עד עכשיו, סירבתי לכתוב את הפוסט הזה, כי לתומי חשבתי שזה בזבוז זמן, שכל בר-דעת עם גישה לגוגל ושתי דקות זמן פנוי מסוגל לברר את ה"טענות" הרוסיות בן-רגע, ושמי שאינו לאומן רוסי, או איש שמאל קיצוני "אנטי-אימפריאליסטי", או איזה פסיכי ימני-קיצוני, כזה שמאמין בקונספירציות על אנשי הלטאה, לא אמור לקנות את השטויות האלה כלל.
אבל, אני מודה שטעיתי. אז הנה, רשימה קצרה של דברים שצריכים להיות ברורים לחלוטין לכל אדם שפוי, שאין לו סיבה אישית מוזרה לצדד בפוטין.
1. אין ומעולם לא נחתם שום "הסכם אי-התרחבות מזרחה" בין ברית נאט"ו לרוסיה. גם לא בינה לבין ברית המועצות. אין מסמך כזה, ולא יכול להיות מסמך כזה. "ההוכחה" שהתעמולה הרוסית מציגה הוא הסכם על איחוד גרמניה (שנחתם מול ברית המועצות, שהתפרקה מאז, כך שגם ההסכם הזה בטל ומבוטל), ובו הגרמנים הבטיחו לא להרחיב את ארצם או את השפעתם המדינית מזרחה, הבטחה שבה עמדו בהצלחה ושאין לה שום קשר לברית הצבאית הצפון-אטלנטית.
2. אין חשש רוסי אמיתי מפני "הצבת טילי נאט"ו באוקראינה, ממש על הגבול הרוסי!". רוסיה גובלת עם נאט"ו מזמן, טילים באליסטיים מודרניים פוגעים בכל נקודה ברוסיה בין אם הם משוגרים מאיטליה, מגרמניה או מאנגליה. אם הרוסים כל-כך חוששים ממדינה גרעינית שעלולה להילחם נגדם, כדאי שיכבשו גם את סין, את צפון-קוריאה ובקרוב גם את איראן - נגד כל המדינות הללו ברית המועצות נלחמה, לפחות בקטנה, בייחוד נגד סין. עם נאט"ו - רוסיה לא לחמה מימיה.
3. אין חשש רוסי אמיתי לגורל תושבי החבלים הבדלניים, בוודאי ובוודאי שאוקראינה לא "ערכה שם רצח עם". גורלם של התושבים הללו הורע משמעותית מאז שרוסיה הפכה אותם למחוזות חסרי-חוק והכרה בינלאומית.
4. "המערב" מעולם לא "התגרה" בפוטין. אם כבר - התרפס מדי בפניו.
5. ארה"ב או האיחוד האירופאי לא אחראים למהפכת 2014 בקייב. ירי צלפים במפגינים אחראי למהפכה הזאת.
6. מדינה שנשיאה, שר ההגנה שלה וראש הממשלה הקודם שלה הם יהודים מוצהרים - אינה יכולה להיות נאצית בהגדרה.
7. כל מדינה ריבונית רשאית להחליט על הבריתות שאליהן היא נכנסת. אין דבר כזה - "איזורי השפעה".
8. תוספת של ידידי המלומד Shalom Boguslavsky שאמורה להיות ברורה מאליה, אבל גם היא חשובה באותה המידה בדיוק ונשכחת לחלוטין בידי "מומחים" - שני הצדדים בסכסוך הזה הם רוסיה ואוקראינה, לא רוסיה וארה"ב, או נאט"ו או האיחוד. הייתי אומר, אפילו, פוטין ואוקראינה, אבל זו כבר באמת נוקדנות. מה שכן, מהיום, השבח לאל ולפוטין, אוקראינה היא במסלול מזורז לחברות באיחוד האירופאי. מזל טוב!
מקווה שעזרתי.
אני לא הולך לצייר לכם תמונה עדכנית של המאורעות, לשם כך יש את ידידיי המלומדים, כמו Shalom Boguslavsky או David Baron. אני אעשה את מה שהתחום המקצועי שלי מאפשר לי לעשות ואדבר על הלאומיות האוקראינית המודרנית ועלינו, היהודים. רבים מאיתנו, לרבות כמה חבריי המכובדים, סבורים שהזיכרון ההיסטורי של העם היהודי מחייב אותנו להסתייג מהבעת תמיכה במאבק האוקראיני כיום, שכן הלאומיות שלהם מגואלת בדם שלנו. אני מבין את העמדה הזאת, חושב שיש בה מידה כלל לא מבוטלת של אמת, אבל אישית – לא מאמץ אותה. אסביר מדוע.
