בשרשורים כאלה ארוכים, לא פשוט למשוך תשומת לב.
להלן תשובה חשובה, מקיפה וממצה בנושא המדובר. יש לציין שהתשובה מייצגת את דעת הכותב (הרב רועי אביחי) ואני אהבתי אותה, אך אין היא מייצגת ישיבה או רב זה או אחר.
אני לא מצליח להעלות את הקובץ, אז אני מעתיק את התשובה לכאן:
ב"ה, רועי אביחי
היחס לצבא בימינו
(תשובה לתלמידת המדרשה לשעבר)
לגבי הצבא: הנושא מאוד מורכב, ואני חייב להיות אמיתי ולכתוב לך איך באמת אני רואה את הדברים. אני כותב כרגע את הגישה הנכונה מראות עיני, כדי לסדר לך בעצמך את הדברים. אני לא כותב כעת איך צריך להציג את זה לאנשים המכונים "חילוניים". איך להציג - זו כבר שאלה אחרת, שאשתדל להתייחס אליה בהמשך, בעז"ה.
אכן הגישה המרכזית בציבור החרדי מאז ומעולם היתה שלא להתגייס, אלא רק בלית ברירה, ולהישאר בישיבה אפילו מי שלא לומד כל כך טוב. ויש לא מעט כאלו. הסיבה העיקרית היא הימנעות משיתוף פעולה עם הנהגת המדינה ופחד גדול שההיחשפות בצבא תביא את הנערים להורדת הכיפות, פשרנות הלכתית ובעיות הלכתיות רבות. הסיבות שבדר"כ אומרים הם שלימוד התורה חשוב לא פחות משירות בצבא, וזה עצמו נחשב כמו שירות כפול ומכופל. הם באמת מאמינים בזה, ויש בזה מן האמת, אבל לענ"ד הסיבות העיקריות להנהגה הגורפת בציבור החרדי, הן מה שכתבתי לעיל. הרי גם בציבור החרדי יש אנשים שעוסקים בעיקר בחסד ופחות בתורה ויש אנשים שעוסקים הרבה בהצלת נפשות, כמו אירגון זק"א וכדומה, ולא יוצאים נגדם אלא להפך. לעומת זאת לגבי הצבא תמיד יש הסתייגות, בגלל הסיבות הנ"ל.
מבחינה הלכתית, הטיעון שהם כמו שבט לוי שצריך רק לעסוק בתורה ולא להתעסק בצבא, ושהם שומרים מבחינה רוחנית וזה לא פחות חשוב (ויש להם עוד כל מיני "ראיות" ומקורות בסיגנון זה) - לא כל כך עומד הלכתית. שכן ההלכה קובעת באופן די ברור שתלמידי חכמים פטורים רק ממלחמת רשות (=להוסיף על הגבולות), אבל למלחמת מצווה (=כיבוש הארץ בגבולותיה, וכן עזרת ישראל מיד צר הבא עליהם) - יוצאים למלחמה אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה, וכל שכן תלמידי חכמים. ברור שלמלחמות ישראל יש דין של "עזרת ישראל מיד צר", ולכן אמנם שייך בהחלט שלתלמידי חכמים יהיה שירות מקוצר יותר, כדי שיוכלו להגן על עם ישראל מבחינה רוחנית, שזה בוודאי חשוב מאוד מאוד, בפרט בדור שלנו, אבל סוף-סוף, כל אחד צריך להיות מוכן לעת מלחמה, שידע לאחוז נשק ולהשתתף בה, כדי להגן על עם ישראל. אז לא כל אחד צריך להיות קצין, אבל כל אחד צריך להיות משובץ בעת מלחמה בהגנה והתקפה. ואדרבה - אם הם יצאו למלחמה, תהיה יותר סיע"ד. ולגבי הסכנות הרוחניות שיש בצבא וכו' - כבר הוכח שאם יש מחלקות מיוחדות של "בינישי"ם" (-בחורי ישיבות) - יש הרבה פחות בעיות כאלו. וכל שכן כאשר יש פיקוח צמוד של גוף רבני ופקודות מטכ"ל שמעגנות את ההלכות בחוק הצה"לי, כמו בנח"ל החרדי - שממש דואגים לאוכל מהדרין, אין בנות, יש שעות שיעור ולימוד קבועים בחוק, חייבים להתייצב לתפילה וכיוצא בזה.
