אולטימטוםAlmogit
היום היה לנו ריב שנגמר בזה שהצבתי לו אולטימטום - טיפול זוגי או גירושין.
לא התכוונתי להגיד את זה. זו מחשבה שעברה לא בראש לא מעט, אבל עוד לא הבשילה לגמרי. אני לא מאמינה בלהציב אולטימטומים שאני לא מתכוונת אליהם, והאם אני באמת יכולה לעמוד מאחורי זה? האם להתגרש זו באמת אופציה? יש לנו פעוטות, בית שקנינו, אני לא עובדת מאז שהילדות נולדו - וגם יש בינינו המון טוב בקשר הזה, המון אכפתיות ונתינה ועשיה למען השני. אבל יש גם כל כך הרבה כאב, והוא פשוט מסרב בתוקף לנסות לטפל בו, ואני מלאת תסכול ומרמור, ולא בטוחה שיכולה ככה יותר...

הריב שהיווה את הטריגר לכל הסיפור הזה התנהל בערך ככה: היינו ביחד בחוץ וקרה משהו שמאוד מאוד תסכל אותי (לא קשור לבעלי, עניין של נסיבות. ביטלו רכבת ונתקענו עם פעוטות בחור בקצה היקום אחרי שעת השינה שלהן כשהן כבר משתגעות). זה התלבש על יום ממש קשה ותקופה קשה במיוחד שאני עוברת, ואני התפרצתי - לא על בעלי אישית, אבל על המצב: קיללתי את הרכבות הארורות והרשעים שמפעילים אותן, צעקתי שנמאס לי לגור רחוק מהכל ומכולם ולנסות להתנייד בתחבורה ציבורית, אפילו הרבצתי עם שקית שהייתה לי ביד לקיר בתחנה. ללא ספק, התנהגות פחות מחיננית. יאמר לזכותי (וגם בעלי יאשר) שזו לא תגובה נפוצה שלי - קשה לי להיזכר מדי בפעם האחרונה הגבתי באופן עד כדי כך קיצוני למשהו, בוודאי יותר משנה. יאמר גם שלרגע לא הפניתי את הכעס כלפי בעלי או תקפתי אותו אישית. הייתי פשוט ממש כועסת בנוכחותו.

בעלי, שהקיבולת שלו לכעס היא אפסית, התחיל להטיף לי להירגע ולקחת את עצמי בידיים, וכשבדרך פלא זה לא שיפר את המצב לקח את העגלה ופשוט התחיל ללכת ממני. אני הוצאתי את הטלפון וניסיתי לבדוק חלופות. מצאתי וקראתי לו שיחזור כי רציתי להתייעץ איתו. זה יצא בטון כועס כי התעצבנתי שהלך ממני. הוא התעלם והמשיך ללכת. צעקתי לו שיעצור. הוא סירב ואמר לי משהו על זה שלא אגיד לו מה לעשות. השגתי אותו, תפסתי בעגלה וצעקתי שלא יתעלם ממני. הוא הוריד לי מכה ביד כדי שאעזוב והתרחק עם העגלה.

פה יאמר לזכותו שגם זה ממש לא משהו שקורה אצלנו בשיגרה - יש לנו ריבים קשים, אבל זו פעם שניה בלבד בשנותינו ביחד שהם גולשים לפיזיות, ורק ברמה הזו (להעיף את היד/לדחוף כדי לעבור). *הוא לא גבר אלים וזה לא קשר אלים*. ובכל זאת, הייתח בהלם. הוא התנצל באותו ערב על המכה אבל טען שהאגרסיביות התחילה ממני, כי תפסתי בעגלה (אני טענתי שגם ללכת ולסרב לעצור זה אגרסיבי). לא דיברנו כמה ימים. ואז היום הוא יזם שיחה, ואמר שהוא מתנצל אם זה מעליב, אבל הוא חושב שאני צריכה ללכת לטפל בעצמי, כי אני "שבורה" בגלל טראומות מהבית ויש לי בעיית ניהול כעסים. ואז יצא לי האולטימטום שלעיל.

האמת היא שבאמת יש לי קושי רגשי סביב העניין הזה, וגם הייתי בטיפול בגללו. אבל זה לא קורה בחלל ריק: בעלי מתנהג, לתחושתי, בצורה הכי גרועה שאפשר מולי - בחוסר רגישות, חוסר הכלה, מטיפנות וקשיחות. הוא לוחץ לי על על הכפתורים ומוציא ממני את הצדדים הכי רעים שלי, ובבירור שגם להיפך. אז לא הכחשתי שיש לי בעיה, רק אמרתי - בפעם המיליון, שזו לא בעיה *שלי* אלא *שלנו*, ושמיציתי את טווח העבודה שאני יכולה לעשות בטיפול לבד. אנחנו צריכים כלים איך להגיב אחד לשניה יותר טוב. לא יכול להיות שהוא פשוט ישליך את כל הבעיה עליי ויצפה שאני "אטפל בעצמי" וכל הבעיות יפתרו.

פה בפורום כתבו לי בעבר שהקשיים בינינו נובעים מהבדלים מוכרים בין גברים לנשים - אני רוצה הכלה, הקשה ואמפאתיה, והוא מצפה שאשתלט על הרגשות שלי ולא אדרוש ממנו כל כך הרבה (אם אני מאבדת שליטה ככה, שלא אתפלא שהוא הולך ומסרב לעצור גם כשאני קוראת לו). אני נכונה להאמין לזה. אבל העובדה היא שאצלנו הם מתבטאים בצורה מאוד חריפה, ואנחנו לא מצליחים לגשר עליהם לבד - ואיזה מין גישור אפשרי עם גבר שקורא לאישתו "שבורה" וחושב שרק היא צריכה טיפול?

ומנגד, אחרי הריב הערב הוא כתב לי הודעה - "תתביישי לך שאת מנסה לכפות עליי ככה להגיע לטיפול, ואיזו תועלת תצמח ממנו אם תגררי אותי בכוח?". ואני באמת לא יודעת אם תצמח, ואם הוא יסכים בכלל... ואם לא, מה אני עושה? כל דבר אחר - להסביר, לשכנע, לבקש, להתחנן, להפעיל חברים שידברו איתו, כבר ניסיתי. אז באמת להתגרש בגלל בעיות תקשורת שהן לדעתי פתירות? או להישאר בנישואים שהם 50% נהדרים ו50% מאמללים אותי? 😞
שיטת אימגו תנסו זה יכול לעזור! בהצלחהנפש חיה.
לא נכנסת לכל הפרטים אני לא יועצת זוגיתסיה
אבל תתחילי את לדאוג לעצמך, מזכיר לי שנים ראשנות שרציתי לרצות את בעלי את הילדים ובסוף אני הקרבן כמו עם הרכבת,
לכן היום לפני יציאנ וכו אני עושה את החשבונות שלי מה יקרה אם נחזור מאוחר על מי זה יפול וכו, אם זה יפול עלי ואין עדין תמיכה מהבעל אין יציאה!! ושכולם יצרחו
האמת במקרה של הרכבת היתי לוקחת מונית ולא מענין אותי כמה כסך יעלה, את לא אמורה לשלם בבריאות הנפשית שלך!!! ונשמע שזה מה שקרה את התפרצת נתת מכה לקיר , כן זה תשלום של בריאןת נפשית ובסוף עוד בעלך מה שעשה.
אז תשלמו 300 שקל חזרה על מןנית שעת יעוץ עולה יותר או שאל תסעו לשום מקום כל עוד אין ביניכם הבנה והסכמה מה קוראה כשאת עיפה ויש תינוקים ואין תחבורה
היו שנים שלא יצאנו כן בגלל שעדין לא היו בינניו הסכמות ואני לא מוכנה להתמוטט נפשית!!! ולדפוק על קיר עם שקית זה התמוטטות נפשית, בשביל לרצות מישהוא
הלוואי שיכולתי לקחת מוניתAlmogit
אבל הוא מטיל וטו.
דווקא עם הילדות הוא יותר מעוזר, זה ממש לא מצב של הכל נופל עליי. זו חלק מהסיבה שהוא מתעצבן, כי הוא רואה את הכעס שלי כהתחמקות מנשיאה משותפת בנטל.
אני יכולה לעשות כל מיני חישובים ולהגן על עצמי, אבל באמת, איך אפשר להיות נשואה ככה? מרגישה כל כך קרועה...
אין דבר כזה מטיל וטוסיה

אז מה באמת הוציא אותך מדעתך שלא היה רכבת? אם כל הנטל של הפסדת הרכבת והטיפול בילדים היה נופל עליו? ואת היית הולכת לקיוסק שם וקונה לך קפה ושוקולד? בזמן ההמתנה והוא היה מוצא פתרון איך לחזור וגם מטפל בילדים גם היית מתפרצת?
זה לא תמיד רק הילדים, לפעמים זה את! ואת מספיק חשובה כי את עיפה ועוד כל מיני סיבות שאת כבר רוצה להיות בבית, למה נגיד יצאתם מאוחר? אצלי אם יש שעת השכבה ןזה חשוב לי אז אני יוצאת מוקדם מארועים, מעדיפה להפסיד ארועים ולא להיות עצבנית אחכ
את צריכה לחשב לך מה מוציא אותך מדעתך ולעשות לך סדרי עדיפויות
בגלל שראיתי שיש כל מיני דברים שאני ובעלי לא הגענן עדין לעמק השווה אז יש לי כבר תןכניות פעולה למקרים מסוימים איך לא אצא מדעתי!!
היה יום קשה בעיצומה של תקופה קשהAlmogit
אני מתוסכלת מהמקום שאנחנו גרים בו, שהוא רחוק מהמשפחה ומכולם. הוא קמצן ולא מוכן לרכב ועכשיו עם הילדים זה סיוט. הן תאומות אז זה מחייב את שנינו למאה אחוז מעורבות, ככה שלא יכולתי ללכת הצידה, וגם לא היה לאן כי נתקענו בערב (ובסוף הגענו הבייתה אחרי תשע, עם בנות שנתיים...) ואני איתן כל השבוע ימים שלמים, אז כמה שהוא עושה המון בערבים ובסופי שבוע וחגים, כשזה עוד שעתיים של צווחות והתפתלויות איתן על הידיים אחרי שבוע של 12 שעות מזה כל יום, כן, זו אני שמשתגעת. (התעצבנתי בעיקר על חברת הרכבות, שאף פעם אי אפשר לסמוך עליהם, ופשוט ככה תוקעים אנשים באמצע הלילה ואין התנצלות או פיצוי או פיתרון. לא הכי רציונלי, אני יודעת, אבל אפשר להבין, לא...?)
אני שאלתי אבל זה היה כזה שאלה רטוריתסיה
זה ברור מאוד מאוד למה כעסת!!!
את לא אוהבת את המקום שאתם גרים!! אז למה עדין גרים בו? זה גם בגלל בעלך?
הוא קצמן ןלא מוכן רכב- זה את כתבת
אני איתן כל השבןע ימים שלמים- זה את כתבת
את לא התעצבנת על הרכבות!! התעצבנת כי אין לכם הסכמה על דברים מהותים
אם היה רכב כנראה לא היית מתעצבנת
תכלס זה בעיה של שתיכם!!! את מוותרת וממשיכה את החיים ובסוף מתפרצת וגם אשמה
אז לדעתי כל עוד אין רכב אל תצאו לשום מקום עם הילדים, אם בא לך לצאת שהוא ישמור עליהם ותצאי לבד. גם לצאת גם לסבול וגם בסוף עוד להיות האישה המשוגעת כשחלק מהדברים זה לא את!! זה כי בעלך עקשן וקמצן וכ
תודה.Almogit
וסליחה שפספסתי את השאלה הרטורית... כן, אני מניחה שאני יכולה פשוט לקבוע עובדות בשטח ולסרב לצאת לדברים וכו', פשוט ממש מבאס אותי כשהנישואים מתנהלים באווירה כזו, כשאני ממורמרת עליו והוא בטוח שאני חלשה ומתבכיינת.
וואי באמת מתיש!פרצוף כרית
את אישה חזקה! באמת ממוטט לשמור על הבנות 12 שעות + הטיול עם הרכבת! הכי לגיטימי בעולם הזה והכי מובן! לגברים לפעמים קשה להבין.... ואולי גם אנחנו חלשות יותר פיזית ואז יותר קל לנו 'להתמוטט' נפשית, וקשה להם - (בעל כלפי אשתו) להבין את זה.....
אני גם בדעה של לקחת מונית או להבריז מאירועים ולא לעשות משהו מעל הכוחות שלך
וזה שהוא לא מבין, מעצבן אבל קצת מוכר.... לפעמים הם מבינים ולפעמים לא.... במקרים מסוימים כן ולפעמים לא...
אז בלי קשר- ממש לא טוב להשלים עם מצב כזה שאת מתוסכלתמיקי מאוס
לא לכל דבר אפשרי למצוא פתרון.
אבל בד"כ אם יש מוטיבציה ויצירתיות אפשר למצוא פתרונות טובים להרבה דברים.
תסכול שמצטבר זה מתכון בטוח להתפרצויות ולבעיות בזוגיות ובחיים בכלל. את בנאדם...
ממש חשוב לעצור מדי פעם, לזהות אם יש דברים שקשים ומפריעים ולראות איך אפשר למזער

אולי לא הכי טוב שאת בבית כל היום? אולי עדיף למצוא חצי משרה ולשים אותן במסגרת?
אולי רק כמה שעות בשבוע שהן רק שלך לצאת להתאוורר?
אולי פתרונות טכניים אחרים?

כשיהיה לך טוב יותר, כל הבית והמשפחה יהיו שמחים יותר.זה גם כיוון חשוב
תהיה מסגרת רק עוד חצי שנהAlmogit
מסיבות של אילוצים טכניים. הוא טוען שהוא באמת מבין את הקושי שלי בתקופה הזו, ובאמת מנסה לסייע בדברים פרקטיים (למשל קם אליהן בלילה למרות שהוא עובד, שזה ממש לא מובן מאליו) - אבל הוא לא מוכן לקבל התפרצויות או התנהגויות כאלה כתולדה של הקושי. הוא יסכים להזמין בייביסיטר או לעזור בכל מה שהוא יכול, אבל ברגע שאני מגיבה בצורה "מוגזמת" לדעתו הוא ישר נהיה קר ושיפוטי, מה שכמובן רק מחמיר את התחושות שלי כרגע...
אהבתי ת'רעיון לצאת מוקדם מאירועים!!! חחח תודהפרצוף כרית
החיים לימדו אותיסיה
שלפעמים הבעל רוצה עוד הילדים רוצים עוד, אני נכנעת
ומה בסוף??? אני זאת שמאבדת את השפיות וגם נחשבת למושגעת שצריכה סדנא של שליטה בכעסים???
ולמה??? כי לא מבינים אותי ולא מתחשבים בי?? לא רוצה להיות הקרבן
גם לי לא נעים שאני נראת כמו משוגעת שיצאה מבית משוגעים!!! גם לי לא נעים אחרי שאני מתפרקת כי אני על הקצה ומתנהגת לא משהוא ומתפרצת!!
לא רוצה להגיע לקצה לכן עושה מה שמתאים לי שלא יגרום לי לאבד שפיות זמנית ולא אכפת לי אם כןלם מפסידים!
כל עוד שלא ילמדו להתחשב בי להבין אותי אני אדאג לעצמי
אהבתי! ניסחת מדויק ונכון! תודהפרצוף כרית
יפה מאוד. לקחתי לחייםפצלשושניק
נשמע שהוא לא מבין את העומס שלךפרצוף כרית
אהבתי!!! מסכימה!פרצוף כרית
הרבה מקצוענים מדברים על זה שגם טיפול אישיפצלשושניק
יכול לחולל פלאים. ובמקרה שלך זה נשמע מאוד נכון.
אז ברור שטיפול זוגי הוא הרבה יותר משמעותי, וזה נורא מרגיז שבעלך לא מוכן, ואילו היה לו שכל לא היה נוהג כך, אבל הנישואין שלך חשובים לך, ויש לך את היכולת לפעול לשפר אותם, גם אם הוא לא מוכן לשתף פעולה.

את יכולה לומר לו "אני החלטתי לקחת אחריות על הנישואין שלנו וללכת לטיפול לבד. אתה תמיד מוזמן להצטרף"
ניסיתי את זהAlmogit
הייתי בטיפול שנתיים. היו תחומים מסויימים שזה עזר, אבל בסוף, פשוט הייתי מתוסכלת מדי מזה שכל העבודה הרגשית היא עליי ולא הצלחתי להתמיד. ועוד עכשיו, כשהוא דורש שאלך לטיפול לבד כי "אני מקולקלת"? כאילו, קל להגיד לשים את האגו בצד, אבל איך אפשר להמשיך לישון לצג מישהו שמסתכל עליך ככה?
אני חושבת שהבעיה פה היא בכלל בנקודת המוצאהמקורית
שלכם ש- את לא בסדר, ולכן את הולכת לטיפול
נקודת המוצא צריכה להיות אחרת, קרי - יש פה בעיה משותפת של שנינו שמתבטאת אצל שנינו כי אנחנו מן הסתם חיים יחד ומושפעים מאופן ההתנהגות אחד של השנייה. אני בוחרת לקחת אחריות על החלק שלי, בתקווה שזה יעשה קודם כל טוב לי כאדם ויתן לי כלים להתמודדות רגשית ומעשית עם כל מיני סיטואציות, וגם יתרום לזוגיות שלנו.
הרי בעיות רגשיות וקשיים בהתמודדות הם לא רק נחלת הקשר הזוגי, נכון? את הרי מתקשה בוודאי בעוד תחומים הרי, גם מול עצמך או מול הבנות. עצם זה שאת נמצאת בסיטואציה שבה את מרגיש חנוקה ואין לך מוצא היא בעיה בפני עצמה.
אני חושבת שהטיפול שעשית לא הגיע לתומו, וזאת לאור המשפט שכתבת שהעבודה היא רק שלך והוא כביכול רק נהנה ממנה. את זו שצריכה להינות מהעבודה שלך על עצמך קודם כל! טיפול טוב אמור לאפשר לך לשאול את עצמך כל מיני שאלות שיובילו אותך לשינוי ולא להשתבללות בקושי. הוא אמור להביא אותך למצב של שינוי גישה, אם הנוכחית לא עובדת, ושל שינוי צורת התקשורת שלך מולו ומול עצמך ומול הסביבה.
זה אכן קשה ולוקח הרבה אנרגיות, וברגע שתתקדמי בנושא הזה את תוכלי לראות שהוא מתייחס אלייך אחרת כי את כבר לא את, מה שנקרא. הפכת להיות מישהי אחרת ולמישהי אחרת מתייחסים אחרת.

אולי הבעיה היא באמת בי בתחום הזהAlmogit
אבל לא הצלחתי לעבור את המשוכה של תחושת חוסר האיזון וחוסר ההוגנות. הטיפול מאוד עזר לי בדברים אישיים (ודווקא מול הבנות אני מאוד סבלנית בד"כ, כי זה סט ציפיות לגמרי אחר מאשר מול הבעל), אבל באיזשהו שלב פשוט כל מה שהייתי מדברת עליו עם המטפלת שלע היה הריבים שלנו, וכמה שהיא ניסתה לתת לי כלים מהצד שלי ככה הייתי יותר כועסת שהוא לא עושה את אותו מאמץ מהצד שלו.

סתם דוגמה - אנחנו רבים, ואז הוא אומר לי "את סתם מאמללת את עצמך", ואז אני עוד יותר מתעצבנת וממש מאבדת שליטה. בטיפול אנחנו מדברות על זה והמטפלת מציעה כלים לאיך לא להגיע למקום של אובדן שליטה - בשלה הזה לעצור את השיחה, ללכת לחדר לעשות משהו איר וכו'. אבל אני רק תקועה על "אבל איך הוא יכול להגיד לי משהו כזה? הרי להאשים אדם באומללות שלו זה א' ב' של דברים שאסור להגיד". והיא אומרת לי - נכון, אבל בעלך לא פה כדי שאני אגיד לו את זה, את פה, אז בואי נראה מה את יכולה לעשות בסיטואציה... וזה פשוט כל כך לא הוגן, שבמקום שהוא ילמד לתקשר בצורה רגישה ומכילה, אני זו שצריכה ללמוד איך להתמודד עם היחס הזה!!!
אני חושבת שלא זה מה שמנסים לומר לךשם פשוט
המערכת הזוגית שלכם לא בריאה כרגע.
הזוגיות של שניכם ביחד לא בריאה כי כל אחד מכם תרם את חלקו בצורה לא נכונה לדינמיקה הזאת.
לא כי הוא דפוק או לא טוב או שאת לא טובה.
שניכם טובים!
פשוט שניכם לא יודעים אחרת, מתנהלים לא נכון מתוך מצוקה. זה מה שיצר מצב לא בריא.
אם תטפלי בחלק שלך, ותשני את דפוסי ההתנהגות שלך -
התגובות שלו יהיו שונות, כי את תהי שונה.
ואם תעשי את זה בחכמה הוא יתרכך בנוגע לטיפול.
תתרכזי בעצמך, בחלק שלך בתוך הזוגיות הזו.
הבנתי למה התכוונתAlmogit
לא התכוונתי לומר "אולי הבעיה היא באמת שאני מקולקלת". התכוונתי לומר שאולי יש לי בעיה, כי העיקרון הזה שהרבה מצביעים עליו פה - שטיפול פרטני הוא אולי פחות טןב מזוגי, אבל יותר טוב מכלום - לא באמת עבד בשבילי. כלומר, הטיפול הועיל לי עד לנקודה מסויימת של עבודה על קשיים אישיים שלי (ובאמת אני חושבת שאני היום במקום טוב יותר), אבל בהקשר הזוגי זה רק מתסכל אותי עוד יותר. אני לא רוצה "כלים" להתמודד עם חוסר הרגישות שלו, אני רוצה שיפסיק להיות חסר רגישות!!!
לא הבנת למה התכוונתישם פשוט
הבעיה בדינמיקה שלכם היא לא רק חוסר הרגישות שלו.
את תורמת את החלק שלך והוא את שלו.
את לא צריכה כלים להתמודד עם זה,
את צריכה כלים לשנות את החלק שלך.
את מנסה לשנות אותו, במקום להתבונך פנימה לתוכך.
אי אפשר לשנות אחרים,
רק את עצמנו.
אבל איך המטפלת נותנת לך עצות לא מעשיות?סיה
במקרה של הרכבת אמרתי לך תלכי לצד , תקני לך קפה ושוקולד אמרת זה לא אפשרי הוא לא יסכים להשאר לבד איתם.
בבית אם את מרגישה שאת על סף התקפת עצבים הוא מוכן שתלכי לך לחדר או תצאי מהבית לסיבוב? והוא ישאר לשמןר לבד על הילדןת?
את לא תצליחי לשנות אותו יקירתי חבל על המאמץהמקורית
זה גוזל ממך הרבה אנרגיות
שימי לב שאת תקועה על זה, ובצדק, אבל זה לא מקדם אותך. עדיף שתהיי חכמה ותדאגי לעצמך ולא תאמללי את עצמך באמת. ושוב, אני בטוחה שזה תקף גם לעוד דברים שאחרים אומרים לך רק שאיתו זה יותר שכיח מן הסתם
חבל להגיב בסערת רגשות לכל סיטואציה. זה קודם כל מאוד לא בריא, שימי לב שהגוף שלך נהיה קפוץ ומכווץ והטון דיבור משתנה, זה באמת לאורך ימים ושנים מאוד מאוד לא בריא.
אם תלמדי לזהות את הכעס שהוא מגיע ולעצור זה מאוד יעזור לך, בשילוב של הטיפול שיעזור לך להבין שהוא זה הוא ואת זה את. והוא מתייחס אלייך ככה כי את מתנהגת בצורה מסוימת שמפעילה אותו להגיב בצורה הזו. במקום להתאמץ לשווא לשנות אותו ולהיות צודקת בכל מחיר, תעבדי על עצמך ותהיי חכמה ותרוויחו גם רוגע נפשי וגם יחס אחר מהבעל
אם הוא לא מעוניין בטיפול באמת אין טעם להכריח אותומיקי מאוס
לשכנע אותו זה נהדר.
אם הוא יסכים לנסות זה נהדר.
אם לא- לכי לבד.

