אני חושבת שחובה לעשות משהו בנידון. מדובר בסדר יום של הבנות ובחוויות שתורומות להיתפתחות שלהן שהן מפסידות. 

עם כל ההזדהות עם בעלך ועם כל ההבנה וההכלה שאפשר - הוא חייב להבין שהוא "פוגע" בבנות, ושום תירוץ של "קשה לי ממש" לא יעזור.. אם הן לא היו אוכלות ארוחת בוקר כי קשה לו לקום, היית עוברת לסדר היום?

שוב, כל עוד זה משהו שלו שפוגע בעצמו, כמו איחור לעבודה/ תפילה , אני מבינה שצריך לתת לו להתמודד ולרצות לעזור לעצמו (וגם במקרים כאלה לא צריך לגמרי לשתוק אלא לדעת איך לגשת בחכמה).. אבל פה מדובר בילדים שנפגעים. אי אפשר לשבת בשקט ולחכות שהבן אדם יחליט מעצמו שהוא משתנה. זה יכול לקחת שנים אם בכלל. בעיה של קימה בבוקר זה דבר מוכר וקשה מאוד לצאת מזה רק בעבודה עצמית. אני דיי בטוחה שצריך קודם כל רצון חזק אבל גם עזרה מבחוץ. ברמה שמישהו ימשוך אותו מהמיטה בכוח. 

שוב, לא אומרת שצריך עכשיו לצאת עליו בעצבים ואולטימטום. אבל כן להבהיר חד משמעית שזה לא יכול להימשך ככה. אין לי פיתרון קסם, אולי לשאול מישהו שמטפל ונתקל בבעיות כאלה..

אני לא יכולה לדמיין איזה סיוט זה לצאת מהבית כל כך מוקדם ולהשאיר ילדים באחריות מישהו אחר שלא עושה את העבודה כמו שצריך. וואי. רק מלדמיין את זה אני מקבלת התקף חרדה.. ברמה שהייתי עוזבת את העבודה או מודיעה להם חגיגית שיש לי ילדים לקחת בבוקר ושיחכו לי אם הם רוצים אותי שם. אני מקצינה , אולי יש פיתרונות אחרים.. אולי זה האינסטינקט האימהי שבי שמדבר.. 

שיהיה לכם המון בהצלחה

אבל אם חלילה הייתם גרושים וככה הוא היה מתנהג, בית משפט לא היה נותן לו אותן בזמנים האלה.

אולי אם הוא יבין באמת עד כמה זה פוגע בבנות, האינסטינקט האבהי שלו יעזור לו להתגבר? אולי כל עוד הוא חושב שזה לא כל כך נורא אז אין לו מוטיבציה להשתנות..

אין מצב שאת מושכת אותו מהמיטה לפני שאת יוצאת מהבית? לקום 50 דקות לפני שצריך לצאת מהבית זה סביר ביותר. במיוחד שצריך לארגן 2 ילדות. הן ערות לבד בבית כשהוא עדיין ישן? אין לא נתפס לי.. אני מתעצבנת פה בשבילך ובשבילן

בבית כשהוא ישן?? זה שווה לאפס השגחה. הדעה שלו לא מעניינת, זה ברור לכל בר דעת שזה ח"ו יכול להסתיים באסון (וזה מבלי בכלל לדבר על הפגיעה הנפשית שבדבר, שילד מרגיש לבד או מפסיד סדר יום וחוויות שטובות להתפתחות תקינה)

אם לדעתו הן לא צריכות לאכול ארוחת בוקר או להתקלח מישהו היה מקשיב לו? נו באמת

מה קורה למכלול השלם שנקרא היום שלו ?

נשמע שיש פה משהו יותר מורכב. גם אדם עצלן-בקרים (נעים להכיר) היה מעדיף שיקחו את הילדים בהסעה ולא להקפיץ אותם אחר כך בשמש.

זה לא עובד לכפות אותו רק כי את רוצה. יצאת מוקדם, השארת עליו את האחריות, תני לו לתפעל את הארוע כמו שהוא בוחר.

הענין הראשון הוא, המבט שלך, מבפנים. "שונאת להרגיש שבעלי עצלן".

הוא לא "עצלן". קשה לו לקום בבוקר, כנראה בעיקר כשהולך לישון מאוחר.

הוא לא היחידי, יש הרבה כאלה.

מה שנוגע לשיפוט המהותי שלך - צריך לשחרר.

אדם עם מעלות טובות - ובענין הזה יש לו "חיסרון" (לא ברור אם זה באמת חיסרון. אולי פשוט אירגון לא טוב של זמן השינה. ואז, יש אנשים שזה ממש קריטי עבורם, אינם יכולים לתפקד כהוגן בלי מספיק שעות שינה. הנזק הבריאותי והנפשי מזה, עלול להיות גדול יותר מהנזק הטכני של איחורים וכד'. שלא לדבר אם בסוף מתברר שסתם יש לאדם חסר בברזל בדם, או דברים שומים שיכולים לגרום לעייפות).

בעל זה לא מכונת כביסה, שאם משהו לא מתוקתק, אז מתלוננים אצל היצרן... זה אדם, אדם שלם, ואוהבים ומעריכים אותו בגלל מה  שהוא בכללי, האדם הזה. לא בגלל פרט כזה או אחר שהוא יותר מושלם בו או פחות. כל אחד עם הצדדים השונים שלו.

אחרי שאת לגמרי משחררת את הענין של ההתייחסות האישית (קל וחומר, "תפילה בציבור"...  מניח שגם הוא לא בודק אם את אומרת תהילים כל יום..) - אז באמת יש הענין הטכני של הגַנים.

ראשית, זה לא נכון שזו "השעה הכי יפה בגן". שלא לדבר על כך שעד תשע יש אימהות שמביאות בנחת את הילדים.. 

אם הילדות משחקות בבית ביניהם מקודם, זה לא בהכרח פחות טוב.

ואל תתרגשי מ"דברים בתיקיה שלא הספיקו".. זה  לא בי"ס.

בנוסף, פשוט ענים של סדרי עדיפויות. השלוה שלכם בבית, חשובה הרבה יותר.

יש לקוות שלקראת בי"ס, אכן תגיעו לאיזשהו הסדר, בגלל החשיבות בגיל ההאו לא להתרגל לאחר בקביעות.

בלת"ק

רק עכשיו רואה את השרשור...

אני חושבת שהדבר הכי חשוב כאן *עבור שניכם* הוא לנסות כמה שאפשר *לבקר אחד בלב ובהלך המחשבה והתפיסה אחד של השני/ה*

שזה אומר בפועל - לנסות גם *להבין* עד הסוף מה השני חושב,

וגם לנסות להבין עד הסוף *מדוע* הוא חושב כך

ואז לנסות להבין מה הביא אותו/ה לחשוב כך, מה הערכים / העקרונות המנחים שעומדים מאחורי זה

וכמובן מתוך ידיעה ששנינו שני בני אדם שונים.

וכמה שזה נשמע טריוואלי - לפעמים כולנו שוכחים את זה.

שאני זו אני

ובעלי הוא בעלי.

ואני, מתוך עולם הערכים, התפיסות, האמונות, החוויות, האישיות, העבר שלי וכו' - מביאה את כל מה שאני חושבת על כל נושא ונושא בחיים, גם על נושא הקיצה בבוקר וההתארגנות וההליכה לגן,

ובאותה מידה *בדיוק* גם בעלי, מתוך עולם הערכים, התפיסות, האמונות, החוויות, האישיות, העבר וכו' שלו - מביא את כל מה *שהוא* חושב על כל נושא ונושא בחיים, גם על נושא היקיצה בבוקר וההתארגנות וההליכה לגן.

