תנך על הפרק- מכירים?

זה בעצם הלימוד הטוב של פרק ליום? 

כלומר, אני מסוגלת לקרוא מלא מלא מלא פירושים על פסוק אחד ולא להתקדם לשום מקום....

אני רוצה קודם בקיאות ופירושים שיותר קל להבין לפני שאעמיק כל כך.

וגם אני רוצה להבין נכון את הפירושים,

קל מאוד לשכל לטעות.

במיוחד כשזאת ילדונת שלא מכירה כמעט חצי מהתנ"ך, שלא לדבר על הדרכים של איך להבין וללמוד.

(בקשר לאתרים שציינת, אין לי מושג מי המפעילים של האתרים האלו. {ספציפית מכון ממרא עשיתי על זה איזה חיפוש שעה-שעתיים,הבנתי שהם אנשים צדיקים} אני רוצה ללמוד קודש ממקורות של קודש. לא מאנשים שמתייחסים אל זה כסתם ספרות או משהו פשוט. וגם לא מכאלה שסומכים על השכל האישי שלהם ומפרשים את התנ"ך שלא על פי הדרכים שבהם ניתן לפרש.יש בזה כללים)

לגבי הטענה האחרונה-

יש גבולות. ויש כללים איך לפרש ויש מסורת.

למשל הדוגמה שהבאת- צריך לצאת מנקודת המוצא שהאבות הקדושים הגיעו למעלות כל כך גבוהות עד כדי כך שהם ביטלו את היצר הרע שלהם לגמרי. ושהכליות (המצפון) שלהם היה כל כך טהור עד כדי כך שהוא היה מכוון לפי דרכי התורה ממש, עוד לפני שקיבלו אותה.

אם הם יוצאים מנקודת ההנחה הזאת, שהם ממש לא אנשים פשוטים- לא מחרימה.

הראשונים וגדולי האומה- בפירושים שלהם עצמם הם מביאים את הדרגות הגבוהות האלו של האבות.

ועוד יותר מזה-

"התנ"ך הוא דבר ה' שנמסר דרך הנבואה - ולכן כדי לכוון לדבר ה' יש להיות מחובר חיבור אמיתי לתכניה של התורה, בכתב ובעל פה. אם אדם שאינו מכיר את האידיאלים הגדולים של התורה ינסה לפרש אותה - הוא יפרש כל דבר לפי עולמו ואישיותו, ולא יגע בכהוא זה בכוונה האמיתית (כמובן שגם מי שיש לו בסיס מתאים צריך גם לשים לב היטב למה שכתוב)." (מתוך תשובה-מי מוסמך לפרש את התנ"ך? | שאל את הרב - כיפה)

ההנחה בפתיחת השירשור היא שיש לא מעט אתרים פסולים ושצריך לברור בזהירות את הטהורים

מה הכוונה מסורת רבני הונגריה? איזה מהם?

סליחה שאני מצטרף לדיון אבל היטב חרה לי,

הגישה שאפשר לבקר את האבות הקדושים לא הומצאה אתמול בידי "גושניקים ליברליים דמגוגים", גם אם נעצום את העיניים זה לא משנה את העובדה שרבנים גדולים גם בדורות קודמים לא נצמדו בהכרח לאפולוגטיקה בפירושים שלהם.

ארץ השוקולד הביא כהנה וכהנה דוגמאות, אם מישהו מתעניין בנושא זאת לא בעיה למצוא, אלא שאני לא מבין את הגישה שכל רב שנוקט בגישה הזאת זה "ערבך ערבא צריך", אז במקום את הרב עמיטל נביא את הרש"ר הירש, גם הוא "לא טוב מספיק"? וגם האברבנאל? זה פשוט נראה כאילו בוחרים אילו רבנים "באים טוב בעין"

לא חסרה ביקורת גם על השיטה ה"שמרנית" נקרא לזה ואין מדובר בביקורת סרק, אני גם לא מבין על סמך מה מחליטים שאנחנו שייכים לצד כזה או אחר במחלוקת, אין בעיה לאמץ שיטה אבל זה כמו שאני אגיד שבתור חסיד אני שולל את הליטאים, חבל

