@Almogit
ניסיתי לעשות דברים אחרים שאני צריכה עכשיו אבל לא יכולתי, הרגשתי בבטן שאני חייבת לפחות לנסות להגיב לך כעת 
כפי שכתבתי, אני באמת רוצה לומר לך המון, המון...
מאיפה להתחיל? 😅
לא יודעת איך להסביר ולהעביר זאת בכתב אלייך, אבל ממש "הרגשתי" אותך מבין המילים.
ומי שהרגשתי זו אישה באמת באמת מיוחדת, וטובה, ועם המון איכויות כמו שכתבתי.
והרגשתי גם אישה שנמצאית כעת בסערת רגשות,
בקושי גדול גדול
בהרבה בילבול
בהרבה כאב.
כל פעם שעשית את האימוג'י הזה "
" ממש הרגשתי איך הוא טומן בחובו כל כך הרבה כאב...
רציתי קודם כל להביא לך חיבוק... בכנות...
נשמע שאת עוברת בתקופה האחרונה, ובימים האחרונים, ממש טלטלה וקשת שלמה של רגשות עזים ולאו דווקא חיוביים....
הרבה מחשבות
הרבה חוסר אונים
הרבה קושי וכאב
ואני חושבת שאולי הדבר הראשון שאת צריכה כרגע זה לעשות סדר בדברים.
כי יש כאן הרבה, הרבה הרבה דברים.
נכון שזה "רק" שרשור אחד שפתחת,
אבל כל מילה שלך, וכל משפט - אומרים ומצביעים ממש על חיים שלמים שעברת, עברתם, ושאת עוברת...
ואני חושבת שיהיה נכון לתת מקום לדברים
ולעשות סדר.
בראש,
ואח"כ בלב.
והדבר השני אחרי הסדר הזה (וגם תוך כדי, כי זה גם במקום הראשון אפילו שזה דבר נוסף) - יהיה לחבק את עצמך!
ולגלות הבנה לעצמך,
ואמפתיה - לעצמך.
כי אני מרגישה שאולי יש לך גם חוסר אונים מעצמך לפעמים, או כעס או אכזבה מעצמך לפעמים,
והתגובה הזו שתיארת שהיית כל כך מתוסכלת והכת עם השקית באבן של התחנה - אני ממש יכולה לראות את זה ולהרגיש את אותו התסכול שהרגשת שם.
אני חושבת שחשוב שתזכרי שאת רק בן אדם.
ובן אדם טוב!
ולפחות שמשתדל להיות טוב, ולעשות כל מה שהוא יכול בכל רגע נתון.
הבעיה היא שהמציאות של חייך כעת היא מאוד מאוד אינטנסיבית ודורשת הרבה מאוד מאוד משאבים וכוחות ואנרגיות.
ומה לעשות שאת רק בן אדם? ובן אדם אחד? ואין לך כמות בלתי מוגבלת של אנרגיה?
אז באותו סיטואציה שתיארת את ממש היית כבר על לא 0%, אלא מינוס! מינוס גדול ועצום של אנרגיות!
ואז, דווקא מהמקום הזה של אפיסת כוחות,
אחרי כל מה שעברת,
אחרי היאוש, והתסכול,
הרכבת לא הגיעה.
ואת עם 2 פעוטות
ואחראית
וגם שבא לך רק לברוח ולישון איזה שנה בלי שום שום אחריות - את עדיין אחראית במאה אחוז
וגם שבא לך להיות הילדה הקטנה ושיפנקו אותך ולא לדאוג מכלום - את לא יכולה אלא חייבת להיות תמיד החזקה, המכילה, האחראית, האמא...
אז בתוך התסכול,
הכל כך גדול הזה,
נתת מכה עם השקית לקיר,
צעקת והוצאת את כל הקושי העצום (!) הזה!
ואת יודעת מה יקרה?
אני כל כך כל כך מבינה אותך!
ואומרת לך שחור על גבי לבן - מודה שהייתי נוהגת ממש דומה, אם לא זהה, למה שנהגת במציאות הזו!
באמת כשאני מוצאת עצמי מתוסכלת כל כך - יוצא לי לצעוק, ולומר את הקושי, ולהתעצבן על אנשים שלא אכפת להם משום דבר חוץ מעצמם, ובהחלט אני יכולה גם להרביץ לקיר מרוב תסכול לפעמים, לא שאני מתגאה בזה, ויש לי המון עבודה על עצמי, אבל בהחלט זה קרה לי, כן, נתתי לפעמים אגרוף לקיר (סיטואציה שזכורה לי למשל, השכנים שלנו שמעו מוזיקה בקולי קולות, הייתי עם דלקת גרון וכאב ראש, לא הצלחתי לנשום מרוב כאב ראש והם שמעו כ"כ חזק שכל בום שלהם הרגשתי כמו אגרוף בבטן - אז פשוט נתתי אגרוף לקיר וצעקתי "אוף אוף אוףףף איתם למה הם לא מתחשבים למה?!"