זה לא עניין של מי צודק ומי אשם. אם לא טוב לך במצב הנוכחי- תדאגי לאושר שלך ותעשי מה שביכולתך לשפר את המצב.

את לא מתארת סיטואציה קטסטרופלית, יש לכם ריבים נורמלים, ופערים נורמלים, שצריך ללמוד לגשר עליהם.
וזה לא קל אבל אפשרי ובעיקר צריך ללמוד כלים ולהכיר טוב יותר את עצמך ובעז"ה לשנות ולהיות מאושרים הרבה הרבה יותר

לא בטוח שזה חייב להיות דווקא טיפול אישי, אולי ללמוד שיטה מסודרת יהיה לך קל ומתאים יותר, אולי זה משהו שהוא כן יסכים לעשות איתך?
לטיפול אישי יש המון יתרונות אבל זה גם מצריך יותר מאמץ ומחויבות שלפעמים קשה לגייס

אולי כיוון של ללמוד תקשורת מקרבת/ אימגו/ שיטה דומה.
אולי קורס ייעודי לזוגיות? יש לשושי זליקוביץ, לאלישבע גרוניך, בינת הופמן (סגנונות שונים לגמרי)- שזה בהיבט מאוד נשי
יש לאפרת צור שמתאים לזוג

תחשבי טוב מה יהיה לכם הכי טוב.
זה ההשקעה הכי חשובה בחיים כי זוגיות טובה ומשמחת מקדמת את כל היבטי החיים

אלוטימטום בעיני זה באמת לא שייך, בטח אם את לא מתכוונת ליישם... לא נורא שנפלט לך, אפשר להתחרט ולהתנצל

בהצלחה!!!

אני לא יודעת אם אני לא הולכת ליישםAlmogit
איך אפשר להמשיך ולחיות לצד גבר שאומר לך ללכת לטיפול כי את מקולקלת? הוא לא מוכן לשום קורס ושום שיטה, חושב שאני ממציאה לנו בעיות. ואני הייתי בטיפול שנתיים ואז כבר לא הצלחתי להמשיך בגלל התסכול שהבעיות הן *שלנו* אבל כל העבודה *שלי*...
כמובן שזה לא נכון וזה לא יפה לומר לך שאת מקולקלתמיקי מאוס
ואל תאמיני לו. זה לא נכון!! זה סתם מתוך התסכול שלו מהמצב
ברור שלשניכם יש דברים שאפשר וצריך לשפר. וכנראה גם לא ייגמרו עד 120 כמו כולנו...
זוגיות טובה היא לא בין 2 אנשים מושלמים
היא בין 2 אנשים שמצליחים לגשר בהצלחה על הפערים והחסרונות אחד של השני (רוב הזמן... לכל זוג הכי מאושר יש גם קשיים שלא יהיה משעמם)

אז ברור שאין "צדק" שרק את תתאמצי להשתפר בשביל הזוגיות וברור שזה לא אשמתך בלבד. אבל אין טעם לחפש אשמים או צדק כי תמיד בכל סיטואציה זה מוביל למרמור ותסכול.
כדי להתקדם בחיים ולהיות מאושרת את צריכה לשאול את עצמך מה יביא אותך לשם, מה יביא אותך למקום טוב יותר ושמח יותר ושלם יותר, בלי תלות בבן הזוג

לכן גם בזוגות שבהם רק צד אחד אקטיבי ורק צד אחד מתקדם כל הזמן יש שיפור אדיר גם בזוגיות ולא רק אצל אותו אחד. ויותר מזה- גם הצד ה"פסיבי" מוצא את עצמו משתנה ומתאים את עצמו למצב החדש.
ברור שיותר קל ויותר אפקטיבי לעשות את התהליך יחד אבל אין לך שליטה על זה. אז הדרך היחידה לצאת מהמרמור והתסכול היא לשחרר את המקומות שלא בשליטתך ולעשות את המקסימום *עבור האושר שלך* במקומות שכן בשליטתך

זה לא קל... זה ממש קשה לעשות שינוי אמיתי. אבל זה שווה!!! כי בעז"ה תהיי רגועה ומאושרת קצת יותר וזה שווה המון
דרך אחרת היא להחליט שלא מתאים לך זוגיות כזוAlmogit
שבה רק את עושה את העבודה הרגשית והצד השני חושב שזה לגיטימי להיות פוגעני וחסר רגישות, ולסיים אותה...
אני יודעת שזה לא מה שאת רוצה לשמוע אבל בכל זוגיות תתקלי בבעימיקי מאוס
חוץ ממקרים פתולוגיים (כמו אלימות או בעיות נפשיות וכדו) הקשיים מול בן הזוג הם שיקוף של החולשות שלנו. בכל דינמיקה בין אנשים יש 2 שאחראים לה. ולכן טיפול אישי הוא כ"כ יעיל כי מספיק שאת תשני את הצד שלך (תלמדי להתבטא רגשית למשל במקום להתפרץ) וכבר בן הזוג יגיב לגמרי אחרת, למרות שהוא לכאורה לא השתנה, כי הסיטואציה עצמה השתנתה לחלוטין.
כמובן שגם שינוי אצלו יכול לשנות את כל הסיטואציה. והלוואי שהיה עושה בשבילך את העבודה או הכי טוב ששניכם תעשו עבודה כל אחד אצלו אבל זה לא בידיים שלך...
מה שבידיים שלך הוא ללמוד כלים אחרים לתגובה בזמן מצוקה-כאלה שיגייסו אותו ולא ירחיקו אותו ( ובאמת בדוגמא שלך אין הרבה גברים שיודעים להתמודד עם אישה בסערת רגשות מתפרצת כזו. זה נדיר....התגובה הנפוצה ביותר היא להשתבלל ולברוח. כך שהציפיה שלך ממנו היא מאוד גבוהה אבל אני מאחלת לכם שתצליחו להגיע לשם מתישהו בעזרת ה' בקרוב)

כל בן זוג שתבחרי יציף לך חולשות אחרות כמובן, אבל יעידו הרבה מהזוגות המתגרשים על רקע כזה שהזוגיות הבאה לא היתה קלה יותר. רק שאולי הם הגיעו מנוסים יותר או שנפל להם האסימון שזה אצלם. ויש הרבה מאוד וידויים כאלה...
אז לא עדיף לנצל את הנסיון שצברתם אחד עם השניה כדי לקדם את הזוגיות שלכם??

(אין ספק שיש מקרים שבהם גירושין זה הפתרון. אבל הרבה פעמים זה לא)
נגמרו לי השמות

(ואני מרגישה תקליט שבור אבל לא אכפת לי -

כרגיל - כל מילה שלך זהב )

זה באמת פוגעפרצוף כרית
שהוא מוציא אותך דפוקה, בעוד שהבעיה היט גם שלו - שאין לו סבלנות כלפייך ואינו מבין ואינו מעריך כמה עומס מונח על כתפייך בגידול הילדים וכדו'......
לא קראתי הכלים...
מניחה שהרגיש מובך ממך ורצה פשוט להתרחק (והאמת שהייתי מרגישה ומתנהגת אותו דבר).
כן יש לכם בעיה, וגם לך כפי שזה מוצג. הבעיה שכאשר את לא שולטת בכעסים שלך זה פוגע ביכולת לטפל בקשר הזוגי ביניכם, כי אין יכולת לתקשר אחד מול השני. אם הוא בפחד מהתגובה שלך הוא לא יכול לדבר איתך.

קודם תפני לסדנת שליטה בכעסים ואז תבקשי שתלכו לטיפול זוגי.
וואי כואב שכך את מרגישה.....פרצוף כרית
לדעתי להשאר... גברים שונים מאתנו....
חיבוק על המצב, מבינה את הקושי שלך... אין לי פתרון..
לענדירוק בעיניים
בהחלט בעלך היה יכול להיות יותר מכיל ואמפטי.
אבל
בהחלט נשמע שיש לך עבודה לעשות, אז למה לא להשקיע את כולך בזה? זה יטיב קודם כל איתך, ואחכ ישליך לקשר הזוגי.
הוא נשמע בן אדם טוב ושאתם אוהבים אחד את השניה ולא מצדיק בכלל שום אולטימטום. ועצם ההצבה לא רק שלא מביאה תועלת אלא גם פוגעת .
לא קראתי את על התגובות כאןהנחש המקסים
בכלאופן ממה שאת כותבת ואני מבין מימך שסה"כ הקשר בינכן טוב !וכיף לכם להיות ביחד ואת אוהבת אותו והוא חשוב לך.
עם זאת אני חושב שהעיניין התקשורתי בינכן באמת צריך שיפור.
את מבינה שהתנהגות שלך לא היית תקינה אבל כן רצית שיכיל אותך ואת התסכול שלך ובמקום זה הוא הולך ותא מתייחס.
מצד שני בעלך רואה בך כאחת שלא משתלטת על הכעסים והתגובות שלך כתוצאה מהכעס.
לכן הוא מגיב בצורה ההפוכה בדיוק כדי לנסות "לכפר על זה" ויותר נכון לא להיות בסיטואציה.(וזה אומר ללכת עם העגלה ולא להקשיב לך)

לכן אני חושב שסה"כ הקשר בינכם טוב !
עם זאת כדאי שאת מקסימום תלכי לבד לטיפול בשביל *עצמך* וכשתדעי להבין את עצמך יותר וכתוצאה מכך להגיב בצורה תואמת סיטואציה אז מאמין שיהיה לכן קל יותר לתקשר.

בתור אחת שהציעה לבעלה טיפול זוגי והוא סירב בהתחלהכתבתנו
ואז הסכים כשראה שאשתו כבויה הרבה יותר מידי, הוא אמר למטפל/ת שלנו בפגישה האחרונה, הדברים שקיבלנו פה הם ממש לא רק למציאות מקולקלת. הרבה מהכלים הוא היה שמח לקבל עוד בהדרכה שלפני החתונה. ושהוא בכלל היה שמח לספר הלאה כמה מומלץ לְפַנות לזה זמן ולהשקיע בזה גם כשהקשר על מי מנוחות. אם מעניין אותך יותר פירוט לגבי התכנים כדי לתת לבעלך איזה עניין והבנה על מה מדובר את מוזמנת לשלוח לי הודעה.
ואני מרגישה שהרצון שלך שגם הוא יבין את החלק שלו ומה שהוא יכול לעשות כדי לשפר בינכם הוא לא זניח. אבל זה יעד שצריך להגיע אליו בחוכמה ולא מתוך לחץ כזה או אחר. בנתיים, תספרי לו שבספר החוקים שמימי בריאת העולם כתוב שכשאשה מתעצבנת היא צריכה אמפתיה, וכל תגובה שמנסה להרגיע באופן אחר היא ההפך מיעילה...
רלוונטי שתשתפי מתוך הכלים האלו?הָיוֹ הָיָה
התקלת. האמת, אין לי כח זה יהיה מגילה.. אתה נשוי?מאורס?כתבתנו
לא, אבל מקווה שאהיה כזה מתישהו הָיוֹ הָיָה
אשמח ממש לפירוט כזה!Almogit
לי זה נשמע שמה שמפריע לבעלך באמת זה חוסר האונים שלונוגע, לא נוגע
כשאת במצב של כעס.

הוא רוצה לעזור אבל אין לו איך והוא מרגיש שזו אשמתו (למרות שברור שזה לא). ככה עובד מוח של הרבה בנים. הם רוצים להיות שליטה על העניינים.

בסיטואציה של המקרה של הרכבת הכעס שלך היה גדול (זה תיאור מציאות ולא העברת ביקורת עלייך) וממילא הוא הרגיש יותר אשם והגיב איך שהגיב, שזה לברוח מסיטואציה שאין לו שום שליטה עליה. ובפרט שגם הילדות היו בסיטואציה ובגלל פחד מזה שהן נחשפות אלייך ככה הוא גם העדיף למלט אותן איתו (התיאור הציורי הוא בכוונה)

נשמע שאתם פשוט צריכים בשעה מסוגלת ורגועה לשתף אחד את השני במה אתם מרגישים. אם הוא יפתח ויאמר לך מה באמת מפריע לו בכעס שלך ואת תסבירי לו למה זה לא ככה, אני מניח שהמצב ישתפר. צריך להתרגל לעשות שיחות עומק.

נקודה נוספת שעולה לי- יכול להיות שמפריע לך שהוא נשאר רגוע ולא כועס? את עמוק בפנים כאילו מרגישה שזה לא הגיוני וזה מסמל בעינייך שלא מספיק אכפת לו?

אפשר לעשות ניסוי חשיבה- אם בעלך היה כועס יחד איתך ולא נשאר רגוע או אם אחרי שהרבצת לקיר בתחנה עם השקית בעלך היה בא ואומר לך "את לא עושה את זה טוב" והיה דופק אגרוף רציני או בעיטה לתחנה- היית נרגעת קצת? (האופציה השניה הייתה חצי בדיחה כמובן)


יכולה גם להיות סיבה שלא קשורה אלייך לזה שבעלך לא סובל כעס.
לא, אם הוא היה נשאר רגוע אבל אמפאטיAlmogit
הייתי מאוד שמחה... וגם כועס ואמפטי כמו בדוגמה שלך זה אחלה. רק לא כועס וגם שיפוטי ומנוכר.
כן, חוסר האונים זה מה שמפריע לו. דיברנו על זה הרבה פעמים ואנחנו מבינים אחד את המנגנונים של השניה, פשוט נראה שזה לא עוזר יותר מדי...
אז בעז"ה שיסתדר העניין עם הטיפול וילך טובנוגע, לא נוגע
בעלי חזר אליי עם תשובהAlmogit
הוא אמר שהוא מקבל את האולטימטום, ושאקבע לנו תור לטיפול. מצד שני הוא אמר שהוא מאוד כועס עליי שהצבתי לו אולטימטום כזה, ושהוא לא בטוח שהוא יכול לחזור ולהרגיש כלפיי מה שהרגיש בעבר.
אני לא יודעת מה לעשות, האם אכן לקבוע לנו את הטיפול או לדבר איתו ולהוריד את האולטימטום מהשולחן. מצד אחד אני מפחדת שזו הייתה הדרך היחידה להביא אותו לטיפול, שאם אוריד את האולטימטום הוא יחזור בו מההסכמה שלו, ואנחנו נחזור לאותם קשיים וכאבים שהיו בינינו קודם שאיתם ממש קשה לי לחיות.
מנגד, אני מפחדת שהתחושה הזו שכפיתי עליו ו"שברתי" אותו באמת תשבור משהו ברגש שלו כלפיי שאינו ניתן לתיקון, ושבאווירה הזו הטיפול לא יועיל הרבה ממילא...
וואו אני רוצה להגיד לך כ"כ הרבהנגמרו לי השמות

לצערי לא תהיה לי אפשרות וזמן לכתוב הכל,

אם תרצי, באמת באהבה, תשלחי לי מסר ואשלח לך את מספר הטלפון שלי - תוכלי לשלוח לי הודעה ואקליט לך הודעה קולית או אפילו שיחה קצרה בה אצליח להגיד הכל...

 

הלוואי שבהמשך (הקרוב) אגיע גם לכתוב את הדברים,

אבל למקרה שלא אספיק ממש אשמח לומר לך זאת טלפונית/קולית

 

ורק לומר שאת נשמעת אישה מדהימה,

באמת מדהימה, עם איכויות רבות רבות וטובות

 

אני כאן אם תרצי 

המון המון הצלחה ובשורות טובות 

טוב מנסה לענותנגמרו לי השמות

@Almogit

 

ניסיתי לעשות דברים אחרים שאני צריכה עכשיו אבל לא יכולתי, הרגשתי בבטן שאני חייבת לפחות לנסות להגיב לך כעת

 

כפי שכתבתי, אני באמת רוצה לומר לך המון, המון...

 

מאיפה להתחיל? 😅

 

 

לא יודעת איך להסביר ולהעביר זאת בכתב אלייך, אבל ממש "הרגשתי" אותך מבין המילים.

ומי שהרגשתי זו אישה באמת באמת מיוחדת, וטובה, ועם המון איכויות כמו שכתבתי.

 

והרגשתי גם אישה שנמצאית כעת בסערת רגשות,

בקושי גדול גדול

בהרבה בילבול

בהרבה כאב.

 

כל פעם שעשית את האימוג'י הזה "" ממש הרגשתי איך הוא טומן בחובו כל כך הרבה כאב...

רציתי קודם כל להביא לך חיבוק... בכנות...

 

נשמע שאת עוברת בתקופה האחרונה, ובימים האחרונים, ממש טלטלה וקשת שלמה של רגשות עזים ולאו דווקא חיוביים....

הרבה מחשבות

הרבה חוסר אונים

הרבה קושי וכאב

 

ואני חושבת שאולי הדבר הראשון שאת צריכה כרגע זה לעשות סדר בדברים.

 

כי יש כאן הרבה, הרבה הרבה דברים.

 

נכון שזה "רק" שרשור אחד שפתחת,

אבל כל מילה שלך, וכל משפט - אומרים ומצביעים ממש על חיים שלמים שעברת, עברתם, ושאת עוברת...

 

ואני חושבת שיהיה נכון לתת מקום לדברים

ולעשות סדר.

 

בראש,

ואח"כ בלב.

 

והדבר השני אחרי הסדר הזה (וגם תוך כדי, כי זה גם במקום הראשון אפילו שזה דבר נוסף) - יהיה לחבק את עצמך!

ולגלות הבנה לעצמך, 

ואמפתיה - לעצמך.

 

כי אני מרגישה שאולי יש לך גם חוסר אונים מעצמך לפעמים, או כעס או אכזבה מעצמך לפעמים,

והתגובה הזו שתיארת שהיית כל כך מתוסכלת והכת עם השקית באבן של התחנה - אני ממש יכולה לראות את זה ולהרגיש את אותו התסכול שהרגשת שם.

 

אני חושבת שחשוב שתזכרי שאת רק בן אדם.

ובן אדם טוב!

ולפחות שמשתדל להיות טוב, ולעשות כל מה שהוא יכול בכל רגע נתון.

 

הבעיה היא שהמציאות של חייך כעת היא מאוד מאוד אינטנסיבית ודורשת הרבה מאוד מאוד משאבים וכוחות ואנרגיות.

ומה לעשות שאת רק בן אדם? ובן אדם אחד? ואין לך כמות בלתי מוגבלת של אנרגיה?

אז באותו סיטואציה שתיארת את ממש היית כבר על לא 0%, אלא מינוס! מינוס גדול ועצום של אנרגיות!

ואז, דווקא מהמקום הזה של אפיסת כוחות,

אחרי כל מה שעברת,

אחרי היאוש, והתסכול,

הרכבת לא הגיעה.

ואת עם 2 פעוטות

ואחראית

וגם שבא לך רק לברוח ולישון איזה שנה בלי שום שום אחריות - את עדיין אחראית במאה אחוז

וגם שבא לך להיות הילדה הקטנה ושיפנקו אותך ולא לדאוג מכלום - את לא יכולה אלא חייבת להיות תמיד החזקה, המכילה, האחראית, האמא...

 

אז בתוך התסכול,

הכל כך גדול הזה,

נתת מכה עם השקית לקיר,

צעקת והוצאת את כל הקושי העצום (!) הזה!

 

ואת יודעת מה יקרה?

 

אני כל כך כל כך מבינה אותך!

ואומרת לך שחור על גבי לבן - מודה שהייתי נוהגת ממש דומה, אם לא זהה, למה שנהגת במציאות הזו! 

