על קצה המזלג:

א. המעשה נעשה על רקע לאומי

ב. ההשלכות הן בקנה מידה לאומי

ג. זה חד פעמי ביחס לדברים אחרים שהם שכיחים

(לכן קל לנו מנטלית יותר להיות הלומים)

ד. חוסר הידיעה המוחלט לגבי מצבם,

אין די נתונים שמאפשרים אומדן של מה קורה ומתרחש

ה. ממילא, גם עצם הסיכוי שיש יכולת לפעול ברמה הלאומית

אולי אאריך יותר בהמשך,

להבנתי יש פה נקודה עקרונית יותר.

אני חושבת שכאשר אדם חולה בכל מינ רמות וצורת- זה עדיין משהו טבעי.

העולם בנוי בצורה שבה יש מחלות, ותרופות וכו'. אבל כאשר אדם נחטף-

זה לא מצב טבעי. כי יהודי צריך להיות בטוח בארץ שלו, זה לא משהו שמובנה בטבע האנושי.

הרי בכל העולם אנשים נהיים חולים- מעצם היותם בני אדם וכו'.

אבל להחטף- זו רעה שלא קשורה לטבע.

וזה גורם לפגיעה בכבוד ישראל ותוך כך לחילול ה'-

ומתוך כך זה נהפך מעניין פרטי לכללי.

לא הצלחתי להתנסח טוב,

אולי בזמן אחר...

נראה לי אפשר לפתוח מועדון למי שסובלת מבחילות כל ההיריון

מה בדבר ילדי משפחת גרוס?

לקחתם על עמכם לשגע לנו את המוח

למה לא, שישתגעו כולם..

ולשאלה הבאה: ומה בדבר יהונתן פולארד? גם חולה וגם 'חטוף' (בשבי, נגדיר את זה כך)?

ועוד אחת: מה בדבר יורם שקולניק?

נראה לי אפשר לפתוח מועדון למי שסובלת מבחילות כל ההיריון

זה לא דבר רע, אבל זה לא נראה לי יותר מוצדק מסיקור החדשות העלוב שעשו על אריק שרון למשל...

אני שואלת למה באמת כולם גילו את האמפתיה הזו והתפללו עמוקות עבור בני משפ' גרוס?

אני לא אומרת שזה דבר רע להתפלל, אבל לכבוד מה? במה התפילה החוצה מגזרים הזו הייתה שונה בלמשל תפילה על אריק שרון? וכם סיקור החדשות היא מטורף בעניין בני משפחת גרוס, מה שלא היה אצלו בכלל בכלל..

דמות יותר סימפטית מאריק שרון לשם הדוגמא.

מעבר לכך, שמא גורלם של ילדים צעירים ורכים

(שעלה לתודעה בעקבות הטרגדיה / הרשלנות בעניין הגז)

נוגע יותר ללב של כל אדם באשר הוא אדם...

שבגלל חוסר אחריות נפגעה כולה.

משפחה שלמה זו תמיד טרגדיה מזעזעת, שקשה לאנשים איתה ולכן התפללו מעומק הלב.

ואם אתה זוכר- התפילות וההתעניינות העיקריות התחילו בעיקר אחרי שראו שזה רציני, ושתי הבנות נפטרו (ולא היה ברור אם שני הבנים יחזיקו מעמד)

השילוב של משפחה שלמה, חוסר אחריות של המדביר וזה ששתי הבנות נפטרו גרם זעזוע לכולם ולכן זה כל כך נגע ללב של כולם

(כך גם היה עם התאונה של משפחת אטיאס בטבריה (זכרתי נכון?) שזעזעה את כולם וגם המכונית שהתנגשה עם הרכבת. הארץ סערה הרבה אחר כך. רק ששם לא היה כבר מה לעשות)

הרבה יותר קשה לקבל שזה כמה אנשים, והרבה יותר קשה לקבל שבגלל אדם אחד שפשע משפחה שלמה נפגעה. (במחלה אין את עניין הכעס על האדם האחר ועל פשע של אחר שבגללו זה קרה. ולמרות שיודעים שהכל משמים הכעס הזה והתסכול עולים במקרה של פשיעה. במקרה של מחלה עם כל הקושי קל יותר להבין שזה משמים)

העניין נעוץ בשני מישורים- "למה זה קרה?" ו"כמה זה קרוב אליי"

החטופים-

זה קרה בגלל שנאה יוקדת לכולנו שבאותה מידה הייתה יכולה ליפול על כל אחד אחר.
לכן זה גם קרוב מאוד, כי אני יכולתי להיות שם ח"ו, אם לא הם. זה כואב, זה משפיע על

הביטחון הבסיסי שלנו. ואנחנו לא אוהבים שמערערים את הביטחון הזה.

