והשאלה המהדהדת היא

איך נוכל לעצבן את האזרחים עוד יותר?

איך נוכל להרוס את החיים והפרנסה לעוד אנשים ממעמד הביניים ומטה?

וכשזאת המגמה, אני לא מופתעת....

השני יוצר התקהלות גדולה בהרבה מהראשון

יש פחות מ200 נדבקי מוטציות ממקרוב ל30 מוטציות. זה מראה שהם ממש לא יצאו מכלל שליטה. יש פקוח הדוק על מי שחוזר מחו"ל גם אם יש פספוסים ודברים לא יחמירו יותר מידי מעבר. מה שלא נכון בהתקהלויות יומיומיות

לפתוח חנות בארץ, זה יותר

או בשביל שיהיה ליותר אנשים על מה להפגין)

אבל נתניהו זרק את הימין לאופוזיציה ואת האידיאולוגיה לכלבים, ובחדווה נטש את הבטחת הריבונות לטובת הסכמים "מקראיים" (מי הוא, חצוף פושק שפתיים שכמותו, עפרא לפומייהו ולפום כל שותפיו לעסק מתועב זה) עם כמה אילי נפט וממון ונשק ערביים. והעצם שזרק לשומעי ליקחו כדי להמתיק את הגלולה זה טיסות לחגיגות במלונות הפאר מוכי הקורונה של מדבריות דובאי והאמירויות, וטיולי ג'יפים על הדיונות של אבו ד'אבי. הם חזרו לכאן באלפים והפיצו מחדש את המחלה לכל הארץ (אגב כולל חרדים שפתאום מאוד דחוף להם לצאת מארץ ישראל לכל מיני "מבצעי יהדות" בחצרות נסיכי ערב), ועכשיו כולנו נשלם את המחיר. אז עזוב אותך מהחנויות והפרנסה, זה עוד מילא מבחינת חוסר השוויון מול איש עסקים, כי באמת מה לעשות שביזנס גדול מול סיליקון ואלי באמריקה הוא אינטרס של המדינה, הרבה יותר ממכירות של נעליים או בגדים באיזו עיר ברחוב הרצל טיפוסי. אבל הסיפור האמיתי של חוסר השוויון הוא הפוליטיזיציה הטוטאלית של ניהול המשבר, ואפילו התחלואה עצמה, לצורך רווח ותעמולה וניצחון בבחירות באמצעים השפלים והציניים ביותר (וזאת תוך הבהלה והפחדה כאילו אי שיתוף פעולה כלשהוא עם הגזירות מטיל אחריות על המוזהרים לחייהם של האחרים, שהוא עצמו הפקיר).

דם עובדי מערכת החינוך המיוחד שונה מדם אזרחים אחרים? 

אם יש הדבקה המונית, והגיעו למסקנה שמסוכן לפתוח מוסדות לימוד, מה קשור להמשיך מסגרות חנ"מ? 

והאמת היא שאפשר לשמור שם פחות על ריחוק ומסכות... 

אני לא חושבת ששיקול בריאותי זה או אחר מניע אותם להחליט החלטות כאלה

בסגר הראשון הציעו לפתוח קייטנות לילדי עובדי החינוך המיוחד - טפשות, סגרתם בי"ס, שידבק בקיטנה?

אז צריכים להמעיט את ההתקהלויות במוסדות חינוך

אבל לא קריטי לסגור את הכל

אז הגיוני יותר להשאיר חנ"מ פתוח, כי זה יותר קריטי, דוקא אני מבין את זה שאם צריכים להפלות מישהו אז החנ"מ מקבל קדימות לרגיל. לא מבין למה אנשים שכבר מסודרים כלכלית קודמים לאנשים שלא מסודרים, חוץ מזה שיותר קל לדפוק את האזרח הקטן

קול ברור ובלתי מתפשר מתנגד לחלוטין להחלטות הממשלה השקריות והנתעבות מכל נתעב (למשל החברים ב"היגיון בריא"), וכל טענותיהם מוכחות ולו רק מהניסיון של שני הסגרים ההזויים והכושלים של ממשלת החידלון.
תפסיקי לקבל הגדרות של זדון ואז לא תהיה לך חשיבה עקומה יותר.
לסגור את החינוך המיוחד? יש לך בכלל מושג איזה אסון קטסטרופלי זה? את בכלל מבינה איפה אתה חיה?

