למדתי על אלוהים,
שיש לו שני מכחולים;
מכחול טוב ומכחול רע,
באחד מצייר פירות עסיסיים,
ובשני - ארון קבורה.
למדתי על אלוהים,
שיש לו שני מכחולים;
מכחול טוב ומכחול רע,
באחד מצייר פירות עסיסיים,
ובשני - ארון קבורה.
שני המכחולים טובים רק שאנחנו לא מבינים שזה טוב
אני מאמין שריבונו של עולם ברא גם רע. ושניהם כלים לחוכמתו.
"יוצר אור ובורא חשך עשה שלום ובורא רע אני ה' עושה כל אלה".
מסכים שהתכלית של הכול טוב?
אני מסכים שריבונו של עולם בוחר להתגלות בעולם דרך הטוב, כך עולה בבירור מהתנ"ך ומהתורה כולה.
אני גם יודע שנאמר בשם המקובלים שהכל טוב גמור. חווייתי את העולם היא שיש בו רע, וזה כשלעצמו לא רע בעיני (למרות שאיני רוצה שהרע ייגע בי).
אגב, שימי לב שגם אם התכלית היא טוב הרי זה לא סותר שהדברים עצמם הם רעים.
איוב סבל הרבה מאוד רע למרות שהתכלית הייתה להיטיב לו עוד יותר. התנ"ך לא מטשטש.
בני ישראל תחת מצרים סבלו התעללות, למרות תכלית הטוב, הרי שהמצב היה רע.
ויש דוגמאות לרוב כשלל של מצרים על חופי ים סוף.
השיר, אם כבר אנחנו דנים, נכתב בעקבות פרק שקראתי בספר של הרב יונתן זקס.
השיר הוא אמירה שאין שני "אלים" שנלחמים ביניהם (כמו שחשבו עובדי אלילים), ואין קפריזה אצל אלוקינו (כמו שחושבים מיני אפיקורסים) אלא אלה שני כלים שהקב"ה ברא והוא עושה בהם כחוכמתו. צריך לזכור שהקב"ה ברא גם את הטוב, כשלעצמו הוא בפשטות מתעלה מכל הכל ממש.
ודווקא המשל של הציור נועד ליצור קונוטציה של אווירה טובה, כך שזה מקיף את השיר ממילא.
מצבים קשים נתפסים כרעים בעינינו.
אבל באמת באמת זה לא רע אלא טוב גמור.
לדעתי מה שהופך דבר לרע/טוב זה התכלית שלו.
מסכימה שיש קשיים ודברים שנראים רעים אבל לדעתי צריך להסתכל בצורה יותר רחבה ונכונה.
כמו הדוגמא של הרופא שמנתח אדם בשביל רפואתו זה נראה רע שהוא חותך בבשר וכו' אבל באמת אם מסתכלים נכון רואים שזה הדבר הכי טוב בשבילו.
ככה נדמה לי..
השואה היא דבר רע. כך גם ניסויי מנגלה.
מסתמא הייתה להכל תכלית טובה, ובכל זאת זה רע צרוף.
כשלעצמם דברים יכולים להיות רעים, אבל במצטבר ליצור איזה שהוא טוב.
אגב, גם בשיר, אנחנו לא יודעים איזה מכחול מצייר מה. שימי לב לזה.
ראי כאן: ... - פרוזה וכתיבה חופשית
העלה לי ישר מחשבה על מישהו שמת
טאטע מלך העולםעל המסר יש מקום לדון 
כשהייתי קטנה רציתי לי בית.
שאלתי, חיפשתי, התאמצתי.
בסוף נמצא הבית המיוחל, שלו ומתוק
ושלי!
יום אחד בא הטרקטור, הרים את הבית, אני בתוכו, העמיס על העגלה, ונסע לו,
ואני לא ידעתי לאן.
הנסיעה טלטלה אותי, נפלתי, כאבתי.
עם כל מהמורה שבדרך התכווצתי, כמו מחכה למכה שתבוא.
בכל עליה שעברנו חששתי שמא היא תלולה מידי, שמא ניפול בדרך.
בירידה פחדתי שהנה אנו יורדים עד לתהום,
ובנסיעה במישור לא פסק ליבי מלפעום באימה-
לעולם לא נגיע.
