אני חושבת שחובה לעשות משהו בנידון. מדובר בסדר יום של הבנות ובחוויות שתורומות להיתפתחות שלהן שהן מפסידות. 

עם כל ההזדהות עם בעלך ועם כל ההבנה וההכלה שאפשר - הוא חייב להבין שהוא "פוגע" בבנות, ושום תירוץ של "קשה לי ממש" לא יעזור.. אם הן לא היו אוכלות ארוחת בוקר כי קשה לו לקום, היית עוברת לסדר היום?

שוב, כל עוד זה משהו שלו שפוגע בעצמו, כמו איחור לעבודה/ תפילה , אני מבינה שצריך לתת לו להתמודד ולרצות לעזור לעצמו (וגם במקרים כאלה לא צריך לגמרי לשתוק אלא לדעת איך לגשת בחכמה).. אבל פה מדובר בילדים שנפגעים. אי אפשר לשבת בשקט ולחכות שהבן אדם יחליט מעצמו שהוא משתנה. זה יכול לקחת שנים אם בכלל. בעיה של קימה בבוקר זה דבר מוכר וקשה מאוד לצאת מזה רק בעבודה עצמית. אני דיי בטוחה שצריך קודם כל רצון חזק אבל גם עזרה מבחוץ. ברמה שמישהו ימשוך אותו מהמיטה בכוח. 

שוב, לא אומרת שצריך עכשיו לצאת עליו בעצבים ואולטימטום. אבל כן להבהיר חד משמעית שזה לא יכול להימשך ככה. אין לי פיתרון קסם, אולי לשאול מישהו שמטפל ונתקל בבעיות כאלה..

אני לא יכולה לדמיין איזה סיוט זה לצאת מהבית כל כך מוקדם ולהשאיר ילדים באחריות מישהו אחר שלא עושה את העבודה כמו שצריך. וואי. רק מלדמיין את זה אני מקבלת התקף חרדה.. ברמה שהייתי עוזבת את העבודה או מודיעה להם חגיגית שיש לי ילדים לקחת בבוקר ושיחכו לי אם הם רוצים אותי שם. אני מקצינה , אולי יש פיתרונות אחרים.. אולי זה האינסטינקט האימהי שבי שמדבר.. 

שיהיה לכם המון בהצלחה

אבל אם חלילה הייתם גרושים וככה הוא היה מתנהג, בית משפט לא היה נותן לו אותן בזמנים האלה.

אולי אם הוא יבין באמת עד כמה זה פוגע בבנות, האינסטינקט האבהי שלו יעזור לו להתגבר? אולי כל עוד הוא חושב שזה לא כל כך נורא אז אין לו מוטיבציה להשתנות..

אין מצב שאת מושכת אותו מהמיטה לפני שאת יוצאת מהבית? לקום 50 דקות לפני שצריך לצאת מהבית זה סביר ביותר. במיוחד שצריך לארגן 2 ילדות. הן ערות לבד בבית כשהוא עדיין ישן? אין לא נתפס לי.. אני מתעצבנת פה בשבילך ובשבילן

בבית כשהוא ישן?? זה שווה לאפס השגחה. הדעה שלו לא מעניינת, זה ברור לכל בר דעת שזה ח"ו יכול להסתיים באסון (וזה מבלי בכלל לדבר על הפגיעה הנפשית שבדבר, שילד מרגיש לבד או מפסיד סדר יום וחוויות שטובות להתפתחות תקינה)

אם לדעתו הן לא צריכות לאכול ארוחת בוקר או להתקלח מישהו היה מקשיב לו? נו באמת

מה קורה למכלול השלם שנקרא היום שלו ?

נשמע שיש פה משהו יותר מורכב. גם אדם עצלן-בקרים (נעים להכיר) היה מעדיף שיקחו את הילדים בהסעה ולא להקפיץ אותם אחר כך בשמש.

זה לא עובד לכפות אותו רק כי את רוצה. יצאת מוקדם, השארת עליו את האחריות, תני לו לתפעל את הארוע כמו שהוא בוחר.

הענין הראשון הוא, המבט שלך, מבפנים. "שונאת להרגיש שבעלי עצלן".

הוא לא "עצלן". קשה לו לקום בבוקר, כנראה בעיקר כשהולך לישון מאוחר.

הוא לא היחידי, יש הרבה כאלה.

מה שנוגע לשיפוט המהותי שלך - צריך לשחרר.

אדם עם מעלות טובות - ובענין הזה יש לו "חיסרון" (לא ברור אם זה באמת חיסרון. אולי פשוט אירגון לא טוב של זמן השינה. ואז, יש אנשים שזה ממש קריטי עבורם, אינם יכולים לתפקד כהוגן בלי מספיק שעות שינה. הנזק הבריאותי והנפשי מזה, עלול להיות גדול יותר מהנזק הטכני של איחורים וכד'. שלא לדבר אם בסוף מתברר שסתם יש לאדם חסר בברזל בדם, או דברים שומים שיכולים לגרום לעייפות).

בעל זה לא מכונת כביסה, שאם משהו לא מתוקתק, אז מתלוננים אצל היצרן... זה אדם, אדם שלם, ואוהבים ומעריכים אותו בגלל מה  שהוא בכללי, האדם הזה. לא בגלל פרט כזה או אחר שהוא יותר מושלם בו או פחות. כל אחד עם הצדדים השונים שלו.

אחרי שאת לגמרי משחררת את הענין של ההתייחסות האישית (קל וחומר, "תפילה בציבור"...  מניח שגם הוא לא בודק אם את אומרת תהילים כל יום..) - אז באמת יש הענין הטכני של הגַנים.

ראשית, זה לא נכון שזו "השעה הכי יפה בגן". שלא לדבר על כך שעד תשע יש אימהות שמביאות בנחת את הילדים.. 

אם הילדות משחקות בבית ביניהם מקודם, זה לא בהכרח פחות טוב.

ואל תתרגשי מ"דברים בתיקיה שלא הספיקו".. זה  לא בי"ס.

בנוסף, פשוט ענים של סדרי עדיפויות. השלוה שלכם בבית, חשובה הרבה יותר.

יש לקוות שלקראת בי"ס, אכן תגיעו לאיזשהו הסדר, בגלל החשיבות בגיל ההאו לא להתרגל לאחר בקביעות.

בלת"ק

רק עכשיו רואה את השרשור...

אני חושבת שהדבר הכי חשוב כאן *עבור שניכם* הוא לנסות כמה שאפשר *לבקר אחד בלב ובהלך המחשבה והתפיסה אחד של השני/ה*

שזה אומר בפועל - לנסות גם *להבין* עד הסוף מה השני חושב,

וגם לנסות להבין עד הסוף *מדוע* הוא חושב כך

ואז לנסות להבין מה הביא אותו/ה לחשוב כך, מה הערכים / העקרונות המנחים שעומדים מאחורי זה

וכמובן מתוך ידיעה ששנינו שני בני אדם שונים.

