אני חושבת שחובה לעשות משהו בנידון. מדובר בסדר יום של הבנות ובחוויות שתורומות להיתפתחות שלהן שהן מפסידות. 

עם כל ההזדהות עם בעלך ועם כל ההבנה וההכלה שאפשר - הוא חייב להבין שהוא "פוגע" בבנות, ושום תירוץ של "קשה לי ממש" לא יעזור.. אם הן לא היו אוכלות ארוחת בוקר כי קשה לו לקום, היית עוברת לסדר היום?

שוב, כל עוד זה משהו שלו שפוגע בעצמו, כמו איחור לעבודה/ תפילה , אני מבינה שצריך לתת לו להתמודד ולרצות לעזור לעצמו (וגם במקרים כאלה לא צריך לגמרי לשתוק אלא לדעת איך לגשת בחכמה).. אבל פה מדובר בילדים שנפגעים. אי אפשר לשבת בשקט ולחכות שהבן אדם יחליט מעצמו שהוא משתנה. זה יכול לקחת שנים אם בכלל. בעיה של קימה בבוקר זה דבר מוכר וקשה מאוד לצאת מזה רק בעבודה עצמית. אני דיי בטוחה שצריך קודם כל רצון חזק אבל גם עזרה מבחוץ. ברמה שמישהו ימשוך אותו מהמיטה בכוח. 

שוב, לא אומרת שצריך עכשיו לצאת עליו בעצבים ואולטימטום. אבל כן להבהיר חד משמעית שזה לא יכול להימשך ככה. אין לי פיתרון קסם, אולי לשאול מישהו שמטפל ונתקל בבעיות כאלה..

אני לא יכולה לדמיין איזה סיוט זה לצאת מהבית כל כך מוקדם ולהשאיר ילדים באחריות מישהו אחר שלא עושה את העבודה כמו שצריך. וואי. רק מלדמיין את זה אני מקבלת התקף חרדה.. ברמה שהייתי עוזבת את העבודה או מודיעה להם חגיגית שיש לי ילדים לקחת בבוקר ושיחכו לי אם הם רוצים אותי שם. אני מקצינה , אולי יש פיתרונות אחרים.. אולי זה האינסטינקט האימהי שבי שמדבר.. 

שיהיה לכם המון בהצלחה

אבל אם חלילה הייתם גרושים וככה הוא היה מתנהג, בית משפט לא היה נותן לו אותן בזמנים האלה.

אולי אם הוא יבין באמת עד כמה זה פוגע בבנות, האינסטינקט האבהי שלו יעזור לו להתגבר? אולי כל עוד הוא חושב שזה לא כל כך נורא אז אין לו מוטיבציה להשתנות..

אין מצב שאת מושכת אותו מהמיטה לפני שאת יוצאת מהבית? לקום 50 דקות לפני שצריך לצאת מהבית זה סביר ביותר. במיוחד שצריך לארגן 2 ילדות. הן ערות לבד בבית כשהוא עדיין ישן? אין לא נתפס לי.. אני מתעצבנת פה בשבילך ובשבילן

בבית כשהוא ישן?? זה שווה לאפס השגחה. הדעה שלו לא מעניינת, זה ברור לכל בר דעת שזה ח"ו יכול להסתיים באסון (וזה מבלי בכלל לדבר על הפגיעה הנפשית שבדבר, שילד מרגיש לבד או מפסיד סדר יום וחוויות שטובות להתפתחות תקינה)

אם לדעתו הן לא צריכות לאכול ארוחת בוקר או להתקלח מישהו היה מקשיב לו? נו באמת

מה קורה למכלול השלם שנקרא היום שלו ?

נשמע שיש פה משהו יותר מורכב. גם אדם עצלן-בקרים (נעים להכיר) היה מעדיף שיקחו את הילדים בהסעה ולא להקפיץ אותם אחר כך בשמש.

זה לא עובד לכפות אותו רק כי את רוצה. יצאת מוקדם, השארת עליו את האחריות, תני לו לתפעל את הארוע כמו שהוא בוחר.

הענין הראשון הוא, המבט שלך, מבפנים. "שונאת להרגיש שבעלי עצלן".

הוא לא "עצלן". קשה לו לקום בבוקר, כנראה בעיקר כשהולך לישון מאוחר.

הוא לא היחידי, יש הרבה כאלה.

מה שנוגע לשיפוט המהותי שלך - צריך לשחרר.

אדם עם מעלות טובות - ובענין הזה יש לו "חיסרון" (לא ברור אם זה באמת חיסרון. אולי פשוט אירגון לא טוב של זמן השינה. ואז, יש אנשים שזה ממש קריטי עבורם, אינם יכולים לתפקד כהוגן בלי מספיק שעות שינה. הנזק הבריאותי והנפשי מזה, עלול להיות גדול יותר מהנזק הטכני של איחורים וכד'. שלא לדבר אם בסוף מתברר שסתם יש לאדם חסר בברזל בדם, או דברים שומים שיכולים לגרום לעייפות).

בעל זה לא מכונת כביסה, שאם משהו לא מתוקתק, אז מתלוננים אצל היצרן... זה אדם, אדם שלם, ואוהבים ומעריכים אותו בגלל מה  שהוא בכללי, האדם הזה. לא בגלל פרט כזה או אחר שהוא יותר מושלם בו או פחות. כל אחד עם הצדדים השונים שלו.

אחרי שאת לגמרי משחררת את הענין של ההתייחסות האישית (קל וחומר, "תפילה בציבור"...  מניח שגם הוא לא בודק אם את אומרת תהילים כל יום..) - אז באמת יש הענין הטכני של הגַנים.

ראשית, זה לא נכון שזו "השעה הכי יפה בגן". שלא לדבר על כך שעד תשע יש אימהות שמביאות בנחת את הילדים.. 

אם הילדות משחקות בבית ביניהם מקודם, זה לא בהכרח פחות טוב.

ואל תתרגשי מ"דברים בתיקיה שלא הספיקו".. זה  לא בי"ס.

בנוסף, פשוט ענים של סדרי עדיפויות. השלוה שלכם בבית, חשובה הרבה יותר.

יש לקוות שלקראת בי"ס, אכן תגיעו לאיזשהו הסדר, בגלל החשיבות בגיל ההאו לא להתרגל לאחר בקביעות.

בלת"ק

רק עכשיו רואה את השרשור...

אני חושבת שהדבר הכי חשוב כאן *עבור שניכם* הוא לנסות כמה שאפשר *לבקר אחד בלב ובהלך המחשבה והתפיסה אחד של השני/ה*

שזה אומר בפועל - לנסות גם *להבין* עד הסוף מה השני חושב,

וגם לנסות להבין עד הסוף *מדוע* הוא חושב כך

ואז לנסות להבין מה הביא אותו/ה לחשוב כך, מה הערכים / העקרונות המנחים שעומדים מאחורי זה

וכמובן מתוך ידיעה ששנינו שני בני אדם שונים.

וכמה שזה נשמע טריוואלי - לפעמים כולנו שוכחים את זה.

שאני זו אני

ובעלי הוא בעלי.