אגב, בקשר לאמירה של @נשמה כללית "למה רש"ר ואברבנאל לא רלוונטיים. כי את מה שהם כתבו אנחנו יודעים, (אל תדאג, הם באים לנו בטוב בעין...)" - דווקא לא מזדהה. אני פחות אוהב ללמוד בגישתו של רש"ר הירש ובאמת מפריעה לי הגישה הביקורתית שלו (ואני ניגש אליו בגישה שאמרו על מו"נ, שנכתב רק לדורו ורק לנבוכים וכו')

נגד להשכלה

אבל זה לא גורע מנכונות הדברים ומהרלוונטיות שלהם לימינו - שוב כמובן אין חובה ללמוד / ליישם דווקא את דבריו

הפירוש שלו לתורה (וכן ספרים אחרים) בהחלט עוסק הרבה במתן "קונטרה" למינים אבל אי־אפשר להגיד שהוא מסתכם רק בזה, כמו שהראי"ה זצ"ל עסק בדור שלו אבל יש דברים שרלוונטיים לדורות, ויש דברים שרלוונטיים אלא שצריך להתאים אותם

זה כמו לומר שהאריז"ל פירש את התורה לפי הסוד כי הוא מקובל - כאילו, ברור

בכל־מקרה, לעיתים קרובות יוצא לי לקרוא רש"ר וקשה להאמין שזה נכתב לפני 200 שנה, זה נראה שהרעיונות של ההשכלה והאתגרים שהביא איתם העידן החדש - לא השתנו באופן כל־כך מהותי, אז אני לא יודע עד כמה זה "רק לדורו", כשהדברים עדיין טריים ושייכים

ראשית - מה זאת אומרת דברים לא נכונים? איך הגענו למסקנה שהם לא נכונים? למה אנחנו צריכים להחליט מי מבין גדולי הדור צודק יותר? 

הפסיקות של בית שמאי גם לא נכונות? "אלו ואלו דברי אלקים חיים", גם אם מעשית בוררים גישה אחת. ואם מישהו פוסק לפי שמירת שבת כהלכתה זה לא כי שאר הספרים טועים.

אתייחס ל"קניין חיצוני לאומה", המחלוקת קיימת והיא מהותית, אבל:

- היא לא נובעת מאיזו "טעות", זאת שיטה רצינית ביותר שמבוססת על מקורות רציניים ביותר וזאת גם הגישה של רבים מגדולי הדור אז ועכשיו

- המחלוקת יותר דקה ממה שזה נדמה

- הרש"ר מזכיר את העניין כמה פעמים אבל זאת נקודה אחת מתוך כל הפירוש שלו, אני לא רואה למה להינזר ממנו בשביל זה

"ה' לא מבטיח לו שזרעו יהיו תמיד הבעלים בפועל על הארץ, אבל בכל מצב תמיד היא תהיה שייכת להם. עם ישראל וארץ ישראל מיועדים זה לזה לנצח." [בראשית יג]

דעת הרש"ר הירש היא שארץ ישראל היא האמצעי או ה"מצע" לקיום המצוות. כלומר קדושת ארץ ישראל אינה עצמית, זאת לא פיסת אדמה מקודשת, קדושתה נובעת מהתורה.

[ויקרא יח כד] "פסוקים אלה מתארים את השפעת החטא על ארץ ישראל. מחמת עוונות הרציחה והזנות תלקה הארץ, והקשר שלה ליושביה ייהרס. אם יהיו שטופים בזימה, תתמלא סאת הפורענות, והארץ ״תקיא״ את יושביה. ״טומאת״ יושבי הארץ מביאה ״טומאה״ אף על הארץ; ו״זנותם״ עושה גם את הארץ ל״זונה״. ״חטא״ התושבים משפיע גם על הארץ, והיא נהפכת ל״חנפה״, למי שמעמיד פנים כוזבות, ואינה מקיימת את הבטחתה בהתאם לתכליתה.