אלא, שכל זה נכון אם אכן הצבא צריך כל חייל וחייל כדי לנהל ולנצח את המלחמה. אולם אם הצבא מראש לא צריך כל אחד - ברור שתלמידי חכמים הם הראשונים שניתן להם פטור. כך קובעת ההלכה, כחלק מההבנה של המבט האמיתי - שברור שכוח התורה והקדושה חשוב מאין כמותו למען שלימות וביטחון עם ישראל.
בעבר אכן הצבא היה צריך את כולם, ולכן גם הרב טל (שלמד כמה וכמה שנים בישיבות חרדיות) סבר שחובה על כל אחד להתגייס, מי יותר ומי פחות - העיקר שיהיה מוכן לעת מלחמה. בקום המדינה, בזמן מלחמת השחרור, היו גם רבנים חרדיים חשובים שקראו לבני הישיבות לצאת ולהתגייס. אולם כיום הדברים השתנו: הצבא במפורש לא צריך. להפך: יש מחזורים שלמים של גיוס שהצבא פשוט לא מקבל, בלי קשר בכלל לחרדים. בגלל שיטות הלחימה המשוכללות כיום - יש הרבה יותר דברים שנעשים בעזרת מכשירים מרחוק והרבה פחות צריך כוח אנושי. אני לא מוציא מכלל אפשרות, שיכול להיות שחלק מהסיבה שהצבא לא מגייס את כולם היא בגלל "אופוריית השלום", כאילו לא צריך, אבל בכל מקרה, כל עוד הצבא מנוהל כך ולא אנחנו אלה שמקבלים את ההחלטות - יוצא שהצבא לא צריך אותנו, ואם כך - אין חובה הלכתית.
גם אם אין חובה הלכתית - יש כאן נקודה נוספת, שלכאורה עדיין קיימת: שצריך "לשאת בעול עם חברו", ולהוות מודל לחיקוי ולעשות קידוש ה'. ומכיוון שהצבא זה דבר קשה והרבה רוצים להשתמט ממנו, לא נכון הוא שדווקא ציבור שאמור לייצג את ערכי המוסר והיושר, ייראה כמשתמט ויעשה לעצמו חיים קלים. שוב: יש אמנם אנשים ש"ממיתים עצמם באהלה של תורה", כפשוטו - ממש עוסקים בכל רגע פנוי בתורה בעמל גדול וכל כולם קודש למען עם ישראל ולשלמותו. אבל לצערנו הרוב אינו כזה. לכן, לכאורה גם כיום, יש להדריך את רוב בני הישיבות להתגייס ולשרת - מי יותר ומי פחות - בהתאם לשקידתם על התורה, ורק בודדים ממש, שממיתים עצמם ומנצלים כל רגע להתגדלות בתורה ובונים עצמם להיות ממש תלמידי החכמים והמנהיגים של הדור הבא - הם יקבלו פטור מיוחד מראשי הישיבה, שיאמרו להם: אתם תפקידכם לשבת וללמוד למען עם ישראל. ואכן היו רבנים חשובים גם בציבור הדתי לאומי שאמרו כך (לדוגמא: הרצי"ה קוק, הרב שאול ישראלי, הרב משה-צבי נריה, הרב יעקב משה חרל"פ ועוד).
אלא שכאן נכנסת הנקודה הכאובה שהתחדשה בשנים האחרונות, של מצב המדינה ומקבלי ההחלטות שלה גם בממשלה ובמשרד הביטחון וגם בצבא עצמו. מישהו מסורתי שנסעתי איתו פעם, הגדיר לי את זה במשל מצוין: אמנם זו מצווה גדולה ללכת לבקר חולים, אבל אם באוטובוס שנוסע לשם, נוהג נהג שיכור - אין לך שום מצווה לעלות על האוטובוס, ובוודאי עדיף שלא...