אני יודעת שלא כל חינוך מיוחד יהיה קטסטרופה להשאיר אותו בבית. 

אני לא דברתי על מעונות יום לאנשי חנ"מ אלא על גני שפה וכאלה שהם גם מוגדרים במדינה כחנ"מ. 

תאמין לי שלפעמים להשאיר ילדים רגילים בבית בגיל הזה זה סיוטי יותר. 

(ילד היפראקטיבי VS ילד עם בעיות שליפה...) 

מדברת מנסיון

מישהו אמר שכל נושא של חינוך מיוחד הוא עד כדי כך קריטי?
מה את מיתממת לי כאן, ברור שאנחנו מדברים על מי שזקוקים לזה באופן טוטאלי!
מי שמשוגע זה מי שסוגר את כל זה לחלוטין ומשאיר את כולם כולל המקרים הנוראיים ביותר בבתים למשך חמישים יום, כמו בסגר הראשון!

"ברור שאנחנו מדברים על מי שזקוקים לזה באופן טוטאלי!"...

דווקא בראש שלי עמדו גני השפה הפחות קריטיים שיפתחו, 

צודק בהחלט לגביי האחרים. 

אוקי, אז הבנתי את הרציונאל, - צעירים מעל עשרים 

סליחה אם דרכתי על נושא רגיש לך, זאת לא הייתה כוונתי...

דרכת על הראש של בני אדם.
הלוואי ותיכנס בך הבינה להבין עד כמה גרוע מה שעשית כאן.

שזאת תהיה הבעיה.
הרי חוץ מהנימוסים פתרנו הכל.

איזונים, זאת המילה הנכונה.

אם יגידו שבמשך חודש אסור לאף אחד לצאת מפתח ביתו, מגפת הקורונה תסתיים מהר מאוד.

אלא שאנשים רבים ימותו כי לא יהיו רופאים בבתי החולים, לא יהיו לאנשים אוכל ותרופות, לא יהיה מי שיטפל בתקלות חשמל/מים וכו'.

בסופו של דבר, הכל שאלה של איזון.

איך אפשר מצד אחד לשמור על המגפה "על אש נמוכה", כלומר לדאוג לכך שהיא לא תגיע למימדים שמערכת הבריאות לא תוכל להתמודד איתם, ומהצד השני - לפגוע כמה שפחות באזרחים עם הגבלות שימררו את חייהם ואף יסכנו אותם.

הפגיעה בתלמידי החינוך המיוחד ובהוריהם, מכך שבתי הספר שלהם יהיו סגורים - גבוהה שבעתיים לעומת הפגיעה בתלמידים שלומדים בכיתות רגילות.

אם 98% אחוז מתלמידי ישראל (זה לא האחוז האמיתי - אלא רק לשם ההמחשה) יישארו בבית וככה לא ידביקו את חבריהם+מוריהם+הוריהם, אז המגפה תצטמצם בצורה דרמטית - למרות שיש 2% שעדיין ממשיכים ללמוד בחינוך המיוחד.

המטרה היא לא להגיע ל-0 נדבקים, כאמור זה חסר סיכוי ללא סגר הרמטי שיגרום לאנשים רבים למות. לכן מאפשרים לאנשים שעבורם הסגר יהיה הרסני במיוחד, להמשיך בשגרת חייהם תוך ניסיון לנטרל סיכונים ברמת האפשר (מסכה, ריחוק חברתי וכו').

כמובן שהגזמתי 

אבל עדיין מפריעה לי הנק'

היית שם?
יש לך מושג איך העניין הזה מתנהל, למה, לפני הקורונה לא היו מחלות כולל שפעות חורף מסוכנות?

שפעות חורף מסוכנות ככל שיהיו לא נמצאו מזיקות עד מוות לאנשים צעירים. 

רשימת הנפטרים מקורונה עולה לצערינו מיום ליום. 

חוץ מזה, אני מדברת על ההשוואה לחינוך הרגיל. לא נראה לי שקרה שסגרו מוסדות חינוך בגלל שפעת...