באמת כשאני מוצאת עצמי מתוסכלת כל כך - יוצא לי לצעוק, ולומר את הקושי, ולהתעצבן על אנשים שלא אכפת להם משום דבר חוץ מעצמם, ובהחלט אני יכולה גם להרביץ לקיר מרוב תסכול לפעמים, לא שאני מתגאה בזה, ויש לי המון עבודה על עצמי, אבל בהחלט זה קרה לי, כן, נתתי לפעמים אגרוף לקיר (סיטואציה שזכורה לי למשל, השכנים שלנו שמעו מוזיקה בקולי קולות, הייתי עם דלקת גרון וכאב ראש, לא הצלחתי לנשום מרוב כאב ראש והם שמעו כ"כ חזק שכל בום שלהם הרגשתי כמו אגרוף בבטן - אז פשוט נתתי אגרוף לקיר וצעקתי "אוף אוף אוףףף איתם למה הם לא מתחשבים למה?!"

ואני כותבת לך את כל זה, ובכנות מוחלטת, כי אני כ"כ יכולה להבין אותך עד כמה כעסת על עצמך או שפטת את עצמך לחומרה באותו רגע ואולי אפילו הטלת ספק בעצמך האם את אדם שפוי או טוב, אז כן! את אדם טוב טוב טוב! ושפוי! שפשוט היה באפיסת כוחות, בסערת רגשות, בתסכול עמוק, אז פשוט הרבצת עם שקית לקיר... זה הכל...

לא פגעת באף אחד! לא הכאבת לאף אחד! 

נכון שזה לא אידיאלי ולא מושלם, אבל אנחנו בני אדם, והדרך ללהגיב באידיאליות במקום כ"כ קטן וקשה - היא דרך.

וזה לא שחלילה הרבצת לאדם או פגעת באדם, ממש ממש לא! את בסה"כ לקחת שקית והרבצת לקיר... אני בטוחה שהכל בסדר עם הקיר הזה ואין לו כעס עלייך

 

ואני בטוחה שאפילו אם משהו אחד באותה מציאות ואותה סיטואציה היה משתנה, וגורם לך להקלה, כבר היית מגיבה יותר טוב.

ואפילו עם נתינת מקום וחמלה לעצמך,

ועם לימוד ועבודת המידות, ברור שבעתיד אפשר להגיב יותר טוב, כמו למשל רק לומר "קשה לי קשה לי" כמה פעמים שאת יכולה כדי להוציא את הכאב הזה החוצה...

 

כי הוא כאב.

והוא קיים.

והוא צריך לצאת.

הוא לא יכול לפעמים להיות בפנים כמו עיגול שחור גדול ומגעיל בתוך הבטן,

והוא רק מחפש לצאת לפעמים, להקל קצת קצת עלייך, כי לסחוב ולהכיל את כל כולו בתוכך זה פשוט בלתי אפשרי!

 

ואת גם עייפה

וגם מותשת

וגם הבנות על הידיים כל הזמן

וגם טעות של הרכבת שלא באשמתך, בלי להודיע, בלי להתחשב, בלי כלום...

וגם העומס

ואולי הקור/הרעב/אחר

וכל מה שסחבת איתך עוד מלפני כן...

 

אז את פשוט הרגשת במקום כ"כ מאוים וקטן,

צרכים בסיסיים שלך לא התממשו,

אז מנגנון ההגנה שלך, של התקפה (לצעוק, להרביץ לקיר עם השקית), רק רצה לפעול ולהגן עלייך ולומר: זהו! עד כאן! אני לא מסוגל עוד ככה! אני רוצה להגן עלייך! אני רוצה לגרום לך להרגיש שאת בהגנה ואת תשרדי! כי אם זה יחמשיך ככה את תקרסי! את חייבת לפעול!

ודרך הפעולה שלך כנראה - לפחות בסיטואציה הזו - הייתה התקפה (ושוב חשוב להזכיר, התקפה לא במובן שהתקפת מישהו, כי לא פגעת באף אחד, אלא התקפה במובן שרוצים להתקיף את אותה הסיטואציה הקשה עד שהיא תעלם, דרך הכי, או צעקות, או כל דבר אקטיבי. וזה ששמרת לא לפגוע באף אחד זה מעולה וחשוב. השלב הבא באמת יהיה איך להתנהל גם בסיטואציה של קושי ואיום כמו זאת ולמשל רק לומר במילים את הקושי וכן הלאה... אבל שוב, אנחנו לא מלאכים וכולנו טועים, וכל עוד הטעות לא פגעה באף אחד אחר - זה בסדר. הכל בסדר!)

 

ואולי אותו מנגנון הגנה *אצל בעלך*, שגם הוא באותה סיטואציה הרגיש גם מותש, ועייף, ומתוסכל, ואפילו נבהל לראות את אשתו האהובה "מאבדת את זה" - אז המנגנון שלו היה - לברוח. בריחה.

שהתת מודע אמר לו: היי! רגע! יש כאן איום על צורך ממש חזק שלי - למשל הצורך ברוגע ושלווה, או הצורך שאשתי והבנות יהיו בסדר, רגועות, שמחות... או כל צורך אחר - וכשאני רואה כך שאשתי מתוסכלת ובקושי כל כך עד כדי שהיא לא יכולה להכיל זאת - זה מבהיל אותי - אני לא יכול להתמודד עם זה - אני מפתח מנגנון הגנה - אני בורח מזה.

 

וחשוב להבין ***ששניכם*** שניכם הייתם כאן בקושי.

רק שכל אחד מכם הגיב לקושי בדרך שונה, כי אתם אנשים שונים.

אז את בהתקפה, ובעלך בבריחה.

 

***אף אחד מכם לא רצה ולא התכוון גם לפגוןע בשני*** אלא רק להחזיק את הראש מעל המים בסיטואציה הקשה שבה הייתם...

 

אז אם נסכם רגע עד כאן את הדברים, ישנם שני כיוונים חשובים שכדאי שיהיו:

 

א. הבנת השוני בינך לבין בעלך 

 

ידוע ש"כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות..."

כל אדם הוא עולם ומלואו,

וכל אדם פועל על פי סך החוויות / מחשבות / צפיסות / רגשות / דפוסים שהכיר / הסביבה בה גדל / התורשה וכן הלאה...

 

ובגלל שיש שוני בין כולנו, במקרה הזה כמובן בינך לבין בעלך,

גם הדרכים שלנו להתמודד עם כל מיני סיטואציות בחיים היא שונה.

 

ובמצב של הרגשת "איום" כלשהו,

של מציאות בה יש אולי צורך לא ממומש שלנו,

או מצב שאנחנו מרגישים בו "בהתקפה או בסכנה",

אנחנו מגיבים באופן שונה, כל אחד באופן שמנגנון ההגנה שלו בנפש פועל.

 

יש בעיקר 3 סוגים של מנגנוני הגנה:

 

התקפה

בריחה

קיפאון

 

התקפה - במשמעות של להתקיף את ה"איום", את הסיטואציה, עד שתעלם,

כדוגמת בכי, צעקות, דיבור ללא הרף על כך, האשמה של השני, האשמה של עצמנו וכן הלאה...

 

בריחה - בשמשמעות של או בריחה ממש, או ניתוק של עצמי מהסיטואציה / ללכת לחדר  לצאת לסיבוב בחוץ / להיות בפלאפון או במסחים או במשהו אחר שיסיח את הדעת, וכל דבר שיגרום לי להתנתק מהאיום כרגע...

 

קיפאון - לא לעשות כלום אלא להיות במצב של קיפאון...

 

וכל אחד מאיתנו מגיב באחד או יותר ממנגנוני ההגנה הללו כאשר הוא מרגיש בסכנה (וכאמור, סכנה לא צריכה להיות סכנה פיזית של סכנת חיים, אלא כל סכנה שהיא במשמעות של צורך שלנו שלא ממומש כרגע...)

יש תקופות בהם אדם יכול להגיב בצורה שונה, יש תקופות שמנגנון ההגנה משתנה, יש תקופות בהם זה כמה מנגנוני הגנה,

אבל בכללי זה נסוב סביב שלושת אלה...

 

ובמקרה שאת ציינת,

נשמע שכאשר *את* מרגישה באיום משלך - המנגנון העיקרי שלך הוא ההתקפה,

בעוד שאצל בעלך המנגנון העיקרי הוא בריחה.

 

מה שיוצר עוד פער ביניכם, בעיצומו של האתגר והאיום עצמו...

 

ז"א, אם לא זו בלבד שאתם כרגע במצב של "משברון" או "אתגר", אלא שגם אופי ההתמודדות שלכם לכאורה סותר אחד את השני...

 

כי את רוצה לדבר על זה, לפתור את זה, וכאן ועכשיו

ובעלך רק רוצה להתנתק מזה, לברוח מזה...

 

ואז *עצם השוני הנ"ל במנגנוני ההגנה* יכול לכשעצמו ליצור עוד יותר תסכול *אצל שניכם!!!*

 

אצלך - מה? לא מספיק אני מתוסכלת ומבואסת ממנו, הוא גם בורח לי באמצע השיחה?! כאילו, מה נסגר איתך בן אדם?!

 

ואצל בעלך - מה? כאילו לא מספיק אני מרגיש מאוים כרגע גם דוחקים בי ומכריחים אותי להתמודד עם הסיטואציה ולדבר ואני רק רוצה להירגע עם עצמי ואת השקט שלי כרגע?! אי אפשר לכבד את זה ולהבין את זה ולתת לי את זמן הרגיעה שלי?!

 

ואז כל אחד עוד יותר משתבלל בתוך עצמו

ואז בכעס כלפי השני גדל וגדל

ויכולים לעלות לנו כל מיני מחשבות מרחיקות לכת ורחוקות מבן/בת הזוג...

 

אז הדבר הראשון שנעשה 

ננשום!

 

ונזכור ונבין - רגע,

אנחנו אנשים שונים.

 

*מותר* לבעלי להרגיש מה שהוא מרגיש.

*מותר* לי להרגיש מה שנאי מרגישה.

 

בעלי, על סך איך שהוא בנוי - הדרך שלו כרגע להירגע היא *באמת* ע"י ניתוק מהסיטואציה.

*ןרק כאשר יחרגע*, ורק כאשר ה"איום" מבחינתו יוסר - או אז ניתן יהיה לשוחח

 

ואני, על סך איך שאני בנויה - הדרך שלי כרגע היא *באמת* ע"י פתירה של הדבר כאן ועכשיו...

 

אבל אם כל אחד חושב כאן רגע *על השני* זה מאוד יכול לעזור.

 

כי במקום הכעס תגיע *ההבנה*

 

ההבנה שהוא שונה

ההבנה שזו באמת הדרך שלו להירגע

ההבנה שהוא לא עושה זאת בכוונה או נגדי או כדי להרגיז אותי - אלא כאמור זו באמת דרכו להתמודד עם זה...

 

אחרי ההבנה הכה משמעותית הזו, מגיע השלב הבא,

השלב של מה כן עושים כאשר שנינו קצת נרגעים ויוצאים מה"איום" שלנו

ואנסה לפרט אותו בסעיף הבא:

 

ב. יצירת דרכים יעילות לתקשורת.

 

ישנם כמה סוגים של תקשורת שהיא *מקרבת* ולא מרחיקה,

מנסה לסכם לך כמה סוגים עיקריים שבהם,

כמובן שכדאי להעמיק בכל אחד מהם ולעשות תרגילים עם בן הזוג ולאט לאט להעמיק את היכולת לתקשר בכל אחד מהסוגים הללו,

כמה שחלקם נראים פשוטים לכאורה, יש בהם הרבה מאוד עומק ודיוקים, ועם התאמנות בכך, צבירת ניסיון בכך, ידע ומודעות וכו' - השמים הם הגבול מבחינת היכולת שלנו להעמיק את התקשורת המקרבת שלנו עם בן/בת הזוג שלנו

 

 

6  סוגים של תקשורות מקדמות:


1. מעבר מתלונות לצרכים - טכניקת "האוזן השלישית":

 

כדי לבטא את הצרכים האמיתיים שלנו אנחנו צריכים להשתמש ב"טכניקת האוזן השלישית" – להבין מתוך התלונות שנאמרות מהו הצורך הלא ממומש שמתחבא בתוך התלונה? לדמיין שכאילו יש לנו "עוד אוזן, אוזן שלישית" שלא רק שומעת את הנאמר, אלא מצליחה לפרש את התלונה=לצורך.

(כי רוב האנשים לא יכולים או לא יודעים לומר מה הם באמת צריכים, לכן לרוב זה יוצא להם בצורה של תלונה, ולמדנו איך לומר זאת בצורה של בקשה, של צורך, ואיך לשמוע את הצרכים של השני מתוך התלונות שלו).

לכן לדבר בשפת הצרכים: "אני צריכה ש_____, אני צריך ש_______"

 

 למשל: במקום תלונה "למה אתה מעשן" -

לומר "אני צריכה ביטחון של בריאות, של חיים"

"אני צריכה להרגיש שבעלי יהיה בריא ואבא של הבנות שלי יהיה בריא".

 

במקום תלונה של "למה את מבזבזת הרבה ולא חושבת"

לומר את הצורך:

"אני צריך יציבות כלכלית."

"אני צריך לדעת שהבית שלנו הוא במקום מחושב ועם יציבות וביטחון כלכלי."

 

 

 2. שפת ה"אנחנו", 

+ 3. שפת ה"אני" ולא "האתה"-

 

בשפת ה"אנחנו" – האיש והאישה הם חלק שלם של הבית והמשפחה הכוללת שלהם, לכן כל בעיה שיש למישהו – היא בעיה משותפת "שלנו", בצורך שלנו לבנות בית אוהב ושמח, משפחה שלנו, אהבה שלנו.

(כמו שמסופר על הרב אריה לוין זצ"ל שאמר בביקור שלהם אצל הרופא: "הרגל של אשתי כואבת *לנו*")

 

ובכל בעיה או התמודדות - שני בני הזוג שואלים את עצמם "כיצד *אנחנו* יכולים להתמודד *מול הבעיה*,

ו*לא* כיצד אני נגד אשתי/בעלי - אלא *שנינו יחד* מול הבעיה כאמור...

 

 

גם שפת ה"אני" היא שפה מקדמת ולא מרחיקה,

שכל אחד פונה לבן הזוג בצורה ישירה בתור "אני" ("לי קשה ש....", "אני אוהב ש.....", "מפריע לי ש....")

ולא בשפת ה"אתה" – שבה רק מטיחים ומאשימים את בן  הזוג, ולא מתקדמים לשום מקום, רק נוצר כעס וריחוק. (לדוג': "אתה תמיד....", "את אף פעם לא...." וכו').

 

4. תקשורת בונה ומקרבת לפי שיטת אימאגו –

 

בתקשורת הזו חשובה מאוד העמקת השיח ביננו בצורה טובה ומטיבה,

ליצור זמן *ללא הסחות*, עם פניות מלאה, כאשר רגועים, אכולים, לא עייפים, בלי מטלות/עומס/ילדים על הראש,

לשבת *אחד מול השני*, עם מבט בעיניים, באותו הגובה, עם קשר עין ואפשרי גם החזקת ידיים אם מתאים.

ובאותה תקשורת ישנם בעיקר 3 שלבים מרכזיים:

 

כל אחד מבני הזוג *בתורו* אומר את כל מה שיושב לו על הלב על אותו נושא שמדובר בשיחה,

והתפקיד של השני כרגע הוא להיות *אך ורק בהקשבה שלמה*, בלי פרשנויות, בלי להיכנס לדברים, רק הקשבה מלאה.

ואותו אחד שמדבר - משתדל להתרכז *בצד שלו, באיך שהוא רואה את הדברים, באיך שהוא מרגיש ופחות להטיח או להאשים את השני*

ואז בן הזוג שהקשיב עושה את שלושת השלבים הללו, לפי הסדר:

א. שיקוף- לחזור במדויק על הדברים שאמר בן הזוג ("אמרת ש....")

ב. מתן תוקף- לתת תוקף ומשקל לדברים שנאמרו (לדוג': "אני מבין/ה ש___", "זה באמת קשה שקורה....")

ג. הזדהות עמוקה- להזדהות עם תוכן הדברים של בן הזוג (לא חייבים להסכים עם הדברים, אבל כן להראות נכונות להבין ולהזדהות אם אני הייתי במצב כמו שלך... אני יכול להבין אותך... וכו')

 

ואז מתחלפים,

ובן הזוג השני אומר את כל הצד שלו לפי אותה תבנית בדיוק,

ובן הזוג שקודם דיבר עכשיו בהקשבה מלאה, שלאחריה פועל לפי כל השלבים הנ"ל בדיוק...

 

בצורת תקשורת זו כאשר היא נעשית נכון ישנו "ביקור הדדי" – כל אחד "מבקר" בתוך ליבו של בן/בת זוגו, ויכול להבין אותו יותר לעומק.

 

5. החלפת תפקידים:

 

כל אחד מבני הזוג מנסה לרגע להיות השני/ה, להיכנס לראשו, למחשבתו, להרגשתו, להלך רוחו.

כל בן זוג "מוחלף" בתורו נשאל:

"מה קשה לך בעצם הכי הרבה?"

"מה הכי היית רוצה?"

 

בצורה הזו ואם עושים אותה באמת נכון ומכל הלב - מצליחים להבין הרבה יותר אחד את השני, וממילא להרגיש קירבה גדולה בהמשך...

 

 

6. תקשורת מקדמת 

 

לעבור מתקשורת פוגענית וכועסת לתקשורת מקדמת – שלא מבטלים את בן/בת הזוג – אלא אומרים לו "אני מבין/ה שכך אתה רואה את הדברים. האם תהיה מוכן לשמוע איך אני רואה את הדברים?" ובצורה זו הלב נפתח לשמוע ולא נסגר ומשתבלל לתוך עצמו  ועובר להתקפה...

 

אם נכניס זאת למעין טבלה שבה כל שורה יש שיפור בתקשורת, מהתקשורת הכי פחות טובה ויעילה, לתקשורת הכי טובה ויעילה, זה יראה בערך כך:

 

עידוד סגנון תקשורת מקדמת

 

סגנון התקשורת

צורת הביטוי

המסר הסמוי

תקשורת תוקפנית

אתה שקרן

האדם פגום באישיותו,

הוא שקרן בבסיסו

תקשורת כועסת

אתה אומר דברים שקריים

אתה בסדר אך הדברים שקריים

תקשורת עדינה

אני לא בטוח שהדברים שאתה אומר מדוייקים, בוא נבדוק אותם

יכול להיות שאתה צודק, אך יכול להיות שאתה טועה

תקשורת נפגעת

לא נעים לי שהדברים מוצגים בצורה לא נכונה

אני לא מרוצה מזה שאתה משקר,

אני נפגע מזה, והאמת היא אחרת

תקשורת מקדמת

אני מבין שכך אתה רואה את הדברים, האם תסכים להקשיב כיצד אני רואה אותם?

אני מקבל את הדברים שלך,

ומבקש שתקשיב לצד שלי.

 

 

 

אפשר לראות שתקשורת תוקפנית הינה הבעייתית ביותר ופוגעת באדם בצורה ישירה.

תקשורת כועסת, תקשורת עדינה ותקשורת נפגעת הינן פחות מזיקות, אך עדיין יכולות ליצור הסלמה בשיח.

 

תקשורת מקדמת הינה הטובה, היעילה והמקדמת ביותר, ומאפשרת הבנה וכבוד אחד של השני.

 

-------------------

 

עכשיו לגבי האולטימטום שהצבת:

 

זה מקום בפני עצמו שצריך לבחון אותו.

 

זה שבעלך נבהל מהמילה אולטימטום ואפילו כעס עליה - זה לגיטימי.

אבל גם זה שאת הרגשת שאין לך שום ברירה אחרת, כי כך המצב לא יכול להימשך - זה גם לגיטימי ומובן מאוד מאוד.

 

אולי דרך שלישית, בה תנסי להסביר לבעלך בדיוק את המקום הזה,

המקום שפשוט את מרגישה חסרת אונים, שקשה לך, שאת לא יודעת מה עוד ניתן לעשות כי כל מה שעשיתם עד כה לא עזר בזה,

שגם שאת הולכת לטיפול עדיין יש דברים בזוגיות עצמה שדורשים ליבון והבנה יחד,

שאת לא רוצה להציב אולטימטום, ממש לא, ואת עצמך לא מאמינה בזה, אלא שפשוט אין לך שום דרך אחרת...

ואת באמת באמת חושבת שנכון יהיו שתטפלו יחד בדברים.

בשביל שניכם

ולמען שניכם

ולמען הבנות

ולמען הבית שבניתם

כי את אוהבת אותו

ואת רוצה אותו

ובו

ואת רוצה שיהיה לכם יותר טוב

ומהמקום הזה, המקום שרוצה אתכם שניכם יחד *בטוב* - להבהיר שטיפול הוא הכרחי כאן.

כי זה לא להמשיך לחיות יחד בקושי גדול,

ולא להתגרש, בטח שאתם ממש לא רוצים בכך, ויש לכם אהבה והרבה טוב יחד,

אלא דרך שלישית של לפחות *לנסות* ולפעול בה - לנסות לראות איך מצליחים יחד לחיות *בטוב*!

והרבה מאוד פעמים זו דרך אפשרית בהחלט, משמחת ומספקת, גם אם הדרך לשם לא תמיד קלה, אבל זה אפשרי לגמרי לגמרי ב"ה!!!

 

ורק לקרוא את מה שכתבת,

ש: "יש בינינו המון טוב בקשר הזה,

המון אכפתיות

ונתינה

ועשיה למען השני.

 

והוא מבין את הקושי שלך

ומנסה לתת יד ככל יכולתו,

נמצא עם הבנות, עוזר,

קם אליהן בלילה,

 

יש לכם לפחות 50% מהזמן חיי נישואים *נהדרים* כדברייך והרבה הרבה טוב!"