עלינו למעלה, ירדנו למעלה, היו גם זמנים של עמידה במקום.
''לאן אתה לוקח אותי? לאן אתה לוקח את הבית שלי?'' שאלתי את הנהג, והוא לא השיב.
עד היום אני נוסעת.
בלי לדעת לאן,
כמה זמן תארך הנסיעה
והאם בסופה ישאר לי בית,
אשאר אני.
אך הוא הנהג, ואני הנוסעת,
ואין לי אלא להאמין בו, שבסופו של דבר אמצא את עצמי,
בתוך ביתי,
בין שני שיחים בָּצֶל.
קצת התקשתי לעמוד על התוכן הפנימי של הכתוב. בכללי מזכיר את תחילת הסיפור של 'הקוסם מארץ עוץ'. בהתחלה נשמע מין קונטקסט של פינוי התנחלויות, שדי מהר נאבד.
יש משהו אבסורדי באי-הריאליסטיקה בזה. טרקטור שלוקח איתו בית לנצח, אדם שגר בביתו ולא יוצא החוצה.
ניכרת מין תחושה של הסכמה מאורע, להרגשת שותפות עם הטרקטור (ונהגו, שבתחילה לא מוזכר כלל, רק מתייחסים לטרקטור, ופתאום בסוף ניכר ש"הוא הנהג" [קצת באופן.. מוזר. כאילו, היה אפשר לטעות שהטרקטור הוא הנהג, מין האנשה שכזו], שישנו מין מכוון).
את הסיומת לא הבנתי.
להתעטר
בשקט בחוץ בפנים
קצת יצירת אטמוספירה אחרת
להרגע להתייחד ומאיליו זה מקרין
עושה מעשה נערות מסלסל בשערו
הוא המושלם הוא מקרין הוא בשלב אחר
מגלה ה' בפועל
במעשה בתנועה
יש לו צדק מיוחד
יש לו שם
יש לו אומץ
אי אפשר להתעלם
מעבר לכל החלומות יש שם אמת
נו אז מה עכשיו נשחט עוד עיר?
נפקיר עוד אחת?
-מגע של בית אבא-
אנוכי ערב את הנער
תפילה חרישית
פיצוץ
'ויגש אליו'
חור שחור
ליט לה מגרמה כלום
הוציאו כל איש
ויבך..
(קצת הרבה מבולגן אבל אשמח לתגובות @ימח שם עראפת
"עולם מכוער מאוד"
-
אוויר הרים צלול כיין, סיפרו לתרים
רקיע עמוק ועמוס כוכבים הניבט מפסגות ההרים
אבדה לה הדרך, התפתלה בין צוקים
נשברו אמיתות, אותיות, מספרים
שותים כיום משקה חריף ומקיאים בצד שולחן
נערות מסלסלות בשערן ופוזלות הצידה בארס
מי שיעמוד באמצע הרחוב יישמע נהרות יישאו קולן
את הביוב השוצף, המגבונים לסתימות, הצואה השקרים והרפש
מצאנו בעדשת הטלסקופ:
העולם קטן מאוד
ייקטן עוד ונבעט בו במיאוס
נשכח נזעם נפצע ונתמוגג
הענקים יוצאים להפלגה, בעיניהם ברקים
ההמון על המזח צוחק וגונח
מוכר הקרח מחלק להמונים
בשביל מה שמו גרוגרת בגרונך
אם לא כדי להטביע צעקה נואשת
אתה יוצא מן הדלת ומנשק מזוזתו
של עולם מכוער מאוד
(לטיפשים)
את האדמה הזאת, כן, כאן
עם האנשים האלה, הקמוטים
מחשבות יתבטאו במילים
רצונות כמוסים ייתגלו במבוכה
למאוויים הגדולים תוצמד שפלות
תאווה ערמומית וחולה תלווה לכל אצילות
תאהבו את האדמה הזאת
תצדיקו אותה, תשבחו אותה, כן
תירקבו מבדידות אם תוותרו עליה
היא שלכם ובשבילכם
אם תתגעגעו אל הכוכבים
אם נשמתכם תתפקע מרוב כאב
אם האנושי יהרוג בכם את הנשגב
אתן בכם את אותותי מכותיי ומופתיי
לחזור לשורה!
