- ובכן, למה אסור להדליק אש בשבת?

- כי ה' ציוה
- האם מותר להדליק אש אם יש לך חולצה אדומה מהבהבת?
- ברור שלא, מה זה משנה איזו חולצה הוא לובש?
- כי אם אתה לא יודע את הטעם, אתה לא יכול לדעת מה החילוק. מה הדין אם זה רק נראה כמו אש אבל זה לא אש? מה אם זה מחמם ומאיר אבל זה לא אש? מה אם כיוונתי שעון שבת שידליק את האש בשבת? מה עם חשמל? עם אילו כלים בדיוק אני יכול לפסוק פה? עם אילו כלים מישהו בכל ההיסטוריה היה יכול לפסוק פה?

סליחה אם לא ייצגתי נאמנה את הצד השני. אבל את זה אני באמת לא מבין.

בה אני מתכוון ללבן כמה עניינים.

אני לא הולך לעשות את זה דרך ספרים (זה פשוט לא עובד), אלא דרך אנשים.

בינתיים, בגלל שהשאלה הזו הציקה לי נורא, פרקתי אותה בפורום.

אני לא בטוח לגבי שאר שאלותיי, אבל אני חושב שפה לא היו הנחות לא מבוססות שהסתמכתי עליהן, כל מה שניסיתי להסביר הוא למה צריך את הטעם ולמה אי אפשר להסתדר בלעדיו. אז אני לא בטוח למה התכוונת.

אגב, אם אני מתבסס על אקסיומות שגויות, אני חושב שאלו לא שאלות טובות כלל. מסכים?

אבל כשזה בא בצורת סתירות ביהדות שאני לא מבין איך זה לא מציק לכולם, אני פונה לאנשים.

זה לא נכון. אם זה היה נכון, לא היו מחלוקות, בטח שלא כל כך הרבה.

אין שום הגדרה שתוכל לענות לכל המצבים בעולם, ובטח שאין את זה על כל המצוות.

ולא כל המחלוקות הם על גרסאות ודרשות. בתור אחד שאני מניח שלמד גמרא, אתה בטח יודע את זה.

אם לכל אחד היה בנמצא את ההגדרות הללו, רוב הדיונים בגמרא היו מיותרים וכנראה שגם לא קשורים.

אם התורה אסרה להדליק אש, המשמעות של זה לא תולה את האיסור בצבע החולצה.

כל עוד אין לך סיבה טובה מאוד לומר אחרת, אתה לא יכול לחלק.

על גבי זה מגיעים סברות ודרשות הפסוקים, ויש את מי שהתורה נתנה לו את הסמכות לעשות את זה הסנהדרין שבלשכת הגזית.

בשלבים מאוחרים יותר, כדי להכריע בשאלות חדשות, בעיקר מנסים לשחזר עקרונות מתוך המסורת.

אבל אין דבר כזה "סיבה מאוד טובה לומר אחרת", אם אנחנו לא יודעים את הטעמים, אז לא יודעים את הטעמים. (וואו! זה משפט שצריך לזכור לדורות! )

גם הסנהדרין היו בני אדם וגם להם היו צריכים להיות אמצעים לחלק. כנ"ל לגבי רבנים מאוחרים יותר.

אלא על כך שהציווי מחייב כפי שהוא.

כי הוא מחייב מצד עצמו. הקב"ה אמר לך לעשות משהו, זה מחייב אותך. לא משנה כרגע למה הוא אמר.

רק אם במקרה שהקב"ה נתן כלים וסמכות להבין ולקבוע שהוא התכוון במשמעות מצומצמת יותר, אז אפשר לצמצם את הציווי.

כתבת -"אם אנחנו לא יודעים את הטעמים, אז לא יודעים את הטעמים.", אבל יש הבדל בין הטעמים השונים, ובין האנשים השונים.

יש הבדל בין מצוות שונות, ויש גם ידיעה חלקית.

וגם, לא כל דבר שאיננו יודעים הוא מעבר לגבולות ההבנה האנושית.

יש דברים שאנחנו לא יודעים, אבל באמצעות ידע מקדים שעבר במסורת, או אם היינו במדרגה רוחנית גבוהה יותר, או חכמים יותר, או אם היינו משקיעים יותר מאמץ בבירור שיטתי, היינו יכולים לדעת.

שאם הולכים לפי הכתוב ולא מחלקים בין לובשי חולצות, זה בגלל ההבנה שאנחנו לא יכולים לחלק סתם, אז כל עוד אנחנו לא יודעים איך לחלק, אי אפשר למעט את לובשי החולצות או כל דבר אחר. (אני קראתי לזה שבגלל הספק שלא יודעים איך לחלק, הולכים לחומרא לפי הכתוב.)

אז לכאורה אין לנו דרך לדעת איך לחלק אם לא נקבל את האפשרות לפחות לאפיין הטעמים (שזה קצת מוזר, כי איך אפשר לאפיין את הטעם אם אתה לא יודע מה הוא?).

במיוחד אחרי שהייתה הסכמה (מוחלטת) על כך שאנחנו לא יודעים את הטעם.

אני חושב שהדרך לתרץ את הסתירה תהיה לומר שרבי שמעון לא באמת דורש את הטעם של התורה (אפילו שזה בדיוק מה שכתוב ) אלא, דורש משהו אחר ולא קשור. בהצלחה לתרצן!

א. לפי מי שאומר שאנחנו לא יודעים את הטעם, גם הוא לא ידע.

ב. למה אנחנו לא יכולים? 

ג. רבנים עושים את זה.

ד. כנראה שמי שחלק עליו מבין יותר ממך וממני (וכנראה שהם חשבו שהם מבינים יותר ממנו)

ה. אני לא מקבל את הטענה שאדם היה כל כך חכם, במידה שלו היה מותר לעשות משהו (הגיוני) ואנחנו לא יכולים להבין את זה.

אני עדיין חושב שהדרך הכי פחות גרועה לתרץ תהיה שהוא לא עשה את זה אלא עשה משהו אחר.

אבל כן אומר שאתה מבלבל בין הדברים, חלק מהשאלות טובות, וחלק פחות (ואז אתה נזקק לתרץ אותם...). לגבי ר"ש, כבר תירצו העולם שמדובר במצוות שכליות לבד, וגם בהן לא בכל המצוות מצינו שחידש בהן ר"ש וסו"ס הלכה כר"י. בנוסף, הדיון פה הוא לא למי יש יותר מנת משכל אלא מי יותר קרוב לשמועה, ולכן מקובלים עלינו דברי חז"ל שהיו קרובים במסורות ובהבנות, והדיון פה הוא בכלל לא למי יש יותר IQ. עכ"פ זו סוגיא רחבה מיני ים וגלל קוצר הזמן אסתפק בלקשר לשיעור נחמד של ר' אשר וויס בנושא - טעמא דקרא וטעמי המצוות - תבונה

לפי מי שאומר שאנחנו לא יודעים את הטעם, אנחנו לא יודעים אותו אף פעם. מה הסברא לחלק בין מצוות שכליות למצוות "לא שכליות" (? אולי לא ברורות). מה גם שלדעתי המצוות הנקראות שכליות, לא מובנות גם הן.

זה לא משנה מי קרוב יותר לשמועה. זה עניין של סברא, של הבנה. אני חושב שאי אפשר להסתמך על משהו שאף אחד לא יכול להסביר לך למה הוא נכון.

אני מסכים שאין דיון על מנת המשכל שלהם מול שלנו, אבל משום מה, אנשים ממשיכים להשתמש בטענה הזו, שוב ושוב.

מדבריך חשבתי שגם אתה מסכים עמה ("מבין קצת יותר ממך וממני"), אבל כעת אמרת שלא התכוונת לכך.

עד כאן תגובה להודעה שלך. בהמשך תגובה למאמר של ר' אשר וייס.

זה שלדעתך אין סברא לחלק בין מצוות שכליות, לא אומר שאין סברא כזו. אם נגדיר שמצוות שכליות הן מצוות שכן יכולות להיות מובנות בפנ"ע - אז  ודאי שמובן יותר למה ר"ש דורש דווקא בהם טעמא דקרא(ושוב, הלכה לא כמותו). במחילה, אבל השלילה הטוטאלית גורמת לי לחשוב שלא דקת.

זה משנה מאוד מי קרוב יותר לשמועה. התורה מועברת לא רק כטקסט אלא גם כמכלול שלם של מסורת והבנות. לא סתם צורת ההעברה המקורית היא מרב לתלמיד, יען כי טקסט יכול להתפרש בכמה וכמה דרכים, והדברים מפורסמים.

ושוב, אתה נוקט בצורה טוטאלית ("זה לא משנה") וזו הבעת דעה באופן ילדותי ופשטני למדי. לוגיקה היא כלי חשוב אבל עם מגבלות משמעותיות. אהובים עלינו דברי שרלוק שממהלכה של טיפת מים ניתן להסיק על מפלי הניאגרה, אך מי שקצת טעם טעם חכמה - בין אם בהיסטוריה, ארכיאולוגיה וכו' יודע כמה קשה להגיע באמצעות היסקים לוגיים בלבד כדברים,ועד כמה לא מוכרחים הדברים.

"אני חושב שא"א להסתמך על משהו שא"א לא יכול להסביר למה הוא נכון" - ושוב הכשל של ההכללה הפשטנית חוזר. הדברים לא נכונים. ישנם שאלות רבות שאמנם אנו צריכים לדעת למה א"א לתת לכך תשובה, אך בפרטים הקטנים בהרבה מקרים אין תשובה לכל דבר. וכבר בספר החינוך נקט כמדרש שמה לי שחיטה מהצוואר ומה לי מהעורף אלא שנתנו המצוות לצרף בהם את הבריות.

לגבי הסיפא, אה"נ. מה זה משנה מי חושב מה. (ועיי' במדרש על ר"ע ומשה)

אני התכוונתי ששום מצווה לא נקראת "שכלית" כי כולן לא מובנות. ואז לא היה לי כוח להיכנס שוב לשאלה אם יש טוב. אז הניסוח שלי היה דפוק לגמרי. (אומנם הייתי שמח אם היית מרכך את דבריך, אבל אני מבין שהפסקה הייתה אדיוטית לחלוטין ואני מבין אם התרעמת עליה. מה גם שאני עצמי משתמש לפעמים בלשון תוקפנית, גם בלי כוונה.)

כנראה שוב הייתה אי הבנה בינינו כי לא הבנתי את דבריך.

- רבי שמעון דורש את טעמי המצוות. 