אמנם הצבא עדיין עוסק במשימות של ביטחון שוטף והיערכות למלחמה וכדומה, אבל לצערינו חלק גדול מאוד מהעיסוק שלו הוא בהיערכות למשימות של גירוש יהודים, הריסת מאחזים וכיוצא בזה. כל מי שנכנס למערכת מוצא את עצמו שותף בדבר. גם את הנח"ל החרדי - שהצבא ידע שלא יסכים לקחת בזה חלק - שלחו כמה פעמים להחליף את החיילים שנשלחו למשימות הגירוש וההרס, ושיקרו להם שהם הולכים למטרה אחרת. יתר על כן: גם הישג המבצעים והמשימות שהצבא מקיז את דמו עליהם למען ביטחון ישראל - מתמסמס ונאבד אחר כך על ידי החלטות הממשלה.
לדוגמא: מוסרים את הנפש כדי ללכוד מחבלים, ואחר כך משחררים אותם במחוות והסכמים; חיילים נהרגים ומוסרים נפשם כדי להילחם בתוך עזה ובלבנון, ואחר כך יוצאים משם ונותנים להם להתחמש מחדש ולשדרג עוד יותר את מצבם. תוזכר גם האמירה של ראש הממשלה אהוד ברק לפני כמה שנים, שהמלחמה בלבנון היא בשביל שיוכלו לעשות "התכנסות" אחריה ולהרוס את כל היישובים ביו"ש. בכל מלחמת לבנון הזאת, היו חיילים שנהרגו פשוט סתם, בלי שום סיבה מוצדקת, רק למען ראש הממשלה ושריו. ולא פחות חמור הוא המוסר הנוצרי המעוות שעל פיו נקבעות הוראות הפתיחה באש ושיטת הלחימה, וחיילים רבים מסכנים את נפשם סתם, משום שאסור להם לפתוח באש עד שיש להם כדור בחזה, או כדי שלא לפגוע ב"חפים מפשע", וכיוצא בזה. זוהי ממש סכנת נפשות ללא סיבות מוצדקות. אפשר להאריך בעוד דוגמאות רבות מאוד, אבל אין לי כוח כעת.
יש גם נקודה נוספת וחמורה לא פחות: שבשנים האחרונות הפכו את החיילים בצבא לנקודת מבחן של האליטות - למי אתה נאמן - לפקודות המדינה או לריבונו של עולם. כיום הם ממש מגדירים זאת כך, בלי להתבלבל: כל חייל חייב להצהיר שהוא שומע למפקד ולא לרב, למדינה ולא להלכה, להחליט מיהו הריבון. אחרי הגירוש כמעט כל החיילים בעלי הכיפות הגדולות נשאלו במהלך גיוסם את השאלות הללו.
במצב כזה, להיכנס לצבא פירושו להיכנס ל"מיטה חולה". אתה מראש נכנס לתוך מערכת שמקבלי ההחלטות שלה והממונים עליך, נלחמים בעצם נגדך ומכריחים אותך ליישר איתם קו כנגד ההלכה וכנגד ה', ואם לא - תישפט, תיכנס לכלא, וכיוצא בזה. הם כמובן גם לא נותנים לאף דתי אמיתי לעלות יותר מידי בדרגות, כדי לשמור על ההגמוניה השלטונית, שתהיה בצד שלהם.
ולכן, אם אכן היה חיוב הלכתי להתגייס מצד סכנת נפשות של עם ישראל - היה צורך "לבלוע את הצפרדעים" ולהתגייס בכל זאת, למרות העוולות והבעיות במערכת. אבל מכיוון שכיום אין חיוב, ולצערנו הרב הם בעצמם דוחקים אותנו מהאפשרות לשרת כמו שצריך - עדיף להתרחק משם ולחפש אלטרנטיבות חשובות אחרות כדי לפעול ולהתמסר למען עם ישראל. מאוד מאוד היינו רוצים כולנו לשרת וללחום את מלחמות ה', גם ובעיקר בחורי הישיבות, וברגע שירצו אותנו באמת, בלי כפיה חילונית ובלי שימוש בנו לרעה כנגד עם ישראל - נהיה הראשונים להתגייס.