חולה\פצוע\עני-

זה קורה בגלל מגוון סיבות שאינן שייכות לכולנו, אי אפשר לדעת למה, אבל זה יותר ישיר מריבונו

של עולם, ולכן גם כאב וצער יותר פרטיים. לא ניתן לומר שבאותה מידה זה היה יכול להיות כל אחד אחר.

לכן זה  גם לא מערער את הביטחון הבסיסי שלנו בחיים. אפילו לא תאונת דרכים- כי אנחנו מכירים את זה

כבר כסיכון.

אי אפשר לראות את הילד, ולא לדעת דבר על גורלו. רק אמונה ותפילה, נטו. מצב קשה מאין כמותו,.

וכמו שאמרו- הצד הלאומי, השנאה שממנה זה נובע, האויב עימו אנו מתמודדים שנהיה אכזר מרגע לרגע ואנחנו לא יודעים מאיפה זה יגיע הפעם, ה' ירחם. וכן- גם חוסר הטבעיות במצב חטיפה.

(ברמות שונות) איננו לצערנו דבר כה נדיר ובלתי נפוץ...

מבחינת ההרגשה יותר חמור מרצח על רקע לאומני

עצם התעוזה שלהם לגעת בנו, זה סוג של הכרזת מלחמה,

זה חילול ה' יותר מפיגוע שיש בו הרוגים.

כמו שאחרי חטיפת שלושת החיילים בלבנון התגובה הייתה מלחמה

זה לא מתוך רחמנות (או לא רק רחמנות) של אוי איזה מסכנים שאנחנו ככה שאז אולי יש מקום להשוואה

זה ברמה הלאומית

גם זה שזה נמשך ולא יודעים מה קורה.

וההרגשה כן דועכת עם הזמן, תנסי להיזכר במקרים אחרים שהיו.

כשהתחילה מלחמת לבנון השנייה אאל"ט היו 90% תמיכה (גם שמאלנים) וככל שזה נמשך התמיכה ירדה

עם ילדי משפחת גרוס לקחתי את זה יותר קשה

אני מאמין שעיקר ההבדל הוא רגשי, ואין באמת הבדל אמיתי

ואני ממליץ לכולם להמשיך לתפקד, אין שום טעם להיות מנוטרל, אין בזה שום תועלת.

יש מצוה להצטער בצער חבירו, אין מצוה לא לתפקד

אני מבקש סליחה, אני שואל כאן שאלה שעלולה לעצבן כמה על זה שאני לא מבין "דברים פשוטים", אבל אני שואל בכנות

אצלי חובה=הקב"ה מחייב

ואני לא רואה איפה הקב"ה חייב שהטרור לא ינצח

גם בטרמפים דיברו כאן כך, שחייבים להמשיך לקחת טרמפים, כי אם לא הטרור ניצח

ואני לא מבין את הצורת מחשבה הזאת

אם זה לא מסוכן - תעשה את זה, אם זה מסוכן - אל תעשה

מה זה משנה אם הטרור ינצח או לא?

יש איזה בעיה שהטרור ינצח?

למאי נפ"מ אם הוא ניצח או לא?

אם יחול "חלות ניצחון" על הטרור, יקרה משהו?

זה ישנה למישהו אם הטרור ניצח או לא? מישהו ידע מזה? זה יגרום לנו להפסיד משהו?

ביודעו שבכך הוא ממשיך לדלדל את עצבינו המרוטים.

האמנם אינך סבור שיש בכך רצון ד' כלשהוא?

סברא דאורייתא

וכי חולדה נביאה היא, לדעת אם אתה מתפקד או לא?

אתה שואל איך הטרור יידע על הלך הרוח הציבורי במדינתנו?

אם אתה לפני ערבי, ותשתדל להראות פנים צוהלות, אני איכשהו אבין

אבל בינך לבין עצמך - מה הענין

אם כבר אתה מתחשב בכאלה סברות,

כשהייתי ילד תמהתי כשראיתי כותרות בעיתונים "הרוג אחד בפיגוע"

את מי זה מעניין? למה זה אמור לעניין אותנו?

