בלת"ק
רק עכשיו רואה את השרשור...
אני חושבת שהדבר הכי חשוב כאן *עבור שניכם* הוא לנסות כמה שאפשר *לבקר אחד בלב ובהלך המחשבה והתפיסה אחד של השני/ה*
שזה אומר בפועל - לנסות גם *להבין* עד הסוף מה השני חושב,
וגם לנסות להבין עד הסוף *מדוע* הוא חושב כך
ואז לנסות להבין מה הביא אותו/ה לחשוב כך, מה הערכים / העקרונות המנחים שעומדים מאחורי זה
וכמובן מתוך ידיעה ששנינו שני בני אדם שונים.
וכמה שזה נשמע טריוואלי - לפעמים כולנו שוכחים את זה.
שאני זו אני
ובעלי הוא בעלי.
ואני, מתוך עולם הערכים, התפיסות, האמונות, החוויות, האישיות, העבר שלי וכו' - מביאה את כל מה שאני חושבת על כל נושא ונושא בחיים, גם על נושא הקיצה בבוקר וההתארגנות וההליכה לגן,
ובאותה מידה *בדיוק* גם בעלי, מתוך עולם הערכים, התפיסות, האמונות, החוויות, האישיות, העבר וכו' שלו - מביא את כל מה *שהוא* חושב על כל נושא ונושא בחיים, גם על נושא היקיצה בבוקר וההתארגנות וההליכה לגן.
אם תגיעו לשיח עמוק ומברר כזה,
מתוך מקום סקרן, מברר, אוהב,. לא שופט, אלא רוצה באמת להבין ולחקור
תוכלו גם להגיע בהמשך למציאת פתרונות *שמקובלים על שניכם גם יחד*.
למשל,
לעשות ביניכם שיחה טובה כזו,
שיחה שמפנים עבורה את כל תשומת הלב, בפניות שלמה ובלי הסחות כלל,
בזמן שקבענו מראש,
שהילדים ישנים / או ביציאה כיפית בטיול כאשר הילדים עם בייביסיטר,
ואחרי שאכלנו, שבענו, נרגענו, לא עייפים, בלי פלאפון על הראש, בלי בוס על הראש וכו' וכו' - מתחילים פשוט לשבת ולדבר...
עם מבט בעינים
עם קירבה בלב
ו*את* מתחילה לומר לבעלך דבר דבר עבורך,
"בעלי היקר,
אתה יודע שאני אוהבת אותך הכי בעולם,
רוצה לשתף אותך קצת מה עובר עליי בבקרים.
אני משתדלת ככל יכולתי לעשות ולהספיק את כל מה שנשרד.
גם אם קמתי בלילה כמה פעמים למתוקה,
מנסה לקום מהר,
להניק,
להתארגן,
ולטוס לעבודה מאוד דורשת
ואז כמובן לחזור הביתה ולעשות מה שנדרש גם שם.
ואתה יודע, לא תמיד זה קל לי, לפעמים אפילו ממש עמוס וקשה, אבל מנסה ומשתדלת ממש...
וכל יום כאשר אני יוצאת ונוסעת לעבודה, אני חושבת: "איזה מזל שיש לבנות המתוקות שלנו את האבא היקר שלהן שהוא עכשיו לוקח אותן לגן.
אבל לצערי תמיד על אותה המחשבה הזו עולה לי מחשבה מבאסת של התיזמון של זה, של השעה והאיחור של זה.
זה קשה לי כי *אני* רואה בהגעה בשעה מוקדמת לגן ערך.
אני חושבת שזה טוב לבנות,
שכך הן מספיקות להסעה וההתניידות שלהן לגן עוברת יותר במהירות ובקלות,
שבצורה הזו הן מרוויחות את השעה הכי יפה בגן בעיניי, שעה רגועה ונינוחה שבה הגננות יושבות איתן, משחקות איתן, הן משחקות משחק חופשי, מקבלות דפים דידקטיים, מתפללות בנחת ולומדות על הערך של התפילה,
עושות את העבודות בתיקייה ולאט לאט מתקדמות
ומרגישות כמו כולם... שמגיעות לגן כמו כולם ולא בשעה אחרת, מה שלדעתי גורם להן להרגיש עוד יותר תחושה של יציבות, ביטחון, שייכות לגן וכו'...
