יש לי חברה, אם נקרא לה כך, (ואני מודעת לכך שזה לא פורום של גיל ההתבגרות... קחו סבלנות) שלמדה איתי בלימודים. (אומנות) מה שקרה שבמהלך השנה הראשונה ללימודים כנראה שהייתי מידיי צינית כלפיה והיא החליטה פשוט להפסיק לדבר איתי. זה מה שהיה בשנת הלימודים השניה. שנה שלמה היא לא דיברה איתי מטוב ועד רע. לא עזר פתקים ששלחתי לה, בקשות סליחה, ופניה ישירה. במהלך השנה שעבר היא הספיקה להתחתן ב"ה, ולמרבה ההפתעה היא הזמינה אותי לחתונה כאילו לא היה כלום. אך מאז כאילו הכל חזר. ועד עכשיו היא עדיין לא מדברת איתי.
קצת עליי- אני טיפוס שאוהב שלום ורודף שלום, לא יודעת לפגוע בזבוב, ואם חלילה פגעתי במישהו ברגע שאקלוט שכך אבקש ממנו סליחה. באמת אני כזו. (יש אנשים נדירים בעולמינו...) הבעיה פה שאני לא יכולה לשאת את המחשבה שמישהו מקפיד עליי או אפילו רק לא מדבר איתי במיוחד שאני לא יודעת מה הסיבה. (זו השערה שלי שזה בא מהירידות שלי עליה, ובאמת מאז הפסקתי לרדת על אחרים,)
כבר זה עולה לי לראש כל הסיפור הזה, הוא מפוצץ אותי במיוחד לראות את ההתעלמות שלה ממני כאילו אני אויר, ובמיוחד שאני מכירה את עצמי שאני כן בסדר עם כל הסיפור.
השבוע החלטתי לדבר איתה ולספר לה כמה קשה לי עם כל העניין הזה ושאם היא היתה מסבירה לפחות למה היא לא מדברת איתי היה לי יותר קל הבעיה שכל פעם שאני מתקשרת היא מנתקת.
אני כמעט בוכה שאני קוראת מה שכתוב כאן, זה נשמע לי סיפור הזוי שב א מ ת מתאים לגיל 15-16 ולא לבנות בנות 21 ועוד לאישה נשואה. זה עצוב שזה כך, אבל מצד שני נגמר לי עם העצוב. אני רוצה הידברות והיא לא מוכנה.
יש לכם רעיון בשבילי,
בכל אופן, היה לי טוב לנתח לעצמי את תמונת המצב ולגלות כמה היא מגוכחת...
מעניין מה תגידו.
) ופשוט תאמרי לה, שאת רוצה לפתוח ת'סיפור הזה הכי פתוח שהוא יכול להיות, אחת ולתמיד!! כי את באמת אוהבת אותה, ורוצה אותה כחברה שלך, ועצוב לך שאיבדת אותה!!!