תנך על הפרק- מכירים?

זה בעצם הלימוד הטוב של פרק ליום? 

כלומר, אני מסוגלת לקרוא מלא מלא מלא פירושים על פסוק אחד ולא להתקדם לשום מקום....

אני רוצה קודם בקיאות ופירושים שיותר קל להבין לפני שאעמיק כל כך.

וגם אני רוצה להבין נכון את הפירושים,

קל מאוד לשכל לטעות.

במיוחד כשזאת ילדונת שלא מכירה כמעט חצי מהתנ"ך, שלא לדבר על הדרכים של איך להבין וללמוד.

(בקשר לאתרים שציינת, אין לי מושג מי המפעילים של האתרים האלו. {ספציפית מכון ממרא עשיתי על זה איזה חיפוש שעה-שעתיים,הבנתי שהם אנשים צדיקים} אני רוצה ללמוד קודש ממקורות של קודש. לא מאנשים שמתייחסים אל זה כסתם ספרות או משהו פשוט. וגם לא מכאלה שסומכים על השכל האישי שלהם ומפרשים את התנ"ך שלא על פי הדרכים שבהם ניתן לפרש.יש בזה כללים)

לגבי הטענה האחרונה-

יש גבולות. ויש כללים איך לפרש ויש מסורת.

למשל הדוגמה שהבאת- צריך לצאת מנקודת המוצא שהאבות הקדושים הגיעו למעלות כל כך גבוהות עד כדי כך שהם ביטלו את היצר הרע שלהם לגמרי. ושהכליות (המצפון) שלהם היה כל כך טהור עד כדי כך שהוא היה מכוון לפי דרכי התורה ממש, עוד לפני שקיבלו אותה.

אם הם יוצאים מנקודת ההנחה הזאת, שהם ממש לא אנשים פשוטים- לא מחרימה.

הראשונים וגדולי האומה- בפירושים שלהם עצמם הם מביאים את הדרגות הגבוהות האלו של האבות.

ועוד יותר מזה-

"התנ"ך הוא דבר ה' שנמסר דרך הנבואה - ולכן כדי לכוון לדבר ה' יש להיות מחובר חיבור אמיתי לתכניה של התורה, בכתב ובעל פה. אם אדם שאינו מכיר את האידיאלים הגדולים של התורה ינסה לפרש אותה - הוא יפרש כל דבר לפי עולמו ואישיותו, ולא יגע בכהוא זה בכוונה האמיתית (כמובן שגם מי שיש לו בסיס מתאים צריך גם לשים לב היטב למה שכתוב)." (מתוך תשובה-מי מוסמך לפרש את התנ"ך? | שאל את הרב - כיפה)

ההנחה בפתיחת השירשור היא שיש לא מעט אתרים פסולים ושצריך לברור בזהירות את הטהורים

מה הכוונה מסורת רבני הונגריה? איזה מהם?

סליחה שאני מצטרף לדיון אבל היטב חרה לי,

הגישה שאפשר לבקר את האבות הקדושים לא הומצאה אתמול בידי "גושניקים ליברליים דמגוגים", גם אם נעצום את העיניים זה לא משנה את העובדה שרבנים גדולים גם בדורות קודמים לא נצמדו בהכרח לאפולוגטיקה בפירושים שלהם.

ארץ השוקולד הביא כהנה וכהנה דוגמאות, אם מישהו מתעניין בנושא זאת לא בעיה למצוא, אלא שאני לא מבין את הגישה שכל רב שנוקט בגישה הזאת זה "ערבך ערבא צריך", אז במקום את הרב עמיטל נביא את הרש"ר הירש, גם הוא "לא טוב מספיק"? וגם האברבנאל? זה פשוט נראה כאילו בוחרים אילו רבנים "באים טוב בעין"

לא חסרה ביקורת גם על השיטה ה"שמרנית" נקרא לזה ואין מדובר בביקורת סרק, אני גם לא מבין על סמך מה מחליטים שאנחנו שייכים לצד כזה או אחר במחלוקת, אין בעיה לאמץ שיטה אבל זה כמו שאני אגיד שבתור חסיד אני שולל את הליטאים, חבל

אגב, בקשר לאמירה של @נשמה כללית "למה רש"ר ואברבנאל לא רלוונטיים. כי את מה שהם כתבו אנחנו יודעים, (אל תדאג, הם באים לנו בטוב בעין...)" - דווקא לא מזדהה. אני פחות אוהב ללמוד בגישתו של רש"ר הירש ובאמת מפריעה לי הגישה הביקורתית שלו (ואני ניגש אליו בגישה שאמרו על מו"נ, שנכתב רק לדורו ורק לנבוכים וכו')