וכמה שזה נשמע טריוואלי - לפעמים כולנו שוכחים את זה.

שאני זו אני

ובעלי הוא בעלי.

ואני, מתוך עולם הערכים, התפיסות, האמונות, החוויות, האישיות, העבר שלי וכו' - מביאה את כל מה שאני חושבת על כל נושא ונושא בחיים, גם על נושא הקיצה בבוקר וההתארגנות וההליכה לגן,

ובאותה מידה *בדיוק* גם בעלי, מתוך עולם הערכים, התפיסות, האמונות, החוויות, האישיות, העבר וכו' שלו - מביא את כל מה *שהוא* חושב על כל נושא ונושא בחיים, גם על נושא היקיצה בבוקר וההתארגנות וההליכה לגן.

אם תגיעו לשיח עמוק ומברר כזה,

מתוך מקום סקרן, מברר, אוהב,. לא שופט, אלא רוצה באמת להבין ולחקור

תוכלו גם להגיע בהמשך למציאת פתרונות *שמקובלים על שניכם גם יחד*.

למשל,

לעשות ביניכם שיחה טובה כזו,

שיחה שמפנים עבורה את כל תשומת הלב, בפניות שלמה ובלי הסחות כלל,

בזמן שקבענו מראש,

שהילדים ישנים / או ביציאה כיפית בטיול כאשר הילדים עם בייביסיטר,

ואחרי שאכלנו, שבענו, נרגענו, לא עייפים, בלי פלאפון על הראש, בלי בוס על הראש וכו' וכו' - מתחילים פשוט לשבת ולדבר...

עם מבט בעינים

עם קירבה בלב

ו*את* מתחילה לומר לבעלך דבר דבר עבורך,

"בעלי היקר,

אתה יודע שאני אוהבת אותך הכי בעולם,

רוצה לשתף אותך קצת מה עובר עליי בבקרים.

אני משתדלת ככל יכולתי לעשות ולהספיק את כל מה שנשרד.

גם אם קמתי בלילה כמה פעמים למתוקה,

מנסה לקום מהר,

להניק,

להתארגן,

ולטוס לעבודה מאוד דורשת

ואז כמובן לחזור הביתה ולעשות מה שנדרש גם שם.

ואתה יודע, לא תמיד זה קל לי, לפעמים אפילו ממש עמוס וקשה, אבל מנסה ומשתדלת ממש...

וכל יום כאשר אני יוצאת ונוסעת לעבודה, אני חושבת: "איזה מזל שיש לבנות המתוקות שלנו את האבא היקר שלהן שהוא עכשיו לוקח אותן לגן.

אבל לצערי תמיד על אותה המחשבה הזו עולה לי מחשבה מבאסת של התיזמון של זה, של השעה והאיחור של זה.

זה קשה לי כי *אני* רואה בהגעה בשעה מוקדמת לגן ערך.

אני חושבת שזה טוב לבנות,

שכך הן מספיקות להסעה וההתניידות שלהן לגן עוברת יותר במהירות ובקלות,

שבצורה הזו הן מרוויחות את השעה הכי יפה בגן בעיניי, שעה רגועה ונינוחה שבה הגננות יושבות איתן, משחקות איתן, הן משחקות משחק חופשי, מקבלות דפים דידקטיים, מתפללות בנחת ולומדות על הערך של התפילה,

עושות את העבודות בתיקייה ולאט לאט מתקדמות

ומרגישות כמו כולם... שמגיעות לגן כמו כולם ולא בשעה אחרת, מה שלדעתי גורם להן להרגיש עוד יותר תחושה של יציבות, ביטחון, שייכות לגן וכו'...

ואני מבינה שאתה כנראה חושב אחרת ממני, ואשמח לשמוע את דעתך בנושא."

ואז, אחרי שבעלך מקשיב לך *עד הסוף*,

הוא אומר את דעתו שלו, ואת מקשיבה לו עד הסוף

למשל:,

"אשתי היקרה!

אני כ"כ מעריך אותך

את כל מה שאת עושה

את 3 האוצרות שהענקת לנו, את זה שאת קמה מוקדם ומתקתקת הכל ועוד נוסעת לעבודה

תודה לך על הכל!

אני יודע שיש בינינו פער והבדל בנושא הקיצה בבוקר,

והייתי רוצה לספר לך את הדעה הכוללת שלי בעניין.

את יודעת,

אחד מהערכים שבעיניי הכי חשובים הוא ערך של נחת רוח, של שלווה ורוגע.

אני באמת ובתמים רואה בכך ערך לעיון.

וכאשר אני מרגיש שאני יכול לממש את הערך הזה,

גם עבורי וגם עבור הבנות שלנו וכל הבית שלנו - זה באמת נראה לי הדבר הכי נכון לעשות.

את יודעת שעברנו תקופה מאתגרת ומבורכת - של הצטרפות אוצר חדש למשפחה,

והלילות לא אותם לילות

והעומס לא אותו עומס

והשינה לא אותה שינה

אז בזמן שכן אפשר, שהמתוקה כן ישנה עוד טיפה כי אמא שלה המדהימה הניקה אותה,

והבנות האחרות המתוקות משחקות להן כ"כ יפה ובנחת אחת עםפ השנייה,

אני אומר לעצמי *שמלכתחילה* אני מעדיף לאגור עוד קצת שינה, עוד קצת פינוק מחייה, עוד קצת נחת, עוד קצת רוגע.

ואת יודעת, יקרה שלי, זה כ"כ כ"כ טוב לי!

ואת יודעצ יקרה שלי, אני רואה וחושב שזה גם ממש טוב לבנות המקסימות שלנו!

הקטנה המתוקה ישנה לה עוד קצת בשלווה,

הגדולות מפתחות ביניהן שיח של אחיות, קשר של אחיות,

אחריות ועצמאות

מפעילות את הדמיון

מרגישות עוד קצת זמן של בית, של משפחה, של ביחד,

של רוגע, של נחת, של שלווה.

ואז, את יודעת איזה כיף לנו אז?

אני קם בשלווה,

מארגן אותן

ויש לנו *כל בוקר* 20 דקות שלמות של זמן איכות בין אבא לבנות!

אנחנו הולכים לנו בכיף שלנו

בשמש הנעימה 

רואים עולם

נושמים אוויר

רואים עצים ופרחים וציפורים בדרך

מפטפטים על הא ועל דא

האווירה כ"כ רגועה, שמחה, כיפית נינוחה,

וכך, הן נכנסות לגן ב9:00 ומתחילות יום נוסף וכיפי גם בגן,

מתוך כל ארגז הכיף והשלווה והמשפחתיות הזו שכבר מלא מהשעה הזו בבוקר עבורן,

ואת יודעת אשתי האהובה, אני ממש רואה שזה טוב להן.

