצחים מגיפה. לא עם רק סגר טייוואן: 24 מיליון תושבים, 2 חולים, ומכה קלה בכנף הכלכלית

אמן, אבל אני לא כלכך נאיבי שמאמין לצערי. אולי כדאי שאתחיל כבר מהיום כמו שאמר המלכה הלבנה לאליס: 

אליס: "אין טעם לנסות, אי אפשר להאמין בדברים בלתי אפשריים."

המלכה הלבנה: "פשוט אין לך הרבה ניסיון. כשהייתי בגילך, התאמנתי בזה חצי שעה כל יום. לפעמים הצלחתי להאמין בשישה דברים בלתי אפשריים עד ארוחת הבוקר."

לא יבחל בלשקר לעצמו שהסכמי שלום הם ספין, הלוואי עוד ספינים כאלה כה ירבה לנו הקב"ה ספינים כאלה, אם אתה לא יכול לראות בהסכם שלום זה אלא ספין בחירות הרי שהתעוורת או שאיבדת את שפיות דעתך לחלוטין.

ספין זו בעצם משהו שיש לו משמעות אבל בא לכסות על משהו אחר. במקרה הזה על הסכם הסיפוח שלא היה קורה בחיים.

זה טוב לטראמפ שכולם יחשבו שהוא הביא שלום למזרח התיכון, טוב לביבי ברור למה. טוב לדובאי שמתנערת מהפלשטנים מוצצי הדם, ומצד שני בונה ידידות עם ארה"ב. זה חשוב, אבל לא יותר מידי. אנחנו הרווחנו(האזרחי) הכי מעט פה. 

פודקאסט הספינר - מאחורי הקלעים של הפוליטיקה - The Spinner - האזנה אונליין פרק 61 פה

זה טבעי, אחרי טראומת אוסלו, אבל יש סיכוי שדווקא הסכם זה יחזיק מעמד והוא יהיה לנו רווחי הרבה יותר ממה שאנחנו יכולים לדמיין כרגע, נשק, גז, סייבר, נפט, מים, רפואה, היי טק, תיירות, עסקאות במיליארדים, יש סיכוי שדובאי תהיה לנו אסטרטגית יותר ממה שהיתה לנו טורקיה בשנות השמונים והתשעים וזה הרבה מאוד.

הם לא.

וישראלים לא ילכו לבניין או אפילו למלונות שם הציעו להם לגור חינם בבית מלון.

משכילים יותר קשה לפטר אבל ברגע שהם מפוטרים יותר קשה לקלוט אותם, אותו הדבר עם אנשים עם עודף ניסיון.

אנשים בלי ניסיון ולא משכילים בהשכלה רלוונטית ניידים יותר, יותר קל לקלוט אותם ויותר קל לפטר אותם.

דור הוואי לא צובר ניסיון ונוטה לרכוש השכלה חסרת תועלת "העיקר תואר" ולכן דור הוואי דווקא יהיה גמיש יותר מאשר אילו היה זה דור האיקס שהיה מתמודד עם המגפה.

ישראלים או כל בני אדם אחרים יעבדו במה שיש ברגע שלא תהיה ברירה, אין יותר עבודה ב"מומחה רשתות חברתיות" אז ימצאו עיסוק אחר, בניין, מלונות, מחסנים, סניטרים- הכל.

מי שיש לו התחייבויות, מי שיש לו ילדים, ימצא במה להתפרנס כי אי אפשר אחרת, גם הבנקים נהיו קשים יותר עם הלוואות.

וכן עסקים כושלים ניצלו הזדמנות לסגור ולקבל סיוע בגלל פגעי המגפה כשהעסקים הללו היו צריכים לסגור ממילא, וזו הזדמנות פז לשדרג את עצמם לרווחיים יותר.

היו תקופות קשות יותר כלכלית, ומצב כלכלי הוא עניין יחסי לשאר העולם (בריחת משקיעים, ירידה באשראי ושווי אג''ח) ומדובר במשבר עולמי.

אבל אם כבר דרמה אז יכולת לכתוב שקריסה כלכלית תביא לאי מוכנות צבאית ואת מדינות ערב לתקוף - חורבן בית שלישי, שואה שנייה!

אבל רחוק מקריסה כלכלית. זה משבר זמני וכאמור כלל עולמי, וכרגע האבטלה היא בסביבות 10-15% שזה לא נורא.

אם כבר דאגה אז אני יותר מודאג מזה שהוא היה רע כבר לפני בגלל החוב הלאומי, וזו צרה שלא תעלם אחרי הקורונה.

אתה רוצה לראות מה זו קריסה כלכלית? תסתכל על השכנים שלנו בלבנון (וגם בסוריה), שם מוכרים לחם לפי הקצבה והמטבע מתרסק. וזה עוד כלום לעומת מה שמחכה להם. המרחק שלנו מזה הוא עצום.

יש מצב שזה הסוף שלו בתור ראש ממשלה. נקווה. קודם זה היה מתן הגיבוי המתמשך למערכת המשפח ולעוולות שלה ועכשיו זה. אשמח בהחלט לראות מרד כנגד הטירוף הזה. 

אבל הוא לא הולך לראות מדינה בקריסה כלכלית - אלא מדינה שמוכנה להיכנס לשלושה שבועות לבתים כדי לחסוך צפי שאלף הרוגים. כל הכבוד.

והאנאלוגיה ל"מדינת החשמונאים" ממש לא במקום. הקב"ה החזיר אותנו לכאן - ואנחנו נמשיך בעז"ה...

ומכיוון שלהתווכח על ללא סוף אין תועלת - מציע שבעוד נניח שנה-שנתיים, נסתכל ונראה שהמדינה קיימת - ולא "קורסת כלכלית".. גם לא אח"כ.