כשיש תאונת דרכים גם כן יש כותרות? למה זה כזה נוגע לכולם?

וכשהתבגרתי התגברה תמיהתי

אם העיתונים לא היו מפרסמים - לא היו פיגועים! הרי כל הפיגועים הם כדי לעשות לעצם פירסומת, להפחיד, להחליש, לגרום לציבור לוותר להם

אם זה לא היה בחדשות אף אחד לא היה עושה פיגוע כי זה לא היה יעיל.

אבל אף אחד לא שוקל שלא יפרסמו פיגועים, נכון?

אז דוקא לגבי העצב שיש לנו צריך להסתיר אותו מהם? רק כאן אנחנו מתחשבים ברוח הגבית שנותנים לטרור?

(ולמשפט האמצעי שלך - לא, אני לא רואה איפה זה רצון ה', אדרבה רצון ה' שיהיה אכפת לנו מאחים שלנו)

הציבור גם לא היה מודע למצב הבטחוני הבעייתי בו הוא חי,

הוא גם לא ידע להיזהר, וגם לא ידע לבטא את דעתו בעניין

במישור הפוליטי.

איך הערבי יודע? אינטרנט, למשל

נכון, אין ספר הלכה שכתוב בו "לא תתן לטרור לנצח".

אבל יש עניינים הלכתיים שבעקבותם אני מגדיר את אי הכניעה לטרור כחובה.

שמירה על חיי אדם- אם הטרור מצליח לפגוע בתפקוד שלנו, הוא יחזור, כי הוא עובד,

אחריותנו להוכיח שטרור לא עובד, כדי למנוע אותו. אם אנחנו מפסיקים לתפקד אנחנו 

אומרים לאויב- תמשיך ככה, כי הפעולות שלך מצליחות. לכן גם שחרור מחבלים בתמורה

לילדים הוא ניצחון לטרור. הוא רק יגרום לחטיפה הבאה.

כבוד ה'- חובה עלינו לקדש את ה' הגדול והנורא, כפי שכותב הרמב"ם. מצבו של עם ישראל

והתמודדתו עם המשברים הפוקדים אותו- הוא קידוש ה'. אם עם ישראל נופל ברוחו ומפסיק

לתפקד בעקבות פעולה שכזו, זה חילול ה'. עלינו להמשיך ולתפקד אף לנוכח האיום, לא לסכן 

את עצמנו(תסתכל במה שכתבתי על הטרמפים), אלא פשוט להמשיך לחיות. כואבים, מודאגים,

מתפללים, מתחננים. אבל לא להפסיק לחיות.

כיבוש ארץ ישראל- אחת המצוות היא כיבוש ארץ ישראל. היא מוטלת עלינו ומחייבת אותנו, ככלל 

ומתוך כך גם כפרטים לשלוט ולכבוש את הארץ. האם אתה חושב שאנחנו שולטים בארץ וקיימנו את 

מצוות הכיבוש? כל עוד ישנו טרור כלפי אזרחים, לא כבשנו את הארץ, אנחנו אולי לא במלחמה רגילה, 

אבל זוהי מלחמה, מוצהרת ומוגדרת, מצדם של הפלסטינאים. חלק מהדרכים שלנו להוכיח שהארץ

שלנו- היא לא לתת לטרור לנצח. אנחנו חיים כאן מתוך ידיעה, שזו ארצנו ולנו היא ניתנה לחיות בה 

ולהקים בה מלכות ישראל. אם אנחנו לא מרגישים בטוחים מספיק בשביל לחיות, עם כאב, עם תפילה,

עם זעזוע- אבל לחיות, יש פגם במצווה הזו.

לחיות זה לא אומר לא להזדעזע, לא לבכות, לא לחשוב על זה, לא להתחנן לריבונו של עולם להעביר 

את רוע הגזירה. לחיות זה אומר שזה הבית שלנו. ואנחנו נמשיך לתפקד ולחיות בו, גם עם כאב גדול. 
לכן- אני רואה בזה חובה. יותר מובן?