לא מרגיש שהן מבואסות, אלא שזה כיף להן.

אני מאמין שאם נהיה בדעה אחת ונשדר להן זאת גם - שזה כיף, שזו חוויה,

ש*הן* זכו יותר מכולם -

כך הן גם יקבלו את זה.

שלא ש"אוף הגענו אחרי כולם",

אלא" וואי איזה כיף לנו שאבא שלנו מפנק אותנו ולוקח אותנו כל יום בכיף הזה, ואנחנו זכינו וכולם לא..."

ואת יודעת יקרה, אני חושב שאם גם נסביר שנינו יחד לגננת את הערכים הללו שלנו, ואפילו נבקש ממנה למצוא כמה דקות במהלך היום לשבת איתן, או לעבוד על הדפים וכו' - אולי היא תסכים,

וגם אם לא, אני באמת ובתמים חושב שהערך הזה והמתנות הללו שהבנות היקרות שלנו מרוויחות מזמן האיכות והרוגע הזה עולים על הכל...

כמובן שאפשר להמשיך עוד ועוד בשיחה,

שאת תמשיכי לומר מה הבנת מדברים ומתוכם,

והוא משלך

אבל זה העיקרון הכי חשוב -0

להבין שכמו שאני יצור נפרד עצמאי ושלם - כך גם בעלי.

ולשנינו יש מקום.

ונראה איך לוקחים את כל מה ששנינו חושבים והופכים אותו למשהו אחד שלם וטוב עבור כולנו.

ומצרפת לך בנקודות עיקריות כמה סוגים של תקשורת מקרבת שניתן לתרגל אותם גם בנושא הזה וגםפ בכללי לכל נושא בחיים הזוגיים :

  6 סוגים של תקשורות מקדמות:

1. מעבר מתלונות לצרכים - טכניקת "האוזן השלישית":

כדי לבטא את הצרכים האמיתיים שלנו אנחנו צריכים להשתמש ב"טכניקת האוזן השלישית" – להבין מתוך התלונות שנאמרות מהו הצורך הלא ממומש שמתחבא בתוך התלונה? לדמיין שכאילו יש לנו "עוד אוזן, אוזן שלישית" שלא רק שומעת את הנאמר, אלא מצליחה לפרש את התלונה=לצורך.

(כי רוב האנשים לא יכולים או לא יודעים לומר מה הם באמת צריכים, לכן לרוב זה יוצא להם בצורה של תלונה, ולמדנו איך לומר זאת בצורה של בקשה, של צורך, ואיך לשמוע את הצרכים של השני מתוך התלונות שלו).

לכן לדבר בשפת הצרכים: "אני צריכה ש_____, אני צריך ש_______"

 למשל: במקום תלונה "למה אתה מעשן" -

לומר "אני צריכה ביטחון של בריאות, של חיים"

"אני צריכה להרגיש שבעלי יהיה בריא ואבא של הבנות שלי יהיה בריא".

במקום תלונה של "למה את מבזבזת הרבה ולא חושבת"

לומר את הצורך:

"אני צריך יציבות כלכלית."

"אני צריך לדעת שהבית שלנו הוא במקום מחושב ועם יציבות וביטחון כלכלי."

 2. שפת ה"אנחנו", 

+ 3. שפת ה"אני" ולא "האתה"-

בשפת ה"אנחנו" – האיש והאישה הם חלק שלם של הבית והמשפחה הכוללת שלהם, לכן כל בעיה שיש למישהו – היא בעיה משותפת "שלנו", בצורך שלנו לבנות בית אוהב ושמח, משפחה שלנו, אהבה שלנו.

(כמו שמסופר על הרב אריה לוין זצ"ל שאמר בביקור שלהם אצל הרופא: "הרגל של אשתי כואבת *לנו*")

ובכל בעיה או התמודדות - שני בני הזוג שואלים את עצמם "כיצד *אנחנו* יכולים להתמודד *מול הבעיה*,

ו*לא* כיצד אני נגד אשתי/בעלי - אלא *שנינו יחד* מול הבעיה כאמור...

גם שפת ה"אני" היא שפה מקדמת ולא מרחיקה,

שכל אחד פונה לבן הזוג בצורה ישירה בתור "אני" ("לי קשה ש....", "אני אוהב ש.....", "מפריע לי ש....")

ולא בשפת ה"אתה" – שבה רק מטיחים ומאשימים את בן  הזוג, ולא מתקדמים לשום מקום, רק נוצר כעס וריחוק. (לדוג': "אתה תמיד....", "את אף פעם לא...." וכו').

4. תקשורת בונה ומקרבת לפי שיטת אימאגו –

בתקשורת הזו חשובה מאוד העמקת השיח ביננו בצורה טובה ומטיבה,

ליצור זמן *ללא הסחות*, עם פניות מלאה, כאשר רגועים, אכולים, לא עייפים, בלי מטלות/עומס/ילדים על הראש,

לשבת *אחד מול השני*, עם מבט בעיניים, באותו הגובה, עם קשר עין ואפשרי גם החזקת ידיים אם מתאים.

ובאותה תקשורת ישנם בעיקר 3 שלבים מרכזיים:

כל אחד מבני הזוג *בתורו* אומר את כל מה שיושב לו על הלב על אותו נושא שמדובר בשיחה,

והתפקיד של השני כרגע הוא להיות *אך ורק בהקשבה שלמה*, בלי פרשנויות, בלי להיכנס לדברים, רק הקשבה מלאה.

ואותו אחד שמדבר - משתדל להתרכז *בצד שלו, באיך שהוא רואה את הדברים, באיך שהוא מרגיש ופחות להטיח או להאשים את השני*

ואז בן הזוג שהקשיב עושה את שלושת השלבים הללו, לפי הסדר:

א. שיקוף- לחזור במדויק על הדברים שאמר בן הזוג ("אמרת ש....")

ב. מתן תוקף- לתת תוקף ומשקל לדברים שנאמרו (לדוג': "אני מבין/ה ש___", "זה באמת קשה שקורה....")

ג. הזדהות עמוקה- להזדהות עם תוכן הדברים של בן הזוג (לא חייבים להסכים עם הדברים, אבל כן להראות נכונות להבין ולהזדהות אם אני הייתי במצב כמו שלך... אני יכול להבין אותך... וכו')

ואז מתחלפים,

ובן הזוג השני אומר את כל הצד שלו לפי אותה תבנית בדיוק,

ובן הזוג שקודם דיבר עכשיו בהקשבה מלאה, שלאחריה פועל לפי כל השלבים הנ"ל בדיוק...

