על קצה המזלג:

א. המעשה נעשה על רקע לאומי

ב. ההשלכות הן בקנה מידה לאומי

ג. זה חד פעמי ביחס לדברים אחרים שהם שכיחים

(לכן קל לנו מנטלית יותר להיות הלומים)

ד. חוסר הידיעה המוחלט לגבי מצבם,

אין די נתונים שמאפשרים אומדן של מה קורה ומתרחש

ה. ממילא, גם עצם הסיכוי שיש יכולת לפעול ברמה הלאומית

אולי אאריך יותר בהמשך,

להבנתי יש פה נקודה עקרונית יותר.

אני חושבת שכאשר אדם חולה בכל מינ רמות וצורת- זה עדיין משהו טבעי.

העולם בנוי בצורה שבה יש מחלות, ותרופות וכו'. אבל כאשר אדם נחטף-

זה לא מצב טבעי. כי יהודי צריך להיות בטוח בארץ שלו, זה לא משהו שמובנה בטבע האנושי.

הרי בכל העולם אנשים נהיים חולים- מעצם היותם בני אדם וכו'.

אבל להחטף- זו רעה שלא קשורה לטבע.

וזה גורם לפגיעה בכבוד ישראל ותוך כך לחילול ה'-

ומתוך כך זה נהפך מעניין פרטי לכללי.

לא הצלחתי להתנסח טוב,

אולי בזמן אחר...

על אדם חולה בעם ישראל, למה זה כואב לי פחות מאשר ילד שנחטף מהוריו?

אז אענה כמה תשובות.... (אשתדל, תחליטי את אם זה תשובות או סתם ברבורים)

א. אדם חולה- הוא עודנו חי. אדם חולה שמתפקד כמת- זה באמת כואב, לקרובים כמובן.

ב. בגלל שמדובר בחטופים- קורבנות של עם ישראל- הם קרובים לנו. (מעבר ל"כל עם ישראל אחים"- שזה                                     גם אצל החולה הסופני), יש כאן קירבה מטורפת כי החוטפים הם אויבים שלי, ושלך. מלאך המוות הוא                                             לא אויב שלי, אם יש אדם חולה מקצה הארץ שאיני מכירה.  |מסתבכת|, מה שאני מנסה לומר שבגלל שהטרוריסטים הם אויבים של כל אחד מאיתנו, דבר אחד זה מקומם מאוד, זה מכעיס, זה מרתיח. דבר שני- בגלל כל החום הזה יש גם כאב, אין לי מושג איך לתרגם אותו פסיכולוגית- אבל עובדה שהוא קיים, והוא עז. כי הם לקחו משלי, הם חטפו משלי! כמו שאומרים עכשיו השכם וערב "יש חיבור עצום בעם ישראל".

ג. אולי כי אנחנו רגילים לראות אנשים חולים מסביבנו? שמתים בסוף, כן. כי זו דרך העולם. לחטוף ילדים זו לא דרך העולם... אלו חיות אדם, לכן זה ככ כואב, החיות הללו פגעו בנו. כשאנשים חולים ומתים- זה כואב, אבל זה לא רצחני, זה הטבע. (למה זה הטבע? זה כבר יותר רחוק... תפתחי ספרי אמונה, אין טעם לשטוח כאן כאן את עניין תוחלת החיים או את שאלת "צדיק ורע לו")

ד. ... יש המון, אני חושבת שזה כמה נקודות יותר ברורות ממה שמתערבל במוח, מקווה שתביני אותן

מה בדבר ילדי משפחת גרוס?

לקחתם על עמכם לשגע לנו את המוח

למה לא, שישתגעו כולם..

ולשאלה הבאה: ומה בדבר יהונתן פולארד? גם חולה וגם 'חטוף' (בשבי, נגדיר את זה כך)?

ועוד אחת: מה בדבר יורם שקולניק?

אני מכבד את הפיקחות שלך,

ויודע שהבנת ב-ד-י-ו-ק למה שאלתי 

בקיצור, שאלתי את זה כי בתור תשובה ינתנו הרבה סיבות,

שהן רלוונטיות לחטופים, אבל לא רלוונטיות לילדי משפ' גרוס -

ועדיין, כולנו התפללנו עליהם והתענייננו באופן תדיר...

זה לא דבר רע, אבל זה לא נראה לי יותר מוצדק מסיקור החדשות העלוב שעשו על אריק שרון למשל...

אני שואלת למה באמת כולם גילו את האמפתיה הזו והתפללו עמוקות עבור בני משפ' גרוס?

אני לא אומרת שזה דבר רע להתפלל, אבל לכבוד מה? במה התפילה החוצה מגזרים הזו הייתה שונה בלמשל תפילה על אריק שרון? וכם סיקור החדשות היא מטורף בעניין בני משפחת גרוס, מה שלא היה אצלו בכלל בכלל..

דמות יותר סימפטית מאריק שרון לשם הדוגמא.

מעבר לכך, שמא גורלם של ילדים צעירים ורכים

(שעלה לתודעה בעקבות הטרגדיה / הרשלנות בעניין הגז)

נוגע יותר ללב של כל אדם באשר הוא אדם...

שבגלל חוסר אחריות נפגעה כולה.

משפחה שלמה זו תמיד טרגדיה מזעזעת, שקשה לאנשים איתה ולכן התפללו מעומק הלב.