ובהחלט מצטרף לברכות שיהיה לנו בהצלחה. זה תמיד חשוב.

גמר חתימה טובה.

מחבר "חרדי". אדם רחב אופקים. העביר מפוסט שכתב הרופא שחתום על זה.

אולי זה יעזור לקבל יותר בהבנה וברצון דברים שבימים כתיקנם איננו מורגלים בהם:

ד"ר אור גורן מומחה בהרדמה, רופא בכיר, המערך להרדמה, כאב וטיפול נמרץ בבית החולים איכלוב פרסם פוסט קשה:

"לקראת יום כיפור יש לי שאלה ואני חושב שזה המקום הנכון לשאול אותה.
ראשית, אני אציג את עצמי.
שמי אור, אני רופא במערך ההרדמה והטיפול הנמרץ באיכילוב ואחד האחראים על ההיערכות והטיפול בקורונה.
בתקופה האחרונה אנחנו מוצפים.
באמת מוצפים.
חולים קשים מאד.
גם צעירים.
עם אחוז גבוה באופן לא סביר של חרדים.
מי שלא החזיק (ממוגן לחלוטין כמובן) את ידה של אשה בת 74 בריאה לחלוטין, בשעה 20:00 בערב והבין ממנה שהיא איננה רוצה להיות מונשמת וכתב לה מכתב פטירה 6 שעות אחר כך, לא מבין מה זו אימה.
מי שלא עמד מול גבר בן 45 עם מעט משקל יתר שלא מצליח לנשום, הנשים אותו ואז קבע את מותו שבוע אחר כך, לא מבין מה זו מגיפה.
מי שלא עושה שיחות טלפון עם משפחות יום יום כדי לעדכן אותם על ההדרדרות הבלתי נמנעת של קרובי המשפחה שלהם, לא מבין מהו צער.
מי שלא עבד ממוגן באופן מלא, במיגון חם ומחניק עם אדים על המשקף שעות ארוכות עד לתשישות כדי לנסות להציל עוד מישהו, אינו מבין מסירות נפש מה היא.
ראיתי המון בחיים.
לאורך השנים ליוויתי אל מותם מאות אנשים.
עברתי את שפעת החזירים ומיני מרעין בישין.

כזה דבר עוד לא ראינו.

אנשים צעירים שלעולם לא יגמלו מהנשמה כי המחלה הורסת את הריאות.
אנשים מבוגרים ופעילים שיכלו לחיות עוד שנים רבות, מתים במהירות מסחררת.

אני שואל ללא קינטור או רצון לניגוח-
מי מכם או מכן מתכונן להתפלל ביום כיפור שלא על פי ההנחיות?
ואם התשובה היא שאתם אכן אינכם מתכננים לפעול על פי ההנחיות – למה?

ולמי שחושב שהתפילה מגינה עליו- מעבר לכך שחמירא סכנתא מאיסורא – אם לא היו חלים עלי כללים של סודיות רפואית – הייתי בשמחה מספר לכם על חסידים ואנשי מעשה שנפלו שדודים בפני המחלה הזו.

ומסמרים לא קונבנצונאליים, אז כדאי להאמין לו.

[האמת, לא העליתי את זה ישירות ביחס למה שאתה כתבת - אלא בתור שרשור שעוסק בנושא התחושות בעקבות ההיערכות הנוכחית]

הרבה מיסים, כל החיים שלו.

אין פרופורציות, לשום דבר.  אם הייתה כזו כמות של הרוגים מתאונות דרכים היינו פשוט מתרגלים (כמו שהיה בשנות השבעים) וזהו.

אני אמנם לא חושב שכך יהיה - אבל לפחות הוא "יחיה"..

ואין שמץ מקום ל"השוואה" לתאונות דרכים. אמנם גם שם לא תמיד הבחירה תעזור מול נהג שנכנס חזיתית בנתיב שמולו - אבל בד"כ יש בחירה איך לנהוג (וגם לתאונות דרכים לא "מתרגלים", ואסור להתרגל. מנהלים מלחמה של עשרות שנים בזה. כשיש רכבים לא תקינים - כלומר, שהזהירות-בבחירה לא ממש תעזור בהם, כמו במגיפה, אז מורידים מהכביש..).

לכן, זה לא דומה. גם לא לשפעת שיש לה חיסון שלפחות על חלק חשוב מהאוכלוסיה עובד, וגם אינה מדבקת בכמות כזו.

ולקרוא "רגשות" מול "רציונאליות", לרצון להשתדל להציל חיים בכל מחיר - זה עולם הפוך..

מעולם לא ראינו, לשום נושא משמעותי בהלכה (וגם סתם במוסר האנושי), יחס כ"כ "קליל", כמו לדבר הזה, שהוא כמעט הכי חמור בתורה (כן, גם פרנסה. לכן השיקלול המתמיד. ועדיין)

כלומר, מצד אחד ברור שהחיים שווים יותר מכל ממון. ומחללים שבת, ויו"כ, אפילו בשביל "חיי שעה". 

מצד שני, יש חשבון שאכן באיזשהו מקום, גם להריסת הכלכלה יש משמעות של חיים במובן זה או אחר.

אבל להביא את הדברים לאבסורד כמו המשל שנתת כעת - זה לא הענין.

אנחנו לא מדברים על הצלה כרגע במחיר סיכון ודאי של חיים אח"כ. אלא על חשבון כללי, ש"מן הסתם" זה יעלה במשהו, ההוצאות הגדולות הללו.