ואני כותבת לך את כל זה, ובכנות מוחלטת, כי אני כ"כ יכולה להבין אותך עד כמה כעסת על עצמך או שפטת את עצמך לחומרה באותו רגע ואולי אפילו הטלת ספק בעצמך האם את אדם שפוי או טוב, אז כן! את אדם טוב טוב טוב! ושפוי! שפשוט היה באפיסת כוחות, בסערת רגשות, בתסכול עמוק, אז פשוט הרבצת עם שקית לקיר... זה הכל...
לא פגעת באף אחד! לא הכאבת לאף אחד!
נכון שזה לא אידיאלי ולא מושלם, אבל אנחנו בני אדם, והדרך ללהגיב באידיאליות במקום כ"כ קטן וקשה - היא דרך.
וזה לא שחלילה הרבצת לאדם או פגעת באדם, ממש ממש לא! את בסה"כ לקחת שקית והרבצת לקיר... אני בטוחה שהכל בסדר עם הקיר הזה ואין לו כעס עלייך
ואני בטוחה שאפילו אם משהו אחד באותה מציאות ואותה סיטואציה היה משתנה, וגורם לך להקלה, כבר היית מגיבה יותר טוב.
ואפילו עם נתינת מקום וחמלה לעצמך,
ועם לימוד ועבודת המידות, ברור שבעתיד אפשר להגיב יותר טוב, כמו למשל רק לומר "קשה לי קשה לי" כמה פעמים שאת יכולה כדי להוציא את הכאב הזה החוצה...
כי הוא כאב.
והוא קיים.
והוא צריך לצאת.
הוא לא יכול לפעמים להיות בפנים כמו עיגול שחור גדול ומגעיל בתוך הבטן,
והוא רק מחפש לצאת לפעמים, להקל קצת קצת עלייך, כי לסחוב ולהכיל את כל כולו בתוכך זה פשוט בלתי אפשרי!
ואת גם עייפה
וגם מותשת
וגם הבנות על הידיים כל הזמן
וגם טעות של הרכבת שלא באשמתך, בלי להודיע, בלי להתחשב, בלי כלום...
וגם העומס
ואולי הקור/הרעב/אחר
וכל מה שסחבת איתך עוד מלפני כן...
אז את פשוט הרגשת במקום כ"כ מאוים וקטן,
צרכים בסיסיים שלך לא התממשו,
אז מנגנון ההגנה שלך, של התקפה (לצעוק, להרביץ לקיר עם השקית), רק רצה לפעול ולהגן עלייך ולומר: זהו! עד כאן! אני לא מסוגל עוד ככה! אני רוצה להגן עלייך! אני רוצה לגרום לך להרגיש שאת בהגנה ואת תשרדי! כי אם זה יחמשיך ככה את תקרסי! את חייבת לפעול!
ודרך הפעולה שלך כנראה - לפחות בסיטואציה הזו - הייתה התקפה (ושוב חשוב להזכיר, התקפה לא במובן שהתקפת מישהו, כי לא פגעת באף אחד, אלא התקפה במובן שרוצים להתקיף את אותה הסיטואציה הקשה עד שהיא תעלם, דרך הכי, או צעקות, או כל דבר אקטיבי. וזה ששמרת לא לפגוע באף אחד זה מעולה וחשוב. השלב הבא באמת יהיה איך להתנהל גם בסיטואציה של קושי ואיום כמו זאת ולמשל רק לומר במילים את הקושי וכן הלאה... אבל שוב, אנחנו לא מלאכים וכולנו טועים, וכל עוד הטעות לא פגעה באף אחד אחר - זה בסדר. הכל בסדר!)
ואולי אותו מנגנון הגנה *אצל בעלך*, שגם הוא באותה סיטואציה הרגיש גם מותש, ועייף, ומתוסכל, ואפילו נבהל לראות את אשתו האהובה "מאבדת את זה" - אז המנגנון שלו היה - לברוח. בריחה.
שהתת מודע אמר לו: היי! רגע! יש כאן איום על צורך ממש חזק שלי - למשל הצורך ברוגע ושלווה, או הצורך שאשתי והבנות יהיו בסדר, רגועות, שמחות... או כל צורך אחר - וכשאני רואה כך שאשתי מתוסכלת ובקושי כל כך עד כדי שהיא לא יכולה להכיל זאת - זה מבהיל אותי - אני לא יכול להתמודד עם זה - אני מפתח מנגנון הגנה - אני בורח מזה.
וחשוב להבין ***ששניכם*** שניכם הייתם כאן בקושי.
רק שכל אחד מכם הגיב לקושי בדרך שונה, כי אתם אנשים שונים.
אז את בהתקפה, ובעלך בבריחה.
***אף אחד מכם לא רצה ולא התכוון גם לפגוןע בשני*** אלא רק להחזיק את הראש מעל המים בסיטואציה הקשה שבה הייתם...
אז אם נסכם רגע עד כאן את הדברים, ישנם שני כיוונים חשובים שכדאי שיהיו:
א. הבנת השוני בינך לבין בעלך
ידוע ש"כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות..."
כל אדם הוא עולם ומלואו,
וכל אדם פועל על פי סך החוויות / מחשבות / צפיסות / רגשות / דפוסים שהכיר / הסביבה בה גדל / התורשה וכן הלאה...
