את ההתנצחות הזאת בנושא 

החיסונים. אותי למשל לא חיסנו

בילדותי, והנה, ברוך השם, מיאו

אבל מה זה בעצם אומר שעשו אישור חירום? במה זה מתבטא?

זה פשוט כמו אישור רגיל של כל חיסון או לא?

המשמעות העיקרית היא שעשו 'קיצור דרך' ודילגו על השלב השני של הניסוי (חיסון של עשרות/מאות אנשים) וקפצו ישר לשלב השלישי (חיסון של עשרות אלפים. כן, כל אלה שאומרים 'קודם שאחרים יתחסנו' - עשרות אלפי אחרים כבר התחסנו, ועוד עשרות/מאות אלפים בעולם יתחסנו עד שיתחילו להתחסן כאן).

בנוסף הורידו חסמים ביורוקרטיים (השאלות שנשארו בלתי סגורות הן בקשר לאחוזי ואופן יעילות החיסון, ולא לגבי הבטיחות שלו).

עצם זה שניתן אישור חרום גם אומר משהו:

כשהבית שלך בוער ומגישים לך דלי לכיבוי - אז נכון שתבדוק שאין בו במקרה דלק, אבל אם זה מים או סודה זה פחות משנה.

ועוד נקודה:

יש הרבה דיסאינפורמציה,

אנשים נבהלים כי מקבלים תמונה מחצאי נתונים.

למשל הסכנה של סרטן, כאילו החיסון משנה את הDNA.

או למשל פורסם שמבין אלו שלקחו את החיסון של פייזר מתו שניים.

שזה נכון, אבל מתוך קבוצת הביקורת (אלו שלקחו את הפלצבו) מתו ארבע.

כלומר שסטטיסטית מתוך עשרות אלפים טבעי שמתים שני אנשים (הם גם מתו מדברים שלא קשורים לחיסון).

או למשל כמו זה זה שניתן 'אישור חרום', ומסיקים מזה שחיפפו בבדיקה של הסכנות או העדיפו את הסכנות שכביכול יש בחיסון.

נכון

אבל אם זה לא הבית שלי בוער, ויש לי אפשרות פשוט לברוח לעצמי ולהיזהר מלהישרף

יכול להיות שאעדיף לתת לאחרים להסתכן שאולי הם שופכים דלק, ואני לא אתעסק עם זה בכלל.

כמה שתיזהר, כולם בסיכון להידבק.

ויש גם את העניין הציבורי:

מגפה היא דבר שמתפשט באופן רוחבי ולכן גם המאבק בה צריך להיות רוחבי.

אם כל אחד יימנע ויתן לאחרים להסתכן - בסוף זה גם יגיע אליו (או במשל: מספיק אנשים שיעדיפו שלא להסתכן לשפוך דלק - והשריפה תתפשט לכל בתי העיר, חוץ מלשל מי ש'חיסן' את עצמו והרטיב את ביתו כדבעי ).

היה מאלה שיכולים להיזהר ונזהרים מאוד, המגפה הייתה יכולה להיבלם גם ככה.

רק שאני חושש שזה לא המצב, ואולי במקרים רבים המצב הפוך, דווקא המזלזלים בזהירות גם נמנעים מלהתחסן, וזו כבר סכנה גדולה.

לקטלג מישהו שהפעם חושב שזה מסוכן כמתנגד לכל החיסונים זה עוול ולא נכון.

בגלל שכבר היו כאן דיונים כאלו שנגמרו לא טוב.

התייחסתי לאלו שבקצוות כי בדרך כלל האמוציות מגיעות משם.

של 5 המתנגדים מול 17 בוועדה של הFDA לאשר את החיסון.

או אולי בגלל שזה אישור חירום ולא אישור רגיל של חיסון.