בצורת תקשורת זו כאשר היא נעשית נכון ישנו "ביקור הדדי" – כל אחד "מבקר" בתוך ליבו של בן/בת זוגו, ויכול להבין אותו יותר לעומק.

5. החלפת תפקידים:

כל אחד מבני הזוג מנסה לרגע להיות השני/ה, להיכנס לראשו, למחשבתו, להרגשתו, להלך רוחו.

כל בן זוג "מוחלף" בתורו נשאל:

"מה קשה לך בעצם הכי הרבה?"

"מה הכי היית רוצה?"

בצורה הזו ואם עושים אותה באמת נכון ומכל הלב - מצליחים להבין הרבה יותר אחד את השני, וממילא להרגיש קירבה גדולה בהמשך...

6. תקשורת מקדמת 

לעבור מתקשורת פוגענית וכועסת לתקשורת מקדמת – שלא מבטלים את בן/בת הזוג – אלא אומרים לו "אני מבין/ה שכך אתה רואה את הדברים. האם תהיה מוכן לשמוע איך אני רואה את הדברים?" ובצורה זו הלב נפתח לשמוע ולא נסגר ומשתבלל לתוך עצמו  ועובר להתקפה...

אם נכניס זאת למעין טבלה שבה כל שורה יש שיפור בתקשורת, מהתקשורת הכי פחות טובה ויעילה, לתקשורת הכי טובה ויעילה, זה יראה בערך כך:

עידוד סגנון תקשורת מקדמת

אפשר לראות שתקשורת תוקפנית הינה הבעייתית ביותר ופוגעת באדם בצורה ישירה.

תקשורת כועסת, תקשורת עדינה ותקשורת נפגעת הינן פחות מזיקות, אך עדיין יכולות ליצור הסלמה בשיח.

תקשורת מקדמת הינה הטובה, היעילה והמקדמת ביותר, ומאפשרת הבנה וכבוד אחד של השני.

-----------------------------------

בהצלחה רבה יקרה,

איזה מקסימים אתם

תמשיכו להנות מהאוצרות שלכם ואחד מהשנייה  ❤ 


 

וכמה את רק רוצה שיהיה רק טוב לכל האהובים שלך

ועד כמה את אוהבת את בעלך

ואת הבנות

ועד כמה הרגש שלך, האהבה שלך, הלב שלך חזקים

הכל בסדר יקרה! זה ממש קורה לכולנו, אתם רק תצמחו מזה ב"ה 

(סליחה שבקצרה)

אז ודאי וודאי שיש קווים אדומים לכל אחד מאיתנו,

וכמובן שנגיב עליהם ביתר עוצמה...

אך כל המטרה בתקשורת מקרבת - היא לומר ולברר וללבן ולדבר אחד עם השניה את הדברים, הרבה לפני השלב הזה של הקו האדום,

ז"א, עצם התקשורת הזו יכול לגרום לכך שלא נגיע לחציית קווים אדומים וכו',

שנבין אחד את השנייה

שנכיר אחד את השנייה לעומק

שנדע מה חשוב לי

מה חשוב לה/לו

וכמובן מה לעשות בפועל...

לגבי מה שכתבת "תקשורת תוקפנית" - אז בגדול לדעתי היא אף פעם לא טובה. ולו מהסיבה שהיא פשוט לא יעילה, אלא בד"כ מכניסה למגננה וסוגרת את מי שהיא מופנית כלפיו... ובצורה כזו לא יכולה להתקיים התקדמות, אלא רק יותר ריחוק וחוסר הבנה, תסכולים, כעסים, אכזבות וכו'...

עכשיו, ברור שבזמן הריב עצמו, או בזמן חילוקי הדעות / הויכו8חים / המשבר / מה שקשה לנו עצמו אנחנו לא תמיד יכולים להגיב בנחת ושלווה,

וברור שמה שנאמר באותו רגע לא תמיד יהיה כמו שצריך להיות,

אבל השאיפה היא שגם בזמן הקושי יהיו לנו גבולות גם לתקשורת עצמה.

בלי קללות, בלי עלבונות, כמובן שבלי אלימות לסוגיה וכן הלאה...

אפשר לומר שקשה

אפשר לומר שמתסכל

אפשר לצעוק ולהביע את התסכול

אפשר לכעוס

אפשר לבכות

אבל הכל בגבול ברור.

אח"כ,

לאחר שנרגעים קצת,

אפשר לנהל את אותו עניין ממקום הרבה יותר נכון ומברר ולא ממקום שמתפרץ ולא מקדם.

ואם מאמנים את השריר הזה לאט לאט, אז גם לאט לאט נוכל לעשות את זה אפילו יותר בסמיכות לשעת הויכוח עצמו, ולעיתים אפילו בשעת הויכוח עצמו ממש.

כמובן שזו עבודה, 

אבל זו עבודה מאוד מאוד משתלמת ומתגמלת.

להרגיש ולדעת שמבינים אותי, ועד הסוף,

שיש לי ניראות,

שיש הכרה בקשיים שלי, ברצונות שלי,

ולהרגיש שאני מבינה את מי שאני אוהב/ת בעולם, ועד הסוף,

ושהוא/היא מרגישים שיש להם ניראות, שאכפת לי מהם,

שאני מכיר/ה בקשיים שלהם - זו מתנה יקרת ערך ממש!

מקווה שעניתי, אם לא אשמח שתדייק לי עוד או אפילו תיתן דוגמא ספציפית עם כמה שיותר פרטים (הכי קל לי להתחבר לדוגמאות ספציפיות שמפרטות ממש סיטואציות אמיתיות עד לדקויות שלהם, כי כך מרגישה שיכולה לדייק את המענה שלי הרבה יותר...) ואשתדל להתייחס בל"נ

אולי עובר עליו משו...מצוברח ממשו...

ניסית לדבר איתו על זה?

התעלמות זו אלימות לכל דבר.

טיפול זוגי אולי יעזור. 

זו התנהגות חריגה ואכזרית כלפייך. לפעמים אין כוחות ואז קצת יורד החשק לדבר, אבל אם זה דפוס אי אפשר לתרץ כנפילה. את אשתו, הוא חייב להתאמץ עלייך. הוא מרגיל אותך בהענשה על התנהגויות שלא כפי רוחו, והעונש הוא נטישה.

אם זה באמת כמו שתיארת זה מאוד מאוד לא תקין. טיפול זוגי דחוף, אין משפיל מההתנהגות הזו.

ממליץ לא לתקוף חזרה אלא לפעול חכם. מן הסתם הוא גם בחור טוב ולכן אתם ביחד. אבל זו התנהגות אולטרה בעייתית, תיזהרי מאוד לא להיות מכילה כלפי דבר כזה

הייתי שולח אותו לתחקור של כמה דברים לנסות להבין איך הנפש שלו פועלת ולמה הוא מתגונן ככה. אבל הוא לא.