זהו הקשר שקיים בין התנהגותו של האדם לבין הארץ בכללותה. אך ה׳ ייסד קשר הדוק הרבה יותר בין ישראל לארצו, שכן שניהם נבחרו להיות כלי מלאכה ללידתו המוסרית המחודשת של המין האנושי.

פריחת ארץ זו תלויה בפריחה המוסרית של יושביה – הנולדים בה, ניזונים מפירותיה, ומתעשרים מאוצרותיה. כל הרוחש בחיק ארץ זו, כל הנוצר מאדמתה, כל המהלך בשדותיה, כל השותה טל ומטר תחת שמֶיהָ, כל החי ומבשיל באור שמשה – הכל קודש לתורת ה׳. למען קיום רצון ה׳ על ידי אנשי טהרה, גדל כל שתיל, מלבלב כל פרח, השמש זורחת, והטל מרווה את האדמה. הארץ נועדה לשאת חיי אומה המהווים דוגמא בטהרתם המוסרית. בשלמות האדם ובחירותו המוסרית, מוצאת הארץ אף היא שלמות."

"המצוה היא כה גדולה וחשובה, עד שקיומה מהווה אחת מהסיבות ההכרחיות שבגללה ניתנת לכם הבעלות על הארץ. ה׳ נותן לכם את הארץ, כדי שתקיימו, ומפני שתקיימו, מצוה זו כאדוני הארץ. ללא מצוה זו, לא יהיה כיבוש הארץ שלם בתכליתו ואולי אף יזיק לייעודכם." [שמות יג]

בקיצור - הלאומיות הישראלית איננה לאומיות של שאר אומות העולם שמרגישים איזו זיקה למולדת שלהם ולשפה שלהם, אין כזה דבר לאומיות ישראלית בלי התורה, אין טעם לנסות להמציא אחת כזאת, ארץ ישראל לא ניתנה בשביל שיהיה "אחלה", היא קיימת בשביל קיום התורה = קיום רצון ה' בעולם (ואין צורך להפריד בין קיום המצוות לבין רצון ה')

זה לא רעיון כל־כך זר, וזה גם לא רעיון שאפשר לתמצת אותו ב"קניין חיצוני לאומה".

בכל־אופן כוונתי היא, הגישה הזאת של "הם משלנו ולא ניתן אותם" ואלה "לא משלנו", אלה צודקים ואלה טועים, זאת באסה של גישה, אז בדיון שלנו מכבדים את כל הגדולים, אבל יש תופעה גם בציבור הדת"ל וגם בציבור החרדי להתייחס בביטול לדברי תלמידי חכמים עצומים, וזה פשוט כאב לב, אין בזה שום צורך, אפשר ללמוד תורה גם בלי כל זה, אלא מתוך התבטלות לדברי הגדולים, אם אני לומד נפש החיים אני לא אומר "טוב זה טעות כי התניא כתב אחרת", מה לי ולזה.

(בהקשר של ציונות, הייתי ממליץ לקרוא את הספרים (או לשמוע את השיעורים!) של הרב ראובן רז על השפת אמת)

ואין שום עניין לנו התלמידים לצאת נגד פירושיהם של גדולי עולם, ראשונים כמלאכים, אם מישהו רוצה לקחת ולסלף את התורה - הנפש החוטאת היא תמות.

עריכה: תיקון טכני

ראשית צר לי אם התבטאתי שלא כהוגן, לא התכוונתי לפגוע ח"ו. ועל כך שגלשתי מהנושא באמת מחילה.

1. למה כן צריך לומר שהוא טועה? מה התועלת שיוצאת מכך? למה לא לומר שזאת דרך אחת להבין את הדברים ושאתה לא מתחבר אליה?

גם אין בעיה להקשות ולא להסכים אבל מה זה עוזר להחליט שזה לא נכון? כשלומדים ראשונים ויש שיטה יחידאית לפרש את הגמרא, שבסופו־של־דבר לא נפסקה להלכה, זאת הופכת להיות שיטה לא־נכונה? ואז כשלומדים אותה אומרים "טוב הראשון הזה טעה"?