או אולי כי את מאמינה שהחיסון הוא בעצם החדרת שבב שנועד לעקוב אחרייך ולשלוט לך במוח

או אולי כי יש לך חיסונפוביה

או אולי כי את לא אוהבת את הריח של החיסון

לא יודע 

יכולים להיות כל מיני סיבות🤷‍♂️

ובאמת

לא מאמינה שיישאר לי

ההיגיון אומר שיחסנו בהתחלה את השייכים לקבוצות סיכון

והבאים במגע איתם

כך שאין לי סיכוי להתחסן ב4+ חודשים הקרובים

לא קריטי כל כך.

שהיא ממליצה לא לקחת

א. בלי לזלזל - ברפואה יש תחומי התמחות. רופאי משפחה הם לא מומחים, הם מבינים יותר מהאדם הממוצע אבל ממש לא בהכרח מצויים בפרטים או בכלל יודעים על מה הם מדברים.

מה שחשוב זה לשמוע מה המומחים אומרים, ואם לא רוצים לסמוך עליהם בעיניים עצומות אז גם לבדוק את הנתונים עליהם הם מתבססים. אבל לסמוך על מי שלא ראוי לסמוך עליו זו ברירה גרועה.

ב. מקרה אחד הוא לא מייצג, באף נושא כמעט. רופאת המשפחה שלך ממליצה שלא להתחסן - כנראה שמולה יהיו תשעה שימליצו שכן (וגם זה לא בהכרח אומר הרבה).

מסתבר שהיא מבינה הרבה יותר טוב מהאזרח הפשוט שמוזן בלעט התקשורת ועוד כל מיני מרעין בישין

כי אם מסתכלים כך אז גם מסתבר שפרופסורים בFDA מבינים קצת יותר מרופאת משפחה והם ממליצים שכן

גם אם יש תופעת לוואי, אם היא נדירה מספיק עד כדי כך שיגלו אותה רק אחרי חיסון של מיליוני אנשים, עדיין התועלת שבחיסון עולה בהרבה על הנזק.

קודם שיעבור מספיק זמן ונראה את התוצאות

היכן שלא התחסנו נגד חצבת בגלל חסרי אחריות המתחזים לרבנים, היו הרבה יותר חולים ומתים. אין שום דבר לא טבעי בחיסון, ההפך הוא מפעיל מערכות קיימות בגוף. חיסון איננו אנטיביוטיקה (שגם הכרחית במקרי חירום)

לא המקום להתחיל לדוש בעניין ולהתחיל לריב (במיוחד לאור העובדה שזה נעשה כבר בעבר) לכן אשלח לך מאמר בפרטי של מכון דוידסון

הוא סיכון רק לאחרים שמחליטים להסתכן באי התחסנות

אין לשום מחלה, ככל הידוע לי, חיסונים עם הגנה של 100%.

יש חיסונים עם רמת הגנה נמוכה בהרבה, כמו החיסון לשפעת.

א. עוד לא ברור אם החיסון מונע הידבקות (ההערכות שכן, לפחות ברמה גבוהה, אבל אלו הערכות), או רק תחלואה. כך שהחיסון הוא קודם כל למניעת מחלה (והשלכות שלה לטווח הארוך, שגם הן עדיין לא ברורות מספיק) ולאו דווקא הדבקה.

ב. כתוצאה מהנ''ל (אם כי לא בהכרח, שוב - גם זה עוד לא ידוע) יתכן שאפשר גם להדביק אפילו אחרי התחסנות. כך שלא כדאי לבנות על התחסנות של אחרים כי היא לא בהכרח תגן גם עליך.

יש עליו הרבה שמועות מבהילות, לא לוקחת סיכון, החיים עוד לפני...

עדיף לא לקחת חיסון

חליתי כבר בקורונה

ואני בסדר גמור

לא ימותו מזה

רק מי שהולך לבי"ח

עצוב...  

היא לא רוצה לקחת וזה בסדר, די להפחיד

ועצם זה שאתה משתמש בביטוי כל כך מופרך וסופרלטיבי מעיד עד כמה אתה מרחיק את דבריך ואפילו אתה עדיין לא ממש יודע

סלח לי אדון חרדון

אתה ב ט ו ח שהחיסון הזה הוא אמיתי?