במצב הכלכלי של המדינה כיום, ב"ה, זה לא שיקול. מלחמת יוה"כ עלתה לנו בלמעלה מ3000 הרוגים ר"ל, ונשארה במידה מסויימת כטראומה לאומית. ההוצאות הכלכליות ביחס למצבה של המדינה אז היו אדירות. איש לא חשב לעשות חשבון שלא כדאי להוציא יותר מידי, כי אח"כ זה יהיה קשה.

נכון שכסף לא גדל על עצים - אבל החיים עוד יותר לא גדלים על עצים. 

אמר היום השר מיכאל ביטון, שאם ע"י הסגר אנחנו מצילים חיים של אלף אנשים, שווה להוצא על זה מאה מיליארד - זה יהודי וזה ערכי. כך אמר. מאד התפעלתי מהמבט שלו.

מכל מקום, כשמדובר על דיני נפשות - לא חוכמה להקצין את העתיד.

המדינה היום - אחרי עשור של ניהול כלכלי מוצלח של רה"מ - נמצאת במצב טוב. רבים מהמתנגדים לממשלה כעת, התנגדו גם להוצאת הגז מהאדמה (יעשיר את הטייקונים...סוציאליזם בגרוש). הגז הזה, אמור להכניס לפי חשבונות מדוייקים, יותר מכל מה שמוציאים כעת. 

ב"ה, יש מי שמנהל את העולם, מבחינה זו התרופה קדמה למכה. יתכן שגם ההסכמים עם מדינות המפרץ יכניסו סכומים גדולים (כן, חאן אל אחמאר... אני יודע). הקיצור, זה לא שאנחנו במצב כלכלי שיגרום בהמשך לסכנת חיים. מקסימום לאי נוחות מסויימת. לדעתי גם זה לא.

אבל יש מולנו חיי אדם. ובחיי אדם, לא כל כותב פוסט, חשוב ככל שיהיה, מבין יותר מכל המערכת, ששומעת גם הרבה מאד מומחים. לא הכל "קונספירציות"...

כל שיפוצניק או פועל בניה שעולה על פיגום, או על מנוף. כל נהג שנוהג ברכב קטן של 60 אלף שקל, כל נוסע בקורקינט חשמלי או אופניים.

אין פרופורציות.

יש הרבה מה לעשות כדי לחיות עם המגיפה ואולי לשמור טוב יותר על אנשים בקבוצת סיכון. מה שעושים עכשיו זה לא.

שהיו בזמנו תאונות ו"התרגלנו" - 

הרי אפשר גם לומר שהיה משבר כלכלי קשה בשמות ה"ממי"ם" וחיינו עם זה...

והיה הצֶנע ו"התרגלנו".

וכשהיינו בגלות היו מיסים נוראיים שאנשים בקושי שרדו - ו"התרגלו"..

והיתה גם המגיפה השחורה וכביכול "חיו עם זה".. כלומר, חלק גדול ל"ע מתו.

אז ברור שאם השיקול הוא "להתרגל" לקושי הכלכלי, או "להתרגל" למות ח"ו - האפשרות הראשונה עדיפה.

אנחנו צריכים לראות מה מול עינינו. אם כעת יש סכנה מיידית (הסטטיסטיקה של החודש האחרון, בניגוד לקודמים, היא כבר של כ350 נפטרים יותר משנה רגילה, כאשר 400 מקורונה. אז גם מי שמאמינים בקונספירציות - ההקבלה בין המספרים חדה).

אז צריך לעשות כל הניתן מיידית לשמור על הנפש. חלילה לומר, "מתרגלים".. אף אחד לא היה מוכן "להתרגל" לדבר כזה אצל מי ממשפחתו הקרובה.

וכל שיפוצניק ופועל בניה, אכן צריך לנקוט כל אמצעי זהירות מקודם. ולתבוע את המעסיק אם זה לא כך. אלו לא "וירוסים" בלתי נשלטים. בעולם יש סכנות - צריך להיזהר ככל האפשר, כל אחד בתחומו.

מה שעושים כעת, האם זה הכי אופטימלי לשמירה על הנפש - זו שאלה שכל מומחה יכול לחוות את דעותיו - ואין ברירה, מישהו צריך להחליט, כי אם כל אחד יעשה כרוחו זה בוודאי לא יועיל.

אבל העיקרון הראשון - כל הניתן כדי להציל נפשות.

אני חושב שצריך לאמץ אותם. כלומר, להשקיע במניעת המגיפה עד לעלות שהם מציעים.

זה לא מושלם, ובכללים הלכתיים היה נכון אולי לעשות משהו אחר - אבל זו הדרך הטובה ביותר לוודא שלא נפשוט רגל אחר כך.

פלוס הצמדהפלוס ניפוח מכוון של חברות הביטוח וזה עוד שקר.

למעשה יש לנו גם מסכת ערכין שמודדת ערכו של עבד בראיה תורנית יותר אפשר להשליך על זה לעולם הביטוח ולתקן זאת בהזדמנות כי בינתיים חברות הביטוח מרוויחות מהאויר סתם.

בכל אופן, אתה אף פעם לא יכול למדוד מתי תיגמר המגפה ואתה מקסימום יכול למדוד מכפיל של חזקה בכמה אנשים יפגע הוירוס, זה לא מכפיל של כפל אלא מכפיל אקספוננטאלי, וכך גם צריך להתייחס לנזק הכלכלי, צריך לחזור לשגרה כמה שיותר מהר וכמה שיותר בריא וזה אולי אומר שהסגר מוצדק, לא יודע, אין לי נתונים לחשב.

ל"כמה שווה חיי אדם"...

לא מפיהם אנו חיים.

האמת, גם הם לא עושים חשבון "כמה שווים" - ולא רואים עצמם מוסמכים לעסוק בכך - אלא עושים חשבון עד כמה הם מוכנים להוציא כתמורה ביטוחית.  ואם אדם ישלם להם הרבה מאד - אז פתאום חייו יהיו "שווים" יותר השקעה בתמורה, אם יהיה צריך..