איך את מרגישה? מה עובר לך בגוף כשהוא עושה לך את זה ?

חלק מהחברה' כאן לקחו את זה קיצוני קצת, לטעמי. זו לא בהכרח אלימות, זה לא דורש טיפול דחוף, זה גם ממש אבל ממש לא מה שנקרא "טיפול שתיקה".

בסך הכל, מדובר לכאורה באדם טוב שעובר עליו משהו והוא מגיב לזה בצורה מסוימת. חבל באמת שהוא ככה מתנהג, וגם חבל שעובר עליו משהו, אבל זה קורה במשפחות הכי טובות. בשביל להבין כמה זה לא מבהיל, תדמיינו שהשטלה הזו הייתה נשאלת על ידי גבר, ביחס לאשתו. ברור שהתשובות היו שונות לגמרי, וזה משום שלנשים יש יותר לגיטימציה להביע רגשות, להעיר, לעמוד על דעתן וגם להתנהג בצורה כזו. אצלן זה נורמלי שיש תנודות במצב הרוח. מותר להבין שיש גם גברים כאלה. אף אחד לא מת מזה, וכנראה גם אף אחת לא תמות מזה.

לדעתי, תחכי קצת שזה יפשיר ותדברו, ותנסי בכנות להבין מה שורש העניין. דווקא ככל שתאפשרי לו לדבר בפתיחות, יש יותר סיכוי שהוא ילמד לדבר ולהעיר אם גרמת לו עוגמת נפש (אכתוב כאן משהו שיפחיד חלק מהחברות/ים, אבל יש מציאות כזו! יש שיח אלים מאוד כיום כלפי גברים, שגורם להרבה גברים עדינים לחוש שאסור להם להעיר ולדבר על מה שמפריע להם, ואז זה יוצא בצורות כאלה. אז אם באמת רוצים לפתור את הבעיה, צריך לגרום לו כן להעיר ולדבר ואולי זה יעזור).

כמובן שיש עוד הרבה אפשרויות. יכול להיות שזה מזג האוויר (פתאום נזכרתי בשיר היפה "מת אב ומת אלול" של ר' שמואל הנגיד, שמתאר את החוויה הזו בצורה מליצית ויפה), יכול להיות שזו איזו חוויה נפשית או אישית וגם יכול להיות שמישהי מדליקה אותו בחוץ ואז כשהוא חוזר אלייך הוא נכבה (לא תמיד זה סוף העולם, אבל אדרבה, ככל שתנהגו בחכמה ותפתרו את העניין בקלות, הוא יישאר אצלך ויבין כמה זה טוב).

בזכות אחד מחברי הפורום שהאיר את תשומת ליבי, אני רואה שלא מדובר באירוע חד פעמי שקרה לאחרונה, אלא באירוע שקורה מפעם לפעם.

אם זה אכן כך, זה שונה מהיחס המאוד סלחני שהצגתי. אם זה קורה רק בתקופה האחרונה, תנסי באמת להבין, אולי עכשיו ממש יש לו תקופה קשה (נניח, ואתן דוגמה מאירוע שהיה אצל קרובי משפחה שלי: זוג שגם ככה קצת דבוקים להורי האישה וכולם שם "לא מתים" על בעלה, מחליטים לעבור לגור אצלהם לתקופה ממשוכת, והגבר גם ככה מרגיש לא בנוח ועוד זוכה מדי פעם להערות קטנטנות מכיוונים שונים - את יכולה חהבין שזה מצב לא טוב מבחינתו, ובנוסף הוא מקבל עוד משקולת של 2 ק"ג כל יום-יומיים).

אבל כן, חד משמעית שזה לא מצב בריא וזה לא אמור לחזור על עצמו כל פעם שכועסים.

ממש ממש לא תקין

להישאר ככה זה לא יכול להיות

נשמע שכדאי לשוחח על המצב הזה בזמן נינוח ביניכם.

לשתף כמה זה פוגע בך, וכמה זה מכאיב לך, ולבקש שגם אם הוא פגוע ונסער יתנהל אחרת.

מוסיפה שיש אנשים ש"מענישים" בהתנהגות כזאת, ויש אנשים שהתגובה שלהם כשהם נסערים או כאובים היא התנתקות והסתגרות עד שהם נרגעים וחוזרים.

אם זה נעשה באופן מעניש, כדאי לפנות לעזרה חיצונית. אם זה חלק מדפוס התנהלות מסתגר בזמן קושי, אפשר להתחיל גם בשיח ביניכם.

כך או אחרת חשוב לשוחח על התחושות שלך מול זה. אפשר ורצוי, בכללית לדבר על התגובות והאוטומטים שלכם בזמני פגיעות. הרבה פעמים אצל זוגות אלה תגובות שמפעילות זו את זו.

לדוגמא צד שפגוע וצועק, ומלחיץ את הצד השני שרגיש להרמת קול, שמסתגר ומתרחק בגלל זה ואז הצד הראשון מרגיש נטוש, ויותר נפגע וכועס, וחוזר חלילה.

הרבה פעמים אופן התגובות הללו לפגיעות מוסיפות פגיעה נוספת, גם אם הצד השני צועק כי הוא פגוע, והצד המתרחק מתרחק כי הוא נסער, ושניהם לא מתכוונים לפגוע אחד בשני, אבל תכלס זה מה שקורה.

מודעות לאוטומטים האלה יכולה לסייע לשניכם (ולכל זוג) להתנהל יותר נכון בעיתות משבר.

איש שילמד שהוא כרגע פגוע וזקוק להסתגר שיגיד לפני כן, קשה לי לדבר עכשיו ואני צריך זמן לעצמי לעבד מה שהיה. הצד שהדחף שלו הוא להוציא את מה שמכעיס אותו, שילמד להגיד אני ממש ממש נפגעתי ממך ואני רוצה שנדבר על זה, מתי תהיי פנויה לשמוע אותי? וכן הלאה.

מטבע הפורמט, בני זוג עשויים לדרוך זה על הפצעים אחד של השני. זה לא באג אלא פיצ'ר, שבעבודה נכונה מאפשר לכל אחד להכיר לעומק את הפצעים והדפוסים שלו ושל בן הזוג, ולהתרפא בהתנהלות נכונה.

אני חושבת שלמרות שאמרת את זה בנחת, התפיסה שלך את הגברים עצובה.

אני לא חושבת שהם פוזלים לדשא של השכן. אני חושבת שהם יותר מתרשמים בקלות ממראה עיניים, אבל לפזול לדשא של השכן זה עניין של הלב ולא של מבט.