איך יכול להיות שתוך שנה ימציאו חיסון למחלה?

הרי כל המחלות, לקח המון זמן עד שגילו את החיסונים...

אני לא אומרת שבאים בכוונה לרצוח אותי עם החיסון, לא.

אבל אני מעדיפה להישאר מסוייגת כל עוד אני לא יודעת מה הדבר הזה במאה אחוז

ובקשר לרוצחת.

קורונה זה כמו שפעת חזקה, כל מי שאני מכירה ולא מכירה ללא יוצא מן הכלל - כל מי שחלה הבריא, מי שהיה חולה עוד לפני, הסתבך, מי שהלך לבית חולים והיה פסיבי לגמרי - מת.

אוקיי?

אז הקורונה היא מחלה רגילה שכאשר היא באה על אדם חולה היא ממוטטת  אותו ובית החולים לא מטפל באנשים שזקוקים לעזרה, אז העובדה הזו לכשעצמה מעוררת תהיות, למה שאני אלך להתחסן אם עדיין לא בהיר לי כל המהלך?

זה הסבר רציונאלי ואפשר לומר בהחלט גם לא קונספירטיבי

צריך לזכור שגם לווירוס עלולות להיות השפעות לא ידועות כאלה. אמנם הסבירות לכך לא מאוד גבוהה,  כיוון שלרוב הוירוסים אין השפעות כאלה, אבל כנראה שהיא גבוהה משמעותית מהסבירות שהחיסון יגרום תופעות כאלה.

[הווירוס מתערב הרבה יותר מהחיסון בתהליכים בגוף, ובמילא גדול יותר הסיכון שלאחת ההתערבויות האלה יש השפעות ארוכות טווח לא רצויות.].

אם נחכה עשר שנים עד השימוש בחיסון, כנראה שרוב אוכלוסיית העולם תדבק, כך שגם למי שאינו בקבוצות הסיכון לא כדאי שנחכה עשר שנים.

לא נראלי שיש מישהו שנמנע מחשש שהוא ימות מהחיסון תוך חודש

כי להתבסס על תגובה של אדם אחד זה דווקא הגיוני.

פשוט, כל ההתנגדויות הן לא רציונליות. או לפחות לא בעלות בסיס עובדתי.

וברור לי שהדברים מסובכים, אבל עדיין ממה שאני קורא אני לא רואה סיבה להתנגדות. וגם לגבי הדברים שהעלית - אני לא רואה כאן סיבה להתנגדות.

אמקד את מה שכתבתי: אין סיבה חיובית להתנגד, כלומר סיכון או חשש ידוע, יש בנקודות מסוימות חוסר ידיעה (לזה כיוונתי ב'בסיס עובדתי') אבל אף אינדיקציה לסיכון.

עכשיו לגבי הטענות (שוב, על פי מיעוט הבנתי): 

א. כמו שנאמר, הפרוצדורה של שימוש בmRNA מנוסה כבר שנים. אמנם לא בחיסון הזה אבל העיקרון זהה.

ב. החשש מפני אינקורפורציה (הטמעה וקליטה של הגוף את הRNA החדש), מעבר לכך שזה לא קרה בחיסונים הקודמים וגם לא אצל אלו שנבדקו בחיסון (זה תהליך שהיה צריך לקרות ולהיראות) - זה באותה מידה יכול לקרות גם על ידי החיסון הרגיל או הידבקות רגילה, כך שאין סיכון נוסף בחיסון כזה (להפך - mRNA הוא מולקולה בלתי יציבה שמתפרקת מהר, לפעמים אפילו עוד לפני הכניסה לפעולה של המערכת החיסונית ולכן חברות התרופות נאלצות לעשות שינויים במולקולה ולעטוף אותה בשומן כדי שתהיה יציבה מספיק זמן - הוא התייחס לזה בפסקה האחרונה בתמונה, ומהבחינה הזו הוא עדיף מהנגיף עצמו. לזה התייחסתי בתגובה הראשונה).