ואם אתה זוכר- התפילות וההתעניינות העיקריות התחילו בעיקר אחרי שראו שזה רציני, ושתי הבנות נפטרו (ולא היה ברור אם שני הבנים יחזיקו מעמד)

השילוב של משפחה שלמה, חוסר אחריות של המדביר וזה ששתי הבנות נפטרו גרם זעזוע לכולם ולכן זה כל כך נגע ללב של כולם

(כך גם היה עם התאונה של משפחת אטיאס בטבריה (זכרתי נכון?) שזעזעה את כולם וגם המכונית שהתנגשה עם הרכבת. הארץ סערה הרבה אחר כך. רק ששם לא היה כבר מה לעשות)

הרבה יותר קשה לקבל שזה כמה אנשים, והרבה יותר קשה לקבל שבגלל אדם אחד שפשע משפחה שלמה נפגעה. (במחלה אין את עניין הכעס על האדם האחר ועל פשע של אחר שבגללו זה קרה. ולמרות שיודעים שהכל משמים הכעס הזה והתסכול עולים במקרה של פשיעה. במקרה של מחלה עם כל הקושי קל יותר להבין שזה משמים)

העניין נעוץ בשני מישורים- "למה זה קרה?" ו"כמה זה קרוב אליי"

החטופים-

זה קרה בגלל שנאה יוקדת לכולנו שבאותה מידה הייתה יכולה ליפול על כל אחד אחר.
לכן זה גם קרוב מאוד, כי אני יכולתי להיות שם ח"ו, אם לא הם. זה כואב, זה משפיע על

הביטחון הבסיסי שלנו. ואנחנו לא אוהבים שמערערים את הביטחון הזה.

חולה\פצוע\עני-

זה קורה בגלל מגוון סיבות שאינן שייכות לכולנו, אי אפשר לדעת למה, אבל זה יותר ישיר מריבונו

של עולם, ולכן גם כאב וצער יותר פרטיים. לא ניתן לומר שבאותה מידה זה היה יכול להיות כל אחד אחר.

לכן זה  גם לא מערער את הביטחון הבסיסי שלנו בחיים. אפילו לא תאונת דרכים- כי אנחנו מכירים את זה

כבר כסיכון.

אי אפשר לראות את הילד, ולא לדעת דבר על גורלו. רק אמונה ותפילה, נטו. מצב קשה מאין כמותו,.

וכמו שאמרו- הצד הלאומי, השנאה שממנה זה נובע, האויב עימו אנו מתמודדים שנהיה אכזר מרגע לרגע ואנחנו לא יודעים מאיפה זה יגיע הפעם, ה' ירחם. וכן- גם חוסר הטבעיות במצב חטיפה.

(ברמות שונות) איננו לצערנו דבר כה נדיר ובלתי נפוץ...

מבחינת ההרגשה יותר חמור מרצח על רקע לאומני

עצם התעוזה שלהם לגעת בנו, זה סוג של הכרזת מלחמה,

זה חילול ה' יותר מפיגוע שיש בו הרוגים.

כמו שאחרי חטיפת שלושת החיילים בלבנון התגובה הייתה מלחמה

זה לא מתוך רחמנות (או לא רק רחמנות) של אוי איזה מסכנים שאנחנו ככה שאז אולי יש מקום להשוואה

זה ברמה הלאומית

גם זה שזה נמשך ולא יודעים מה קורה.

וההרגשה כן דועכת עם הזמן, תנסי להיזכר במקרים אחרים שהיו.

כשהתחילה מלחמת לבנון השנייה אאל"ט היו 90% תמיכה (גם שמאלנים) וככל שזה נמשך התמיכה ירדה

עם ילדי משפחת גרוס לקחתי את זה יותר קשה

אני מאמין שעיקר ההבדל הוא רגשי, ואין באמת הבדל אמיתי

ואני ממליץ לכולם להמשיך לתפקד, אין שום טעם להיות מנוטרל, אין בזה שום תועלת.

יש מצוה להצטער בצער חבירו, אין מצוה לא לתפקד

אני מבקש סליחה, אני שואל כאן שאלה שעלולה לעצבן כמה על זה שאני לא מבין "דברים פשוטים", אבל אני שואל בכנות

אצלי חובה=הקב"ה מחייב

ואני לא רואה איפה הקב"ה חייב שהטרור לא ינצח

גם בטרמפים דיברו כאן כך, שחייבים להמשיך לקחת טרמפים, כי אם לא הטרור ניצח

ואני לא מבין את הצורת מחשבה הזאת

אם זה לא מסוכן - תעשה את זה, אם זה מסוכן - אל תעשה

מה זה משנה אם הטרור ינצח או לא?

יש איזה בעיה שהטרור ינצח?

למאי נפ"מ אם הוא ניצח או לא?

אם יחול "חלות ניצחון" על הטרור, יקרה משהו?

זה ישנה למישהו אם הטרור ניצח או לא? מישהו ידע מזה? זה יגרום לנו להפסיד משהו?

ביודעו שבכך הוא ממשיך לדלדל את עצבינו המרוטים.

האמנם אינך סבור שיש בכך רצון ד' כלשהוא?

סברא דאורייתא

וכי חולדה נביאה היא, לדעת אם אתה מתפקד או לא?

אתה שואל איך הטרור יידע על הלך הרוח הציבורי במדינתנו?

אם אתה לפני ערבי, ותשתדל להראות פנים צוהלות, אני איכשהו אבין

אבל בינך לבין עצמך - מה הענין

אם כבר אתה מתחשב בכאלה סברות,

כשהייתי ילד תמהתי כשראיתי כותרות בעיתונים "הרוג אחד בפיגוע"

את מי זה מעניין? למה זה אמור לעניין אותנו?

כשיש תאונת דרכים גם כן יש כותרות? למה זה כזה נוגע לכולם?

וכשהתבגרתי התגברה תמיהתי

אם העיתונים לא היו מפרסמים - לא היו פיגועים! הרי כל הפיגועים הם כדי לעשות לעצם פירסומת, להפחיד, להחליש, לגרום לציבור לוותר להם

אם זה לא היה בחדשות אף אחד לא היה עושה פיגוע כי זה לא היה יעיל.

