יש המון דברים בזוגיות שיש בהם פערים בין הצדדים.
ואז מדברים ומגיעים למסקנה, ולהחלטה, שלפעמים היא ממש באמצע, ולפעמים קרובה יותר לרצון של צד אחד. לפעמים לצד אחד לא כל כך אכפת, אז קל לוותר, ולצד השני זה ממש קריטי.
אבל בסופו של דבר, פה ושם יש דברים, שמישהו הולך לקראת השני.
גם בתחילת הקשר - מי ייסע למי, ומי ישלם על מי (אהמ אהמ... מישהו אמר תפקיד הגבר?). אם בית קפה או פארק, קפה או ארוחה... ואחר כך - חודש עד ההחלטה, או חצי שנה?
האם אתם מאלה שיותר מוותרים, או מאלה שיותר מצפים שיוותרו להם? אתם מהמתפשרים כי "בסך הכל הוא בחור טוב, מה זה __ לעומת הנשמה המדהימה שלו" או מהמתעקשים ש"אם היא לא __, אעזוב בצער. יש הרבה דגים בים". אם הצד השני מתעקש, תלכו לקראתו?
האם אתם מרגישים שההתנהלות הזו בשלבי הקשר הראשוניים מנותקת מזאת שבנישואין, או שזה יהיה המשך אחד? אם אתם מרוצים מההתנהלות, ומבינים שזה יישאר כך, או קצת לא מרוצים, וחושבים שזה ישתנה לטובה? או פשוט מבינים שזה ככה ובסך הכל אפשר להתמודד עם זה?
האם אתם חושבים שזה בריא שצד אחד דורש יותר והצד השני נוח יותר ופחות מתעקש? בקשר ראשוני? בזוגיות בכלל? הבדל בין בנים לבנות? יש דברים שהם בתפקיד הגבר והוא מחליט בסופו של דבר, ודברים אחרים שהאשה תחליט?
@נגמרו לי השמות (אפשר להוסיף תיוגים...)
מי שרוצה לשתף על עצמו מוזמן, מי שרוצה להביע את דעתו גם מוזמן