בסופו של דבר אין אלא להסתכל על הנתונים, חשש הוא מוצדק אם הוא מגובה בעובדות. 

כי הימנעות היא גם בחירה - וגם היא סיכון.

אני לא אומר לעצום עיניים ולהגיד 'הנה אין סכנה', ממש לא זו הגישה.

אני אומר שאם יש ספקות והם נבדקו, והספק שנשאר, אם אפשר לקרוא לזה כך בכלל, הוא לגבי דבר שלא קיים (זה לא שיש חומר מסוכן או משהו כזה, החשש הוא מתופעה שלא ידועה למדע של חדירת mRNA לDNA או קיום שלו בגרעין התא), וגם לגביו העניין כבר נוסה ונבדק באופן תצפיתי ולא רק תיאורטי - אז אפשר לומר שאין בסיס עובדתי לחשש, לפחות עד שיהיה, אם ולכשיהיה.

וכאן ההבדל בין הקבוצות שנבדקו לבין נשים הרות וילדים וכן לבין החיסונים המערביים לאלו הרוסיים והסיניים שאין לגביהם שקיפות.

התנגדו בצורה לא רציונלית?

הם לא התנגדו לחיסון, הם התנגדו לאישור שלו.

ההבדל הוא שההצבעה לא היתה על החיסון אלא על דרך האישור שלו וכן על האישור שלו ככלל.

למשל אחת המתנגדות הצהירה שהיא תהיה הראשונה להתחסן לו תוכל, אבל הסיבה שהיא התנגדה לאישור היא בגלל הנערים בני 16 עד 17 - אבל אי אפשר להצביע עליהם בנפרד אז היא התנגדה (היא הרי ידעה שיאשרו בלעדיה, אז הנה נרשמה 'התנגדות' לפרוטוקול).

אני בוחרת 2.

במשמעות 2: "האיש שבחדר ישב ברישול, בוהה ניכחו, וניכר שמחשבותיו בל עמנו"

במשמעות שונה: "האיש היה לבוש באופן כל-כך משונה! לא הצלחתי שלא לבהות בו, על אף חוסר הנימוס"

כלומר, זה לא בדיוק להסתכל בדבקות ובעניין, זה להסתכל בהשתוממות \ בפליאה \ בהערצה (תלוי בהקשר, יכול להיות גם רגש שלילי של דחיה), הרבה פעמים בניגוד לשיקול הדעת שלא מופעל באותם רגעים.

אבל היא בשימוש)

התקדמתי הרבה וגם עשיתי הרבה הפסקות.

בגדול כבר הגשמתי את כל החלומות שלי, אין לי עוד משהו מיוחד שאני שואף אליו/רוצה אותו.

הגעתי לשיא של מה שהייתי רוצה מבחינה מקצועית.

חוויתי את כל מה שרציתי להספיק לחוות בחיים, אין לי רעיונות נוספים חוץ מזה. זה קצת כמו פיצוחים, לכל גרעין יש אותו טעם, אז אין הבדל בין לאכול אחד לבין לאכול 30.

היו זמנים כשהייתי יותר צעיר שהרגשתי די חסר אונים, אבל השקעתי ביצירת דלתות טובות ובשמירה עליהן. כרגע אני בתחושה שגם אם יקרו כל־מיני דברים, אוכל להתרומם מזה.

אני בהחלט מרגיש ככה. אם היו מודיעים לי שמחר הגיע הזמן לקפל את הבסטה, לא נראה לי שזה היה מזיז לי.

מצד שני, נכון לעכשיו גם לא רע לי, אז אני פשוט זורם עם החיים.

בקיצור: חתול זמני.

וגם אם הם לא- משתדלת לראות אותם תותים

לא הספקתי להגשים את כל החלומות שלי, אבל אני בהחלט בדרך...

ואם הרגשתי שהכל נסגר בפניי- פשוט בכיתי והתפללתי לה'. (כמה קלאס)

ובכנות, הדבר שהכי עזר לי ברגעים קשים יותר זה האמונה. שהכל נגזר עלי ושאני צועדת במסלול שנקבע לי לפני שנולדתי ועליי רק לבחור בטוב.