אתם אומרים יש 3 בעיות בזה שהטרור ינצח:

א. טקטית - כשהטרור מרגיש שהוא ניצח זה גורם לו להתגבר

ב. קידוש ה' - כשישראל מנצחים במלחמה יש בזה קידוש ה', וכשהם מפסידים זה חילול ה', וחסדי מביא לזה מקור מרמב"ם (הוא לא כתב איפה, אבל אני מניח שהוא מתכוין להלכות מלכים פ"ז הט"ו)

ג. אתה מוסיף עוד שיש כאן מימד של כיבוש ארץ ישראל, ואם נאמר שיש בזה"ז מצות כיבוש א"י, כלול בזה גם שהטרור לא ינצח

לפני שאני ממשיך אני רוצה לראות אם הבנתי נכון

אני אתייחס לכל אחד מהטענות

לגבי א - אני מסכים עם העיקרון, כבר אמרתי למעלה שהוא פשוט לא ידע מזה, אז עוגי טען שאם מפרסמים באינטרנט גם הערבים ידעו.

אני שומע את הטענה, השאלה כמה אנחנו צריכים להתחשב שאולי יבוא לכאן ערבי ואולי יראה ואולי יתן לו חיזוק ואולי ואולי..., מדברים כאן הרבה פעמים דברים שעדיף לא לכתוב אותם לעיני גויים ולא חושבים כל כך רחוק, אבל זה שיקול שאולי ראוי לעשות

לגבי ב - יש לי כאן בעיה, הרמב"ם קורא לניצחון במלחמה קידוש ה' כי זה מלחמת ה' "שעל יחוד ה' הוא עושה מלחמה", לצערינו המדינה כאן לא נלחמת בשם ה'. קשה לומר שהיא מייצגת במשהו את הקב"ה, כשהיא כל כך נלחמת במצוותיו...

עצם זה שיהודים נלחמים ומנצחים לא מצינו שהוא קידוש ה', 

חשבונות של - "איך יתכן שהקב"ה יעשה כך לבניו לא כ"כ ברורים לי". אנחנו בגלות, בהסתר פנים נורא, מצינו בפסוקים שיש בזה חילול ה', אבל זה חילול ה' שהקב"ה עשה שנגרם ע"י עוונותינו, והפיתרון של זה להביא משיח, לא להילחם עם העונש של הקב"ה ישירות

לגבי ג - כבר רמזתי שלא ברור כל ששייכת מצות כיבוש א"י בזה"ז, אבל גם לטעמיך, קשה לי להאמין שפחד שיש מהאויבים יגרע במצות כיבוש. 

וגם אם נאמר כך, המצוה היא לא להוריד את הפחד, אלא להרוג את מי שמפחיד אותנו. קשה לי להאמין שאם נשלח פסיכולוגים ונרגיע את העם נקיים בזה מצות כיבוש

אבל זה כתוב על מלחמת ה', לא על מלחמה של יהודים

אתה אומר שזה ממילא שהם מייצגים את ה', אני בספק אם זה שייך כשהם מתכחשים אליו

לא דיברנו על פחד אלא על עצב שמשתק את האדם

מלבד זאת מסתבר מאד שאיסור פחד שייך רק בחייל עצמו ולא באנשים אחרים

ועוד אתה יוצא מנקודת הנחה שמלחמה היום נחשבת מלחמה, ואין הדברים מוסכמים כלל, וכמו שכבר הבאתי שהרב עובדיה כותב שבזה"ז לא שייך דין מלחמה כיון שאין מלך ואורים ותומים, ולא שמענו מי שיתיר היום יפת תואר

ההלכה הראשונה בהלכות מלחמה ברמב"ם (הלכות מלכים פ"ה ה"א)

אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה. ואי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים. ומלחמת עמלק. ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם. ואחר כך נלחם במלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו

כל הנושא של מלחמה הוא כשיש מלך

ואורים ותומים מבוסס על רמב"ן בספר המצוות שיש מצוה לצאת למלחמה רק אחרי שאלה באורים ותומים

(זהלדעתי יותר חידוש, כי זה לא יסוד דיני מלחמה, ומנלן שהוא מעכב)

קודם מלחמת מצוה - ואח"כ רשות.

אך לא אומר שאין מלחמה של "עזרת ישראל מיד צר" כשאין מלך.

וכן משמע מתשובה של הרב זצ"ל במשפט כהן לגבי סמכויות המלך שחוזרות לעם כשאין "מלך".

וכן כותב הרב וולדינבורג זצ"ל. ומחדש שאפילו לכבוש ולהחיל קדושת ארץ ישראל, אפשר אם יסוד המלחמה היה לא בשביל כיבוש-רשות, אלא מלחמת מצוה של עזרת ישראל.