3. אני מושך את דבריי חזרה, לא התכוונתי אלא לאותם שדווקא בגלל העניין הזה לא לומדים אותו (פשוט נתקלתי בזה הרבה יותר מדי)

5. מצטער על הלשון הקיצונית, וח"ו אני לא חושב שמבטלים כאן גדולי ישראל והדגשתי זאת, כוונתי היא, וזאת כוונתי לכל אורך הדיון, שיש לי בעיה עם כך שנכנסים למחלוקות האלה ו"מכריעים" בין הצדדים באופן שאחד טועה ואחד צודק

6. לא הבנתי מה הבעיה, התכוונתי שאם מישהו רוצה לקחת את דברי רבותינו ולסלף אותם, בעיה שלו, למה צריך לצאת נגד דברי רבותינו כדי "שלא תצא תקלה"?

ושוב ממש צר לי אם אמרתי דברים שלא כהוגן.

מי שלומד מתוך זלזול - לא בשופטני עסקינן (או שזה נושא השרשור ופספסתי משהו?)

לא קראתי את "והארץ נתן לבני אדם" אבל קראתי ספרים אחרים של הרב עמיטל ודווקא לא נתקלתי במשהו ממש יוצא דופן מהבחינה הזאת, על־כל־פנים לא יותר מאצל הרש"ר הירש, למיטב הבנתי אין מחלוקת על כך שהיא האבות היו גדולים ונעלים יותר ממה שאפשר לתאר, השאלה היא האם צריך להיצמד באדיקות למדרשים האפולוגטיים, או שאם הפשט מורה אחרת אין צורך, וכן השאלה האם ניתן לייחס להם תכונות אנושיות "רגילות", ולומר שעם זה שהיו להם התכונות האלה עמדו בניסיונות ונהיו ענקיים, או שלא, והם מעבר להשגתנו כל עיקר.

אני גם לא בעד "כל אחד והאמת שלו", אני לא חושב שמישהו כאן בעד זה.

לגבי ביקורת על שיטות חינוכיות, נראה לי שאת אותה הטענה החרדים אומרים על הדתיים הלאומיים בכלל, אלא שאפשר להטיח כזאת ביקורת בחזרה על השיטה שלהם, לא יודע אם שווה להיכנס לסיפור הזה

@ultracrepidam - לא מת על הגישה הזאת. לא שיש בעיה להתחבר יותר או פחות אל משהו, אבל מניין הכוח להכריע במחלוקת, למה אנחנו צריכים להחליט שהרב קוק זה טוב והרש"ר זה לא טוב ומורה נבוכים זה לא טוב? אם מישהו לא רוצה ללמוד נפש החיים אז שלא ילמד אבל אני לא רואה מה התועלת בנקיטת עמדה

מפריע לי שהפסקאות המוכרות והמצוטטות ביותר של רש"ר הירש הן אותן פסקאות העוסקות בביקורת על האבות.

ובאופן אישי אני באמת חושב שההסבר שלו שם הוא לא פשט הכתובים אלא דרשנות שנועדה לדורו (והרבה אוהבים לחשוב, אולי בצדק, שמתאימה גם לדורנו)

בלי קשר מותר לי לנקוט עמדה ולומר שאני יותר אוהב/מתחבר/משתכנע את/ל/בגישה פרשנית מסוימת. לפעמים כצירוף אירועים, לפעמים כמגמה, לפעמים כשיטה. לא חייבים לקבל את כולם. 

נקיטת עמדה היא פעולה לגיטימית. כמובן אני צריך להיות זהיר ולהיות מודע לתהליך הבחירה בספר כספר שידריך אותי או כספר שאמנע ממנו. אבל בהנחה שיש לי מספיק ידע והיכרות עם העולם התורני, מותר לי לבחור לא לעסוק בתורתו של מפרש מסוים, כיון שהגישה הפרשנית שלו לא מתאימה לי או לא טובה בעיני.

שוב כאמור ברור שאין בעיה לא ללמוד ספרים כלשהם. אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ. דווקא יכול להיות עדיף "להינעל" על שיטה מסוימת בעבודת ה' במקום להתפזר.