אם תגיעו לשיח עמוק ומברר כזה,

מתוך מקום סקרן, מברר, אוהב,. לא שופט, אלא רוצה באמת להבין ולחקור

תוכלו גם להגיע בהמשך למציאת פתרונות *שמקובלים על שניכם גם יחד*.

למשל,

לעשות ביניכם שיחה טובה כזו,

שיחה שמפנים עבורה את כל תשומת הלב, בפניות שלמה ובלי הסחות כלל,

בזמן שקבענו מראש,

שהילדים ישנים / או ביציאה כיפית בטיול כאשר הילדים עם בייביסיטר,

ואחרי שאכלנו, שבענו, נרגענו, לא עייפים, בלי פלאפון על הראש, בלי בוס על הראש וכו' וכו' - מתחילים פשוט לשבת ולדבר...

עם מבט בעינים

עם קירבה בלב

ו*את* מתחילה לומר לבעלך דבר דבר עבורך,

"בעלי היקר,

אתה יודע שאני אוהבת אותך הכי בעולם,

רוצה לשתף אותך קצת מה עובר עליי בבקרים.

אני משתדלת ככל יכולתי לעשות ולהספיק את כל מה שנשרד.

גם אם קמתי בלילה כמה פעמים למתוקה,

מנסה לקום מהר,

להניק,

להתארגן,

ולטוס לעבודה מאוד דורשת

ואז כמובן לחזור הביתה ולעשות מה שנדרש גם שם.

ואתה יודע, לא תמיד זה קל לי, לפעמים אפילו ממש עמוס וקשה, אבל מנסה ומשתדלת ממש...

וכל יום כאשר אני יוצאת ונוסעת לעבודה, אני חושבת: "איזה מזל שיש לבנות המתוקות שלנו את האבא היקר שלהן שהוא עכשיו לוקח אותן לגן.

אבל לצערי תמיד על אותה המחשבה הזו עולה לי מחשבה מבאסת של התיזמון של זה, של השעה והאיחור של זה.

זה קשה לי כי *אני* רואה בהגעה בשעה מוקדמת לגן ערך.

אני חושבת שזה טוב לבנות,

שכך הן מספיקות להסעה וההתניידות שלהן לגן עוברת יותר במהירות ובקלות,

שבצורה הזו הן מרוויחות את השעה הכי יפה בגן בעיניי, שעה רגועה ונינוחה שבה הגננות יושבות איתן, משחקות איתן, הן משחקות משחק חופשי, מקבלות דפים דידקטיים, מתפללות בנחת ולומדות על הערך של התפילה,

עושות את העבודות בתיקייה ולאט לאט מתקדמות

ומרגישות כמו כולם... שמגיעות לגן כמו כולם ולא בשעה אחרת, מה שלדעתי גורם להן להרגיש עוד יותר תחושה של יציבות, ביטחון, שייכות לגן וכו'...

ואני מבינה שאתה כנראה חושב אחרת ממני, ואשמח לשמוע את דעתך בנושא."

ואז, אחרי שבעלך מקשיב לך *עד הסוף*,

הוא אומר את דעתו שלו, ואת מקשיבה לו עד הסוף

למשל:,

"אשתי היקרה!

אני כ"כ מעריך אותך

את כל מה שאת עושה

את 3 האוצרות שהענקת לנו, את זה שאת קמה מוקדם ומתקתקת הכל ועוד נוסעת לעבודה

תודה לך על הכל!

אני יודע שיש בינינו פער והבדל בנושא הקיצה בבוקר,

והייתי רוצה לספר לך את הדעה הכוללת שלי בעניין.

את יודעת,

אחד מהערכים שבעיניי הכי חשובים הוא ערך של נחת רוח, של שלווה ורוגע.

אני באמת ובתמים רואה בכך ערך לעיון.

וכאשר אני מרגיש שאני יכול לממש את הערך הזה,

גם עבורי וגם עבור הבנות שלנו וכל הבית שלנו - זה באמת נראה לי הדבר הכי נכון לעשות.

את יודעת שעברנו תקופה מאתגרת ומבורכת - של הצטרפות אוצר חדש למשפחה,

והלילות לא אותם לילות

והעומס לא אותו עומס

והשינה לא אותה שינה

אז בזמן שכן אפשר, שהמתוקה כן ישנה עוד טיפה כי אמא שלה המדהימה הניקה אותה,

והבנות האחרות המתוקות משחקות להן כ"כ יפה ובנחת אחת עםפ השנייה,

אני אומר לעצמי *שמלכתחילה* אני מעדיף לאגור עוד קצת שינה, עוד קצת פינוק מחייה, עוד קצת נחת, עוד קצת רוגע.

ואת יודעת, יקרה שלי, זה כ"כ כ"כ טוב לי!

ואת יודעצ יקרה שלי, אני רואה וחושב שזה גם ממש טוב לבנות המקסימות שלנו!

הקטנה המתוקה ישנה לה עוד קצת בשלווה,

הגדולות מפתחות ביניהן שיח של אחיות, קשר של אחיות,

אחריות ועצמאות

מפעילות את הדמיון

מרגישות עוד קצת זמן של בית, של משפחה, של ביחד,

של רוגע, של נחת, של שלווה.

ואז, את יודעת איזה כיף לנו אז?

אני קם בשלווה,

מארגן אותן

ויש לנו *כל בוקר* 20 דקות שלמות של זמן איכות בין אבא לבנות!

אנחנו הולכים לנו בכיף שלנו

בשמש הנעימה 

רואים עולם

נושמים אוויר

רואים עצים ופרחים וציפורים בדרך

מפטפטים על הא ועל דא

האווירה כ"כ רגועה, שמחה, כיפית נינוחה,

וכך, הן נכנסות לגן ב9:00 ומתחילות יום נוסף וכיפי גם בגן,

מתוך כל ארגז הכיף והשלווה והמשפחתיות הזו שכבר מלא מהשעה הזו בבוקר עבורן,

ואת יודעת אשתי האהובה, אני ממש רואה שזה טוב להן.

לא מרגיש שהן מבואסות, אלא שזה כיף להן.

אני מאמין שאם נהיה בדעה אחת ונשדר להן זאת גם - שזה כיף, שזו חוויה,

ש*הן* זכו יותר מכולם -

כך הן גם יקבלו את זה.

שלא ש"אוף הגענו אחרי כולם",

אלא" וואי איזה כיף לנו שאבא שלנו מפנק אותנו ולוקח אותנו כל יום בכיף הזה, ואנחנו זכינו וכולם לא..."

ואת יודעת יקרה, אני חושב שאם גם נסביר שנינו יחד לגננת את הערכים הללו שלנו, ואפילו נבקש ממנה למצוא כמה דקות במהלך היום לשבת איתן, או לעבוד על הדפים וכו' - אולי היא תסכים,

וגם אם לא, אני באמת ובתמים חושב שהערך הזה והמתנות הללו שהבנות היקרות שלנו מרוויחות מזמן האיכות והרוגע הזה עולים על הכל...