אז ב"ה שלהנהגת המדינה יש אפשרות לפעול בצורה גמישה יותר. להביא בחשבון מצב כלכלי כללי של המדינה, הכנסות צפויות עם השנים, אפשרות להתמודד עם מצב כלכלי מסוים באופן שאפשר יהיה לחיות עם זה וכד'. 

המדינה מבחינה זו, מייצגת את כולם. "כל אשר לאיש יתן בעד נפשו". אלא שכמובן, כשמדובר בציבור זה יותר מורכב לחשב כמה ביכולת המדינה להוציא. סה"כ, לא מוציאים מה שיגרום למדינה לא להיות יכולה להמשיך להתקיים במצב סביר חלילה

[למעשה, אני באמת גם לא חושב ש"נפשוט רגל" אח"כ.. "אין ציבור עני", מה שיוצא מכאן נכנס מכאן]

לגבי "מבחינה הלכתית", בוודאי שמאד מורכב לומר כמה אשר להוציא... ב"ה, שאנחנו כלל לא נמצאים במצב כזה שמצריך הכרעה כזו. גם אם יהיה צורך בהצטמצמות כלשהי בעתיד.

אלא שיש להעיר ערכית - בלי חשבון הלכה למעשה לנדון של ציבור - שאדם מצווה לאבד כל ממונו כדי לא לעבור עבירה. למשל, לא לחלל שבת. ופיקוח נפש - דוחה שבת. נותן קצת פרופורציה על ערכה של נפש מישראל...

נקוה שכל הדיון הזה יישאר תיאורטי מכל בחינה. קודם כל מהבחינה הבריאותית, של הנפשות, וגם מבחינת העול הכלכלי העתידי..

נ.ב. לא התיחסתי כלל לחשבון הפשוט, שאם סגר אכן יהיה יעיל - אז גם כלכלית, התגברות מהירה יותר על הנגיף, תשתלם מאד. היום כולם מבינים שאם לפני חצי שנה היינו גומרים עליו ע"י חדש עוצר (אם באמת זה היה מסיים את זה. אני אומר תיאורטית)... אז מלבד חיי אדם שזה העיקר - גם "כלכלית" היה משתלם לשלם לכולם משכורת ושישבו בבית...

מי שהולך לעבוד במגפה מסכן את כל הסביבה שלו, לעתים הרבה יותר ממשאית.

יש לי מלא תלונות לריבונו של עולם, מה זה?איזה מין טיעון מטופש? וחישבת גם כמה מיסים הוא הולך לשלם בלי הסגר? אולי הוא בכלל לא ישרוד ואז בכלל לא יצטרך לשלם מיסים, אחלה בחלה.

מתנחלים פשוט ממש טובים בלספר שכל מה שמעניין אותם זה אידיאולוגיה ולהתעלם מכל מה שהם מרוויחים ממנה

אמר שבשביל לגור ביו"ש אסור להנות ובגליל מותר להנות? יו"ש זה כמו כל מקום אחר בארץ וכל אחד יכול לגור שם גם אם עושה זאת בשביל תאוות בצע. דין קדומים כדין כפר שמריהו. גם תושבי פריפריה מקבלים מענקים גם אם הם עשו כסף מההתישבות שלהם בפריפריה

אני מתנחלת, גרה במקום בורגני ומעולם לא התיימרתי לחשוב או להציג את עצמי כאילו שרק ארץ ישראל בראש שלי. זה שהיה לך משהו בראש… זה שלך.

אני חושבת שבלי איכות חיים, מפעל ההתנחלויות היה מצליח פחות וזה דוקא היה בעוכרינו.

עבר עריכה על ידי נקדימון בתאריך ד' באייר תשפ"ו 11:53

בעבר בכל מקום זה היה אידיאולוגיה צרופה, כי המחיר היה אדיר (בטחונית, חברתית, גאוגרפית, תקשורתית, איכות חיים וכו).

היום יש מקומות שבהם ברוך השם המטרה הושגה ויכולים לגור בהם גם מטעמים נוספים, כי המקום כבר מוסדר ומפותח ויציב ובטוח.

ויש אנשים שגם בחינם לא יסכימו לבוא לגור ביהודה ושומרון, אז מה אכפת לי אם מי שבא יש לו גם אידיאולוגיה וגם מחשבות נוספות?

אם אתה מכבד את ההורים גם כי אתה אוהב אותם וגם כי זה מצווה, אז יש בזה בעיה?

אם אתה לומד תורה גם כי אתה מקיים מצווה וגם כי אתה נהנה מהלימוד, אז יש בזה בעיה? האגלי טל דן על זה בתחילת ספרו כידוע, והמסקנה ברורה: אשריו.

כמובן שיש ערך בדברים שכתבת. אבל זה חייב להיות משולב באידאל של ישוב הארץ.

אז אין בתים פרטיים/צמודי קרקע במחיר כזה.

(מי שגר בהתנחלות בחור רציני כנראה באמת הגיע לשם מתוך אידיאולוגיה)

והישובים הדתיים שהם לא ביו"ש מלאים עד אפס מקום.

לצורך העניין גם מודיעין עילית מעבר לקו הירוק.

