הוא בכה. הוא בוכה לפעמים. כשכואב.
שי עושה כאילו הוא לא רואה. בבקתה אחת הם ישנים וידיד מסתיר את הדמעות.
ידיד ברח בשבת. כשכולם הגיעו. הוא כבר לא יכל לסבול דיבורים על גאולה. על ארץ ישראל. על מלחמה ושלום. על אהבה.
הייתה לו יותר מדי אהבה. זה הרג אותו.
בסעודה בערב הוא חמק להביא את השניצלים, חמק ולא חזר. וכשבא שי לפלטה המאולתרת לראות מה קורה, הוא מצא אותו בוהה במדבר האינסופי בחוץ. הוא שמע אותו אומר לאלוהים די , הגזמת הפעם, שומע?
וידיד צדק. אלוהים הגזים. אבל גם שי צדק כשחשב שזה לא אלוהים שהגזים.
בבוקר ידיד יצא מוקדם. הוא יצא עם הכבשים. את החליל השאיר על האבן במכלאה. שבת היום. הוא אמר לכבשים. שבת היום אבל אני לא יכול בלי החול.
והיתה איזו נערה שבאה מדי פעם , גבוהה ושחרחורת. תלתלים רכים וחיוך. מצאה מפלט בשתיקות שבין הדג לבשר בשבת. והיתה יושבת ומחייכת. והייתה מדברת בהיסוס . והיתה מסמיקה כשהביטה בידיד. והיתה מסמיקה שהביט הוא בה. ושי רצה את השתיקות שלה לפעמים לעצמו. אבל ידע, כמו שידעה היא. שידיד.
שידיד.
ומיד כשנגמרת שבת. עם צאת שלושת הכוכבים, היא רצה אל המדבר שמאחורי המבנה הקטן. רצה אל החושך ונעלמת עד הפעם הבאה.
אתמול ידיד יצא אחריה. טל. הוא ביקש.
והיא עצרה , הופתעה שידע את שמה.
את טל. הוא קבע בשקט. ולא ידע איך ידע. ולא ידעה היא איך הוא יודע.
אני טל.
לחשה פתאם. לחישה צרודה וקצת מהוססת. ורכה. יד נבוכה בתלתלים.
ידיד דיבר בלחש, ביראה כזאת לנפץ את הקסם שהלך ונטווה סביבם. הוא דיבר על כאב. היא דיברה על אהבה. הוא אהב פתאום בעוצמה. היא חייכה פתאום בעיניים. וידיד ביקש אל תלכי. טל.
בסוף היא הלכה. לאט. לא בריצה כמו תמיד.
ושי ראה את ידיד עומד ומביט בה ונפעם.
קסם. אולי את ואני זה קסם.
טלי. הלוואי שלא היה לנו גוף.
אולי הגוף שלנו לא אמיתי. אולי הוא קסם.
קסם חיב להיות טוב.
אתמול כשהחזקת לי את היד היה לי טוב.
זה היה קסם.
אולי הקסם יילך.
אבל אני נשאר.
ואני נשארת.
ושי אוכל את עצמו. וכמו חתול שחור עבר בינו לבין ידיד. וכשהשחר עולה הוא לוקח את החליל ויוצא. קח לך איזו תנועה של ניגון.
קח.
הוא לוקח בשתי ידיים.
יש אי שם, שי, אתה יודע. ויש אתך בבקתה גם ירון ודוד ובניה. וגם איתם ניתן לשבת על גבול הארץ הזאת, כשהפאות מדברות עם הרוח.
ויש נתן. ואפשר לצאת לדיונות ולצעוק ולבכות מגעגוע למציאות שלא הכרת. אבל אתה צמא לטל.
קצת טל.
ואף על פי כן נוע תנוע. העסק מתחדש, וקם ונופל. ואנחנו רק חבורה של נערים עם כאב עיניים. עם ניצוצות בלב. ניצוצות של גאולה. ומי יקשיב לך ירון כשאתה מנשק פיסת אדמה במקום לאהוב נערה. ומי יקשיב דוד לשתיקה שלך. לכאב הצועק בעיניים שלך תמיד. כי אתה חושב תמיד על יונתן כשהערב יורד. ושקיעת השמש לא יפה ללב שלך. כי יונתן. כי יונתן בשמיים ובארץ, בתוך האדמה. כי צר לי עליך אחי יונתן. צר לי אחי. כי איך נפלו גיבורים. איך.
ומי יקשיב לך בניה. אתה עסוק בלבנות. מפרקים ואתה בונה. מרסקים ואתה מתקן. שי חושב לפעמים שהלב של בניה הוא אבן הפינה של בית המקדש.
וידיד. הוא ידיד. של טל.
ומאז העיניים שלו לא אותו דבר.
ואתה שי, מה יכתבו על המצבה שלך?