נגד להשכלה

אבל זה לא גורע מנכונות הדברים ומהרלוונטיות שלהם לימינו - שוב כמובן אין חובה ללמוד / ליישם דווקא את דבריו

הפירוש שלו לתורה (וכן ספרים אחרים) בהחלט עוסק הרבה במתן "קונטרה" למינים אבל אי־אפשר להגיד שהוא מסתכם רק בזה, כמו שהראי"ה זצ"ל עסק בדור שלו אבל יש דברים שרלוונטיים לדורות, ויש דברים שרלוונטיים אלא שצריך להתאים אותם

זה כמו לומר שהאריז"ל פירש את התורה לפי הסוד כי הוא מקובל - כאילו, ברור

בכל־מקרה, לעיתים קרובות יוצא לי לקרוא רש"ר וקשה להאמין שזה נכתב לפני 200 שנה, זה נראה שהרעיונות של ההשכלה והאתגרים שהביא איתם העידן החדש - לא השתנו באופן כל־כך מהותי, אז אני לא יודע עד כמה זה "רק לדורו", כשהדברים עדיין טריים ושייכים

ראשית - מה זאת אומרת דברים לא נכונים? איך הגענו למסקנה שהם לא נכונים? למה אנחנו צריכים להחליט מי מבין גדולי הדור צודק יותר? 

הפסיקות של בית שמאי גם לא נכונות? "אלו ואלו דברי אלקים חיים", גם אם מעשית בוררים גישה אחת. ואם מישהו פוסק לפי שמירת שבת כהלכתה זה לא כי שאר הספרים טועים.

אתייחס ל"קניין חיצוני לאומה", המחלוקת קיימת והיא מהותית, אבל:

- היא לא נובעת מאיזו "טעות", זאת שיטה רצינית ביותר שמבוססת על מקורות רציניים ביותר וזאת גם הגישה של רבים מגדולי הדור אז ועכשיו

- המחלוקת יותר דקה ממה שזה נדמה

- הרש"ר מזכיר את העניין כמה פעמים אבל זאת נקודה אחת מתוך כל הפירוש שלו, אני לא רואה למה להינזר ממנו בשביל זה

"ה' לא מבטיח לו שזרעו יהיו תמיד הבעלים בפועל על הארץ, אבל בכל מצב תמיד היא תהיה שייכת להם. עם ישראל וארץ ישראל מיועדים זה לזה לנצח." [בראשית יג]

דעת הרש"ר הירש היא שארץ ישראל היא האמצעי או ה"מצע" לקיום המצוות. כלומר קדושת ארץ ישראל אינה עצמית, זאת לא פיסת אדמה מקודשת, קדושתה נובעת מהתורה.

[ויקרא יח כד] "פסוקים אלה מתארים את השפעת החטא על ארץ ישראל. מחמת עוונות הרציחה והזנות תלקה הארץ, והקשר שלה ליושביה ייהרס. אם יהיו שטופים בזימה, תתמלא סאת הפורענות, והארץ ״תקיא״ את יושביה. ״טומאת״ יושבי הארץ מביאה ״טומאה״ אף על הארץ; ו״זנותם״ עושה גם את הארץ ל״זונה״. ״חטא״ התושבים משפיע גם על הארץ, והיא נהפכת ל״חנפה״, למי שמעמיד פנים כוזבות, ואינה מקיימת את הבטחתה בהתאם לתכליתה.

זהו הקשר שקיים בין התנהגותו של האדם לבין הארץ בכללותה. אך ה׳ ייסד קשר הדוק הרבה יותר בין ישראל לארצו, שכן שניהם נבחרו להיות כלי מלאכה ללידתו המוסרית המחודשת של המין האנושי.

פריחת ארץ זו תלויה בפריחה המוסרית של יושביה – הנולדים בה, ניזונים מפירותיה, ומתעשרים מאוצרותיה. כל הרוחש בחיק ארץ זו, כל הנוצר מאדמתה, כל המהלך בשדותיה, כל השותה טל ומטר תחת שמֶיהָ, כל החי ומבשיל באור שמשה – הכל קודש לתורת ה׳. למען קיום רצון ה׳ על ידי אנשי טהרה, גדל כל שתיל, מלבלב כל פרח, השמש זורחת, והטל מרווה את האדמה. הארץ נועדה לשאת חיי אומה המהווים דוגמא בטהרתם המוסרית. בשלמות האדם ובחירותו המוסרית, מוצאת הארץ אף היא שלמות."