לא רואה לאן שיחה כזאת מקדמת. מילא אם היה תיאורטי, אבל הבאת דוגמא שבפועל משפילה את בעלך, וזה גם קצת מכה מתחת לחגורה, בשיחה אגבית להגיד לו שהוא התרגש מהמלצרית...זה משפיל.

את מתארת הרבה נחת וזרימה בתחילת השיחה, אבל לפי התגובה שלך בסוף את יכולה להבין שזה לא באמת קליל בעינייך - ובצדק.

את אומרת שלא נפגעת אבל זה רק כי בראש שלך נתת הסבר, אבל הנה ההסבר לא היה נכון וכן נפגעת.

וברור לגמרי למה. זה מעליב.

מיותר לגמרי מצד בעלך להגיד את זה

מיותר לגמרי מצידך לדחוק אותו לשם

וזה בדיוק הסיבה שהשיחה הזאת פשוט היה מיותרת מראש...

איך הייתי מגיבה?

כנראה בצורה תינוקית נעלבת מאד מאד וכועסת ועוזבת את השיחה - או רק שותקת או הולכת ממש.

כלומר, כן, ברור שגם אנשים נשואים יכולים להתרשם מאנשים אחרים בני המין השני.

וגם אני לא חושבת שזו בעיה להעלות את זה כטענה כללית מול האיש.

אני חושבת שזו בעיה להביא את זה לחיים המציאותיים האישיים שלכם.

מילא היית אומרת על אנג'לינה ג'ולי שברור שהיא יפה, או שאפילו היית אומרת על בראד פיט.

אבל זה לא במציאות.

להביא למציאות, בטח כשאת נותנת את הדוגמה השלילית *עליו* (ולא עלייך), זה לבשל לעצמך את הדייסה.

קודם כל העיקרון של להגיד על הצד השני. דמייני שהשיחה הייתה בנושא אחר - קנאה, כעס משהו כזה. את מבינה שזה מאוד שונה אם תתני דוגמה על *עצמך* שהרגשת בה קנאה/כעס, מאשר שתתני עליו?

ולנושא שלכם ספציפית… איך זה יכול לעשות טוב לזוגיות שלכם? או של כל אחד? אם מדברים על זה פרקטית. על ההיא מהמסעדה. ההוא שהסתכל והמלצרית שכך וכך.

זה קצת כמו שתדברו לפרטי פרטים איך הרגשתם כלפי איזה אקס/ית מהעבר. נכון, כנראה היו שם תחושות של אהבה ומשיכה כלשהן, אבל למה לפרט??? איך זה מועיל?

היה, נגמר, מתרכזים בזוגיות שלכם, במחויבות ובייחוד שלכם אחד לשניה. זהו. 

כמה חוכמה תבונה ורגישות יש בך! ❤

ורק לגבי הסיפא -

זו ממש לא צורה תינוקית אלא הכי אנושית שיש,

ואישה ששומעת כך מבעלה ומרגישה פגיעה הכי מוצדקת בבלעדיות, במחמאות, במבט, בכיוונון הלב, שרוצה וצריכה להרגיש היחידה עבורו מגיבה מתוך מנגנון הגנה הכי אנושי שיש בדיוק כמו שהיטבת לתאר - או כעס (FIGHT) או עזיבת השיחה (FLIGHT) או שותקת (FREEZ).

שאלו מנגנוני ההגנה שלנו עד ה120 ולא רק בינקות, וטוב מאוד שהם שם כדי להגן עלינו ולאותת לנו שמשהו כאן באמת פגע בנו והיווה איום עלינו, ע"י איום על מימוש הצרכים שלנו במקרה הזה.

ותיווך נכון ונתינת מקום נכונה לעצמינו לכל המתחולל בנו גם ודווקא אז, ואח"כ תיקשור נכון של זה לבן/בת הזוג יכולים גם להביא לצמיחה גדולה, לריפוי, לבניית קומה נוספת.

לא נפגעתי כי חשבתי שזה מראה עיניים, אבל שהוא דיבר על השפתיים הרגשתי שזה כבר עניין של הלב, ולא האמנתי שהוא ממשיך לחזור על זה...

גם כשהוא התרגש מהמלצרית במסעדה זה פגע בכבודי כי היא הרגישה את זה, אבל הבלגתי עד אותו רגע שהעלתי את זה בשיחה בשבת

ופותח שרשורים הזויים.

ולא תקין בעליל כמובן.

אין סיכוי שהוא דיבר ככה על שפתיים מבלי שהוא חשב לנשק אותן.

ולהגיד שוב ושוב זאת אפילו לא מחשבה חולפת, ממש לקח את זה איתו.

חוסר טאקט מתמשך, אולי הוא חטף שבץ או משהו.

לא מדברת ספציפית על השרשור הזה,

אבל בהחלט באופן כללי:

את צודקת לגמרי שעלולים להיות פעמים (ואף פעמים רבות לצערינו) שיפתחו שירשורים לא אמיתיים.

כלומר שכל הנכתב בהם לא אמיתי, או חלק אמיתי וחלק לא.

או שהפותחת מזדהה כאישה, אך "היא" בעצם גבר.

או שהפותח מזדהה כגבר, אך "הוא" בעצם אישה.

או שמשנים את הפרטים בצורה שקשה לקלוע לסיטואציה האמיתית ולהתאים את המענה,

או שיש באמת מקרים אפילו של מטרידים או אנשים/נשים עם כוונות לא טובות כלל שמנצלים את הבמה ואז פונים באישי להמשך ולעשות עוד רע חלילה,

או "סתם" משועממים,

או נערים/ות,

או טרולים,

או מעוניינים להביא נושאים פרובוקטיבים או עם פן "גופני" / "מיני" / "מוצנע" וכן הלאה

וחשוב ממש להיזהר.

גם לבחור למי להגיב אפילו בבמה פתוחה

ובטח שבאישי

ותמיד אם לא מתאים או מרגיש מוזר אפשר לדווח, ובעיקר לשמור על עצמינו, כל אחד על עצמו או עצמה.

אז כאן ספציפית יכול להיות שהכל אמת לאמיתה? ודאי.

יכול להיות שלא? יכול.

איך נדע? לא יודעת אם אפשר לדעת בוודאות כמעט אף פעם, אבל כל אחד ומה שהוא/היא מרגישים.

וחשוב גם לעקוב ו"להיות עם היד על הדופק" אם משהו נראה חשוד.

וגם כשכתבתי את זה אישית אני באמביוולנטיות,

כי מאוד יכול להיות שהכל אותנטי ואז זה עלול לפגוע בפותחת, ומתנצלת מראש אם כך, לא זו הכוונה.