ובגלל שיש שוני בין כולנו, במקרה הזה כמובן בינך לבין בעלך,
גם הדרכים שלנו להתמודד עם כל מיני סיטואציות בחיים היא שונה.
ובמצב של הרגשת "איום" כלשהו,
של מציאות בה יש אולי צורך לא ממומש שלנו,
או מצב שאנחנו מרגישים בו "בהתקפה או בסכנה",
אנחנו מגיבים באופן שונה, כל אחד באופן שמנגנון ההגנה שלו בנפש פועל.
יש בעיקר 3 סוגים של מנגנוני הגנה:
התקפה
בריחה
קיפאון
התקפה - במשמעות של להתקיף את ה"איום", את הסיטואציה, עד שתעלם,
כדוגמת בכי, צעקות, דיבור ללא הרף על כך, האשמה של השני, האשמה של עצמנו וכן הלאה...
בריחה - בשמשמעות של או בריחה ממש, או ניתוק של עצמי מהסיטואציה / ללכת לחדר לצאת לסיבוב בחוץ / להיות בפלאפון או במסחים או במשהו אחר שיסיח את הדעת, וכל דבר שיגרום לי להתנתק מהאיום כרגע...
קיפאון - לא לעשות כלום אלא להיות במצב של קיפאון...
וכל אחד מאיתנו מגיב באחד או יותר ממנגנוני ההגנה הללו כאשר הוא מרגיש בסכנה (וכאמור, סכנה לא צריכה להיות סכנה פיזית של סכנת חיים, אלא כל סכנה שהיא במשמעות של צורך שלנו שלא ממומש כרגע...)
יש תקופות בהם אדם יכול להגיב בצורה שונה, יש תקופות שמנגנון ההגנה משתנה, יש תקופות בהם זה כמה מנגנוני הגנה,
אבל בכללי זה נסוב סביב שלושת אלה...
ובמקרה שאת ציינת,
נשמע שכאשר *את* מרגישה באיום משלך - המנגנון העיקרי שלך הוא ההתקפה,
בעוד שאצל בעלך המנגנון העיקרי הוא בריחה.
מה שיוצר עוד פער ביניכם, בעיצומו של האתגר והאיום עצמו...
ז"א, אם לא זו בלבד שאתם כרגע במצב של "משברון" או "אתגר", אלא שגם אופי ההתמודדות שלכם לכאורה סותר אחד את השני...
כי את רוצה לדבר על זה, לפתור את זה, וכאן ועכשיו
ובעלך רק רוצה להתנתק מזה, לברוח מזה...
ואז *עצם השוני הנ"ל במנגנוני ההגנה* יכול לכשעצמו ליצור עוד יותר תסכול *אצל שניכם!!!*
אצלך - מה? לא מספיק אני מתוסכלת ומבואסת ממנו, הוא גם בורח לי באמצע השיחה?! כאילו, מה נסגר איתך בן אדם?!
ואצל בעלך - מה? כאילו לא מספיק אני מרגיש מאוים כרגע גם דוחקים בי ומכריחים אותי להתמודד עם הסיטואציה ולדבר ואני רק רוצה להירגע עם עצמי ואת השקט שלי כרגע?! אי אפשר לכבד את זה ולהבין את זה ולתת לי את זמן הרגיעה שלי?!
ואז כל אחד עוד יותר משתבלל בתוך עצמו
ואז בכעס כלפי השני גדל וגדל
ויכולים לעלות לנו כל מיני מחשבות מרחיקות לכת ורחוקות מבן/בת הזוג...
אז הדבר הראשון שנעשה
ננשום!
ונזכור ונבין - רגע,
אנחנו אנשים שונים.
*מותר* לבעלי להרגיש מה שהוא מרגיש.
*מותר* לי להרגיש מה שנאי מרגישה.
בעלי, על סך איך שהוא בנוי - הדרך שלו כרגע להירגע היא *באמת* ע"י ניתוק מהסיטואציה.
*ןרק כאשר יחרגע*, ורק כאשר ה"איום" מבחינתו יוסר - או אז ניתן יהיה לשוחח
ואני, על סך איך שאני בנויה - הדרך שלי כרגע היא *באמת* ע"י פתירה של הדבר כאן ועכשיו...
אבל אם כל אחד חושב כאן רגע *על השני* זה מאוד יכול לעזור.
כי במקום הכעס תגיע *ההבנה*
ההבנה שהוא שונה
ההבנה שזו באמת הדרך שלו להירגע
ההבנה שהוא לא עושה זאת בכוונה או נגדי או כדי להרגיז אותי - אלא כאמור זו באמת דרכו להתמודד עם זה...
אחרי ההבנה הכה משמעותית הזו, מגיע השלב הבא,
השלב של מה כן עושים כאשר שנינו קצת נרגעים ויוצאים מה"איום" שלנו
ואנסה לפרט אותו בסעיף הבא:
ב. יצירת דרכים יעילות לתקשורת.