עד כאן הדברים מצד עצמם. אבל הצגת הדברים לאדם שאינו נמצא במערכת המושגים והתפישות של המחויבות להלכה ושל ההשפעה הרוחנית וכו' - היא בעייתית יותר. אולם לאמיתו של דבר, בכל מקרה אנחנו לא באים לייצג רק את עצמנו, אלא עלינו ללמד זכות ולהציג את הדברים באור חיובי כלפי היהדות בכללותה. לכן, נכון שאני מצד עצמי סובר שאחינו החרדים טועים בגישה שלהם ושהם עדיין בגישה גלותית, אבל אני לא רוצה לבוא ולומר לאחינו החילונים: תשמעו, אני בסדר והם באמת פרזיטים, אותם אתם יכולים לקלל... ח"ו. לכן את לימוד הזכות שאני בעצמי מלמד על הגישה החרדית, אני צריך לומר גם לאנשים החילונים.
צריך להסביר שגם אם איננו מסכימים עם כל מערכת השיקולים של הציבור החרדי ביחס לגיוס לצה"ל, וגם אם הם לא יסכימו עם כל מערכת השיקולים של הציבור הדתי-לאומי ביחס לגיוס לצה"ל (הן מצד זה שישיבות ההסדר והגבוהות משרתים פחות זמן ושאר הזמן בישיבה, והן מצד גישות כמו שלנו שרואות בעיה בשירות בזמן הנכחי), הדבר החשוב ביותר הוא להבין שאין פה שום רצון להשתמט ולעשות לעצמנו חיים קלים, אין פה שום בריחה מאחריות ורצון רק לקבל מהמדינה ולא לתת, אין פה שום פרזיטיות. יש פה מערכת ערכים שונה ממה שאתם אולי מאמינים בה והתחנכתם עליה, ולפי מערכת הערכים הזו, שיש בה הרבה עומק והרבה עוצמה והרבה מאוד אמת, יש בעיתיות ללכת לצבא כיום, ולא לחינם החרדים מפחדים מכך. הצבא עושה הרבה דברים שמאיימים על כל האמונות והחינוך של הציבור החרדי - החל ממפקדות ומד"סיות בנות, פקודות של חילול שבת, פקודות לגלח זקנים, עובר דרך מערכת שלימה של חינוך לכפירה ולערכים אחרים לגמרי מהיהדות שמלמדים בצבא בתור "חינוך", עובר דרך הוראות פתיחה באש שהם בניגוד גמור לעמדת היהדות וסכנת החיילים, עובר דרך עצירת קידום החיילים הדתיים והפיכתם בעצם ל"כושים" שיעשו את שלהם ולעולם לא יוכלו באמת להשפיע, וכלה בשימוש בצבא למטרות שהן הפוכות לגמרי לאמונות ולמחויבות ההלכתית שיהודים שומרי תורה ומצוות מאמינים בהם ממסורת שעברה לאורך כל הדורות בגבורה ובמסירות מרשימה.
הישיבות מחנכות את תלמידיהן לעבוד בצורה מקסימלית מתוך דאגה לעם ישראל, לשלומו הרוחני והפיזי. יכול להיות שלא כל התלמידים עומדים בזה, כמו שלא כל החיילים הולכים לקרבי ויש גם ג'ובניקים, אבל החינוך הוא במפורש כזה: לעבוד כל הזמן בשביל עם ישראל במסירות גדולה, וכבר היו לא מעט פעמים כשהיו פיגועים או מלחמות, שבחורי הישיבות נשארו ולמדו גם בתקופת החופש, מתוך אמונה שלימה שזה מה שצריך לעשות כדי לעזור לעם ישראל. צריך לזכור שאדם רגיל עושה בדרך כלל 3 שנים צבא, ואחר כך הוא מקבל מענק רציני ללימודים ו"יוצא לחיים" ועושה "מה שבא לו", בלי לדאוג דבר לטובת העם. רבים מאוד הולכים להודו, לדרום אמריקה, יש יורדים מן הארץ, רבים מאוד כבר לא מרגישים שום מחויבות לתרומה לכלל. לעומת זאת, בחינוך היהודי השורשי מחנכים שכל החיים שלך צריכים להיות קודש למען עם ישראל, לא 3 שנים, אלא 120 שנה. הם מוכנים לחיות חיים של צימצום הרבה יותר גדול ולהשקיע בגידול הרבה יותר ילדים שירבו את עם ישראל, עושים המון המון חסדים ומתפללים בכל יום על כולם. ועוד הרבה הרבה אנשים טובים שם שדואגים כל אחד בדרכו במסירות גדולה למען הכלל.