בגדול רוב האנשים לא מסוגלים לחיות רק על אידיאלים, זה מאד מאד קשה. זו מסירות נפש גדולה מאד מכל הכיוונים. כל שבכל ציבור יש קבוצה יחסית קטנה של אנשים כאלו. גם בציבור הדתי לאומי יש קבוצה כזאת והיא אילו שגרים בחוות ובגבעות מתחילות (רובם). אנשים שחיים צמוד לערבים, בסיכון תמידי עם כל רעיית צאן, השב"כ, הצבא והמשטרה רודפים אותם בין אם הם עשו משהו ובין אם לא ויכוחים להתעלל בהם בלי שאף אחד יעשה משהו ובלי זכויות בסיסיות. אנשים כאלו באמת מוסרים את הנפש בצורה יוצאת דופן על ארץ ישראל.

ב"ה שהגענו למצב שאנשים רגילים ופשוטים שלא יכולים רק למסור את הנפש, וצריכים פרנסה כמו כולם ומקום לגור בו מגיעים לגור בישובים. בעבר היה מסירות נפש לגור במקומות כאלו, זה נהדר שהיום זה גם נוח. יש פה הקרבה מסויימת עדיין לרוב, הרבה יותר נוח לגור ליד קופת חולים ובתי חולים, ליד סופרים זולים, בתי ספר וישיבות/אולפנות, במקומות שיש בהם תחבורה ציבורית טובה ולא חייבים להחזיק רכב ובעיקר להיות קרוב לעבודה ולא לנסוע שעה או שעתיים כדי לעבוד בעבודה מכניסה. זה עדין לא קל לגור במקומות כאלו ורוב הישובים כאלו. ואין ספק שמי שגר במקומות כאלו מקריב בשביל ארץ ישראל. אבל טוב מאד שזה כבר לא מסירות נפש כמו שהיה פעם וכמו שיש בגבעות ובחוות, זה הדבר שמחזיק את ההתיישבות שתהיה ברת- קיימא ולא תהיה מעורערת מכל דבר.

כדי שארץ ישראל תהיה מיושבת חשוב שיהיו גם אידיאליסטים מאד וגם אנשים רגילים שמוכנים להתאמץ קצת אבל קשה להם להקריב מאד.

(אגב, גם בצפון ובנגב יש חשיבות מאד גדולה לגור)

נ.ב.

כשכותבים אומרים\ות כדאי לכתוב קו נטוי ולא נקודה. מאחורי הנקודה עומדת אידיאולוגיה פרוגרסיבית שלא לפי רוח היהדות.. 

כל מי שגר מעבר לקו הירוק?

ברור שיש עוד שיקולים כשאנשים בוחרים מקום מגורים

כמו יוקר הדיור הארץ.

קיץ 2005 גירוש מגוש קטיף, יכלת לקנות בית ביו"ש בכלום כסף, דיברו אז על תוכנית ההתכנסות של אולמרט מיו"ש.

2006 החלה העליה המטאורית בנדלן

קיץ 2011 עם ישראל כולו יוצא לרחובות כי דירה ממוצעת בישראל חוצה את המליון שקל

2026 דירה ממוצעת 2.4 מליון שקל, חצי מליון יהודים ביו"ש ניכרת התמתנות במחירי הדיור.

זה לא כאילו הם ידעו שזה מה שיקרה

גם מתוכננים לנשיא ארגנטינה פגישות גם עם גדולי הדור הליטאים, הרב דב לנדו והרב משה הלל הירש.

ת'אמת אני רוצה להזכיר את צאלה ורביד חיים גז הי"ד.

זה נגע לי בלב כמו לכל יהודי. כשהודיעו שגם התינוק נפטר [אחרי כמה ימים, מי שזוכר] הרגשתי שאני חייב להיות בלוויה.

להפתעתי היו שם לא יותר מ50 איש סה"כ. הרגשתי שנותנים לי רגע אינטימי להתייחד עם התינוק הקדוש הזה.

היה מצמרר.

רק לראות חבילה לבנה קטנה, עטופה. סבתות, דודות, מחבקות. חיבוק אחרון. ובוכות...

התפרקתי.

זה היה למעלה מיכולת ההכלה שלי. ולא הייתי היחיד.

אבל היה רגע שבו כמעט לא נשמתי. כשפתחו את הקבר הטרי של צאלה, כשאילו קיבלה בזרועות פתוחות את בנה, ממנו נפרדה במותה לפני כמה ימים.

והנה שוב הם מחובקים ביחד. בשמים.

גם עכשיו אני בוכה.

איזה נשמות קדושות.

הנחמה היחידה היא שאנחנו לא מסוגלים להבין בכלל מה הסיפור של הנשמות הקדושות האלו.

סיפורו המרגש של דוד יהודה יצחק ז"ל - והמחברות שנמצאו בחדרו - ערוץ 14 | C14

אתר יזכור כותב עליו יותר טוב ממה שאני יכול לכתוב.

להתמקצע, לצבור ניסיון מועיל, ללמוד

את זה ש"אפשר לתקן" אני צריך להזכיר עצמי ולשכנע את עצמי כל פעם 

לקלקל יותר קל

לקלקל לא צריך להאמין/ לחשוב/ להתאמץ

זה קל

אנשים עושים את זה כל הזמן

כדי לתקן צריך לא רק להאמין אלא לרצות

להיות במודעות

ללמוד

ליישם

להתמיד

להתאמץ

לא רק באמונה אלא גם בתחושה

בסוף המקור הרוחני לקלקול הוא המקור הרוחני לתיקון.

מעניין למה הקלקול תפס יותר מהתיקון

התקדמתי הרבה וגם עשיתי הרבה הפסקות.

בגדול כבר הגשמתי את כל החלומות שלי, אין לי עוד משהו מיוחד שאני שואף אליו/רוצה אותו.

הגעתי לשיא של מה שהייתי רוצה מבחינה מקצועית.

חוויתי את כל מה שרציתי להספיק לחוות בחיים, אין לי רעיונות נוספים חוץ מזה. זה קצת כמו פיצוחים, לכל גרעין יש אותו טעם, אז אין הבדל בין לאכול אחד לבין לאכול 30.