ישנם כמה סוגים של תקשורת שהיא *מקרבת* ולא מרחיקה,
מנסה לסכם לך כמה סוגים עיקריים שבהם,
כמובן שכדאי להעמיק בכל אחד מהם ולעשות תרגילים עם בן הזוג ולאט לאט להעמיק את היכולת לתקשר בכל אחד מהסוגים הללו,
כמה שחלקם נראים פשוטים לכאורה, יש בהם הרבה מאוד עומק ודיוקים, ועם התאמנות בכך, צבירת ניסיון בכך, ידע ומודעות וכו' - השמים הם הגבול מבחינת היכולת שלנו להעמיק את התקשורת המקרבת שלנו עם בן/בת הזוג שלנו
6 סוגים של תקשורות מקדמות:
1. מעבר מתלונות לצרכים - טכניקת "האוזן השלישית":
כדי לבטא את הצרכים האמיתיים שלנו אנחנו צריכים להשתמש ב"טכניקת האוזן השלישית" – להבין מתוך התלונות שנאמרות מהו הצורך הלא ממומש שמתחבא בתוך התלונה? לדמיין שכאילו יש לנו "עוד אוזן, אוזן שלישית" שלא רק שומעת את הנאמר, אלא מצליחה לפרש את התלונה=לצורך.
(כי רוב האנשים לא יכולים או לא יודעים לומר מה הם באמת צריכים, לכן לרוב זה יוצא להם בצורה של תלונה, ולמדנו איך לומר זאת בצורה של בקשה, של צורך, ואיך לשמוע את הצרכים של השני מתוך התלונות שלו).
לכן לדבר בשפת הצרכים: "אני צריכה ש_____, אני צריך ש_______"
למשל: במקום תלונה "למה אתה מעשן" -
לומר "אני צריכה ביטחון של בריאות, של חיים"
"אני צריכה להרגיש שבעלי יהיה בריא ואבא של הבנות שלי יהיה בריא".
במקום תלונה של "למה את מבזבזת הרבה ולא חושבת"
לומר את הצורך:
"אני צריך יציבות כלכלית."
"אני צריך לדעת שהבית שלנו הוא במקום מחושב ועם יציבות וביטחון כלכלי."
2. שפת ה"אנחנו",
+ 3. שפת ה"אני" ולא "האתה"-
בשפת ה"אנחנו" – האיש והאישה הם חלק שלם של הבית והמשפחה הכוללת שלהם, לכן כל בעיה שיש למישהו – היא בעיה משותפת "שלנו", בצורך שלנו לבנות בית אוהב ושמח, משפחה שלנו, אהבה שלנו.
(כמו שמסופר על הרב אריה לוין זצ"ל שאמר בביקור שלהם אצל הרופא: "הרגל של אשתי כואבת *לנו*")
ובכל בעיה או התמודדות - שני בני הזוג שואלים את עצמם "כיצד *אנחנו* יכולים להתמודד *מול הבעיה*,
ו*לא* כיצד אני נגד אשתי/בעלי - אלא *שנינו יחד* מול הבעיה כאמור...
גם שפת ה"אני" היא שפה מקדמת ולא מרחיקה,
שכל אחד פונה לבן הזוג בצורה ישירה בתור "אני" ("לי קשה ש....", "אני אוהב ש.....", "מפריע לי ש....")
ולא בשפת ה"אתה" – שבה רק מטיחים ומאשימים את בן הזוג, ולא מתקדמים לשום מקום, רק נוצר כעס וריחוק. (לדוג': "אתה תמיד....", "את אף פעם לא...." וכו').
4. תקשורת בונה ומקרבת לפי שיטת אימאגו –
בתקשורת הזו חשובה מאוד העמקת השיח ביננו בצורה טובה ומטיבה,
ליצור זמן *ללא הסחות*, עם פניות מלאה, כאשר רגועים, אכולים, לא עייפים, בלי מטלות/עומס/ילדים על הראש,
לשבת *אחד מול השני*, עם מבט בעיניים, באותו הגובה, עם קשר עין ואפשרי גם החזקת ידיים אם מתאים.
ובאותה תקשורת ישנם בעיקר 3 שלבים מרכזיים:
כל אחד מבני הזוג *בתורו* אומר את כל מה שיושב לו על הלב על אותו נושא שמדובר בשיחה,
והתפקיד של השני כרגע הוא להיות *אך ורק בהקשבה שלמה*, בלי פרשנויות, בלי להיכנס לדברים, רק הקשבה מלאה.
ואותו אחד שמדבר - משתדל להתרכז *בצד שלו, באיך שהוא רואה את הדברים, באיך שהוא מרגיש ופחות להטיח או להאשים את השני*
ואז בן הזוג שהקשיב עושה את שלושת השלבים הללו, לפי הסדר:
א. שיקוף- לחזור במדויק על הדברים שאמר בן הזוג ("אמרת ש....")
ב. מתן תוקף- לתת תוקף ומשקל לדברים שנאמרו (לדוג': "אני מבין/ה ש___", "זה באמת קשה שקורה....")
ג. הזדהות עמוקה- להזדהות עם תוכן הדברים של בן הזוג (לא חייבים להסכים עם הדברים, אבל כן להראות נכונות להבין ולהזדהות אם אני הייתי במצב כמו שלך... אני יכול להבין אותך... וכו')
ואז מתחלפים,
ובן הזוג השני אומר את כל הצד שלו לפי אותה תבנית בדיוק,
ובן הזוג שקודם דיבר עכשיו בהקשבה מלאה, שלאחריה פועל לפי כל השלבים הנ"ל בדיוק...