כמובן שאפשר להמשיך עוד ועוד בשיחה,

שאת תמשיכי לומר מה הבנת מדברים ומתוכם,

והוא משלך

אבל זה העיקרון הכי חשוב -0

להבין שכמו שאני יצור נפרד עצמאי ושלם - כך גם בעלי.

ולשנינו יש מקום.

ונראה איך לוקחים את כל מה ששנינו חושבים והופכים אותו למשהו אחד שלם וטוב עבור כולנו.

ומצרפת לך בנקודות עיקריות כמה סוגים של תקשורת מקרבת שניתן לתרגל אותם גם בנושא הזה וגםפ בכללי לכל נושא בחיים הזוגיים :

  6 סוגים של תקשורות מקדמות:

1. מעבר מתלונות לצרכים - טכניקת "האוזן השלישית":

כדי לבטא את הצרכים האמיתיים שלנו אנחנו צריכים להשתמש ב"טכניקת האוזן השלישית" – להבין מתוך התלונות שנאמרות מהו הצורך הלא ממומש שמתחבא בתוך התלונה? לדמיין שכאילו יש לנו "עוד אוזן, אוזן שלישית" שלא רק שומעת את הנאמר, אלא מצליחה לפרש את התלונה=לצורך.

(כי רוב האנשים לא יכולים או לא יודעים לומר מה הם באמת צריכים, לכן לרוב זה יוצא להם בצורה של תלונה, ולמדנו איך לומר זאת בצורה של בקשה, של צורך, ואיך לשמוע את הצרכים של השני מתוך התלונות שלו).

לכן לדבר בשפת הצרכים: "אני צריכה ש_____, אני צריך ש_______"

 למשל: במקום תלונה "למה אתה מעשן" -

לומר "אני צריכה ביטחון של בריאות, של חיים"

"אני צריכה להרגיש שבעלי יהיה בריא ואבא של הבנות שלי יהיה בריא".

במקום תלונה של "למה את מבזבזת הרבה ולא חושבת"

לומר את הצורך:

"אני צריך יציבות כלכלית."

"אני צריך לדעת שהבית שלנו הוא במקום מחושב ועם יציבות וביטחון כלכלי."

 2. שפת ה"אנחנו", 

+ 3. שפת ה"אני" ולא "האתה"-

בשפת ה"אנחנו" – האיש והאישה הם חלק שלם של הבית והמשפחה הכוללת שלהם, לכן כל בעיה שיש למישהו – היא בעיה משותפת "שלנו", בצורך שלנו לבנות בית אוהב ושמח, משפחה שלנו, אהבה שלנו.

(כמו שמסופר על הרב אריה לוין זצ"ל שאמר בביקור שלהם אצל הרופא: "הרגל של אשתי כואבת *לנו*")

ובכל בעיה או התמודדות - שני בני הזוג שואלים את עצמם "כיצד *אנחנו* יכולים להתמודד *מול הבעיה*,

ו*לא* כיצד אני נגד אשתי/בעלי - אלא *שנינו יחד* מול הבעיה כאמור...

גם שפת ה"אני" היא שפה מקדמת ולא מרחיקה,

שכל אחד פונה לבן הזוג בצורה ישירה בתור "אני" ("לי קשה ש....", "אני אוהב ש.....", "מפריע לי ש....")

ולא בשפת ה"אתה" – שבה רק מטיחים ומאשימים את בן  הזוג, ולא מתקדמים לשום מקום, רק נוצר כעס וריחוק. (לדוג': "אתה תמיד....", "את אף פעם לא...." וכו').

4. תקשורת בונה ומקרבת לפי שיטת אימאגו –

בתקשורת הזו חשובה מאוד העמקת השיח ביננו בצורה טובה ומטיבה,

ליצור זמן *ללא הסחות*, עם פניות מלאה, כאשר רגועים, אכולים, לא עייפים, בלי מטלות/עומס/ילדים על הראש,

לשבת *אחד מול השני*, עם מבט בעיניים, באותו הגובה, עם קשר עין ואפשרי גם החזקת ידיים אם מתאים.

ובאותה תקשורת ישנם בעיקר 3 שלבים מרכזיים:

כל אחד מבני הזוג *בתורו* אומר את כל מה שיושב לו על הלב על אותו נושא שמדובר בשיחה,

והתפקיד של השני כרגע הוא להיות *אך ורק בהקשבה שלמה*, בלי פרשנויות, בלי להיכנס לדברים, רק הקשבה מלאה.

ואותו אחד שמדבר - משתדל להתרכז *בצד שלו, באיך שהוא רואה את הדברים, באיך שהוא מרגיש ופחות להטיח או להאשים את השני*

ואז בן הזוג שהקשיב עושה את שלושת השלבים הללו, לפי הסדר:

א. שיקוף- לחזור במדויק על הדברים שאמר בן הזוג ("אמרת ש....")

ב. מתן תוקף- לתת תוקף ומשקל לדברים שנאמרו (לדוג': "אני מבין/ה ש___", "זה באמת קשה שקורה....")

ג. הזדהות עמוקה- להזדהות עם תוכן הדברים של בן הזוג (לא חייבים להסכים עם הדברים, אבל כן להראות נכונות להבין ולהזדהות אם אני הייתי במצב כמו שלך... אני יכול להבין אותך... וכו')

ואז מתחלפים,

ובן הזוג השני אומר את כל הצד שלו לפי אותה תבנית בדיוק,

ובן הזוג שקודם דיבר עכשיו בהקשבה מלאה, שלאחריה פועל לפי כל השלבים הנ"ל בדיוק...

בצורת תקשורת זו כאשר היא נעשית נכון ישנו "ביקור הדדי" – כל אחד "מבקר" בתוך ליבו של בן/בת זוגו, ויכול להבין אותו יותר לעומק.

5. החלפת תפקידים:

כל אחד מבני הזוג מנסה לרגע להיות השני/ה, להיכנס לראשו, למחשבתו, להרגשתו, להלך רוחו.

כל בן זוג "מוחלף" בתורו נשאל:

"מה קשה לך בעצם הכי הרבה?"

"מה הכי היית רוצה?"

בצורה הזו ואם עושים אותה באמת נכון ומכל הלב - מצליחים להבין הרבה יותר אחד את השני, וממילא להרגיש קירבה גדולה בהמשך...

6. תקשורת מקדמת 

לעבור מתקשורת פוגענית וכועסת לתקשורת מקדמת – שלא מבטלים את בן/בת הזוג – אלא אומרים לו "אני מבין/ה שכך אתה רואה את הדברים. האם תהיה מוכן לשמוע איך אני רואה את הדברים?" ובצורה זו הלב נפתח לשמוע ולא נסגר ומשתבלל לתוך עצמו  ועובר להתקפה...

אם נכניס זאת למעין טבלה שבה כל שורה יש שיפור בתקשורת, מהתקשורת הכי פחות טובה ויעילה, לתקשורת הכי טובה ויעילה, זה יראה בערך כך:

עידוד סגנון תקשורת מקדמת

אפשר לראות שתקשורת תוקפנית הינה הבעייתית ביותר ופוגעת באדם בצורה ישירה.

תקשורת כועסת, תקשורת עדינה ותקשורת נפגעת הינן פחות מזיקות, אך עדיין יכולות ליצור הסלמה בשיח.

תקשורת מקדמת הינה הטובה, היעילה והמקדמת ביותר, ומאפשרת הבנה וכבוד אחד של השני.