היו זמנים כשהייתי יותר צעיר שהרגשתי די חסר אונים, אבל השקעתי ביצירת דלתות טובות ובשמירה עליהן. כרגע אני בתחושה שגם אם יקרו כל־מיני דברים, אוכל להתרומם מזה.

אני בהחלט מרגיש ככה. אם היו מודיעים לי שמחר הגיע הזמן לקפל את הבסטה, לא נראה לי שזה היה מזיז לי.

מצד שני, נכון לעכשיו גם לא רע לי, אז אני פשוט זורם עם החיים.

בקיצור: חתול זמני.

זה לא ממש דיכאון כי אני לא סובל או משהו. זה לא שאין לי כוחות, או שאני לא נהנה מהדברים שאני בדרך־כלל נהנה מהם (מבחר מאוד מצומצם, אבל לא נורא).

פשוט אני מרגיש שכבר הספקתי את כל מה שרציתי ומעבר לזה, כך שכל השאר בונוס.

אנחנו חיים בעולם מאוד מהיר שבו אפשר לחוות אינספור חוויות תוך זמן מאוד קצר, יחסית.

בעבר, בן־אדם היה חי בשטייטעל, מתחתן בגיל 18 עם רוח'לע, מוליד 50 ילדים, מדי פעם נוסע ללייפציג ליריד כדי לגרד כמה זהובים או אדומים, לומד גמרא, וזהו בערך. אולי מכיר קצת אנשים מהשטייטעל או מהעיירות הקרובות ומדבר איתם פעם באף־פעם. מקבל מכתב "גיה"ק הגיעני לאחר כמה חודשים..."

לא יודע, סיימתי לימודים, טיילתי כמעט בכל מקום בארץ, הייתי בחו"ל, קראתי הרבה ספרים, סיימתי את כל מה שרציתי ב"bucket list" שלי (באופי שלי אני מסתפק במועט)

אין לי עוד משהו מיוחד שאני משתוקק אליו

"נער הייתי גם זקנתי"

"הסכנה הגדולה ביותר עבור רובנו היא לא שהמטרה שלנו גבוהה מדי ונעצור לפני שנגיע אליה, אלא שהיא נמוכה מדי ואנחנו אכן משיגים אותה."

בקיצור, השמיים הם הגבול ואפשר לחלום בגדול ולהגשים בגדול, ככה לפחות עם בני האנוש, לא יודעת איך זה עובד עם חתולים זמניים(:

ומה ההבדל בין להגשים בגדול לבין להגשים בקטן?

אפשר ורצוי ומומלץ לחיות כל יום בפני עצמו אבל לחיות אותו טוב. למצות אותו היטב ונכון.

מה בדבר התנדבות? יודעת שלא נשמע אטרקטיבי , במיוחד לאנשים צעירים, אבל זה

כן נותן סיפוק; להעניק משהו למישהו. ויש המון תחומים; כל אחד ומה שמתאים לוץ

עשית המון דברים אמנם. להנאתך. אולי הנפש שלך משתוקקת להעביר ידע/נסיון

כל כישור שיש לך - לאחרים?

הרי כתוב: כל מי שיש לו מנה רוצה מאתיים....נכון?

אין כזה דבר, עד כמה שאני מבינה, להספיק הכל; אולי במבט לאחור בגיל

119. החיים זורמים. כל נשימה. כל דקה. 

שיעמום מתמשך ....אי סבל....יש אולי סוג של אדישות-דיכאון

כזה במעמקים. 

אם יש שמחת חיים, ציפייה לעוד, תקווה - ואת זה מכנים בונוס, זה נשמע

בסדר. 

אגב, אולי הגיע הזמן להסיר את הזמני מהחתול?

אולי לא הספקתי את כל מה שיש לחוות בעולם, אבל זה לא שאני רוצה לחוות את כל מה שיש בעולם. מה שרציתי, הספקתי. מה שאיני רוצה, איני רוצה.

אין לי ממש ציפייה לעוד כי זה לא משנה לי. אפשר כך ואפשר כך.

אני בהחלט אדם אדיש מאוד. יש בזה גם יתרונות מסוימים.

לא יודע, זה פשוט כמו להרגיש שבע. כשנכנסים שבעים לסופרמרקט, רוצים לקנות פחות דברים. אם יש לי כל מה שאני צריך בבית, אני לא קונה כלום.

החתול הוא זמני לנצח.

א. עד כמה כל הדברים הנחמדים שהעולם מציע לנו, מתמצים לנו. במוקדם או במאוחר. דווקא

במחשבה שניה, אפשר לראות בכך דבר חיובי.

ייתכן שבגלל שלך הם התמצו מהר, יש לך תפקיד אחר, או משהו אחר שעשוי למלא אותך.

משהו רוחני אולי? הדבר היחיד שלא מתמצה זו התורה וקיום המצוות - איזו מצווה חביבה

במיוחד. לא?

אולי ללמוד יותר? אולי ללמוד אפילו כדי לקבל תפקיד רוחני איזה שהוא, משרה רוחנית

ששכרה הרוחני, הסיפוק שתביא - בצידה?

אולי לחלק את היום כך שיהיה מגוון לך - ללמוד (כל אחד עד כמה שהוא מסוגל)

היכן שליבו חפץ, מה שליבו חפץ  וחלק עזרה איזו שהיא לזולת?

ואולי, או בנוסף (או בינתיים במקום ולפני), כן לנסות לתהות על הרגשת האדישות?

אולי זה יושב על משהו מטריד או כואב שקשה ל התמודד איתו, אז עושים כל מיני

דברים כדי להבליע? או חוסמים את הרגש המטריד ובכך חוסמים גם את ההרגשות

הרעננות, סקרניות, חיוניות יותר?