[מה גם שבסימן שכ"ט בהלכות שבת, יש הלכה פשוטה, מעבר לנושא של "מלחמת מצוה", של "עיר שצרו עליה נוכרים" שמחללים שבת גם בעסקי קש ותבן לצאת עליהם בכלי נשק]

כתבתי בחיפזון, בלי לראות את כל הנושא. רק בגלל המובאה.

אמרתי שזה לא המצאה

(אגב מהרב קוק אין ראיה לענין שלנו, הרב קוק מחדש שכשאין מלך הסמכויות חוזרות לעם, זה לא אומר שמלך לא מעכב במלחמה, אלא שהעם יכול להיות במקום מלך, ואולי אה"נ מלך מעכב, אלא שהעם הוא תחליף.

ונפ"מ במקרה שמיעוט מהעם יוצאים למלחמה, שא"א לומר ש"העם" יצא למלחמה, כך שאין כאן את התחליף של מלך)

וסימן שכ"ט זה לא ראיה שיש לזה דין מלחמה, אלא זה ניסיון הצלה פשוט, בלי שם מלחמה (נראה מלשונך שגם אתה מודה לזה)

אבל בכ"ז הגדר של "יוצאים עליהם", מראה שגם "הגנה" אינה פסיבית, אלא יש בה צורה מלחמתית.

לגבי הרב - הענין הוא שהעם יכול לבחור נציגות להנהגתו.

אתה צודק למקרה שסתם חלק יחליטו שהם עושים "מלחמה", על דעת עצמם.

א. כל תגובה של האזרחים גלויה וידועה לארגוני הטרור, הם בקיאים בחדשות ובפורומים,
ובווצ'אפ. אל תזלזל במודיעין שלהם. הם יודעים ליירט חיילים יפה. בין אם הם יודעים על אדם

פרטי כזה או אחר או לא. ברגע שבו יש קבוצה שנחלשת, כולם נחלשים. לכן אנחנו צריכים להיות

חזקים למען הכלל. גם למען שרי הממשלה וחייליה ומנהיגיה - ציבור מתפקד מראה לטרור, ולממשלה-

אנחנו לא נתקפל. לציבור יש כוח רב.

ב. קידוש ה' הוא לא רק מלחמה. יש בקידוש ה' הרבה דברים. אחד מהם הוא עוצמתו הרוחנית

של העם, שזה אומר גם "שעת גזירה"- אם באים ליסטים ואומרים לשנות משהו מצורת החיים הרגילה,

אפילו מנהג, אפילו לא הלכה אלא רק צבע שרוך הנעל- לא שומעים להם ואפילו מתים על קידוש ה'.

טרור נלחם בעצם זכותנו לחיות פה. הגי'אהד בעצם אומר - אתם תפסיקו לחיות כרגיל עד שתעזבו

את האדמה הזו. מה זה אומר? טרמפים, אוטובוסים(גם הם התפוצצו), אתם תפחדו לצאת לרחוב, 

אתם תפחדו לחיות כרגיל. זו גזירה. וכנגד זה חובה לעמוד איתנים ובבחינת "לא יכרע ולא ישתחווה".

ג. פחד מהאויבים הוא הראשון לגרוע במצוות כיבוש הארץ. בין אם זה מצד המדיניות הכללית- פחות

תחושת שלטון בארץ, יותר בקלות ינתנו שטחים. בין אם זה מצד החיילים- חייל ללא רוח גבית לא יסתער.
כיבוש הארץ הוא לא רק מצב מדיני גרידא. הוא גם מצב תודעתי. 
כל עוד אנחנו במלחמה- לא כבשנו את הארץ. טרור הוא מלחמה. המלחמה היא גם תודעתית ויש לזה איזכורים

בהלכה. ובפסוקים "אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם." אסור לפחד מהאויב.

כל זה לא מונע מאיתנו להזדהות ולהרגיש זעזוע עמוק למשפחות החטופים, ולחילול ה' הנורא שבפגיעה

בכל יהודי. אנחנו מבקשים ומתחננים - רבש"ע גלה נא את כבודך ואל תמחל על כבודך! שבור זרוע רשע,

וקרב לנו ישע, והושע את עמך ישראל ואת בניו. ובפרט את שלושת הבנים החטופים והשבויים, שזוהי הרמת

יד כנגד ממשלתך ועמך בעולמך, והרוח לנו מצרותינו, שיתגדל כבודך מתוך המקרה המצער הזה.