-----------------------------------

בהצלחה רבה יקרה,

איזה מקסימים אתם

תמשיכו להנות מהאוצרות שלכם ואחד מהשנייה  ❤ 


 

וכמה את רק רוצה שיהיה רק טוב לכל האהובים שלך

ועד כמה את אוהבת את בעלך

ואת הבנות

ועד כמה הרגש שלך, האהבה שלך, הלב שלך חזקים

הכל בסדר יקרה! זה ממש קורה לכולנו, אתם רק תצמחו מזה ב"ה 

(סליחה שבקצרה)

אז ודאי וודאי שיש קווים אדומים לכל אחד מאיתנו,

וכמובן שנגיב עליהם ביתר עוצמה...

אך כל המטרה בתקשורת מקרבת - היא לומר ולברר וללבן ולדבר אחד עם השניה את הדברים, הרבה לפני השלב הזה של הקו האדום,

ז"א, עצם התקשורת הזו יכול לגרום לכך שלא נגיע לחציית קווים אדומים וכו',

שנבין אחד את השנייה

שנכיר אחד את השנייה לעומק

שנדע מה חשוב לי

מה חשוב לה/לו

וכמובן מה לעשות בפועל...

לגבי מה שכתבת "תקשורת תוקפנית" - אז בגדול לדעתי היא אף פעם לא טובה. ולו מהסיבה שהיא פשוט לא יעילה, אלא בד"כ מכניסה למגננה וסוגרת את מי שהיא מופנית כלפיו... ובצורה כזו לא יכולה להתקיים התקדמות, אלא רק יותר ריחוק וחוסר הבנה, תסכולים, כעסים, אכזבות וכו'...

עכשיו, ברור שבזמן הריב עצמו, או בזמן חילוקי הדעות / הויכו8חים / המשבר / מה שקשה לנו עצמו אנחנו לא תמיד יכולים להגיב בנחת ושלווה,

וברור שמה שנאמר באותו רגע לא תמיד יהיה כמו שצריך להיות,

אבל השאיפה היא שגם בזמן הקושי יהיו לנו גבולות גם לתקשורת עצמה.

בלי קללות, בלי עלבונות, כמובן שבלי אלימות לסוגיה וכן הלאה...

אפשר לומר שקשה

אפשר לומר שמתסכל

אפשר לצעוק ולהביע את התסכול

אפשר לכעוס

אפשר לבכות

אבל הכל בגבול ברור.

אח"כ,

לאחר שנרגעים קצת,

אפשר לנהל את אותו עניין ממקום הרבה יותר נכון ומברר ולא ממקום שמתפרץ ולא מקדם.

ואם מאמנים את השריר הזה לאט לאט, אז גם לאט לאט נוכל לעשות את זה אפילו יותר בסמיכות לשעת הויכוח עצמו, ולעיתים אפילו בשעת הויכוח עצמו ממש.

כמובן שזו עבודה, 

אבל זו עבודה מאוד מאוד משתלמת ומתגמלת.

להרגיש ולדעת שמבינים אותי, ועד הסוף,

שיש לי ניראות,

שיש הכרה בקשיים שלי, ברצונות שלי,

ולהרגיש שאני מבינה את מי שאני אוהב/ת בעולם, ועד הסוף,

ושהוא/היא מרגישים שיש להם ניראות, שאכפת לי מהם,

שאני מכיר/ה בקשיים שלהם - זו מתנה יקרת ערך ממש!

מקווה שעניתי, אם לא אשמח שתדייק לי עוד או אפילו תיתן דוגמא ספציפית עם כמה שיותר פרטים (הכי קל לי להתחבר לדוגמאות ספציפיות שמפרטות ממש סיטואציות אמיתיות עד לדקויות שלהם, כי כך מרגישה שיכולה לדייק את המענה שלי הרבה יותר...) ואשתדל להתייחס בל"נ

האם שקלת ליטול קלמנרבין או מרגיעים טבעיים אחרים? לפעמים צריך גם את זה עד שיסתדר

מאמינה בחוסן מנטלי

אז מנסה לשאןב רעיונות🙂

אפשר לשתות קמומיל להרגעה, ולשתות מיץ תפוזים טרי כדי לקבל ויטמין c נקי, אז למה אי אפשר לקחת רגיעון טבעי בכדור?
 

זה לא במקום עצות מנטליות, זה עצה נוספת. אל תבואי שלילית לזה, לא מדובר במשהו כימי או ממכר.

חוץ מההבנה שהעולם מורכב. לפחות אנחנו נמצאים בארץ ישראל, ריבונים על עצמנו, ויכולים להגן מבלי להיות תלויים בחסד המזויף של העמים.
 

ובעז"ה גם זה נראה שבכל מקרה נצא מהמלחמה (אולי סבב) הזה מחוזקים ייתר עם מעמד אחר, בריתות אחרות, ותודעה אחרת.

רק ראיה לטווח הארוך יכולה להועיל כאן.

זה יותר כמו מלחמה אחת מתמשכת עם הפסקות

זה כנראה ימשיך

אולי עוד הרבה זמן

זה לא מחליש אותי

מה שהיה לפני רצף המלחמות הללו

היתה אשליה

שמחיר הניפוץ שלה יכל להיות גבוה בהרבה

כל מה שיקרה

הרבה יותר טוב ממה שהיה פה קודם

הטיפים שלי

להתעלם מהחדשות

לצמצם התייחסות למלחמה למינימום

להתעסק בדברים שיש עליהם שליטה

כאלה שנותנים תחושות טובות

לחיים יש להציע הרבה יותר מאזעקות טילים וחדשות

זה מעבר ללהתעלם מחדשות, זה זה שאי אפשר לתכנן שום דבר, לבסס קרירה, הילדים קופצים וצריך להעסיק אותם והכל מיטלטל

לילדים אולי למצוא פתרון ביניים שיכול להחזיק תקופה

קריירה כדאי שלא תהיה תלויה רק בזמני שגרה

ולעשות איזושהי חלוקה זוגית בקשר לילדים

אפשר לתכנן דברים

במגבלות מסוימות

רוב הדברים אפשריים

אם באמת רוצים אותם

לומדת תנ''ך.

התחלתי בלימוד הנ''ל היומי, וזה פשוט מרחיב את הדרך להסתכל על המציאות. זה נותן ראייה רחבה של מה שקורה כאן והמון המון תקווה. כשקשה לי אני עושה בינג' ומרגישה אח''כ שאני חוזרת לנשום.

זה נותן לי אמונה וחוסן מנטלי בכמויות.

ממליצה מאוד.

אלה פרקי תנ''ך מבוארים על ידי הרב פרנקו מישיבת הגולן.

אפשר למצוא בכל אפליקציה שאת שומעת בה פודקאסטים או מוזיקה.

דוגמא לפרק ששמעתי במוצ''ש האחרון (רק כדי להתבשם. ממליצה בעקרון לשמוע על הסדר)-

'תהילים מזמור פג

ואם שמעת, חשוב לזכור שאלו שיעורים בני חמש-שש שנים, שהוקלטו לפני ה-7.10.

הרלוונטיות שלהם רק מראה כמה אנחנו תחת השגחה אלוקית.

גם אני שומעת, מאוד אוהבת.

אני נמצאת בקבוצה ששולחים בה מידי יום 2 פרקי נ"ך ע"מ לסיים לשבועות

לק"י

אם זה מעודד אותה, היא יכולה לחשוב על זה...

אבל לדעת שזה לא סופי.