ואני, מתוך עולם הערכים, התפיסות, האמונות, החוויות, האישיות, העבר שלי וכו' - מביאה את כל מה שאני חושבת על כל נושא ונושא בחיים, גם על נושא הקיצה בבוקר וההתארגנות וההליכה לגן,

ובאותה מידה *בדיוק* גם בעלי, מתוך עולם הערכים, התפיסות, האמונות, החוויות, האישיות, העבר וכו' שלו - מביא את כל מה *שהוא* חושב על כל נושא ונושא בחיים, גם על נושא היקיצה בבוקר וההתארגנות וההליכה לגן.

אם תגיעו לשיח עמוק ומברר כזה,

מתוך מקום סקרן, מברר, אוהב,. לא שופט, אלא רוצה באמת להבין ולחקור

תוכלו גם להגיע בהמשך למציאת פתרונות *שמקובלים על שניכם גם יחד*.

למשל,

לעשות ביניכם שיחה טובה כזו,

שיחה שמפנים עבורה את כל תשומת הלב, בפניות שלמה ובלי הסחות כלל,

בזמן שקבענו מראש,

שהילדים ישנים / או ביציאה כיפית בטיול כאשר הילדים עם בייביסיטר,

ואחרי שאכלנו, שבענו, נרגענו, לא עייפים, בלי פלאפון על הראש, בלי בוס על הראש וכו' וכו' - מתחילים פשוט לשבת ולדבר...

עם מבט בעינים

עם קירבה בלב

ו*את* מתחילה לומר לבעלך דבר דבר עבורך,

"בעלי היקר,

אתה יודע שאני אוהבת אותך הכי בעולם,

רוצה לשתף אותך קצת מה עובר עליי בבקרים.

אני משתדלת ככל יכולתי לעשות ולהספיק את כל מה שנשרד.

גם אם קמתי בלילה כמה פעמים למתוקה,

מנסה לקום מהר,

להניק,

להתארגן,

ולטוס לעבודה מאוד דורשת

ואז כמובן לחזור הביתה ולעשות מה שנדרש גם שם.

ואתה יודע, לא תמיד זה קל לי, לפעמים אפילו ממש עמוס וקשה, אבל מנסה ומשתדלת ממש...

וכל יום כאשר אני יוצאת ונוסעת לעבודה, אני חושבת: "איזה מזל שיש לבנות המתוקות שלנו את האבא היקר שלהן שהוא עכשיו לוקח אותן לגן.

אבל לצערי תמיד על אותה המחשבה הזו עולה לי מחשבה מבאסת של התיזמון של זה, של השעה והאיחור של זה.

זה קשה לי כי *אני* רואה בהגעה בשעה מוקדמת לגן ערך.

אני חושבת שזה טוב לבנות,

שכך הן מספיקות להסעה וההתניידות שלהן לגן עוברת יותר במהירות ובקלות,

שבצורה הזו הן מרוויחות את השעה הכי יפה בגן בעיניי, שעה רגועה ונינוחה שבה הגננות יושבות איתן, משחקות איתן, הן משחקות משחק חופשי, מקבלות דפים דידקטיים, מתפללות בנחת ולומדות על הערך של התפילה,

עושות את העבודות בתיקייה ולאט לאט מתקדמות

ומרגישות כמו כולם... שמגיעות לגן כמו כולם ולא בשעה אחרת, מה שלדעתי גורם להן להרגיש עוד יותר תחושה של יציבות, ביטחון, שייכות לגן וכו'...

ואני מבינה שאתה כנראה חושב אחרת ממני, ואשמח לשמוע את דעתך בנושא."

ואז, אחרי שבעלך מקשיב לך *עד הסוף*,

הוא אומר את דעתו שלו, ואת מקשיבה לו עד הסוף

למשל:,

"אשתי היקרה!

אני כ"כ מעריך אותך

את כל מה שאת עושה

את 3 האוצרות שהענקת לנו, את זה שאת קמה מוקדם ומתקתקת הכל ועוד נוסעת לעבודה

תודה לך על הכל!

אני יודע שיש בינינו פער והבדל בנושא הקיצה בבוקר,

והייתי רוצה לספר לך את הדעה הכוללת שלי בעניין.

את יודעת,

אחד מהערכים שבעיניי הכי חשובים הוא ערך של נחת רוח, של שלווה ורוגע.

אני באמת ובתמים רואה בכך ערך לעיון.

וכאשר אני מרגיש שאני יכול לממש את הערך הזה,

גם עבורי וגם עבור הבנות שלנו וכל הבית שלנו - זה באמת נראה לי הדבר הכי נכון לעשות.

את יודעת שעברנו תקופה מאתגרת ומבורכת - של הצטרפות אוצר חדש למשפחה,

והלילות לא אותם לילות

והעומס לא אותו עומס

והשינה לא אותה שינה

אז בזמן שכן אפשר, שהמתוקה כן ישנה עוד טיפה כי אמא שלה המדהימה הניקה אותה,

והבנות האחרות המתוקות משחקות להן כ"כ יפה ובנחת אחת עםפ השנייה,

אני אומר לעצמי *שמלכתחילה* אני מעדיף לאגור עוד קצת שינה, עוד קצת פינוק מחייה, עוד קצת נחת, עוד קצת רוגע.

ואת יודעת, יקרה שלי, זה כ"כ כ"כ טוב לי!

ואת יודעצ יקרה שלי, אני רואה וחושב שזה גם ממש טוב לבנות המקסימות שלנו!

הקטנה המתוקה ישנה לה עוד קצת בשלווה,

הגדולות מפתחות ביניהן שיח של אחיות, קשר של אחיות,

אחריות ועצמאות

מפעילות את הדמיון

מרגישות עוד קצת זמן של בית, של משפחה, של ביחד,

של רוגע, של נחת, של שלווה.

ואז, את יודעת איזה כיף לנו אז?

אני קם בשלווה,

מארגן אותן

ויש לנו *כל בוקר* 20 דקות שלמות של זמן איכות בין אבא לבנות!

אנחנו הולכים לנו בכיף שלנו

בשמש הנעימה 

רואים עולם

נושמים אוויר

רואים עצים ופרחים וציפורים בדרך

מפטפטים על הא ועל דא

האווירה כ"כ רגועה, שמחה, כיפית נינוחה,

וכך, הן נכנסות לגן ב9:00 ומתחילות יום נוסף וכיפי גם בגן,

מתוך כל ארגז הכיף והשלווה והמשפחתיות הזו שכבר מלא מהשעה הזו בבוקר עבורן,

ואת יודעת אשתי האהובה, אני ממש רואה שזה טוב להן.

לא מרגיש שהן מבואסות, אלא שזה כיף להן.

אני מאמין שאם נהיה בדעה אחת ונשדר להן זאת גם - שזה כיף, שזו חוויה,

ש*הן* זכו יותר מכולם -

כך הן גם יקבלו את זה.

שלא ש"אוף הגענו אחרי כולם",

אלא" וואי איזה כיף לנו שאבא שלנו מפנק אותנו ולוקח אותנו כל יום בכיף הזה, ואנחנו זכינו וכולם לא..."