אין כ"כ ויכוח בינינו, אם תקרא שוב מה שכתבתי אני לא מוחלט, השאלה כמה משקל לתת לדברים

לגבי ב' הבעיה היא שאתה לא מביא מקורות, לומר "זה כך" לא ישכנע אותי..., אתה מביא שנהרגים בשעת השמד על מנהג ישראל לדעת רש"י. צריך לזכור שהרמב"ם חולק על זה וסובר שהוא איסור דאורייתא של ובחוקותיהם לא תלכו

אבל גם לרש"י זה לא סתם "צורת חיים רגילה", זה מנהג צניעות שנהגו ישראל, כך שאנחנו נהרגים על עיקרון רוחני, לא סתם על כבוד לאומי

אין שום מקור ליהרג על כבוד לאומי, 

לגבי ג' אתה נשמע שוב טקטי, וחזרנו לא', לומר שחסר בעצם מצות כיבוש, בלי ההשלכות שיצאו מזה -קשה לי להאמין

הרב עובדיה סובר שאם אנחנו לא יכולים להעיף מכאן את העבודה זרה, לא נתקיימה מצות כיבוש, אבל משהו מעשי, לא הרגשה בעלמא.

והבוחר יבחר

החילוק בינינו נמצא בשתי נקודות-

האם הכבוד הלאומי של העם ותחושת העם הם חלק מכבוד ה', או שרק פעולות פרקטיות.
האם למצוות כיבוש ישנה התפרטות רוחנית או רק פרקטית. 
כלומר האם להכניס את המושג הרוחני "כבוד לאומי\ביטחון" למרות שהוא לא פרקטי.
מבחינתי- עם ישראל במלחמה, סוג של מלחמת התשה ע"י שימוש בטרור כנגד אזרחים.
חלק ממלחמה הוא פסיכולוגי. מלחמה פסיכולוגית לפעמים מועילה יותר ממלחמה פיזית.
ניצחון פסיכולוגי = הפסדנו במערכה. הפסד של העם = חילול ה'.
אם אתה רוצה להמשיך את הדיון, בוא נעבור לשרשור אחר או למסרים.

 

שלך?

שם ה' נקרא עלינו, כל פגיעה בעם ישראל היא פגיעה בשם ה'

הוא דן במישור הטקטי (פרסום על פיגועים גורם לתחושה שהטרור עובד)

וכן במישור התודעתי בפועל (מה ההבדל בין יהודי שמת בתאונה לזה שמת בפיגוע)

כמובן שאכפת לו.

איזה מן אבא זה שנותן לילדים שלו להפגע?

לכן אנחנו אומרים שאסור לתת לטרור לנצח.

לא כי החיים שלי כל כך חשובים.

חווובבההה!!!

ש-מרכז הכובד מבחינתנו בדאגה היא מחשש לגורלנו הלאומי

מאשר הדאגה לשלומם הפרטי של אהובינו הנחטפים שיחיו.

מאידך גיסא, נראה שבפועל אנחנו כאן מאוד מלאים באמפתיה

דווקא אליהם באשר הם בני אדם פרטיים, מדוכאים,

הנתונים בצרה ובשביה.

כך שנראה שיש פה עוד מה להסביר ולבאר.

אני לא חושבת שיש משהו שגובר על השני. האישי על הלאומי. פשוט כאן זה *גם* לאומי, אצל גרוס זה היה אישי, (וגם שם זה לא מובן לי ככ, לך כן?)

אז בעצם, לאור העלאת נושא גרוס לשאלה...

אז לכאורה מה שמשפיע זה שזה מפורסם??

אוף, אני באמת שואלת. כי זה הזוי וקשה כי אני ברצון הפנימי שלי רוצה להתפלל על מי שאני מכירה שחולה.

ז ה כ ו א ב לי

מיזה קשה לי לתפקד...

אבל פתאום כל היום שולחים לי אסמסים על נערים שאני לא מכירה..... ואני אמורה להתחרפן מהמצב שלהם וללכת לערבי תפילה

ולהצטרף לספרי תהילים.... ו..... אוף אני רוצה להתפלל עליה!

אז מה אני עושה... אומרת תהילים אומרת את שמות החטופים ומוסיפה בלחש גם את שמה...

כאילו מרגישה לא בנוח שיש לי כאב אישי.

ה׳!