"המצוה היא כה גדולה וחשובה, עד שקיומה מהווה אחת מהסיבות ההכרחיות שבגללה ניתנת לכם הבעלות על הארץ. ה׳ נותן לכם את הארץ, כדי שתקיימו, ומפני שתקיימו, מצוה זו כאדוני הארץ. ללא מצוה זו, לא יהיה כיבוש הארץ שלם בתכליתו ואולי אף יזיק לייעודכם." [שמות יג]

בקיצור - הלאומיות הישראלית איננה לאומיות של שאר אומות העולם שמרגישים איזו זיקה למולדת שלהם ולשפה שלהם, אין כזה דבר לאומיות ישראלית בלי התורה, אין טעם לנסות להמציא אחת כזאת, ארץ ישראל לא ניתנה בשביל שיהיה "אחלה", היא קיימת בשביל קיום התורה = קיום רצון ה' בעולם (ואין צורך להפריד בין קיום המצוות לבין רצון ה')

זה לא רעיון כל־כך זר, וזה גם לא רעיון שאפשר לתמצת אותו ב"קניין חיצוני לאומה".

בכל־אופן כוונתי היא, הגישה הזאת של "הם משלנו ולא ניתן אותם" ואלה "לא משלנו", אלה צודקים ואלה טועים, זאת באסה של גישה, אז בדיון שלנו מכבדים את כל הגדולים, אבל יש תופעה גם בציבור הדת"ל וגם בציבור החרדי להתייחס בביטול לדברי תלמידי חכמים עצומים, וזה פשוט כאב לב, אין בזה שום צורך, אפשר ללמוד תורה גם בלי כל זה, אלא מתוך התבטלות לדברי הגדולים, אם אני לומד נפש החיים אני לא אומר "טוב זה טעות כי התניא כתב אחרת", מה לי ולזה.

(בהקשר של ציונות, הייתי ממליץ לקרוא את הספרים (או לשמוע את השיעורים!) של הרב ראובן רז על השפת אמת)

ואין שום עניין לנו התלמידים לצאת נגד פירושיהם של גדולי עולם, ראשונים כמלאכים, אם מישהו רוצה לקחת ולסלף את התורה - הנפש החוטאת היא תמות.

עריכה: תיקון טכני

ראשית צר לי אם התבטאתי שלא כהוגן, לא התכוונתי לפגוע ח"ו. ועל כך שגלשתי מהנושא באמת מחילה.

1. למה כן צריך לומר שהוא טועה? מה התועלת שיוצאת מכך? למה לא לומר שזאת דרך אחת להבין את הדברים ושאתה לא מתחבר אליה?

גם אין בעיה להקשות ולא להסכים אבל מה זה עוזר להחליט שזה לא נכון? כשלומדים ראשונים ויש שיטה יחידאית לפרש את הגמרא, שבסופו־של־דבר לא נפסקה להלכה, זאת הופכת להיות שיטה לא־נכונה? ואז כשלומדים אותה אומרים "טוב הראשון הזה טעה"?

3. אני מושך את דבריי חזרה, לא התכוונתי אלא לאותם שדווקא בגלל העניין הזה לא לומדים אותו (פשוט נתקלתי בזה הרבה יותר מדי)

5. מצטער על הלשון הקיצונית, וח"ו אני לא חושב שמבטלים כאן גדולי ישראל והדגשתי זאת, כוונתי היא, וזאת כוונתי לכל אורך הדיון, שיש לי בעיה עם כך שנכנסים למחלוקות האלה ו"מכריעים" בין הצדדים באופן שאחד טועה ואחד צודק

6. לא הבנתי מה הבעיה, התכוונתי שאם מישהו רוצה לקחת את דברי רבותינו ולסלף אותם, בעיה שלו, למה צריך לצאת נגד דברי רבותינו כדי "שלא תצא תקלה"?

ושוב ממש צר לי אם אמרתי דברים שלא כהוגן.

מי שלומד מתוך זלזול - לא בשופטני עסקינן (או שזה נושא השרשור ופספסתי משהו?)

לא קראתי את "והארץ נתן לבני אדם" אבל קראתי ספרים אחרים של הרב עמיטל ודווקא לא נתקלתי במשהו ממש יוצא דופן מהבחינה הזאת, על־כל־פנים לא יותר מאצל הרש"ר הירש, למיטב הבנתי אין מחלוקת על כך שהיא האבות היו גדולים ונעלים יותר ממה שאפשר לתאר, השאלה היא האם צריך להיצמד באדיקות למדרשים האפולוגטיים, או שאם הפשט מורה אחרת אין צורך, וכן השאלה האם ניתן לייחס להם תכונות אנושיות "רגילות", ולומר שעם זה שהיו להם התכונות האלה עמדו בניסיונות ונהיו ענקיים, או שלא, והם מעבר להשגתנו כל עיקר.