בצורת תקשורת זו כאשר היא נעשית נכון ישנו "ביקור הדדי" – כל אחד "מבקר" בתוך ליבו של בן/בת זוגו, ויכול להבין אותו יותר לעומק.
5. החלפת תפקידים:
כל אחד מבני הזוג מנסה לרגע להיות השני/ה, להיכנס לראשו, למחשבתו, להרגשתו, להלך רוחו.
כל בן זוג "מוחלף" בתורו נשאל:
"מה קשה לך בעצם הכי הרבה?"
"מה הכי היית רוצה?"
בצורה הזו ואם עושים אותה באמת נכון ומכל הלב - מצליחים להבין הרבה יותר אחד את השני, וממילא להרגיש קירבה גדולה בהמשך...
6. תקשורת מקדמת
לעבור מתקשורת פוגענית וכועסת לתקשורת מקדמת – שלא מבטלים את בן/בת הזוג – אלא אומרים לו "אני מבין/ה שכך אתה רואה את הדברים. האם תהיה מוכן לשמוע איך אני רואה את הדברים?" ובצורה זו הלב נפתח לשמוע ולא נסגר ומשתבלל לתוך עצמו ועובר להתקפה...
אם נכניס זאת למעין טבלה שבה כל שורה יש שיפור בתקשורת, מהתקשורת הכי פחות טובה ויעילה, לתקשורת הכי טובה ויעילה, זה יראה בערך כך:
עידוד סגנון תקשורת מקדמת
סגנון התקשורת
|
צורת הביטוי
|
המסר הסמוי
|
תקשורת תוקפנית
|
אתה שקרן
|
האדם פגום באישיותו,
הוא שקרן בבסיסו
|
תקשורת כועסת
|
אתה אומר דברים שקריים
|
אתה בסדר אך הדברים שקריים
|
תקשורת עדינה
|
אני לא בטוח שהדברים שאתה אומר מדוייקים, בוא נבדוק אותם
|
יכול להיות שאתה צודק, אך יכול להיות שאתה טועה
|
תקשורת נפגעת
|
לא נעים לי שהדברים מוצגים בצורה לא נכונה
|
אני לא מרוצה מזה שאתה משקר,
אני נפגע מזה, והאמת היא אחרת
|
תקשורת מקדמת
|
אני מבין שכך אתה רואה את הדברים, האם תסכים להקשיב כיצד אני רואה אותם?
|
אני מקבל את הדברים שלך,
ומבקש שתקשיב לצד שלי.
|
אפשר לראות שתקשורת תוקפנית הינה הבעייתית ביותר ופוגעת באדם בצורה ישירה.
תקשורת כועסת, תקשורת עדינה ותקשורת נפגעת הינן פחות מזיקות, אך עדיין יכולות ליצור הסלמה בשיח.
תקשורת מקדמת הינה הטובה, היעילה והמקדמת ביותר, ומאפשרת הבנה וכבוד אחד של השני.
-------------------
עכשיו לגבי האולטימטום שהצבת:
זה מקום בפני עצמו שצריך לבחון אותו.
זה שבעלך נבהל מהמילה אולטימטום ואפילו כעס עליה - זה לגיטימי.
אבל גם זה שאת הרגשת שאין לך שום ברירה אחרת, כי כך המצב לא יכול להימשך - זה גם לגיטימי ומובן מאוד מאוד.
אולי דרך שלישית, בה תנסי להסביר לבעלך בדיוק את המקום הזה,
המקום שפשוט את מרגישה חסרת אונים, שקשה לך, שאת לא יודעת מה עוד ניתן לעשות כי כל מה שעשיתם עד כה לא עזר בזה,
שגם שאת הולכת לטיפול עדיין יש דברים בזוגיות עצמה שדורשים ליבון והבנה יחד,
שאת לא רוצה להציב אולטימטום, ממש לא, ואת עצמך לא מאמינה בזה, אלא שפשוט אין לך שום דרך אחרת...
ואת באמת באמת חושבת שנכון יהיו שתטפלו יחד בדברים.
בשביל שניכם
ולמען שניכם
ולמען הבנות
ולמען הבית שבניתם
כי את אוהבת אותו
ואת רוצה אותו
ובו
ואת רוצה שיהיה לכם יותר טוב
ומהמקום הזה, המקום שרוצה אתכם שניכם יחד *בטוב* - להבהיר שטיפול הוא הכרחי כאן.
כי זה לא להמשיך לחיות יחד בקושי גדול,
ולא להתגרש, בטח שאתם ממש לא רוצים בכך, ויש לכם אהבה והרבה טוב יחד,
אלא דרך שלישית של לפחות *לנסות* ולפעול בה - לנסות לראות איך מצליחים יחד לחיות *בטוב*!
והרבה מאוד פעמים זו דרך אפשרית בהחלט, משמחת ומספקת, גם אם הדרך לשם לא תמיד קלה, אבל זה אפשרי לגמרי לגמרי ב"ה!!!