ואת יודעת יקרה, אני חושב שאם גם נסביר שנינו יחד לגננת את הערכים הללו שלנו, ואפילו נבקש ממנה למצוא כמה דקות במהלך היום לשבת איתן, או לעבוד על הדפים וכו' - אולי היא תסכים,

וגם אם לא, אני באמת ובתמים חושב שהערך הזה והמתנות הללו שהבנות היקרות שלנו מרוויחות מזמן האיכות והרוגע הזה עולים על הכל...

כמובן שאפשר להמשיך עוד ועוד בשיחה,

שאת תמשיכי לומר מה הבנת מדברים ומתוכם,

והוא משלך

אבל זה העיקרון הכי חשוב -0

להבין שכמו שאני יצור נפרד עצמאי ושלם - כך גם בעלי.

ולשנינו יש מקום.

ונראה איך לוקחים את כל מה ששנינו חושבים והופכים אותו למשהו אחד שלם וטוב עבור כולנו.

ומצרפת לך בנקודות עיקריות כמה סוגים של תקשורת מקרבת שניתן לתרגל אותם גם בנושא הזה וגםפ בכללי לכל נושא בחיים הזוגיים :

  6 סוגים של תקשורות מקדמות:

1. מעבר מתלונות לצרכים - טכניקת "האוזן השלישית":

כדי לבטא את הצרכים האמיתיים שלנו אנחנו צריכים להשתמש ב"טכניקת האוזן השלישית" – להבין מתוך התלונות שנאמרות מהו הצורך הלא ממומש שמתחבא בתוך התלונה? לדמיין שכאילו יש לנו "עוד אוזן, אוזן שלישית" שלא רק שומעת את הנאמר, אלא מצליחה לפרש את התלונה=לצורך.

(כי רוב האנשים לא יכולים או לא יודעים לומר מה הם באמת צריכים, לכן לרוב זה יוצא להם בצורה של תלונה, ולמדנו איך לומר זאת בצורה של בקשה, של צורך, ואיך לשמוע את הצרכים של השני מתוך התלונות שלו).

לכן לדבר בשפת הצרכים: "אני צריכה ש_____, אני צריך ש_______"

 למשל: במקום תלונה "למה אתה מעשן" -

לומר "אני צריכה ביטחון של בריאות, של חיים"

"אני צריכה להרגיש שבעלי יהיה בריא ואבא של הבנות שלי יהיה בריא".

במקום תלונה של "למה את מבזבזת הרבה ולא חושבת"

לומר את הצורך:

"אני צריך יציבות כלכלית."

"אני צריך לדעת שהבית שלנו הוא במקום מחושב ועם יציבות וביטחון כלכלי."

 2. שפת ה"אנחנו", 

+ 3. שפת ה"אני" ולא "האתה"-

בשפת ה"אנחנו" – האיש והאישה הם חלק שלם של הבית והמשפחה הכוללת שלהם, לכן כל בעיה שיש למישהו – היא בעיה משותפת "שלנו", בצורך שלנו לבנות בית אוהב ושמח, משפחה שלנו, אהבה שלנו.

(כמו שמסופר על הרב אריה לוין זצ"ל שאמר בביקור שלהם אצל הרופא: "הרגל של אשתי כואבת *לנו*")

ובכל בעיה או התמודדות - שני בני הזוג שואלים את עצמם "כיצד *אנחנו* יכולים להתמודד *מול הבעיה*,

ו*לא* כיצד אני נגד אשתי/בעלי - אלא *שנינו יחד* מול הבעיה כאמור...

גם שפת ה"אני" היא שפה מקדמת ולא מרחיקה,

שכל אחד פונה לבן הזוג בצורה ישירה בתור "אני" ("לי קשה ש....", "אני אוהב ש.....", "מפריע לי ש....")

ולא בשפת ה"אתה" – שבה רק מטיחים ומאשימים את בן  הזוג, ולא מתקדמים לשום מקום, רק נוצר כעס וריחוק. (לדוג': "אתה תמיד....", "את אף פעם לא...." וכו').

4. תקשורת בונה ומקרבת לפי שיטת אימאגו –

בתקשורת הזו חשובה מאוד העמקת השיח ביננו בצורה טובה ומטיבה,

ליצור זמן *ללא הסחות*, עם פניות מלאה, כאשר רגועים, אכולים, לא עייפים, בלי מטלות/עומס/ילדים על הראש,

לשבת *אחד מול השני*, עם מבט בעיניים, באותו הגובה, עם קשר עין ואפשרי גם החזקת ידיים אם מתאים.

ובאותה תקשורת ישנם בעיקר 3 שלבים מרכזיים:

כל אחד מבני הזוג *בתורו* אומר את כל מה שיושב לו על הלב על אותו נושא שמדובר בשיחה,

והתפקיד של השני כרגע הוא להיות *אך ורק בהקשבה שלמה*, בלי פרשנויות, בלי להיכנס לדברים, רק הקשבה מלאה.

ואותו אחד שמדבר - משתדל להתרכז *בצד שלו, באיך שהוא רואה את הדברים, באיך שהוא מרגיש ופחות להטיח או להאשים את השני*

ואז בן הזוג שהקשיב עושה את שלושת השלבים הללו, לפי הסדר:

א. שיקוף- לחזור במדויק על הדברים שאמר בן הזוג ("אמרת ש....")

ב. מתן תוקף- לתת תוקף ומשקל לדברים שנאמרו (לדוג': "אני מבין/ה ש___", "זה באמת קשה שקורה....")

ג. הזדהות עמוקה- להזדהות עם תוכן הדברים של בן הזוג (לא חייבים להסכים עם הדברים, אבל כן להראות נכונות להבין ולהזדהות אם אני הייתי במצב כמו שלך... אני יכול להבין אותך... וכו')

ואז מתחלפים,

ובן הזוג השני אומר את כל הצד שלו לפי אותה תבנית בדיוק,

ובן הזוג שקודם דיבר עכשיו בהקשבה מלאה, שלאחריה פועל לפי כל השלבים הנ"ל בדיוק...

בצורת תקשורת זו כאשר היא נעשית נכון ישנו "ביקור הדדי" – כל אחד "מבקר" בתוך ליבו של בן/בת זוגו, ויכול להבין אותו יותר לעומק.

5. החלפת תפקידים:

כל אחד מבני הזוג מנסה לרגע להיות השני/ה, להיכנס לראשו, למחשבתו, להרגשתו, להלך רוחו.

כל בן זוג "מוחלף" בתורו נשאל:

"מה קשה לך בעצם הכי הרבה?"

"מה הכי היית רוצה?"

בצורה הזו ואם עושים אותה באמת נכון ומכל הלב - מצליחים להבין הרבה יותר אחד את השני, וממילא להרגיש קירבה גדולה בהמשך...

6. תקשורת מקדמת 

לעבור מתקשורת פוגענית וכועסת לתקשורת מקדמת – שלא מבטלים את בן/בת הזוג – אלא אומרים לו "אני מבין/ה שכך אתה רואה את הדברים. האם תהיה מוכן לשמוע איך אני רואה את הדברים?" ובצורה זו הלב נפתח לשמוע ולא נסגר ומשתבלל לתוך עצמו  ועובר להתקפה...

אם נכניס זאת למעין טבלה שבה כל שורה יש שיפור בתקשורת, מהתקשורת הכי פחות טובה ויעילה, לתקשורת הכי טובה ויעילה, זה יראה בערך כך:

עידוד סגנון תקשורת מקדמת

אפשר לראות שתקשורת תוקפנית הינה הבעייתית ביותר ופוגעת באדם בצורה ישירה.