כן יש לי בעיה כשאומרים שגישה כלשהי לא טובה, כי זה נשמע כמו לחלק ציונים, ואין זה תפקידנו.

לצערי - כי הלוואי שדברים חיוביים יותר היו תיאור אמיתי של המצב.

מה שכן, כדאי להזהר לשמור על סגנון נעים לאוזן. כך אנשים שומעים יותר

לי זה נראה כאילו "תנ"ך בגובה העיניים" התפרש כשיטה הביקורתית הבסדר (= רש"ר הירש וסיעתו), לא זאת של התועים, ובטעות התחיל דיון כאילו יש בעיה עם אותה שיטה

מאוד יכול להיות שהרבנים ההם היו מהזרם הליברלי

מחשבה שלי- לפעמים כבר אין לנו מה לעשות, כזה כבר התייאשנו, אתה מרגיש שזה כבר מעבר לך.

אתה כל כך עמוק בתוך, ואין לך שמץ אין יוצאים. באמת.

זה כמו כזה ייאוש עמוק, או פשוט שום שמץ מה לעשות.

ואז נשאר פשוט להגיד לה'- וואלה אני עשיתי את שלי, איפה אתה אבא?! כואב לי, איפה המקום שלך?

למה צריך את זה? בוא דבר.

וזה בא מהמקום הכי עמוק. וצועקים ''איההה'' איפה אתה אבא

.. אמנם ברכות התורה מסתמכות על פסוק מהתורה בפרשת האזינו.:

כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ: (דברים פרק לב

את ברכת התורה בבוקר לפני עסק בתורה הוא מדאוריתא. לכן מי שספק אם ברך ברכת התורה (לא מדבר על עליה לתורה) , ספק דאוריתא לחומרא, ויברך רק את "אשר  בחר בנו". או שימתין לברכת אהבת עולם ויפטר בה

קראתי השתכנעתי

נחמד מאוד

(מוסיף בעריכה, אחרי בדיקה בכמה ספרים היום: יעויין כאן בשני העמודים הראשונים כנגד ראיותיו מברכות, וכאן כנגד ראייתו מנדרים)

הבית יוסף (בסימן קלט) מסביר על פי הראשונים שחזל תיקנו לברך תמיד כשקוראים בציבור (גם אם העולה בירך לעצמו רגע לפני כן) משום כבוד התורה

…כנראה כבוד התורה עולה על ספק ברכות להקל.

למשל שאם אין לוי הכהן עולה גם לשני ומברך שוב, למרות שהוא בירך את אותן ברכות לפני רגע

אז אני משער שלכן זה לא היה בשבילם ספק..

… במועד שני של גלויות גם הם לא לבטלה למרות

שמועד שני של גלויות כבר לא נחוץ מאז שלוח השנה קבוע ולא משתנה.

נפש החיים שער ב פרק יב

"והענין כי מלבד זה הצער שנעשה למעלה כשמקבל עונשו ביסורים רחמנא לצלן. אין ערוך ודמיון כלל זה הצער של מעלה נגד עוצם הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון רחמנא לצלן. כענין הבן יקיר שנתפתה ביינו ונפל לארץ ונשבר מפרקתו וגופו והוא מסוכן. והוא עצמו אינו מרגיש אז כלל סכנת נפשו. כמו שכתוב (משלי, כג) הכוני בל חליתי הלמוני בל ידעתי. אמנם אביו לבו מתמרמר מאד על זה וכאשר הרופאים קשרו הנשברים והניחו רטי' ותחבושת מסמנים חריפים. והבן מר צורח על הכאב שלו מהסמנים החריפים האוכלים בשרו.

ועם כי אביו מצטער לצעקתו ורבות אנחותיו עתה. אין ערך כלל הצער של עתה נגד הצער והיגון הראשון שהיה לאביו בעת שנפל ושיבר עצמותיו אשר כמעט נתיאש מחייו אז.