אמרת שהיית "דלוק" על מישהי; ז ה  לא אדישות!

ואולי אתה עדיין איתה במחשבה, בלב, מתאבל ולא מוכן ולא רוצה

להתנער, לשכוח ולהמשיך הלאה?

 אנו לא הכי אובייקטיבים לגבי עצמנו, כידוע. תמיד עדיף חברותא

שישקף לנו, שיסייע לנו להבין את עצמנו....אפילו אם זה בשכר.

סליחה על הפסיכולוגיה בגרוש. כסבתא, יש לי מעט נסיון עם

כאלה (זה לא אומר שזה פתור ואני מתמודדת עם זה טוב, אבל מהצד -

ובאופן שכלי, יותר קל לראות את זה), וגם כאשה;

נשים יותר פותחות זו בפני זו קשיים, התלבטויות, כאבים,

אכזבות, תקוות נסתרות....במיוחד חברות כנות וטובות.

גברים פחות עושים זאת, אני חושבת. לא?

,

סתם מעניין, אם הקשר עם ההורים, המשפחה, חי יותר?

משמח יותר?

תמיד זה מגיע לסוף, לכל הרוחות - מה עם לבקש

ולהתחנן להשם? שיראה לך כיצד לפתוח חודה

של מחט בתוך שוויון הנפש הזה?

וכמובן כמובן, אולי אני טועה ומשליכה עליך

משהו....

שבוע טוב וחג שמח!

ב"ה אני עושה חיל בחלקה הקטנה שלי, וגם היום שלי נכון לעתה ב"ה מחולק מצוין בין הדברים האלה.

משרה רוחנית אינה מתאימה לי הייתי שם והרגשתי שזה לא בשבילי בכלל.

לגבי המקור לכך אני מניח שחלק מזה טמון בחוויות מהעבר, חלק בפילוסופיה, וחלק מזה פשוט באופן שהמוח שלי פועל מבחינת דופמין או משהו כזה. לא יודע, אני לא ממש סקרן. זאת אומרת, אני כן לומד הרבה דברים חדשים, אבל אני יכול גם בלעדיהם, זה לא שזה ממש משנה לי כך או כך.

לגבי ידידתנו, נע, זה לא ממש ככה. מזמן כבר המשכתי הלאה. הפוך: דווקא התחושה שלי היא תחושה של מיצוי (לא ש"נמאס" => אלא שכבר "מיציתי" ונהניתי מהידידות הזאת כפי שרק אפשר).

הייתי הרבה אצל אנשי מקצוע, התחושה שלי הייתה שאני די שונה ממה שהם רגילים אליו... אבל המסקנה הכללית היא שכל־עוד לא רע לי עם מי שאני, אין טעם לחשוב שאני חולה יותר ממה שאני.

לגבי המשפחה, לא ממש, אני חי לבד ולא נוטה ליזום שיחות או להתעניין באחרים, נחמד לי מאוד בשקט של עצמי.

איני יכול להתפלל על משהו שאיני רוצה... אני מתפלל על דברים שאני צריך, כמו פרנסה, שלווה, שמירה וכן הלאה. איני יכול להתפלל "ריבונו של עולם, עזור לי שתהיינה לי המון תאוות ורצונות ותחושות חוסר, ביחס לדברים שלא רציתי עד עתה"...

לא יודע לגבי גברים ונשים, הכרתי כאלה וכאלה...

וגם אם הם לא- משתדלת לראות אותם תותים

לא הספקתי להגשים את כל החלומות שלי, אבל אני בהחלט בדרך...

ואם הרגשתי שהכל נסגר בפניי- פשוט בכיתי והתפללתי לה'. (כמה קלאס)

ובכנות, הדבר שהכי עזר לי ברגעים קשים יותר זה האמונה. שהכל נגזר עלי ושאני צועדת במסלול שנקבע לי לפני שנולדתי ועליי רק לבחור בטוב.

הייתי קוראת הרבה משפטי חיזוק, הרצאות של אמונה וביטחון בה', ומוציאה את עצמי לדברים חיוביים שנותנים לי כוח.

והבנתי שהיחידה שיכולה לעשות אותי מאושרת, זאת אני בעצמי...

מאחלת לך למצוא את האושר הפנימי שלך, כי מה ששלך יגיע עד אלייך 💖

-אני מאמינה שהחיים שלי מתקדמים למרות שזה לא ניכר כרגע בפועל. לא רואים צמח באמצע גדילה, רק במבט לאחור.

-ממש לא, אני מרגישה רחוקה מהם... החלומות הישנים שלי מרגישים כמו חלומות של מישהי אחרת כי אני כבר לא חולמת אותם, ובכל זאת צובט לי בלב כל פעם שאני רואה מישהי אחרת שהגשימה אותם.

-למה את מרגישה שכל הדלתות נסגרו?

 כשנדחקתי לקיר, הקיר נשבר. זה מה שקרה. היה כואב. אח"כ רווחה.

לא יזיק לשוחח עם מישהו מקצועי או לא, אבל מבין ויכול לעזור לחלץ את החוט מהפקעת

ולנער את תחושת הסנדול (?).

אולי חשוב להיות מסוכרנים עם כל נשימה; להיות בתיקו איתה. להתקדם באותו

קצב. לעבור רק את היום הזה בשלום (את זה שמעתי מאדם  גדול). קראי

את הספר "אל דאגה" - יש לו שם רשימה של: רק היום....

לכתוב לעצמך מה היית באמת רוצה. על מה אתה/את מתאבל. מה מפריע.