תקשורת כועסת, תקשורת עדינה ותקשורת נפגעת הינן פחות מזיקות, אך עדיין יכולות ליצור הסלמה בשיח.

תקשורת מקדמת הינה הטובה, היעילה והמקדמת ביותר, ומאפשרת הבנה וכבוד אחד של השני.

-----------------------------------

בהצלחה רבה יקרה,

איזה מקסימים אתם

תמשיכו להנות מהאוצרות שלכם ואחד מהשנייה  ❤ 


 

וכמה את רק רוצה שיהיה רק טוב לכל האהובים שלך

ועד כמה את אוהבת את בעלך

ואת הבנות

ועד כמה הרגש שלך, האהבה שלך, הלב שלך חזקים

הכל בסדר יקרה! זה ממש קורה לכולנו, אתם רק תצמחו מזה ב"ה 

(סליחה שבקצרה)

אז ודאי וודאי שיש קווים אדומים לכל אחד מאיתנו,

וכמובן שנגיב עליהם ביתר עוצמה...

אך כל המטרה בתקשורת מקרבת - היא לומר ולברר וללבן ולדבר אחד עם השניה את הדברים, הרבה לפני השלב הזה של הקו האדום,

ז"א, עצם התקשורת הזו יכול לגרום לכך שלא נגיע לחציית קווים אדומים וכו',

שנבין אחד את השנייה

שנכיר אחד את השנייה לעומק

שנדע מה חשוב לי

מה חשוב לה/לו

וכמובן מה לעשות בפועל...

לגבי מה שכתבת "תקשורת תוקפנית" - אז בגדול לדעתי היא אף פעם לא טובה. ולו מהסיבה שהיא פשוט לא יעילה, אלא בד"כ מכניסה למגננה וסוגרת את מי שהיא מופנית כלפיו... ובצורה כזו לא יכולה להתקיים התקדמות, אלא רק יותר ריחוק וחוסר הבנה, תסכולים, כעסים, אכזבות וכו'...

עכשיו, ברור שבזמן הריב עצמו, או בזמן חילוקי הדעות / הויכו8חים / המשבר / מה שקשה לנו עצמו אנחנו לא תמיד יכולים להגיב בנחת ושלווה,

וברור שמה שנאמר באותו רגע לא תמיד יהיה כמו שצריך להיות,

אבל השאיפה היא שגם בזמן הקושי יהיו לנו גבולות גם לתקשורת עצמה.

בלי קללות, בלי עלבונות, כמובן שבלי אלימות לסוגיה וכן הלאה...

אפשר לומר שקשה

אפשר לומר שמתסכל

אפשר לצעוק ולהביע את התסכול

אפשר לכעוס

אפשר לבכות

אבל הכל בגבול ברור.

אח"כ,

לאחר שנרגעים קצת,

אפשר לנהל את אותו עניין ממקום הרבה יותר נכון ומברר ולא ממקום שמתפרץ ולא מקדם.

ואם מאמנים את השריר הזה לאט לאט, אז גם לאט לאט נוכל לעשות את זה אפילו יותר בסמיכות לשעת הויכוח עצמו, ולעיתים אפילו בשעת הויכוח עצמו ממש.

כמובן שזו עבודה, 

אבל זו עבודה מאוד מאוד משתלמת ומתגמלת.

להרגיש ולדעת שמבינים אותי, ועד הסוף,

שיש לי ניראות,

שיש הכרה בקשיים שלי, ברצונות שלי,

ולהרגיש שאני מבינה את מי שאני אוהב/ת בעולם, ועד הסוף,

ושהוא/היא מרגישים שיש להם ניראות, שאכפת לי מהם,

שאני מכיר/ה בקשיים שלהם - זו מתנה יקרת ערך ממש!

מקווה שעניתי, אם לא אשמח שתדייק לי עוד או אפילו תיתן דוגמא ספציפית עם כמה שיותר פרטים (הכי קל לי להתחבר לדוגמאות ספציפיות שמפרטות ממש סיטואציות אמיתיות עד לדקויות שלהם, כי כך מרגישה שיכולה לדייק את המענה שלי הרבה יותר...) ואשתדל להתייחס בל"נ

היית נותנת לאדם זר ברחוב לחלק לילדים שלך חוברות שאת לא יודעת מה כתוב בהן?

רק כדאי לדייק אם הכוונה לכל תוכן שהוא לא למידה וניצול זמן ממש, או תכנים בעייתיים בפני עצמם, כי אלו שני דברים שונים.

כי אם יש לכם רימון ברמה המתאימה, לא אמורים להיות בעיה מבחינת התוכן.

אבל אם רוצים שהמחשב ישמש ללמידה ולא לפנאי, (אני לא יודעת איך עושים את זה בפועל, אבל אני יודעת שזה קיים) אפשר דרך רימון או דרך תוכנה אחרת לחסום אתרים ספציפיים, או הפוך לעשות רשימה של אתרים מותרים בלבד, ואז לחסום גישה ליוטיוב ולai.

פתרון פחות קיצוני הוא להיכנס להגדרות בתוך האתרים האלו, ולחסום אותם כמה שיותר. לשים את חשבון היוטיוב ליוטיוב קידס (מגן מפני תכנים בוטים במפורש, אבל מתיר שטויות ממיסות מוח, שכנראה גם כן כדאי לא לראות)

בצ'אט מצאתי בטעות שיש בתוך ההגדרות שלו אפשרות למנוע ממנו לדבר על תכנים בוטים (ולא ברור לי למה זה לא מופעל כבררת מחדל).

והכי פשוט זה זה להגביר את החסימה ברימון או פלטפורמה חוסמת אחרת.

לגבי מה שחברים שולחים- אולי תמימה, אבל חברים לא ישלחו דברים גסים ממש, לפחות לא בפלטפורמה כזו שמיועדת ללימודים ובפיקוח המורה? עוד אין לי ילדים, אבל אני קצת מזדעזעת מהרעיון של לתת לילדים להמשיך להיות חברים של ילדים שחשודים ברצינות בדבר כזה, אם יש רצון, הם ימצאו דרך אחרת להראות את זה ועצם החברות נשמעת לי בעייתית.

שאני לא מעוניינת שיחשפו לזה.

איך ישמעו שירים? לא התחברו לספוטיפיי לצערי.. אבל אולי אם אגיד שאין ברירה.

רימון ברמה בינונית לא חוסם את מה שאני רוצה שיחסום..

רימון ברמה הגבוהה יותר מצריך ממני לפתוח להם את מה שהם צריכים כל רגע.

בטימס אין לי ממש שליטה על מה קורה בקבוצות, וכבר לא מתאים להם שאני עוקבת אחרי השיחות שלהם, שזה סה"כ מובן

אפשר להוריד את השירים למחשב, ואז לחסום את היוטיוב.

כרצונך

ואם החברים שולחים קישורים לסרטונים שהזכרת- ברמת סינון גבוהה כנראה שגם זה ייחסם.