את לא לא בסדר- העניין של הכאב האישי הוא טבעי, קרוב אל העין קרוב אל הלב.
תתפללי על כולם, לא צריכה בלחש, נכון, הכאב של החטופים הוא כללי ויש בזה התגייסות,
כי זה נוגע פתאום בכולם. אבל אל תרגישי לא בסדר שכואב לך על הקרובים לך, זה אנושי.
ואל תתביישי לבקש להזכיר אותה, דווקא כשאת בקבוצה, אנשים גם ככה עם התהילים ביד,
שרק יגידו עוד שם.

תתפללי עליה בקול רעש גדול

תארגני עליה גם כן ערבי תפילה,

גם היא יהודיה, ואין סיבה שלא ידאגו לה

זה שלמעשה קשה לארגן בשבילה כי היא לא מעוררת את הרגשות של כולם, זה לא אומר שהיא אמורה להפסיד גם אותך

לפחות שיהיה לה אותך להתפלל עליה!

בד"כ במחלות או מקרים קשים שקורים הרבה (כחלק מהעובדה שזה קורה הרבה) אם את לא מכירה את החולה אישית את לא חושבת מה עובר עליו. כי יש הרבה חולים ואין אפשרות לא לתפקד על כל אחד ששומעים עליו דבר רע (אחרת לא נתפקד בכלל) ולכן ה' ברא לנו מנגנון הגנה- ההרגל. 

ברגע שאנחנו שומעים על משהו הרבה פעמים אנחנו מתרגלים אליו ולכן פחות מתייחסים אליו קשה.

לכן, אם את זוכרת, בתקופה הגדולה של הפיגועים כשכמעט כל יום שמעו על פיגועים, רוב האנשים לא קפצו כשהם שמעו על פיגוע, כי התרגלו לצערנו. 

מהמנגנון הזה גם נובעות הבדיחות השחורות. אנשים לא מסוגלים להתמודד עם כמות ענקית של צער ולחץ (אין אפשרות לחיות כך), ולכן הם מוצאים לעצמם דרכי שחרור.

ולכן בחולים במחלות רגילות רק הקרובים שחווים את הסבל של החולה מפסיקים לתפקד, אבל אנשים שלא מכירים ממשיכים בחיים (אלא אם כן זה אדם שכולם מכירים או מחלה יוצאת דופן)

אבל, למקרים מיוחדים, יוצאים דופן, עדין לא התרגלנו.

ולכן אנחנו עדין מזדעזעים מהם, וזה פוגע לנו בתפקוד. וזה הדבר הכי טבעי שיש, כי אנחנו לא אמורים להתרגל לזוועות שכאלה.

והמקרה הזה מזעזע במיוחד. שלושה נערים, שרצו לחזור הביתה לשבת, ובטעות עלו לרכב הלא נכון (לא נכנס לאיך חושבים שזה היה)

כל אחד ששומע על זה חושב מה עובר עליהם (הרי הערבים יודעים להתעלל), ועוד הם ניסו להתקשר למשטרה וחשבו שאולי יצילו אותם ולא עשו עם זה כלום. רק מלחשוב על זה מזדעזעים. ובנוסף כל יום שעובר ולא יודעים מה איתם, ואין לתקשורת מה לחדש. כל יום שאת קמה ורואה שאין שום חידוש.

הרבה יותר קשה לתפקד כשהכל לא ברור ולא יודעים מה יהיה ומתי זה יגמר (וחז"ל אמרו על זה שאין שמחה כהתרת ספיקות. והם לא אמרו את זה על דברים טובים דווקא) 

וממש קשה לחשוב על זה. שבבת אחת הפסיק להם החיים הנורמלים, להם ולמשפחות שלהם, הם רק רצו להגיע לשבת.

וברגע שמשהו קורה לילדים הכל הרבה יותר קשה, כי איכשהו מרגישים שילדים הם הרבה יותר חסרי אונים, וכל החיים לפניהם 

גם על חולים ילדים וצעירים מתפללים יותר וזה נוגע יותר ללב

ומצטרפת העובדה שמדובר בתלמידי ישיבה שלמדו תורה.

אז הכל מצטרף יחד ועושה קווץ' ענקי בלב. לכן כל כך קשה לתפקד.