אבל אף אחד לא שוקל שלא יפרסמו פיגועים, נכון?

אז דוקא לגבי העצב שיש לנו צריך להסתיר אותו מהם? רק כאן אנחנו מתחשבים ברוח הגבית שנותנים לטרור?

(ולמשפט האמצעי שלך - לא, אני לא רואה איפה זה רצון ה', אדרבה רצון ה' שיהיה אכפת לנו מאחים שלנו)

הציבור גם לא היה מודע למצב הבטחוני הבעייתי בו הוא חי,

הוא גם לא ידע להיזהר, וגם לא ידע לבטא את דעתו בעניין

במישור הפוליטי.

איך הערבי יודע? אינטרנט, למשל

נכון, אין ספר הלכה שכתוב בו "לא תתן לטרור לנצח".

אבל יש עניינים הלכתיים שבעקבותם אני מגדיר את אי הכניעה לטרור כחובה.

שמירה על חיי אדם- אם הטרור מצליח לפגוע בתפקוד שלנו, הוא יחזור, כי הוא עובד,

אחריותנו להוכיח שטרור לא עובד, כדי למנוע אותו. אם אנחנו מפסיקים לתפקד אנחנו 

אומרים לאויב- תמשיך ככה, כי הפעולות שלך מצליחות. לכן גם שחרור מחבלים בתמורה

לילדים הוא ניצחון לטרור. הוא רק יגרום לחטיפה הבאה.

כבוד ה'- חובה עלינו לקדש את ה' הגדול והנורא, כפי שכותב הרמב"ם. מצבו של עם ישראל

והתמודדתו עם המשברים הפוקדים אותו- הוא קידוש ה'. אם עם ישראל נופל ברוחו ומפסיק

לתפקד בעקבות פעולה שכזו, זה חילול ה'. עלינו להמשיך ולתפקד אף לנוכח האיום, לא לסכן 

את עצמנו(תסתכל במה שכתבתי על הטרמפים), אלא פשוט להמשיך לחיות. כואבים, מודאגים,

מתפללים, מתחננים. אבל לא להפסיק לחיות.

כיבוש ארץ ישראל- אחת המצוות היא כיבוש ארץ ישראל. היא מוטלת עלינו ומחייבת אותנו, ככלל 

ומתוך כך גם כפרטים לשלוט ולכבוש את הארץ. האם אתה חושב שאנחנו שולטים בארץ וקיימנו את 

מצוות הכיבוש? כל עוד ישנו טרור כלפי אזרחים, לא כבשנו את הארץ, אנחנו אולי לא במלחמה רגילה, 

אבל זוהי מלחמה, מוצהרת ומוגדרת, מצדם של הפלסטינאים. חלק מהדרכים שלנו להוכיח שהארץ

שלנו- היא לא לתת לטרור לנצח. אנחנו חיים כאן מתוך ידיעה, שזו ארצנו ולנו היא ניתנה לחיות בה 

ולהקים בה מלכות ישראל. אם אנחנו לא מרגישים בטוחים מספיק בשביל לחיות, עם כאב, עם תפילה,

עם זעזוע- אבל לחיות, יש פגם במצווה הזו.

לחיות זה לא אומר לא להזדעזע, לא לבכות, לא לחשוב על זה, לא להתחנן לריבונו של עולם להעביר 

את רוע הגזירה. לחיות זה אומר שזה הבית שלנו. ואנחנו נמשיך לתפקד ולחיות בו, גם עם כאב גדול. 
לכן- אני רואה בזה חובה. יותר מובן?

אתם אומרים יש 3 בעיות בזה שהטרור ינצח:

א. טקטית - כשהטרור מרגיש שהוא ניצח זה גורם לו להתגבר

ב. קידוש ה' - כשישראל מנצחים במלחמה יש בזה קידוש ה', וכשהם מפסידים זה חילול ה', וחסדי מביא לזה מקור מרמב"ם (הוא לא כתב איפה, אבל אני מניח שהוא מתכוין להלכות מלכים פ"ז הט"ו)

ג. אתה מוסיף עוד שיש כאן מימד של כיבוש ארץ ישראל, ואם נאמר שיש בזה"ז מצות כיבוש א"י, כלול בזה גם שהטרור לא ינצח

לפני שאני ממשיך אני רוצה לראות אם הבנתי נכון

אני אתייחס לכל אחד מהטענות

לגבי א - אני מסכים עם העיקרון, כבר אמרתי למעלה שהוא פשוט לא ידע מזה, אז עוגי טען שאם מפרסמים באינטרנט גם הערבים ידעו.

אני שומע את הטענה, השאלה כמה אנחנו צריכים להתחשב שאולי יבוא לכאן ערבי ואולי יראה ואולי יתן לו חיזוק ואולי ואולי..., מדברים כאן הרבה פעמים דברים שעדיף לא לכתוב אותם לעיני גויים ולא חושבים כל כך רחוק, אבל זה שיקול שאולי ראוי לעשות

לגבי ב - יש לי כאן בעיה, הרמב"ם קורא לניצחון במלחמה קידוש ה' כי זה מלחמת ה' "שעל יחוד ה' הוא עושה מלחמה", לצערינו המדינה כאן לא נלחמת בשם ה'. קשה לומר שהיא מייצגת במשהו את הקב"ה, כשהיא כל כך נלחמת במצוותיו...