אין כ"כ פתרון, מה שכתבת נכון. זה או קצת מדי או יותר מדי. אולי ב"חזקים ברשת", ובארגון "לוקחים אחריות", יש להם פתרונות..

שאפשר לחפש שם תוספים עם דירוג גבוה וכמות הורדות של עשרות אלפים (כדי שיהיה לזה אמינות, ואמינות ביצועית).

יש כל מיני תוספים שמסננים שורטס ורילסים ביוטיוב ורשתות חברתיות, תכנים למבוגרים או הימורים וכדומה, חוסמי פרסומות למיניהם. זה קצת התעסקות (אבל לא נוראית), אבל אולי חבר/ה טוב/ה יוכלו לעזור. או לחילופין, הדרכה טכנית את יכולה לבקש ממצב ai בחיפוש גוגל.

וכמו שגם אמרו, אם מדובר על אתרים יותר ספציפיים אז אפשר לחסום ברשימה אישית באזור האישי של רימון, או להעלות רמת סינון לאתרים המסויימים.

אגב, לגוגל יש אפשרות של בקרת הורים (לא ניסיתי אך ראיתי שקיים), ואז את יכולה לחבר את החשבונות של הילדים אלייך ולהגדיר כל מיני דברים. זה גם דבר ששווה לבדוק עליו, ואולי הוא יפתור חלק מהבעיה.

לגבי ai, אין ממש דרך היום לשלוט בזה. לכן נטפרי, למשל, חוסמים את זה גלובלית.

(הזדמנות טובה להכיר לך תודה שבזכותך נכנסו להכיר את עמיחי ונינו הי"ד וישבתי והראתי גם לילדים, מה שמראה לי כמה רחוק אפשר להגיע עם חינוך ילדים ולאן אני שואפת)

לא הכרתי אותו לפני כן, אבל הנשמה המיוחדת הזו באמת מרימה את העיניים שלנו אל האינסוף.

ובמקרים שהמורים שולחים סרטון לימודי מיוטיוב- תפתחי לרגע, או תתני מהטלפון שלך נקודתית לזה.

ספוטיפיי יש גם פודקאסטים שעקרונית יכולים להיות לא ראויים אבל לא נראה לי שיש להם סבלנות לזה חחח.

שירים שיוצאים עולים תוך שניה לספוטיפיי. גם שירים חסידיים ושירי קודש יש שם.

ואם הילדים שולחים בטימס קישורים לסרטונים, אז אפשר לחסום אתרים אחרים (כמו טיקטוק, יוטיוב וכו), ואז הם לא יוכלו לצפות בהם.

אני גרוע בתור (אבא|בן זוג|מתפקד)

מי אתה בכלל? אתה מסתכל על עצמך מנקודת המוצא של עצמך או מנקודת המוצא של אנשים אחרים סביבך?

זוכר ויודע מה היו היכולות שלי

ומי הפעיל אצלך את כל המנגנון הזה של "דחוי" ו "חבוט" ו"כושל"? זה לא תמיד היה שם.

את המילה דחוי.

לא מרגיש גם כזה

והכי חשוב

בהצלחה !

זה עדין כואב גם כשאתה רושם את זה

אני לא חופר פה יותר כי לא הוגן לעשות לך את זה, אבל יש דרך להתמודד עם המצב הקיים

ורגשות תמיד מותר להרגיש. לא לשפוט אותם. זה לא "אני חבוט" אלא "אני אדם רגיל ויש בי עכשיו מחשבה ורגש שאני חבוט".

גם לי היו תקופות חשוכות כאלו.

תנסה להיזכר בעצמי המיוחד שלך. מה אתה מביא לעולם?

ועוד משהו- יש מישהו שיודע על מצבך?

כן יודעים.

אנשי מקצוע.

מנסה להיזכר מה הבאתי לעולם

לאחר המילואים הבלתי נגמרים ולא הצלחתי לחזור לעצמי, לזוגיות ולהורות. הבור חשוך מאוד אבל יש תקווה.

לצד הטיפול אישי ומשפחתי, לי אישית מאוד עזרו הטיפולים גופניים-רגשיים כגון Rebirthing ויוגה-תרפיה.

זה מעולה שאתה בטיפול, אל תשכח שיש תקווה וצמיחה בסוף

שולחת חיזוק גדול ותפילה שתראה ישועה שלמה במהרה ממש בכל התחומים, בחסד וברחמים ובטוב גלוי ב"ה 🙏

וטוב שכתבת שיש לך ליווי ועיטוף מאנשי מקצוע, זה מאוד חשוב שתרגיש שיש לך את המענה ואתה לא לבד, ומקבל כוח והכוונה וליווי ועיטוף וכלים.

שיהיה רק טוב ב"ה

ושיכנס עוד ועוד אור לחיים ותוכל להביט אחורה ולראות איך גם מהתקופה הקשה והחבוטה הזו אספת עוד לימוד ועוד צידה לדרך שעוד תעזור גם לך וגם לסובבים אותך 🙏

ובינתיים להתחזק גם בכל מה שנותן לך כוח אמיתי, ובחוזקות ובעוצמות ובטוב שיש לך ובך, ובטוב שכן נוכח כרגע בחיים, ולראות מה עוד יכול לחזק שם.

מעריך את המילים

יודע לומר נק' מפנה?

נקודות מפנה..

רצף של דברים קשים ומאכזבים

ואם לא נעים לדבר איתו,

אז פשוט תתרגלי לרעש...

אז מן הסתם הוא עושה את זה לגמרי בחוסר מודעות, והוא ישמח שיאמרו לו אם מפריע.

פשוט לגשת אליו, לומר לו בחיוך שאתם נהנים לשמוע לפעמים את מה שהוא שומע, אבל לפעמים העוצמה קצת מפריעה לכם, ואוחי אם אפשר לשמוע באוזניות - זה יהיה מבורך.

קצת לא נעים ברגע הראשון, אבל הבעיה תיפתר בסוף.

וכמובן, תמשיכו לשמור איתו על יחסי שכנות חביבים ופתוחים גם אחר כך, כדי להראותלו שאין לכם בעיה איתו, אלא שמדובר רק במשהו נקודתי שרציתם לפתור.

אולי יש לו ירידה השמיעה ולכן לא שם לב שזה כ''כ חזק

😅 50/60 או יותר 80/90?

אם הוא מאד מבוגר אז לא הייתי פותחת את זה מולו גם אם הוא מאד סימפטי..

לנו יש רעש של סקסופון מהשכן..רוצה להתחלף?😜

בתחלה חשבנו שהיא שמה שירים, אבל הכל אותו קול. יש פלייליסט קבוע שכולל שירי ארץ ישראל הישנה והטובה, let it go, רק תפילה אשא, הלוליה hello silence my old friend, ועוד כמה קלאסיקות מלפני 15 שנה מינימום.

בעיקר בימי שישי או בערבים. אנחנו לא יכולים לצפות את זה. אם אלו היו שירי מסיבות אולי היה לנו יותר אומץ, אבל כרגע אנחנו לגמרי מתפדחים לדבר איתה על זה.

גם מה נעשה? בזמן שהיא שרה היא בטח לא תשמע דפיקות בדלת, ובזמן אחר זה לא קשור.

מצטרפת לשאלה.