- לא מסתדר עם היהדות

- רבי שמעון מבין יותר ממנו ביהדות

- רבי שמעון הסתמך על השכל שלו בדורשו את טעם המקרא. כלומר הוא הבין שאנחנו יכולים להבין אותו, והוא עשה את זה. זה לא מסתדר עם מי שאומר שאי אפשר להבין את טעם המצוות.

- רבי שמעון היה קרוב לשמועה. לכן הוא היה יכול לדרוש את טעמי המצוות

- למה זה שהוא קרוב לשמועה אומר שהוא יכול לדרוש את טעמי המצוות ואנחנו לא? הרי הוא מקבל את זה ששכל אנושי יכול להבין את טעמי המצוות. מה הסברא לומר שבימינו אי אפשר ובימיהם היה אפשר?

- "התורה מועברת לא רק כטקסט אלא גם כמכלול שלם של מסורת והבנות. לא סתם צורת ההעברה המקורית היא מרב לתלמיד, יען כי טקסט יכול להתפרש בכמה וכמה דרכים"

כלומר, להם היו כלים שאיתם הם היו יכולים ללמוד את טעמי המצוות ולנו אין את אותם כלים.

במהלך כתיבת ההודעה הבנתי את דבריך.

מקבל. זה אומנם קצת דחוק לומר שהיו להם את כל המסורות הללו ולנו לא נשארו מהם זכר, אבל אני מקבל את זה כאופציה.

הפסקה האחרונה שלך

- אני התכוונתי שאי אפשר לומר שX הבין משהו אבל אף אחד לא יכול להסביר איך הוא הבין את זה. אבל אם אומרים שהסיבה שהוא הבין היא כי היו לו רמזים, ולנו אין אותם, אני מקבל את האופציה לחשוב שהם נכונים.

לא ידעתי על המימרא הזו של רב.

אם אני מבין נכון היא אומרת שבכלל אין טעם אלוקי למצוות אלא רק "לצרף בהם את הבריות"? מה זה אומר לצרף בהם את הבריות? ואם זה לא משנה אז באותה מידה היה אפשר לפסוק מהעורף. אולי לא הבנתי את דבריו בגלל שלא הבנתי מה זה לצרף את הבריות...

?

אגב, השאלה בראשית השרשור עסקה במשהו שונה, אבל אני שמח שהסברת לי גם את ההגיון האפשרי בדברי רבי שמעון.

השתמשת בביטויים מוחלטים, ולכן התגובה שלי הייתה מעט חריפה. מאחר ואני רואה שאתה לא בא רק לשם ויכוח בעלמא, אשתדל להתרכך. עמך הסליחה.

לא כ"כ ירדתי לסוף דעתך ועל מה אתה מצפה שאתייחס, לכן אענה לפי הבנתי, על ראשון ראשון וכו' ואח"כ תוכל להכווין אותי בהתאם. אני לגמרי מסכים שקשה לקבל ש'למישהו' היה רמזים, ולכן הצעתי את הפתרון הנ"ל שאפשר להרחיב בו מאוד מאוד, אבל לענ"ד בו טמון השורש להבין את העניין.

לגבי המימרא, שיטת החינוך שמתבססת בין השאר על המימרא הזו, היא שבאמת אין לפרטי המצוות (זו לא בדיוק שיטת הרמב"ם ואכמ"ל) טעם ברור, ולכאורה מבחינת הבורא יתברך אין באמת הבדל אם תשחט מהעורף, או מבית השחיטה. אלא שהמצוות נתנו כמערכת ציווים - שעצם מילואן - הוא מילוי רצונו של הבורא, וזו בעצם המטרה. 'לצרף' היינו כמו לזקק, לטהר (מלשון לצרף מתכת כלשהיא) [תוכל להסתכל בתפארת ישראל פ"ז אם כי כמובן הלך בדרך אחרת].

גבי השאלה שכתבת כאן, קצת קשה לי להתייחס מאחר והיא נורא כללית. אבל ודאי שאין להדחיק. צריך לחקור ולדרוש היטב, אם כי יחד עם זאת להכיר עצמך שלא תמיד אתה מבין עניינים מורכבים מהר ומיד, ודברים לפעמים לוקחים זמן. לעיתים אולי צריך להשכיל יותר בכל מיני תחומים. אבל מותר להשאיר נושא בצ"ע, וכמובן להכיר בכך שצריך לעמול בו ולחשוב עליו בהמשך.

אז לפי שיטת רב, אפשר היה לפסוק שצריך לשחוט מהעורף ואסור מהצוואר. או שצריך לקפוץ 3 פעמים ולהגיד מי שלא קופץ אדום. (אם ישתמשו בהצעה הזאת, צריך לזכור שיש לי זכויות מעתיקים )

הפסקה האחרונה שלך התייחסה לחתימה שלי? אני לא בטוח...

לפי השיטה הזו, ברור שלא. חשוב דווקא לשחוט מהצוואר כפי שההלכה אומרת, אלא שהטעם הוא לא מאחר וכך הבהמה פחות סובלת - אלא מפני שכך ציווה ה'. וזהו.

לגבי הפסקה האחרונה - כן...משום מה חשבתי שזה חלק מההודעה.

ממילא מה שלא יפסקו, אנשים יעשו כי ה' ציוה.

לגבי הפסקה האחרונה

אה, לא התכוונתי לדיון הזה. זה משהו כללי כזה.

הרעיון שאין לנו מושג בשביל מה פרטי המצווה. ודאי שאנו כן מניחים שיש רצון שנעשה בדרך מסויימת (ושוב, אין לנו מושג למה) ומכאן ודאי שלא פוסקים איך שרוצים, אלא כפי שמבינים את הדרך הזו.

אגב, לכאורה כולם צריכים להסכים עם רב. הרי אנחנו קובעים מלא דברים לאו דווקא לפי "דעת ה'" לפחות לא המקורית, או איך שלא נקרא לזה.

הוכחות:

הדין שהולכים לפי הפסק גם אם הוא לא נכון לדעתך (הסיפור על יום כיפור לפי 2 שיטות)

אבל אפשר לדחות שזה כדי שלא יהיו מחלוקות בעמ"י או משהו כזה.

תנורו של עכנאי. "לא בשמים היא".

קידוש הלבנה שנתון לבית דין ברמה שיכולים לקבל עדי שקר אם "צריך".

כלומר, הדין הוא מה שחכמים קובעים לא משנה מה ה' התכוון. (סליחה אם זו לשון ישירה מדי. [גסה מדי])

לפי השיטה שאמרנו, אין טעם - הטעם הוא רק בגלל שה' ציווה. לשיטות האחרות, ודאי שה' ציווה, אך יש לכך טעם מסוים וכו' ויש הסבר לפרטי המצווה, כל שיטה ודרכה.

ההוכחות שאתה מביא כאן הן לא קשורות, הרעיון בהם הוא שברגע שהתורה נתנה - שוב אנחנו נצמדים לדרכים אותם קבלנו ללמוד אותה. ולא נסמכים על הוראות נבואיות (ואכמ"ל).

אז אם...

לא נתווכח בדיוק על פירוש הדברים לא בשמים היא, אבל בכל אופן אתה אומר שיש כלל שלא נסמכים על הוראות נבואיות, שהם אומרות את דעת ה'. אם היינו דנים מבחינת הטעם, לכאורה היה צריך להבין שיש פה מקרה שברור מה ההלכה, והטעם לא יתקיים בלי ההלכה הנכונה.

זה בדיוק זה, הדרכים אותם קבלנו ללמוד אותה מראות שהטעם של ה' לא מהווה שיקול.

והתשובה שלי לא השתנה...לא. זה שאין טעם מבחינתנו לפרטי המצוות, לא אומר שהם לא חשובים.(וכמובן שזאת רק לפי שיטה אחת) אני לא יודע מאיפה אתה מסיק כך אוטומטית... 

לא הבנתי את דבריך כאן, התחביר כאן, במחילה, לא בדיוק ברור. גבי הפסקה האחרונה, אני באמת לא יודע מאיפה הגעת לזה, זה קצת נראה שאתה קובע את המסקנות לפני ההיקש. בכלל, מה הרקע שלך בלימוד אם אפשר לשאול? 

אני לא בא לזלזל, אלא באמת תוהה כדי שאוכל להביא דוגמות רלוונטיות. 

לא אמרתי שהפרטים לא חשובים, אבל הם יהיו חשובים בכל אופן שייקבעו אותם.

מוחל.

"לא נסמכים על הוראות נבואיות" מדבר על הבת קול.

כלומר, לא סומכים על בת קול. אם היה טעם למצוות, טעם שמתקיים רק בקיום ספציפי של המצווה, היו סומכים על הוראות נבואיות, הן מראות מה הדין האמיתי. רק בדין 1 הטעם מתקיים, אז צריך ללכת לפי הדין הזה.

העובדה שיש לנו כללים שסותרים את זה, מראה שאנחנו מניחים שהטעם יתקיים גם אם נפסוק בצורה שונה מהנבואה.

האמרות "אלו ואלו דברי אולקים חיים", "שבעים פנים לתורה", אומרות כך. (אולי זה יסביר?)

אני חושש שהניסוח של הפסקה האחרונה, לא מעביר את המסר שאתה אומר במשפט האחרון.

במיוחד המילה "בכלל"...

לא אמרתי שהפרטים לא חשובים, אבל הם יהיו חשובים בכל אופן שייקבעו אותם.-

 אז זהו  - שלא. ושוב, העובדה שאין להם טעם, לשיטה הזו, לא אומרת שאפשר ללוש בהם כחומר ביד היוצר. אין הבדל בין השיטות לעניין הזה. (לבד מר"ש ומה שכתבנו בזה)

"לא נסמכים על הוראות נבואיות" מדבר על הבת קול.

כלומר, לא סומכים על בת קול. אם היה טעם למצוות, טעם שמתקיים רק בקיום ספציפי של המצווה, היו סומכים על הוראות נבואיות, הן מראות מה הדין האמיתי. רק בדין 1 הטעם מתקיים, אז צריך ללכת לפי הדין הזה.

העובדה שיש לנו כללים שסותרים את זה, מראה שאנחנו מניחים שהטעם יתקיים גם אם נפסוק בצורה שונה מהנבואה.

לאו דווקא, מאחר ואתה דן באופן תיאורטי, אבל בפועל זה פשוט לא עובד כך. זאת ועוד, המימרות הנ"ל לא קשורות כלל באופן ישיר לדיון של טעמי המצוות. שלישית, נראה שאתה תופס מימרות בצורה קצת פשטנית, לכל כלל יש יוצא מהכלל. למשל, המימרא ש'אלו ואלו דברי אלוקים חיים' - איננה מכריחה שבכל מח' שני הצדדים צודקים וכו'.