ורק לקרוא את מה שכתבת,
ש: "יש בינינו המון טוב בקשר הזה,
המון אכפתיות
ונתינה
ועשיה למען השני.
והוא מבין את הקושי שלך
ומנסה לתת יד ככל יכולתו,
נמצא עם הבנות, עוזר,
קם אליהן בלילה,
יש לכם לפחות 50% מהזמן חיי נישואים *נהדרים* כדברייך והרבה הרבה טוב!"
זה בסיס כ"כ כ"כ טוב! ומעולה!
והמחשבה הנכונה צריכה להיות - שלטיפול זוגי לא הולכים כי משהו בנו דפוק חלילה אלא, *כי* אנחנו בוחרים אחד בשנייה,
כי אנחנו רוצים לחיות *בטוב* אחד עם השנייה
כי אנחנו רוצים לקבל כלים, ידע, תובנות, מודעות וכו' לדברים שאנחנו עוברים מצד שלישי,
כי אנחנו רוצים להעצים, למקסם, לשפר, לגדול.
לא ממקום של רגל אחת ברבנות ושנאה וכו' - אלא להיפך, ממקום של רצון גדול, של אכפתיות גדולה, של מוכנות ולקיחת אחריות אישית - מהמקום הזה התהליך עצמו של הטיפול הזוגי הרבה הרבה הרבה יותר אפקטיבי, יעיל וטוב, לשני הצדדים.
ומקום שמשקף זאת גם לבעלך - את כל הדברים הללו, וגם שהמקום של הטיפול הזוגי הוא מקום עבור *שניכם*, ומקום שמברר איך *לשניכם* יהיה טוב
זה לא מקום שופט
זה לא מקום שמפחש אשמים
(זה בית משפט, ועורכי דין, וגירושין, ומלחמות, ומשמורות, והסדרי ראייה, ורעל, וכאבי לב, ו200,000 ש"ח בממוצע לכל התהליך הזה של הגירושין בלי לדבר על השאר והיום שאחרי...)
זה מקום שמברר מהם הצרכים של שניכם,
ומהם הכפתורים הרגישים של שניכם,
וגורם לכם להבין יחד איך ניתן ששניהם יתממשו, בלי שאחד יהבוא על חשבון השני,
זה מקום שבעלך גם צריך להרגיש בטוח, לא מותקף, לא עומד בכיכר העיר למשפט או לתלייה,
אולי לומר לו לנסות פגישה אחת, פגישת ניסיון, בלי התחייבות לתהליך שלם,
ולוודא עם המטפל/ת שאכן יהיה כך וזה הראש שלו/ה, כדי להוריד התנגדויות ופחדים וחששות שבאמת יכולים לחבל בתהליך,
ואם בעלך באמת ירגיש שמחשפשים גם אחר האושר שלו, ושלך, ושלכם יחד - וזה ממקום שרוצה לעזור ולקרב ולא להרחיק וכן הלאה - יכול להיות שמשהו אצלו יתרכך וישתנה.
מציעה בחום לדבר על כך עם המטפל/ת שלכם ולוודא שאכן הדברים ייעשו בדרך הזו, זה יכול לתרום לכם רבות.
---------------------
דבר נוסף שחשוב לברר יחד - הוא המקום של בעלך אל מול הכעס.
ועבודה מעמיקה שמבינה, החל מהילדות שלו, ודרך כל חייו - מה זה בכלל בשבילו הכעס הזה?
מה זה מסמל עבורו?
מה זה אומר אם אשתי כועסת?
מדוע זה כל כך קשה לי?
מה חוויתי בעבר מול הכעס?
ואיך אני תופס אותו כיום?
ובעיקר הבנה של בעלך ***את עצמו***, ואחרי כך כמובן גם הבנה שלך *אותו* מאוד יכולים לעזור לכם. מאוד.
---------------------------------------------------
אם נחזור רגע לסיטואציה של הרכבת אותה תיארת -
אז מהצד שלך:
הייתם בחור
בקצה היקום
עם הפעוטות
אחרי שעת השינה שלהן
כשהן משתגעות
הרכבות היטלו ולא הגיע - פשלה שלהם
את בתקופה קשה גם ככה
ויום קשה במיוחד שעבר עלייך
ואחרי כל הימים שאת איתם על הידיים גם
ואת מגיבה בצורה שממש לא אופיינית לך
ועדיין משתדלת לא לפגוע או להוציא את זה על בעלך, אלא רק צועקת על המצב המבאס ונותנת מכה לקיר עם שקית.