הייתי קוראת הרבה משפטי חיזוק, הרצאות של אמונה וביטחון בה', ומוציאה את עצמי לדברים חיוביים שנותנים לי כוח.

והבנתי שהיחידה שיכולה לעשות אותי מאושרת, זאת אני בעצמי...

מאחלת לך למצוא את האושר הפנימי שלך, כי מה ששלך יגיע עד אלייך 💖

-אני מאמינה שהחיים שלי מתקדמים למרות שזה לא ניכר כרגע בפועל. לא רואים צמח באמצע גדילה, רק במבט לאחור.

-ממש לא, אני מרגישה רחוקה מהם... החלומות הישנים שלי מרגישים כמו חלומות של מישהי אחרת כי אני כבר לא חולמת אותם, ובכל זאת צובט לי בלב כל פעם שאני רואה מישהי אחרת שהגשימה אותם.

-למה את מרגישה שכל הדלתות נסגרו?

 כשנדחקתי לקיר, הקיר נשבר. זה מה שקרה. היה כואב. אח"כ רווחה.

לא יזיק לשוחח עם מישהו מקצועי או לא, אבל מבין ויכול לעזור לחלץ את החוט מהפקעת

ולנער את תחושת הסנדול (?).

אולי חשוב להיות מסוכרנים עם כל נשימה; להיות בתיקו איתה. להתקדם באותו

קצב. לעבור רק את היום הזה בשלום (את זה שמעתי מאדם  גדול). קראי

את הספר "אל דאגה" - יש לו שם רשימה של: רק היום....

לכתוב לעצמך מה היית באמת רוצה. על מה אתה/את מתאבל. מה מפריע.

למה העצבות.  לא פשוט. אבל השם תמיד מחלץ. עוזר. מאיר פתאום נקודה

קנקנה של אור שנחבאת מתחת לשמיכות החושך הכבדות. נושמת בכבדות,

כמעט לא מורגשת עכשיו, אבל חיה וקיימת.

יהיה טוב. זה לא יימשך לנצח. הנפש שלנו גמישה - "בערב ילין בכי ובבוקר...רינה".

יכולה לגרש חושך גדול.

פעילות איזושהי. לא לחשוב באותו רגע על משמעות החיים שלי. פשוט לעשות.

חושבת שזה עוזר להבהיר את הבאלאגן במוח ולהשקיט אותו. 

אבל הבעיות שלי נשארו שלי. זכיתי בחמלה של השומע, חמלה אמיתית ואוהבת וכזו שבאמת רוצה לסייע, אבל בסופו של דבר "אם אין אני לי, מי לי". לאנשים קשה לפתור את הבעיות של עצמם, כל שכן של אחרים.

לא הייתי אומר ממש שהתאכזבתי, כי ציפיות יש רק לכריות.

הייתי דלוק עליה אבל מבחינתה זה היה ידידותי בלבד. אבל הבנתי את זה, ולא ממש הרגשתי שזה ביאס אותי.

עד עצם היום הזה, היא ה־suicide hotline שלי אם אני צריך משהו.

מצידך צריך לעשות השתדלות לנהוג רגוע וטוב, ולהיות דרוך על הכביש.

וכמובן זה הרבה סיעתא דישמיא כי באמת קורים דברים לא צפויים וה' עוזר.

להתמקד בנהיגה עצמה

לבוא עירני

לזכור שיש חיים מעבר לטסט, לפעמים הנפש מצירת שהטסט והלחץ וההצלחה הם חזות הכל, לנשום ולהזכר שיש אותך מעבר לטסט

ותהנה מהדרך, בעזרת השם תעבור אבל גם אם לא- אתה לומד ומתפתח יחד עם הדרך.

ממש בהצלחה!!