ואני מבינה שאתה כנראה חושב אחרת ממני, ואשמח לשמוע את דעתך בנושא."
ואז, אחרי שבעלך מקשיב לך *עד הסוף*,
הוא אומר את דעתו שלו, ואת מקשיבה לו עד הסוף 
למשל:,
"אשתי היקרה!
אני כ"כ מעריך אותך
את כל מה שאת עושה
את 3 האוצרות שהענקת לנו, את זה שאת קמה מוקדם ומתקתקת הכל ועוד נוסעת לעבודה
תודה לך על הכל!
אני יודע שיש בינינו פער והבדל בנושא הקיצה בבוקר,
והייתי רוצה לספר לך את הדעה הכוללת שלי בעניין.
את יודעת,
אחד מהערכים שבעיניי הכי חשובים הוא ערך של נחת רוח, של שלווה ורוגע.
אני באמת ובתמים רואה בכך ערך לעיון.
וכאשר אני מרגיש שאני יכול לממש את הערך הזה,
גם עבורי וגם עבור הבנות שלנו וכל הבית שלנו - זה באמת נראה לי הדבר הכי נכון לעשות.
את יודעת שעברנו תקופה מאתגרת ומבורכת - של הצטרפות אוצר חדש למשפחה,
והלילות לא אותם לילות
והעומס לא אותו עומס
והשינה לא אותה שינה
אז בזמן שכן אפשר, שהמתוקה כן ישנה עוד טיפה כי אמא שלה המדהימה הניקה אותה,
והבנות האחרות המתוקות משחקות להן כ"כ יפה ובנחת אחת עםפ השנייה,
אני אומר לעצמי *שמלכתחילה* אני מעדיף לאגור עוד קצת שינה, עוד קצת פינוק מחייה, עוד קצת נחת, עוד קצת רוגע.
ואת יודעת, יקרה שלי, זה כ"כ כ"כ טוב לי!
ואת יודעצ יקרה שלי, אני רואה וחושב שזה גם ממש טוב לבנות המקסימות שלנו!
הקטנה המתוקה ישנה לה עוד קצת בשלווה,
הגדולות מפתחות ביניהן שיח של אחיות, קשר של אחיות,
אחריות ועצמאות
מפעילות את הדמיון
מרגישות עוד קצת זמן של בית, של משפחה, של ביחד,
של רוגע, של נחת, של שלווה.
ואז, את יודעת איזה כיף לנו אז?
אני קם בשלווה,
מארגן אותן
ויש לנו *כל בוקר* 20 דקות שלמות של זמן איכות בין אבא לבנות!
אנחנו הולכים לנו בכיף שלנו
בשמש הנעימה
רואים עולם
נושמים אוויר
רואים עצים ופרחים וציפורים בדרך
מפטפטים על הא ועל דא
האווירה כ"כ רגועה, שמחה, כיפית נינוחה,
וכך, הן נכנסות לגן ב9:00 ומתחילות יום נוסף וכיפי גם בגן,
מתוך כל ארגז הכיף והשלווה והמשפחתיות הזו שכבר מלא מהשעה הזו בבוקר עבורן,
ואת יודעת אשתי האהובה, אני ממש רואה שזה טוב להן.
לא מרגיש שהן מבואסות, אלא שזה כיף להן.
אני מאמין שאם נהיה בדעה אחת ונשדר להן זאת גם - שזה כיף, שזו חוויה,
ש*הן* זכו יותר מכולם -
כך הן גם יקבלו את זה.
שלא ש"אוף הגענו אחרי כולם",
אלא" וואי איזה כיף לנו שאבא שלנו מפנק אותנו ולוקח אותנו כל יום בכיף הזה, ואנחנו זכינו וכולם לא..."
ואת יודעת יקרה, אני חושב שאם גם נסביר שנינו יחד לגננת את הערכים הללו שלנו, ואפילו נבקש ממנה למצוא כמה דקות במהלך היום לשבת איתן, או לעבוד על הדפים וכו' - אולי היא תסכים,
וגם אם לא, אני באמת ובתמים חושב שהערך הזה והמתנות הללו שהבנות היקרות שלנו מרוויחות מזמן האיכות והרוגע הזה עולים על הכל...