 

זה בסיס כ"כ כ"כ טוב! ומעולה!

 

והמחשבה הנכונה צריכה להיות - שלטיפול זוגי לא הולכים כי משהו בנו דפוק חלילה אלא, *כי* אנחנו בוחרים אחד בשנייה,

כי אנחנו רוצים לחיות *בטוב* אחד עם השנייה

כי אנחנו רוצים לקבל כלים, ידע, תובנות, מודעות וכו' לדברים שאנחנו עוברים מצד שלישי,

כי אנחנו רוצים להעצים, למקסם, לשפר, לגדול.

לא ממקום של רגל אחת ברבנות ושנאה וכו' - אלא להיפך, ממקום של רצון גדול, של אכפתיות גדולה, של מוכנות ולקיחת אחריות אישית - מהמקום הזה התהליך עצמו של הטיפול הזוגי הרבה הרבה הרבה יותר אפקטיבי, יעיל וטוב, לשני הצדדים.

 

ומקום שמשקף זאת גם לבעלך - את כל הדברים הללו, וגם שהמקום של הטיפול הזוגי הוא מקום עבור *שניכם*, ומקום שמברר איך *לשניכם* יהיה טוב

זה לא מקום שופט

זה לא מקום שמפחש אשמים

(זה בית משפט, ועורכי דין, וגירושין, ומלחמות, ומשמורות, והסדרי ראייה, ורעל, וכאבי לב, ו200,000 ש"ח בממוצע לכל התהליך הזה של הגירושין בלי לדבר על השאר והיום שאחרי...)

זה מקום שמברר מהם הצרכים של שניכם,

ומהם הכפתורים הרגישים של שניכם,

וגורם לכם להבין יחד איך ניתן ששניהם יתממשו, בלי שאחד יהבוא על חשבון השני,

זה מקום שבעלך גם צריך להרגיש בטוח, לא מותקף, לא עומד בכיכר העיר למשפט או לתלייה,

אולי לומר לו לנסות פגישה אחת, פגישת ניסיון, בלי התחייבות לתהליך שלם,

ולוודא עם המטפל/ת שאכן יהיה כך וזה הראש שלו/ה, כדי להוריד התנגדויות ופחדים וחששות שבאמת יכולים לחבל בתהליך,

ואם בעלך באמת ירגיש שמחשפשים גם אחר האושר שלו, ושלך, ושלכם יחד - וזה ממקום שרוצה לעזור ולקרב ולא להרחיק וכן הלאה - יכול להיות שמשהו אצלו יתרכך וישתנה.

מציעה בחום לדבר על כך עם המטפל/ת שלכם ולוודא שאכן הדברים ייעשו בדרך הזו, זה יכול לתרום לכם רבות.

 

 

---------------------

 

דבר נוסף שחשוב לברר יחד - הוא המקום של בעלך אל מול הכעס.

 

ועבודה מעמיקה שמבינה, החל מהילדות שלו, ודרך כל חייו - מה זה בכלל בשבילו הכעס הזה?

מה זה מסמל עבורו?

מה זה אומר אם אשתי כועסת?

מדוע זה כל כך קשה לי?

מה חוויתי בעבר מול הכעס?

ואיך אני תופס אותו כיום?

 

ובעיקר הבנה של בעלך ***את עצמו***, ואחרי כך כמובן גם הבנה שלך *אותו* מאוד יכולים לעזור לכם. מאוד.

 

---------------------------------------------------

 

אם נחזור רגע לסיטואציה של הרכבת אותה תיארת -

 

אז מהצד שלך:

הייתם בחור

בקצה היקום

עם הפעוטות

אחרי שעת השינה שלהן

כשהן משתגעות

הרכבות היטלו ולא הגיע - פשלה שלהם

את בתקופה קשה גם ככה

ויום קשה במיוחד שעבר עלייך

ואחרי כל הימים שאת איתם על הידיים גם 

ואת מגיבה בצורה שממש לא אופיינית לך

ועדיין משתדלת לא לפגוע או להוציא את זה על בעלך, אלא רק צועקת על המצב המבאס ונותנת מכה לקיר עם שקית.

 

ומהצד של בעלך (רק השערות, כמובן שזה יכול להיות עם פירוש שונה):

אולי יש לו איזשהו עניין עם הכעס עוד מימים ימימה,

הוא גם בחור, בקצהנ העולם

ביטלו את הרכבות - פשלה שלהם

הבנות איתם

משתגעות

אחרי שעות השינה שלהן

אשתו צועקת ומרביצה לקיר עם שקית

מנסה מה שהוא מכיר וחושב שיעבוד - ואומר לאשתו להירגע,

זה לא רק שלא עוזר, אלא מחריף, 

הוא לא יודע מה עוד לעשות -

אז המנגנון שלו בריחה,

הוא לוקח את העגלה ומתחיל ללכת, כדי להתנתק מהסיטואציה שכרגע מהווה עבורו איום לצורך ממשי שלו,

הוא שומע את אשתו אומרת לו לחזור בטון כועס (לא יודע מה באמת התחולל אצלך ושרק רצית להתייעתץ וכו) -

אז הוא ממשיך עם הבריחה, כי זה מנגנון *ההגנה* *שלו* -

אשתו צועקת לו לעצור -

הוא שומע, בתוך כל התסכול והכעס *שלו*, שאשתו אומרת לו מה לעשות - אז ישר זה יוצא לו "את לא תגידי לי מה לעשות" (זה זה חד משמעית מתוך מנגנון הגנה ודי בטוח שהוא בכלל לא התכוון לכך איך שזה נשמע, אלא שוב, הוא גם היה במקום מאוד קטן ומתוסכל ושל קושי עצום לכן כך הגיב)

-

אשתו משיגה אותו ותופסת בעגלה וצועקת לו לעצור -

הוא רוצה להמשיך להתנתק מהסיטואציה המלחיצה והמאיימת - אז הוא מזיז את ידה של אשתו מהעגלה וממשיך ללכת.

 

והדגשת שוב שזה ממש חשוב גם - "פה יאמר לזכותו שגם זה ממש לא משהו שקורה אצלנו בשיגרה - יש לנו ריבים קשים, אבל זו פעם שניה בלבד בשנותינו ביחד שהם גולשים לפיזיות, ורק ברמה הזו (להעיף את היד/לדחוף כדי לעבור). *הוא לא גבר אלים וזה לא קשר אלים*. "

 

נכון לגמרי

 

אין כאן שום מציאות של אישה אלימה או גבר אלים, ממש לא.

נכון שזו לא תגובה טובה או אידיאלית, אבל אין כאן אלימות.

יש כאן מצב של קושי עצום ותסכול ואולי חוסר בכלים נכונים שכל אחד הוציא מהביפנוכו שלו את התגובה הכי לא אופיינית והכי "קטנה" שלו/ה, גם את עם ההרבצה לקיר והקללות והצעקות על הרכבת, וגם הוא שהזיז לך את היחד באסרטיביות.

 

ובעלך מתנצל לאחר מכן באותו ערב, ומספר שהרגיש שהייתה גם מצדך אגרסיביות כי תפסת בעגלה, וכך הוא חווה זאת.

"ואז היום הוא יזם שיחה, ואמר שהוא מתנצל אם זה מעליב, אבל הוא חושב שאני צריכה ללכת לטפל בעצמי, כי אני "שבורה" בגלל טראומות מהבית ויש לי בעיית ניהול כעסים." -

 

ואם ננקה רגע את הפגיעה וכל הקושי שאת היית בתוכו - מאוד יכול להיות שבעלך התכוון *לעזור לך*, ולציין מציאות, שלא באשמתך, חווית טראומות מהעבר שאולי גרמו לך לכל מיני קשיים, וכשהוא אמר "שבורה" הוא *לא* התכוון שאת מקולקלת או דפוקהכ חלילה! לא לא לא! אלא התכוון שאת שבורה, שהלב שבור מכל אותם הדברים הקשים שחווה.

ושטיפול שנותן מרגוע ומפרא לנפש יכול לעזור לך.

גם אני שבורה למשל מהאובדן של אבי היקר ז"ל, וגם הנפש שלי שבורה - ובאמת טיפול הביא לי מזור ומרפא לנפש בתחום הזה.

וכל אחד עם הדברים שגרמו לו להיות קצת שבור... זה לא חלילה בא להפחית או להקטין מהמדהימות שלך ומהאדם הטוב והמדהים שאת! ממש ממש לא, לדעתי להיפך, זה בא מרצון כנה ואמיתי שיהיה לך טוב.

אולי אני טועה כי אינני מכירה את בעלך, אבל זה נשמע שבאמת באמת אכפת לו ממך, שיהיה לך טוב. ואם זו הפרשנות הנכונה שאליה הוא התכוון - זה כבר מרגיע את הלב.

ולענ"ד חשוב לברר כאן את הצד שלו, את מה שהוא התכוון, באמת ונקי ובלי פרשנות...

 

-------------------------------------------

 

ולגבי המקום שכתבת שאת בטיפול אישי אבל זה עזר עד נקודה מסוימת וממנה את לא מצליחה להמריא ולהתקדם -

 

אני חושבת שקודם כל זה מדהים עד כמה את מדויקת,

מודעת לעצמך,

כ"כ חכמה ומצליחה לגעת בנקודות לעומקים ולדקויות שלהם, וזה באמת באמת ראוי להערכה!

 

יכול להיות שמה שחסר זה יותר *הבנה לצד של בעלך*

 

לא רק לצד שלך, ולא רק לומר לך איך להגיב, שאת את באמת מרגישה ובצדק שרק את עושה את העבודה וכו',

אלא אולי הבנה שתיתן לך שיקוף, כמו מראה כזו למה בעלך מרגיש, חווה וכו' - זה אולי כיוון שיכול מאוד לעזור ולפתוח פתח.

 

ואם בעלך הסכים ללכת לטיפול, למרות מה שציינת והדרל בה זה נעשה - אולי באמת זו הזדמנות מבורכת מאוד,

ואולי אם תצליחי לומר לו לגבי הטיפול כל מה שכתבתי למעלה,

וגם לדבר עם המטפל/ת קודם ולספר לו/לה את כל מה שכתבת כאן, ושישקף לבעלך את הכוונה הטובה והטהורה שלך שלא רוצה לגרור אותו לאולטימטום אלא לעזור לשניכם, להעצים את שניכם, כדי שיהיה לשניכם טוב, ולבית כולו שבניתם, וגם הבית הפיזי שקניתם, וכמובן לשתי הבנות המקסימות שלכם - ולהניע תהליך עם התחלה נכונה וטובה שתבהיר את הדברים בצורה נכונה וטובה יכול לעשות טוב ב"ה לענ"ד...


-------------------------------------

 

ולגבי המציאות העמוסה והקשוחה של עכשיו -

 

כתבת שתהיה לבנות מסגרת רק עוד חצי שנה.

 

הייתי מנסה לפתוח את הראש לכיוונים של עזרה מיידית.

כולל לשנות תוכניות - כי מה שחשוב כרגע זה מקום ראשון הזוגיות שלכם!

 

הרי הבית שאתם בונים הוא מעל הכל.

מה יעזור חלילה אם יהיה כסף ותהיה מסגרת ויהיה הכל אבל אהבה לא תהיה? ובית של אבא ואמא תחת אותה קורת גג באהבה לא תהיה? 

 

הרי מהי מטרת העל שלכם?

איפה אתם רוצים לראות את עצמכם עוד 10 שנים?

 

האם בבית משלכם שאותו קניתם שעלה למשל 3,000,000 אבל גרושים חלילה,

או ביחד ואוהבים, גם אם תוכניות שלכם השתנו מבחינה תעסוקתית או כלכלית או כל דבר אחר?

 

קודם שיהיה את הבסיס הכה חשוב.

 

אם צריך עכשיו קצת הקלה בעומס (ונשמע שבהחלט צריך) -

אז למצוא זאת בכל דרך אפשרית.

 

בין אם זה בייביסיטר, או עזרה בתשלום, אפילו נערה,

או מטפלת פרטית, או משפחה או הורים שיעזרו - כל דבר כדי קצת לאוורר ולרווח את המציאות של שניכם!

 

בין אם זה לקנות רכב! זה יעלה הרבה הרבה פחות מגירושין!

או להחליף מקום מגורים למקום יותר נגיש וקרוב - כנ"ל

 

כל הדברים האלה הם כ"כ שוליים ביחס לחיים שלמים, גם מהותית וגם כלכלית.

 

הרי עורך דין לגירושין לכל צד לוקח בין 50,000-150,000 ושוב, לצד אחד!

ואז 2 משכנתא כי יש 2 דירות

ו2 ארנונה

ו2 גז, מים, חשמל,

ו2 רכבים בכל מקרה

ו2 סטים של רהיטים, ובגדים, ומיטות לילדות, והכל הכל הכל כפול!

 

וזה בלי לדבר על הפןם הרגשי והמהותי של לא לראות את הילדים בשבתות, חגים, ימים, המלחמות וכאבי הראש.

 

אז בשביל רכב, או מעבר דירה, או מטפלת - בטח ששווה לעשות הכל וכל מה שאפשר כדי להגיע לשלווה ואושר זוגי ושמחה כבר עכשיו, גם על חשבון כסף וכדומה!

 

וחשוב מאוד מאוד שיהיה לכם זמן לעצמכם!

וזמן לזוגיות לשכם!

וזמן

ואוויר

נשמע שממש אתם בלי אוויר.

 

---------------------------------------

 

אז יקרה יקרה שאת!

 

אם אסכם את כל המגילה הזו (ותאמיני לי שיש לי עוד כ"כ הרבה לכתוב חח....

 

אז קודם כל להבין את עצמך!

 

להבין שאת כרגע בעיצומו של הקושי והכאב, וכשנמצאים בתוך תוך הק'ושי - כבר קשה לחשוב בבההירות!

אז לא להחליט שום החלטה פזיזה בשעת משבר או קושי! זה חשוב מאוד מאוד!

 

וכמובן גם לתת לעצמך זמן רגע

זמן עד שהקושי והכאב הגדול יחלפו.

 

ואז,

 

לענ"ד חד משמעית כדאי לנסות ולעבוד על הזוגיות הזו ולא ללכת לגירושים,

לפחות לא כרגע, ולפחות לא עד שאתם מנסים.

 

חד משמעית כדאי יעוץ זוגי כאן,

לנסות לרתום את בעלך בדרכים אותם כתבתי למעלה,

 

לנסות לראות גם את הצד שלו, אבל בשלמות ועד הסוף,

 

ולנסות לעבוד על הדברים לאט לאט,

עם סדר בראש

ובלב.

 

ב"הצלחה רבה רבה רבה

וואו ממש נכנסת לי ללב שתדעי

שהקב"ה ישלח לכם אך אור וטוב ושלום שלם שלם 🙏

 

הלםם!!!! איזו השקעה!!!!!צבעי מים
קראתי הכל! עזרת גם לי בכמה דברים תודההה על מה שכתבת!

אפשר להתייעץ על משהו בפרטי?
תודה רבה 🙏🌷נגמרו לי השמותאחרונה
משמח מאוד לשמוע שעזר לך 🙏


וכן, בשמחה 🌷
אלמוגית יקרה, בסוף כתבתי כאן נגמרו לי השמות
בעוז קדימה בני עקיבא, אלא אם כן אתם שוניםפשוט אני..

עברו הרבה מאוד שנים, אבל זה עדיין צורב.

במיוחד סביב שבת ארגון.

כיתה י', אני מדריך בשנה הראשונה. נהנה מאוד מההדרכה, אוהב את החניכים ומקבל מהם המון הערכה.

מתישהו באביב אני מספר לקומונרית על האישיו שלי. התמודדות עם משיכה לבנים.

טיפש. הייתי בן 16 והיא 18, אבל היא היתה קומונרית אז חשבתי שהיא סגנית של אלוקים. תמיד דיברה כל כך יפה על ערכים, על הנפשות של החניכים, דקלמה ססמאות שנכנסו היישר לליבי.

במקום לקבל את מה שציפיתי, תמיכה או עידוד או אפילו עצה טובה, קיבלתי תנאי:

לך לפסיכולוג מסוים שאני אגיד לך, ואני גם אדאג למימון של הטיפול, אחרת תסולק מההדרכה.

המום, פגוע, אבל לא רוצה לאבד את ההדרכה - הלכתי אל הפסיכולוג.

נזק עצום, הורדת הביטחון, החדרת שנאה עצמית פתולוגית. זה מה שיצא לי מהפסיכולוג הזה.

עד היום אני לא יודע איך היא מימנה את הטיפולים, איך היא בכלל הגיעה אליו, ואיך היא גילתה שהפסקתי להגיע למפגשים איתו.

כשהיא הודיעה לי שאני מסולק מההדרכה, מתישהו בימי בין המצרים, ביקשתי שתתן לי לפחות להמשיך עד תשעה באב, כי כבר הכנתי מערך מדהים שמתאים לתקופה.

היא לא הסכימה. אמרה לי שאני צריך לעזוב מיד.

לפחות פעולת פרידה? התחננתי על נפשי.

לא, הגברת החליטה שאני אסולק מעכשיו לעכשיו. גם אסרה עלי להיפרד מהחניכים.

פשוט נעלמתי מחייהם ביום קיצי אחד.

והמערך שלא העברתי, כמה אירוני, דיבר על שנאת חינם.

🥺פצל"פ

גיל העשרה הוא באמת קשה בקטע הזה

הכל קיצוני

כואבשבורת,לב

ואני מבינה שזה פגע,

אבל יכול להיות שהיא התנהגה באחריות שתואמת את הגיל שלה והסיטואציה.

ותואם את החברה שגדלה בהמתנחל חייכן

ואת המחשבות של פעם על הנושא

בעיקר את ה"סכנות" שעלולות לקרות ממפגש כזה,

לצערי, אני בספק אם ההחלטה לא הופלה עליה מלמעלה

אולי היום בני עקיבא מקום יותר ליברלי פוסט מודרנישבורת,לב

ואולי גם קצת ווק.

אבל גם היום מסגרת דתית לא תיקח מדריך פנמיה גיי למשל.

ולא צריך שזה יהיה הרבה מלמעלה, סביר ופשוט שהרבה הורים לא היו רוצים את זה.

מדריך זו דמות מאוד משמעותית, דמות להערצה, ובודאי שילד בכיתה י' לא יכול להבין את זה.

היא לא היתה צריכה לשלוח לטיפול, זה לא עניין שלה אבל זה מה שידעו אז לעשות ובטח בגילה הצעיר. אני משערת שגם אם טעתה היא התכוונה לטוב ולעזור לפשוט אני.

אין ספק שהחוויה קשה ופוגעת 💔

אמתמתנחל חייכן

גם היום זה מאוד שונה, רק שבעבר ידעו פחות לאכול את זה , לא רק דברים כאלה היו מחוץ לסף ההתמודדות,

וליבי עם פשוט אני

היא פעלה מתוך שנאה, לא מתוך רצון לעזורפשוט אני..אחרונה

והאיסור על פעולת פרידה הבהיר את זה היטב.

איךתתעלמו ממני

עוזרים לבת/בן זוג שלא רוצים לעזור לעצמם?

קשה מאוד. כואב מאודהסטורי

לפעמים אפשר לזעזע, אבל הרבה פעמים המקסימום שאפשר לעשות - זה להיות נוכח כשצריך. שהיא/הוא ידעו שאם ירצו עזרה את/ה שם.

וכן, הבדידות במצב כזה היא נוראה, חשוב שגם לך תהיה תמיכה.

בהצלחה רבה

אי אפשר כל כך 😕נעמי28

משנים בעצמנו דינמיקות שתומכות בבעיה, הרבה פעמים יש כאלה

, ונותנים לו להרגיש שאנחנו איתו ושקיימת עזרה בחוץ.

הלוואי והייתי יודעתתעלמו ממני

מה אני יכול לשנות

לא בידיים שלנו בשום צורהמשה

אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים. בצד שלנו. אם הם יצטרפו? מעולה. אם לא, לא בידיים שלנו.

אמoo

בנאדם מבוגר שלא רוצה עזרה

אי אפשר לתת לו אותה בכוח

ואולי הוא לא צריך את העזרה הספציפית שמציעים

אפשר לשאול אם אפשר לעזור בדרך כלשהי

ובעיקר לכבד את ההחלטה שלו

כי זה העזרה הראשונה שאנשים צריכים

הכלה

ואם יש מחיר להחלטות שלו

שישא אותו בעצמו

ולא יפיל על אחרים

היא רוצה עזרהתתעלמו ממני

אבל לא שום דבר ספיציפי

אנחנו נשואים

אני נושא בהשלכות גם אני ארצה וגם אם לא

היא רוצה עזרה.. אומשה

היא רוצה לרוקן אותך כדי שלא 'תפריע' לה לצנוח?

משפט מעניין, אתה חושב שיש כאלו ש"נופלים" על השנימתוך סקרנות

רק כדי לרוקן אותו?

יכול לחדד קצת?

זה לא נעשה בצורה מודעתנעמי28

למשל אדם עם דפוס קורבני שואב את האנרגיה והכוח שלו מה"אשמים".

ואני לא יודעת אם זה המצב, אבל אדם קורבני דוחה לפעמים כל עזרה בטענות שונות כי יותר נוח להישאר בעמדה הקורבנית שבה אין אחריות, רק הטחת אשמה, וכל האחריות בידי ה"אשם".

משה

והרבה פעמים בקשת עזרה זה שינוי רדיקלי בחיים.

רוצה עזרהתתעלמו ממני

שאלה אחת, שורה אחת, שטומנת בתוכה כ"כ כ"כ הרבה כאבנגמרו לי השמות

וגם השם של הניק ממש כואב

אז קודם כל - אנחנו לא מתעלמים ממך!

אנחנו רואים אותך ❤️

והכאב שלך נראה. וקיים. ונוכח.