אני משערת שיש לו ירידה בשמיעה ולכן הוא לא שם לב אפילו שזה כל כך גבוה. אם זה מאד מציק שווה לדפוק להתעניין בשלומו ליצור קשר נעים ואז בעדינות לעלות מודעות שלו לעניין. אולי יש לו מכשירי שמיעה ואיתם הוא יכול לשמוע בפחות ווליום? אולי לשמוע באוזניות? אולי בשעות שיותר נוחות?

זה שיח שצריך קודם להגיע ממקום חברי ומתעניין וממקום מכבד לנסות למצוא פתרון

שהנער הגיבעוניסט מתברר מקפיד (חוץ מעל נזירות מלאה של אי תספורת בכלל) גם על קצוות השרוול כארבע כנפות ושם גם בהן ציציות.

התשובה היא כנראה הגיל של הילד. זו תספורת שהיא "באופנה" בקבוצות מסוימות, והילד רוצה להסתפר ככה, ובשלב מסוים ההורים לא מחליטים לילד איך להסתפר. וכנראה שזו תספורת די מנייסטרים בציבור החילוני עכשיו.

גם אחי השמיניסט החצוף מסופר ככה, ולדעתי זה נראה מכוער וערסי, וחבל על הפאות המתולתלות שהיו לו בילדותו. מה לעשות, אי אפשר להכריח אותם בגיל הזה.

במקרה הבינה גם תפסה לך את הגילאים של הילדים בצורה הדרגתית: מילד חמוד יהודי קטן, שעובר שלב של גיבעוניסט, ואז הופך לערס שמתסובב עם החבר'ה בשתיים בלילה ומשאיר זבל ברחוב.

אבל אני דווקא רואה תופעה הפוכה מקבילה- הרבה יותר נערים מגדלים פאות ארוכות

בטח בהשוואה למה שהיה בילדות שלי.

כמו נערות אצלינו מבתים סופר דוסים שהולכות עם שרוול קצר ושסע כמעט עד למעלה.

זה לא כי ההורים מרשים. זה אף על פי שהם לא מרשים.

אולי בגיל ההתבגרות יש צורך לשנות משהו והפאות נבחרות כקרבן.

איך הילדים שלך מסופרים?

היום לא שואלים.

אפילו בגיל 12 אני רואה את זה, בגיל שבו ילדים עוד לא אוכלים שניצל בחוץ בלי לבקש רשות מההורים

ב"ה בשנים האחרונות יש תופעה של התחזקות המונית

אם שאני הייתי נער. ללכת עם ציציות בחוץ זה היה רק מי שממש דוס או חזק.

הרוב היו הולכים עם פתילות בפנים (ואני מוציא רגע את עניין ספרדים אשכנזים כי זה לא קשור)

כיפה. רוב מי שהתפלל איתנו בבית כנסת. לא היה הולך עם כיפה ביום יום. גם כאלה שהקפידו על אורח חיים דתי.

היום ב"ה אנחנו רואים שגם חבר'ה שעדיין רחוקים מאורח חיים דתי מלא, יכולים להסתובב עם כיפה או ציציות בחוץ

יכול להיות שהוא לא יקפיד על שמירת שבת וכו' אבל עדיין ביום יום הוא יסתובב עם כיפה וציציות בחוץ (מכיר כמה כאלה)

יכול להיות שנערים שאתה רואה שייכים לזרם הזה

זה לא זרם דתי קלאסי

זה יותר מסורתי +

אלא באמת על טובי בנינו ממשפחות מאוד מאוד דתיות

זה לגמרי גיל ההתבגרות

אם ילד בן 12 מתעקש להסתפר ככה

אני יכולה להבין את ההורים שמעדיפים לא להיכנס למלחמות על תספורת

לדעתי פאות זה הכי יפה בעולם

אבל אם הילד שלי יתעקש להוריד אני אגיד לו את דעתי ואתן לו להחליט על עצמו

אם זה קצר אבל עדיין בגבול ההלכה. ניחא

אבל גלח מלא של הפאה שזה איסור דאורייתא ממש אני אישית (ורוב הדתיים שאני מכיר) לא הייתי מסכים

אני לא כל כך מכירה את ההלכה הזאת בתור אישה....

אבל יכול להיות שהם כן משאירים קצת ופשוט לא רואים את זה?

שאסור להקיף פאת הראש

משמע שאסור לגלח מאיזור הרכה ועד סוף העצם שליד האוזן.

אסור שיהיה מגולח. צריך שיהיה שיער ממשי. והפוסקים נתנו הגדרה של סביב 4-5 מ"מ לפחות.

(לא כתבתי את כל ההלכה אלא בגדול את עיקר הדברים)

תודה על התזכורת החשובה. במרחב הווירטואלי לא תמיד אפשר לדעת מי עומד מאחורי הניק ומהן כוונותיו, ולכן חשוב לשמור על גבולות ולא לשתף פרטים אישיים, תמונות או מידע רגיש עם אנשים שלא מכירים באמת. אם מישהו מטריד או גורם לאי־נוחות, כדאי לתעד, לחסום ולדווח למנהלי הפורום. אפשר להיות פתוחים ולעזור לאחרים, ובו בזמן לשמור על עצמנו. 🙏

אז הוא ממש גרוע בזה.

וגם במקרים הרבה יותר מורכבים / מבלבלים / לא ברורים / שכוללים בתוכם ניסיונות יותר עדינים או הדרגתיים במסווה כזה או אחר של עזרה / רצון טוב / הבעת מצוקה / שיתוף / התייעצות / פנייה כאישה ובאמת עוד אינסוף אפשרויות. הכל מהכל ובכל דרך שהיא.

אז המעט שנוכל לעשות זה לשמור על עצמינו, לנקוט משנה זהירות מול כולם, ולהזכיר ולרענן לעצמנו את החשיבות.

הקב"ה נתן לבני האדם כ"כ הרבה כוח ויכולת וזה באמת כ"כ מצער שיש שבוחרים להשתמש בזה לרע. הלוואי שכל אדם יתחבר לטוב שבו, לחלק אלו-ה ממעל שבו, וישתמש בכל כוחותיו אך ורק לטוב.

ב"ה שנזכה כולנו להשתמש רק לטוב בפלטפורמה הזו ובכלל 🙏

ובכלל יש שלל ניקים.

יש כאלה שזה ממש שיטה אצלם - כל גולשת באשר היא לשלוח לה הודעה ולנסות את "מזלם".

וכאמור זה יכול להיות כל אחד/ת. על שלל הניקים השונים.

לפחות שיהיה מקורי

אם הוא הצליח להתחיל עם מישהי

לפעמים יש אנשים בעולם (מסתפק?) שכנראה מאחסנים את המוח שלהם בצנצנת ועובדים בלעדיו.

לק"י

אבל באמת שחשוב להיות עירניים.

ובכללי מי שפונה באישי לאשה נשואה, לגבי דברים שהיא כתבה בפורום, זה לא לעניין.

(לא מדברת על אלה שפותחים בשיחה חברית, כאילו שהם חברים... שזה ברור שזה חשוד).

הייתי נרשם פה עם ניק של אישה, מגיב קצת בפורום, מחכה להם שיבואו ומגיב להם עם פרסומת.