כמובן שאפשר להמשיך עוד ועוד בשיחה,
שאת תמשיכי לומר מה הבנת מדברים ומתוכם,
והוא משלך
אבל זה העיקרון הכי חשוב -0
להבין שכמו שאני יצור נפרד עצמאי ושלם - כך גם בעלי.
ולשנינו יש מקום.
ונראה איך לוקחים את כל מה ששנינו חושבים והופכים אותו למשהו אחד שלם וטוב עבור כולנו.
ומצרפת לך בנקודות עיקריות כמה סוגים של תקשורת מקרבת שניתן לתרגל אותם גם בנושא הזה וגםפ בכללי לכל נושא בחיים הזוגיים
:
6 סוגים של תקשורות מקדמות:
1. מעבר מתלונות לצרכים - טכניקת "האוזן השלישית":
כדי לבטא את הצרכים האמיתיים שלנו אנחנו צריכים להשתמש ב"טכניקת האוזן השלישית" – להבין מתוך התלונות שנאמרות מהו הצורך הלא ממומש שמתחבא בתוך התלונה? לדמיין שכאילו יש לנו "עוד אוזן, אוזן שלישית" שלא רק שומעת את הנאמר, אלא מצליחה לפרש את התלונה=לצורך.
(כי רוב האנשים לא יכולים או לא יודעים לומר מה הם באמת צריכים, לכן לרוב זה יוצא להם בצורה של תלונה, ולמדנו איך לומר זאת בצורה של בקשה, של צורך, ואיך לשמוע את הצרכים של השני מתוך התלונות שלו).
לכן לדבר בשפת הצרכים: "אני צריכה ש_____, אני צריך ש_______"
למשל: במקום תלונה "למה אתה מעשן" -
לומר "אני צריכה ביטחון של בריאות, של חיים"
"אני צריכה להרגיש שבעלי יהיה בריא ואבא של הבנות שלי יהיה בריא".
במקום תלונה של "למה את מבזבזת הרבה ולא חושבת"
לומר את הצורך:
"אני צריך יציבות כלכלית."
"אני צריך לדעת שהבית שלנו הוא במקום מחושב ועם יציבות וביטחון כלכלי."
2. שפת ה"אנחנו",
+ 3. שפת ה"אני" ולא "האתה"-
בשפת ה"אנחנו" – האיש והאישה הם חלק שלם של הבית והמשפחה הכוללת שלהם, לכן כל בעיה שיש למישהו – היא בעיה משותפת "שלנו", בצורך שלנו לבנות בית אוהב ושמח, משפחה שלנו, אהבה שלנו.
(כמו שמסופר על הרב אריה לוין זצ"ל שאמר בביקור שלהם אצל הרופא: "הרגל של אשתי כואבת *לנו*")
ובכל בעיה או התמודדות - שני בני הזוג שואלים את עצמם "כיצד *אנחנו* יכולים להתמודד *מול הבעיה*,
ו*לא* כיצד אני נגד אשתי/בעלי - אלא *שנינו יחד* מול הבעיה כאמור...
גם שפת ה"אני" היא שפה מקדמת ולא מרחיקה,
שכל אחד פונה לבן הזוג בצורה ישירה בתור "אני" ("לי קשה ש....", "אני אוהב ש.....", "מפריע לי ש....")
ולא בשפת ה"אתה" – שבה רק מטיחים ומאשימים את בן הזוג, ולא מתקדמים לשום מקום, רק נוצר כעס וריחוק. (לדוג': "אתה תמיד....", "את אף פעם לא...." וכו').
4. תקשורת בונה ומקרבת לפי שיטת אימאגו –
בתקשורת הזו חשובה מאוד העמקת השיח ביננו בצורה טובה ומטיבה,
ליצור זמן *ללא הסחות*, עם פניות מלאה, כאשר רגועים, אכולים, לא עייפים, בלי מטלות/עומס/ילדים על הראש,
לשבת *אחד מול השני*, עם מבט בעיניים, באותו הגובה, עם קשר עין ואפשרי גם החזקת ידיים אם מתאים.
ובאותה תקשורת ישנם בעיקר 3 שלבים מרכזיים:
כל אחד מבני הזוג *בתורו* אומר את כל מה שיושב לו על הלב על אותו נושא שמדובר בשיחה,
והתפקיד של השני כרגע הוא להיות *אך ורק בהקשבה שלמה*, בלי פרשנויות, בלי להיכנס לדברים, רק הקשבה מלאה.