הדיון הזה לא שואל אותך לגבי הכללים!
הלוגיקה שלך עקומה ללא תקנה, גברת.
גם הקורונה לא מזיקה עד מוות כמעט לחלוטין לאנשים צעירים, אז הכנסת עניין שלא קשור, בצורה דמגוגית ושקרית.
תתקני את צורת החשיבה שלך.

קופאיות בסופר, חיילים ושוטרים, עורכי דין ורואי חשבון, עובדים סוציאליים, מרפאים בעיסוק, קלינאי תקשורת...

הסגירה של מערכת החינוך היא לא בגלל שהמורות נמצאות בסכנה למות, אלא בגלל שבתי הספר הפכו להיות מוקדים של התפרצות והפצת המגפה.

בדיוק! גם גני חנ"מ הם מוקדים להדבקה

גם בתי חולים הם מוקדי הדבקה, גם סניפי רמי לוי, גם אוטובוסים וכו'.

המדינה לא מתכוונת להוריד את התחלואה ל-0, זה לא מעשי, אז היא פשוט מורידה את המקומות שיהיו הכי פחות כואבים - בתקווה שהתחלואה תרד.

תודה לך 

לא גורם לי שלא להתבאס על גני שפה וכאלה שלא נסגרו. 

אולי השאלה היותר טובה היא למה גני שפה מוגדרים תחת החינוך מיוחד.

להתמקצע, לצבור ניסיון מועיל, ללמוד

את זה ש"אפשר לתקן" אני צריך להזכיר עצמי ולשכנע את עצמי כל פעם 

לקלקל יותר קל

לקלקל לא צריך להאמין/ לחשוב/ להתאמץ

זה קל

אנשים עושים את זה כל הזמן

כדי לתקן צריך לא רק להאמין אלא לרצות

להיות במודעות

ללמוד

ליישם

להתמיד

להתאמץ

לא רק באמונה אלא גם בתחושה

אני בוחרת 2.

במשמעות 2: "האיש שבחדר ישב ברישול, בוהה ניכחו, וניכר שמחשבותיו בל עמנו"

במשמעות שונה: "האיש היה לבוש באופן כל-כך משונה! לא הצלחתי שלא לבהות בו, על אף חוסר הנימוס"

כלומר, זה לא בדיוק להסתכל בדבקות ובעניין, זה להסתכל בהשתוממות \ בפליאה \ בהערצה (תלוי בהקשר, יכול להיות גם רגש שלילי של דחיה), הרבה פעמים בניגוד לשיקול הדעת שלא מופעל באותם רגעים.

אבל היא בשימוש)

שהתכוונתי להכניס את המשמעות שהצגת באפשרות 1.

כלומר, החלוקה בעיני היתה בין יחס פעיל למראה, לבין מעבר שלו על פני התודעה.

תוכלי לחדד את ההבחנה הנוספת שאת מציגה? אשמח.

ההגדרה הראשונה שלך נשמעת מתאימה ל"התבוננות", שהיא בנחת, בתשומת לב לפרטים.

אבל בבהיה אין תשומת לב לפרטים, אין בחינה מדוקדקת, ואין נחת ומודעות. אלא הסתכלות לפרק זמן ממושך מהמקובל שמגיעה מתוך רגש חזק פתאומי שהתעורר ממה שעליו מסתכלים. מקווה שהצלחתי להבהיר יותר את כוונתי.

(באתי להצביע 2, אבל בעקבות ההודעה שלך חשבתי שאולי לבהות זה בעצם 'להסתכל בנקודה מסויימת בקיפאון, בלי לזוז או להזיז את המבט'. ככה זה תופס את שתי המשמעויות - גם לבהות באוויר, וגם לבהות במישהו מפתיע או מטיל אימה וכדומה)

מה שמתאים למילה 1 שתיארת זה "התבוננות".

"לבהות" זה להסתכל מבלי להתמקד מנטלית בשום נקודה באופן ספציפי. שים לב, העיניים לא מתרוצצות אלא כן "נמצאות" באיזו נקודה אבל המוח לא ממש מסתכל על הנקודה עליה העיניים נחות. מה שאתה עושה עם עיני הבשר שלך בזמן כשאתה חולם בהקיץ זה נקרא "לבהות".

התקדמתי הרבה וגם עשיתי הרבה הפסקות.

בגדול כבר הגשמתי את כל החלומות שלי, אין לי עוד משהו מיוחד שאני שואף אליו/רוצה אותו.