(ח)ירות (ז)קפת (ק)ומת כנה, ופדיתם מבני בצרה. ירשת ארצך לכוננה, מחצת מחלת באף עברה. קיבצת עמך במהרה, יסדת כסאך בקריה בחורה. שמך נודה, לך נאה, בהלל לשוררה
ומשיח בן יוסף (מדינת ישראל) הוא יסוד וכנה ובסיס למלכות בית דוד. "וכנה אשר נטעה ימינך" זה משיח בן יוסף כבתחילת המזמור "לפני אפרים ובנימין ומנשה". כנה זה בסיס לגפן.
לכן ב"כסא דוד עבדך מהרה לתוכה *תכין*" כלומר תבסס, כותבים המקובלים שיכוונו בברכה זו על משיח בן יוסף שיחיה.
לא תהיה גלות נוספת (לא נכנס לדיון) אז מלכות בית דוד תמלוך על העם שיושב פה בארץ עם כל הארגון הפוליטי והתשתיות הפוליטיות, הכלכליות, הבטחוניות, ההתיישבותיות, והתרבותיות הקיימות כבר בימינו. כך שיוצא שאפילו לדעת סטמר מדינת ישראל תהיה בסיס למלכות בית דוד
האברבנאל מסכים עם דבריי.
ב. באתי מכיוון אחר, יסוד כסא ה' עולה לי בראש כמקדש ולא כמדינה יהודית.
תהיה (אמונה בחזרת מלכות בית דוד זה אחד מי"ג עיקרים וגם בנביאים מפורש). ומבחינה סמלית תמלוך על מדינת ישראל שתהפוך ל"ממלכת ישראל בראשות הוד מלכותו המלך" כמו בריטניה לשיטתך.
האברבנאל לא כותב לזכרוני באף מקום שמלכות בית דוד העתידית תהיה סמלית ולא אמיתית.
(כבר דיברנו על זה פעם ולכן לא מאריך פה).
ב. הדגש הוא "יסדת". מדינה יהודית היא יסוד ובסיס למקדש שישרה בתוכה. ולא זכור לי פסוק שה' מייסד את המקדש עם הפועל יסד, אלא בונה מקדש (אולי אני טועה). אלא הרבה פסוקים שהוא מייסד את ציון, בדגש על הפועל יסד. כלומר הפועל ייסוד תמיד מוסב על העם והמלכות, כי היא יסוד ובסיס למקדש
האברבנאל סובר שמלכות היא רעה, אין תועלת בסמל למהות רעה.
אגב האם אתה לא מזכיר בתפילה בברכת בונה ירושלים וצמח דוד בקשה לשיבת מלכות דוד?
ב. האברבנל מעולם לא טען שהנביאים טעו כשניבאו על חזרה ניצחית של מלכות בית דוד.
כמובן ייתכן שאתה טוען שראש הממשלה יהיה מבית דוד (נזכרתי שנראה לי שאמרת זאת). אז גם לפי זה - המדינה הנוכחית היא בסיס למדינה העתידית בראשה יעמוד ראש ממשלה נבחר ל4 שנים מבית דוד.
בכל מקרה המדינה הנוכחית היא במילא בסיס,למדינה האידאלית עם מקדש סנהדרין ומנהיג שנחה עליו רוח ה'
האם מהתנך מלכות זה מוסד חיובי?
זה לא בדיוק התחושה מספר מלכים ושמואל.
מזכיר, אבל מתכוון לשלטון שלנו.
ב. האם זה מחייב דווקא כשושלת?
הפסוקים וחז"ל מפורשים על למשל מינוי יהודי למלכות ורק גבר.
האם זה אומר שאסור להצביע מן התורה למפלגה בה יש מישהו לא יהודי ברשימה?
ומה לגבי מפלגה עם נשים?
אלא שאנחנו סוברים אחרת כיום כמפורש במגוון תשובות בנושא, וממילא באותו אופן אפשר לומר לגבי התפיסה של השלטון ומי שם.
מהתנך מלכות זה לא מוסד חיובי,למעט מלכות בית דוד הנזכרת כמוסד חיובי. שנכרתה איתו ברית עולם.
אני לא מבין בי"ג עיקרים. אבל אם אתה סובר שתמיד יבחר ראש ממשלה מתוך צאצאי בית דוד ל4 שנים ויתחלף. אולי זה כלול באמונה בחזרת מלכות בית דוד.
