אני אישית לא מוכנה
יש בנים כאלה.. 
ברוקוליכמו שהערתי, מאברכות עושים טררם כזה גדול, ולא לחינם. זה קשה.
אם יש בנות שזה נראה להן בסדר - קדימה, הן מוזמנות להנשא לבעל שיהגה בתורה יומם ולילה, ותזכינה לגדל לנו כמה גדולי דור....
ההפרש בין אברך שעוזר בבית לאדם שנמצא כל היום בבית, הוא קטן מההפרש בין שכר של אדם שעובד לבין מובטל.
כל כך הרבה טררם עושים על חיי אברכות...
הנה בנאדם שרוצה להיות אברך, מינוס המלגה מהכולל...
אם זה כל כך מעשי, למה אין לנו פי עשרה אברכים? 
לפחות מקווה.
ובכלל, מה יעשה בבית? שטייגען....
כי אם אחד מבני הזוג בבית, ומטפל בילדים ושאר ענייני הבית, ובכך מאפשר לבן הזוג השני לעבוד יותר, זה יכול להיות שווה לא מעט כסף.
אני מניח שזה יותר קרוב למצב של אברכות מאשר למצב של שני מפרנסים.
אשה יכולה להגיע גם היא לשכר כזה. נכון? ואף על פי כן אין מיליון אברכים....
אז נטען שאברך לא מסייע בבית כמו מיש כל היום בבית, על זה אמרתי שעדיין מצב של אדם שכל היום בבית ואשתו עובדת יותר קרוב למצב של אברך שאשתו עובדת מאשר למצב של שנים שעובדים.
אברך שלומד שני סדרים, בבוקר לוקח את הילדים, בהפסקת צהריים מחזיר אותם, בערב עושה קניות וכביסות...
מאפשר בכך לאשתו לעבוד כראוי, בהפרש לא כל כך גדול ממי ש"כל היום" בבית (והרי גם מי ש"כל היום" בבית, אני בטוח שזה לא אומר שאשתו לא תנקוף בבית אצבע..)
אני גדלתי בכזה בית.
היות שכולם "יכולים להיות ככה", אז אני אשמח לשמוע שמצב כזה יהיה מקובל על כמה שיותר בנות (ובנים..), ושנזכה לכמה שיותר בתים כאלו.....
הלוואי עליי בית כזה
ורק חוסך עבודות בית.
אבל אם לבן הזוג השני יש קריירה תובענית ומתגמלת כספית, אני מניח שזה עשוי להיות משמעותי מאוד.
לא לכל אחד מתאים ללמוד רוב שעות היום במשך שנים רבות.
לפרנס לבד כולל מימון לימודים לתואר..
[אם זה עקרוני לך, כמובן].
אני חושבת שזה ממש לא חכם אם אישה לא מתמקצעת בכלום, ואז פתאום אחרי כמה שנים היא רוצה לצאת לעבוד ואין לה משהו רלוונטי.. לא סוף העולם, כי תמיד אפשר ללמוד אבל ברור שזה יותר קשה אח'כ.
זה הקטע שאישה לא תמצא את עצמה בגיל 30 ומשהו עובדת בעבודות מינימום.. עזבי את המשכורת, אני מאמינה שעבודה לא צריכה להיות רק בשביל משכורת. יש עניין של מימוש עצמי, שכל אדם יעבוד בתחום שהוא אוהב, שהוא טוב בו. ח'ו לא מזלזלת באף עבודה, אבל תחשבי שאם אישה נניח למדה הוראה, ובשלב כלשהו היא תעבוד בזה, ותאהב את העבודה ותרגיש סיפוק, היא לא הייתה מרגישה את זה אם היא תעבוד כקופאית למשל..
בסופו של דבר שכל אחת תעשה את השיקול שלה, אל סוף מעשה במחשבה תחילה.
לא מצליחה להבין בחורים שלא רוצים שהאישה שלהם תעבוד. בחיי
בשטף הדעות של היום זה נפלא שהרצון הפשוט להיות אמא הוא נוכח וקיים.
ועוד יותר נפלא שאת גם רוצה להמשיך ולהתפתח מקצועית ואישית.
הדבר הנפוץ יותר לצערי הוא שהרבה בנות בוחרות רק באחד מן השניים
גם לי זה עבר בראש בתקופה הזאת
זה ניראלי הכי שפוי שיש (גם בלי קשר לקורונה). לא לתת את הילדים שלנו, הדבר הכי יקר לאנשים זרים ולרדוף כל היום אחרי עבודה כדי לשלם על מעונות וגנים
אם כל חשש שלך זה שהוא ינצל את זה לרעה אז הכל זה עניין של מידות.