עצם זה שיהודים נלחמים ומנצחים לא מצינו שהוא קידוש ה', 

חשבונות של - "איך יתכן שהקב"ה יעשה כך לבניו לא כ"כ ברורים לי". אנחנו בגלות, בהסתר פנים נורא, מצינו בפסוקים שיש בזה חילול ה', אבל זה חילול ה' שהקב"ה עשה שנגרם ע"י עוונותינו, והפיתרון של זה להביא משיח, לא להילחם עם העונש של הקב"ה ישירות

לגבי ג - כבר רמזתי שלא ברור כל ששייכת מצות כיבוש א"י בזה"ז, אבל גם לטעמיך, קשה לי להאמין שפחד שיש מהאויבים יגרע במצות כיבוש. 

וגם אם נאמר כך, המצוה היא לא להוריד את הפחד, אלא להרוג את מי שמפחיד אותנו. קשה לי להאמין שאם נשלח פסיכולוגים ונרגיע את העם נקיים בזה מצות כיבוש

אבל זה כתוב על מלחמת ה', לא על מלחמה של יהודים

אתה אומר שזה ממילא שהם מייצגים את ה', אני בספק אם זה שייך כשהם מתכחשים אליו

לא דיברנו על פחד אלא על עצב שמשתק את האדם

מלבד זאת מסתבר מאד שאיסור פחד שייך רק בחייל עצמו ולא באנשים אחרים

ועוד אתה יוצא מנקודת הנחה שמלחמה היום נחשבת מלחמה, ואין הדברים מוסכמים כלל, וכמו שכבר הבאתי שהרב עובדיה כותב שבזה"ז לא שייך דין מלחמה כיון שאין מלך ואורים ותומים, ולא שמענו מי שיתיר היום יפת תואר

ההלכה הראשונה בהלכות מלחמה ברמב"ם (הלכות מלכים פ"ה ה"א)

אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה. ואי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים. ומלחמת עמלק. ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם. ואחר כך נלחם במלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו

כל הנושא של מלחמה הוא כשיש מלך

ואורים ותומים מבוסס על רמב"ן בספר המצוות שיש מצוה לצאת למלחמה רק אחרי שאלה באורים ותומים

(זהלדעתי יותר חידוש, כי זה לא יסוד דיני מלחמה, ומנלן שהוא מעכב)

קודם מלחמת מצוה - ואח"כ רשות.

אך לא אומר שאין מלחמה של "עזרת ישראל מיד צר" כשאין מלך.

וכן משמע מתשובה של הרב זצ"ל במשפט כהן לגבי סמכויות המלך שחוזרות לעם כשאין "מלך".

וכן כותב הרב וולדינבורג זצ"ל. ומחדש שאפילו לכבוש ולהחיל קדושת ארץ ישראל, אפשר אם יסוד המלחמה היה לא בשביל כיבוש-רשות, אלא מלחמת מצוה של עזרת ישראל.

[מה גם שבסימן שכ"ט בהלכות שבת, יש הלכה פשוטה, מעבר לנושא של "מלחמת מצוה", של "עיר שצרו עליה נוכרים" שמחללים שבת גם בעסקי קש ותבן לצאת עליהם בכלי נשק]

כתבתי בחיפזון, בלי לראות את כל הנושא. רק בגלל המובאה.

אמרתי שזה לא המצאה

(אגב מהרב קוק אין ראיה לענין שלנו, הרב קוק מחדש שכשאין מלך הסמכויות חוזרות לעם, זה לא אומר שמלך לא מעכב במלחמה, אלא שהעם יכול להיות במקום מלך, ואולי אה"נ מלך מעכב, אלא שהעם הוא תחליף.

ונפ"מ במקרה שמיעוט מהעם יוצאים למלחמה, שא"א לומר ש"העם" יצא למלחמה, כך שאין כאן את התחליף של מלך)

וסימן שכ"ט זה לא ראיה שיש לזה דין מלחמה, אלא זה ניסיון הצלה פשוט, בלי שם מלחמה (נראה מלשונך שגם אתה מודה לזה)

אבל בכ"ז הגדר של "יוצאים עליהם", מראה שגם "הגנה" אינה פסיבית, אלא יש בה צורה מלחמתית.

לגבי הרב - הענין הוא שהעם יכול לבחור נציגות להנהגתו.

אתה צודק למקרה שסתם חלק יחליטו שהם עושים "מלחמה", על דעת עצמם.

א. כל תגובה של האזרחים גלויה וידועה לארגוני הטרור, הם בקיאים בחדשות ובפורומים,
ובווצ'אפ. אל תזלזל במודיעין שלהם. הם יודעים ליירט חיילים יפה. בין אם הם יודעים על אדם

פרטי כזה או אחר או לא. ברגע שבו יש קבוצה שנחלשת, כולם נחלשים. לכן אנחנו צריכים להיות

חזקים למען הכלל. גם למען שרי הממשלה וחייליה ומנהיגיה - ציבור מתפקד מראה לטרור, ולממשלה-

אנחנו לא נתקפל. לציבור יש כוח רב.

ב. קידוש ה' הוא לא רק מלחמה. יש בקידוש ה' הרבה דברים. אחד מהם הוא עוצמתו הרוחנית

של העם, שזה אומר גם "שעת גזירה"- אם באים ליסטים ואומרים לשנות משהו מצורת החיים הרגילה,

אפילו מנהג, אפילו לא הלכה אלא רק צבע שרוך הנעל- לא שומעים להם ואפילו מתים על קידוש ה'.

טרור נלחם בעצם זכותנו לחיות פה. הגי'אהד בעצם אומר - אתם תפסיקו לחיות כרגיל עד שתעזבו

את האדמה הזו. מה זה אומר? טרמפים, אוטובוסים(גם הם התפוצצו), אתם תפחדו לצאת לרחוב, 

אתם תפחדו לחיות כרגיל. זו גזירה. וכנגד זה חובה לעמוד איתנים ובבחינת "לא יכרע ולא ישתחווה".