היום ב"ה המסלול של הטסט נקבע על ידי מחשב, וגם יש הקלטה של הנסיעה שלך (לצרכי עירעור), מה שמנטרל את היכולת של הטסטרים להכניס חוסר מקצועיות להחלטות שלהם (מה שפעם היה נפוץ מאוד לצערינו).

אם תיגש כאשר אתה מוכן, לפי המלצת המורה כמובן, אז יהיה בסדר. קצת נשימות לפני כן להרגעת המחשבות והלחץ, וזהו. ואם לא עוברים בטסט אחד, אז עוברים בטסט אחר. וגם זה בסדר.

תצליח.

1. תשובה- לזכור את הטעויות בטסטים הקודמים, הכרת החטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד לא לחזור על הטעויות האלה-זה העיקר.

2. תפילה, יש באינטרנט תפילה לפני טסט, חפש בגוגל.

3. צדקה, לתרום לאור ירוק או לעמותות מהסוג הזה יש באינטרנט גם.

בהצלחה.

שהכל מותר להם?

אגב, מציאות בלי גבולות בכלל - היא מציאות מאוד אבודה. יש היום שיטת חינוך (או יותר מדוייק: חוסר חינוך) שמנסים שילד לא ישמע אף פעם 'לא', אף פעם לא ידברו אליו בתקיפות, אף פעם לא יציבו גבול. אז מאבטחים את כל השקעים בבית, נועלים את האסלה וכו'. והנה מתברר שילדים שגדלו כך, אינם יותר בריאים בנפשם - אלא פשוט לא מסוגלים להתנהל בעולם.

אחרי שמקבלים שהמציאות היא כזו שבה "בוקר ויודע ד' - גבולות חלק הקב"ה בעולמו..." (רש"י פרשת קורח), יש הזדמנות להעמיק בהבנה למה דבר ד' הוא "לטוב לנו לחיותנו כל הימים".

זה סתם אשליה שהגשמת החלום שלך תשמח אותך...  זה לא קורה אף פעם.

כשמגיעים לשם לא מרגישים וואו כמו שדמיינת, חוזרים למציאות עצובים ומחפשים חלום חדש... זה לופ של ריקנות שלא נגמר.

אם נשארו "חלומות"? כן, אבל הבנתי שזה סתם חרטא.. לא צריך לשתות את כל הים כדי להבין שהוא מלוח

תסמוך על הקב"ה שיש סיבה טובה שהוא לא מסכים לך.

אנחנו רוצים להניח שכולם רוצים רק טוב, אבל היו כבר מקרים גם כאן בפורום וגם בכלל בעולם.

אל תיתן שפכטל בלי מילה טובה לפני זה. כי אתה גם לא יודע מי אני, נכון??

מי שלא גבר

זה ששניכם גברים לא עוזר. גם גברים ניצלו ניקים בכל מיני צורות.

נכון לכולם בין אם ניק מוכר או לא,

וגם לא בהכרח מי שמציג את עצמו כגבר הוא גבר והפוך. (רוב האנשים בסדר ורוב ההצגות בסדר, אבל זהירות מומלצת תמיד)

שה' לא רוצה שתרגיש ככה.

אתה צריך לברר על מה יושבים הרגשות הקשים האלה, לפעמים אנחנו בטוחים ואוחזים בסיבה מסויימת לכאבים שלנו בזמן שהסיבה היא בכלל אחרת.

התורה והאמונה כשלעצמם הם שיא החופש החיבור והשמחה, כנראה שמשהו במפגש שלך איתם נעשה בצורה לא נכונה, שלא מתאימה למהלך הנפש שלך.

התיקון הוא להסכים להפגש עם הפחדים והמקומות הקשים והכואבים שלך ולעבור בהם תהליך של ריפוי. ואולי בדרך גם תתן לעצמך לפרוץ גבולות שגדלת איתם כחלק מהתהליך, אבל התיקון הוא במפגש שלך עם עצמך. לא במעשים מסויימים או בחוץ.