אין צורך להסתיר דברים ועצם זה שאת מסתירה זה גורם לך להיות פחות אותנטית שאת נפגשת.
האמת,שקצת נמאס לי
אני יוצאת כבר תקופה, בת 22
ודי נמאס לי.
אין לי כח עוד פעם,שניים -שלוש דייטים
ואז זה לא מתאים,
כי החלומות שונים
כי סגנונות התקשורת לא מתאימים
סתם כי זה פשוט היה מוזר.
בסדר, כל קשר מדייק אותי. וזה אמיתי,
אבל נמאס לי לקבל דיוקים, אני פשוט רוצה למצוא את האיש שלי, את הדרך שאני עושה לבד, לעשות עם עוד משהו
נמאס לי לצעוד לבד בדרך, לפעמים אני מרגישה שגם הקב"ה איתי. אבל לא מעבר לזה,
ונמאס לי לשמוע עצות, ביקורת, תנסי לראות את..., מה הבעיה שלך עם..., אני רוצה משהו שיחלום חלום דומה לשלי, שהבית שלנו ילך לאותו מקום, בסדר. יש לי קצת חלומות לא קונבנציונלים, אבל יש לי חלום, ונמאס לי לחלום אותו לבד.
קיצר, אחרי הפריקה והתסכול - איך ממשיכים לשמוע עוד הצעות? לא רוצה לצאת לעוד הפסקה בין דייטים, אבל אין לי כח לעוד קשר שיגמר.
אני גם נמצאת במקום הזה. קצת יותר "מבוגרת ממך", וגם, כמעט ולא היו לי קשרים רציניים, הרוב נגמר אחרי משהו כמו פעמיים. הציפייה הזאת לפעמים הורגת, אני לפעמים מרגישה ממש מחנק אמיתי של תסכול ואכזבה, אבל אני משתדלת להיאחז באמונה תמימה שזה פשוט יבוא ושזה קיים, רק אם לא ארים ידיים. ואסור, פשוט אסור, לפזול הצידה ולראות מה קורה אצל חברות (אני בדיוק רוצה לפתוח שרשור בנושא הזה), זה שעוד אחת מתארסת אין לזה שום השפעה עלייך, על המסלול שלך, על הדרך המיוחדת שלך בדרך לבעלך. אנחנו אנשים מאמינים ואנחנו יודעים שהעולם לא הפקר, הכל מתוכנן ויש אלוקים שמוביל כל אחד בדרך שלו, גם אם היא קשה, מלאת ייסורים ומרגישה כאילו את קורעת בעצמך את ים סוף. קחי לך פסק זמן, קצר, אם את לא רוצה הפסקה ארוכה, לפעמים זה פשוט הכרחי בשביל לתת לנפש שלנו קצת לחזור לעצמה ולהתאפס. להיכנס ללופ זה מתיש ולא טוב, ואם את מרגישה שאת שם קחי לך צעד אחורה בשביל אחר כך לעוף קדימה. ותשבי עם עצמך ותנסי לראות אם יש דברים שאת יכולה לשנות באופי הפעולה שלך, לפנות לשדכנים אחרים, חברות שעד היום התפדחת לפנות אליהם, לשנות את הכרטיס שלך ככה שיגרור הצעות יותר מדוייקות, לשבת עם עצמך ולעשות זיקוק ערכים של מה באמת חשוב לך ומה סתם נחמד, והכי חשוב, נראה לי, לא להילחם בעצמך. מרגישה שמשהו לא שייך? תורידי. בלב שלם. ואל תתאכזבי ותכעסי על עצמך. את צריכה להיות עם מישהו כי את בוחרת בו לא כי הוא בחר בך.
סליחה אם סתם הארכתי, מקווה שעזרתי במשהו, ותמיד תזכרי ש"טוב ה' לכל", תנסי להתמקד קצת יותר במה שעושה לך טוב, ולא להתייאש. בהצלחה 
ברור שאין אלטרנטיבה אחרת.
את יכולה לנסות לבדוק עם עצמך האם את מפוקסת מספיק על מי שאת וממילא על מי שאת מחפשת.
אם תהיי שלמה עם עצמך, המרחב של הניסוי והתהייה יקטן.
הדרך הזו, היא ארוכה, מתישה, ודורשת ים של כוחות, ולפעמים המאגרים של הכוחות פשוט נגמרים
אני יודעת שצריך לקום, לחפש, לדייק עוד ועוד.
אבל פשוט אני רוצה להגיע למצב שמצאתי את בעלי. ואין לי כח לעוד פעם, קצת התעייפתי מהדרך.
בדיוק באותה מידה, שאני יודעת שאני אקום ואמשיך עוד פעם, עד שאצליח.