גם הכאב אל מול בן/בת הזוג שחווים את הקושי

וגם הכאב שלך לאור כל ההשלכות של זה עלייך ועל המשפחה כולה.

זה אכן קשה מאוד מאוד.

כמו שכתבו בחוכמה לפניי, אדם צריך לרצות לעזור לעצמו בראש ובראשונה, שזה יבוא ממנו, וכל דבר אחר חיצוני לו פחות אפקטיבי.

אבל מה שכן אפשר לעשות מהצד שלך (כותבת בלשון נקבה כי לא יודעת אם את אישה או גבר, אז אם אתה איש פשוט להפוך את זה) - הוא להנכיח ולהניח את הצד שלך. את הכאב שלך. את הקושי שלך. ואת כל הלב שלך אל מול זה.

כן, ממש לומר את הגבול האנושי שלך. בצורה שמתמקדת בך ובמה שאת חווה. ובמה שאת צריכה שם, ובמה שלך כואב שם.

חשוב כן להציב את הצד הזה. לא להתעלם ממנו. כי הוא לא שקוף, כי את לא שקופה, וכי את עוברת הרבה.

ולהיפך, עצם ההנכחה הזו יכולה הרבה פעמים לתרום (אפילו אם רק חלקית) לכיוון הנעה של הגלגל קדימה אצל הצד המתמודד. כי הוא מבין ורואה וזה מונכח מה שעובר בן/בת הזוג האהוב/ה שלו. כי הוא מבין את ההשלכות. וכי זה יכול לתרום למוטיבציה גם לשינוי, גם אם בינו לבין עצמו אין כוח לזה, זה יכול לעזור למצוא את הכוח. אפילו בצורה התחלתית.

לכן הכיוון של כן לתת ניראות לכל מה שאת חווה

גם בינך לבין עצמך

וגם להנכיח לבעלך בצורה שמתמקדת בך היא חשובה.

מעבר לזה אפשר כמובן להתפלל, הכוח של התפילה הוא עצום.

אפשר גם למצוא קבוצת תמיכה של נשים למתמודדים (או גברים שנשואים למתמודדות) שקיימת ולקבל משם כוח.

אפשר גם לקבל ליווי ותמיכה מקצועית עבורך כדי לעבור את זה עם יותר כוחות ועיטוף וליווי והחזקה וכמובן לתת *מקום* לכל המתחולל בך.

אפשר גם להקל מעצמך בכל מה שקשור למיקור חוץ, הורדת הסטנדרטים, עזרה כלשהי בכל תחום שהוא, וכמה שיותר להתאוורר בעצמך.

ואפשר גם להגיד ש*לך* ו*עבורך* כן חשוב שהוא ילך לטיפול מותאם ומקצועי, רק כי כ"כ קשה לך בצורה הזו. זה כמובן תלוי בו אבל לפחות להניח ולהנכיח את זה.

שולחת חיבוק גדול גדול

ואומרת פרק תהילים לישועה שלמה ב"ה

(ואם תרצי שאצרף תגובה ארוכה שכתבתי בעבר על הנושא הזה שבו אחד מבני הזוג מתמודד עם בן/בת זוג שבקושי אישי - כתבי לי ואנסה לחפש אותה ב"ה ולצרף)

שיהיו רק בשורות טובות ב"ה 🙏🌷

תודה על המיליםתתעלמו ממני

מעריך

אני גבר וכתבתי על אשתי

אממ הייתי שמח לשאול אותך על מה שכתבת

אבל פחות פה על גבי הפורום

ואני לא יודע אם זה בסדר לך לפנות אלייך במסר

אחרי השרשור שמעליךנגמרו לי השמות

וכל מה שהיה בו (השרשור עם הכותרת "חבוט") אני בכנות כבר לא יודעת מה לענות לך על השאלה ששאלת.

בדיוק הגבתי עכשיו לפותח השרשור ההוא, ואני עדיין עם כל הרושם של מה שעשה השרשור ההוא ומה שהוא פנה ככה בפרטי לעוד ועוד נשים,

אז חוששת פשוט לכתוב שכן אפשר.

אני כן אגיד, למקרה שאתה לא קשור אליו בכלל (זה פשוט שהמילים שלכם יצאו דומות. אולי במקרה. אבל גם הוא כתב תודה ומעריך וגם הוא היה במצוקה וגם הוא פנה בפרטי (ולא עניתי) אז כבר לא יודעת מה לחשוב.

עכשיו שיהיה ברור - אני לא אומרת שאתה והוא זה אותו אחד, בכלל לא.

אני כן אומרת שאחרי שנכווים שוב ושוב ושוב אז באמת "כל הנכווה ברותחין נזהר בצוננים".

וזה בדיוק מה שכתבתי לו בשרשור ההוא - שמה שמעשה כמו שעשה גורם זה לתת פחות אמון באחרים וזה פשוט לא פייר כלפי מי שבאמת זקוק לעזרה אמיתית, ולמי שכל כוונותיו טהורות, ולמי שבאמת כן צריך לתת בו או בה אמון. זה עושה להם עוול כי כבר יותר קל לחשוד, כבר נכוו, כבר יש פחות אמון מטבע הדברים, ופחות רצון להשקיע אנרגיה ומחשבה וכו' ובסוף מסתבר שזה למטרות רעות.

אז אם המטרה בפנייה במסר היא למשהו נקודתי וענייני שאני יכולה איכשהו לעזור בו - זה בסדר. וגם זה רק בגבולות הגזרה של מה שבהתמחותי וביכולתי ורק מה ששייך ומתאים ונכון ולא בכל התייעצות שהיא זה יהיה נכון כלל.

אבל כל דבר שהוא לא כזה, כל דבר שבא לפתח שיח כלשהו בפרטי, או כל דבר שאני בכלל לא כתובת לעזור בו, או כל דבר דומה לכל אלו - אז לא. ואומרת זאת מראש. אני לא עונה על הודעות כאלה, וגם כשכן כי עוד לא הבנתי ונתתי אמון בטוב של האדם באשר הוא אדם - אם יש איזושהי הרגשה של חשד שעולה בהמשך אני לא עונה יותר. ובכובע של המנהלת אם נשים נוספות כותבות לי בפרטי אני גם חוסמת או מעבירה הלאה או מה שאפשר לעשות. אז מראש כותבת את זה כאן גם לכל מי שקורא באופן כללי.

אז אם כל זה לא קשור אליך מתנצלת מראש שכל זה "נפל עליך", זה פשוט קורה בדיוק אחרי כל מה שהיה בשרשור ההוא. וכן כדאי להזכיר זאת באופן כללי, אז אל תיקח אישית אליך אם זה לא שייך לך, אלא רק כהזדמנות להזכיר זאת לכולנו.

ובכל מקרה שיהיו רק בשורות טובות והצלחה רבה בהכל.

הכל בסדרתתעלמו ממני

מובן

אפשר לעזורshindov

לקחת יעוץ לבד, היועץ יוכל לתת עזרה בנושא הזה. במקרה הצורך יפנה לטיפול.

מתפללים, אמפתיה והכלהשוקו.אחרונה

ומנסים להפעיל בעדינות מעגלי השפעה משפחה חברים וכו שיסייעו לו לפנות לטיפול ועזרה מקצועית בתחום הרלוונטי לו

ואז הבנתי שהוא נגדי. 😵נגמרו לי השמות

הוא בעצם נגדי ולא בעדי כמו שחשבתי כל הזמן.

הוא מציג מצג שווא, תרתי משמע.

מציג ש"אני כאן בשביל להועיל, בשביל לעשות לך את החיים יותר טובים ומאושרים וקלים"

אבל הוא רוב הזמן משקר.

ואז אמרתי לעצמי רק להתבונן

להתבונן בו, ובי, ובהאם הוא באמת בעדי? האם הוא באמת גורם ליותר אושר?

והתחלתי רק להביט.

פעם אחת הבטתי וראיתי שבאמצע שיחה מאוד משמעותית עם הילד הוא הפריע לי. ותפס את מקומו של הילד. ובעצם בא על חשבונו. ועל חשבוני. ועל חשבון הערך שלי באימהות.

המשכתי להביט, מה היה לו כ"כ דחוף להפריע לי כך לקשר עם הילד? אז הוא ענה: "אה בטח שזה חשוב. הרי שמעת "ביפ!" של הודעה, או צילצול, או אפילו לא שמעת כלום רק ראית אותי - את הריבוע השחור הזה שאני. 

הטלפון שלך.

המסך.

המסיח.

שכל הזמן גורם לי להיסח.

באמת כששמו כן הוא אמרתי לו: "אתה מסיח. ואתה ממסך. אתה מסיח אותי מהחיים האמיתיים שלי. ואתה ממסך את כל מה שבאמת חשוב.

אתה הטלפון שלי.

אבל אני הבנתי אותך, אתה רק מתחפש שאתה בעדי בעוד רוב הזמן אתה ממש נגדי.

ונכון שיש לך גם בני משפחה אחרים בדמות מסכים אחרים, אבל אתה הראש. אתה הכי.

וכולכם באתם אליי לשם מה? 

איך אני אזכור איתך מה עיקר ומה תפל?

אני רוצה לזכור שקודם העיקר.

ורק אח"כ התפל, כשיש פנאי.

אבל אתה? אתה כל הזמן משקר לי אחרת.

פעם אתה אומר לי שהודעה באיזו קבוצה נידחת יותר חשובה מההתלהבות של הבת שלי כשמספרת לי משהו, ואני מקשיבה לך, והולכת אליך, ולא אליה. גם אם עצרת אותי באמצע. אני הולכת שבי אחריך.

אתה באמת שובה, אבל במובן הרע של המילה, אתה לוקח בשבי את הערכים ואת האידיאלים ואת מה שעיקר ואת המהות ואת מה שחשוב לי!"

ופעם אחרת אני מדברת עם חברה פנים מול פנים ואז אתה שוב עושה את זה. הפעם אצלה. והיא עונה או מתעסקת וגוללת עוד ועוד, ופעם אני, ואיפה השיחה פנים מול פנים שלנו נעלמה? למה אתה תמיד מקום ראשון בעצם? למה אתה תמיד בא על חשבון ההווה שלי והחיים האמיתיים שלי?

וכשאני ממשיכה להביט אני רואה שפעם אחרת אתה פשוט גונב לי את הזמן. כן. אתה לא רק מסיח ולא רק ממסך אתה גם גנב.

פעם רציתי לכתוב עליך פתק "גזלן זמן" וככה להשאיר אותך בצד, בפינה. עם השלט שראוי לך.

אתה יודע כמה זמן גזלת לי בחיים?

למשל יום שישי, שהוא כ"כ קצר, ומה אני צריכה את כל הגלילה האינסופית הזו בך ואז להגיע עם לשון בחוץ ולחץ אטומי לשבת?

ומוצאי שבת, ורק יצאה השבת וכבר אתה אומר לי: "הו תראי כל מה שהפסדת! מהר מהר תתעדכני ותמשכי ותגללי עד לפנות בוקר כי הרי יש כ"כ כ"כ הרבה מה..."

ואתה גוזל לי זמן עם המשפחה שלי. וזמן לזוגיות שלי. וזמן לילדים שלי. וזמן לעצמי. וזמן למחשבות. וזמן לעשייה.

כן, אתה גורם לי בעצם להיות צרכנית בלבד

ולא יצרנית

מי אתה? אתה באיזו תחבולה לעשות את כולנו צרכנים?

ואיפה כל היצרנים שבנו?

אנחנו כבר פחות ופחות יוצרים. מעצמנו. ורק צורכים. אותך. וממך.

נהיית המורה שלנו, הרב שלנו, המנהיג שלנו. אתה מחליט הכל, ואנחנו אחריך, כן, שבי אחריך...

אתה חושב שזה כל מה שראיתי בהתבוננות עליך? לא. מסתבר שיש לך עוד הרבה רע בשרוול, במסך. כזה ריבוע קטן אתה וכ"כ מזיק?

אתה יודע למה עוד אתה גורם לי?

אתה גורם לי לחיות במקטעים. הכל מקטעים ולא מסודר.

אתה משליך את הסדר והבהירות לפח וכל הזמן מורה לי לעבוד במקטעים.

"אוקיי אז תבשלי, בסדר, אני לא מונע ממך, בבקשה - תבשלי".

ואז אני מבשלת. אבל אז - אתה שם. על השולחן, או קרוב, ומצפצף, וגם שאתה על שקט אתה עדיין שם קורא לאצבעות ללחוץ עליך ולראות "מה פיספסתי בזמן שהכנתי את התבשיל הזה?"

ואז ככה במקטעים במקום לבשל רצוף - אני אומנם מבשלת - אבל כפול 2 מהזמן וכפול 10 בחוסר ריכוז ובחוסר פניות, והכל בגללך.

המקטעים הבלתי פוסקים האלה, בכל נושא שהוא ולא רק בבישול, כשאני באמצע עשייה אתה מגיע וקוטע.

והמקטעים האלה הם כ"כ מבלבלים

אין ריכוז

אין בהירות

אין פניות

אין צלילות הדעת

אין ישוב הדעת

יש הסחה

יש בילבול

יש מיסוך

מקטעים מקטעים כאלה שגם מבלבלים 

וגם מסיחים מהחיים עצמם

וגם טורדים כשכבר כן עושים משהו אחר

כי "מה עכשיו אני מפספסת"? 

אז תמיד יהיה הלחץ הזה להספיק ולא לפספס במסך שום דבר, בשום תחום

כאשר במהות בעצם מפוספסים החיים עצמם.

אז נכון, רציתי לכתוב עליך "גזלן זמן"

כי הבנתי והבנת גם אתה כבר שלא רק זמן אתה גוזל

אלא גם ריכוז, גם חיים, גם מהות, גם חשיבה, גם יצרנות ולא רק צרכנות, גם החלק הגבוה באדם, אדמה לאלוק, הרי כמה יצרתיות ועוצמות יש בנו כבני אדם!

אבל אתה כמו במזימה כלל עולמית לנתק אותנו בני האדם מעצמנו בכוח.

אבל בכוח מפתה שמתחפש לטוב.

ממש כמו עשיו אתה בפרשת השבוע. רק מתחפש לטוב. אבל אתה רע.

אז אולי עד שבאמת אכתוב עליך איזו מדבקה כזו של גזלן זמן (ואולי לא מדבקה אבל לפחות בראש שלי?), לא משנה, בינתיים החלטתי להתחיל בפועל:

קודם כל לזהות שאתה נגדי. רוב הזמן. ולא בעדי. ואתה לא תעבוד עליי יותר!

ואז כל יום לראות: מה יש לי להספיק היום?

ומה חשוב לי שאעשה ושיקרה היום?

ורק אחרי בירור כל הרצון

ורק אחרי בירור כל המהות של החיים עצמם

ורק אחרי כל ההספקים גם שכל מה שיש לי להספיק טכנית -

רק אז אפשר להקדיש זמן תחום גם לך, הטלפון, המסך. וגם אז לצרוך בך רק תוכן שמקדם אותי.

אבל הבירור הזה הוא כבר נפרד ואני אמשיך להתבונן גם בו, אבל קודם כל זה.

אז לפחות להיום, אנסה את זה.

כי זה חשוב.

כי אני רוצה בעצם להיות בעדי

ולא נגדי.

כהתחלהנגמרו לי השמות

לקחתי לי 3 תחנות קטנות ביום.

א. לקחתי לי את ברכת המזון.

ממש לשים אותך בחדר אחר בזמן הזה, או מינימום לכסות אותך במגבת שלא אראה אותך - ולברך.

ב. בזמן עם הילדים כשחוזרים מהמסגרות לפחות - אתה או בחדר אחר או מכוסה במגבת. שלא רואים ולא שומעים אותך.

ג. בבוקר או לפני השינה להביט החוצה לשמים ופשוט לנשום את האוויר, להביט, ולהינות מיופי הבריאה, אפילו דקה אחת כזו. כשאתה לא נמצא ולא נוכח ולא בהישג יד ועין ואוזן בכלל.

ורחוק מהעין ורחוק מהאוזן ורחוק מהיד - רחוק מהלב.

כצעדים ראשונים זה עולם ומלואו לברך בפניות הזו, לדבר בפניות הזו, לנשום בפניות הזו, חיים!

איזה כיף לחיות באמת

את החיים עצמם 😊

ואפשר גםנגמרו לי השמות

לזכור בתוך סימן היכר עם הומור:

"צדיק, כבר הנחת?" (תפילין)

"צדיקה, כבר הנחת?" (את הטלפון בצד)

וככה נזכור בכל יום האם כבר "הנחנו"

המסך הוא מסךמשה

עוצמת ההתמכרות שלו היא בעיקר בגלל היכולת המטורפת שלו והעוצמה שלו. והתועלת שבו.

רק שעכשיו אני עושה משהו אחר.....

נכון,נגמרו לי השמות

כמו בהרבה דברים שיש להם פוטנציאל טוב גדול וגם פוטנציאל רע/פגיעה גדול ותלוי בנו בעצם לאן ניקח את זה.

ניסיתי להתייחס לנקודה הזו בפסקה שכתבתי בסוף: "ורק אחרי כל ההספקים... - רק אז אפשר להקדיש זמן תחום גם לך, הטלפון, המסך. וגם אז לצרוך בך רק תוכן שמקדם אותי.

אבל הבירור הזה הוא כבר נפרד ואני אמשיך להתבונן גם בו, אבל קודם כל זה."

כלומר התייחסתי כאן לעצם הגזילה של הזמן שבאה *על חשבון* דברים אחרים וחשובים לנו, ערכים שחשובים לנו, מהות ומטרות והחיים עצמם, שהרבה פעמים המסך (ובעיקר הטלפון במקרה שעליו כתבתי אישית) פשוט שואב ושובה וגוזל את הזמן שלנו לחיים עצמם.

וברור שכשכן מקדישים זמן למסך (לטלפון במקרה הספציפי הזה) יש בו פוטנציאל טוב ופוטנציאל פחות טוב והכל תלוי בנו מה ואיך נשתמש בו ולא רק כמה.

כלומר אחרי הכמה שלא יבוא על חשבון החיים עצמם, אתקדם גם לאיך ולמה בתקווה ובהשתדלות שגם המה וגם האיך יהיו תמיד ממוקדים רק לטובה ב"ה.

(כמו בעצם הכתיבה כאן של הפוסט הזה שבו השתמשתי במסך, ובתקווה שלטובה, והמיקוד שלי מול עצמי שזה יהיה במקומות כאלה שהם לטובה ועם תועלת ולא במקומות חסרי טעם וחסרי תועלת של גלילה אינסופית במשהו לא מקדם ולא תורם או חלילה במקרים יותר גרועים של שימוש במרחב הזה לרעה חלילה או כל תחום אחר שבו ניתן להשתמש באותו טלפון או באותו מסך גם לטובה וגם לרעה חלילה).

כאשר המטרה המרכזית שהייתה לי בהתבוננות הזו היא ליצור מציאות שבה אני האדם שולט ומנהל את המסך (הטלפון כאן) ולא הוא מנהל אותי ולא הוא שולט בי ובזמן שלי.

וזה כמובן נכון גם למה ולאיך - כל עוד אני מנהלת ושולטת במה ובאיך והמה והאיך לא מנהלים אותי - מצוין.

פשוט לצערנו הרבה פעמים המסך, הטלפון, שואב גם זמן, גם מה וגם איך והוא בעצם מנהל אותנו ולא אנחנו אותו (בתחפושת כמובן שאנחנו כן, אבל זה רק מצג שווא כאמור כמו שניסיתי להעביר בכתיבה).

הייתה לי שיחה מעניינת על זה השבועמשה

לבחורה בצד שני של השיחה (אחות של שכן) יש ילד בגיל של הבן שלי. היא התחזקה וכתוצאה מזה מתעקשת שלבן שלה לא יהיה סמארטפון. מסיבות דתיות (לה עצמה יש).

אממה, הבחור חנון כבד. כמוני. לא מסתדר עם הכיתה שלו, לא מסתדר עם העולם. הפסיק ללכת לבית הספר כי ממש רע לו שם והמצב שלו התדרדר דרמטית.

סמארטפון עם רשת חברתית שמתאימה למצב שלו ועם חברים ברמה גבוהה היה משדרג לדעתי פלאים את החיים שלו. הוא לא היה צורך שם זבל בגלל תכונות הנפש שלו, הוא היה צורך שם תוכן שמעניין אותו וכל הקונפליקט עם בי"ס היה נעלם כשהיו לו חברים במקום אחר.

מבלי להתייחס למקרה הספציפי הזה,נגמרו לי השמות

(ורק כי אפשר לצלול שם לעוד המון עומקים ורבדים נוספים, מציאת איזונים, מציאת יתרונות נוספים, התאמה באמת לאותו ילד וכן הלאה),

זה בדיוק זה - ודאי שניתן להפיק גם הרבה מאוד טוב מהמרחב הזה. זה נתון ודאי ומאוד גדול ועוצמתי כמו שכתבת מבחינת התועלת שלו.

רק פשוט שנזכור (בכתיבה כאן כיוונתי לעצמי בראש ובראשונה, שאני אזכור) להגיע למציאות שאנחנו רואים את התמונה השלמה בבהירות, מבינים מה היתרונות וגם מה החסרונות של המרחב הזה, ומגיעים למצב שבו אנחנו מנהלים את זמן המסך ואת המסך עצמו ולא הוא אותנו. גם בכמה, גם במה, וגם באיך.

ובתוך זה כמובן דואגים שלא נפספס את החיים עצמם, את הערכים שלנו, את המשפחה שלנו, את הילדים, את עצמינו, את היצירתיות שלנו ולא רק הצרכנות וכן הלאה.

זה נכון כמובן גם לסמארטפון. להגיע לכך שנרוויח את התועלת מבלי להיפגע בדרך. לראות גם את המחירים, לעשות מה שניתן כדי להימנע מלשלם את המחירים (כמו סינון תוכן והגבלת זמן וכו') ואז בתוך מרחב בטוח אפשר יותר להינות גם מהתועלת שניתן להפיק.