הגעתי לשיא של מה שהייתי רוצה מבחינה מקצועית.

חוויתי את כל מה שרציתי להספיק לחוות בחיים, אין לי רעיונות נוספים חוץ מזה. זה קצת כמו פיצוחים, לכל גרעין יש אותו טעם, אז אין הבדל בין לאכול אחד לבין לאכול 30.

היו זמנים כשהייתי יותר צעיר שהרגשתי די חסר אונים, אבל השקעתי ביצירת דלתות טובות ובשמירה עליהן. כרגע אני בתחושה שגם אם יקרו כל־מיני דברים, אוכל להתרומם מזה.

אני בהחלט מרגיש ככה. אם היו מודיעים לי שמחר הגיע הזמן לקפל את הבסטה, לא נראה לי שזה היה מזיז לי.

מצד שני, נכון לעכשיו גם לא רע לי, אז אני פשוט זורם עם החיים.

בקיצור: חתול זמני.

זה לא ממש דיכאון כי אני לא סובל או משהו. זה לא שאין לי כוחות, או שאני לא נהנה מהדברים שאני בדרך־כלל נהנה מהם (מבחר מאוד מצומצם, אבל לא נורא).

פשוט אני מרגיש שכבר הספקתי את כל מה שרציתי ומעבר לזה, כך שכל השאר בונוס.

אנחנו חיים בעולם מאוד מהיר שבו אפשר לחוות אינספור חוויות תוך זמן מאוד קצר, יחסית.

בעבר, בן־אדם היה חי בשטייטעל, מתחתן בגיל 18 עם רוח'לע, מוליד 50 ילדים, מדי פעם נוסע ללייפציג ליריד כדי לגרד כמה זהובים או אדומים, לומד גמרא, וזהו בערך. אולי מכיר קצת אנשים מהשטייטעל או מהעיירות הקרובות ומדבר איתם פעם באף־פעם. מקבל מכתב "גיה"ק הגיעני לאחר כמה חודשים..."

לא יודע, סיימתי לימודים, טיילתי כמעט בכל מקום בארץ, הייתי בחו"ל, קראתי הרבה ספרים, סיימתי את כל מה שרציתי ב"bucket list" שלי (באופי שלי אני מסתפק במועט)

אין לי עוד משהו מיוחד שאני משתוקק אליו

"הסכנה הגדולה ביותר עבור רובנו היא לא שהמטרה שלנו גבוהה מדי ונעצור לפני שנגיע אליה, אלא שהיא נמוכה מדי ואנחנו אכן משיגים אותה."

בקיצור, השמיים הם הגבול ואפשר לחלום בגדול ולהגשים בגדול, ככה לפחות עם בני האנוש, לא יודעת איך זה עובד עם חתולים זמניים(:

וגם אם הם לא- משתדלת לראות אותם תותים

לא הספקתי להגשים את כל החלומות שלי, אבל אני בהחלט בדרך...

ואם הרגשתי שהכל נסגר בפניי- פשוט בכיתי והתפללתי לה'. (כמה קלאס)

ובכנות, הדבר שהכי עזר לי ברגעים קשים יותר זה האמונה. שהכל נגזר עלי ושאני צועדת במסלול שנקבע לי לפני שנולדתי ועליי רק לבחור בטוב.

הייתי קוראת הרבה משפטי חיזוק, הרצאות של אמונה וביטחון בה', ומוציאה את עצמי לדברים חיוביים שנותנים לי כוח.

והבנתי שהיחידה שיכולה לעשות אותי מאושרת, זאת אני בעצמי...

מאחלת לך למצוא את האושר הפנימי שלך, כי מה ששלך יגיע עד אלייך 💖

-אני מאמינה שהחיים שלי מתקדמים למרות שזה לא ניכר כרגע בפועל. לא רואים צמח באמצע גדילה, רק במבט לאחור.

-ממש לא, אני מרגישה רחוקה מהם... החלומות הישנים שלי מרגישים כמו חלומות של מישהי אחרת כי אני כבר לא חולמת אותם, ובכל זאת צובט לי בלב כל פעם שאני רואה מישהי אחרת שהגשימה אותם.

-למה את מרגישה שכל הדלתות נסגרו?