ג. פחד מהאויבים הוא הראשון לגרוע במצוות כיבוש הארץ. בין אם זה מצד המדיניות הכללית- פחות

תחושת שלטון בארץ, יותר בקלות ינתנו שטחים. בין אם זה מצד החיילים- חייל ללא רוח גבית לא יסתער.
כיבוש הארץ הוא לא רק מצב מדיני גרידא. הוא גם מצב תודעתי. 
כל עוד אנחנו במלחמה- לא כבשנו את הארץ. טרור הוא מלחמה. המלחמה היא גם תודעתית ויש לזה איזכורים

בהלכה. ובפסוקים "אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם." אסור לפחד מהאויב.

כל זה לא מונע מאיתנו להזדהות ולהרגיש זעזוע עמוק למשפחות החטופים, ולחילול ה' הנורא שבפגיעה

בכל יהודי. אנחנו מבקשים ומתחננים - רבש"ע גלה נא את כבודך ואל תמחל על כבודך! שבור זרוע רשע,

וקרב לנו ישע, והושע את עמך ישראל ואת בניו. ובפרט את שלושת הבנים החטופים והשבויים, שזוהי הרמת

יד כנגד ממשלתך ועמך בעולמך, והרוח לנו מצרותינו, שיתגדל כבודך מתוך המקרה המצער הזה.

אין כ"כ ויכוח בינינו, אם תקרא שוב מה שכתבתי אני לא מוחלט, השאלה כמה משקל לתת לדברים

לגבי ב' הבעיה היא שאתה לא מביא מקורות, לומר "זה כך" לא ישכנע אותי..., אתה מביא שנהרגים בשעת השמד על מנהג ישראל לדעת רש"י. צריך לזכור שהרמב"ם חולק על זה וסובר שהוא איסור דאורייתא של ובחוקותיהם לא תלכו

אבל גם לרש"י זה לא סתם "צורת חיים רגילה", זה מנהג צניעות שנהגו ישראל, כך שאנחנו נהרגים על עיקרון רוחני, לא סתם על כבוד לאומי

אין שום מקור ליהרג על כבוד לאומי, 

לגבי ג' אתה נשמע שוב טקטי, וחזרנו לא', לומר שחסר בעצם מצות כיבוש, בלי ההשלכות שיצאו מזה -קשה לי להאמין

הרב עובדיה סובר שאם אנחנו לא יכולים להעיף מכאן את העבודה זרה, לא נתקיימה מצות כיבוש, אבל משהו מעשי, לא הרגשה בעלמא.

והבוחר יבחר

החילוק בינינו נמצא בשתי נקודות-

האם הכבוד הלאומי של העם ותחושת העם הם חלק מכבוד ה', או שרק פעולות פרקטיות.
האם למצוות כיבוש ישנה התפרטות רוחנית או רק פרקטית. 
כלומר האם להכניס את המושג הרוחני "כבוד לאומי\ביטחון" למרות שהוא לא פרקטי.
מבחינתי- עם ישראל במלחמה, סוג של מלחמת התשה ע"י שימוש בטרור כנגד אזרחים.
חלק ממלחמה הוא פסיכולוגי. מלחמה פסיכולוגית לפעמים מועילה יותר ממלחמה פיזית.
ניצחון פסיכולוגי = הפסדנו במערכה. הפסד של העם = חילול ה'.
אם אתה רוצה להמשיך את הדיון, בוא נעבור לשרשור אחר או למסרים.

 

שלך?

שם ה' נקרא עלינו, כל פגיעה בעם ישראל היא פגיעה בשם ה'

הוא דן במישור הטקטי (פרסום על פיגועים גורם לתחושה שהטרור עובד)

וכן במישור התודעתי בפועל (מה ההבדל בין יהודי שמת בתאונה לזה שמת בפיגוע)

כמובן שאכפת לו.

איזה מן אבא זה שנותן לילדים שלו להפגע?

לכן אנחנו אומרים שאסור לתת לטרור לנצח.

לא כי החיים שלי כל כך חשובים.

חווובבההה!!!

ש-מרכז הכובד מבחינתנו בדאגה היא מחשש לגורלנו הלאומי

מאשר הדאגה לשלומם הפרטי של אהובינו הנחטפים שיחיו.

מאידך גיסא, נראה שבפועל אנחנו כאן מאוד מלאים באמפתיה

דווקא אליהם באשר הם בני אדם פרטיים, מדוכאים,

הנתונים בצרה ובשביה.

כך שנראה שיש פה עוד מה להסביר ולבאר.

אני לא חושבת שיש משהו שגובר על השני. האישי על הלאומי. פשוט כאן זה *גם* לאומי, אצל גרוס זה היה אישי, (וגם שם זה לא מובן לי ככ, לך כן?)

אז בעצם, לאור העלאת נושא גרוס לשאלה...

אז לכאורה מה שמשפיע זה שזה מפורסם??

אוף, אני באמת שואלת. כי זה הזוי וקשה כי אני ברצון הפנימי שלי רוצה להתפלל על מי שאני מכירה שחולה.

ז ה כ ו א ב לי

מיזה קשה לי לתפקד...

אבל פתאום כל היום שולחים לי אסמסים על נערים שאני לא מכירה..... ואני אמורה להתחרפן מהמצב שלהם וללכת לערבי תפילה

ולהצטרף לספרי תהילים.... ו..... אוף אני רוצה להתפלל עליה!

אז מה אני עושה... אומרת תהילים אומרת את שמות החטופים ומוסיפה בלחש גם את שמה...

כאילו מרגישה לא בנוח שיש לי כאב אישי.

ה׳!