אני חושש שהניסוח של הפסקה האחרונה, לא מעביר את המסר שאתה אומר במשפט האחרון.

הדברים לא נאמרו כדי לפגוע חלילה, אלא כדי לנסות לקבוע הנחות ייסוד בדיון, שבאופן טבעי הן תלויות בידע. המילה 'בכלל' לא באה במובן שהבנת כנראה, אם כי כנראה מדובר בצורת שימוש מיושנת שלי. צודק, אתה יכול להתעלם ממנה

אבל הבן אותי, לענ"ד חלק גדול מאוד מההסתבכות שלך כאן תלויה בכך שכנראה לא יצא לך ללמוד הרבה פעמים סוגיא מהמסד ועד הטפחות. יתכן שבהמשך כאשר תצליח לחקור וללמוד, הרבה מהתהיות בנושא הזה יתייתרו מאליהן...

אגב, "ור"ש מכדי בעלמא דרשינן טעמא דקרא לכתוב רחמנא לא ירבה ולא בעינן לא יסור ואנא ידענא מאי טעמא לא ירבה משום דלא יסור" נראה די ברור מה הוא חושב על לימוד טעמי המקרא, בלי המסורות או הכלים שדובר בהם לפני כן. אבל כנראה גם פה אפשר לתרץ בדוחק שהיו להם כלים שנראים לנו כמו הגיון פשוט, אבל במקרים אחרים היו נראים בלי הגיון.

ועוד קשה איך מי שחולק עליו לא השתמש באותם כלים, וי"ל שהיה אפשר לפרש את הדברים ל2 האופציות, כל אחד בחר איך שנראה לו.

המסורות הללו.

"...ר"ש דריש טעמא דקרא לחדש הלכה אף כשאין מקור לטעם אלא מאובנתא דליבא"

אבל בגלל שזה עוד בשלב הקושיא, זה לא מספיק אמין. אביא עוד ציטוט:

"נראה לכאורה דאף ר' שמעון לא דריש טעמא דקרא אלא במצוות שכליות שהן בכלל המשפטים וטעמם מובן באופן ברור אם מתוך עצם הענין אם מתוך כונת הכתוב"

מי שמבין טוב יותר את הכיוון הכללי של התורה, יכול להבין טוב יותר מסברא דברים שלא נאמרו במפורש.

הוא כותב "מובן באופן ברור אם מתוך עצם הענין אם מתוך כונת הכתוב"

איך תסביר? שזה מובן באופן ברור למי שמבין את הכיוון הכללי? טוב, שיהיה. תסכים איתי שזה דחוק...

ולכן הם נקראות שכליות, ושל חלק אחר לא. [או שאנחנו בכלל לא יודעים, או שאנחנו רק יכולים לשער].

זו דעה די מרכזית, וגם ההיגיון שלה ברור. 

למי שיותר קרוב לשמועה, יכול להיות יותר ידע על הכיוון הכללי של המצוות, שמאפשר לו להבין יותר את הטעמים.

אתה צודק

נראה מדבריו שהוא חולק על כך שאנחנו לא יודעים את הטעם של כל המצוות. (סותר את המסקנה מהשרשור הקודם. יש! )

לפי דבריו, שאנחנו יודעים את טעמם של חלק מהמצוות, קשה - למה לא פסקו לפי הטעם?

דוגמא: מצוות ציצית. ("למען...")

אם זה הטעם, מה זה משנה אם זה התכלת המקורי או משהו כזה, אם זה בצבע כחול, זה מזכיר. (בלי להיכנס לשאלה אם זה בכלל מזכיר.) אם לבן גם מזכיר, לא צריך תכלת. הדיון בכלל לא אמור להיות מה התכלת המקורי.

לא הבנתי את החילוק שלו בין טעם לתכלית, כי הוא מזכיר אותו ואומר שהוא פירש אותו במקום אחר, ולא היו דוגמאות.

אני צריך ללכת. אמשיך את התגובה אח"כ.

יש מח' גדולה בעניין ולכל הצד היתרונות שלו. והמסקנה של החברה פה, אם כל הכבוד, לא קובעת מסמרות בעניין.

ולעניין עצמו, אכן. דברי אלו היו מכוונים למי שהסכים אז בשרשור ולא לכל יהודי מישראל.

אשמח אם תגיב גם לשאר ההודעה.

לגבי הדוגמא הספציפית שהבאת, ציצית, באמת זה בכלל פרטי המצווה שגם אם אנחנו מבינים את הרעיון הכללי, לא תמיד אנחנו מבינים חשיבות כל פרט ופרט.

הכוונה בין טעם לתכלית, היא לפי מיעוט הבנתי, שתכלית היא ה'מטרה' של המצווה - אם לא קיימת את המטרה - כל המצווה לא שייכת, ולכן במקרה כזה אנחנו מכוונים. לעומת זאת, בטעם  - המצווה לא קמה ועומדת על זה, אפשר לא להבין ולעשות.

התגובה היחסית האגרסיבית שלי נובעת מכך שיושב גדול הדור וכותב מאמר מעמיק. ובא מישהו, שאנלא יודע כמה רקע יש לו, ומחליט שיש לו קושיה ובכלל לא מעלה בדעתו אפשרות שהוא פשוט לא ירד לעומק הדברים. (עיי' מורה נבוכים ח"א פ"ב מש"כ בזה)

אוקיי, שאלה של הגדרה. (הגדרת המילה טעם)

ההבדל הוא מה ש"אדם כל שהוא" אמר?

כלומר:

נניח, ביקשו ממך לקנות חפץ מסויים.

אתה לא יודע למה רוצים אותו ("התכלית"). 

אבל, אתה מבין שלא מספיק שתבצע פעולת קניין, ותשאיר את החפץ בחנות, למשל. כי יש לך הבנה לגבי ה"טעם" של הבקשה.

ניסיתי לכתוב בצורה מכובדת, כנראה שאצטרך להשתדל יותר. (אלא אם כן אתה מצר על עצם האפשרות שלי להקשות. ואז תהיה לך קושיא טובה יותר הרי אני מתיימר לשאול שאלות על היהדות, שזה כל הרבנים מאז ומעולם).

(אגב, בשאלה הזו ספציפית, יש לי תשובה. אבל היא לא מסתדרת עם דברים אחרים. ואף אחד לא יקבל אותה בשום אופן, ואני גם לא כל כך אותה לומר אותה, מסיבותיי שלי.)

בכל מקרה, לגבי החלוקה אצלך בין הטעם לתכלית - לא ממש. לפעמים התורה מבארת את הסיבה - נניח שבמשכון מאישה אלמנה. לעומת, נניח, הסיבה ששחיטה היא דווקא מהצוואר - שיתכן שזו מניעת סבל, אבל כיום אנחנו לא נרדים את הבהמה לפני גלל כן.

הבעיה שלי היא לא עם שאלות, שזה בסדר גמור. אלא על שאלות שמעידות של קריאה מאוד מאוד רופפת של הטקסט, שזה כן קצת מעיד על חוסר כבוד, ולא רק בדברי תורה. גם אם היית מתחיל לתת קושיות סמי-רלוונטיות על תקפות תנאי קושי-ריימן הייתי מתרעם מאותה סיבה בדיוק.

אז לא הבנתי.

במשכון מאישה אלמנה, זה תכלית?

לגבי לפסקה האחרונה - מבין את הרעיון.

פשוט כך סיכמתי לעצמי את הדברים שלך

עכ"פ, לגבי משכון מאישה אלמנה - לא, תכלית הכוונה כמו מה שנאמר בציצית 'למען תזכרו' וכו'. במשכון מאישה אלמנה - זהו טעם בלבד.

כי אם של ר' גדליה נדל (ועל זה חוזר הרב שילת רצוא ושוב), ובכ"א הוא לא היחיד בעניין.

לדיון עצמו, אם ירצה הזמן אולי יהיה אפשר להגיב ביתר אריכות.

הוא...

לא לגמרי מדויק לדעתי. (מובא כהערת אגב, על דרך החשיבה של הפילוסופים)

האקסיומה של אוקלידס, שהוא מביא לדוגמא, באמת מתבססת על תפיסת המרחב שלנו. עליה ה"אקסיומה" מדברת.

כשאני אומר שיש לי 20 אצבעות, אני בעצם אומר, לפי החושים שלי, והתפיסה שלי, יש לי 20 אצבעות. וכן לגבי ההנחות של אוקלידס. הוא מנסה להרחיב ולייעל את הגיאומטריה, לפי התפיסה שלנו. זה עבד. הגיאומטריה מפותחת ויעילה.

אם מישהו רוצה להשפיע על החיים בתפיסה שלנו, הגיוני שישתמש בתפיסה שלנו. אם מישהו רוצה לחייב את החיים של כל מה שקיים לא משנה לאיזו תפיסה, צריך יותר מהתפיסה שלנו.

אבל במקרה שלנו מדובר על שם משפחה

בגמרא מוזכר אמורא ששמו רב שמואל בר שילת, אז הנחתי שזה שם אביו

אבל בספר היוחסין כתוב שזו אמו של רב שמואל

אז לשאלתך

לא, שילת זה לא שם של בן

כן שם נפוץ לבת

למעשה, מה שהוא מתאר כ"הרעיון של המצווה" זה הטעם.

הרעיון של מצוות ייבום, שמובא כדוגמא בתחילת הספר, זה בעצם הטעם. (נגלה בסוד שהתורה אומרת במפורש את הטעם - להקים שם לאחיו, נניח לתרצנים לתרץ.)

כל חילוק בעצם אומר מה הטעם. אם עשית חילוק מסברא, יש טעם. אם יש טעם, אפשר לעשות חילוק.

אף אחד לא מתקיים ללא השני.

נניח, ביקשו ממך לקנות חפץ מסויים.

אתה לא יודע למה רוצים אותו ("הטעם"). 

אבל, אתה מבין שלא מספיק שתבצע פעולת קניין, ותשאיר  את החפץ בחנות, למשל. כי יש לך הבנה לגבי ה"רעיון" של הבקשה.

כלומר אתה מבין שהטעם של הבקשה היא כזו שלא תאפשר את השארת החפץ בחנות.

הרעיון זה בעצם אפיון של הטעם. הרי, אתה לא חושב שהטעם הוא שהמבקש התערב שהוא יקנה את החפץ ומבחינתו אתה יכול לשבור אותו אחרי שקנית. אתה חושב שהוא צריך את החפץ ואתה צריך להביא אותו אליו.