רק שאם המרחב עצמו לא בטוח או גורם לי לגזל זמן או לפיספוס החיים עצמם - פעמים רבות יצא שכרי בהפסדי. וכדאי באמת לחתור ל"גם וגם" הזה - גם יצירת מרחב בטוח מכל הבחינות, גם יצירת מציאות שאני שולטת ומנהלת את הכמה והמה והאיך שלי, גם שהערכים שלי והחיים שלי עצמם לא מתפספסים, וגם שאני מגיעה לתועלת מהמסך.

וכאמור יש עוד הרבה מה להאריך

ועוד משהו על סמארטפוןמשה

מי שקורא את הפורום המקביל של הרגישים שמע אצלי ולא רק אצלי את המושג "הצפה".

במצב הצפה, הגוף סובל מאוד ממשהו ומוכן לעשות הכל כדי להפסיק את הסבל. הרבה מאוד פעמים "הכל" זה הסלולרי הזה.

כלומר, העניין זה בכלל לא הטלפון. הוא לא מעניין. הוא סתם. העניין זה שיש לי עכשיו הצפה ואני סובל. בשנות התשעים כשהיה לי רע בבי"ס הייתי מסתובב עם רדיו ושומע חדשות בהפסקה (כן החדשות של שנות אוסלו הארורות). אז המורה החרימה לי את הרדיו. זה לא פתר את הבעיה. הבעיה הייתה שהיה לי רע בהפסקה ושבכללי המקום הזה היה לי מקום לא בטוח. סביר להניח שאם הייתי היום ילד בבי"ס הייתי מסתובב עם סמארטפון גלוי או סמוי בשביל לברוח מאותה בעיה. ואז המורה הייתה מחרימה אותו. זה נחמד, זה לא היה פותר את הבעיה.

כמובן שמה שצריך לעשות במצב הזה (וזה במידה רבה המקצוע השני שלי) זה למצוא את שורש ההצפה. ולפרק אותה בעין אוהבת ולא ב"מלחמה עם המכשיר הנייד". הוא סתם מראה.

בעלי נהיה ירוק משוגעאנוני.מית

אנחנו משפחה רגילה לגמרי. זוג וכמה ילדים. בעלי לאחרונה נתפס לכל הסיפור הירוק והחליט שאוטו זה דבר מזהם ותופס מקום וכל זה. אמרתי לו שבשבילי זה קו אדום ואני זקוקה לרכב. אז הוא הפסיק ליסוע איתי.

בשבוע שעבר היה לנו מפגש עם הילד אצל איש מקצוע.

הבעל החליט להגיע עם הילד באופניים. עד כאן מתוק וחמוד. הגיעו רכבו על הכביש (אני רועדת מפחד שיקרה להם משהו), קשרו את האופניים. הגיעו בזמן.

אני בינתיים חיפשתי חניה. לא מצאתי. חניתי בסוף בחניון רחוק והגעתי באיחור. מבטים של "אמרתי לכם" ו"מגיע לך" רגילים.

בדרך חזרה אני מגלה ששכחתי כרטיס אשראי ואי אפשר לצאת מהחניון הזה בלעדיו. אני כותבת לבעלי שיבוא להוציא אותי מהחניון והוא שלח אותי להסתדר לבד ולנסות לשלם עם הפלאפון ושזה בעיה שלי שבכלל יצאתי עם רכב למקום שלא צריך. טוב, ניסיתי וזה עבד בסוף. אבל הרגשתי כל כך רע עם הסיטואציה. הייתי שם לבד ואף אחד לא בא לעזור לי רק בגלל ש"העזתי" לצאת עם רכב לארוע.

מאז שהבעל נתפס לאופניים הוא והילד הבכור חוגגים על זה. זה ממש נחמד שאבא ובן רוכבים, אבל שאר הדברים שקורים. הוא לא מוכן יותר לקחת את האוטו למוסך כי הוא "שלי" (מי בדיוק סוחב לו את הקניות?) וכל מיני דברים כאלה. אז כאילו הוא לא מפריע לי לנהוג אבל בפועל הוא משאיר אותי לבד עם הארוע, ועם להעביר טסט, וכל הדברים האלה.

אי אפשר לטייל כי צריך להביא את האופניים (אני לא יציבה וכבדה מכדי לרכב עליהן) ואחרת הם פשוט לא רוצים לבוא. אין לי כח להיסחב באוטובוסים או לחכות להם וללכת אליהם, פשוט לא רוצה.

אויש נשמע לא פשוט בכלל.קל"ת

מבינה מה את אומרת, הוא סוג של מפעיל עלייך מניפולציה.

זה כמו הרי שזוג נשוי 2 הצדדים מכבסים את הבגדים של שניהם, שוטפים כלים של שניהם ולא כל אחד כשלעצמו. כך גם לגבי הרכב..גם אם כביכול בשימוש הוא רק "שלך" הוא כן צריך לשתף פעולה בתחזוק שלו ולסייע לך כשאת עם הרכב.

ניסית לדבר איתו שיחה נינוחה וגלויה על העניין?

בלי להכנס לסוגיות, זה מעבר לג.ג רגיליםהעני ממעש

ממה נובע

מה עד כעת התול של הבית

והיחסים ביניכם ועם / מול הילדים

כדאי לעבוד בשני כיוונים:נגמרו לי השמות

הכיוון הראשון - בינך לבין עצמך פנימה.

לנסות לראות רגע את המעבר, את הבפנים של בעלך.

כיוון שנשמע שנוצר אצלך מעין ציור של הדבר עצמו "להיות ירוק" כמשהו שלילי או לפחות לא חיובי, והמוח מצמיד לכך את המילים "ירוק משוגע" / "הסיפור הירוק... וכל זה" כלומר יצירת משמעות של איזה משהו לא הכרחי במקרה הטוב ומעצבן, שטותי, מוגזם, "חופר", ומיותר במקרה הפחות טוב.

עצם הגישה והתפיסה שיש לנו במוח על הדברים יכולה להקרין גם פנימה באיך נחווה כל דבר שקשור לזה, וגם להקרין החוצה בפן הזוגי באיך בן/בת הזוג ירגישו שאנחנו חושבים על הנושא.

והכל כמובן קשור להכל.

לכן מיקוד רגע פנימה להבין - על איזה צורך פנימי זה יושב לבעלי?

איזה ערך הוא רואה בכך, בפנים של זה?

(למשל ערך של שמירה על הסביבה, של גדילה כאדם שלפתע דברים חשובים שלא ראיתי קודם או לא ייחסתי להם חשיבות קודם תופסים מקום, ואני כבןאדם משתנה ומתפתח בוחר רגע לעצור ולתת מקום לערכים האלה שבתוכי, וכן הלאה...)

איפה אני יכולה דווקא להעריך את הצעד הזה שלו, לראות בו שורש חיובי של ערך או אידיאל שהוא מנסה לממש כך?

וגם לעשות את אותו דבר על עצמך.

על הצרכים שלך כאן.

מיקוד פנימה ולראות - ואיפה כאן הצרכים שלי?

מהם כאן הערכים שלי?

מה כאן חשוב לי ויקר לי?

(למשל אם זה ערך של שותפות, ביחד משפחתי, יכולת לצאת בהרכב משפחתי בקלילות יותר כדי ליצור זמן וחוויות זוגיות ומשפחתיות, ערך של ניראות וכן הלאה...)

לאחר מציאת הצורך והערך הפנימי של כל אחד מכם ניתן להתקדם הלאה ביתר בהירות.

וכאן זה הכיוון השני: בינך לבין בעלך. כלומר בדינמיקה הזוגית.

כאן כדאי (שוב, לאחר שמבוררים ומעובדים עם עצמנו, כל אחד עם עצמו ועם הערכים והצרכים שלו, במובן היותר פנימי של הדברים) לפתוח בצורה מסודרת ובתקשורת מקדמת את הנושא הזה של "הירוק":

כלומר ממש ליצור מרחב שיחה רגוע, בפניות שלמה, ופשוט לשמוע ולהשמיע אחד לשנייה ואחד מהשנייה.

לשמוע, לעומק, להבין, לעומק, לתת ניראות לכל הבפנים הזה שבסעיף הראשון, לשמוע מבעלך למה (ל' בקמץ) זה בכלל חשוב לו? מה שם משמעותי עבורו? מה זה גורם לו להרגיש?

וחשוב שההבנה וכל השיחה תהיה אצל שניכם ממבט סקרן שבא להקשיב לשני/ה על מנת להקשיב, ולא להקשיב על מנת לענות ולא ממבט ביקורתי/מאשים.

וכמובן לאחר שאת שומעת זאת מבעלך - תאמרי גם את את כל הלמה שלך - את כל מה שזה גורם לך להרגיש, את כל מה שחשוב לך, את הלב שלך.

ובאמת לזכור שאנשים גדלים, משתנים, מתפתחים, וזה בסדר גמור שערך שלא היה עד עכשיו בקדמת הבמה אצלנו פתאום כן יהיה. זה לא משהו רע, אלא גדילה והתפתחות.

לכן לראות זאת ברובד היותר פנימי של מציאת המשמעות וכל הפנימיות של הדברים אצל בעלך יכול לעזור גם לך וגם לו וגם לכם כזוג.

ועל גבי זה ודאי גם למצוא את הערכים שלך ולתקשר אותם נכון.

ובצורה כזו, שאתם מתקשרים את הלב, בשפה של צרכים, בשפה של דיוק צרכים וערכים ומבט פנימה יותר ולא רק לרובד החיצוני - ניתן להגיע גם לפתרונות שיהיו טובים ונכונים *לשניכם*.

כלומר למצוא כאן את ה*גם וגם* ולא את ה"או או". למצוא איפה גם בעלך מרגיש שהערכים שלו יכולים להתקיים, וגם את מרגישה שהערכים שלך ומה שחשוב לך יכול להתקיים, יחד. ולא אחד על חשבון השני.

ב"הצלחה רבה יקרה

ומוסיפה דוגמא מהדברים שכתבתנגמרו לי השמות

לאיך זה יכול להיראות בפועל:

יש בדברים שכתבת הרבה מאוד תתי נושאים שכדאי לפתוח כל אחד מהם בצורה מסודרת.

גם העניין עם החניון.

גם העניין עם המוסך.

גם העניין עם הטסט.

גם העניין עם הטיולים.

גם העניין עם הנסיעות באופניים על הכביש שזה מפחיד אותך.

וגם העניין עם הנסיעות בכלל.

ממש לתת לכל אחד מהם מקום לעומק שבו שניכם מספרים מה חשוב לכם בכל דבר ואתם מוצאים את הפתרון שנכון לשניכם ולמשפחה כולה. שוב עם הרבה וניראות לצרכים של כל אחד ולמשמעות פנימה של הדברים כמו שפירטתי בהודעה הקודמת.

אז אם ניקח לדוגמא רק את עניין המוסך או הטסט,

כתבת: "הוא לא מוכן יותר לקחת את האוטו למוסך כי הוא "שלי" (מי בדיוק סוחב לו את הקניות?) וכל מיני דברים כאלה. אז כאילו הוא לא מפריע לי לנהוג אבל בפועל הוא משאיר אותי לבד עם הארוע, ועם להעביר טסט, וכל הדברים האלה."

אם נבודד רגע את הצרכים של כל אחד מכם:

את:

רוצה שותפות (כמו שהייתה לך עד עכשיו) עם לקיחת האוטו למוסף ולהעביר אותו טסט. אלו דברים שמאוד עוזרים לך שבעלך עושה ומוריד מעלייך ולא את צריכה לעשות אותם. יכולים להיות כאן עוד צרכים כמובן, אבל גם אם זה "רק" זה זה בסדר גמור. מותר לך להרגיש ככה ומותר לך לרצות עזרה ממנו בדברים האלה.

ובעלך:

יש משהו פנימי בתוכו שגרם לו לרצות להשתדל יותר בנושא השמירה על הסביבה והירוק, לכן מבחינתו לא כדאי אוטו, ומכיוון שאת רוצה עדיין את האוטו זה כמובן בסדר, אבל אולי הוא לא רוצה להיות "חלק" באוטו הזה שעבורו מסמל כרגע את האי-שמירה על הסביבה כמו שהיה רוצה לשאוף אליו. וזה גם בסדר גמור. מותר לו שיהיה לו ערך כזה ומחשבה כזו ורצון כזה.

אבל מה עושים כאשר זה מתנגש?

מה עושים שאם הוא לא לוקח את האוטו את נפגעת מזה ומרגישה לבד בודדה במערכה?

כאן באמת חשובה גם הניראות וגם התקשורת במציאת מה נכון לכם כאן.

אבל מתוך מקום שכן רואה ומכבד אחד את הצרכים של השני/ה. אחד את הערכים של השני/ה.

בעלך אותך ואת הצורך שלך בשותפות ולא להיות בודדה ולבד במערכה

ואת אותו ואת הצורך שלו להשתדל ככל יכולתו לשמור על הסביבה ועוד כל מה שיש שם בפנים, למצוא עוד את הערך שיש לו שם והמשמעות שיש לו שם.

כמו שקול פנימי בתוכך רוצה לומר לו: "בעלי היקר. אני מרגישה ככה כל כך לבד מאז שאתה לא רוצה את האוטו. ממש ממש לבד. בודדה במערכה ונשארת לבד ומאחור עם כל כך הרבה דברים ומקומות. עם האוטו, עם הטיולים, עם ההרגשה הזו שאני לבד. וזה מכאיב לי מאוד. אני לא רוצה להיות לבד, אני רוצה אותך איתי."

וקול פנימי בתוך בעלך שרוצה לומר לך: "אשתי היקרה. אני עובר כרגע דברים עם עצמי, וחלק מהתהליך שאני עובד חידד לי ערך או אידיאל שיש לי פנימה של לשמור על הסביבה וכל החשיבות והמשמעות של זה. זה כ"כ בוער בי כרגע ואני מנסה להשתדל כמה שאני יכול. נכון אני רק אדם אחד אבל ממש חשוב לי להשתדל כמה שאני יכול בשביל העולם שלנו, והעתיד של הילדים שלנו. ואולי יש לי שם עוד עומקים שמבקשים לצאת ולקבל ניראות והייתי רוצה לספר לך אותם, לספר לך את הלב שלי פנימה ומה עובר בתוכי פנימה והייתי רוצה שתראי את זה, שתראי אותי. ותמשיכי להעריך אותי גם אחרי שתדעי, כי חשובה לי ההערכה שלך אותי כאדם, זה מאוד יקר לי".

ואז על גבי הניראות הזו אפשר לחשוב יחד:

אולי אני הבעל כן אקח את האוטו למוסך, למרות שאני לא רוצה אוטו, אבל כן כדי לעזור לאשתי ולהקל מעליה ולתת לה את ההרגשה שהיא לא לבד כי זה משמעותי עבורה?

אולי אני האישה אשלם לאיזה אדם שמעביר את האוטו טסט (יש אנשים שממש עובדים בזה ויש לכל מוסך כמעט איזה מישהו כזה שמעביר את הרכבים טסטים) וכך גם אני לא אצרך להעביר וגם בעלי לא?

וכן הלאה לחשוב על פתרונות נוספים שיכולים להתאים לכם כאן.

תודה על זה !אנוני.מית

עכשיו כשאני מתייחסת לזה שוב אני חושבת שאולי זה נושא שהוא נפגע בו עד שהוא שינה כיוון ונהיה ירוק. כתבתי פה למטה. סחבתי הריונות קשים וכאלה והייתי זקוקה לאוטו בשביל פשוט לחיות. מדי פעם הוא היה לוקח את האוטו לסידורים אבל המשמעות של זה הייתה שהייתי תקועה יום שלם בבית ואף אחד מאיתנו לא אהב את זה.

אני אכן בודדה במערכה. לפני כן הרגשתי שהוא תומך בי ומחזק אותי ועוזר לי בזה שהוא מוותר על האוטו ועכשיו בעצם הוא פשוט ויתר עליו סופית ואז אני לבד "עם הרכב הזה שלך".

בשמחה, ואכן כדאינגמרו לי השמות

תמיד לצלול יותר לעומק של הדברים, כי בד"כ ההתנהגות או האמירה שאנו פוגשים ופוגשות מבחוץ זה רק "קצה הקרחון" ורק המעל לפני השטח של סיפור יותר רחב ויותר עמוק שנמצא שם מתחת לפני השטח.

וכאשר מצליחים לראות אותו בבהירות ובהבנה עמוקה זה עוזר גם להבנה עצמה כמובן, אבל גם לקירבה ואפילו גם לפתרונות.

לכן גם כאן, כדאי מאוד לשוחח בנינוחות עם בעלך על כל המקום הזה גם אצלו. ממש מההתחלה כמו שכתבת. ואיך הוא הרגיש, ואיך הוא מרגיש בהווה, ובכלל כל מה שיש בתוכו בנושא הזה, והמבט הסקרן והמשקיב הזה יכול לפתוח המון. ממש המון. וכמובן גם את לו

תגובה מהממת!יעל...

התגובה היחידה בעיניי בשירשור הזה, שבאמת מקדמת

ויכולה לתת כלים מעשיים לפותחת.

בניגוד לשאר התגובות, שרק מעצימות את הכעס והתסכול כלפי הבעל..

תודה רבה 🙏נגמרו לי השמות

סליחה שאני אומרפשוט אני..

אבל נשמע כאילו בעלך בן 16, הגיע לשלב שהוא צריך למרוד ולהרגיש מוסרי ונעלה, וכמו בן 16 טיפוסי - אין חשיבה על ההשלכות, הנפגעים והמציאות.

אולי הוא מזהם פחות את העולם, אבל אשתו עצובה ותקועה עם הרכב בחניון. באיזה עולם ערכי מעוות זה עדיף?

שמחה שיש קול שאומר את זהמישהי נשואה

יש נטייה כל הזמן לצייד את האשה ב:

תבדקי עם עצמך בלה בלה בלה....

ואולי לפעמים יש בעל שמתנהג לא בסדר?

בדיוק כמו שיש מצב שאשה מתנהגת לא בסדר?

ולא לא תמיד זה עניין של

בוא תבדוק עם עצמך איפה אתה צריך להשתנות

חוץ מהילד הזהנפשי תערוג
עבר עריכה על ידי נפשי תערוג בתאריך ג' בכסלו תשפ"ז 2:14

איך הוא "מזיז" את שאר הילדים ממקום למקום?

כי גם אוטובוס מאוד מזהם.

או שהוא ירוק ומתחסד על חשבונך ועל חשבון הילדים.

להעביר טסט,

תני למוסך לעשות את השירות הזה.

יעלה עוד כמה מאות שח אבל יהיה לך ראש שקט.

ותשלחי אותו לעשות קניות בסופר עם אופניים.

הוא מכבס את הבגדים?

הוא יודע איזה זיהום סבון הכביסה מייצר?

נכנס לשירותים? זה גם מזהם

גם לשטוף ידיים וכלים עם סבון.

אם ירוק, אז עד הסוף. לא?

מזון. גם אם הוא אורגני. ממש מזהם בתהליך היצור

עדיף ללכת ללקט עשבי בר.

אבל בתכלס,

כדי לא להתכנס רק בכעס עליו

תנסו יחד להבין מה מפעיל אותו לדבר הזה?

רצון בחופש?

רצון לשמור על הכדור?

להיות מוסרי יותר?

חיסכון כספי?

רק אחרי שתבינו את היסוד לכך,

תוכלו למצוא את עמק השווה בניכם

יש לי שאלה מעניינת לפנימשה

לפני כל הסיפור הירוק הזה - איך היו היחסים בניכם?

כלומר, יש לכם רכב אחד. אני מבין. אתם שניים. יש לכם ילדים. איך הייתה הדינמיקה שלכם?

איך הדינמיקה עם הילד?

הרכב היה בעיקר אצליאנוני.מית

הוא היה רוצה ליסוע איתו לעבודה ואני הייתי צריכה אותו כדי להקפיץ ילדים למסגרות ולחוגים. אז הוא נסע באוטובוסים ודי קיטר על זה.

מתישהו הוא עבר לאופניים והאמת שטוב לו. יוצא מוקדם בבוקר בבגדי ספורט ומתקלח בעבודה. ממש גילה את האור .

בתרגום לעברית פשוטהמשה

הירוק הוא ככל הנראה (בהסתייגות, בלי להכיר אותו) קשקוש שהוא מספר לעצמו כדי לא להודות שאין לו כח להתעמת איתך או שהוא הבין בשכל שאת זקוקה לרכב יותר ממנו ואין לו כח להתמודד עם זה.

כלומר לא איתך - הוא לא יכול לקחת לך את האוטו כי את (כמו שכתבת בעצמך פה למעלה) בהריון וסובלת. אז הוא מבזבז זמן ומתעצבן ובסוף זה מגיע לידי אין לי כח לאוטו הזה בכלל. אידיאליזציה למצב שהוא בקונפליקט פנימי מולו.

  1. הוא לא יבקש ממך את הרכב כי כל מה שהסברת פה שאת זקוקה לו. הוא יודע את זה .

  2. אבל הוא ימשיך לכעוס. הוא לא ויתר בלב שלם. הוא בעצם נכנע

הוא פשוט כועס בשקט וזה מתבטא ביחס שלו לכל הסיטואציה.

הוא רצה את האוטו, לא קיבל, אז הוא מצא לעצמו פיתרון אחר נפלא (שעושה לו גם בריאות ואושר בחיים, שעה רכיבה בבוקר זה בריאות ממש, טוב, חוץ מאוגוסט) ועכשיו הוא חוזר בתשובה שגילה את האור ואומר שאף אחד לא צריך מכוניות רק כדי שהוא לא יצטרך להתעמת עם הצורך והרצון שלו שהוא בעצמו לא מעיז להעלות.