ומהצד של בעלך (רק השערות, כמובן שזה יכול להיות עם פירוש שונה):
אולי יש לו איזשהו עניין עם הכעס עוד מימים ימימה,
הוא גם בחור, בקצהנ העולם
ביטלו את הרכבות - פשלה שלהם
הבנות איתם
משתגעות
אחרי שעות השינה שלהן
אשתו צועקת ומרביצה לקיר עם שקית
מנסה מה שהוא מכיר וחושב שיעבוד - ואומר לאשתו להירגע,
זה לא רק שלא עוזר, אלא מחריף,
הוא לא יודע מה עוד לעשות -
אז המנגנון שלו בריחה,
הוא לוקח את העגלה ומתחיל ללכת, כדי להתנתק מהסיטואציה שכרגע מהווה עבורו איום לצורך ממשי שלו,
הוא שומע את אשתו אומרת לו לחזור בטון כועס (לא יודע מה באמת התחולל אצלך ושרק רצית להתייעתץ וכו) -
אז הוא ממשיך עם הבריחה, כי זה מנגנון *ההגנה* *שלו* -
אשתו צועקת לו לעצור -
הוא שומע, בתוך כל התסכול והכעס *שלו*, שאשתו אומרת לו מה לעשות - אז ישר זה יוצא לו "את לא תגידי לי מה לעשות" (זה זה חד משמעית מתוך מנגנון הגנה ודי בטוח שהוא בכלל לא התכוון לכך איך שזה נשמע, אלא שוב, הוא גם היה במקום מאוד קטן ומתוסכל ושל קושי עצום לכן כך הגיב)
-
אשתו משיגה אותו ותופסת בעגלה וצועקת לו לעצור -
הוא רוצה להמשיך להתנתק מהסיטואציה המלחיצה והמאיימת - אז הוא מזיז את ידה של אשתו מהעגלה וממשיך ללכת.
והדגשת שוב שזה ממש חשוב גם - "פה יאמר לזכותו שגם זה ממש לא משהו שקורה אצלנו בשיגרה - יש לנו ריבים קשים, אבל זו פעם שניה בלבד בשנותינו ביחד שהם גולשים לפיזיות, ורק ברמה הזו (להעיף את היד/לדחוף כדי לעבור). *הוא לא גבר אלים וזה לא קשר אלים*. "
נכון לגמרי
אין כאן שום מציאות של אישה אלימה או גבר אלים, ממש לא.
נכון שזו לא תגובה טובה או אידיאלית, אבל אין כאן אלימות.
יש כאן מצב של קושי עצום ותסכול ואולי חוסר בכלים נכונים שכל אחד הוציא מהביפנוכו שלו את התגובה הכי לא אופיינית והכי "קטנה" שלו/ה, גם את עם ההרבצה לקיר והקללות והצעקות על הרכבת, וגם הוא שהזיז לך את היחד באסרטיביות.
ובעלך מתנצל לאחר מכן באותו ערב, ומספר שהרגיש שהייתה גם מצדך אגרסיביות כי תפסת בעגלה, וכך הוא חווה זאת.
"ואז היום הוא יזם שיחה, ואמר שהוא מתנצל אם זה מעליב, אבל הוא חושב שאני צריכה ללכת לטפל בעצמי, כי אני "שבורה" בגלל טראומות מהבית ויש לי בעיית ניהול כעסים." -
ואם ננקה רגע את הפגיעה וכל הקושי שאת היית בתוכו - מאוד יכול להיות שבעלך התכוון *לעזור לך*, ולציין מציאות, שלא באשמתך, חווית טראומות מהעבר שאולי גרמו לך לכל מיני קשיים, וכשהוא אמר "שבורה" הוא *לא* התכוון שאת מקולקלת או דפוקהכ חלילה! לא לא לא! אלא התכוון שאת שבורה, שהלב שבור מכל אותם הדברים הקשים שחווה.
ושטיפול שנותן מרגוע ומפרא לנפש יכול לעזור לך.
גם אני שבורה למשל מהאובדן של אבי היקר ז"ל, וגם הנפש שלי שבורה - ובאמת טיפול הביא לי מזור ומרפא לנפש בתחום הזה.
וכל אחד עם הדברים שגרמו לו להיות קצת שבור... זה לא חלילה בא להפחית או להקטין מהמדהימות שלך ומהאדם הטוב והמדהים שאת! ממש ממש לא, לדעתי להיפך, זה בא מרצון כנה ואמיתי שיהיה לך טוב.
אולי אני טועה כי אינני מכירה את בעלך, אבל זה נשמע שבאמת באמת אכפת לו ממך, שיהיה לך טוב. ואם זו הפרשנות הנכונה שאליה הוא התכוון - זה כבר מרגיע את הלב.
ולענ"ד חשוב לברר כאן את הצד שלו, את מה שהוא התכוון, באמת ונקי ובלי פרשנות...
-------------------------------------------
ולגבי המקום שכתבת שאת בטיפול אישי אבל זה עזר עד נקודה מסוימת וממנה את לא מצליחה להמריא ולהתקדם -
אני חושבת שקודם כל זה מדהים עד כמה את מדויקת,
מודעת לעצמך,
כ"כ חכמה ומצליחה לגעת בנקודות לעומקים ולדקויות שלהם, וזה באמת באמת ראוי להערכה!
יכול להיות שמה שחסר זה יותר *הבנה לצד של בעלך*
לא רק לצד שלך, ולא רק לומר לך איך להגיב, שאת את באמת מרגישה ובצדק שרק את עושה את העבודה וכו',
אלא אולי הבנה שתיתן לך שיקוף, כמו מראה כזו למה בעלך מרגיש, חווה וכו' - זה אולי כיוון שיכול מאוד לעזור ולפתוח פתח.