ומזה אפשר להסיק את היקף התופעה הנוראית והמצערת.

שהרבה מהגברים (מבין אלה שבאמת לא רוצים את הטינופת הזו, אך מתפתים בכל זאת, כלומר רובם הגדול של הדוסים, ולא רק), היו מעדיפים יותר מעורבות, שותפות ותמיכה מצד האשה שלהם עם היא מגיעה עם הרבה מאד הבנה, הכלה, אמפתיה, אמון, סבלנות, רצון אמיתי לעזור, ואהבה בלתי מעורערת.

אך בפועל הרבה מהנשים לא מסוגלות לכך או לא מעוניינות בכך. בהחלט אפשר להבין זאת, לדעתי זה חבל, אבל מה לעשות.

זה כואב, מאד. גם לאיש, גם לאשה - השאלה מה עושים אחרי שנותנים זמן לכאוב את הכאב, ומתפנים לחשוב מה הלאה?

"אש בבית עמרם", ולא לחינם אמרו שאין אפוטרופוס לעריות. זה לא אומר עלייך שום דבר, זה הדבר הראשון הכי חשוב בסיטואציה הזו.

עכשיו צריך למצוא תהליך שדרכו עובדים על פיתוח הרגלים חדשים וחיזוק האיפוק והשליטה העצמית. יש מי שזה אצלו עם אוכל, יש מי שזה אצלה עם שופינג, ויש מי שזה קורה להם בנושאים הרגישים האלה.

הכאב מובן, והכאב גם מותר. את זה בכל מקרה אין טעם להכחיש.

איך אפשר לתת כותרת לנושא כל כך עמוק, כואב ומורכב??

אי אפשר.

למעשה:

-אין דבר יותר כואב בעולם מאשר שתי השורות שכתבת. אפשר לבכות על זה שנים. זה הדבר הכי עצוב וקשה שיכול לקרא לך..

-תדעי לך שלעולם נשים לא יבינו את תפיסת העולם של גברים באמת על הנושא הזה. וגם אם יבינו לעולם לא יכילו.. אולי רק אם תלמדי פסיכולוגיה מינית...

הגבר שלך לא ממש בוגד בך. הוא אוהב אותך הכי בעולם.. הוא רק מתמודד עם גירויים שחזקים יותר מכל הרגשות שלו ועובדים רק על הביולוגיה שלו. תקראי שוב את המשפט האחרון. הכוונה היא שאת לא -לא מספיקה לו. הוא לא חושב שאת לא יפה או לא חלילה לא -לא אוהב אתך מספיק. כשגבר צופה בדברים מיניים זה הרבה פעמים מנגן לו רק על הביולוגיה, על התאווה והגוף. זה נטול כל רגש. זה מלא ומוצף תאווה, אבל לא רגש. הרגש שלו תמיד יהיה שמור רק לך. כשהוא נפל הביולוגיה שלו גברה. זה הסיפור.. (מקווה שאני מספיק ברור)

חשוב שתביני אותו! -עד כמה שאת מסוגלת... העולם פיתויים וגירויים שמציבה המדיה היום בפני גברים היא לא נתפסת בעוצמתה. ותדעי לך שאם הוא -כמו שכתבת, נופל רק פעם בהרבה זמן (בתקווה שזה אכן כך ולא בעוד מקומות) זה אומר שהוא ממש עובד על עצמו ומשתדל שזה לא יקרה וכנראה שברגע חולשה נפשית או פיזית, עייפות, הוא לא מצליח ונופל.

אני חושב שזו תעודת גיבור במובן מסויים.. אם הוא נופל רק פעם מכמה חודשים הוא גיבור! שלא תחשבי. אני כלל לא מנרמל את המעשים שלו. זה בעייתי ונוראי לחלוטין. ממש! אבל אם את עושה זום אאוט רגע; תביני, בעלך לא הכי צדיק כמו שרצית או דימיינת. יש לו יצרים והוא נופל. אבל שימי לב! הוא לא "שה תמים", ודווקא בגלל זה: עם זאת שהוא חשוף לעולם הגירויים והתאוות שמציעה המדיה, הוא משתדל וכל כך נלחם לא ליפול, ורק פעם ב.. נכשל. דעי לך שאנשים שחשופים לעולם הזה שמציעה המדיה בדרך כלל מכורים ונמצאים עמוק עמוק בלופ בתוך התוכן הזה. שוב, אני לא מצדיק אותו כלל. אבל רק חשוב שתביני שהוא בתוך מלחמה. הוא לא אוהב את המקום בו הוא נמצא.

דעי לך שזו התמודדות קשה ביותר. "ה"התמודדות של הדור שלנו!!

-אם זה ממש ממש מפריע לך, ונשמע שזה כן, תתייעצי עם רב או יועץ זוגי העוסקים בתחום. חשוב שזה יהיה מישהו עם הבנה עמוקה בנפש האדם ובעל רחבות אופקים. ולאחר מכן אני חושב שאת צריכה לפתוח את הנושא אתו. כן, עם בעלך. אבל לבוא עם מאסה פסיכית של הכלה, הבנה, קבלה. אפס שיפוטיות!!! אפס!!!

אני חושב שרק אם תיגשי איליו ככה, את תצליחי בעז"ה, ואת הולכת לתת לו את המתנה הכי גדולה שנתת לו בחיים.

תגידי לו שאת מבינה אותו ואת ההתמודדות שלו. יודעת שזה קשה. יודעת שזה לא אתה ולא קשור לכל הטוב שביניכם.. אבל את רוצה שביחד הוא ייצא מהג'ורא הזו...

-הכול בהשגחה פרטית! לא סתם את נשואה לגבר הזה, עם ההתמודדות הזו. ולא סתם גילית את זה; כנראה שיש לך שליחות מטורפת שרק את יכולה לעשות. ואת בעז"ה תעשי את זה, ובגדול!

אני לא מכיר את המכלול והמבנה, לכן אני שוב מדגיש: חייבים להתייעץ לפני עם רב וכדומה. מה שכתבתי זו דעתי הענייה. אני לא יועץ ולא רב, ולא עם ניסיון בתחום. רק אדם שחושב קצת ושעבר הרבה. כך שייתכן ואני טועה לגמרי...

אבל מה שבטוח את חייבת לשים בצד את כל החששות, הפחדים הבושה. להיות לביאה. לקחת את החיים שלך והזוגיות והבית שלך בשני הידיים, ולהגיד לעצמך ולאלוקים: "אני מנקה לך ומטהרת לך את המשכן לשכינה שבביתי". "אנא ה' עזור לי!"

מאחל לכם את כל ההצלחה שרק אפשר.

זכרי: ירידה צורך עלייה!

הייתי חוזרת מטבילה והיה נוגע פעם אחת ואז לא מתקרב אליי שבועיים. זאת אומרת שהיה השלכות למעשים שלוִ . ולא הייתי מבינה למה לא מתקרב אליי.

את באמת חייבת להתייעץ עם מישהו..

היום אפשר למצוא -ובוודאי שמגזר שלנו, רבנים כל כך אנושיים. כל כך חדי מחשבה ויחד עם זאת בעלי רגישות.. אני בטוח שאם תרצי תמצאי מישהו כזה.

את חייבת. כמה שזה יהיה לא נעים והכל...