יכולה לבוא מהבנה מסוימת ביחס לטעם, כפי שכתבת, ועדיין לא מחייבת את ידיעת הטעם עצמו.

היא גם יכולה לבוא מצורת הבקשה וכדומה. [וגם אז, היא משליכה לגבי הטעם, ולא מחייבת את ידיעת הטעם עצמו].

אפשרויות.

וגם אם אנחנו יכולים להבין את המאפיינים האלה, למה לא לצמצם אותם יותר? לפי הבנתנו...

במקרה

במקרה

כלומר, במקרה חדש, אי אפשר ללמוד משאר המקרים. זה הקושי...

אם תתן לו אחר כך תמונה של משהו מספיק לא ברור, הוא לא ידע.

תוכל לתת דוגמא?

אני לא מצליח להבין איך אפשר ליישם את זה על הלכה.

כלל ופרט וכלל זו אחת מהמידות שהתורה נדרשת בהן, לא שיטה הגיונית כלשהיא...

אפשר ללמוד מהם למקרה חדש, שונה מהקודמים.

בתורה כתוב שנשבעים על שור חמור שה או שמלה

וחכמים למדו מכאן שנשבעים גם על כיסא (למשל)

ולכן גם על כיסא, מה שנותן להם את האפשרות ללמוד זה המידה שהתורה נדרשת בה.

רציתי מקרה שהלימוד הוא מהמקרים האחרים.

שה זה מקרה אחד, כיסא זה מקרה אחר. מה אני מפספס

נשבעים על שור, חמור, שה, או שמלה, אז נשבעים גם על כיסא. (לימוד כזה באמת לא היה הגיוני)

הלימוד הוא מידה שהתורה נדרשת בה. זה לא לימוד של Machine Learning.

הברייתא עושה בדיוק את זה - מחפשת מה משותף לשה חמור שור ושמלה

כולם בהמות? לא

אה, כולם מטלטלין ויש להם שווי עצמי

אז גם על כיסא נשבעים, כי הוא מטלטלין ויש לו שווי עצמי

היה צריך גם להחליט איך מחלקים בין דברים...

אבל אם לא הולכים עם הטעם, אז היה אפשר באותה מידה ללמוד:

מה משותף לשה חמור שור ושמלה?

כולם עם האות ש' (כן, אני יודע שזה לא נכון)

אז כל מה שעם האות ש' נשבעים עליו.

למה לא נשבעים על קרקעות ושטרות?

רציתי לצאת ידי חובת כל השיטות, אבל אם באמת החילוק הזה אפילו לא הגיוני, יש עוד יותר מקום לשאול.

הסכמנו שהשאלה לא קשורה לטעמא דקרא?

זה בכלל לא הגיוני. (וכמו שאתה אמרת, זה גם לא הגיוני לפי הטעם, שזו עוד שאלה על הגמרא.)

רגע, אתה בטוח שאדם יכול ללמוד כלל ופרט וכלל מעצמו?

בהתחלה חשבתי שכן, התבלבלתי בגלל שזכרתי כמה מחלוקות על לימודי כאלה, אבל יכול להיות שהמחלוקת נבעה משיבוש בהעברת המסורת, ובאמת כל אחד שמע את הדברים מרבו.

אם אנחנו פוסקים שלא נשבעים על קרקעות ושטרות, כנראה זה מה שהתורה רצתה, לא?

אז הצלחנו ללמוד מפרטים לפרטים אחרים, בלי להשתמש בטעם. הידד

כלל ופרט וכלל חכמים דרשו בעצמם

(אני לא יודע באיזה גיל אתה. הקדמות הרמב"ם כבר למדתם?)

באותה מידה אפשר לומר שכל הדברים שיש בהם את האותיות ש' או ח', נשבעים עליהם ועל השאר לא.

עוד לא למדנו (אפילו שבפעם האחרונה שבדקתי, אני עדיין אדם אחד )

הייתי אומר שהוא מסתמך על הטעם, כמו רוב המקרים האלה, אבל פה אני אפילו לא רואה טעם, אז אני מניח שהדרך היחידה שלא לומר שהם טעו, היא לומר שהייתה להם מסורת.

אז לפי התשובה הזו (מי שיותר קרוב למשה), מתי זה כבר לא נחשב "קרוב"? ולמה? (בלי להיכנס לשאלה מה זה משנה בכלל אחרי 1500 שנה.)

(אעדיף לא לענות על שאלה זו.)

מה יוצא דופן?

להשריש, לשרש, לעקור.

יכול להיות שאנשים יאמרו לעקור. אפילו שבמשמעות להשריש יוצא דופן. מה שמישהו אומר, מסביר מה עלה לו לראש ראשון, לא מה נכון.

מה קרה אחרי האמוראים? למה הפסיקו?

לפי מה שאני יודע, בשיעורי מחשבת לומדים על כל זה

המהר"ל על נצחוני בניי, הקדמות הרמב"ם למשנה, ספר החינוך על אחרי רבים להטות...

אולי באמת כדאי לברר את השאלות שם, עם הרב?

לספרים אי אפשר להשיב, עם ספרים אי אפשר לדון או להתווכח.

עם אנשים, כן.

אני מעדיף אנשים.

(אל תדאג, ניסיתי כמה וכמה פעמים ספרים, אבל היו לי עליהם קושיות, אבל כנראה גם אמשיך לנסות.)

או למצוא חברותא בוגרת, וללמוד איתה את הספרים האלו

במקרה הטוב, ובמקרה הרע, הם סתם ניחושים.

עדיף לומר שהיו להם מסורות, אבל אמרת שזה לא נכון.

האופציה הבאה היא לפי טעמים.

מעניין, כל הגאונים הרגישו כך, וחשבו שבגלל רגשותיהם, כבר אסור לדרוש פסוקים להלכה. (לוורטים תמיד אפשר )

העובדה שרוב האנשים יגידו שפסנתר יוצא דופן, מעידה שיש קשרים שהמוח האנושי שלנו קושר יותר, וקשרים שפחות

(זה מזכיר לי את השאלה הפילוסופית, איך אנשים לומדים מה זה צהוב.

על ידי הצבעה על דברים צהובים? אבל איך הילד יודע שהכוונה לצבע, ולא לצורה? או אפילו ל-'דברים צהובים בתנאי שהם בעיר ירושלים'?)

שאנחנו יכולים להבין את הטעם \משמעות.

כשאומרים לאדם לא להרוג, הוא מניח שהבעיה היא הנזק שנגרם לאחר, לכן לא תהיה לו בעיה לשחק משחק בו הוא "הורג". האם הוא צודק?

אני לא בטוח שהבנתי את דעתך. האם הפסיקה שלנו צריכה להתבסס באמת על האסוציאציות שלנו? דבר שונה בין אדם לאדם, אי אפשר להכריע מחלוקות...

אכן, הדוגמא מראה שהילד מבין מה המשמעות\הטעם, על ידי הרבה מקרים?

איזה טעם יש בפיל ופסנתר אני לא יודע

השאלה איך מכריעים מחלוקות היא מעניינת

ולומדים עליה בשיעורי מחשבת

ובאמת שבלי להכיר את הטקסטים הבסיסיים אני לא חושב שהסבר כאן יועיל

בכל אופן, השאלה האם דורשים טעמא דקרא

די מקבילה לוויכוח שקיים בכל מערכת משפטית

על פרשנות תכליתית מול היצמדות ללשון החוק

לא יזיק:

אם יראו לילד\תוכנת הלמידה\אדם המשתמש בה 3 מכוניות צהובות, ויאמרו לו שכל אחת מהן היא "צהובה" ואז יראו לו ספסל צהוב, האם הוא יוכל לדעת אם הספסל הוא צהוב?

לא.

אבל הוא יוכל לנחש.

למידת מכונה היא מאוד מוגבלת מהבחינה שהיא צריכה כמה שיותר סוגים נתונים של מקרים שנתונה בהם ההגדרה, כדי ליישם אותה על דברים חדשים. בתורה, הדבר הזה לא מתאפשר.

האם אתה חושב שכשמביאים חילוק בין X לY לא מאפיינים (לפחות) את הטעם?

או שהכל נעשה דרך שיטת הלמידה שהצעת?

בין שתי הפסקאות הראשונות לאחרונה

ב. לא נראה לי שמאפיינים את הטעם

במקרה

מהי מצווה א: תפקידה של הכוונה (טור 342) - הרב מיכאל אברהם

מתעסק בעניין שיש למצווה באופן הגיוני עניין בפנ"ע גם בלי קשר לטעם הספציפי שלה

מה יגרום לי ללכת לקצה השני? שאני אראה צורך לאזן

כלום לא ישנה את דעתי.

הרצון שלי לחיים פשוטים

אבל עם השנים צצו הזדמנויות ודברים מעניינים

שעשו אותם לפעמים יותר סוערים

וזה נותן הרבה עניין ומשמעות בחיים

כשזה מתאים בקצב 

על בסיס רוגע ושלווה.

ואולי כשאזדקן אעדיף את השקט

בית שכיף לחזור אליו וטוב להיות בו

אבל לא שגרה אפרורית אלא הרבה יציאות, שמחה וכיף. 

מקווה שזה נקרא מספיק סוער

כמה אחריות יש לך על הכתפיים כיום

ואם זה אמור להשתנות בקרוב

ככה בתחושה שלי לפחות, וזה ילך ויפחת ככל שאתמקצע ואקבל ביטחון בעז"ה.

זה לגבי העבודה.

לגבי החיים עצמם, אז כן, אני רווקה הוללת כמו שאוהבים לומר ואין לי אחריות על משפחה/ ילדים

יהפכו את הכל לפשוט יותר.

אם אתה מחפש ריגוש אז שיהיה מוצלח וחיובי.

אם אתה מחפש פשטות מה זה אומר? לחיות כמו האמיש או מורמוני? לחיות כמו נזיר בודהיסטי או לחיות כמו פועל סיני במפעל לייצור מקלות אוזניים כדי להתקיים מחופן אורז ביום? לדוג דגים באנטרטיקה ולאבד תחושת זמן כמו אסקימו?

גם זה לא, אם אתה מחפש חיים פשוטים שיהיו מוצלחים.

"שירים פשוטים", שלמה גרוניך.

עיין שם והטה ליבך למוזיקה.

תלמד מה שאתה אוהב ורןצה

פרנסה זה משמיים

אבל בעבודה שאתה אוהב ונהנה יש יותר ברכה

תהנה כמה שאתה יכול

אל תדחה חלומות כי אחר כך לא תמיד יהיה לך זמן ואפשרות להגשים...