 כשנדחקתי לקיר, הקיר נשבר. זה מה שקרה. היה כואב. אח"כ רווחה.

לא יזיק לשוחח עם מישהו מקצועי או לא, אבל מבין ויכול לעזור לחלץ את החוט מהפקעת

ולנער את תחושת הסנדול (?).

אולי חשוב להיות מסוכרנים עם כל נשימה; להיות בתיקו איתה. להתקדם באותו

קצב. לעבור רק את היום הזה בשלום (את זה שמעתי מאדם  גדול). קראי

את הספר "אל דאגה" - יש לו שם רשימה של: רק היום....

לכתוב לעצמך מה היית באמת רוצה. על מה אתה/את מתאבל. מה מפריע.

למה העצבות.  לא פשוט. אבל השם תמיד מחלץ. עוזר. מאיר פתאום נקודה

קנקנה של אור שנחבאת מתחת לשמיכות החושך הכבדות. נושמת בכבדות,

כמעט לא מורגשת עכשיו, אבל חיה וקיימת.

יהיה טוב. זה לא יימשך לנצח. הנפש שלנו גמישה - "בערב ילין בכי ובבוקר...רינה".

יכולה לגרש חושך גדול.

פעילות איזושהי. לא לחשוב באותו רגע על משמעות החיים שלי. פשוט לעשות.

חושבת שזה עוזר להבהיר את הבאלאגן במוח ולהשקיט אותו. 

מטרות/ חלומות שהגשמתי

ויש שעדיין לפני

אם דלת אחת נסגרת

אני מחפשת את דלת אחרת

ובאופן כללי לא תלויה באחרים או בגורמים חיצוניים כדי להגשים חלומות 

להרגיש שחלק מהמטרות שלך זה שיהיה טוב לאחרים, ולצערנו לא חסר צער וכאב בעולם.

כמובן שרצוי גם במעשה, אבל לפחות לחיות בתודעה כזו.

לא להישאר בעולם הפרטי המצומצם מטבעו, אצל מי פחות ואצל מי יותר.

ברוח היום הקשה הזה, המטרות והחלומות לא יכולים להתגשם כל עוד לא הגענו ליום בו מלכות ישראל תהיה שלמה, ננצח את אויבינו, נבנה את מקדשנו, ויגיע יום תחיית המתים בו כל הכואבים יפגשו שוב את אהוביהם.

מצידך צריך לעשות השתדלות לנהוג רגוע וטוב, ולהיות דרוך על הכביש.

וכמובן זה הרבה סיעתא דישמיא כי באמת קורים דברים לא צפויים וה' עוזר.

להתמקד בנהיגה עצמה

לבוא עירני

לזכור שיש חיים מעבר לטסט, לפעמים הנפש מצירת שהטסט והלחץ וההצלחה הם חזות הכל, לנשום ולהזכר שיש אותך מעבר לטסט

ותהנה מהדרך, בעזרת השם תעבור אבל גם אם לא- אתה לומד ומתפתח יחד עם הדרך.

ממש בהצלחה!!

היום ב"ה המסלול של הטסט נקבע על ידי מחשב, וגם יש הקלטה של הנסיעה שלך (לצרכי עירעור), מה שמנטרל את היכולת של הטסטרים להכניס חוסר מקצועיות להחלטות שלהם (מה שפעם היה נפוץ מאוד לצערינו).

אם תיגש כאשר אתה מוכן, לפי המלצת המורה כמובן, אז יהיה בסדר. קצת נשימות לפני כן להרגעת המחשבות והלחץ, וזהו. ואם לא עוברים בטסט אחד, אז עוברים בטסט אחר. וגם זה בסדר.

תצליח.

1. תשובה- לזכור את הטעויות בטסטים הקודמים, הכרת החטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד לא לחזור על הטעויות האלה-זה העיקר.

2. תפילה, יש באינטרנט תפילה לפני טסט, חפש בגוגל.

3. צדקה, לתרום לאור ירוק או לעמותות מהסוג הזה יש באינטרנט גם.

בהצלחה.

הרבה בהצלחה לך!

אבל הבעיות שלי נשארו שלי. זכיתי בחמלה של השומע, חמלה אמיתית ואוהבת וכזו שבאמת רוצה לסייע, אבל בסופו של דבר "אם אין אני לי, מי לי". לאנשים קשה לפתור את הבעיות של עצמם, כל שכן של אחרים.