ואותו אחד שמדבר - משתדל להתרכז *בצד שלו, באיך שהוא רואה את הדברים, באיך שהוא מרגיש ופחות להטיח או להאשים את השני*
ואז בן הזוג שהקשיב עושה את שלושת השלבים הללו, לפי הסדר:
א. שיקוף- לחזור במדויק על הדברים שאמר בן הזוג ("אמרת ש....")
ב. מתן תוקף- לתת תוקף ומשקל לדברים שנאמרו (לדוג': "אני מבין/ה ש___", "זה באמת קשה שקורה....")
ג. הזדהות עמוקה- להזדהות עם תוכן הדברים של בן הזוג (לא חייבים להסכים עם הדברים, אבל כן להראות נכונות להבין ולהזדהות אם אני הייתי במצב כמו שלך... אני יכול להבין אותך... וכו')
ואז מתחלפים,
ובן הזוג השני אומר את כל הצד שלו לפי אותה תבנית בדיוק,
ובן הזוג שקודם דיבר עכשיו בהקשבה מלאה, שלאחריה פועל לפי כל השלבים הנ"ל בדיוק...
בצורת תקשורת זו כאשר היא נעשית נכון ישנו "ביקור הדדי" – כל אחד "מבקר" בתוך ליבו של בן/בת זוגו, ויכול להבין אותו יותר לעומק.
5. החלפת תפקידים:
כל אחד מבני הזוג מנסה לרגע להיות השני/ה, להיכנס לראשו, למחשבתו, להרגשתו, להלך רוחו.
כל בן זוג "מוחלף" בתורו נשאל:
"מה קשה לך בעצם הכי הרבה?"
"מה הכי היית רוצה?"
בצורה הזו ואם עושים אותה באמת נכון ומכל הלב - מצליחים להבין הרבה יותר אחד את השני, וממילא להרגיש קירבה גדולה בהמשך...
6. תקשורת מקדמת
לעבור מתקשורת פוגענית וכועסת לתקשורת מקדמת – שלא מבטלים את בן/בת הזוג – אלא אומרים לו "אני מבין/ה שכך אתה רואה את הדברים. האם תהיה מוכן לשמוע איך אני רואה את הדברים?" ובצורה זו הלב נפתח לשמוע ולא נסגר ומשתבלל לתוך עצמו ועובר להתקפה...
אם נכניס זאת למעין טבלה שבה כל שורה יש שיפור בתקשורת, מהתקשורת הכי פחות טובה ויעילה, לתקשורת הכי טובה ויעילה, זה יראה בערך כך:
עידוד סגנון תקשורת מקדמת
סגנון התקשורת
|
צורת הביטוי
|
המסר הסמוי
|
תקשורת תוקפנית
|
אתה שקרן
|
האדם פגום באישיותו,
הוא שקרן בבסיסו
|
תקשורת כועסת
|
אתה אומר דברים שקריים
|
אתה בסדר אך הדברים שקריים
|
תקשורת עדינה
|
אני לא בטוח שהדברים שאתה אומר מדוייקים, בוא נבדוק אותם
|
יכול להיות שאתה צודק, אך יכול להיות שאתה טועה
|
תקשורת נפגעת
|
לא נעים לי שהדברים מוצגים בצורה לא נכונה
|
אני לא מרוצה מזה שאתה משקר,
אני נפגע מזה, והאמת היא אחרת
|
תקשורת מקדמת
|
אני מבין שכך אתה רואה את הדברים, האם תסכים להקשיב כיצד אני רואה אותם?
|
אני מקבל את הדברים שלך,
ומבקש שתקשיב לצד שלי.
|
אפשר לראות שתקשורת תוקפנית הינה הבעייתית ביותר ופוגעת באדם בצורה ישירה.
תקשורת כועסת, תקשורת עדינה ותקשורת נפגעת הינן פחות מזיקות, אך עדיין יכולות ליצור הסלמה בשיח.
תקשורת מקדמת הינה הטובה, היעילה והמקדמת ביותר, ומאפשרת הבנה וכבוד אחד של השני.
-----------------------------------
בהצלחה רבה יקרה,
איזה מקסימים אתם 
תמשיכו להנות מהאוצרות שלכם ואחד מהשנייה ❤ 