אך העיקרון באופן כללי חשוב מאוד בפני עצמו ולכן היה חשוב לי בכל זאת לכתוב ולחזק את הנקודה הזו עבור כולנו.

אינך אחראית על ולא תתורו שלו, לא באופן רוחני שתילחצי שיגיע לגיהנום , ולא ב'לחץ' להיות 'מלכת היופי' עבורו

הוא פתוח איתך וזה יפה .

הקטע שהוא המחיש לך ככה - אולי יש לו פער כלשהו נוירולוגי וכו

אינך חייבת לקחת ללב

תחשבי שבעלך יתלונן, שבגלל שקנה לך שמלה חדשה, ולמרות זאת התעכבת על כל חלון ראווה אחרי זה, סימן שאינך אוהבת אותו

ממש קשורה לנושא.

נראה שלא הבנת את כוונתי

שוב - התפעל ממשהו מסויים בחוסר טאקט

אבל משמע ששם נעצר

לגבי שיתוף עם חברותייך זה לכאורה בעייתי

כלומר, פגעו בי - למרות זאת אני יכול לפגוע בחזרה רק לפי התו'ל- הדין . ולא להשתולל יותר מדי. עם כל הכאב והכבוד .

ושוב ממליץ לבדוק אם קיים אצלו פער כלשהו נוירולוגי תקשורתי וכו

וגם אם כן, לא באתי לתת כאן דין וחשבון, נכנסתי כדי לקבל תמונה ותגובות שיפוטיות לא מעליבות אותי אבל פחות משרתות את המטרה שלשמה שיתפתי באנונימיות סיטואציה רגישה.

וזו לא סתם התפעלות בחוסר טאקט, יש פה חוסר כבוד ורגישות ופגיעה באינטימיות. זה לא נעצר שם, זה מלווה אותנו הרבה זמן...

אז כאן יש נקודה שניתן לפתוח

חוסר כבוד וכו שציינת

מתי התחיל , מדוע, האם ואיך ניתן לטפל

עוד משהו -

אנשים כאן כותבים על מנת לנסות לסייע

אז גם אם תגובה אינה מה שהפותח ציפה לקבל - לא צריך לקחת קשה

ולפעמים משהו לא בעניין עלול במבט שני לשפוך אור

נראה לי ש נגמרו לי השמות לא הגיבה כאן

מסתמא יהיה לה מה לאמר

ברור שזה אסור לו הלכתית להסתכל עליה ובטח שלא להתמוגג מיופיה.

והוא נכשל

אבל אפשר בקטע הזוגי להסביר, שהוא מעביר את ההתפעלות אלייך.

וגם לשיתוף איתך.

זה לא כל כך נורא מבחינה זוגית. לדעתי.

אולי סוג של רמז שהוא היה רוצה שתעשי עיצוב שפתיים כלשהו.

באמת אמירה מיותרת יחסית.

מבחינה הלכתית ומוסרית, ברור שההסתכלות והמשך ההתפעלות אסורה.

ולא רוצה עיצוב שפתיים, יש לי שפתיים עבות ויפות וכל מי ששמע שזה מה שאמר, אמר שמוזר שהוא אמר את זה דווקא לי...

אבל הגלגל ממשיך להתגלגל...

למה עוד אנשים בסביתך יודעים עליו שאמר כך? 

שהבעיה היא לא השפתיים שלי אלא האמירה שלו

וכאילו לרמוז לאישה לעשות עיצוב שפתיים זה חכם והגיוני, יש פה תגובות מפתיעות...

כי באמת לא סביר לשתף באמירה כזו של בעלך את הסובבים אותך

לגופו של עניין האמירה לא רלוונטית

לחשוב שגברים פוזלים לדשא של השכן זה לא חשיבה בריאה ונכונה לקשר זוגי ואם בעלך פועל ככה שיעשה עבודה עם עצמו..

גם גבר שהוא לא דוס ולא עם זקן וכיפה גדולה יכול להיות נאמן..המראה זה חארטה אז שיפסיק להתמקד במראה ויתחיל לעשות עבודה פנימית

וזה מקובל עלי שחושבים שאני טרול משועמם, זה לא לוחץ עלי לחשוף פרטים שאני מעוניינת לשמור לעצמי...

אבל אם יש פה נשים וגברים שאמירה כזאת עוברת על ידם בשתיקה, וחושבים שאישה ממשיכה להרגיש נאהבת ונחשקת אחרי דיבור כזה אז כדאי שיזכרו שהחיים והמוות ביד הלשון.

ואם למישהו נראה מוזר ששיתפתי והתייעצתי עם סובבים שלי לגבי אמירה כזאת, כנראה לא מבין כמה זו אמירה שפוגעת בליבה של האינטימיות.

אבל זו הנקןדה זה שיח אינטימי של בני זוג

לא מתאים לשתף אותו עם אף אחד

פרט לבעלי מקצוע במידת הצורך...

אבל אם מציע לך לצאת איתו בהמשך תתחמקי. אל תגידי למה.

אם כבר דיברתם על הנושא שהוא פלרטטן ומסתכל על נשים אחרות והוא יודע שזה כואב לך.

כואב לך זה אומר שזה אמור גם לכאוב לו

אם אשתו עצובה בגלל שהוא מסתכל על נשים אחרות אז הוא פוגע בעצמו

מה הענין שלך לצאת למסעדה איתו ולחזור כאובה

עד שהוא לא יבין שאין פלרטוטים ואין מבטים בצורה כזאת שמכאיבים לך אין סיבה לצאת איתו

אגב אני מסכימה עם הפסקה הראשונה שכתבת, גברים צריכים להעריך ולזכור מה יש להם בבית!

או שעבר פס מגנטי בפועל

האם יש בפירוט מס' טלפון של החברה

האם חיוב מוכר שעבר בעלות

האם מישהו שנתת לו לשלם משהו דרכך

האם הוצג? כן

זה אומר הכרטיס כאילו עבר בפועל? איך זה הגיוני?

בעלי אמר שאולי זה בית עסק ששינה שם וכתובת אבל איך אני יודעת מה הוא?

תכחישי עסקה דרך חברת האשראי. הם מאוד מקפידים על הדברים האלה.

קודם לבדוק טוב מי זה העסק הזה, רק אחר כך להכחיש אם הבירור לא עזר.

לא מקבלים קנס מחברת אשראי כל כך מהר. בתור מי שמתפעל כמה עסקים שסולקים ומקבלים הכחשות.

איך אני מבררת מי זה?

כי השם ממש לא מוכר לי, ולא הכתובת

קרה לי פעם גם שהיה לי חיוב מוזר וכשהשוותי תאריכים וסכומים הבנתי שזה סתם שייק שקניתי בריבר ומשום מה בחיוב הופיע "דעבול גלצבי" או איזה משהו הזוי דומה

תנסי להיזכר מה עשית באותו יום או אולי נתת את הכרטיס למישהו אחר?