תהי גאה בדרך שאת עוברת נשמה
שאת נאמנה לדרך שלך .
יש לי מחשבות בלב שאשאיר אותן לעצמי... למה הן מקבלות שורה בכל זאת? כי צריך לתת להן ביטוי איכשהו, גם אם לא גלוי, אחרת לא אצליח להמשיך לכתוב מה שרוצה שיגיע אלייך.
ועכשיו,
שולחת חיבוק לתסכול, ולכאב ולאכזבה ולכל הרגשות האלו שמסתובבים שם בנפש.
אמרת שנמאס לך מעצות, ודיוקים ואמירות ... אז לא באתי לתת כאלו.
רק לשים זרקור על משפט אחד שאמרת -
'הפסקה' לא חייבת להיות כשהמיקוד בה הוא על ה'בין דייטים'.
הפסקה יכולה להיות פשוט עבורך, עבור הנפש שלך שזקוקה עכשיו לנשום רגע עמוק, להרגיש מה עובר בפנים בלי להילחם בזה... לתת לזה לעבור כמו משב רוח (גם אם חם וכבד באמצע הקיץ), ולהמתין למשב רוח קליל שיבוא אחריו...
וכשהוא יבוא, להרים עיניים, להסתכל על השבילים שפתוחים לפניך, ולבחור אחד ללכת בו וללמוד את הדרך שלך בעולם דרכו.
לא ממקום מיואש, לא ממקום שחושב על הסוף שלו...
אלא פשוט כדי ליהנות מהמסע שיוביל לאן שיוביל...
ואולי גם תופתעי לגלות, שהבית לא חייב להיות רק בקצה של שביל, אלא הוא בכל מקום שבו נמצאת...
אֲת.
כמה מקום הלימודים במהלך השנים לדעתכם משפיע על האישיות ,רמה התורנית, וההשתייכות החברתית בתוך הציבור כיום?
ואם כן אז האם ראוי לומר לשדכן שאני רוצה להכיר בחורה שלמדה במוסד הספציפי הזה או לפנות לאותו מוסד ולשאול על בוגרות שבאזור הגיל שלי פחות או יותר?
(לא רק מדרשות נכללות כאן אלא גם אולפנות)
ובכלל מה מגדיר סגנון של השקפה בציבור שלנו?
(עד גבול מסוים)
אנשים מסגנון מסוים נמשכים לסגנון מסוים ולאו דווקא השקפתי שזה לדעתי החלק הפחות מעניין אלא מצד האופי
וכמובן המוסד מחזק את העניין
אלא שבחורי ישיבה אינם באמת חשופים לעולם המדרשות והאולפנות ולהיפך מלבד שמועות וקווים כלליים מאוד.
לק"י
והאמת שגם בסוף י"ב זה לא תמיד אומר משהו.
לצורך העניין אני למדתי באולפנא אזורית, שהיו בה כל מיני סגנונות. אני הייתי מההכי דתיות שם.
אם מישהו היה בוחן אותי לפי האולפנא, הוא כנראה היה חושב שאני משהו אחר.
לא חושבת שאולפנא או ישיבה תיכונית אומרים הרבה
לא תמיד זה בבחירת הנער/ה ולפעמים השיקול הוא נוחות / לימודים / הקו של ההורים והבית.
גם אחרי תיכון צריך להיזהר עם ההכללות.
מה שכן-
זכותך להגיד סגנון X מעניין אותי ולפנות למוסד שאתה עלול למצוא בנות כאלה או לציין זאת בפני השדכן
(עדיף כמובן לתאר מה קנה אותך במקום הזה ולא רק להגיד מדרשה X מעניינת אותי או מכללה או אוניברסיטה כזו או אחרת)
מעניין אותי כי אני מחפש א' ב' ג'
ככה אתה נותן למי שמשדך אפשרות למצוא את מה שמעניין ומסקרן אותך גם במקומות אחרים שאולי לא היית חושב לחפש.
אני מסכים עם מה שאמרתם אבל לא לגמרי. אני אחדד. אם ניקח כדוגמא את הציבור החרד"לי האם המוסדות שם מעידים על האופי והרמה התורנית או שהם רק מחזקים את זה?
מישהו שמע על זה פעם בהקשר של חתונות? הבנתי שזה אומר כאילו שבתוך קבוצת חברות/חברים כשמתחיל איזה גל של התארסויות אז ה"נותרים" יכולים לקבל החלטות שנובעות מתוך לחץ חברתי ופחד "להישאר מאחור". כלומר, הם עלולים להתארס, גם אם יצאו עם מישהו הרבה זמן, מהסיבות הלא נכונות, אם מישהו שלא בהכרח מתאים להם, רק בגלל שהם לא מסוגלים להשתיק את הסביבה. שמעתי על זה מחברה בשבת בהקשר של איזה מישהי אחרת וזה פשוט טלטל אותי...מה דעתכם? זה באמת קיים ואנשים מצטערים על זה אחר כך?