ואם אתה לא יודע זה הזמן לברר אותם.

ואם אין לך יכולת אז תתחיל להגשים אותם בקטן

כל פעם

נגיד דוגמא אני רוצה להיות אמנית קרמיה

אבל אין לי כרגע זמן או אפשרות לנסוע ללמוד מקצועי

אז אני אתחיל עם סדנה קטנה באזור שלי  ואז בהמשך אלמד מקצועי

אני רוצה לטייל בחול מסביב לעולם

אין לי מספיק כסף

אז אתחיל בטיול אחד

או קודם פה בארץ אם לא טיילתי בה כבר

וכו וכו יש אפשרות לתת מלא דוגמאות.

אה ואל תוותר על עצמך בשביל אחרים

אתה יכןל להתפשר או לעזור

אבל אתה הכי חשוב

כי אנשים מתחלפים לנו בחיים בקצב מהיר הם לא שווים שתוותר על עצמך אם גם ככה הם הולכים.

אה ואם קשה לך מותר לך לקחת הפסקה מהכל אבל בתנאי שאתה ממשיך

מותר לך שיהיה קשה ומותר לך לעצור  והאמת שלפעמים זה ממולץ מדי פעם בטוח השגרה איך אני עכשיו האם אני בסדר? מאושר?

האם זה מקדם אותי לעבר החלומות והעתיד שלי?

 ) לגביי לימודים כן זה סבל אבל שווה כי בסוף 

תעשה מה שאתה אוהב אבל תמצא באמת מקצוע שכם תוך גדי למידה תהנה(
 

הקשבה עצמית

מודעות עצמית

ולהיות במקום שלך ולא בריצוי של אחרים.

אם אתה מסכים להרחיב קצת איך מגיעים לזה, 
אני אשמח, תודה ממש.

מקלדת של מחשב זה אחלה. גם עט ונייר. גם זמן שבו אתה מדבר בחופשיות עם הבורא או עם אדם שלא נמצא לידך אבל אתה מדמיין שהוא שם. זה לא  כל כך משנה מה אתה עושה, העיקר זה להוריד את המחסום של היום יום ולנסות להבין באמת איך  הדברים אצלך עובדים ומה גורם לך להתקדם או מכשיל אותך.

– לא לקנות רכב לפני שמתארגנים על עבודה יציבה ומשכורת טובה

– לא להיכנס לשום חובות חוץ ממשכנתא

– ללמוד לבשל כן גם אם זה לוקח זמן

– לא התחתנת עם אף מעסיק אם רע לך תעזוב אלא אם כן אתה מרוויח יותר ממה שאתה מפסיד

– יש עבודות טובות וכיפיות

– עדיף להרוויח פחות וליהנות יותר בגבולות הסביר

– עדיף מקצוע כיפי יותר מאשר משהו שאתה לא אוהב בגבולות הסביר

– לקחת חופשים לעשות כיף שימותו כל השאר

אני זוכר שכבר שדיברתי איתך פה על החיים שאתה חווה כחתול זמני,
אז אני יכול להגיד לך שזה נשמע הרבה עצות בסגנון כזה.

זה עצות מאוד חשובות, אבל נשמע לי שהם רק טיפים לחיים,
ובשבילי חסר פה קצת משהו יותר עמוק לחיים מאשר כסף וכיף...

אלה פשוט מקומות שנפלתי בהם חזק וחבל שלא ייעצו לי (או שלפחות לא הפנמתי את העצות) מראש. אולי חוץ מהקטע של הרכב (אין לי רישיון ולא מתכוון להוציא).

איזה סגנון עצות היית רוצה?

העצה הכי טובה שאני חי לפיה היא לחיות את החיים שלי בדיוק כפי שאני רוצה. לבנות עולם משלי בדיוק לפי הסגנון שמוצא חן בעיניי.

לחיות את החיים בדרך שאני רוצה, זה באמת חשוב מאוד. תודה

שהאדם מצווה להידמות לבוראו,

וכשם שהקב"ה ברא את העולם, כך האדם עצמו צריך לברוא עולם (בעזרת התורה ויכולותיו האישיות)

מתי שהוא....לחתור ולהשקיע באיזון הנכון בין הגשמיות לרוחניות,

לזכור תמיד את המטרה, כיהודים.

– עדיף להרוויח פחות וליהנות יותר בגבולות הסביר

בעבר יצא לי לקרוא כתבה על אנשים שמעדיפים לחיות בדרך חיים הזאת, והאמת שאהבתי ממש.

גם מי שמרוויח הרבה ועובד מעט יחסית- עדיין יכול לעבוד פחות

ככל שמשקיעים יותר בקריירה בין אם ברמה של יותר שעות נוספות / זמינות אחרי שעות העבודה / כו' (או לחילופין לימודים השתלמויות) ככה לרוב מטפסים בסולם

ודי קל להגיע למצב של יותר מדי עבודה ביחס לרמת ההשתכרות שבאמת נדרשת ככה שה"פינוק" עולה בזמן ובבריאות יותר ממה שהוא שווה

לא באמת משנות חיים

רק שינוי- שיפור עצמי פנימי ויישום שלו

שיפור עצמי משיגים ע"י

ניסוי וטעייה

התבוננות/ הקשבה עצמית וסביבתית

אומץ

לקיחת אחריות 

הדרכה שהייתם נותנים.
נראלי שזה גם מה שהתכוונתי,
וענית על זה יפה, תודה

את יכולת ניהול הרגשות, דחיית סיפוקים.

לקחת את החיים ברצינות, להשקיע ולהתמיד. אבל לא לשכוח לרגע לכייף ולשמוח בכל הטוב שיש לנו.

ולקבל את מה שה' שולח לנו באהבה(:

במדדים רחבים ותנצל את הריבית דריבית.

תלמד מקצוע שיפרס אותך ולא תחביב יקר שיקטלג אותך כחכם.

בכל מה שנוגע לדייטים, תלך יד ביד עם ה', הוא יכוון אותך.

אפילו בתחום זניח כלשהו, כי לניירת יש משמעות אצל הרבה מעסיקים, בדגש על המגזר הציבורי.

וגם לשמור על הבריאות - בכל מקרה, החל מגיל 35 פחות או יותר, הגוף מתחיל להישבר, ולקראת גיל 40 מרבית האנשים יסבלו מבעיה כרונית אחת לפחות. אז למה להעמיס?

נ. ב. תתחתנו בגיל מוקדם, בגבולות הסביר. לקראת גיל 50 עדיף להיות הורה לבני 20+ ולהשקיע בעצמך (ע"ע מצב הבריאות) מאשר להמשיך ולהתרוצץ עם הילדוד'ס.

שזה מעט מאוד משרות במדינה ששואפת לקפיטליזם.

דווקא את זה הייתי מייעץ לא ללכת כי רוב האקדמיה היא בזבוז זמן וכסף בשוק החופשי למעט תחומים מאוד מסויימים STEM, משפטים וראיית חשבון, זה בגדול.

הוראה ורפואה ופרה רפואה גם כן אבל הם מכוונים למגזר הציבורי.

רוב רובה של האקדמיה מיותרת ואנשים כדי להתפרנס עדיף שילמדו אשכרה מקצוע מעשי.

שפותחת דלתות נוספות. אותו בעל מקצוע מעשי יכול לחוות פיטורין/למאוס במקצוע, ואז התואר שבידיו יאפשר לו להוציא תעודת הוראה, לעשות הסבה וגם להתברג אל תוך המגזר הציבורי שעדיין מונה מאות אלפי עובדים.

כאשר פסיכולוג עובר מסכת עינויים של 9 שנים לפחות (אם הוא מתקתק שני תארים ומתאם והתמחות לא כולל פסיכומטרי) כדי להרוויח פחות מאינסטלטור או שליח וולט הוא ישאל כמה פעמים בחייו האם זה היה שווה את זה? להתחיל עשור לתוך הקריירה ולהפסיד חצי מהפנסיה שהיתה יכולה להיות לו כשליח וולט בגללל אפקט הריבית דריבית, הוא צריך להיות פסיכולוג עם סופר אמביציות  ותודעת שליחות מטורפת כדי לענות כן.

אני לא נגד האקדמיה אבל חוגים שלמים ומחלות הפכו מיותרים לחלוטין, מתי בפעם האחרונה ראית מודעת דרושים שמחפשים בעל תואר במנהל עסקים תואר ראשון? ועדיין זה אחד התארים הראשונים הכי נחשקים בשוק, למה? אילון מאסק אמר שסוחרי סמים מבינים במנהל עסקים יותר מ95 אחוז מהמרצים למנע"ס.

מסגר או מעליתן קודם כל לא יפטרו אותו כל כך מהר כי השוק לא מוצף במסגרים ומעליתנים מה שאין כן בבעלי תארים מיותרים וגם אם יפטרו אותו הם ימצאו עבודה חדשה תוך זמן מאוד מאוד קצר.

ואם ימאס במקצוע תמיד אפשר לעשות הסבה, לא חייבים תואר בעבור זה.

בגדול אני מסכים איתך שתואר הוא כמו ביטוח, אבל כמו ביטוח של מכונית חדשה מהמפעל, אתה מקבל ביטוח על השנה הראשונה אבל אתה מפסיד 60 אחוז מהערך של המכונית תוך 4 שנים, זה ביטוח שממש כדאי לא לקבל אותו, אתה חושק במכונית חדשה אין בעיה אבל יש לזה מחיר, אל תצא פראייר, להיות בעל תואר מיותר זה להיות פראייר ברמה מטורפת.

לצבור חוויות, משמעויות וגם כאלה שהן סתם לכיף.

לא להתרגש מנפילות ומדברים, ללמוד לקום להתנער ולהמשיך הלאה.

אף אחד לא חי את החיים בשבילך, תבחר ותלך לאן שהלב והראש גם יחד מושכים.

וואו.

בהמרת המתח הדרמטי בשעמום קיומי

​בגרוויטציה רגילה, דוקים הוא משחק של עצבים מתוחים, נשימה עצורה ואצבעות רועדות. בגרוויטציה אפס, המשחק הופך רשמית לדבר הקל ביותר ביקום כולו.

​אפס אחוזי פסילה: אתה יכול לגשת לדוק הצהוב, להעיף אותו עם האגודל, לתפוס אותו בשיניים או לעשות איתו ג'אגלינג. מכיוון ששאר הדוקים נמצאים כעת במרחק של שלושה מטרים ממנו ונעים לכיוון המטבח, אין שום דרך פיזית להיפסל.