לא הייתי אומר ממש שהתאכזבתי, כי ציפיות יש רק לכריות.

הייתי דלוק עליה אבל מבחינתה זה היה ידידותי בלבד. אבל הבנתי את זה, ולא ממש הרגשתי שזה ביאס אותי.

עד עצם היום הזה, היא ה־suicide hotline שלי אם אני צריך משהו.

אף אחד כמעט לא התקרב ללהבין אותי ברמה שהם מבינים .

אולי ניקים ספציפיים בפורום

שהכל מותר להם?

אגב, מציאות בלי גבולות בכלל - היא מציאות מאוד אבודה. יש היום שיטת חינוך (או יותר מדוייק: חוסר חינוך) שמנסים שילד לא ישמע אף פעם 'לא', אף פעם לא ידברו אליו בתקיפות, אף פעם לא יציבו גבול. אז מאבטחים את כל השקעים בבית, נועלים את האסלה וכו'. והנה מתברר שילדים שגדלו כך, אינם יותר בריאים בנפשם - אלא פשוט לא מסוגלים להתנהל בעולם.

אחרי שמקבלים שהמציאות היא כזו שבה "בוקר ויודע ד' - גבולות חלק הקב"ה בעולמו..." (רש"י פרשת קורח), יש הזדמנות להעמיק בהבנה למה דבר ד' הוא "לטוב לנו לחיותנו כל הימים".

זה סתם אשליה שהגשמת החלום שלך תשמח אותך...  זה לא קורה אף פעם.

כשמגיעים לשם לא מרגישים וואו כמו שדמיינת, חוזרים למציאות עצובים ומחפשים חלום חדש... זה לופ של ריקנות שלא נגמר.

אם נשארו "חלומות"? כן, אבל הבנתי שזה סתם חרטא.. לא צריך לשתות את כל הים כדי להבין שהוא מלוח

תסמוך על הקב"ה שיש סיבה טובה שהוא לא מסכים לך.

אנחנו רוצים להניח שכולם רוצים רק טוב, אבל היו כבר מקרים גם כאן בפורום וגם בכלל בעולם.

אל תיתן שפכטל בלי מילה טובה לפני זה. כי אתה גם לא יודע מי אני, נכון??

מי שלא גבר

זה ששניכם גברים לא עוזר. גם גברים ניצלו ניקים בכל מיני צורות.

נכון לכולם בין אם ניק מוכר או לא,

וגם לא בהכרח מי שמציג את עצמו כגבר הוא גבר והפוך. (רוב האנשים בסדר ורוב ההצגות בסדר, אבל זהירות מומלצת תמיד)

שה' לא רוצה שתרגיש ככה.

אתה צריך לברר על מה יושבים הרגשות הקשים האלה, לפעמים אנחנו בטוחים ואוחזים בסיבה מסויימת לכאבים שלנו בזמן שהסיבה היא בכלל אחרת.

התורה והאמונה כשלעצמם הם שיא החופש החיבור והשמחה, כנראה שמשהו במפגש שלך איתם נעשה בצורה לא נכונה, שלא מתאימה למהלך הנפש שלך.

התיקון הוא להסכים להפגש עם הפחדים והמקומות הקשים והכואבים שלך ולעבור בהם תהליך של ריפוי. ואולי בדרך גם תתן לעצמך לפרוץ גבולות שגדלת איתם כחלק מהתהליך, אבל התיקון הוא במפגש שלך עם עצמך. לא במעשים מסויימים או בחוץ.

קוראים לזה "צידוק הדין". אתה לא מבין, אתה לא מסכים, אתה לא מקבל - אבל אתה מאמין. במה? בכך שאם אלוהים אומר לך שזה רע, אז זה רע. הוא קבע שאסור, אז אני מקבל את פסק הדין שלו. אני מאמין לו, לאלוהים.
 

ייתכן וזה יוביל אותך לשאלות אחרות על עצמותה של האמונה, ואז במצב כזה צריך ללכת ללמוד על זה. אם זה המצב, הייתי ממליץ בחום לא נורמלי על הספר "המצוי הראשון" של הרב מיכאל אברהם. ואפשר לשלב עם למידה מתוך האתר של מכון ידעיה.