הוא בכה. הוא בוכה לפעמים. כשכואב.

שי עושה כאילו הוא לא רואה. בבקתה אחת הם ישנים וידיד מסתיר את הדמעות.

ידיד ברח בשבת. כשכולם הגיעו. הוא כבר לא יכל לסבול דיבורים על גאולה. על ארץ ישראל. על מלחמה ושלום. על אהבה.

הייתה לו יותר מדי אהבה. זה הרג אותו.

בסעודה בערב הוא חמק להביא את השניצלים, חמק ולא חזר. וכשבא שי לפלטה המאולתרת לראות מה קורה, הוא מצא אותו בוהה במדבר האינסופי בחוץ. הוא שמע אותו אומר לאלוהים די , הגזמת הפעם, שומע? 

וידיד צדק. אלוהים הגזים. אבל גם שי צדק כשחשב שזה לא אלוהים שהגזים. 

בבוקר ידיד יצא מוקדם. הוא יצא עם הכבשים. את החליל השאיר על האבן במכלאה. שבת היום. הוא אמר לכבשים. שבת היום אבל אני לא יכול בלי החול. 

והיתה איזו נערה שבאה מדי פעם , גבוהה ושחרחורת. תלתלים רכים וחיוך. מצאה מפלט בשתיקות שבין הדג לבשר בשבת. והיתה יושבת ומחייכת. והייתה מדברת בהיסוס . והיתה מסמיקה כשהביטה בידיד. והיתה מסמיקה שהביט הוא בה. ושי רצה את השתיקות שלה לפעמים לעצמו. אבל ידע, כמו שידעה היא. שידיד.

שידיד.

ומיד כשנגמרת שבת. עם צאת שלושת הכוכבים, היא רצה אל המדבר שמאחורי המבנה הקטן. רצה אל החושך ונעלמת עד הפעם הבאה.

אתמול ידיד יצא אחריה. טל. הוא ביקש.

והיא עצרה , הופתעה שידע את שמה.

את טל. הוא קבע בשקט. ולא ידע איך ידע. ולא ידעה היא איך הוא יודע.

אני טל.

לחשה פתאם. לחישה צרודה וקצת מהוססת. ורכה. יד נבוכה בתלתלים.

ידיד דיבר בלחש, ביראה כזאת לנפץ את הקסם שהלך ונטווה סביבם. הוא דיבר על כאב. היא דיברה על אהבה. הוא אהב פתאום בעוצמה. היא חייכה פתאום בעיניים. וידיד ביקש אל תלכי. טל.

בסוף היא הלכה. לאט. לא בריצה כמו תמיד. 

ושי ראה את ידיד עומד ומביט בה ונפעם.

קסם. אולי את ואני זה קסם.

טלי. הלוואי שלא היה לנו גוף. 

אולי הגוף שלנו לא אמיתי. אולי הוא קסם.

קסם חיב להיות טוב.

אתמול כשהחזקת לי את היד היה לי טוב.

זה היה קסם.

אולי הקסם יילך.

אבל אני נשאר.

ואני נשארת.

ושי אוכל את עצמו. וכמו חתול שחור עבר בינו לבין ידיד. וכשהשחר עולה הוא לוקח את החליל ויוצא. קח לך איזו תנועה של ניגון.

קח.

הוא לוקח בשתי ידיים.

יש אי שם, שי, אתה יודע. ויש אתך בבקתה גם ירון ודוד ובניה. וגם איתם ניתן לשבת על גבול הארץ הזאת, כשהפאות מדברות עם הרוח.

ויש נתן. ואפשר לצאת לדיונות ולצעוק ולבכות מגעגוע למציאות שלא הכרת. אבל אתה צמא לטל.

קצת טל.

ואף על פי כן נוע תנוע. העסק מתחדש, וקם ונופל. ואנחנו רק חבורה של נערים עם כאב עיניים. עם ניצוצות בלב. ניצוצות של גאולה. ומי יקשיב לך ירון כשאתה מנשק פיסת אדמה במקום לאהוב נערה. ומי יקשיב דוד לשתיקה שלך. לכאב הצועק בעיניים שלך תמיד. כי אתה חושב תמיד על יונתן כשהערב יורד. ושקיעת השמש לא יפה ללב שלך. כי יונתן. כי יונתן בשמיים ובארץ, בתוך האדמה. כי צר לי עליך אחי יונתן. צר לי אחי. כי איך נפלו גיבורים. איך.

ומי יקשיב לך בניה. אתה עסוק בלבנות. מפרקים ואתה בונה. מרסקים ואתה מתקן. שי חושב לפעמים שהלב של בניה הוא אבן הפינה של בית המקדש.

וידיד. הוא ידיד. של טל. 

ומאז העיניים שלו לא אותו דבר.

ואתה שי, מה יכתבו על המצבה שלך?

לקראת פורים לקחנו כמה אגדות עם קלאסיות וגיירנו אותם לגירסה ביינישית-קומית,
מוזמנים להנות
https://a7.org/?file=20260224123426.pdf

 רצח בני משפחת פוגל

ואת היי לי לפה ילדתי

בעת אשר ייאלם קולי מדמעה

וגופך הקטון הוא יישאר זעקתי

עת ירווה בדמך רגבי אדמה

ועיניך אשר לא האריכו לראות

הנה בם נשקף כאבי

ופעיותייך, הרכות הקטועות

הנה בם תבכי את בכיי.