​

ניצחון מובטח: המשחק מוגדר כהצלחה מוחלטת ב-100% מהמקרים. אתה תמיד מנצח. הבעיה היא, שברגע שאתה מבין שאתה לא יכול להפסיד, אתה נאלץ להתמודד עם העובדה שאתה פשוט אדם בוגר שרודף אחרי חתיכות פלסטיק צבעוניות שצפות בחלל.

לאסטרונאוטים בתחנת החלל הבינלאומית.. 😃
 

בינתיים יש תיעוד של משחקים אחרים בתנאי חוסר גרוויטציה…

Gemini אומר:
 

למרות שלוח הזמנים של האסטרונאוטים בתחנת החלל הבינלאומית (ISS) עמוס ומחושב בדיוק של דקות, יש להם גם זמן פנוי (בעיקר בסופי שבוע ובערבים). פסיכולוגים של נאס"א מעודדים אותם מאוד לשחק, שכן משחקים קבוצתיים חיוניים לשמירה על בריאותם המנטלית, הפגת השעמום וחיזוק הגיבוש החברתי.

התנאים הייחודיים של חוסר כבידה (מיקרו-כבידה) שינו לחלוטין את הדרך שבה הם משחקים, והובילו לכמה המצאות ומשחקים מרתקים:

## 1. משחקי קופסה (בגרסת החלל)

משחקי קופסה רגילים הם סכנה בחלל – חייל שנופל או קובייה שנזרקת עלולים לרחף לתוך מערכות אוורור או מכשירים רגישים. לכן, המשחקים עברו התאמה מיוחדת:

* **שחמט חלל:** משחק השחמט פופולרי מאוד בתחנה (במיוחד בקרב הקוסמונאוטים הרוסים). לוחות השחמט בחלל אינם מגנטיים (כדי לא להפריע למערכות האלקטרוניות בתחנה), אלא משתמשים ב**ולקרו (צמדן)**. כל כלי וכל משבצת מצוידים בולקרו כדי שהכלים יישארו במקומם. בעבר אף נערכו משחקי שחמט היסטוריים בין אסטרונאוטים בחלל לבין אנשים על כדור הארץ.

* **סקרבל (Scrabble):** האסטרונאוט הקנדי המפורסם כריס הדפילד לקח איתו גרסת נסיעות של סקרבל. גם כאן, כל אות קטנה הוצמדה ללוח באמצעות ולקרו. הדפילד סיפר שאם אות אחת הייתה מתעופפת, לרוב היו מוצאים אותה בסופו של דבר במסנני האוויר של התחנה.

## 2. משחקי וידאו

מכשירים אלקטרוניים קטנים וקלים הם אידיאליים לחלל:

* **טטריס ו-Game Boy:** בשנת 1993, הקוסמונאוט אלכסנדר סרברוב לקח איתו מכשיר גיים בוי ומשחק טטריס לתחנת החלל "מיר" (קדם-תחנת החלל הבינלאומית). בכך הוא הפך לאדם הראשון ששיחק במשחק וידאו בחלל. הגיים בוי הזה נמכר מאוחר יותר במכירה פומבית בלמעלה מ-1,200 דולר.

* **StarCraft:** האסטרונאוט דניאל בארי לקח איתו עותק של משחק האסטרטגיה המפורסם *StarCraft* לתחנה בשנת 1999, וסיפר שזו הייתה דרך נהדרת עבורו להתחבר למשפחתו שנשארה מאחור.

* **מציאות רבודה (AR):** בשנים האחרונות נאס"א שלחה לתחנה משקפי *HoloLens* של מיקרוסופט (לצרכי עבודה). האסטרונאוטים ניצלו אותם גם כדי לשחק במשחקי מציאות רבודה כמו *RoboRaid*, שבו הם "יורים" בלייזרים על חייזרים וירטואליים שפורצים מקירות התחנה האמיתיים.

## 3. ספורט ומשחקים פיזיים מומצאים

החלק המאושר ביותר של הפנאי מוקדש לניצול חוסר הכבידה כדי להמציא משחקים שאי אפשר לשחק בכדור הארץ:

* **"חץ וקשת" ודרטס חלל:** כריס הדפילד המציא גרסת דארטס (חיצים) בטוחה לחלל (שכן חיצים חדים מסוכנים מדי). הוא בנה חץ באמצעות סוללת מצלמה כבדה כראש, אזיקונים כגוף החץ, ונייר כנפיים. החיצים הללו ריחפו באטיות ובאלגנטיות מקצה אחד של הקבינה לקצה השני.

* **אולימפיאדת החלל:** בעת שנערכו משחקים אולימפיים בכדור הארץ, האסטרונאוטים קיימו "אולימפיאדת חלל" משלהם. אחד המשחקים הפופולריים היה **"כדור ללא ידיים"** (No-hand ball) – האסטרונאוטים היו צריכים להעביר כדור פינג-פונג מצד לצד או דרך חישוקים, אך ורק באמצעות נשיפת אוויר מהפה, מבלי לגעת בו בידיים.

* **בייסבול וכדורגל לשחקן בודד:** האסטרונאוט היפני סאטושי פורוקאווה הדגים כיצד בחוסר כבידה אפשר לשחק בייסבול לבד – הוא חבט בכדור עם מחבט, ואז ריחף במהירות עצומה לקצה השני של החדר כדי לתפוס את הכדור שהוא עצמו חבט בו.

> **בונוס היסטורי:** המשחק הפיזי הראשון מחוץ לכדור הארץ לא היה בתחנת החלל, אלא על הירח! ב-1971, האסטרונאוט אלן שפרד (במשימת אפולו 14) הבריח איתו ראש של מחבט גולף ושני כדורים, חבר אותם לכלי איסוף דגימות, וחבט בכדורי גולף על פני הירח. בשל כוח המשיכה החלש, הכדורים עפו למרחק של מאות מטרים.

>

במידה והייתם יודעים שהם יקשיבו לכם, ומה שתגידו יכול לשנות להם את החיים.

אפשר לפתוח כזה ואז תגידי בו את מה שאת חושבת

(אני לא ממליץ לאף אחד להשקיע בהווה, רק אומר מה היה קורה אם הייתי משקיע בגיל 20... זה כמובן לא אומר שגם היום ההשקעה תשתלם)

האם הייתי ממשיכה להחזיק עד אמצע 2024? לא בטוח בכלל

ובכל מקרה, אם היית נכנסת לפני 13 שנה, אז היית ברווח עצום וחסר פרופורציות, לא משנה מתי בשנים האחרונות היית יוצאת... 

החלק שקשוח וצריך להאמין שזה שווה את זה, לא כזה עולה. זה קל

וכן, לקנות לפני 13 שנה כנראה היה צעד חכם

איפשהו לפני המסיבת סיום של כיתה ו', הייתי צריכה לקנות קצת ביטקוין.

צודק. מה חשבתי לעצמי

אנבידיה הרבה יותר

בשנת 2010 לצורך העניין, ביטקוין אחד היה שווה פחות מחצי דולר. אפילו פחות ב40 סנט.

היום, עם שווי של 64 אלף דולר, הוא גדל פי 160,000

זה כמובן תלוי באיזה יום מדויק בשנה אתה מסתכל, אבל זה הסדר גודל.

מניית טסלה הייתה שווה אז כ-1.3 דולר, היום 400 דולר, כלומר בערך פי 300.

160,000 זה הרבה יותר מ-300. זה 533 פעמים 300.

כלומר אם היית משקיע חצי מהכסף בביטקוין וחצי בטסלה, החצי של הביטקוין היה שווה היום פי 533 לעומת החצי של הטסלה, שכבר מזמן לא היה שווה חצי מההשקעה אלא שברירי אחוזים מההשקעה שלך מרוב שהביטקוין גדל בטירוף. 

את טסלה הכירו כבר בשנת 2010, כנ"ל את אנבדיה

אתה הכרת את ביטקוין בשנת 2010? 

אני אישית לא, לכן בכלל לא היה לי התלבטות האם להשקיע בו או לא

לניהול פורום שכיום נטוש

להיכנס עמוק, לרבדים הנוגעים בחיים. בכללי וגם של היום.

הקישור מוביל לדיון בפורום של ערוץ 7 שכותרתו **"מחפשת סלוגן/ מיתוג/ קונספט לטיול צוות מורות"**. בפוסט הפותח המשתמשת מבקשת רעיונות למיתוג או סלוגן לטיול צוות מורות, עם חיבור לנושאים של **גאולה, צמיחה וחינוך**. ([ערוץ 7][1])

אם המטרה היא למצוא רעיונות למיתוג כזה, הנה כמה כיוונים אפשריים:

* **מצמיחות גאולה**

* **צועדות אל האור**

* **מחנכות עתיד, בונות תקווה**

* **זרעי חינוך – פריחת גאולה**

* **בדרך לצמיחה משותפת**

* **מאירות את הדרך**

* **מחיבור לצמיחה**

* **משורשים של אמונה לפירות של עשייה**

* **גאולה מתחילה בחינוך**

* **יחד מצמיחות דור של אור**

אם תספר/י:

* גיל התלמידות,

* אופי הצוות (יסודי/תיכון/אולפנה וכו'),

* האם הטיול הוא יום גיבוש, סיכום שנה או פתיחת שנה,

* והאם רוצים סגנון רציני, מרגש או קליל,

אפשר להציע סלוגנים וקונספטים ממוקדים יותר.

[1]: מחפשת סלוגן/ מיתוג/ קונספט לטיול צוות מורות - צעירים מעל עשרים "מחפשת סלוגן/ מיתוג/ קונספט לטיול צוות מורות | ערוץ 7"

דכדוך וחרדה זה סיבה לעשות עבודה אבל זה לא מוריד את הערך שלך או משהו כזה.

מה עומד ביסוד התחושה הזאת?

– אם יש לך מחשבות לא מאורגנות, אז אוקיי, שיחה זאת אחת מיני דרכים רבות לסדר אותן (ובכלל, לא כל המחשבות צריכות סידור, לפעמים עדיף פשוט לתת לעצמך לחיות את ההווה).

– אם זה כדי ש"יבינו אותך", מה בעצם נותנת העובדה ש"מבינים אותך"? יש בזה תועלת מטפיזית, מעבר למה שאתה מייחס סובייקטיבית לעובדה הזאת?

– אם זאת תחושת בדידות, האין משהו אחר, כיפי, שתוכל לעשות כדי למלא את החלל הריק?