ואם בעלך הסכים ללכת לטיפול, למרות מה שציינת והדרל בה זה נעשה - אולי באמת זו הזדמנות מבורכת מאוד,
ואולי אם תצליחי לומר לו לגבי הטיפול כל מה שכתבתי למעלה,
וגם לדבר עם המטפל/ת קודם ולספר לו/לה את כל מה שכתבת כאן, ושישקף לבעלך את הכוונה הטובה והטהורה שלך שלא רוצה לגרור אותו לאולטימטום אלא לעזור לשניכם, להעצים את שניכם, כדי שיהיה לשניכם טוב, ולבית כולו שבניתם, וגם הבית הפיזי שקניתם, וכמובן לשתי הבנות המקסימות שלכם - ולהניע תהליך עם התחלה נכונה וטובה שתבהיר את הדברים בצורה נכונה וטובה יכול לעשות טוב ב"ה לענ"ד...
-------------------------------------
ולגבי המציאות העמוסה והקשוחה של עכשיו -
כתבת שתהיה לבנות מסגרת רק עוד חצי שנה.
הייתי מנסה לפתוח את הראש לכיוונים של עזרה מיידית.
כולל לשנות תוכניות - כי מה שחשוב כרגע זה מקום ראשון הזוגיות שלכם!
הרי הבית שאתם בונים הוא מעל הכל.
מה יעזור חלילה אם יהיה כסף ותהיה מסגרת ויהיה הכל אבל אהבה לא תהיה? ובית של אבא ואמא תחת אותה קורת גג באהבה לא תהיה?
הרי מהי מטרת העל שלכם?
איפה אתם רוצים לראות את עצמכם עוד 10 שנים?
האם בבית משלכם שאותו קניתם שעלה למשל 3,000,000 אבל גרושים חלילה,
או ביחד ואוהבים, גם אם תוכניות שלכם השתנו מבחינה תעסוקתית או כלכלית או כל דבר אחר?
קודם שיהיה את הבסיס הכה חשוב.
אם צריך עכשיו קצת הקלה בעומס (ונשמע שבהחלט צריך) -
אז למצוא זאת בכל דרך אפשרית.
בין אם זה בייביסיטר, או עזרה בתשלום, אפילו נערה,
או מטפלת פרטית, או משפחה או הורים שיעזרו - כל דבר כדי קצת לאוורר ולרווח את המציאות של שניכם!
בין אם זה לקנות רכב! זה יעלה הרבה הרבה פחות מגירושין!
או להחליף מקום מגורים למקום יותר נגיש וקרוב - כנ"ל
כל הדברים האלה הם כ"כ שוליים ביחס לחיים שלמים, גם מהותית וגם כלכלית.
הרי עורך דין לגירושין לכל צד לוקח בין 50,000-150,000 ושוב, לצד אחד!
ואז 2 משכנתא כי יש 2 דירות
ו2 ארנונה
ו2 גז, מים, חשמל,
ו2 רכבים בכל מקרה
ו2 סטים של רהיטים, ובגדים, ומיטות לילדות, והכל הכל הכל כפול!
וזה בלי לדבר על הפןם הרגשי והמהותי של לא לראות את הילדים בשבתות, חגים, ימים, המלחמות וכאבי הראש.
אז בשביל רכב, או מעבר דירה, או מטפלת - בטח ששווה לעשות הכל וכל מה שאפשר כדי להגיע לשלווה ואושר זוגי ושמחה כבר עכשיו, גם על חשבון כסף וכדומה!
וחשוב מאוד מאוד שיהיה לכם זמן לעצמכם!
וזמן לזוגיות לשכם!
וזמן
ואוויר
נשמע שממש אתם בלי אוויר.
---------------------------------------
אז יקרה יקרה שאת!
אם אסכם את כל המגילה הזו (ותאמיני לי שיש לי עוד כ"כ הרבה לכתוב חח....
אז קודם כל להבין את עצמך!
להבין שאת כרגע בעיצומו של הקושי והכאב, וכשנמצאים בתוך תוך הק'ושי - כבר קשה לחשוב בבההירות!
אז לא להחליט שום החלטה פזיזה בשעת משבר או קושי! זה חשוב מאוד מאוד!
וכמובן גם לתת לעצמך זמן רגע
זמן עד שהקושי והכאב הגדול יחלפו.
ואז,
לענ"ד חד משמעית כדאי לנסות ולעבוד על הזוגיות הזו ולא ללכת לגירושים,
לפחות לא כרגע, ולפחות לא עד שאתם מנסים.
חד משמעית כדאי יעוץ זוגי כאן,
לנסות לרתום את בעלך בדרכים אותם כתבתי למעלה,
לנסות לראות גם את הצד שלו, אבל בשלמות ועד הסוף,
ולנסות לעבוד על הדברים לאט לאט,
עם סדר בראש
ובלב.
ב"הצלחה רבה רבה רבה
וואו ממש נכנסת לי ללב שתדעי
שהקב"ה ישלח לכם אך אור וטוב ושלום שלם שלם 
🙏
כמו כולנו...