כן ממש על זה האופן. הוא ענין העון רחמנא לצלן. שבעת שהאדם עושהו הוא גורם למעלה צער גדול ועצום לאין ערך. והאדם עצמו אינו מרגיש אז בזה כלל. ולא ידע כי בנפשו הוא. כי הוא נחשב אז כמת חס ושלום כמאמרם ז"ל (בר"פ מי שמתו) רשעים בחייהם קרויים מתים. ויש עוונות שעל ידיהם נפשו נכרתה חס ושלום לגמרי מהתקשרות חבל הקדושה. אבל הוא יתברך שמו אב הרחמן. כביכול בצרתו לו צער. ומרוב רחמיו וחסדיו יתברך שמו שולח לו יסורין אשר המה רטיה ותחבושת למרק עונו ואז האדם מרגיש כאב יסוריו ומצטער. ובזה מתעורר גם כן צער למעלה כנ"ל. אמנם אין ערוך כלל זה הצער נגד הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון חס ושלום. ולכן כשכל תכלית האדם לפניו יתברך שמו להסיר מעליו צערו. הוא רק על הצער של מעלה המשתתף עמו בצערו. ושב ומתחרט באמת על עונו שגרם על ידו הצער של מעלה. אז היסורין מסתלקין מעליו ולא עוד אלא שמודדין לו כמדתו וכופלין לו פרנסתו. נגד הב' מיני צער שגרם למעלה ועתה מתחרט על שניהם. זדונות מתהפכין לו לזכיות:"

תחילת פרק ה':
 

יֵשׁ שָׁם יָמִים שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל מִתְעַנִּים בָּהֶם מִפְּנֵי הַצָּרוֹת שֶׁאֵרְעוּ בָּהֶן כְּדֵי לְעוֹרֵר הַלְּבָבוֹת לִפְתֹּחַ דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה וְיִהְיֶה זֶה זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂינוּ הָרָעִים וּמַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיָה כְּמַעֲשֵׂינוּ עַתָּה עַד שֶׁגָּרַם לָהֶם וְלָנוּ אוֹתָן הַצָּרוֹת. שֶׁבְּזִכְרוֹן דְּבָרִים אֵלּוּ נָשׁוּב לְהֵיטִיב שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו, מ) "וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אבותם וגו': 

ובמשנ"ב (או"ח ס' תקמ"ט, ס"ק א') אחרי שמצטט דברי הרמב"ם - מוסיף:

...ולכן חייב כל איש לשום אל לבו באותן הימים ולפשפש במעשיו ולשוב בהן, כי אין העיקר התענית כמש"כ באנשי נינוה וירא ד' את מעשיהם ואמרו חז"ל את שקם ואת תעניתם לא נאמר אלא את מעשיהם ואין התענית אלא הכנה לתשובה לכן אותם האנשים שכשהם מתענים הולכים בטיול ובדברים בטלים תפשו הטפל והניחו העיקר.

 ומ"מ אין לפטור את עצמו בתשובה בלבד כי ימים אלו הם מ"ע מדברי הנביאים להתענות בהם וכמו שכתבנו למעלה:

אבל בפשטות דבר ה' לעגלון היה מותו המיידי...

בכל אופן, אפשר לציין זאת לשבח עגלון, שכיבד את הקב"ה. אולי בזכות זה (לפי חלק מהדעות) יצאה ממנו רות המואבייה...

משום מה היה זכור לי שאמר רק דבר סתר.

עכשיו עיינתי ואת צודקת, אתם צודקים.

מתקפל.

הם כינויים לעשיית דין

ייתכן שהמקרא פשוט לא טרח להזכיר את מה שהוא אמר, ואני מניח שזה מה שקרה.

יכול מאוד להיות שהוא נשא נאום או מסר נבואי קצר, אולי האשמה על כך שהוא שעבד את עם ישראל ושה' נוקם ממנו כעת.

כמובן, אפשר לדרוש שכוונתו שזה דבר ד' - הריגת עגלון

או הכוונה שיש לו ביצוע דבר ה' לעשות

יהוצפן, שאהוד בכלל לא דקר אותו. זה היה חייזרים. הכל תפירת תיק של השבכ המואבי נגד אהוד

שרבי מאיר אומר לו לעשות תשובה