וקולך שנדם שנגדע

לעולם יהא הוא קולי

ובכייך ילדתי שגווע

יהא לעולם אות אבלי

ועת עלית למרום ילדתי

ותעל עימך שוועתי

וכאשר מול אל עליון התייצבת

ואתייצב שם איתך גם אני

והנה ילדתי אלחש לך עכשיו

כי תיגשי נא אליו ללא פחד

ולמשמע קולך אזי שוב אכאב

ושנית יאחזני הרעד

ואמרי לפניו

הן הקרבתי הכל

ולכבודך אלוהיי

הקרבתי חיי

הנני אבי

על מזבחך נעקדתי

ועתה אלוהיי

עד מתי עד מתי.

*התפרסם לראשונה בפסיפס תחת הניק "טל אוריה"

אֲנִי דַּחְפּוֹר

שֶׁגָּנְבוּ אוֹתוֹ שׁוֹדְדֵי לַיְלָה

עָשִׂיתִי הַכֹּל, בֶּאֱמֶת עָשִׂיתִי

וּבְכָל זֹאת

וּמֵאָז אֲנִי חוֹפֵר בְּאַדְמַת טְרָשִׁים

לֹא לִי

וּמְסַקֵּל מֵאֲבָנִים זָרוֹת

וְחוֹפֵר וּמְפַנֶּה

וּמְתֻדְלָק בְּסוֹלֶר

וְנוֹבֵר בִּפְסֹלֶת

וְלֹא שֶׁלִּי

אֶשָּׂא כַּף

לְפֻרְקָן מִן שְׁמַיָּא

אכזבה,

מעצמי, מאחרים

זה ליפול שוב חזרה, אל התהו, הרגלים

לאבד כך את המוח, להשתטות בלי להחלים

במקום לברוח עד אליך

שזה אותו דבר, רק שמשלים.

נפלאות הסח הדעת

היא הראשונה שמבקשים

המאמין אוחז בספר

מכורים לא חוקרים.

למעשה חולה שליטה

זה לא נעשה כרצוני

קורא קדושה אני מבקש

קורה שכמעט כל יום נופלים.

הלוואי יפול האסימון

תהליך פותח תהליך

לחיות בדרך, חכם, לא נכון

לפתור בנפש עוד תסביך

עַל סַפַּת הַיָּם

כָּל הַיָּם הַגָּדוֹל פָּרוּס לְפָנַי

לַהֲקוֹת דָּגִים וְאַלְמֻגֵּי פֶּרֶא

וּבְרִיּוֹת מְשֻׁנּוֹת שֶׁבִּמְצוּלוֹת

(אוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ דָּג אֶחָד

מוּזָר, עִם פָּנָס

שֶׁיָּאִיר לְפָנָיו אֶת הַתְּהוֹמוֹת)

עַד שֶׁהַתַּנִּינִים הַגְּדוֹלִים מְטִילִים עָלַי חִתָּתָם

וַאֲנִי עוֹבֵר לַמִּטָּה

קָלִיעַ טָס אֶת טִיסַת חַיָּיו

בּוֹקֵעַ מִגֹּלֶם תַּרְמִילוֹ

נִבְעָט, מְגֹרָשׁ

בְּקוֹלוֹת וּבְרָקִים

וְעָנָן

נִמְרַח עַל מַטָּרָה

מִקַּרְטוֹן

וְטוֹב לוֹ

שֶׁסְּתָם טָס

וּסְתָם בָּקַע וְנִבְעַט וְגֹרַשׁ

וּבִלְבַד שֶׁקַּרְטוֹן

וּבִלְבַד שֶׁסְּתָם

וּבִלְבַד שֶׁיֵּשׁ יוֹרֶה

אחד החברים התלונן שיוצאים לו עכבישים מהלחם. השיער שלו גלי והעיניים שחורות ועגולות, הוא מסרק באצבעות קשות את שיערו לאחור ומסתכל במראה. החדר חשוך הקירות אפורים

יש אגם אחד לא רחוק

באמת בלחם יש עכבישים! קרא נדהם. הם קטנים והם יוצאים מהחורים והם מטפסים ויורדים ועולים.

עמוק בתוך הבצעים יש קורים דקים ומבריקים

באצבעות הקשות הסורקות את השיער הציפורניים מתמלאות אדמה ולכלוך

לשיר ליופי וחיים -הוא רוצה אבל עיניו שחורות מאוד

אם אי אפשר לשיר ליופי וחיים נשיר לעכבישים!

הם זללו את כל הלחם ונותרה רק פקעת קורים

לכרוע אל ארבעות ולזמר להם

יש אגם אחד לא רחוק

נשיר לעכבישים

הוּא מֵת כְּמוֹ כֶּלֶב

מְקַשְׁקֵשׁ בִּזְנַב חַיָּיו לִקְרַאת שְׁתִילֵי הַזֵּיתִים הַסּוֹבְבִים

אֶת מִטָּתוֹ

מִתְרַפֵּק, מִתְמַסֵּר

עֵינַיִם נוֹשֵׂא

לִבְעָלָיו

הוּא מֵת כְּכֶלֶב

מֵת, וְכֻלּוֹ לֵב

______________