למה העצבות.  לא פשוט. אבל השם תמיד מחלץ. עוזר. מאיר פתאום נקודה

קנקנה של אור שנחבאת מתחת לשמיכות החושך הכבדות. נושמת בכבדות,

כמעט לא מורגשת עכשיו, אבל חיה וקיימת.

יהיה טוב. זה לא יימשך לנצח. הנפש שלנו גמישה - "בערב ילין בכי ובבוקר...רינה".

יכולה לגרש חושך גדול.

פעילות איזושהי. לא לחשוב באותו רגע על משמעות החיים שלי. פשוט לעשות.

חושבת שזה עוזר להבהיר את הבאלאגן במוח ולהשקיט אותו. 

התנדבות. למרות שזה לא נשמע מושך. זה נותן הרגשה של

אני שווה. עושה משהו נכון וטוב.

מטרות/ חלומות שהגשמתי

ויש שעדיין לפני

אם דלת אחת נסגרת

אני מחפשת את דלת אחרת

ובאופן כללי לא תלויה באחרים או בגורמים חיצוניים כדי להגשים חלומות 

להרגיש שחלק מהמטרות שלך זה שיהיה טוב לאחרים, ולצערנו לא חסר צער וכאב בעולם.

כמובן שרצוי גם במעשה, אבל לפחות לחיות בתודעה כזו.

לא להישאר בעולם הפרטי המצומצם מטבעו, אצל מי פחות ואצל מי יותר.

ברוח היום הקשה הזה, המטרות והחלומות לא יכולים להתגשם כל עוד לא הגענו ליום בו מלכות ישראל תהיה שלמה, ננצח את אויבינו, נבנה את מקדשנו, ויגיע יום תחיית המתים בו כל הכואבים יפגשו שוב את אהוביהם.

אבל הבעיות שלי נשארו שלי. זכיתי בחמלה של השומע, חמלה אמיתית ואוהבת וכזו שבאמת רוצה לסייע, אבל בסופו של דבר "אם אין אני לי, מי לי". לאנשים קשה לפתור את הבעיות של עצמם, כל שכן של אחרים.

לא הייתי אומר ממש שהתאכזבתי, כי ציפיות יש רק לכריות.

הייתי דלוק עליה אבל מבחינתה זה היה ידידותי בלבד. אבל הבנתי את זה, ולא ממש הרגשתי שזה ביאס אותי.

עד עצם היום הזה, היא ה־suicide hotline שלי אם אני צריך משהו.

אף אחד כמעט לא התקרב ללהבין אותי ברמה שהם מבינים .

אולי ניקים ספציפיים בפורום

"המקום" - לחרדים עובדים.

כלומר, זה נכון לגמרי.

אבל כשזה הופך להתמכרות זה כבר לא הבנה אלא תהליך בעייתי שמסכן את שני הצדדים.

הרבה דברים יפים וטובים ואלטרואיסטים כביכול, הובילו לנזקים ולתסבוכות הכי גדולות...

אם מתאכזבים קצת, זה לא לגמרי וצריך להתנער ולחשוב שגם לצד השני

יש את הקשיים שלו, או מצבי הרוח....

היחד שמבין באמת זה השם. אבל כדי להרגיש זאת, צריך כנראה

המון עבודה. ולדבר איתו תוך כדי עשיית דברים, במיוחד כשלא

מסתדרים, אבל עדיף, תמיד. ממש לקשקש איתו. הוא אף פעם

לא אומר: די, די, אני עסוק עכשיו, או: רדי ממני כבר, או:

את עושה לי כאב ראש, או: לא מבין מה את רוצה...

העניין הוא שהעולם הזה, תפקידו כנראה, לחסום את ההידברות

הזו. להשכיח את מי ששלח אותנו הנה. ולצערנו הרב, הוא עושה

זאת לא רע בכלל...

להיות במצב של עוררות רוחנית. כמה שאפשר במשך היום.

בדברים הכי קטנטנים ולא משמעותיים.....

(לו רק הייתי מיישמת את מה שאני כותבת....אבל זה נכון.

אני בטוחה. ואני לא ברסלבית).

מצידך צריך לעשות השתדלות לנהוג רגוע וטוב, ולהיות דרוך על הכביש.

וכמובן זה הרבה סיעתא דישמיא כי באמת קורים דברים לא צפויים וה' עוזר.

להתמקד בנהיגה עצמה

לבוא עירני

לזכור שיש חיים מעבר לטסט, לפעמים הנפש מצירת שהטסט והלחץ וההצלחה הם חזות הכל, לנשום ולהזכר שיש אותך מעבר לטסט

ותהנה מהדרך, בעזרת השם תעבור אבל גם אם לא- אתה לומד ומתפתח יחד עם הדרך.

ממש בהצלחה!!

היום ב"ה המסלול של הטסט נקבע על ידי מחשב, וגם יש הקלטה של הנסיעה שלך (לצרכי עירעור), מה שמנטרל את היכולת של הטסטרים להכניס חוסר מקצועיות להחלטות שלהם (מה שפעם היה נפוץ מאוד לצערינו).

אם תיגש כאשר אתה מוכן, לפי המלצת המורה כמובן, אז יהיה בסדר. קצת נשימות לפני כן להרגעת המחשבות והלחץ, וזהו. ואם לא עוברים בטסט אחד, אז עוברים בטסט אחר. וגם זה בסדר.

תצליח.

1. תשובה- לזכור את הטעויות בטסטים הקודמים, הכרת החטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד לא לחזור על הטעויות האלה-זה העיקר.

2. תפילה, יש באינטרנט תפילה לפני טסט, חפש בגוגל.

3. צדקה, לתרום לאור ירוק או לעמותות מהסוג הזה יש באינטרנט גם.

בהצלחה.

הרבה בהצלחה לך!