ועכשיו הוא יתחיל למצוא לעצמו אימוני כושר ותחרויות אופניים רחוקות כדי לעשות אידיאליזציה מהסיטואציה. וזה נפלא כי הוא יהיה גבר בריא ואולי גם הבן שלך יצטרף אליו לזה.

מה מצב השיח ביניכם?shindov

לענ"ד, תפנו לרב בעל השכלה במדעי הטבעshaulreznik
עבר עריכה על ידי מנהל בתאריך ז' בכסלו תשפ"ז 1:35

למשל רב שיודע דבר או שניים על פיזיקה, זיהום אוויר וכיו"ב. אולי הוא יצליח לרסן את בעלך ולעזור להגיע לעמק השווה.

מה עניין להכניס ולערב רב?זמירות

במסגרת לימודי ההסמכה הסטנדרטיים לרבנות לא לומדים כלים טיפוליים או מקצועיים לפתרון סכסוכים זוגיים

הם צריכים ייעוץ זוגי מקצועי - ואכן ניתנה כאן (לעיל) התייחסות של יועצת מקצועית מנוסה מאוד

נכון, אבל יש כאן היבטים מדעייםshaulreznik

נניח שמראים לבעל ה"ירוק" באותות, במופתים, במחקרים ובגרפים, שהמכונית המסכנה שלו לא בדיוק תמיט שואה על כדור הארץ, ושאם הוא רוצה להיות עקבי, עליו לוותר על שימוש בחשמל ובשאר הטכנולוגיות?

שוב, מה הקשר להיות האדם שמוכיח זאת בעל סמיכהזמירות

לרבנות ונושא בתואר רב?

איך רב קשור לעניין?נפשי תערוג

גם שאתה הולך למוסך אתה מחפש מוסכניק שהוא רב?

גם רופא שהוא רב?

למה לא רופא שהוא מוסכניק?

אוליקל"ת

רק בגלל שהרבה פעמים דוסים יותר מחזיקים מדמויות רבניות.

לא שאני מצדיקה את הגישה או חושבת שזה נכון..

יש כאן ממד דתיshaulreznik

בבחינת "דייך מה שאסרה עליך התורה".🙂

מי אמר שהוא עושה את זה בגלל סיבה דתית?נפשי תערוגאחרונה

קפצתי לשאלה מהפורום השכן..פצלשן

איך יודעים מהי רמת המשיכה המספיקה בשביל להחליט להתחתן?

במשך מספר שנים שאני מחפש, הספקתי לפגוש כאלה שהיה ברור לי מהתחלה שיש לי אליהן משיכה חזקה.

לעומתן, היו כאלה שאהבתי אותן מבחינת אופי, וגם המראה היה אחלה, אבל לא הרגשתי משיכה חזקה אליהן (וכמובן לא היתה שום דחייה. כנראה, זה פשוט לא היה הסגנון שמדליק אותי באופן טבעי). כן היה לי רצון לתת חיבוק פה ושם, אבל לא היה לי רצון חזק להתקרב אליהן או לגעת בהן, גם אחרי חודשיים-שלושה. מישהו אמר לי שזו משיכה מספיקה בשביל להתחתן. כנראה שלדעתו המשיכה תתפתח אחרי החתונה, אחרת לא מבין איך זה מספיק. אבל מי אמר שהיא באמת תתפתח? ואולי היא לא?

ברור לי שעם אחת אני ארגיש משיכה חזקה ועוצמתית יותר ועם אחרת משיכה פחות חזקה. השאלה מה הרף הנדרש בשביל להחליט להתחתן?

ועוד שאלה בתור בעלי ניסיון.. ייתכן שלפני החתונה תיהיה משיכה חזקה ואחרי החתונה יתברר שאין באמת משיכה? ולהיפך גם ייתכן?

>>שימושית

לגבי השאלה האחרונה- משיכה זה דבר דינאמי ויכול להיות מצב שהיה משיכה לפני ואחרי החתונה לא ופחות מזה, וכמובן להיפך.

אם יש דחיה ואפילו אם פשוט אין משיכה אז לא חושבת שאפשר וראוי לבנות על אחרי החתונה אבל אם זה רק לא משיכה חזקה אני לא חושבת שזה נכון להוריד על זה.\

נסיוני האישי - שלא בהכרח משליך על מקרים אחריםהברדיצ'בר

אני רק יכול לשתף שהייתי באותה התלבטות כשיצאתי עם מי שהפכה לאשתי, ושההתלבטות האחרונה שנותרה לי לפני שהצעתי נישאוין היתה סביב השאלה האם רמת המשיכה כלפיה מספיקה. ובפועל - מהר מאד אחרי החתונה כל החששות התפוגגו. וגם כיום, אחרי סך שנים וסך לידות - אני לא יכול לדמיין משיכה חזקה יותר לאשתי. היא בעיניי יפיפייה ומושכת ברמה הגבוהה ביותר.

גם אצלי זה הדבר היחיד שאני מתלבט עליופצלשן

אז מה עזר לך להחליט שזה מספיק בשביל להתחתן?

כמה דברים עזרו ליהברדיצ'בר

קודם כל אני רוצה לענות על שתי שאלותיך האחרונות שהצגת בפתיחת השרשור:

כן, וכן.

לכן מה שעבד לי - לא בהכרח יעבוד לאחרים.

ובכן, מה עזר לי?

קודם כל הרבה תפילות וביטחון ב-ה'.

דבר שני - מוכנות נפשית לתת הכל ולבנות קשר של אהבה ונתינה והתמסרות גם על הצד שהמשיכה תתברר כקטנה ממה שאליו ציפיתי. וזה בנוגע גם לציפייה של המשיכה שלי כלפיה, וגם שלה כלפיי. ברוך ה', לא התאכזבתי.

ודבר שלישי - חישוב הסיכויים, האם במכלול העניינים/תכונות ושיקולים סביר להניח שאצליח למצוא מישהי אחרת טובה ממנה. ועבורי התשובה היתה ברורה שאין כמעט סיכוי לכך.

גם בכל דבר לא מושלם שראיתי אצלה - ערכתי השוואה בינה ובין דמות דמיונית של האשה המושלמת שאותה כיניתי - 'דמיונה' - וכל פעם הזכרתי לעצמי שדמיונה היא דמיונית והסחתי את דעתי מהנושא.

לא כל כך הבנתיפצלשן

החלטת להתחתן בידיעה שאולי לא תיהיה משיכה?

תפילות, מוכנות נפשית וחישוב סיכויים יכולים לעזור להתלבטות באופן כללי.

אבל אם יש נושא ספציפי שייתכן והוא חסר, איך הנ"ל עוזרים לפתור את ההתלבטות? צריך לתת לנושא מענה ספציפי..

היה ברור לי שתהיה משיכה,הברדיצ'בר

רק היה לי חשש שזו תהיה משיכה ברמה נמוכה, שאולי תהיה בבחינת 'פוחת והולך' עם הזמן.

ברוך ה' לא היה כך. אך אני מרגיש שהנכונות שלי להסתפק בפחות היתה מועילה לי במידה וחששותי היו מתממשים. אך חשוב לי להדגיש - אצלי זה לעולם לא הגיע למצב שהיה צריך לעמוד למבחן.

אם אתה מרגיש 'שיכות' אליה, זה בהחלט מספיקהסטורי

לא אומר להתחתן בלי רצון, בלי שמרגישים קשר נפשי. אבל לפעמים מרוב התבחבשות בכל מיני הגדרות סתם נתקעים ומסתבכים.

אם אתה מרגיש שיכות, חיבה, טוב לך איתה, יש לך צפיה לפגישות ולשיחות הטלפון - יש את זה. מעולם לא העסקתי את עצמי כרווק בשאלות הללו ויש משיכה, בהחלט.

כמובן, העבודה האמתית היא אחרי החתונה. כשיש מתחים, המשיכה יורדת וכשיש השלמה ושמחה הדדית - גם המשיכה עולה.

אתה חושב שהיא תישאר צעירה ונאה?אריק מהדרום

הבט על חמותך לעתיד, זו האידיקציה הטובה ביותר לאיך שהיא תראה בעוד 30 שנה.

הבט על אם חמותך לעתיד, זו האינדיקציה הטובה ביותר לאיך שהיא תראה עוד 60 שנה.

איך זה קשורנעמי28

כשאישתו תהיה בת 60 גם הוא יהיה בן 60 אחרי זוגיות ארוכה וקשר עמוק ואחר.

כרגע הוא מתחתן עם מה שהיא היום, והשאלה שלו סופר לגיטימית וחשובה.

זה באמת נושא שלוקחים עליו סיכון בעולם הדתי ומקווים לטוב.

יש משהו בדברייך, מצד 2 גם בקשר לקראת נישואין אפשרמתוך סקרנות

לנסות להתחבר למכלול של האישיות, ולראות אם זה מגביר משיכה.

אני כמובן לא המומחה הגדול, ואלו שאלות שגם אני שואל את עצמי, אבל מרגיש שיש לכל הפחות איזו שהיא בחירה גם בנושא זה...

מאוד אינדבדואלישבורת,לב

אני אישית לא הייתי מתחתנת ככה בשום אופן וגם לא הייתי מתקדמת.

אבל זה לא משנה מה כל אחד אחר מרגיש, משנה רק מה שאתה.

אם הייתי במקומך הייתי משקיעה בבירור עם מטפל לפני הכרעה כזאת גורלית.

צריך להיזהר עם מטפלים..קל"ת

לבדוק לפני ולפנים למי הולכים..יש כאלה שרק עושים נזק..

צודקת. ורק אעיר בהקשר זההברדיצ'בר

שגם מטפלים תותחים ומומחים עלולים לטעות לפעמים.

ובוודאי שאפשר גם לטעות ביישום של ההדרכות/ העצות שלהם.

דוגמה מהמקרה שלי:

התסביך אליו אני נקליתי כחודש לפני שבחרתי להתארס התעצם פי כמה בעקבות הרצאת זום בו אמרה מטפלת ותיקה ובעלת מוניטין דברים לא מדוייקים בנוגע להבדל בין משיכה אצל בנים ובנות: שאצל בנים זה כביכול ברור ודיכוטומי, ומתברר בצורה ברורה תוך פגישות ספורות. בעוד אצל בנות - זה נזיל ומשתנה וכדאי לתת צ'אנס וכיוצא בזה.

כמה סרטים אכלתי בגלל הדברים האלה, ממטפלת שלמען הסר ספק - אני עדיין מחזיק מאד ממנה וחושב שהיא תותחית על בתחום שלה. אגב גםם קיבלתי ממנה (לא באופן פרטני) הרבה מאד כלים טובים ותובנות חשובות בתקופה שיצאתי.

סקרנת אותי, פניתי אליך באישי ברשותך.מתוך סקרנות

מאוד להזהר. נכון.🍀שבורת,לב

זאת שאלה לגבריםנעמי28

אני מניחה שזה שונה מנשים

מהצד שלי הספיק לסמן וי על משיכה בדייטים,

לא הגדרתי כמה ומה החוזק שלה, לי זה עבד.

וזה לשני המינים- גם לזוגות אוהבים עם כימיה טובה המשיכה משנה צורה כל הזמן וצריכה תחזוק, שלב הפרפרים והצפת ההורמונים מוגדר בערך כ3-4 חודשים. לאחר מכן המשיכה תלויה באיכות הקשר מבחינה רגשית ופסיכולוגית

צודקת בהחלטהברדיצ'בר

משיכה היא נדבך חשובשוקולד פרה.

אבל לדעתי הנשית, היא לא הכל.

אולי אצל גברים המשיכה היא הלב של הקשר, אבל גם אז- מי ערב לך שהיא תאהב מגע? שהיא תרצה את אותה רמה של קשר פיזי כמוך?

זה מאוד מתסכל עבור חתן צעיר לגלות שיש משיכה, אפילו בעוצמה, אבל שהצד השני פחות בעניין של מגע.

לכן, השאלה צריכה להיות,

ואני אכתוב פה קצת חשוף, מקווה שהמנהלים לא ימחקו אותי-

היא האם היא סגורה בקשר למיניות, או יותר פתוחה ובקשר (עם עצמה) בנושא.

עד כמה היא נינוחה בקשר לזה. לא נבהלת או בורחת או פוערת עיניים.

זה משהו שאפשר להרגיש אותו, וזה משהו שבעיניי כן שווה לדבר עליו בשלבים מאוד מתקדמים של הקשר.

אני מכירה נשים שלא סובלות מגע.

זה משהו שהן לא יגידו אותו בפגישות, אבל זה קריטי ממש לחיי נישואין.

זה משהו שהופך אח"כ לפצע עמוק בזוגיות. כי באופן טבעי, כשמתרגלים אחד לשני והחידוש פג, מה שנשאר זו הנטייה הטבעית של הנפש.

ואם הנטייה הטבעית שלה זה לריחוק גופני- זה מתכון לתסכול של שנים...

מיניות ומשיכה הופכים אחר כך לסוג של תקשורת. זו תקשורת שמשלימה ומעמיקה את התקשורת הקיימת.

יש ביניכם צחוק, כיף, הומור, פתיחות, עניין זה בזו- זה הלב.

יש משיכה אבל מרחק וקצרים בתקשורת- הקשר ייטה יותר לכובד וכך גם ברובד הגופני.

מקווה שהועלתי

לא חושבת שבחורה בהכרח יכולה לדעת על עצמהפצלושון

לפני החתונה, כשהיא עוד לא הייתה בקשר זוגי

זה אפשרי, בוודאישוקולד פרה.

אפילו אפשר להרגיש בזה. אבל זו באמת שאלה של בשלות.

תכלס אתה לא מגנט והיא לא ברזל.שוקו.אחרונה

משיכה חזקה או חלשה היא בראש וחולפת. השאלה היא התאמה בסיסית ורצון לקשר ושותפות. במשך הזמן נבנית הערכה עמוקה האחד לשניה וממילא הרצון להתקרב.

אין הבטחות בתחום רק רצון אמיתי וכנה לעשות עבודה רצינית ולהשקיע בקשר עד גיל 99

חבוטנפש חבוטה

מרגיש כל כך חבוט

מכל הבחינות.

נפש

גוף.

ורוח.

זוגיות בסימן שאלה ענק

תפקוד בסימן שאלה ענק

איך קמים כל בוקר?

לא מרגיש אבא

לא מרגיש בן זוג

לא מרגיש.

פרקתי.

דבר אלינו איש יקרדי שרוט

בתרגום לעברית שלימשה

אני גרוע בתור (אבא|בן זוג|מתפקד)

מי אתה בכלל? אתה מסתכל על עצמך מנקודת המוצא של עצמך או מנקודת המוצא של אנשים אחרים סביבך?

בהחלטנפש חבוטה

זוכר ויודע מה היו היכולות שלי

מנקודת המבט שלך או שלהם?משה

מתי זה התחיל?משה

ומי הפעיל אצלך את כל המנגנון הזה של "דחוי" ו "חבוט" ו"כושל"? זה לא תמיד היה שם.

לא אמרתינפש חבוטה

את המילה דחוי.

לא מרגיש גם כזה

אז בסדר. חבוט וכושלמשה

והכי חשוב

בהצלחה !

תודהנפש חבוטה

זה עדין כואב גם כשאתה רושם את זה

שתדע שיש עוד כליםמשה

אני לא חופר פה יותר כי לא הוגן לעשות לך את זה, אבל יש דרך להתמודד עם המצב הקיים

ורגשות תמיד מותר להרגיש. לא לשפוט אותם. זה לא "אני חבוט" אלא "אני אדם רגיל ויש בי עכשיו מחשבה ורגש שאני חבוט".

אם יש יכולותשבורת,לב

אפשר לחזור אליהם,

זה מצב הרבה יותר טוב מאחד שאין לו יכולות.

יש זמנים כאלה של עייפות.

מותר להיות מותש ולנשום לרגע מהכל.

טוב שאתה מדבר על זה.

איזה כאב.שוקולד פרה.

גם לי היו תקופות חשוכות כאלו.

תנסה להיזכר בעצמי המיוחד שלך. מה אתה מביא לעולם?

ועוד משהו- יש מישהו שיודע על מצבך?

תודהנפש חבוטה

כן יודעים.

אנשי מקצוע.

מנסה להיזכר מה הבאתי לעולם

הייתי שםוהנה חלום

לאחר המילואים הבלתי נגמרים ולא הצלחתי לחזור לעצמי, לזוגיות ולהורות. הבור חשוך מאוד אבל יש תקווה.

לצד הטיפול אישי ומשפחתי, לי אישית מאוד עזרו הטיפולים גופניים-רגשיים כגון Rebirthing ויוגה-תרפיה.

זה מעולה שאתה בטיפול, אל תשכח שיש תקווה וצמיחה בסוף

כמה כואב וקשה נגמרו לי השמות

שולחת חיזוק גדול ותפילה שתראה ישועה שלמה במהרה ממש בכל התחומים, בחסד וברחמים ובטוב גלוי ב"ה 🙏

וטוב שכתבת שיש לך ליווי ועיטוף מאנשי מקצוע, זה מאוד חשוב שתרגיש שיש לך את המענה ואתה לא לבד, ומקבל כוח והכוונה וליווי ועיטוף וכלים.

שיהיה רק טוב ב"ה

ושיכנס עוד ועוד אור לחיים ותוכל להביט אחורה ולראות איך גם מהתקופה הקשה והחבוטה הזו אספת עוד לימוד ועוד צידה לדרך שעוד תעזור גם לך וגם לסובבים אותך 🙏

ובינתיים להתחזק גם בכל מה שנותן לך כוח אמיתי, ובחוזקות ובעוצמות ובטוב שיש לך ובך, ובטוב שכן נוכח כרגע בחיים, ולראות מה עוד יכול לחזק שם.

תודה רבהנפש חבוטה

מעריך את המילים

כמה זמן זה ככה? נשמע קשה ממשלאחדשה

יודע לומר נק' מפנה?

מספרנפש חבוטה

נקודות מפנה..

רצף של דברים קשים ומאכזבים

מה קרה? ומה קורה?shindov

הרבה דברים קרונפש חבוטה

כרגע בעיקר דעיכה נפשית.

לפנות לנשים באישי לא יעזור לך לפתור את הבעיותיעל מהדרום

זה אפילו יותר מזהמשה

עזבי את זה שיש פה נשים שלא אוהבות שכותבים להן באישי.

זה מהלך של יאוש. וגם מהלך שלא עובד.

הוא מגיע עם נפש ריקה וחבוטה. למה שמישהי תרצה בכלל להתכתבות עם אדם שנמצא במצב של אנרגיה מרוקנת וחלולה. לא מספיק הוא מרוקן, הוא ירוקן גם אותה?

מי הייתה פה ששיתפה צילום מסך של מישהו שהתחיל איתה גרוע והמשיך לכתוב לה גם כשהתעלמה?

זה היה אניאנוני.מית

וגם @נפש חבוטה התחיל איתי גרוע ברמה שפאדיחה לשתף צילום מסך.

גם איתיחושבת בקופסא

לפחות אני אגיד שהוא עזב אותי ברגע שביקשתי (שזה היה מייד).

זה נכון במקרה של שני רווקיםיעל מהדרום

לק"י

אצל אנשים נשואים זה לא שייך, גם אם הוא מלא חיות ואנרגיות.

לא שייך זה דבר אחדמשה

אבל זה גם לא עובד. אדם מרוקן הוא מרוקן בכל מקום. גם בבית שלו וגם בחוץ (ובטח גם בעבודה).

זה כל כך לא נכון מכל כך הרבה פרמטריםשבורת,לב

זה כ"כ מכעיס וכ"כ מצערנגמרו לי השמות

זה פשוט לא יאומן הדבר הזה.

אנשים כותבים כאן מצוקה על גבי הפורום,

באים אנשים טובים ונשים טובות להגיב, להתייחס, לפנות זמן, אנרגיה, מחשבה, לב, עונים להם מכל הלב והרצון שיהיה טוב - ובסוף מה מסתבר?

שיש כוונות שליליות ורעות מאחורי זה.

זה כ"כ מכעיס אותי הדבר הזה.

שמסתבר שהנה, גם כאן, הפותח שלח לכ"כ הרבה נשים באישי (גם לי שלח מסר אחרי שהגבתי ע"ג הפורום, ולא עניתי בכלל למסר כי זה כבר היה לי חשוד.) ועכשיו להבין שזה עוד אחת ועוד ועוד.

באמת. @נפש חבוטה זה פשוט לא!

אח"כ אנשים שבאמת צריכים עזרה ובאמת במצוקה - כבר יש ישר חשדנות לגביהם, כבר יש פחות רצון לעזור ולכתוב, כבר יש פחות אנרגיה ופחות כוח מכל המסווה הזה, מכל הפעמים (האינסופיות!) האלה שמישהו פשוט ניצל את הטוב לב של אנשים!

למה? ובשביל מה?

זה כ"כ מעוות

כ"כ לא שייך

כ"כ רע.

אתה לא פונה לאישה בפרטי, בטח לא אישה נשואה, בטח לא כשאתה נשוי, לא משנה כמה המצוקה שלך גדולה, לא לא לא.

לא זו הדרך.

ואתה לא יכול, פשוט לא יכול שזה יבוא על חשבון מישהי אחרת!

כמה שאדם יהיה לו חוסר או רע, זה אף פעם לא יצדיק פגיעה באחר, זה אף פעם לא יצדיק ניצול של אחר, זה אף פעם לא יצדיק שום מעשה לא מוסרי ולא טוב בשום דרך ובשום צורה שהיא!

באמת איך אפשר ככה לסמוך,

אני אישית כבר תקופה בוחנת כל הודעה שנכתבת ורק אם מרגישה שיכולה לתרום איכשהו מגיבה, וכ"כ הרבה פעמים לא, לא רק להודעות שלא בטוחה אם יכולה לתרום בכלל, אלא גם להודעות שמראש עלולות להיות חשודות.