ומן הסתם מצטרפת העובדה שזה יכל לקרות לכל אחד. הרי כמעט כולם פה לקחו או לוקחים טרמפים, חלקנו אפילו באותו צומת שבו ארעה החטיפה. וככל שמשהו יותר קרוב אל האדם הוא יותר לוקח אותו ללב. (זה טבע האדם)

את צודקת, צריכים (לפחות אני) להשתפר בתחום..

יש חוק שקובע את המינימום,

ויש חוזי העסקה שיכולים להיות יותר טובים מהמינימום הקבוע בחוק.

זה נכון לשכר, הפרשות סוציאליות, צבירת חופשה, ולכל נושא אחר...

אז כן, לפי החוק מותר למעסיק למחוק ימי חופשה. האם זה קורה בפועל? תלוי בהסכם שלך מול המעסיק.

אבל באופן כללי החוקים נועדו לעודד אותך לנצל את ימי החופשה ולא לפדות אותם בכסף. אגב, גם חברות גדולות לא אוהבות את זה.

לפעמים בתקופות של משבר כלכלי או אין עבודה מסיבות אחרות (סטייל מה שקרה באינטל לפני שנתיים) נותנים הוראה מהכספים לכל העובדים לשרוף את ימי החופשה שלהם כדי להקטין את החובות במאזן.

לאומנים, פוליטיקאים ואחרים שרוצים לבלוט בתודעה: תהא שנת פריצה זוהרת

והכי חשוב, כנראה: תהא שנת פרנסה זמינה

וביקשת בלי "תהא שנת":

תשוקה, שייכות, פריחה זוהרת

תפילה, שירה, פתיחות זולת

תקופה של פרנסה זמינה

מהשנה של הבחירות הקודמות

תאכלו שוקולד פלוס זנגביל

תנין שבולע פטריה זוהרת

תוכי שאוכל פסטה זולה

תרצה שנעשה פוקר זבל

תהה שנת פתרון זהב

תופסת שנכנסת פה זהירות

תהא שנת פרס זכאית

תהא שנת פייס זכייה

תהא שנת פורום זורמת

פורום דתי.

זה הכי מקורי שעלה לי

זה הנושא

אבל בגילי זה באמת אחרת

אני תמיד בתנועה

לחלום

להגשים

לשפר

להתמיד

רוב האנשים פה בסדר, אבל לא כל ניק פה הוא טלית שכולה תכלת ותיזהרו מפירוט של דברי שיוכלו לנצל נגדכם.

ובנוסף, תזכרו שהפורום ציבורי וכל דבר שהכתב פה יכול להימצא על ידי גוגל כך שכל אדם יכול לפתוח ולקרוא.

עכשיו עוד מישהי ביקשה עזרה. איזה שאלות יש לאנשים. באה לי אחת קצת מבוגרת, מדברת קצת חלש. אני: הינה עוד צרות. אני עם השיר באוזניות והיא מדברת כאילו אני שומע אותה . מכבה את האוזניות . "כן?" .. היא: אפשר לבקש בקשה? בטח נשמה מה תרצי? עד חצי המלכות. סתם לא באמת אמרתי לה ככה. קיצר היא מתיישבת לידי בספסל, איך אני מעבירה את כל הטקסט הזה לוואטסאפ? אני לוקח את הפלאפון שלה אומר לה הינה יש לך אופציות לבחור למי לשלוח. היא היתה בהלם מנסה להבין איך עשיתי את זה, נתתי נגיעה במסך לאחור, מסביר לה שיש מטוס נייר שהיא רק צריכה ללחוץ עליו ויש לה אופציות למי לשלוח. היא לא האמינה שהאופציה בכלל קיימת 😄

מצווה שניה.

סתם שאלה שעלתה לי הרגע.

טוב זה כבר קרה בשבת ויצאתי קצת טמבל אבל בסדר. לא נדבר על זה כרגע. מי שואל איפה זה עין גנים כשיש גם רחוב כזה וזה גם שכונה?! כן זה אני ששאלת אותו את זה בשבת היי 🙋🏼‍♂️

חחח מצחיק שאני מגיע לפה פעם ביובל עם סיפורים הזויים …

🤡

אתה צריך שאלת רב האם יהיה מותר לך לאכול קטניות בפסח, שהרי ההבדל הגדול בין עדות המזרח ואשכנזים במספר לילות הסליחות בחודש אלול, זה לכפר על קטניות בפסח אצל עדות המזרח

זה לא תלוי מה איכות האוכל שם או שאצל ספרדים לעומת אשכנזים יש אוכל טוב בטוח?

ת