ראשית הלאומיות האוקראינית, זו שבאה לידי ביטוי בתחילת המאה העשרים ובייחוד אחרי נפילת הקיסרות הרוסית בפברואר 1917 הייתה ליברלית וסוציאליסטית, נעדרת רחשים אנטישמיים כלל. ככל שהכאוס באוקראינה גבר, המצב הזה השתנה. אוקראינה של שנת 1918 הייתה מדינה קרועה ומדממת, שבה לחמו אחד נגד השני הליברלים המעטים, הסוציאליסטים הרבים יותר, האנארכיסטים, הקומוניסטים בגיבוי רוסי, חילות הכיבוש האוסטרו-הונגריים והגרמניים שתמכו בהטמאן סקורופדסקי, שלל מפקדי שטח שלא צייתו לאיש וחיילותיו המתגבשים של סימון פטלורה – קואליציה גדולה אך רופפת מאוד של אותם מפקדי שטח מן הסעיף הקודם, הסוציאליסטים הלאומניים והליברלים הלאומניים. ברגע שהסתיימה מלחמת העולם הראשונה וחילות הכיבוש נסוגו, זרח לזמן קצר כוכבו של פטלורה, שנעמד בראש הממשל האוקראיני. אלא שכאוס במדינה רק גבר, וצבאו נאלץ להילחם גם באדומים, גם בלבנים של דניקין וגם בשחורים – האנארכיסטים של נסטור מאחנו (שהיו פרו-יהודיים בעליל, אגב), ובגדול – רק נסוג כל העת מערבה. זאת העת שבה רבים ממפקדיו, אותם מפקדי השדה העצמאיים מאוד, שילחו כל רסן ופנו לכלות את זעמם ביהודים, שהוכרזו כתומכי הבולשביקים המתקדמים. פטרלורה עצמו, שבנעוריו היה חבר בפלוגת ההגנה היהודית בפולטאבה, אשר מנעה פוגרומים, לא הצליח לעצור אותם כעת. השאלה – כמה מאמץ השקיע לשם כך, נתונה בפולמוס היסטורי סוער עד עצם היום הזה, אך מה שפחות נתון בפולמוס, הוא השאלה – האם יכול היה בכלל לעשות משהו, כלומר – כמה שליטה הייתה לו באותם המפקדים בכלל. התשובה לשאלה הזאת היא – מועטה עד אפסית, וזו אחת הסיבות המרכזיות לכך שצבאו הובס והושלך אל מעבר לגבול הפולני.
אנו יודעים לבטח שפטלורה נתפס כאדם סביר לחלוטין בעיני ז'בוטינסקי, שחתם עמו על הסכם להקמת פלוגות הגנה יהודיות, אם וכאשר פטלורה, בגיבוי פולני, יצליח לכבוש חזרה את אוקראינה. אנו יודעים כי "הנוקם", שמואל שווארצבורד, מיקם את שנאתו באדם שהיה מפקדם של הפוגרומיסטים רק על הנייר, לא מעשית ולא ברוחו. אני כותב זאת לא על-מנת לגנותו או להרשיעו – האיש לא ידע, ניזון מן "הדעה הרווחת" ומיגון אישי כבד, ורק לקב"ה הזכות לשפוט אותו, לא לי. אז עד כאן, לגבי פטלורה וראשית הלאומיות האוקראינית.
עכשיו, אין ספק שהלאומיות הזאת חוותה הקצנה בשנות השלושים, והתקרבה מאוד-מאוד לאידיאולוגיה הפשיסטית-קורפורטיביסטית, שחוותה אז את שיא הפופולריות שלה באירופה. היא גם באמת הפכה לאנטישמית באורח רשמי והצהרתי, אבל לא בקטע נאצי-ביולוגי, אלא ראתה ביהודי באוקראינה נטע זר ועוין, "נוח לשתף פעולה עם הבולשביקים". כאן, כמובן, נח המקור לשיתוף הפעולה המחליא עם הנאצים בתחילת ברברוסה. אלא שככל שהלאומנים האוקראיניים הלכו והפנימו כי הגרמנים רק רואים בהם כלי שרת, הם עשו חושבים, גם על האידיאולוגיה, ומשעה שפנו להילחם בנאצים (לבטח, כשמדובר בזרם שבראשו עמדו בנדרה ושוחביץ'), לבטח משנת 1943 והלאה, הם ביטלו גם את הסממנים האנטישמיים שלהם.