מה אתה מכוון ב"כסא דוד עבדך" וב"את צמח דוד" וב"שמחינו במלכות בית דוד"?
האיסור למנות אשה זה רק למנוי למלך, לא למושל כמו השופטים. לגבי מושל יש פוסקים שאומרים שאם האשה יותר טובה מהגבר , מותר למנותה. ובוודאי שח"כ אינו מלך. אבל נראה שיש איסור למנות ראש ממשלה גוי
לא כל כך הבנתי. יש נבואות מפורשות על הברית עולם עם בית דוד ונבואות שיחזור להיות מלך בישראל מבית דוד לנצח. אם אתה מפרש מלך בתור ראש ממשלה אז יכול להיות.
אין חיוב דווקא לשושלת. השאלה אם מינוי ל4 שנים זה מלך
מכוון לשלטון יהודי עצמאי ולא לפרטים.
ראש ממשלה הוא לא מלך וזה היתרון הגדול.
זה לא רק דין בראש ממשלה אלא כל מינוי על הציבור כמפורש ברמב"ם.
(ח)ירות (ז)קפת (ק)ומת כנה,
ופדיתם מבני בצרה.
ירשת ארצך לכוננה,
מחצת מחלת באף עברה.
קיבצת עמך במהרה,
יסדת כסאך בקריה בחורה.
שמך נודה, לך נאה,
בהלל לשוררה
הם הסתופפו תחת הגגון הקטן שבכניסה ליחידת הדיור בה השתכנו. הוא הניח את השקיות מידו וקיפל את המטריה, תחתיה עשו את דרכם מהרכב, בזמן שהיא שלפה את צרור המפתחות שברשותה וחפשה את האחד הרלוונטי.
בעודו עסוק בסחיטת מי הגשם מאהיל הפלסטיק השחור, פנתה היא להתיר את הפתח הנעול ממאסריו. "לא בסדר המבול זה," אמרה בטרוניה, מפנה אליו מעט את פניה, בעודה משפשפת קלות את נעליה בשטיחון החדש אל מול הפתח הפתוח, "לנחות עלינו ככה בלי סיבה"...
"נו, מה נעשה" השיב לה בנחת, "אם נבקש אחרת זו תפילת עוברי דרכים". דוס שכמותו, הרהרה בחיבה שחממה קצת את ליבה פנימה. היא נכנסה ראשונה ופנתה אל המטבח, מסירה את כיסוי הראש ומשחררת את שערה להשתפל במורד גבה, על המעיל הרטוב. הוא נכנס אחריה והמשיך אל חדר השינה שלהם, לסדר את החפצים השונים שקנו זה עתה אחר סיבוב קניות מפרך, אפילו בשבילה, בחנויות השונות הרחק ממקום מגוריהם.
אחר מאבק קל להצית את הכיריים היא הניחה עליהם את המחבת ובזה החלה לארגן את ארוחת הערב-לילה שלהם. לפני שפנתה אל המקרר להוציא כמה ביצים היא שהתה קצת אל מול הלהבות הכחולות, בתחילה מביטה ואז מתקרבת, כמו מנסה להתחמם לאורן.
"מה אוכלים?" הוא קרא אליה מחדרם. "מה בא לך?" היא שאלה בתשובה, מקווה שיצליח לשמוע את קולה החלוש מטבעו. "הכי פשוט הכי טוב," הוא השיב בנעימה קלילה, היא כבר ידעה מראש את התשובה, "חביתה!".
היא חשה בגופה את המשיכה אל המקרר, אבל נותרה לעמוד עוד קצת ליד הלהבות, פורשת את אצבעותיה לנגדן. עוד קצת, עוד קצת להפשיר.
"למה את עוד עם המעיל?" קולו מאחוריה הפתיע אותה. "אני..." היא קצת גמגמה ופנתה אליו. "את יודעת שבשביל זה יש חימום במזגן" היא ראתה את החיוך נמתח על שפתיו וקצת הסמיקה. "לא רציתי שיהיה לך חם מידי", אמרה בשקט ושברה את מבטה כלפי מטה. הוא כבר החזיק בידו את השלט.