אני גם לא בעד "כל אחד והאמת שלו", אני לא חושב שמישהו כאן בעד זה.

לגבי ביקורת על שיטות חינוכיות, נראה לי שאת אותה הטענה החרדים אומרים על הדתיים הלאומיים בכלל, אלא שאפשר להטיח כזאת ביקורת בחזרה על השיטה שלהם, לא יודע אם שווה להיכנס לסיפור הזה

@ultracrepidam - לא מת על הגישה הזאת. לא שיש בעיה להתחבר יותר או פחות אל משהו, אבל מניין הכוח להכריע במחלוקת, למה אנחנו צריכים להחליט שהרב קוק זה טוב והרש"ר זה לא טוב ומורה נבוכים זה לא טוב? אם מישהו לא רוצה ללמוד נפש החיים אז שלא ילמד אבל אני לא רואה מה התועלת בנקיטת עמדה

מפריע לי שהפסקאות המוכרות והמצוטטות ביותר של רש"ר הירש הן אותן פסקאות העוסקות בביקורת על האבות.

ובאופן אישי אני באמת חושב שההסבר שלו שם הוא לא פשט הכתובים אלא דרשנות שנועדה לדורו (והרבה אוהבים לחשוב, אולי בצדק, שמתאימה גם לדורנו)

בלי קשר מותר לי לנקוט עמדה ולומר שאני יותר אוהב/מתחבר/משתכנע את/ל/בגישה פרשנית מסוימת. לפעמים כצירוף אירועים, לפעמים כמגמה, לפעמים כשיטה. לא חייבים לקבל את כולם. 

נקיטת עמדה היא פעולה לגיטימית. כמובן אני צריך להיות זהיר ולהיות מודע לתהליך הבחירה בספר כספר שידריך אותי או כספר שאמנע ממנו. אבל בהנחה שיש לי מספיק ידע והיכרות עם העולם התורני, מותר לי לבחור לא לעסוק בתורתו של מפרש מסוים, כיון שהגישה הפרשנית שלו לא מתאימה לי או לא טובה בעיני.

שוב כאמור ברור שאין בעיה לא ללמוד ספרים כלשהם. אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ. דווקא יכול להיות עדיף "להינעל" על שיטה מסוימת בעבודת ה' במקום להתפזר.

כן יש לי בעיה כשאומרים שגישה כלשהי לא טובה, כי זה נשמע כמו לחלק ציונים, ואין זה תפקידנו.

לצערי - כי הלוואי שדברים חיוביים יותר היו תיאור אמיתי של המצב.

מה שכן, כדאי להזהר לשמור על סגנון נעים לאוזן. כך אנשים שומעים יותר

לי זה נראה כאילו "תנ"ך בגובה העיניים" התפרש כשיטה הביקורתית הבסדר (= רש"ר הירש וסיעתו), לא זאת של התועים, ובטעות התחיל דיון כאילו יש בעיה עם אותה שיטה

מאוד יכול להיות שהרבנים ההם היו מהזרם הליברלי

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

"ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה טעון כפרה וסליחה המתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה"

=> מסקנת הגמרא במסכת נזיר היא:

– אם התכוון לאיסור ועלה בידו היתר, צריך כפרה

– גם אם התכוון לספק ועלה בידו היתר, צריך כפרה

"כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם משל לשני בני אדם שצלו את פסחיהן אחד אכלו לשום מצוה ואחד אכלו לשום אכילה גסה זה שאכלו לשום מצוה וצדיקים ילכו בם וזה שאכלו לשום אכילה גסה ופושעים יכשלו בם אמר ליה ר"ל האי רשע קרית ליה נהי דלא קא עביד מצוה מן המובחר פסח מיהא קא עביד אלא משל לשני בני אדם [...]

ואחד אכלו לשם אכילה גסה - או מחמת תאוה שאכלו ברעבון:"

=> כאן היות ואין שום צד של איסור במעשה אלא פגם בכוונה אז אמנם לא עשה מצווה מן המובחר אבל בהחלט עשה מצווה

ולדעתי החתולית הזמנית זה המקרה הכי דומה, אין שום צד של איסור במעשה הדיווח / איום עצמו, זה שהכוונה כזאת או אחרת אמנם פוגע במצווה מן המובחר אבל עבירה אין כאן

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!