מן הסתם, החרא הזה הרים את הראש פה ושם, עם תוצאות איומות לגבינו, אבל ברמה הרשמית והמחייבת - UPA הפסיק לראות ביהודים אויב ואף קיבל אותם לשורותיו, קטע שהלאומנים האוקראינים המודרניים מאוד מנסים להדגיש, פעמים רבות - בהגזמה. בנדרה עצמו, כמובן, היה כלוא בזקסנהאוזן רוב המלחמה וסירב לשתף פעולה עם הגרמנים, בעוד שנים מאחיו נרצחו באושוויץ (ייתכן שאחד מהם – בידי האסירים הפולניים, שכן UPA לחם באכזריות נגד כולם, - רוסים, גרמנים ופולנים בעת ובעונה אחת).
עכשיו, מה מתוך כל זה רלוונטי ללאומנות האוקראינית המודרנית? ובכן, המיינסטרים שלה מקדש את זכרם של פטלורה ובנדרה, את זכר המלחמה בסובייטיים ובנאצים, ומנסה להצניע (לא להכחיש אגב!) את הפרק האפל של 41-42. זאת אגב התעלמות מוחלטת מן האידיאולוגיה הכלכלית-מדינית הדמוי-פשיסטית של שנות השלושים. פשוט לא מזכירים זאת - זה לא רלוונטי, כי מכל שאר הבחינות, חוץ מ"פולחן הגיבורים ההיסטורי", המיינסטרים הלאומני האוקראיני המודרני הוא לגמרי פרו-מערבי, ליברלי ודמוקרטי, עם אגפים ליברטריאניים וסוציאל-דמוקרטיים. אין בו נציגות מובחנת של שמרנים אידיאולוגיים, ואין סוציאליסטים מוצהרים. מובן מאליו שיש ימין קיצוני, אבל הוא הולך ונעלם בעודו מתיישר לאמות המידה המערביות והמתורבתות. שמאל קיצוני - פשוט אין שם, כי הוא מסווג כתומך רוסים וזה לא אפשרי, לבטח לא מאז 2014.
זאת התמונה בקווים גסים וכלליים. רובם המוחלט של הלאומנים האוקראינים המודרניים ממש לא אנטישמיים, בוודאי לא במיינסטרים הפוליטי (לא מדבר על שיכורים או בריוני רחוב, אלה יש בכל מקום). הם נושאים עיניים לישראל (הרבה פעמים, מתוך רומנטיקה לאומנית שרואה בנו מעין דוגמה ומופת), הגם שבאו"ם הם מצביעים, לרוב, עם אירופה וארה"ב, גם בענייננו, וזה, לרוב, לא לטובתנו.
היחס לחמלניצקי, אגב, ביקורתי מאוד, כי הוא נתפס כאבי אבות הטומאה - הסיפוח לרוסיה.
בקיצור, אם רוצים, בהחלט אפשר לחפש ולמצוא סיבות להסתייג מתולדות הלאומיות הזאת, אבל בלי לעצום עיניים לרגעיה האפלים, אני לא שוכח את הממד הטראגי שלה - לאומיות שמתפתחת בקרב עם מדוכא, שחווה שואה קטנה משלו אגב ההלודומור, שסמך על צורר אחד שיצילו מידי הצורר השני והתאכזב לגלות את המציאות. בשבילי, הטרגדיה הזאת משתקפת לא בדמויות הקונטרוורסליות מסוגם של בנדרה או פטלורה, אלא דווקא בדמותו של המטרופוליטן אנדריי שפטיצקי, שטרם הכרנו בו כחסיד אומות עולם, אף-על-פי שמגיע לו לגמרי.
מבחינתי, אין כל שאלה במי עלינו לתמוך במלחמה הזאת. אני כותב זאת כמי שנולד בעיר דניפרו, המופגזת כרגע, וחי שם עשור בקרב אוקראינים, רוסים וכל מה שביניהם. חוויתי שם הכול, לרבות אנטישמיות וחברות, ואני יודע שאוקראינה צעדה דרך ארוכה מאז בכיוון הנכון, ומתאווה להמשיך לצעוד בדרך הזאת. זה מה שחשוב בעיניי. אני ממש לא הולך להתווכח עם יהודי (או פולני, אגב) שרואה את הדברים שעליהם דיברתי פה אחרת – זו זכותו המוחלטת. אבל כך אני רואה את הדברים.
20220301225614jpg
זהו הפודפולקובניק בדימוס (בערך סגן-אלוף במיל') דמיטרי אוטקין, מייסד חברת שכירי חרב "וגנר", הפועלת תחת חסותו של "הטבח של פוטין" יבגני פריגוז'ין. הוא לחם בסוריה, במזרח אוקראינה, ונטל חלק פעיל בכיבוש קרים. ואלה הם קעקועיו - דרגת הָאוּפְּטשְׁטוּרְמְפִיהְרֵר אס.אס. ו"נשר אימפריאלי" של הרייך השלישי.
אבל מי שמוקיר את זכר הנאצים הם האוקראינים, תזכרו ואל תתבלבלו.
2 