אפשר גם לבדוק באתר של החברת אשראי עצמה פעמים יש שם יותר פירוט

את גדולה! צודקת חחחח

תודה גם ל @רק נשמה זה באמת שם מוזר מאוד למשהו אחר חחח

כיוונים מעניינים

ממליץ למצוא חצי שעה פנויה ולטפל

לפחות באפליקציה של מקס.

נניח אם אני מעבירה בביט משהו תפעולי, וזה יורד מהאשראי, כתוב באשראי ביט. אז אני מוסיפה הערה קטנה מה זה כדי שיהיה לי אח"כ.

או לפעמים גם על רכישות משמעותיות שלא ברור מה הן (נניח איזה מוצר חשמל. לכי תזכרי מה קנית במחסני חשמל ביוני).

ברוב הדברים כמובן לא צריך. רמי לוי זה רמי לוי, אין יותר מדי מה להתבלבל… 

סליחה על השליליות, אבל האם יש לדעתך הרבה זוגות שמצליחים לחיות בצורה האידיאלית עליה את מדברת?

נראה שכל כך הרבה זוגות מסתבכים, וגם אצל אלו שלא, נראה שיש יותר מדי מקרים שכלפי חוץ נראים מקסימום כבינוניות, ולא כמשהו מספק מספיק.

הם בד"כ לא יפרסמו זאת בראש חוצות או אפילו בפלטפורמה מצומצמת.

ויש עוד הרבה המון אחרים שיכולים בהחלט להגיע לשם. ואם לא מצליחים לבד אז עם העזרה הנכונה והמותאמת אליהם ביותר.

ויותר מהמילה "אידיאלית" שכתבת הייתי מגדירה זאת כ"השקעה", "לימוד", "כיוונון המשאבים למקום הנכון", "עבודה הכי מתגמלת" וכן הלאה...

כי זה לא "פוף" קורה או שלא

זה לא ש"אנחנו זוג "דפוק" והם לא"

זה לא ש"אין לנו את זה" ו"להם יש"

זה לא "לחיות בחלום ורוד על ענן כל החיים בלי להשקיע"

אלא זה באמת באמת לימוד

ואף אחד מאיתנו לא נולד יודע זוגיות

כולנו

ותורה היא ולימוד היא צריכה

וכלל שיותר נלמד ויותר ניישם נגדל לתוך זה ונצמח עוד ועוד, גם בתור האדם האינדיבידואל שאנחנו וגם בתור הזוג שאנחנו ב"ה.

הכל בראש, באמת.

מיליארדי אנשים חיים באסיה, אירופה ובאמריקה עם טמפרטורות נמוכות בעשרות מעלות צלזיוס לעומת ירושלים, והחיים שם נמשכים כרגיל, ילדים הולכים לגני השעשועים אחר הצהריים, אנשים עושים הליכות וריצות בשביל הכושר, ילדים במעונות יוצאים לחצר אם לא גשום או מושלג...

אין להם dna שונה שמגן עליהם מהקור, הם פשוט רגילים אליו ויודעים שהוא חלק מהחיים. הכל בראש. אם מחליטים שטמפרטורה נמוכה היא חלק מהחיים ופשוט ממשיכים כרגיל, אז זה קורה. 

בקיצור, אל תוותרו בגלל הקור על אף אטרקציה או משהו שאתם רוצים לעשות. תתלבשו חם וצאו ליהנות!

ואסביר:

ארון הבגדים של כל אחד מאיתנו מותאם לצרכים האישיים, מושפע ממזג האויר שרגילים אליו.  

בארץ - ארון הבגדים ומגוון הפריטים של תושבי הערבה ואילת בהכרח שונה מהמקביל לו של תושבי ירושלים, גוש עציון, הגליל העליון והגולן.  

בחו"ל, אופנת החורף מותאמת למזג האויר המקומי.  בגדים הרבה יותר חמים מהמקובל בישראל.  

שכנים שלנו (אנשים מבוגרים) שעלו לישראל לפני לא מעט שנים, היו עכשיו בטיול של שבועיים בארה"ב.  בביקור משפחתי לרגל יום הולדת לסבא שם.  בניו ג'רזי.  סיפרו שקפאו מקור !! נאלצו לקנות שם מעילים כי המעיל שהביאו מהארץ לא הספיק 🥶 - וזה מזג אויר שהם היו רגילים אליו בילדות ובשנות הנעורים עד שעלו לארץ. פשוט הביגוד  שיש להם היום כבר לא מותאם לסביבה הקודמת.

גם שאנחנו מטיילים בחו"ל ונכנסים לעשות שופינג - הרבה מאוד מהאופנה לא מתאימה למזג האויר בארץ. 

אבל הקור הירושלמי הוא לא הקור האירופאי, ולא דורש ביגוד מיוחד... 

פליז ג'וזף קאופמן שיש לכל תלמיד ישיבה תיכונית ומלווה אותו עד שאשתו זורקת לו בגיל 50, בהחלט עושה את העבודה.

אם אתם בקטע של יינות גם את יקב גוש עציון וגם את יקב פסגות שיש סיורי טעימות.

מוזיאון אסירי המחתרות מהמם אם אתם אוהבים היסטוריה.

אני אנסה לחשוב על עוד רעיונות...

כלומר, אני צריך לצאת לשלוש תפילות ביום.

חוץ מזה בפעם האחרונה בשלושה ימים עשינו טיול קצר בחוץ ושאר הזמן נתנו לעצמינו, לדבר, להקשיב ולהתפנק ביחד בלי 'כוננות ילדים' נון סטופ. בהנחה שיש חימום במקום שמתארחים בו - זה לא בעיה.

למען האמת, אולי ישתנה השבוע, נכון לכרגע עוד לא באמת התחיל החורף. שבוע שעבר בירושלים בשעות היום היה אפשר להיות קייצי לגמרי, בערב היה צריך סוודר.

לבדוק באתר של עיריית ירושלים.

או להתקשר ל106 לברר.

יש בירושלים מבחר מקומות בילוי .מוזאונים,אתרי מורשת.

שוק מחנה יהודה .שכונות כמו ימין משה או נחלת שבעה.

מוזיאון המדע בלי ילדים זו חוויה אחרת וממש מומלצת!

הגן הבוטני.

יש סדנת יצירה בקרמיקה השכונת מקור ברוך- 5 דקות הליכה מהשוק. אני רואה שם מלא זוגות.

מוזיאון המוזיקה- ממש קרוב למדרחוב.

מכון המקדש.

יש הרבה הופעות, חפשו לכם משהו שאתם אוהבים ושיתאים לכם (נדמה לי שאבו טבלה בירושלים בזמן הקרוב)