קוראים לזה "צידוק הדין". אתה לא מבין, אתה לא מסכים, אתה לא מקבל - אבל אתה מאמין. במה? בכך שאם אלוהים אומר לך שזה רע, אז זה רע. הוא קבע שאסור, אז אני מקבל את פסק הדין שלו. אני מאמין לו, לאלוהים.
 

ייתכן וזה יוביל אותך לשאלות אחרות על עצמותה של האמונה, ואז במצב כזה צריך ללכת ללמוד על זה. אם זה המצב, הייתי ממליץ בחום לא נורמלי על הספר "המצוי הראשון" של הרב מיכאל אברהם. ואפשר לשלב עם למידה מתוך האתר של מכון ידעיה.

לפגוש אותה כמה פעמים

ולקרוא את הספרים שלה

וגם במציאות היא אישה חכמה מאוד

מה הכוונה דלוקה?

זה משפט מאוד מוזר. במחילה מכבודך.

ואני אוהבת את הספרים שלה.

אבל בואו תדונו לכף זכות. אתם כנראה לא מכירים את הדמות הזו, אבל אפשר לומר שהרבה מאוד אנשים גילו את עצמם מחדש בספרים שלה. צומת הדרורים למשל...

היא דמות, מישהו שהביא גילוי לעולם. לכן כתבתי 'דלוקה'. כי באמת הרבה אנשים מרגישים שהספרים שלה חוללו בנפשם שינוי פנימי עמוק..

כמובן שזה לא בקטע האישי, אלא בעיקר בדרך שלה, בגילוי שלה.

מוזמנים לנסות.

איפה האנרגיות? האור בעיניים? התקווה שמשפריצה על המקלדת כשמדברים על הספרים ועל הגילוי של חיה הרצברג..

הייתם נשמעים לי אדישים מידי.

ניסיתי להבין: אולי רק צעדתם ליד האור, אבל פנימה - לא זכיתם להיכנס?

במילים מתלהבות בדרך כלל

אישה חכמה מאוד

אני חולקת עליה בחלק מהדברים

אבל בחלק אחר אני בהחלט לוקחת ולומדת

לחיה הרצבגר יש ספרים באמת טובים. ספר טוב באמת יכול לעזור לאנשים לעבור תהליכים.

ההגדרה שכתבת : "אפשר לומר שהרבה מאוד אנשים גילו את עצמם מחדש בספרים שלה. צומת הדרורים למשל...

היא דמות, מישהו שהביא גילוי לעולם. לכן כתבתי 'דלוקה'. כי באמת הרבה אנשים מרגישים שהספרים שלה חוללו בנפשם שינוי פנימי עמוק..

כמובן שזה לא בקטע האישי, אלא בעיקר בדרך שלה, בגילוי שלה."

נכונה שבעתיים על סופר אחר, שהיה פעיל מאוד במשך קרוב לשלושה עשורים במגזר החרדי וגם בציבור הדתי לאומי, קראו בשריקה את ספריו ורבים יכולים להגיד שספריו עזרו להם לגלות דברים.  את הסוף אנחנו יודעים...

חלילה איני חושד בחיה הרצברג בשום דבר כזה. אבל, כן ממליץ מאוד לא לעבור את הקו הדק, שבין הערכה לסופר/זמר/מרצה/מורה/כוכב משהו/אחר - לבין הערצה שעלולה לטשטש גבולות בריאים. זה נכון על כל דמות ונכון שבעתיים, דווקא על דמות שגורמת לאדם לעבור תהליכים רגשיים.

אפילו על תלמיד חכם, שכן מופיעים במקורותינו ביטויים של 'דביקות' ו'התבטלות' - צריך זהירות.

אין בעיה אם יש אור בעינים, כל עוד נשאר מאחוריהם שכל ביקורתי...

אבל אני לא הטיפוס המתלהב, שיקפוץ עליה ברוב התרגשות או משהו😅

זה עורר בכם געגוע לשבת על איזה סלע ולספר ליוחאי את מה שעובר עליכם, או שלא כל כך נכנסתם לאווירה ולסיפור?