את לא לא בסדר- העניין של הכאב האישי הוא טבעי, קרוב אל העין קרוב אל הלב.
תתפללי על כולם, לא צריכה בלחש, נכון, הכאב של החטופים הוא כללי ויש בזה התגייסות,
כי זה נוגע פתאום בכולם. אבל אל תרגישי לא בסדר שכואב לך על הקרובים לך, זה אנושי.
ואל תתביישי לבקש להזכיר אותה, דווקא כשאת בקבוצה, אנשים גם ככה עם התהילים ביד,
שרק יגידו עוד שם.

תתפללי עליה בקול רעש גדול

תארגני עליה גם כן ערבי תפילה,

גם היא יהודיה, ואין סיבה שלא ידאגו לה

זה שלמעשה קשה לארגן בשבילה כי היא לא מעוררת את הרגשות של כולם, זה לא אומר שהיא אמורה להפסיד גם אותך

לפחות שיהיה לה אותך להתפלל עליה!

בד"כ במחלות או מקרים קשים שקורים הרבה (כחלק מהעובדה שזה קורה הרבה) אם את לא מכירה את החולה אישית את לא חושבת מה עובר עליו. כי יש הרבה חולים ואין אפשרות לא לתפקד על כל אחד ששומעים עליו דבר רע (אחרת לא נתפקד בכלל) ולכן ה' ברא לנו מנגנון הגנה- ההרגל. 

ברגע שאנחנו שומעים על משהו הרבה פעמים אנחנו מתרגלים אליו ולכן פחות מתייחסים אליו קשה.

לכן, אם את זוכרת, בתקופה הגדולה של הפיגועים כשכמעט כל יום שמעו על פיגועים, רוב האנשים לא קפצו כשהם שמעו על פיגוע, כי התרגלו לצערנו. 

מהמנגנון הזה גם נובעות הבדיחות השחורות. אנשים לא מסוגלים להתמודד עם כמות ענקית של צער ולחץ (אין אפשרות לחיות כך), ולכן הם מוצאים לעצמם דרכי שחרור.

ולכן בחולים במחלות רגילות רק הקרובים שחווים את הסבל של החולה מפסיקים לתפקד, אבל אנשים שלא מכירים ממשיכים בחיים (אלא אם כן זה אדם שכולם מכירים או מחלה יוצאת דופן)

אבל, למקרים מיוחדים, יוצאים דופן, עדין לא התרגלנו.

ולכן אנחנו עדין מזדעזעים מהם, וזה פוגע לנו בתפקוד. וזה הדבר הכי טבעי שיש, כי אנחנו לא אמורים להתרגל לזוועות שכאלה.

והמקרה הזה מזעזע במיוחד. שלושה נערים, שרצו לחזור הביתה לשבת, ובטעות עלו לרכב הלא נכון (לא נכנס לאיך חושבים שזה היה)

כל אחד ששומע על זה חושב מה עובר עליהם (הרי הערבים יודעים להתעלל), ועוד הם ניסו להתקשר למשטרה וחשבו שאולי יצילו אותם ולא עשו עם זה כלום. רק מלחשוב על זה מזדעזעים. ובנוסף כל יום שעובר ולא יודעים מה איתם, ואין לתקשורת מה לחדש. כל יום שאת קמה ורואה שאין שום חידוש.

הרבה יותר קשה לתפקד כשהכל לא ברור ולא יודעים מה יהיה ומתי זה יגמר (וחז"ל אמרו על זה שאין שמחה כהתרת ספיקות. והם לא אמרו את זה על דברים טובים דווקא) 

וממש קשה לחשוב על זה. שבבת אחת הפסיק להם החיים הנורמלים, להם ולמשפחות שלהם, הם רק רצו להגיע לשבת.

וברגע שמשהו קורה לילדים הכל הרבה יותר קשה, כי איכשהו מרגישים שילדים הם הרבה יותר חסרי אונים, וכל החיים לפניהם 

גם על חולים ילדים וצעירים מתפללים יותר וזה נוגע יותר ללב

ומצטרפת העובדה שמדובר בתלמידי ישיבה שלמדו תורה.

אז הכל מצטרף יחד ועושה קווץ' ענקי בלב. לכן כל כך קשה לתפקד.

ומן הסתם מצטרפת העובדה שזה יכל לקרות לכל אחד. הרי כמעט כולם פה לקחו או לוקחים טרמפים, חלקנו אפילו באותו צומת שבו ארעה החטיפה. וככל שמשהו יותר קרוב אל האדם הוא יותר לוקח אותו ללב. (זה טבע האדם)

את צודקת, צריכים (לפחות אני) להשתפר בתחום..

חיסרון: יכניס אותך לחובות

אני לא יודע איזה רכב אתה מתכנן לקנות והאמת אני גם לא כזה מעודכן בטווחים אבל אם אינני טועה רכבים חדשים הם בערך 70K צפונה יכול להיות יותר, משומשים במצב טוב 25K+ (זול), וכמובן אפשר לקנות גם גרוטאות שמתפרקות תוך כמה חודשים בפחות מזה.

כאמור אני לא בקי במחירים אז אני מצטט מזיכרון מעורפל ומגוגל אבל זה מאוד משתנה למטה זה הערכה גסה מינימום

זה אומר שתצטרך לעבוד בערך שנה או שנתיים רק כדי לקנות את הרכב במזומן. אם במימון אז מתווסף הרבה.