קראתי פעם בספר של פסיכיאטר נחשב שחלק גדול מהחוסן שלנו הוא היכולת ליצור מעין "הורה פנימי" או "מדריך פנימי" או איך שלא תרצה לקרוא לזה. בן־זוג פנימי. קבוצת מעודדות פנימית. לא ממש כדמות, אלא כפונקציה שדוחפת אותך, נותנת לך כוחות, אתה יכול לדבר איתה (יענו, לא במובן של חבר דמיוני, אלא פונקציה פנימית בתוכך שמסוגלת לנתח – גם לאו דווקא לנתח, אלא יותר כמו "לסדר" את עולמך הרגשי).

זה נושא שהזכיר אותו בדרך אגב בהקשר של הפרעת אישיות גבולית כמדומני כך שלא היה שם הסבר אבל בגדול אפשר לגשת לזה מכמה כיוונים שונים.

במסגרת הכללית, האדם הוא כמו חֶברה בע"מ קטנה. כשהוא נולד, אין לו מושג מכלום וכל הפונקציות שלו הן במיקור חוץ (חום ביטחון מזון היגיינה תשומת לב צרכים רגשיים). בהדרגה ככל שאדם צובר ניסיון בחיים ככה הוא יכול לבצע יותר ויותר פונקציות לבד, עד שהוא מגיע לאיזשהו אקוויליבריום מסוים שבו הדברים "עובדים" (גם אם לא בהכרח באופן אופטימלי).

אז נניח אקוויליבריום לא אופטימלי: בן־אדם חי לבד אבל לא יודע לנקות ולא יודע לבשל. זה אומר שאו שהוא חי רעב בזבל, או שהוא מבזבז המון כסף על שירותי משק בית + אוכל בחוץ (=מיקור חוץ). אלא שאוכל בחוץ יכול להיות יקר ולא תמיד זמין. ולפעמים המנקה מבטלת. אז אם בשלב מסוים נמאס לו הוא פותח את ספר ההוראות של המטאטא ומתחיל לטאטא. וגם לומד איך מכינים חביתה בסיסית. כן זה קשה ומטורף אבל אנשים עושים את זה מי היה מאמין. ככה זה גם בהרבה חברות, בתור התחלה קונים כל־מיני שירותים במיקור חוץ עד שזה נהיה יקר ולא משתלם וכבר יותר קל להכניס את הידע הזה לתוך החברה ו"לעשות זאת בעצמך".

היות ורבים צרכי האדם, לכל אחד יש איזה עניין שמצריך דגש מיוחד. למשל יש אנשים שמאוד קשה להם לקבל החלטות. אז או שהם יכולים "להתעלק" על מישהו החלטי (אם זה עובד זה עובד אין לי בעיה, אבל אם זה לא עובד אז...) או להתחיל להעסיק בתוך המוח שלהם "יועץ אסטרטגי פנימי". פשוט ללמוד לקבל החלטות.

או מישהו אחר שמאוד סובל משעמום. אז אפשר להציק בלי הפסקה לחברה הכי טובה... או להקים מערכת בידור פנימית אצלך בתוך הראש! זה הרעיון. וברגע שיש לך כל הכוחות הנפלאים האלה, ממילא אתה חושש פחות כי אתה יכול לעשות הכל ולהתגבר על הכל.

זה נשמע כמו פסיכולוגיה בשקל אבל האמת לא ממש רציני קראתי על זה וגם דיברתי על זה עם אנשי מקצוע בשיחות מטא והתלהבו מזה מאוד.

אז ראשית תתחיל מלשאול את עצמך: איזה איש מקצוע פנימי הייתי צריך? או מה הייתי רוצה לדעת לעשות? הזכרת לצורך העניין חרדה, דע לך, יש הרבה מאוד דברים שאפשר לעשות עם חרדה – אם בהקשר של מיינדפולנס/קרקוע/תרגילים פיזיים/קוגנטיבי. נושא שנחקר המון. לא הכל בהכרח עובד מושלם, אבל למה לא לנסות לחקור את הנושא? מה עוזר לחרדה? במקום שתהיה תלוי לחלוטין בחסדי מישהו שיצטרך "להכיל" אותך ולהקשיב לך כו' למה לא תכיל את עצמך? או בנושא של קבלת החלטות: לקפוץ למים, לפתח כל־מיני כלים שעוזרים לקבל החלטות (רשימת בעד ונגד ו־CUTOFF או דברים בסגנון), או בנושא של בדידות: להיות אתה החבר הכי טוב שלך.

בקיצור תחשוב לגבי זה אני לא יכול לומר לך בדיוק מה אתה צריך או איך בדיוק תיראה הפונקציה של "החבר הפנימי" אצלך אישית אבל חושבני שזה כיוון פצצה.

אבל תודה בכל אופן.

התגובות שלך נוטות להחכים (או לפחות לתת תחושה כזו).

כן ידוע שתגובותיי נכתבות בחכמה חתולית זמנית מופלאה (או לפחות נותנות תחושה כזאת).

מה יקרה כשייגמר הזמן. מה אז יעשה החתול? או למה הוא ייהפך...

אבל עזוב.. אסור לנצל"ש שירשורים של אחרים.

חתולים אחרי שהם מגיעים לגיל מופלג הזנב שלהם מתפצל לשניים והם הופכים לנֶקוֹמַטַה.

Nekomata - Wikipedia

בלי קשר לפותח השרשור מרגישה שזו זעקה שמבקשת להיזעק, ולי יש עכשיו מילים עבורה אז מניחה אותן פה :

למה צריך מישהו?

בהכי פשוט - כי ככה.

וביותר מילים - כי ככה העולם בנוי.

העולם בכללותו, בטבעו, בנוי על מערכות יחסים (בין אם מערכות גומלין הדדיות, טפיליות או במערכות אחרות).

גם היצורים הכי סוליסטיים בעולם, גם בעולם הצומח וגם בעולם החי, מנהלים מערכת יחסים עם יצורים אחרים בסביבתם.

מייצרים תקשורת מסויימת, בפרט עם בני מינם.

ואם הם כך...

על אחת כמה וכמה בני אדם.

בני אדם בנויים לחיות בסביבה של חברה וקהילה כזו שמאפשרת תמיכה ועזרה הדדית.

ועם כמה שאפשר למצוא מיליון סיבות למה אנחנו לא באמת זקוקים למישהו, ושיש פתרונות אחרים, בפועל בחיים עצמם אנחנו לא בנויים ללבד הזה לאורך זמן.

לא אני אמרתי, התורה מלמדת אותנו.

הרבה מאוד מהמצוות שאנחנו לומדים עליהן בתורה ומבקשים לקיים בחיינו, נוגעות לבין אדם לחברו ולדרך לייצר חיי חברה וקהילה תקינים ובריאים, מחברים ומחוברים לנשמה שלנו, הפרטית והכללית.

הן נוגעות ומלמדות אותנו לגבי ההיבטים הרגישים והעדינים ביותר במרקם החיים המורכב, מתוך תשומת הלב לפרטים השונים שמרכיבים את הכלל. ואת זה לומדים גם מהנהגותיהם של אבותינו ומנהיגינו לאורך הדורות.

הבחינה של לא טוב היות האדם לבדו, היא בסיס ויסוד לא רק בהיבט הזוגי, אלא גם בהיבט החברתי העמוק.

להתהלך בעולם תקופות ארוכות בתחושה של אין עם מי לדבר, אין מי שיקשיב... זה נורא.

קשר עם אדם קרוב שנמצא שם, פשוט נמצא שם גם אם אין לו דברים חכמים מדי לומר, זה צורך בסיסי.

שכשרוצים לשתף במשהו שמח או סתמי, או לפרוק מהלב, יש מי שנמצא שם לשמוע ולאסוף, ולחזק... והוא עושה את זה מהלב (ולא צריך לשלם ולפנות זמן ביומן כדי שזה יקרה).

שכשרוצים לחלוק זמן איכות שנותן כח וממלא, יש עם מי לתכנן ולעשות וליהנות.

וזה הרבה לפני שבכלל מגיעים לניתוחים פסיכולוגיים, טיפולים, בניית חוסן פנימי, תקשורת מיטיבה של ההורה עם הילד הפנימי ודומיהם.

כי זה הרבה לפני ה'תבינו'.

זה עוד ברמת ה'תראו'.

פשוט תראו אותי, במובן הכי פשוט ובמובן הכי עמוק.

אי אפשר לאמוד בכלל את הערך של חברות אמת נוכחת בחיים של האדם וכמה זה בפשטות נותן חיים.

יש לנו כח לתת חיים בהתעניינות פשוטה וכנה,

אז בואו ניתן חיים!

ולא צריך ללמוד רפואה או פסיכולוגיה בשביל זה...

אלא פשוט להיות שם עם הלב בענווה.

ורק להקשיב ללב שזועק שזה כל מה שהוא צריך עכשיו.

נוכחות והקשבה.

(חשוב לי לומר שאין בדברים שלי כדי להפנות אצבע מאשימה כלפי אי מי, במיוחד לא כלפי כותב התגובה. נעזרתי בתגובה הזו כדי להמשיך לעולם את המילים שביקשו לצאת ולעורר על מה שהתבקש).

אפשר לתת מקום ללב לזעוק את בדידותו כמה שרוצים גם לקבל את המקום הזה באהבה ובהכלה.

השאלה שלי היא האם זה משהו שמזיז קדימה.

אם חברויות אמת משמעותיות וזמינות אכן יכולות לתת מענה הולם, אז למה לא, אם זה עובד זה עובד.

אלא שעל־סמך המצב שמתאר פותח השרשור, מה אפשר לייעץ בכיוון הזה? לפנות לאנשים ברחוב? לעבור על האלפון מבית הספר ולנסות לחדש חברויות נשכחות? לחפש חברים במרשתת? כאילו, אין בעיה, אם זה עובד, זה עובד...

כשהמשאבים האלה אינם זמינים אפשר אכן להיות שקוע במשבר קיומי, אבל חושבני שאין זו גזירת גורל כי אפשר לעשות גם מסע אל הנפש פנימה ולמצוא שם באר מים חיים. אם אין לחם נאכל עוגות.

במקור קראתי את הרעיון ביחס להפרעת אישיות גבולית שזה מצב שבו הצורך לא יודע שובע לכן בלתי־פתיר באמצעים חיצוניים ברמה הגיונית. מה שמצריך שינוי מערכתי. כלומר אם הדרך הזו חסומה אז מנסים משהו אחר. לא באתי לשלול שום גישה או רעיון אחר אלא רק לתת את הכיוון שלי בתקווה שהוא יכול לעזור כחלק ממגוון רעיונות.