לכן אתם יכולים לחלוק עליהם ולומר שאתם לא מבינים אותם, אבל לא יכולים להאשים אותם בפרזיטיות ובחיפוש חיים קלים.
שאלה: אני מרגישה שכן אפשר וצריך להתגייס אם זה במסלול תורני והבחור מקושר לישיבה לפני ואחרי. ודווקא כל הסיבות שנוספו לשיקול שלא להתגייס מחזקות את מסירות הנפש לה', לא"י וכו': שהחייל יהיה מוכן לספוג כלא או ריתוק ולא לעבור על דבר ה' ועדיין נמצא שם להלחם למען א"י ועמ"י. ואולי לא צריך שכולם יתגייסו אבל לא נראה שזה טוב שכולם לא יתגייסו. השאלה היא האם בעקבות המצב החדש שנוצר במדינה ובצבא, ה' יעניש אותנו אם נשתתף בצבא, אבל במקרים בהם הצבא הולך נגד ההלכה - לסרב ולהסכים גם לספוג עונשים. כך אנחנו לא מוותרים על החלק של לחימה למען עמ"י וא"י.
תשובה: יש צד אמיתי בדבריך בוודאי. אני יכול להתווכח על המסקנה, ואעשה זאת בהמשך, אבל נכון שניתן לעשות כך ואין בזה איסור. הרב טל כן מעודד להתגייס מי שגם באופן אישי יהיה לו יותר טוב שיתגייס, כי באמת אין בזה איסור גמור, בכפוף לתנאים שכתבת. לכן ממש לא נראה שה' יעניש אותנו באופן כזה.
לגבי עצם העניין:
כאשר יש לי שותפות עם מישהו ואני חושב שהדבר חשוב, אבל השני לא מוכן ללכת על פי חוקי התורה ואפילו פועל נגדה – האם אני משתף איתו פעולה בכל מחיר, או שאני מסיר את ידי מהעניין עד שניתן יהיה להיות שותף מבלי לחטוא ומבלי לשתף פעולה גם עם עבירות חמורות?
זה אחד הכשלים הכי בסיסיים בהנהגה של הציונות הדתית: מאמינים בדבר שנראה חשוב, ולכן השורה התחתונה חייבת להיות שאנו חלק מזה. ואם זה כך - יכולים "להאכיל אותך את כל הצפרדעים" שרוצים, ולדרוך עליך כמה שרק אפשר. השותף יודע שאתה מצידך חייב להיות שותף, אז אין לו שום סיבה שלא לרמוס אותך כמה שהוא רוצה.
ברור שיש חשיבות באחדות, בצבא, בביטחון וכו'. השאלה אינה אם הדברים חשובים או לא. הדברים יכולים להיות חשובים עד מאוד, אבל אתה לא יכול לשתף איתם פעולה בכל מחיר, אם מי שמנהל את הדברים החשובים הללו פועל בניגוד לנהלים הבסיסיים שאתה מאמין בהם. כל עוד הוא המנהל ואני עובד אצלו – לא אהיה שותף מיוזמתי במפעלו. אם הוא צריך אותי באמת ולא יכול להסתדר בלעדי – אדרבה, שיקרא לי, אבל אז כשהוא יקרא לי, אני אתן לו רשימה של תנאים מה אני צריך כדי שאוכל להצטרף.
)לא הולכים לצבא,והצבא מפסיד חבר'ה חשובים!!
החברה לפיתוח גבעות ארץ ישראל