תוסיף דלק לפי הנסיעות (דלק כזה זול) אם אתה נוסע הלוך ושוב לעבודה ולעוד כל־מיני מקומות אני מניח שנע בין 1000₪-2000₪

תוסיף טסט שנתי 150₪~ בהנחה והכל תקין

תוסיף אגרת רישוי סביבות ה־1000₪ בשנה

תוסיף טיפול לרכב 500₪~ פר טיפול

תוסיף ביטוח חובה יקר פיצוצים לנהג צעיר (כמה אלפי ש"ח בשנה) לא כולל ביטוח מקיף (מניח שאם זה רכב זול אז גם לא יבטחו אותו)

כמובן בהנחה וזה רכב משומש זול יש סיכוי גדול יותר שיהיה צורך בהחלפת צמיגים / רכיבים / כיו"ב כל הדברים האלה יקרים פיצוצים. אם נגיד הלך לך המנוע ואתה רוצה לתקן ואין לך כסף בינתיים אתה מושבת וממשיך לשלם על הרכב.

או לחילופין אתה יכול לשלם חופשי חודשי ארצי שנתי 3780₪ ואם יש לך הנחות אז אפילו חצי מזה + הבוס שלך אמור לממן לך את זה

ואתה יכול לטחון את כל הארץ הלוך ושוב כמה שתרצה ולישון תוך־כדי נסיעה.

אני לא עומד להכניס אותי לחובות. אם אני קונה זה רק בתנאי שיש לי את היכולת להחזיק אותו לבד. יש בהחלט רכבים זולים יותר מהמחיר שכתבת שהם בסדר גמור לשימוש שלי, אבל אתה צודק מבחינת ההוצאות.

למה אתה מתכוון שהיתרון הוא שופוני?

מניח שיש יותר זול מזה

האם וואו? זה איני יודע

ואם לא וואו אז צריך לקחת בחשבון שצריך להחליף א' ב' ג' ד' ה' ו'

ובשלב מסוים הרכב "מתעייף" ואין מה לעשות כל־כך חוץ מלהחליף

לעניות דעתי ביחס למשכורת שאתה מדבר עליה (בהנחה שאין לך שום הוצאות אחרות) זה נתח ענקי שנותן יתרון מועט מאוד על־פני תחבורה ציבורית ומוניות

זה לא בהכרח יכניס אותך לחובות אבל בשלב מסוים קלטתי שהרבה אנשים מסביבי מרוויחים כמוני או יותר (לרוב יותר) אבל המצב הכלכלי שלהם גרוע משמעותית ובסוף ה־פקטור תמיד היה הרכב

לגבי שופוני גם אין הכוונה כפשוטו כן יש לזה קצת יתרונות של ניידות אבל מעשית היתרון הוא זניח זה יותר פסיכולוגי

מעשית צריך לעמוד בפקקים, לחפש חנייה, לפעמים יש דו"חות (קורה לטובים ביותר), יש סיכוי נמוך אבל קורה לכולם בשלב מסוים להיתקע באמצע הדרך וגרר ובלגן

צא וחשב כמה יעלה לך להחליף את כל הנסיעות המיוחדות במוניות

נניח נסיעות רגילות כמו עבודה וחזור / נסיעות ארוכות בתחבורה ציבורית

אבל כל־מיני דברים של להסיע בחורה / לסחוב רהיטים / סתם לנסוע בעיר מונית יכולה לסגור את הפינה בקלות

נניח 10 נסיעות במונית בחודש 300₪-400₪ וכמה כבר בן־אדם יכול לנסוע במונית

אם אתה גר בפריפריה קיצונית (נניח לא יודע, איזה כפר ערבי נידח בצפון) יכול להיות שיש בזה משהו אבל גם אז איני יודע

אם אתה מרגיש ששוה לך להוציא על זה בסביבות 2000 ש"ח, זה תלוי ברמת חיים שאליה אתה מתרגל...

זמן זה פרמטר חשוב בחיים

בדיוק כמו שאנחנו מחזיקים מכונת כביסה. מייבש ומדיח.

גם רכב זה על אותו בסיס

שילוב של נוחות+חיסכון זמן

על מכונת כביסה מייבש ומדיח אתה לא עושה טסט, דלק, ביטוחים, חניונים, מוסכים, אחזקה, ריביות, לא דומה ולא קרוב.
 

בירושלים ובמרכז ובערים חרדיות לרוב עדיף לחיות בלי רכב, ביו"ש לרוב אין לך ברירה.

אבל זה על אותו משקל.

אומנם מחיר גבוה יותר, אבל זה כסף תמורת נוחות + זמן

ובאמת יש כאלה ששמים בחצר כזה

לי אישית אין חצר, אז אין לי את הדילמה הזאת

ויש סבירות גבוהה שאם היתה לי חצר הייתי שם שם בריכת אינטקס

אם השכר של מיודענו הוא נניח 50₪/שעה

וההוצאה על רכב זה נניח 2000₪ בחודש

אז הרכב צריך לחסוך לו 40 שעות בחודש מינימום כדי שזה ישתלם.

או משהו כזה.

לכן זה שיקול של עלות תועלת

במקרה שלו לדעתי זה לא כדאי

אבל יש כאלה שזה שווה להם

(ושווה זה לאו דווקא רק חיסכון כספי. כי רכב לא מביא בדרך כלל חיסכון כספי)

תמצא הרבה יותר חרדים מקרית ספר בלי רכב כי הם התרגלו לרמת חיים אחרת, ואין להם שום סיבה להוציא עוד הרבה כסף בשביל זה (וגם בשביל חופשה בחו"ל נגיד), כמובן זה כלול בנוחות ובזמן כדלעיל.

השאלה האם אתה חושב שזה מוצדק

יתרונות: נוחות

חסרונות: עלות

זה בגדול

חוזרים מהעבודה יש זמן להסתובב בחוץ בשמש

מלא זמן להכנות שבת ומנוחה לפני

ים זמן לשיעורי תורה בשבת

ולעייפים סוף זמן ק"ש זז שעה קדימה

פעם הייתה לי אפליקציה שמשתמשת בסמארטפון כעכבר. אולי זה יהיה נחמד.