לפנות בעדינות ולבקש את החדר הריק?

בכל מקרה נשמע מבאס ממש. מה בעלך עושה בשביל לשפר את התנאים האלו?

ומורכב

אי אפשר להסביר להם?

למה לא היה אפשר להיות בחדר הפנוי למעלה?

לפני שהגעתם שזה יהיה המצב?

וגם אם זה הבית של האחות, אי אפשר שאח שלה ואשתו או האחיינית יהיו שם?

באמת מוזר להזמין כשלפחות לזוג אין מיטה לכל אחד משני בני הזוג

הקשר עם האחות לא חזק גם בלי קשר לחגים?

אין מצב לנסות להתקרב בשגרה כדי שאם תתארחו שוב (אם בכלל תרצי עם כזאת מציאות) תוכלו להשתמש בחדר הפנוי למעלה?

לך אין בכלל קשר עם גיסתך?

והכי חשוב, בעלך מבין אותך בכל הסיפור הזה?

מאוד חשוב שהוא איתך

אם הקשר עם גיסתך טוב, אין אפשרות לפני אירוח שם לבקש ממנה שאתם או הילדים יהיו בחדר השני?

על הדברים האישיים שלה כמו שאמרת לא צריך להיכנס

חבל שתגיעו לשם ותצאו בכזאת הרגשה לא טובה 

מאוד מורכב

וכנראה מצב רגיש ביותר

אגב, להזמין את ההורים אליכם רלוונטי? 

אז אישית, בלי קשר לכלל ההתנהלות, הייתי חושב שמי שמסוגלת להיות אמא, אמורה להחזיק באופן קבוע דירה לעצמה ולא להיות תקועה אצל ההורים, אבל כנראה שגם זה חלק מהמורכבות.

למעשה מציע להתמקד במה נכון לכם, גם אם זה להשאר בבית (אולי להזמין אותם אליכם?), אבל בשום אופן לא להכנס למורכבות בין גיסתך להורים.

מבחינתי, אירוח צריך לכלול תנאים מינימליים כגון מיטה.

אם אין מיטה, אין אירוח שכולל לינה. נקודה.

''אמא, אנחנו נשמח מאוד להתארח אצלכם, אבל בגלל שאין לכם מיטות עבורנו, נגיע ביום שבו אפשר גם לחזור הביתה לישון אחרי האירוח''. ככה פשוט.

בלי דרמות, בלי להפוך את זה ליותר ממה שזה.

אין מיטות, לא מגיעים.

שחלק מהקושי הוא גם שציפו מכם 'להתכלב' בלי שאמרו לכם.

ויש אנשים שבאמת זורם להם לישון מיליון אנשים בחדר קטן (שכנים שלי ישנים קבוע 7 נפשות בממ''ד עם תנאים כמו שתיארת). אבל יש אנשים שאצלם ילד בלי מיטה משלו- לא ישן דקה.

והילדים שלי הם מהסוג האחרון- אז אני מבינה אותך מאוד.

ואשתף שפעם חמי וחמותי הוציאו אותנו לנופש, אבל כדי לחסוך הם החליטו בשבילנו שהילדים ישנו שניים במיטה. שזה סבבה בעיני אנשים מסוימים, אבל אצלנו לא. ממש ממש לא. וגילינו את זה רק כשהגענו לנקודת האירוח.

אני הייתי חצופה מספיק כדי לשלוח שני ילדים לישון בחדר של סבא וסבתא.

ומאז זה לא חזר על עצמו.

ספציפית לגבי 'ליל סדר עם סבא', יש לזה משמעות וחשיבות של המשך העברת מסורת הדורות, אבל יש גם אפשרות אחרת.

רבים שנאלצו בקורונה או במלחמה או בנסיבות אחרות לעשות בעצמם - גילו גילוי חדש. ליל סדר שלכם, בקצב שמתאים לכם כשבעלך ואת ממוקדים בילדים שלכם - זה משהו מיוחד ומרומם מאוד. אפשר גם להזמין חברים לעשות יחד. אם יש לכם כח הכי חשוב (וגם הכי מחנך את ילדכם) להזמין את הזקוקים לכך בשכנותכם - אדם גלמוד, משפחה של עולים שאין להם קרובים בארץ וכד'. אבל קודם כל המיקוד בכם.

זה לא אומר שמעכשיו כך זה יהיה לנצח, יתכן שבעוד כמה שנים יסתדרו דברים ותוכלו לעשות בפורמט זה או אחר סדר עם סבא וסבתא, אבל כרגע זה כנראה יוצא מאוד עמוס - אז כדאי לחשוב על האפשרות.

עשינו את זה לא מעט שנים,

כי גם בשנים שהיינו צריכים להיות בצד שלי לפעמים לא יכלנו בגלל מורכבויות משפחתיות.

אבא שלי עזב לחו"ל לפני 5 שנים וכן יש כאב כזה ותחושת חוסר, זה בעיקר פוגש אותי סביב ליל הסדר

ועדיין מציע למצוא איך להפוך את הלימון ללימונדה.

אנחנו עשינו לבד סדר, זוג עם תינוק, בגלל אילוץ מאוד מורכב וזאת היתה חוויה מכוננת.

אח"כ חלק מהשנים כן נסענו, אבל כשהתאים שמחנו לעשות לבד.

ומצד שני, ממש מרגיש לי שאני מכיר את הסיפור הזה... די דומה לבית שאני מכיר. או בקיצור, יש מצב שאנחנו קרובי משפחה

בכל מקרה, התיאורים נשמעים לא טוב, אבל גם צריך להבין שאלו ההורים של בעלך, ואיזשהו מחיר תצטרכי לשלם על הכבוד שלך לבעלך ולרצון שלו לשמר קשר עם הוריו.

לשמחתי, אני שומע כאן הרבה תחושת הזנחה, אבל לא משהו בלתי הגיוני או לא אפשרי לחלוטין.

מציע שתקיימי שיחה עם בעלך ותחשבו על מה כן ומה לא, ואיך בכל זאת הולכים זה לקראת זה. כי בסופו של דבר דם זה לא מיץ עגבניות ואנחנו צריכים לתת מקום להיבטים סוציולוגים של בני זוגינו.

מציע לך להגיע עם אמפתיה וכבוד לצרכים שלו. קחי בחשבון שהמחיר יכול להיות הוצאה של בטן מלאה שלו על הורייך (אחרי הכל, הגמל לא רואה את דבשתו). וגם להכיר ולקבל את המושג "כניעה".

זה מה יש...

למרות שלא נראה לי.

ביננו אנחנו פתוחים ומדברים על הכל.

על האתגרים בשמפחתי ובמשפחתו.

וגם הוא מבואס מהמצב.

קשה לו שאמא שלו לא יוצאת...

לא מבין מה האחות נתקעה שם שנה פלוס...

וגם מתגעגע, בקיצור, מורכב

הסיפור-מסגרת שתיארת, מתאים אחד לאחד לבית שאני מכיר (ולמגינת הלב, הבית שגדלתי בו. רק שמסיבות שונות אני כמעט לא מתארח בו..). וכן, הכתיבה שלך מתאימה לגיסה שהתארחה בחג. כולנו יודעים שמאוד קשה לה.

מה שכן, זה כנראה לא אתם, גם כי אין הרבה סיכוי שהיא תכתוב כאן, וגם כי כשכנסת לפרטים זה שונה מאוד מהבית שאני מכיר (האספרגר הוא לא אח אלא קרוב ברמה אחרת, והאחות התקועה היא לא דתלשית וזה סיפור של הרבה יותר משנה שנתיים. ועוד כמה פרטים).