ואז הנה כאן שוב הגבתי, ועוד אחרות ואחרים. והנה שוב. להבין שזו בסך הכל הייתה במה לניצול הזה של החמלה והאמפתיה של אנשים כדי לפנות בפרטי?!

לעוד אחת ועוד אחת ועוד?! נשים נשואות?!

זה פשוט עצוב. ומכעיס. וחבל.

וההיפך ממה שאתה ספציפית צריך כדי שיעזור לך

וההיפך מכל מה שכל מי שרק רצה או רצתה לעזור לך כאן צריכים.

וזה פשוט גורם לכל אותם שבאמת צריכים עזרה להיפגע ישירות ולא רק בעקיפין. כי אח"כ כבר גם בהם חושדים, וגם להם כבר אין את האמון המלא שהם זקוקים לו.

זה פשוט עוול.

רק משפט אחדמשה

בסיטואציות כאלה הרבה פעמים הכותב לא חשוב כמו הקוראים הסמויים.

אל תיפול רוחך. גם אם הוא לא ראוי, בטוח קרא את זה מישהו ראוי שגם אין לו אומץ לכתוב.

אני באמת כותבת גם לקרואים הסמויים, לכולםנגמרו לי השמות

גם למי שזה מכוון אליו ישירות וגם לכל מי שיכול אי פעם להיות רלוונטי לו.

ואתה יודע מה?

אם יש כאן קורא שאפילו יקרא את הדבר הזה,

שאם הוא אי פעם ירצה או ינסה לפנות בפרטי לאישה נשואה

שרק יעצור רגע ויחשוב

איך הוא היה רוצה שיתייחסו ויפנו או לא יפנו לבת שלו, לאחות שלו, לאמא שלו, לאשתו (לאשתו כתבתי בסוף למרות שבעיניי צריך בהתחלה, רק בגלל שרוב אלה שפונים מסתבר שלא הכי טוב להם עם האישה שלהם עצמם, באופן כוללני וברור ברור שיש יוצאי דופן, אבל רק למקרה כזה שלא "אכפת לו" מאשתו, כתבתי זאת אחרי הבת והאחות והאמא)

אבל למען ה', שיחשוב קצת מעבר

ככה היה רוצה שיתייחסו לבת שלו?

שהיא נשואה וגבר זר פונה אליה, מנצל את הלב הטוב שלה, את החמלה, את הרצון לעזור, ואם חסר לו בבית חמלה או משהו אז הוא לוקח ממנה, מאישה נשואה?!

רוחי לא נופלת, אבל כן זה מאוד מכעיס ומצער אותי.

יש לכל אדם את הדברים ש"בוערים בו" מאז שנולד, שהם חלק ממנו,

במקרה שלי אישית מה שהקב"ה נתן לי וברא בי מאז שאני זוכרת את עצמי זה את זה, באמת כל מה שקשור לאיש ואשתו. והבלעדיות של איש ואשתו. נאמנות. אהבה. זוגיות. זה בדם שלי בנשמה שלי גם מה יכול להיות ועד כמה טוב אינסופי יכול להיות בין איש לאשתו כאשר זה בטוב, וגם בעירה פנימית למחות על כל מה שעלול לפגוע בקודש הקודשים הזה. ולכן כי זה נוגע בי אני מגיבה.

על הרבה דברים אחרים אני לא מגיבה, בטח לא בכזו "בעירה".

כאן כן. זה מכעיס ומצער אותי מאוד.

הרוח לא נופלת חלילה, אני עדיין מאמינה בטוב של האדם באשר הוא אדם, גם בכוח התשובה, והכי באהבה ובשלמות ובבלעדיות שבין איש לאישתו.

אבל כן היה חשוב לי להגיב.

מאישה נשואה.קופסא מכסף

כמו שאת כותבת על אישה נשואה, כביכול שהיא דבר קדוש.

היא מקודשת לאדם שקידשה. היא לא דבר קדוש. אפשר לדבר אליה, להתייעץ איתה, ולקבל ממנה אפילו יחס ואהבה.

הקיצוניות של קידוש האישה הנשואה לעיני כל מביא לבעיות כמו,

הטרדות במקווה.

גילוי עריות במשפחה.

מרחב נשימה בבקשה, גבר לא חייב לעשן כל היום כדי לשלוט במה שקורה במרשתת. יש אפשרות להבליג ולחכות רגע אחד ולראות שזה לא כזה "מיני" מה שהאדם רשם, הוא פשוט מגמגם.

עשרת הדברות כוללות גם את "לא תרצח".

מה עישנת?נעמי28

לא הבנתי מה כתבת

ומה הקשר בין הסוף להתחלה ולאמצע

ולהסקת המסקנות

ובסוף מתגלה שאתה אישה נשואה שהיא גבר גרוש🏳️‍🌈

והדבר היחידי שמביא להטרדות - זה אנשים שמטרידים.

מה עישנתי?קופסא מכסף

מה לא עישנתי... זו השאלה.

א.נפש חבוטהאחרונה

📢📢📢 תזכורת חשובה בעקבות השרשור הזהנגמרו לי השמות

לאיך הודעה תמימה שמביעה מצוקה יכולה להיות בעצם במה מסוכנת מאוד לכל הנוגעים בדבר.

באיך כל מי שפותח שרשור, גם אם הלב יוצא אליו או אליה ומתוארת מצוקה קשה - יכולים בסוף לפנות בפרטי עם כוונות אחרות לגמרי!

תזכורת חשובה לכולנו. שוב.

על הסכנות כאן במרחב הזה.

לא משנה מי כותב.

לא משנה מה הותק שלו או שלה.

לא משנה אם מזדהה כאיש או כאישה.

לא משנה אם מתאר/ת מצוקה.

כל אלו הם לא ערובה שהכוונות והאמת אכן שם.

וכל אלו הם לא ערובה שאין מתחת לפני השטח כוונות אחרות.

לא לפותחי השרשור.

ולא למגיבים.

לא לכל מי שמנסה לראות מי יגיב (או תגיב לו) כאן

ואז לפנות אליה בפרטי

והכל במסווה של רצון לעזור ולהציל מהמצוקה

שכל מה שמתחת זה כוונה אחרת לגמרי!

ונשים טובות (ואנשים טובים במקרים אחרים) פשוט לא צריכות לחוות את העוול הזה שכל "חטאן" היה לב טוב ורצון לעזור או לחזק יהודי!

לא הן, ולא הפותח עצמו שזה ההיפך ממה שנכון לו, ולא אשתו של הפותח, ולא האיש של הנשים האלה, ולא הילדים של כולן, ולא מגיבים ומגיבות אחרים עתידיים שיתנו בהם פחות אמון מראש אפילו שבמקרה שלהם אין שום דבר פסול - פשוט כולם יוצאים נפסדים וזה עוול אחד גדול לכל הנוגעים בדבר!

אז בכוונה משאירה את ההודעה הזו

עם כל ההתפתחויות שלה

עם כל העדכונים של נשים באופן ישיר ומכלי ראשון על הפותח שפנה אליהן

ובכוונה לא מוחקת אף שנתבקשנו המנהלים ע"י פותח השרשור למחוק את ההודעה הזו.

אז לא.

לא רק לא למחוק אלא להדגיש מה יכול לצאת מדבר כזה.

למען יראו ויראו.

ולמען ידעו כולם כי סוף האמת לצאת לאור. תמיד! גם אם זה לוקח זמן.

אז ככה, באור, בשמש, בגלוי - להראות מה היה.

ולמען נישמר כולנו.

כן, גם רצון טוב רק לעזור יכול להוביל חלילה למקום לא טוב בכלל.

ושהקב"ה לא יביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון.

צריכה עזרה עם סינון מחשב לילדיםירדנית

משהו פה לא עובד לי כמו שצריך

מדובר על גילאי 10-14, יש רימון.

הם צריכים את המחשב כדי לעבוד בטימס, לשמוע שירים ביוטיוב, לפעמים צריכים AI ללמוד למבחנים.

איך אני משגיחה על כל זה?

שיחות בטימס לפעמים הילדים ביניהם שולחים סרטונים, אין לי איך לעקוף את זה.

כנל יוטיוב, רוצים לשמוע שירים אבל לא מתאים לי שיסתובבו ביוטיוב, יש דברים (שלא לומר רוב הדברים) שלא מתאימים להם.

AI גם כן רואה שיחות שלא מתאימות..

אנחנו לא בקטע של צנזורה אבל מרגישה שבתקופה האחרונה זה יצא לי משליטה.

מחפשת פתרונות טכניים לפתור את זה, אשמח לשמוע איך זה אצלכם. שאהיה רגועה גם שהילדה נכנסת לחדר ללמוד עם חברה במחשב. כי היום זה היה ממש לא מוצלח

אני טכנופובית פלוס פלוס אז אם אפשר בהסבר למתקשיםירדנית

שום דבר רע בצנזורה במקרה הזהחושבת בקופסא

היית נותנת לאדם זר ברחוב לחלק לילדים שלך חוברות שאת לא יודעת מה כתוב בהן?

רק כדאי לדייק אם הכוונה לכל תוכן שהוא לא למידה וניצול זמן ממש, או תכנים בעייתיים בפני עצמם, כי אלו שני דברים שונים.

כי אם יש לכם רימון ברמה המתאימה, לא אמורים להיות בעיה מבחינת התוכן.

אבל אם רוצים שהמחשב ישמש ללמידה ולא לפנאי, (אני לא יודעת איך עושים את זה בפועל, אבל אני יודעת שזה קיים) אפשר דרך רימון או דרך תוכנה אחרת לחסום אתרים ספציפיים, או הפוך לעשות רשימה של אתרים מותרים בלבד, ואז לחסום גישה ליוטיוב ולai.

פתרון פחות קיצוני הוא להיכנס להגדרות בתוך האתרים האלו, ולחסום אותם כמה שיותר. לשים את חשבון היוטיוב ליוטיוב קידס (מגן מפני תכנים בוטים במפורש, אבל מתיר שטויות ממיסות מוח, שכנראה גם כן כדאי לא לראות)

בצ'אט מצאתי בטעות שיש בתוך ההגדרות שלו אפשרות למנוע ממנו לדבר על תכנים בוטים (ולא ברור לי למה זה לא מופעל כבררת מחדל).

והכי פשוט זה זה להגביר את החסימה ברימון או פלטפורמה חוסמת אחרת.

לגבי מה שחברים שולחים- אולי תמימה, אבל חברים לא ישלחו דברים גסים ממש, לפחות לא בפלטפורמה כזו שמיועדת ללימודים ובפיקוח המורה? עוד אין לי ילדים, אבל אני קצת מזדעזעת מהרעיון של לתת לילדים להמשיך להיות חברים של ילדים שחשודים ברצינות בדבר כזה, אם יש רצון, הם ימצאו דרך אחרת להראות את זה ועצם החברות נשמעת לי בעייתית.

שולחים שם שורטים וכל מיני שירים/זמרים/קליפיםירדנית

שאני לא מעוניינת שיחשפו לזה.

איך ישמעו שירים? לא התחברו לספוטיפיי לצערי.. אבל אולי אם אגיד שאין ברירה.

רימון ברמה בינונית לא חוסם את מה שאני רוצה שיחסום..

רימון ברמה הגבוהה יותר מצריך ממני לפתוח להם את מה שהם צריכים כל רגע.

בטימס אין לי ממש שליטה על מה קורה בקבוצות, וכבר לא מתאים להם שאני עוקבת אחרי השיחות שלהם, שזה סה"כ מובן

אם יש שירים ספציפיים שהם שומעיםהשם שלי

אפשר להוריד את השירים למחשב, ואז לחסום את היוטיוב.

באזור האישי ברימון אפשר לחסום\לפתוח אתרים מסוימיםפתית שלג

כרצונך

ואם החברים שולחים קישורים לסרטונים שהזכרת- ברמת סינון גבוהה כנראה שגם זה ייחסם.

אין כל כל פתרוןמסתתר

אין כ"כ פתרון, מה שכתבת נכון. זה או קצת מדי או יותר מדי. אולי ב"חזקים ברשת", ובארגון "לוקחים אחריות", יש להם פתרונות..

יש תוספים בחנות כרום לדפדפן במחשבנקדימון

שאפשר לחפש שם תוספים עם דירוג גבוה וכמות הורדות של עשרות אלפים (כדי שיהיה לזה אמינות, ואמינות ביצועית).

יש כל מיני תוספים שמסננים שורטס ורילסים ביוטיוב ורשתות חברתיות, תכנים למבוגרים או הימורים וכדומה, חוסמי פרסומות למיניהם. זה קצת התעסקות (אבל לא נוראית), אבל אולי חבר/ה טוב/ה יוכלו לעזור. או לחילופין, הדרכה טכנית את יכולה לבקש ממצב ai בחיפוש גוגל.

וכמו שגם אמרו, אם מדובר על אתרים יותר ספציפיים אז אפשר לחסום ברשימה אישית באזור האישי של רימון, או להעלות רמת סינון לאתרים המסויימים.

אגב, לגוגל יש אפשרות של בקרת הורים (לא ניסיתי אך ראיתי שקיים), ואז את יכולה לחבר את החשבונות של הילדים אלייך ולהגדיר כל מיני דברים. זה גם דבר ששווה לבדוק עליו, ואולי הוא יפתור חלק מהבעיה.

לגבי ai, אין ממש דרך היום לשלוט בזה. לכן נטפרי, למשל, חוסמים את זה גלובלית.

תודה, אנסה לשבת על זהירדנית

(הזדמנות טובה להכיר לך תודה שבזכותך נכנסו להכיר את עמיחי ונינו הי"ד וישבתי והראתי גם לילדים, מה שמראה לי כמה רחוק אפשר להגיע עם חינוך ילדים ולאן אני שואפת)

בשמחהנקדימון

לא הכרתי אותו לפני כן, אבל הנשמה המיוחדת הזו באמת מרימה את העיניים שלנו אל האינסוף.

אלוף אתהפתית שלג

בשביל שירים הייתי עושה ספוטיפיי וחוסמת את יוטיובמרגולאחרונה

ובמקרים שהמורים שולחים סרטון לימודי מיוטיוב- תפתחי לרגע, או תתני מהטלפון שלך נקודתית לזה.

ספוטיפיי יש גם פודקאסטים שעקרונית יכולים להיות לא ראויים אבל לא נראה לי שיש להם סבלנות לזה חחח.

שירים שיוצאים עולים תוך שניה לספוטיפיי. גם שירים חסידיים ושירי קודש יש שם.

ואם הילדים שולחים בטימס קישורים לסרטונים, אז אפשר לחסום אתרים אחרים (כמו טיקטוק, יוטיוב וכו), ואז הם לא יוכלו לצפות בהם.

מה קרה לפאות?פשוט אני..

כשהייתי ילד, ילדי ונערי הציבור הדתי התחלקו בין כמה סוגי פיאות:

פיאות קצרות שמגיעות בדיוק עד לעצם הסמוכה לאוזן, או קצת יותר ארוכות שמגיעות עד לגובה התנוך.

פיאות מעט ארוכות יותר, אשר גולגלו בחן מאחורי האוזן.

וכמובן פיאות ארוכות עוד יותר שכבר לא יכולות להתחבא מאחורי האוזן אלא משתלשלות בגאווה במורד הפנים.

בשנים האחרונות, אני רואה יותר ויותר נוער דתי, כולל כאלה מבתים שעל פניו נראים דוסים, כולל מהתנחלויות ויישובים דתיים מובהקים לאורך ורוחב הארץ, עם תספורת שבה המכונה עוברת עם מספר 0 מעל גובה האוזניים ולא משאירה פיאות כלל. כלומר בחלק העליון של הראש יש שיער כרגיל, אבל בצדדים יש שיער רק בס''מ העליונים ומתחת לזה יש גאלח.

בתקופתי, בבתי ספר דתיים לא היו נותנים לתלמידים להיכנס כך לכיתה, וילד שהיה מסופר כך היה צריך להתבייש במראהו החריג. זו הייתה נחשבת תספורת שלא רק שאינה דתית, אלא היא גם לא מייצגת את הציבור החילוני הנורמטיבי, אלא בעיקר ערסים.

אז איך קרה שאבות שלא מחסירים תפילה במניין ולא מדלגים על לימוד תורה עם ילדיהם, מאפשרים להם להסתפר כך?

איך אימהות המחזיקות בעוז בית יהודי כשר ומשפחה לתפארת, נותנות לילדיהן לגלח את הפאות?

תמונה מתוך AI לשם המחשה

חוץ ממה שאפשר לצחוק על התמונה של הבינהחושבת בקופסא

שהנער הגיבעוניסט מתברר מקפיד (חוץ מעל נזירות מלאה של אי תספורת בכלל) גם על קצוות השרוול כארבע כנפות ושם גם בהן ציציות.

התשובה היא כנראה הגיל של הילד. זו תספורת שהיא "באופנה" בקבוצות מסוימות, והילד רוצה להסתפר ככה, ובשלב מסוים ההורים לא מחליטים לילד איך להסתפר. וכנראה שזו תספורת די מנייסטרים בציבור החילוני עכשיו.

גם אחי השמיניסט החצוף מסופר ככה, ולדעתי זה נראה מכוער וערסי, וחבל על הפאות המתולתלות שהיו לו בילדותו. מה לעשות, אי אפשר להכריח אותם בגיל הזה.

במקרה הבינה גם תפסה לך את הגילאים של הילדים בצורה הדרגתית: מילד חמוד יהודי קטן, שעובר שלב של גיבעוניסט, ואז הופך לערס שמתסובב עם החבר'ה בשתיים בלילה ומשאיר זבל ברחוב.

היום התספורת הזאת יותר טרדנית בכל הציבורברגוע

אבל אני דווקא רואה תופעה הפוכה מקבילה- הרבה יותר נערים מגדלים פאות ארוכות

אני דווקא רואה יותר ילדים עם פיאותניק חדש2

בטח בהשוואה למה שהיה בילדות שלי.

חולשה בחינוךנקדימון

הנערים פשוט לא מקשיבים להורים.אמא טובה---דיה!

כמו נערות אצלינו מבתים סופר דוסים שהולכות עם שרוול קצר ושסע כמעט עד למעלה.

זה לא כי ההורים מרשים. זה אף על פי שהם לא מרשים.

אני חושב שלהרבה מאוד ילדים קטנים חרד"לים יש פיאותמשה

אולי בגיל ההתבגרות יש צורך לשנות משהו והפאות נבחרות כקרבן.

מרד גיל הנעוריםנפשי תערוג

אינטרסטינגימח שם עראפת

איך הילדים שלך מסופרים?

מי אמר שהם מסכימים או מעודדים?shindov

היום לא שואלים.

אני לא מדבר על בני 18פשוט אני..

אפילו בגיל 12 אני רואה את זה, בגיל שבו ילדים עוד לא אוכלים שניצל בחוץ בלי לבקש רשות מההורים

יש לי רעיוןנפשי תערוג

ב"ה בשנים האחרונות יש תופעה של התחזקות המונית

אם שאני הייתי נער. ללכת עם ציציות בחוץ זה היה רק מי שממש דוס או חזק.

הרוב היו הולכים עם פתילות בפנים (ואני מוציא רגע את עניין ספרדים אשכנזים כי זה לא קשור)

כיפה. רוב מי שהתפלל איתנו בבית כנסת. לא היה הולך עם כיפה ביום יום. גם כאלה שהקפידו על אורח חיים דתי.

היום ב"ה אנחנו רואים שגם חבר'ה שעדיין רחוקים מאורח חיים דתי מלא, יכולים להסתובב עם כיפה או ציציות בחוץ

יכול להיות שהוא לא יקפיד על שמירת שבת וכו' אבל עדיין ביום יום הוא יסתובב עם כיפה וציציות בחוץ (מכיר כמה כאלה)

יכול להיות שנערים שאתה רואה שייכים לזרם הזה

זה לא זרם דתי קלאסי

זה יותר מסורתי +

אני לא מדבר על מסורתיפשוט אני..

אלא באמת על טובי בנינו ממשפחות מאוד מאוד דתיות

גיל 12רקאני

זה לגמרי גיל ההתבגרות

אם ילד בן 12 מתעקש להסתפר ככה

אני יכולה להבין את ההורים שמעדיפים לא להיכנס למלחמות על תספורת

לדעתי פאות זה הכי יפה בעולם

אבל אם הילד שלי יתעקש להוריד אני אגיד לו את דעתי ואתן לו להחליט על עצמו

תלוי איזה תספורתנפשי תערוג

אם זה קצר אבל עדיין בגבול ההלכה. ניחא

אבל גלח מלא של הפאה שזה איסור דאורייתא ממש אני אישית (ורוב הדתיים שאני מכיר) לא הייתי מסכים

מסכימהרקאני

אני לא כל כך מכירה את ההלכה הזאת בתור אישה....

אבל יכול להיות שהם כן משאירים קצת ופשוט לא רואים את זה?

בגדול ההלכה היאנפשי תערוג

שאסור להקיף פאת הראש

משמע שאסור לגלח מאיזור הרכה ועד סוף העצם שליד האוזן.

אסור שיהיה מגולח. צריך שיהיה שיער ממשי. והפוסקים נתנו הגדרה של סביב 4-5 מ"מ לפחות.

(לא כתבתי את כל ההלכה אלא בגדול את עיקר הדברים)

רקה, לא רכהירושלמית טרייה

הכל תלוי במזלזוזיק העכבראחרונה

אפילו ספר תורה שבהיכל.

יש הרבה דוגמאות בהסטוריה להלכות שפשוט לא הקפידו עליהם בתקופות מסויימות. בדרך כלל זה חלף.

למשל, יש הרבה עדויות שבליטא לפני השואה גם נשים של גדולי ישראל לא הקפידו על כיסוי ראש.

גם היום, נראה לי שמקפידים הרבה יותר מפעם על שירת נשים אבל הרבה פחות על חצאיות לפי ההלכה.

לא יודע מה גורם לזה...