"היי," הוא אמר בעודו מתקרב אליה, "זה בסדר". "מקסימום אני אוריד עוד שכבה," אמר לה בעודו נעמד מאחוריה וסייע לה לפשוט את המעיל, "זה רק יקדם אותי לעבר המיטה". "וחוץ מזה," לפתע היא הרגישה את זרועותיו הגדולות והחמות עוטפות אותה, "רק ככה אני באמת יכול לחבק אותך".
עכשיו היא כבר ממש נמסה...
כל הקטעים בסגנון הזה הם משלים.
אנסה אסביר את הנמשל ומשם אני מקווה שתוכלו להשליך ולהבין לבד את המשל כפי הצורך.
עם ישראל חוזר מן הגלות, מתוך העמים שמכונים בחז"ל "המים הזידונים" (זדון - כוונה), אל ארץ ישראל. הוא מתיר את כבלי הארץ, החומר, אבל נותר כלוא בכבלי הרוח, ברעיונות זרים, אותם הוא מחשיב ערכיים ומתקשה לפשוט אותם מעצמו. עמ"י חש שישנם ערכים שעליו להתחמם לאורם, להתחיות ולהתרגש, מתוך הארץ וקדושתה, ועדיין מסרב לפשוט את הגלותיות המחשבתית. הוא חש איזה ריחוק מה', שמחכה להשפיע אורות בכלים, לגלות את עצמו יותר עד כדי הייחוד השלם.
טוב... אז אהבה. לכאורה - כל כך הרבה כתבו על זה, מכל כיוון, אבל בסוף יש תחושה שנשארנו בלי באמת להבין. ואולי זו המהות.
מה זאת אהבה בשבילכם? לאחרונה אני מנסה ללמוד על הנושא. פניתי לספרות התורנית, למוסיקה הישראלית, לפסיכולוגיה, ועכשיו אני פונה גם פה, אליכם.
בסוף אנחנו, הכותבים, הם אלה שהכי נדרשים להבין את הדברים האלה, שעליהם אנחנו כותבים - אם זה כאב, וגם עליו צריך לכתוב ולהבין, להעמיק ולהפנים - כי זה מה שכתיבה עושה (לדעתי), היא גומרת ועוזרת לנו להפנים, לשכלל, לראות מלמעלה ולבחור. ואם זו אהבה.
בנוסף חשבתי - האם יש מילה אחרת לאהבה? מילה נרדפת? אולי חיבה? אולי חמלה (ככה ראיתי שכותב הרב שמואל יניב שליט"א)? אולי אהבה? תשוקה? מה אתם חושבים??
אז אני מניח את זה כאן, עם כמה שירים שמצאתי מעניינים במסע הזה עד כה, ומבקש ממכם לכתוב כאן, בשרשור הזה, את הגיגיכם. זה יכול להיות פרוזה, שיר, סתם הבחנה. באמת - תנו מה שיש לכם [או אולי צריך לומר - בכם]!
אני הנני כאינני(בניגוד למוסיקה המודרנית שם: אהבה=מה שגורם לי ולשני שמחה. שזה גם נכון אבל רק חלק מהאהבה)
האמת שעלה לי קטע לראש, אבל לא מצאתי אותו. (בגדול הרעיון שלו זה שאהבה זאת אמת. שני אנשים שיודעים שיש ביניהם רק אמת ומרחב בטוח בשבילה)
מצאתי כמה דברים אחרים ששמרתי.
אצרף שניים מהם.
ועוד אחד, יותר במציאות (זה לא נותן לי להעלות אז אתמלל):
זוגיות | עידית ברק
כל הזמן הולכים
זה לקראת זו.
ישנם ימים שנפגשים
ישנם ימים שלא.
אני מרגישה חופשייה
אולי הצייד רק מחכה לתפוס זווית
אולי שוחררתי לטבע כבדיקת מעבדה ואיסוף ממצאים ועוד מעט אעלם שוב ,
ארקוד עם הנעלמים , בחושך
אבל חושך קר, שם גם הנעלמים חשים קור
אולי יש עליי gps
ואני דוהרת לי איתו,
משחקת בחופש
ואולי לא.
אולי אני באמת חופשייה.
אתם שומעים. לא אכפת לי אם אני רק משחקת בחופש.
אני חופשייה.
יש בזה משהו עמוק מאוד, אבל הכל מלווה בתחושה של פשטות.