מצד שני, דווקא אני מדמיין את אותה גיסה מתייעצת אתי. ובכנות אני בעיקר שואל את עצמי למה מתוך כמה וכמה ילדים שקשה להם, רק היא "עושה כל כך הרבה בעיות"? למה דווקא היא לא מתפשרת? ובפרט באמת שהם באים מעט מאוד (לא רק לאירוח, גם לארוחה קצרה וכדו' הם בקושי באים, וגם כשבאים - זה בלעדיה).

וזה מדגיש לי אולי את מה שצריך לשים לב ולהיות מודעים לו. בשביל לשמר קשר עם משפחה, זה עניין רציני ודורש איזה מחיר משמעותי. אם זה חשוב לכם (כמובן בהנחה שזה באמת חשוב), אז נאלצים לשלם את המחיר. אפשר להפחית את הכמות, אפשר למצוא מקסימום פתרונות לבעיות ספציפיות (נניח אם יש בעיה עם הממד, אז אולי יש לבעלך חבר ילדות או שכן שהוא בקשר טוב איתו, ושינסה לסדר לינה אצלו). אבל אם הקשר הזה חשוב, צריך להבין שיש לו מחיר.

זה לא קל, אבל יכול להיות שגם בילך מתקשה אצל הורייך ושותק, ולא כדאי לעורר דובים. ובכלל יש סיכוי שזה גם קשור לרגישויות ייחודיות שלך.
 

בהצלחה יקרה ♡

שהכיוון של השיח ביניכם פה הולך למקום רע.

אתה די בטוח שאתם משפחה ויש לך בטן מלאה עליה (או על הגיסה האמיתית), מה שמבטיח מתכון נוראי לפורום.

הכי טוב שתדלג על הסיפור הזה, או שתנסה להתאמץ להבין את הצד שלה. זו הזדמנות פז שלך לשמוע ולהיכנס לנעליים של מישהי שאתה חושב ש"רק היא עושה בעיות". אולי תגלה כמה דברים גם על עצמך במהלך הקריאה.
 

ואכמ"ל.

ואני אומר את זה דווקא בגלל שאני מבין את הסיטואציה, וגם אני כנשוי טרי, הייתי ממש שמח להיות קצת פחות דבוק למשפחה של אשתי, אבל בס"ד הבנתי מהר שאין טעם להיפרד ועדיף למסגר ולהתמודד.

ממש מבינה את התסכול על הסיטואציה. זה באמת יכול להרגיש שלא מתחשבים בכם.

זה שלא היה מקום נורמלי לישון, וחוסר הגיינה זה נורא מגעיל ומבאס אין ספק וברור שצריך להסיק מסקנות כלשהן להבא.

יחד עם זה, מציעה גם לחשוב על מה שההורים עוברים עם האחות וכמה זה התגברות והתמודדות יום יומית ואולי עוגמת נפש עבורם, ויש בן עם אספרגר שאולי צריך יחס מיוחד, והם בטוח רצו שתבואו ואתם גם חשובים להם מאוד.

יש מצב שהם נמצאים בסיטואציה מאוד קשה של לנסות לרצות את כולם ובעצם לא יכולים לתת פתרון טוב לכולם בו זמנית. וכמו כל הורים מבוגרים הם פשוט רצו את הילדים שלהם איתם בחג. רצו נחת וזה רצון כל כך מובן.

אני לא אומרת שאת לא צודקת, ההרגשה שלך מובנית ומצודקת.

את לא צריכה לסבול ואולי לא תוכלו להתארח שם בתקופה הקרובה,

אבל אולי כדאי לנסות לראות גם את הצד של ההורים ולהבין את הקשיים שלהם בהתמודדות עם כולם.

אולי זה יתן פרופורציות וחמלה למצב שלהם, גם אם זה לא עושה את המצב שלך יותר קל.

אולי תמצאו דרך לשפר בעתיד את השינה שם ואולי לא. אולי תמצאו דרך אחרת לקשר.

זה לא חייב להיות פתרון מידי אבל כל צעד קטן לחמלה יכול לעזור.

שולחת חיבוק

זה בדיוק הסיפור.

וזה נורמלי.

זהההרבה צרכים שונים בו זמנית וזוג הורים שרוצה לתת לכולם.

אבל בגלל שזיהתי שזה יותר מידי צרכים, גילאים, סטטוסים וכו שמתנגשים, העדפתי ללכת אחרי החג ולא להשאר גם לשבת כי הרגשתי שזה כבר יהיה יותר מידי.

קצת מבאס שלאחות אין עצמאות ולא נראה שיש אופק להתנחלות שלהם שם.

להורים זה ממש קשה אבל לא ברור לי למה הם נתקעים שם.

בעבר גיסתי היתה עובדת ומאז הלידה שזה שנתיים היא רוצה לגדל את הילדה בבית אז עובדת רק שעה ביום וההכנסה בהתאם והבן זוג לא יודעת היה שם קצת און אנד אוף אז לא ברור..

הפתרון הקל שלהם זה להיוצ אצל ההורים, הסבתא עוזרת המון עם הילדה, חוסכים הוצאות, אבל בעיניי זה קטסטרופה.

גם כמובן דוחק אותנו הצידה לסבא ולסבתא לא נשאר גרם של כח וסבלנות לילדים שלנו. אבל מעבר לזה הסבתא אישה חולה וכולם בבית עליה זה עומס. 

כמה מורכבות

כמה זה דורש לנווט בין חלקי המשפחה בעיקר שזה חשוב לכם וזה מביא גם מחירים לא פשוטים כמו שכתבת.

@שבורת,לב כתבה מאוד יפה כאן

את כנראה לא תוכלי לפתור את המצב עם הגיסה,

זה שלהם.

אל תקחי עליך דברים שמיותרים לך.

אבל את מקסימה שלמרות הכל היית שם בחג ומקסימה החשיבות של חג עם ההורים בעיניך.

זה לא מובן מאליו.

צריך לקוות שעם הזמן אולי יהיו שינויים.

יש עוד שנה עד ליל הסדר הבא ובינתיים יכול להיות שדברים יזוזו וישתנו לטובה.

צריך זמן וסבלנות.

❤️

ליל סדר עם הסבא והסבתא. מעריכה אותך ממש.   זו כן חוויה שזוכרים הילדים.    מבינה שהיה לך קשה ומעריכה גם את הסבתא שמתמודדת בכל כך הרבה חזיתות : הבת הלא נשואה עם הרגישות הדתלשית - קורה במשפחות דתיות ובאמת הולכים על ביצים כדי לא לנתק ולהתנתק, הבן עם האספרגר וגם הרצון לארח אתכם - משפחה שלמה כשאין להם תנאים מתאימים. חושבת שאולי כדאי מראש לחשוב איך לעזור לסבתא, אולי להביא מיטה מתקפלת, אולי משהו בניקיונות לפני, להביא מצעים שלכם (אני מביאה קבוע כדי לא להוסיף כביסות למארחים) וכד'. חושבת שכיוון חשיבה כזה, שהסבתא מתאמצת ולא ככ מצליח לה כי קשה לעמוד בצרכים של כולם ורצון לעזור לה וליצור חוויה משופרת לכולכם כחזית מאוחדת, יכול לעזור גם לתחושות שלך.