והעיקר להיות חזקה. לקחת נשימה לפני כל צעד ולדעת שה' שם אותך בתוך הסיטואציה ויש לך את הכוחות לעמוד בזה.

את רוצה טוב, אז זה מה שיהיה בסוף.

בטוח!!!

לא לדאוג, לא לדאוג...

בשורות טובות והצלחה רבה..

מה הוא אמר לגבי זה?

ולא מבין ממה אני כל כך פגועה. ולמה לא ממשיכה הלאה ושוכחת מזה כי מבחינתו הוא השתנה ולא יעשה את זה שוב. חייבת לציין שלפני 3 חודשים נפל. הבטיח שלא יקרה שוב. ושבועיים אחרי שוב נפל. ועדיין לא מבין למה אני פגועה .

אני מנסה להבין האם כל אחת הייתה מרגישה פגועה ונבגדת או שאני דרמטית ?

ואני מתעלמת מההשלכות ושמה אותן בצד ושואלת רק לעניין עצם המעשה. שלמרות שנשוי מחפש יזום תמונות. זה מרגיש לי זלזול וחוסר כבוד אליי.

ניסה לעצור ולא הצליח, הבטיח ושוב נפל - קוראים לזה התמכרות. הדרך החוצה מצריכה עזרה מקצועית.

אם כלל החיים שלכם הם טובים, אז זה לא שהוא מחפש אישה אחרת אלא הוא מחפש את ה"סם" שלו. אם הקשר ביניכם הוא תקין מצד עצמו אז באטתה מידה הוא יכל להתחיל לעשן. זה לא בגללך וזה ממש לא שייך לחוסר כבוד כלפייך. כשאדם מכור אז זה פשוט לא בשליטתו גם אם הוא חושב שזה תועבה.

אדם שמבטיח לעצמו שלא יאכל עוד מתוקים ואז אוכל עוגייה אחרי שבועיים שלא אכל, מכור למתוק? או פשוט יש פה פיתוי שלא הצליח לעמוד בו?

בעיניי הנקודה הבעייתית פה היא שלא נוגע בה אחר כך.

כלומר אם נשים לרגע בצד את מה הוא עושה, ונתמקד במה זה משפיע עליה, שם יש עבודה וזה בעיניי הפן החשוב, הפגיעה בזוגיות.

כי עצם המעשה הוא התמודדות שלו מול עצמו. ואם פותחת השרשור הייתה אומרת שזה לא משפיע עליה בשום צורה אבל היא נגעלת או מרגישה נבגדת וכו' הייתי אומרת לה לעשות עבודה פנימית מול עצמה, לעשות הפרדה בין המעשים שלו אל היחס שלו אליה.

אבל ההשלכה המיידית היא פגיעה בזוגיות ולכן זה בעייתי.

זו שאלה מה קרה לפני שקיבל על עצמו לא לאכול יותר מתוקים. ואנחנו יודעים שמיניות היא כוח קצת אחר מתשוקה למתוק.

אבל אני מקבל את הזהירות שלך.

לא כל מי שלא מצליח לעמוד במילה שלו, הוא מכור.

במיוחד אם הוא הבטיח רק בגלל הכעס שלה בלי רצון אמיתי ויצא מנק הנחה שהיא לא תגלה.

ואפשר לבדוק אותם בשאלון די פשוט של 12 צעדים.

למשל בהתמכרות תמיד תהיה הידרדרות מדברים קלים לדברים חמורים יותר.

למשל כפייתיות, למשל שלא בהכרח יש לה קשר לסיפוק המיני בזוגיות (כלומר יכול להיות מצב שהיחסים מעולים ועדיין יש התמכרות)

שלמשל תסמיני גמילה מסוימים למי שמנסה להתנקות.

היד באמת קלה על המילה, מצד שני יש הרבה מכורים שלא מודעים לעצמם.

תרגישי בנוח עם הרגשת הנבגדות.

זה אמנם לא בגידה. ובאמת כמו שכבר כתבו זה נפוץ מאד.

אבל זה לא מצדיק או מכשיר או אומר שזה פחות פוגע ומשפעל.

מבינה אותך ממש.

וכמו אלה שהגיעו - ממליצה ממש להתייעץ. ובאמת נשמע שהוא מכור ולא מצליח להפסיק ואז כדאי לבדוק תהליכי גמילה.

בהצלחה ממש!!

עד כמה זה פוגע באשה

קודם כל זה שאת מרגישה שזה כמו בגידה עבורך, זה בסדר, ככה את רואה את הדברים ואת יודעת מה את רוצה בזוגיות שלך.

זה משהו שגילית רק עכשיו ויכול להיות שהוא לא רואה את זה בתור משהו גדול במימדים שאת רואה את זה, אז פשוט תדבררי את עצמך מולו ותגידי לו בלי לתקוף(כי הוא לא מודע לרמת התסכול והאכזבה שאת חווה כרגע), שגילית את זה לאחרונה, שזה מאוד מפריע לך, תסבירי לו גם למה זה מפריע לך ותשאלי מה גרם לו לעשות את זה?

תפתחי איתו את השיחה בצורה כזו שתיתן לו את האפשרות להגיב לך כדי שתייצרו שיח אמיתי ולא שיח עמדות, כי יכול מאוד להיות שיש בעיה יותר עמוקה שמפריעה לו(לא שזה מצדיק את המעשה) והיא זו שגרמה לו לעשות את זה. - ככה גם תעמדי על מה שמפריע לך וגם תשתמשי בזה בשביל לשפר את הזוגיות שלך.

לפני זמן מה נתן מאיר פרסם כתבה במקור ראשון על כך שהיה מכור לתכניים מיניים והיום הוא מטפל בתחום. ממליץ לפנות אליו או לכל מישהו שהוא בר סמכא בתחום.

קודם כל חיבוק.

כתבת מדהים.

אתה כותב עם המון מודעות.

היית בטיפול?

אתה יודע מה עומד מאחורי זה?

לדברר את זה, את הכאב

לשומן ופחמימות,

להימורים,

לצפייה בתכנים מיניים...

לאו דווקא מניסיון אישי או מקצועי אלא מקריאה על חוויות של אנשים אחרים...

התחושה שבזמן אמת אתה לא יכול לעצור את עצמך, ורגע אחר כך מגיע הכעס ו''למה עשיתי את זה'' והייאוש, וההבנה שלא באמת קיבלת את מה שרצית...

כתבת בעבר שגם אשתך לא יודעת. אולי כדאי לספר לה? אולי כאשר מגיע הייצר, אם תשתך תדע על כך אז היא תוכל לעזור לך לנתב את זה למקום חיובי במקום למקום שפוגע בך?

נשמע קשה.

חיבוק.

זה דיי סיוט. מה זה נותן?

ובכלל צריך הפניה למיון, לא?

הוא כתב על זה בעבר, אפשר לראות בכרטיס שלו.

ומה הבעיה לקבל הפניה למיון אם מתלוננים על כאב בטן חזק?

תקרקע את עצמך מחדש, ותמשיך קדימה.

שנים שלמות לא נעלמות רק בגלל פעם אחת. שנים של מוח לומד, שנים של חיזוק עצמי, שנים של הצלחה - זה מדהים!