גם לחיוב וגם לשלילה
רק צריך לזכור שלפעמים אנשים מצטערים כחוכמה בדיעבד בכל מקרה.
מה שאפשר לעשות זה להיות קשובים לאנשים חיצוניים שאינם מעורבים ריגשית
ולשים לב לדברים שעלולים להיחשב כתמרורים ( לאו דווקא אדומים, אלא כאלה שפשוט לא מתאימים לך)
ולזכור עבודת המידות.
לא רק בחתונות
בכל נושא
אלגריה,
הרמוניה בגן,
נסיה,
ארץ.
(לחורף)
כמו כן, האם אתם יודעים אם מומלץ או לא לפנות דרך סוכנים כגון מאורסים-מאורסות או אחרים?
אלגריה
נסיה
אבל אלו היו חתונות קיץ
הייתי בחתונת קיץ והיה מאד נחמד
בחורף אני לא יודעת איך זה.
בגלל האיזור, לא מאוד קר שם בחורף .
יש גם מקום בחוץ (כסאות ושולחנות) שכנראה הם מסתמכים עליו כחלק מהאולם
אולי תשאל ממנהל האולם/ אנשים שמכירים מי שהתחתן שם בחורף טלפון של זוגות שיוכלו לתת לך התרשמות מדוייקת יותר .
האולם קטן, 400 - 350 איש.
מעריך את הבדיקה.
נבדוק אם רלוונטי
שלא יהיה אופציה בפנים?
לא תמיד יש גשם בחורף ולא תמיד כה קר
ונבחר באותו יום או יום לפני
בס"ד
היה מאוד יפה, זכור לי כקצת קטן (לפחות ברחבה של הבנות) ואני לא יודעת מה טיב האוכל כי הייתי בחוץ במהלכו בגלל עוצמת המוזיקה והאורות המהבהבים.
כן אציין שמנה שם עלתה די הרבה לפני 7 שנים...
מעניין, המחיר שראיתי לא היה ממש גבוה
אני, חרדי במקור, וכיום, ברוב הדברים נוטה יותר לכיוון הדתי/דתי תורני, דווקא כי בהרבה מובנים הדתיות שלהם נראית לי חזקה, אמתית ואותנטית יותר.
אבל אחד הנושאים המאתגרים, הוא נושא "שמירת הנגיעה", יכול להיות שלחלקכם זה נושא נדוש, אבל אותי מפתיע היחס הרווח ל"שמירת נגיעה", כאילו מדובר באיזו חומרה בסגנון של הקפדה על צאת השבת לפי ר"ת וכיוצא בזה.
הנה דוגמאות:
למיטב הבנתי, נגיעה של חיבה בנידה היא איסור דאורייתא, ואם אני זוכר נכון, לפי המשנ"ב זה יהרג ואל יעבור (יכול להיות שלא זוכר נכון).
אני מפספס פה משהו?
אני לא בא להוכיח, וגם אני בעצמי לא צדיק גדול, אבל עדיין הנושא מאתגר ומעסיק.
היום הרבה יותר סביר שיש חוק וסדר ופחות יקרה משהו.
לפני דייט ראשון, כשהעניינים נהיים רציניים, וגם לפני רגעים גורליים אחרים בחיים
אני ממש בלחץ, לא חרדה, אלא מתח חזק מכובד ההחלטות, מהסיכונים והסיכויים.
והלחץ הזה משפיע על כל הגוף.
בעיקר כאבי בטן. חוסר תאבון רוב הזמן, אבל עדיין יש מידי פעם תחושת רעב שמכריחה אותי לאכול קצת ואז הבטן עוד יותר מתבלגנת.
תחושה של מתח פיזי ומופשט במרכז הגוף ולפעמים גם בידיים וברגליים.
קשה להרדם ממחשבות ומתח פנימי.
אני אוכלת פחות מהרגיל, מרגישה לא בטוב, וקשה לי מאוד להתרכז ברמה שזה פוגע לי בלימודים.
מה עושים עם זה? זה מוכר? יש דרכים להרגיע את הגוף?
בדרך כלל אני בן אדם מאוד הגיוני, בשליטה, אבל הגוף ככה מגיב ללחץ בלי לשאול אותי
בן עשרים.
ש"ב.
רוצה להקים בית. מרגיש מוכן.
עם מי אני מדבר? מה אני עושה?
לא נשאר הרבה זמן ביום אחרי זה😬