הסורקים - מחזירים את הכלבים הביתה | Facebook

עד יום חמישי זה הרבה זמן

גם הבעלים יחפש את הכלב

וגם הכלב "יתגעגע" 

אוכלים אוכל טעים

פוגשים חברים

לומדים

מדברים איתם בטלפון 

בהצלחה! נשמע לא פשוט בכלל...

מבקשות מג'מני דברים מופרכים לדפי צביעה, ואז מדפיסות וצובעות

כולל מצוות סיפור יציאת מצרים.

אמנם כמינימום שבמינימום, למי שלא מצליח הכל (או חייל וכד' שיש לו דקות ספורות), יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים בהזכרת יציאת מצרים שבקידוש (וכמובן - לשתות כוס ראשונה) ולהגיד מ"רבן גמליאל היה אומר וכו' לפיכך וכו'" עם הברכה שחותמת את המגיד וכוס שניה.

(מקור: משנ"ב סימן תע"ג ס"ק ס"ד).

נוהגים להשתדל מאוד לשמוע גם את עשרת המכות (משנ"ב שם) ולכאורה כדאי מאוד גם את הפסקה של "עבדים היינו" שבהתחלה, שבה מופיע סיפור השיעבוד והיציאה בקיצור. (ע"פ דבריו בסימן תע"ב ס"ק נ')

מעבר לזה - כמובן כל המרבה, הרי זה משובח, אבל אם את מפסידה קטעים מכל הדרשה הארוכה של "ארמי עובד אבי וכו'" - לא צריך להילחץ להשלים.

עשרת המכות מאוד חשוב

כל השאר פחות מהותי

מגיד לוקח כ10 דקות בקריאה מהירה ורצופה

הלל כ3-4 דקות

לא רואה לחץ להשלים כלום.

תכווני בקידוש. תגידי "פסח מצה ומרור" את עשרת המכות.

ותכוונתי "ולהגדת לבנך". תספרי להם שאת מתזזת אחרים כי זה פסח.

או שלשם שינוי אל תתזזי.

ואז הם ישאלו מה קרה שאת ככה נינוחה?

אז תספרי להם שעבדים היינו ועכשיו את בת חורין 🤣

פסח שמח 

מתוך שולחן ערוך "הרב", תעג סעיף מג:

ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו' בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים:

נ.ב. מה שהוא כותב "סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי" - הכוונה היא עד עשרת המכות (ולא חייבים להוסיף את דברי רבי יוסי הגלילי וחבריו)

צריך לומר, או לפחות להקשיב, מ"רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר..." עד הברכה שלאחר ההגדה.

אם תרצי אבדוק במדויק

בעיקרון נשים חיבות בכל מצוות הלילה כמו גברים - נשואים טריים

וציינתי את המקורות.

העובדה שכמה ניקים שונים, ענו על דעת עצמם בלי מקורות ו(כנראה) בלי לדעת בכלל, כיצד הראשונים והפוסקים השונים הבינו את המשפט היחיד שהם ציטטו, מדגישה שוב עד כמה הפורום אינו במה מתאימה לפסיקת הלכה.

ולתועלת הציבור, להלן דברי המשנה ברורה, סימן תעג סעיף קטן סד:

גם נשים חייבות במצות הלילה ובאמירת הגדה ... ולכן החיוב גם על המשרתת שתשב אצל השולחן ותשמע כל ההגדה ואם צריכות לצאת לחוץ לבשל עכ"פ מחויבת לשמוע הקידוש וכשיגיע לר"ג אומר כל שלא אמר וכו' תכנוס ותשמע עד לאחר שתיית כוס ב' שהרי מי שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא ונוהגין שגם קוראין אותן שתשמע סדר עשרה מכות שהביא הקב"ה על מצרים כדי להגיד להם כמה נסים עשה הקב"ה בשביל ישראל

בזמן וביום הכי לחוץ בשנה אולי זה לא הזמן לתהליכי עומק,

לכן ממליצה רגע לעבור את היום ומחר כמה שאפשר, ובהמשך לראות במבט-על איך לגשת לנושא.

גם לבחון יותר לעומק את הצורך שלך שם,

גם את ההתנהלות עצמה של כל אחד מבני הבית בנושא הסדר והניקיון,

גם להקשיב פנימה ולפתוח לעומק את הצד של בעלך שכתבת שהוא כן מנסה לסדר

וכי הזמנים בהם הוא לא מסדר עבורו הם כי "גם ככה את לא מרוצה" כדבריו.

כלומר להקשיב רגע לחוויה הפנימית גם שלו.

שהוא כן מנסה וניסה לסדר.

שאולי לא יודע או לא מסוגל או קשה לו לסדר כמוך, אולי זו לא החוזקה הכי חזקה שלו, אולי הוא "סתם" שונה ממך והראש שלו פועל אחרת וכן הלאה...

וגם שהוא לא מסדר לא כי לא אכפת לו, לא כי הוא נגדך, אלא כי באמת באמת הוא מרגיש שמה זה שווה אם גם ככה תהיי לא מרוצה, אז הוא במעין "אין כניסה" כמו תמרור כזה.

אם אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אם לא אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אז מה אוכל לעשות?

אולי אני מרגיש שכל מה שלא אעשה זה אף פעם לא יהיה בסדר או מספיק?

שאין לי שם כניסה, אין לי שם מוצא?

אולי אני צריך להרגיש שם בעומק שכן יש הכרה למאמץ שאני כן עושה,

שכן יש קבלה לשוני ולאדם שאני,

שכן אשתי שמחה ומאושרת,

שכן אני יכול לתת יד ולתחזק את הבית כמו שצריך ויש לכך ניראות והערכה?

וכמובן לשמוע גם לעומק אותך.

ואז להגיע למציאת דרכי כיוון שיכולים להתאים לשניכם.

אחרי ראיית עומק שלך

ראיית עומק שלו

ראיית עומק של ההתנהלות כולה בנושא

השלב של ההתקדמות והפתרונות יכול להגיע יותר בבהירות, אבל רק על גבי ההבנה לעומק והניראות של כל הנ"ל.

שולחת עוד חיבוק וחיזוק

ב"הצלחה גדולה בכל יקרה!

ומצרפת לך כאן שתי הודעות שכתבתי בדיוק מקודם בפורום הו"ל שיכולות להתאים גם לכאן ❤️

קוצר רוח ועבודה קשה

וקצת על הזוגיות שלנו בתקופה הזו 

(משום מה קצת מתקשה ולא עובד לי להעתיק את הכתובת של הקישור עצמו, אז ניסיתי מה שיכולתי בינתיים ואם לא עובדים לך הקישורים אפשר פשוט להיכנס לכרטיס שלי ולראות את שתי ההודעות האלה שם בצורה מסודרת...)

אם כן אני מציעה לרכז כל תחום באותו אזור, לתת מקום לכל דבר ואם צריך לכתוב על כל מגירה וקופסא מה יש בה. כשיש מקום לכל דבר, וכל תחום באותו האיזור הרבה יותר קל לשמור על סדר גם למאותגרי סדר קשים. ואם הםממש מאותגרים שלטים ממש יכולים לעזור כי הם רואים בדיוק איפה כל דבר

צריך כמובן תקופת הטמעה,אבל זה עדין מקל מאד

אם לא קשה לך אפשר גם לזרוק ולפנות מהבית דברים לא נצרכים,ואז זה מוריד מהבלגן כי יש פחות מה לבלגן

וזו תקופה שצריך לנשוך שפתיים ולהחזיק מעמד.