///

במאמר מוסגר כחתול זמני איני חברתי במיוחד לכן "פשוט תראו אותי" פשוט לא אינטואיטיבי בשבילי ברמה שזה לא ממש אומר לי כלום. כאילו, אני מבין שלאנשים אחרים זה כן מובן מאליו... אבל זאת דווקא ההזדמנות שלי לנצל את מקומי המוזר כנקודת ארכימדס להציע מבט שונה גם אם הוא קצת מתכתי ופרגמטי מהמצופה.

הכתיבה שלי נבעה ממקום אחר, ולא ממקום שמבקש לתת עצה או פתרון מעשי. אם הייתי רוצה להשיא עצה הייתי עושה את זה באופן מכוון ומדוייק לשואל, ובמרחב שמאפשר לו להרגיש בנח לשתף באמת מה שיושב על הלב ולא בפורום ציבורי.

הכתיבה שלי באה לעורר אותנו להיות יותר ברגישות ותשומת לב שכשפוגשים אדם שזועק אני צריך מישהו אנושי שיהיה בנוכחות, לחפש את הדרך איך להיות עבורו באופן שייטיב איתו באמת, כמו שהוא צריך.

לא כמו שאנחנו חושבים שהוא צריך להתמודד בלעדינו.

ובמחילה מראש, אני לא אכנס לניתוחים לגבי כל העניינים שהבאת, למרות שיש לי מה לומר, מהסיבה הפשוטה שזה לא העניין שלי כרגע.

העניין שלי הוא לומר שמעבר לכל הניתוחים והכלים הנפלאים שיכולים להיות בעולם לתמיכה אישית ופנימית במצבים שונים, והם אכן יכולים להיות משמעותיים ותומכים, בנקודת היסוד יש לכולנו לב ורגש וצורך אנושי... ושנזכור את זה.

כחתול זמני אני מציג צד מסוים

צד אחד זה שאנחנו צריכים להיות מדוייקים. ולא "תלויים" בצד השני. שיש לנו ביטחון עצמי ועמידה בעולם.

והצד השני - אדם באמת נולד רוצה וצריך את החברה שלו, וההתפתחות הרגשית שלנו היא דרך מערכות יחסים. ופה כתבת את זה מאוד מאוד יפה וטוב בהרבה ממני.

והאמת היא שאנחנו מטיילים בין שניהם. מצד אחד לרצות בת זוג, מצד שני לא להיות תלוי בה ולא להתרסק רגשית אם היא מרגישה רע.

מצד אחד לרצות חברים, מצד שני להציב להם גבול כשהם נהיים מנצלים ולדעת להרגיש ולנווט מה טוב לי ומה לא.

מצד אחד להיות "ילד טוב" להורים. ומצד שני לא לאבד את עצמי בריצוי שלהם. להציב להם גבולות ולזכור שכיבוד אב זה משל אב.

@אילת השחר  התגובה שלך פה הייתה מטורפת בדיוק שלה. אני תמיד אכתוב שיש שני צדדים בגלל שבאמת יש שני צדדים ובגלל הרקע שלי שחייב לשים דגש על הצד המנוגד. אבל לפני כן - וואו.

כדאי למצוא מטפל

זה בהחלט מקל שיש את מי לשתף אבל לא פותר בכלל את הבעיה

היו לו שני חלומות בנושא המוות,

לי היו הרבה יותר...

באמת לא הצלחתי להבין מה מיוחד

מתארים חווית מוות קליני, כפי שכתוב בחז"ל וכפי שאנשים

שעברו חוויה כזו מתארים.

מאוד מרגש לדעתי. קצת עוזר (לי לפחות) לזכור שיש

משהו מעבר לכל טרדות היום היום, העולם הזה שמרגיש

כל כך מוחשי ואמיתי....המתיקות הזו שהוא מדבר עליה...

יש משהו טוב לצפות לו. לא?  (כמובן שמעדיפה לא

לחשוב על בית הדין שם למעלה, כי זה די מצמרר,

אבל לפחות אחר כך....)

ואם גם לך היו או יש חלומות מסוג זה, נשמח לשמוע!

אם לפני 400 שנים מישהו היה חולם על מכשיר קטן שנמצא בכף ידו, עם גישה לאינטרנט ואפשרות לראות נטפליקס - זה היה וואו.

אם מישהו חולם היום על זה שיש לו סמארטפון ביד, אין בזה כלום.

כלומר את מתלהבת מזה שהוא חולם על דברים שכבר תוארו ונכתבו בעבר לטענתך, למרות שאין בזה שום דבר מיוחד או מפעים. 

וגם החוויה של מוות קליני תמיד מלווה עם תיאור אנושי וגופני כל כך.

הנשמה "ראתה אור" הנשמה שמעה קול" "עלתה למעלה" "מלאכים לבנים עם זקנים לבנים"

כל מיני תיאורים שכפופים לחושי הגוף שרק מצביעים על כך שזאת חוויה מוחית ולא על טבעית.

ומנגד המדע שיודע להסביר שבמצבים של חוסר חמצן במוח ומוות קליני יש פעילות מוחית חריגה ואיבוד של תחושת זמן ומרחב.

הם החליטו לתלות מדף עם מסר עליו אבל שהכיתוב מופנה כלפי מעלה כך שאם הנשמה תרחף למעלה ורואה כל מה שקורה בחדר היא תהיה מסוגלת לקרוא את המסר שכתוב על המדף.

עד היום לא דווח על אף אחד שהצליח לראות מה כתוב שם עד היום.

לא הצליחו בכלל לשחזר מוות קליני,

אז הוא לא מפריך כלום ולא מאמת כלום,

הוא פשוט לא רלוונטי.

לאור זה, בוודאי שמוות קליני יהיה חוויה מעורבת מתיאורים של גוף ושל נשמה.

ובלי קשר אפשר לקרוא גם כאן וכאן:

חוויות סף מוות - האם קיים "הסבר מדעי"?

חוויות סף מוות - עדויות שאומתו

אני לא חוקרת כמוהו ולא בקיאה בנושא אבל כמה נקודות העלו לי סימני שאלה.

הראשונה והעיקרית היא שאי אפשר בצורה לוגית טהורה להוכיח קיום של משהו על טבעי ע"י חורים במדע.

וכל חוקר יודע את זה.

זה שהוא הפריך השערות מדעיות לא מוכיח שום דבר, אולי משאיר מקום להשערות אחרות אבל זה לא יכול לשמש כהוכחה לכלום .

במיוחד במקרים שהם לא דיון פילוסופי אלא ככל הנראה רק עניין של זמן ומחקר עד שהם יתגלו.
 

(ואני בטוחה שמדענים יחלקו על הטענות שהוא הביא, כי אז מה אם לא כל היפוקסיה מביאה למוות קליני, האם זה מוכיח שבמצבים מסוימים בשילוב מסוים היא לא גורמת לזה? ואז מה אם לא הצליחו לשחזר מוות מוחי בצורה יזומה עם סמי הזיה, זה מוכיח משהו?)
 

אחת הטענות שלו שהזיכרון של מוות קליני מאוד חד וזה מוזר שהוא מתרחש במצב מוחי כזה?

מי אמר? אולי דווקא במצבים כאלה המוח חד מאוד?

יש כל כך מעט מקרים וגם הם מפוקפקים מדי שכל תשובה החלטית לכל כיוון בנושא הזה היא מפוקפקת בעיניי.
 

לכן מוות קליני מעולם לא היתה הוכחה בשבילי לקיום או אי קיום של נשמה או משהו על טבעי בכל מצב אמוני שהייתי בו.

הוא בא לפנות את הדרך לסבירות שהוא רוצה להביא מהעדויות שהוא סוקר במאמר השני.

ויש לו עוד כמה פוסטים בפייסבוק על הנושא. אפשר לחפש בדף שלו את המילים "סף מוות".

לגבי הדיון הפילוסופי זה לא ממש מדויק (לפחות אצלו). באופן כללי הוא אנטי-מטריאליסט ויש לו מאמרים גם על זה.

החומר, בהגדרה, לא יכול להיות חזות הכל - וממילא בעולם שלו יש מקום להסברים נוספים. לזה הוא חותר למעשה.

האם המוח קולט את התודעה או יוצר אותה? הוא עצמו בכלל יאמר לך שהוא מחזיק באידאליזם (גם על זה הוא כתב)

והתודעה בכלל היא זו שמייצרת את המוח ואת המציאות באופן כללי. המפגש בין התודעות הוא החוויה הקולקטיבית שלנו.

כדתיים, אנחנו בכל מקרה יוצאים מנקודת המוצא של התורה ושל המסורת. זו הקטגוריה השלישית של מקורות הידע: עדות.

אגב, בהקשר למה שהזכרתי מהרמבן, בדיוק נזכרתי שהרב שטיינזלץ זצ"ל כתב בספרו "נשמה" שה"אני" של האדם הוא כעין

תופעה לעצמה. נקודת המפגש בין הגוף לנשמה היא שיוצרת את ה"אני" וכשמתרחש מוות אז אותו "אני" נפרד לחלקיו.

אני מניח שהוא מבסס את זה באופן די ברור על משל הפיסח והעיוור שמופיע בגמרא. תובנה מעניינת שעולה מכאן מהדהדת לי

בדמיון מרוחק את תפיסה הבודהיסטית על כך שכל "אני" (או "עצמי") הוא למעשה אשליה (אני'צה ואנאטה).

של נשמה הוא דיון פילוסופי ענק.

העניין הוא, שהוא ימשיך להתקיים גם אם המדע יביא הסבר מדעי וחותך למוות קליני.

יש כמות מועטת של מידע והשערות שבעיקר מתבססות על סיפורים מפוקפקים וחורים במחקר מדעי (שלא מתאפשר כל כך כי איך אפשר לחקור תופעה שכמעט לא קורית ושאי אפשר לשחזר אותה בצורה יזומה?)

לכן- כל העניין של מוות קליני

כרגע לא רלוונטי לדיון הפילוסופי .

ומי שבוחר להאמין בגללו או לא להאמין בגללו לדעתי טועה מאוד.

לכן גם אם חוו משהו. אין להם יכולת להסביר לך אותו בלי להשתמש בכלים גשמיים

לא מדובר בסרטון הזה בכלל על חווית סף המוות בכלל.

מדובר על משהו חמור יותר שיתכן ואסור מבחינת היהדות ומיתתו בחנק, צריך עיון.

כי אין להם צורך במניין.

מעניין כמה יבינו את הבדיחה...

בקרב הגברים די בטוח שיהיו

מעניין אותי אצל הנשים