אפשרות שניה תוכנה כמו TEAMVIEWER/ANYDESK שתשלוט על המחשב מהטלפון ואז אפשר לצייר.

אבל האמת היא שלא חושבת שעשיתי סקר שוק ממש מקיף

לוח גרפי Wacom Intuos Small CTL-4100 בצבע שחור

)

יש כאלה פשוטים לכתיבה רגילה?

ורעיון באמת לשאול את הנהלת המוסד אם הוא יכול לקבל מהם כזה.

למרות שלא רצה עוד משהו שמתחבר לאינטרנט...

אבל איך אפשר לעשות זום במקביל? בשביל זום המכשיר צריך לעמוד ובשביל כתיבה נוח יותר שהוא ישכב...

שתי אפשרויות:

הוא מנהל את השיעור ב zoom מהמחשב האישי, בשביל המצלמה והקול.  וגם מתחבר לאותו שיעור zoom גם דרך ה tablet.

מהטאבלט, מבצע Share Screen. כך כולם יראו את מה שהוא כותב, בזמן שהם ממשיכים לראות אותו דרך המחשב.

ואם רק דרך ה tablet:

• לחיצה על כפתור Share (שיתוף).

•לבחור ב-Whiteboard כדי לפתוח לוח חלק לכתיבה.

• או לבחור ב-Screen כדי לשתף את כל מסך הטאבלט

תנסה לערבב את השכל והלב, אולי זה יעזור

אלא להבין מה אתה רוצה שיצא ממך

זה באמת מורכב.

חשוב בעיני לברר את המצפון, מאיפה הוא מגיע? מאיזה הקשרים ובאיזה סיטואציות או בחירות הוא עולה? כשאתה מתנהל על פיו אילו רגשות עולים לך? מצפון יכל לנבוע מהמון מקומות, חיצוניים מאוד עד פנימיים מאוד, חשוב לשים לב מאיפה הוא נובע.

ושאלה שעוזרת לי לברר את הדרך-

מה מהרצונות פונה החוצה ומחפש את המילוי מדברים חיצוניים ומה מהרצונות נובע מתוכך ונוגע לבחירה שלך? לרוב רצון שמחפש את המילוי בדבר חיצוני (כשיהיה לי, כשאטוס, כשאשיג משו) הוא דמיוני ולא באמת ימלא אותך, אבל רצון שנובע מתוכך, שלרוב גם יתלווה בעמל ובגבורה מסויימת הוא זה שתרגיש איתו שלם.

זהו וכמובן שהדרך היא שלך אז התשובה היא רק אצלך🫵🫵 בהצלחה אהוב!

שצריך לזרוק משהו ליצר הרע (אם זו הכוונה ל"מה שבא לי";

לא משהו שהוא ממש נגד התורה ושעלול להזיק לך בהמשך

אלא למשהו שהוא לא נורא - לא כל כך תורני, לא כל כך

כמו שהמשפחה או מישהו קרוב מתנהלים לפיו, משהו

שאתה רוצה אבל לא בלי גבולות לגמרי. 

לא יודעת למה אתה מתכוון ב"מה שבא לי",

אבל אביא דוגמא מעצמי:

שמעתי וראיתי פעם אחת ביוטיוב מוסיקה

שממש לא משלנו. קובנית. חושנית.

(כמו אצל כל ההיספנים); האזנתי

שוב ושוב ושוב- וממש התמכרתי.

הרגשתי קצת רגשי אשמה - זו מוסיקה

ומילים כל כך לא יהודים. אבל אחרי כמה

זמן, זה עבר לי. כלומר, אני יכולה להאזין

ולהינות, אבל לא כמו האובססיה הראשונה

שהיתה לי.

אם לא הייתי מרשה לעצמי להאזין,

הייתי אולי מרגישה נורא צדיקה אבל

גם מרמור וכעס והרגשת חנק.

אותו דבר לגבי ספרים;

ספריה ציבורית - יש אנשים

שהיא טאבו לגביהם. ובאמתא

רוב הספרים המודרנים הם

זבל. ממש. גסים לשמה....

אבל אוהבת לקרוא אז אני

כן הולכת ונזהרת; אם זה

מהסוג הזבלי, אני לא נוגעת

משתדלת ספר שאם יש

בו דבר מה לא צנוע, זה

לא יהיה לשמה...  מבין?

אותו דבר לגבי ספר שכותב

על נושא שאני אוהבת.למשל,

טבע, צמחים, חיים של מישהו

בטבע.... אבל אם יש שם 

אפיקורסות וליצנות מהסוג

הגרוע, אוותר. 

זה הקרבן שלנו לקב"ה.

לא פשוט ללכת על גשר צר...

ואם נופלים לעתים לאחד הצדדים,

להשתדל להיזהר שזו לא תהיה 

נחיתה קשה מדי, שאחר כך,

עלולים לשלם עליה ביוקר....

אז זורקים משהו לכלב התאב הזה

איזו עצם קטנה. ולבקש מהשם

שנסתפק בזה ונרגע מזה.

בהצלחה!

רעיה דורשת לימוד ונסיון. מתנדבים שבאים לזמן קצר, יכולים להועיל מאוד בעזרה בשוטף - נקיון, שמירה, גידור, בניה ועוד. בשביל להכנס לרעיה, צריך להגיע ולהתחייב לזמנים משמעותיים.

גבעת אור אהוביה יש שם פרטים ליצירת קשר

אני יכול לשלוח לך מספר של בעל חווה ליד גוש טלמונים מעל צומת הדואר, עדר פרות, ולא צריך כזה נסיון הכל טוב...

הוציאה כמה פעמים בת מרעה

כמה רומזים עליו שהוא משלנו חחח

עוד יוציאו אותו להורג בגללנו...