לאחרי פסח אני מציעה חלוקת תפקידים שבה את האחראית הבלעדית על הסדר ו"בתמורה" הוא אחראי על משהו אחר (רצוי משהו שאת שונאת לעשות).

בתור המבולגנת מביננו אני יכולה להעיד שאני בכלל לא *רואה* שום בלגאן בזמן שהוא משתגע ולכן זה פתרון ממש טוב שבו הצד המסודר משלים עם הבלגאן של השני אבל "מרוויח" ממקום אחר.

אם יורשה לי, שאת בעצם כועסת על אנשים שמנסים לעזור (וטועים) ומוציאה את החשק שלהם מזה. גם על הבעל ועכשיו גם על הילדה שלך.

גם התגובה שלו "גם ככה את לא מרוצה" נשמע כמו "אני עושה את המקסימום שלי ואת לא מרוצה". זה לבד מוציא את החשק.

המחשבה שלי: רשימה סגורה, לתת לו משימות שלא מטרגרות אותו איתך, ובטח שלא להעיר לו. זה לא מועיל לכם.

נשמע שאת מאוד מוצפת, יש עלייך הרבה עומס ופסח עושה להכל בוסט.

את רוצה שותפות ואת צודקת, כשאין זה מאוד מתסכל.

אני חושבת שזה יותר עמוק מהבלגן הטכני וכדאי לברר מה קורה לך בפנים ובזוגיות.

בקשר לילדה-

ברגע שאת שמה עליה תווית שהיא כמו אבא שלה המוח שלך כבר מתחיל לחפש הוכחות לזה ואז כל דבר קטן שהיא עושה נצבע דרך זה.

היא קצת אבא שלה וקצת כמוך ובעיקר היא אדם בפני עצמה.

היא תלמד ממך מיומנויות בצורה יותר טובה כשזה יבוא בלי לחץ.

אז אולי הכי שווה כרגע להתרכז בלהחליף את המחשבה שהיא דומה לאבא שלה במחשבה אחרת כמו שהיא עדיין לומדת.

זה יעשה המון הבדל.

שולחת חיבוק❤️🧘🏽‍♀️🙏

פרחים מידי יום שישי,

לקום בלילה לילדים הקטנים

לקום איתה בלילה גם כשהיא מניקה כדי לעזור

אחריות לניקיון הבית

אחריות לקניות השבועיות

מתנה שווה ליום הולדת

ליזום מידי פעם יציאה לבית קפה/מסעדה

ליזום לצאת איתה לקניות לעצמה בקניון

לאפשר לישון עד מאוחר בשבת בבוקר

חופשות שוות בארץ או בחו"ל 

בעיניי זה מיותר לחלוטין שהבעל גם יקום בלילה,לפחות שהבעל ישן כמו שצריך

מי שבא לה להעיף עגבניות...רחמים...הכל נקי פה לפסח...

לי היו תקופות בתחילת ההנקה

שהציל אותי כשהוא היה קם לעזור לי

אבל כן היינו עושים סוג של תורנות או לפחות קימה אחת שלי כדי שיהיה לה 4-5 שעות רצופות של שינה.

אחרת זה מורכב להמשיך לתפקד שכל שעתיים צריך לקום להאכיל + יש בית ועוד ילדים שצריכים את צרכי הבית 

יש תינוקות שלא נרדמים מיד אחרי הנקה.

ואפילו רק להביא את התינוק לאישה להנקה בשכיבה יכול להקל מאוד מאוד.

הוא כתב שהוא קם במקומה...

זה לא רלוונטי

לקום יחד איתה כן

רק בשביל להביא/להחזיר תינוק,

זה תינוקי ומיותר בעיניי,במיוחד אם הבעל עובד למחרת.

ככה לא באמת צריך להתעורר אלא ממשיכים להניק חצי מתוך שינה.

ויש גם אמהות מניקות שעובדות.

ויש הבדל מהותי בעיניי, בין מה גבר יכול לעשות לאשתו, לבין אשה שיכולה לעשות לבעלה.
מבחינת התפיסה- זה חופף בעיניי והכלל הוא- לאן מכוון החץ? מה בראש סדר העדיפויות?
כל הפעולות הקטנות- והנחוצות מאוד, צריכות לנבוע היכן ומתי שבן הזוג יצליח לחוש תחושת אכפתיות, וזה שאני בראש סדר העדיפויות.
ברור שאנחנו חיים עם רגליים על הקרקע, ויש בלתמי"ם ויש  עניינים אבל מה מניע אותי?
מקווה שזה ברור..
לעניין הטכני-
לפי דעתי אשה צריכה להרגיש יציבות, לקיחת אחריות ויוזמה.
מה הבעל יכול לעשות?
ליזום דייט- ביתי או בחוץ, אחת לשבוע או לשבועיים, לדאוג שיש מי שישמור על הילדים (לא לבקש מאשתו אבל שהוא יהיה זה שמוביל את העניין)
משקה שהיא אוהבת בלי שהיא תצטרך לבקש
משהו טעים שהיא אוהבת
מסאז'- בזמנים שמותר, או אפילו לרכוש לה מסאז' מקצועי
הודעות במהלך היום, גם הבעת חיבה רגשות ומחשבות וגם שיתוף -נתקלתי בסרטון\ פוסט הזה וחשבתי עלייך (משהו שמביע אהבה, הערכה או תשוקה)
כמובן שפינוק של מתנה שווה מדיי פעם, מבלי שהיא תצטרך להתחנן ולהזכיר מליון פעם, לשים לב היא היא רומזת או אומרת שרוצה משהו, ולהפתיע איתו
לסדר לה את המיטה
אם מתאפשר לשניכם בלו"ז- לשחרר אותה לעשות כרצונה לזמן פינוק של מה שהיא רוצה, כמה שעות מבלי שהיא תצטרך לדאוג איך הבית מתפקד ומסתדר...
כשיש אפשרות לתת לה לישון עד מאוחר בשקט\ שנ"צ
ושוב חוזרת לעיקרון- שהיא תרגיש במעשים ולא רק בדיבורים שאתה חושב עליה ושהיא נמצאת בראש סדר העדיפויות.

נשמע שפותח הפוסט הוא גבר לכן עניתי על הצד הנותן הגברי..
 

מה שהשני אוהב

אני אוהבת קפה

כיף לי שהוא מפנק אותי בכוס קפה עם שוקולד

הוא אוהב אוכל טוב

כיף לו שאני מפנקת בארוחה שווה

פתקים זה תמיד טוב

פרחים אני פחות בקטע

דווקא בעלי שמח לקבל עציצים יש לו גינה מכובדת

לצאת ביחד לטייל

הוא מאוד אוהב לצאת לאיזה מעיין

אני אוהבת לבתי קפה

שמשתנה מאדם לאדם.

כן יש בזה משהו טיפונת לא־רומנטי לשאול "מה עושה לךָ/ךְ את זה"

אבל באמת אנשים כל־כך שונים וכל־אחד אוהב ומתלהב ממשהו אחר.

סבורני שהחכמה הגדולה היא לאו דווקא לעשות את המעשה הרומנטי הגנרי אלא דווקא לדעת מה הצד שני האוהב? מה האופי שלו? מה הנקודה שנוגעת בו/בה בדווקא?