על קצה המזלג:

א. המעשה נעשה על רקע לאומי

ב. ההשלכות הן בקנה מידה לאומי

ג. זה חד פעמי ביחס לדברים אחרים שהם שכיחים

(לכן קל לנו מנטלית יותר להיות הלומים)

ד. חוסר הידיעה המוחלט לגבי מצבם,

אין די נתונים שמאפשרים אומדן של מה קורה ומתרחש

ה. ממילא, גם עצם הסיכוי שיש יכולת לפעול ברמה הלאומית

אולי אאריך יותר בהמשך,

להבנתי יש פה נקודה עקרונית יותר.

אני חושבת שכאשר אדם חולה בכל מינ רמות וצורת- זה עדיין משהו טבעי.

העולם בנוי בצורה שבה יש מחלות, ותרופות וכו'. אבל כאשר אדם נחטף-

זה לא מצב טבעי. כי יהודי צריך להיות בטוח בארץ שלו, זה לא משהו שמובנה בטבע האנושי.

הרי בכל העולם אנשים נהיים חולים- מעצם היותם בני אדם וכו'.

אבל להחטף- זו רעה שלא קשורה לטבע.

וזה גורם לפגיעה בכבוד ישראל ותוך כך לחילול ה'-

ומתוך כך זה נהפך מעניין פרטי לכללי.

לא הצלחתי להתנסח טוב,

אולי בזמן אחר...

על אדם חולה בעם ישראל, למה זה כואב לי פחות מאשר ילד שנחטף מהוריו?

אז אענה כמה תשובות.... (אשתדל, תחליטי את אם זה תשובות או סתם ברבורים)

א. אדם חולה- הוא עודנו חי. אדם חולה שמתפקד כמת- זה באמת כואב, לקרובים כמובן.

ב. בגלל שמדובר בחטופים- קורבנות של עם ישראל- הם קרובים לנו. (מעבר ל"כל עם ישראל אחים"- שזה                                     גם אצל החולה הסופני), יש כאן קירבה מטורפת כי החוטפים הם אויבים שלי, ושלך. מלאך המוות הוא                                             לא אויב שלי, אם יש אדם חולה מקצה הארץ שאיני מכירה.  |מסתבכת|, מה שאני מנסה לומר שבגלל שהטרוריסטים הם אויבים של כל אחד מאיתנו, דבר אחד זה מקומם מאוד, זה מכעיס, זה מרתיח. דבר שני- בגלל כל החום הזה יש גם כאב, אין לי מושג איך לתרגם אותו פסיכולוגית- אבל עובדה שהוא קיים, והוא עז. כי הם לקחו משלי, הם חטפו משלי! כמו שאומרים עכשיו השכם וערב "יש חיבור עצום בעם ישראל".

ג. אולי כי אנחנו רגילים לראות אנשים חולים מסביבנו? שמתים בסוף, כן. כי זו דרך העולם. לחטוף ילדים זו לא דרך העולם... אלו חיות אדם, לכן זה ככ כואב, החיות הללו פגעו בנו. כשאנשים חולים ומתים- זה כואב, אבל זה לא רצחני, זה הטבע. (למה זה הטבע? זה כבר יותר רחוק... תפתחי ספרי אמונה, אין טעם לשטוח כאן כאן את עניין תוחלת החיים או את שאלת "צדיק ורע לו")

ד. ... יש המון, אני חושבת שזה כמה נקודות יותר ברורות ממה שמתערבל במוח, מקווה שתביני אותן

מה בדבר ילדי משפחת גרוס?

לקחתם על עמכם לשגע לנו את המוח

למה לא, שישתגעו כולם..

ולשאלה הבאה: ומה בדבר יהונתן פולארד? גם חולה וגם 'חטוף' (בשבי, נגדיר את זה כך)?

ועוד אחת: מה בדבר יורם שקולניק?

אני מכבד את הפיקחות שלך,

ויודע שהבנת ב-ד-י-ו-ק למה שאלתי 

בקיצור, שאלתי את זה כי בתור תשובה ינתנו הרבה סיבות,

שהן רלוונטיות לחטופים, אבל לא רלוונטיות לילדי משפ' גרוס -

ועדיין, כולנו התפללנו עליהם והתענייננו באופן תדיר...

זה לא דבר רע, אבל זה לא נראה לי יותר מוצדק מסיקור החדשות העלוב שעשו על אריק שרון למשל...

אני שואלת למה באמת כולם גילו את האמפתיה הזו והתפללו עמוקות עבור בני משפ' גרוס?

אני לא אומרת שזה דבר רע להתפלל, אבל לכבוד מה? במה התפילה החוצה מגזרים הזו הייתה שונה בלמשל תפילה על אריק שרון? וכם סיקור החדשות היא מטורף בעניין בני משפחת גרוס, מה שלא היה אצלו בכלל בכלל..

דמות יותר סימפטית מאריק שרון לשם הדוגמא.

מעבר לכך, שמא גורלם של ילדים צעירים ורכים

(שעלה לתודעה בעקבות הטרגדיה / הרשלנות בעניין הגז)

נוגע יותר ללב של כל אדם באשר הוא אדם...

שבגלל חוסר אחריות נפגעה כולה.

משפחה שלמה זו תמיד טרגדיה מזעזעת, שקשה לאנשים איתה ולכן התפללו מעומק הלב.

ואם אתה זוכר- התפילות וההתעניינות העיקריות התחילו בעיקר אחרי שראו שזה רציני, ושתי הבנות נפטרו (ולא היה ברור אם שני הבנים יחזיקו מעמד)

השילוב של משפחה שלמה, חוסר אחריות של המדביר וזה ששתי הבנות נפטרו גרם זעזוע לכולם ולכן זה כל כך נגע ללב של כולם

(כך גם היה עם התאונה של משפחת אטיאס בטבריה (זכרתי נכון?) שזעזעה את כולם וגם המכונית שהתנגשה עם הרכבת. הארץ סערה הרבה אחר כך. רק ששם לא היה כבר מה לעשות)

הרבה יותר קשה לקבל שזה כמה אנשים, והרבה יותר קשה לקבל שבגלל אדם אחד שפשע משפחה שלמה נפגעה. (במחלה אין את עניין הכעס על האדם האחר ועל פשע של אחר שבגללו זה קרה. ולמרות שיודעים שהכל משמים הכעס הזה והתסכול עולים במקרה של פשיעה. במקרה של מחלה עם כל הקושי קל יותר להבין שזה משמים)

העניין נעוץ בשני מישורים- "למה זה קרה?" ו"כמה זה קרוב אליי"

החטופים-

זה קרה בגלל שנאה יוקדת לכולנו שבאותה מידה הייתה יכולה ליפול על כל אחד אחר.
לכן זה גם קרוב מאוד, כי אני יכולתי להיות שם ח"ו, אם לא הם. זה כואב, זה משפיע על

הביטחון הבסיסי שלנו. ואנחנו לא אוהבים שמערערים את הביטחון הזה.

חולה\פצוע\עני-

זה קורה בגלל מגוון סיבות שאינן שייכות לכולנו, אי אפשר לדעת למה, אבל זה יותר ישיר מריבונו

של עולם, ולכן גם כאב וצער יותר פרטיים. לא ניתן לומר שבאותה מידה זה היה יכול להיות כל אחד אחר.

לכן זה  גם לא מערער את הביטחון הבסיסי שלנו בחיים. אפילו לא תאונת דרכים- כי אנחנו מכירים את זה

כבר כסיכון.

אי אפשר לראות את הילד, ולא לדעת דבר על גורלו. רק אמונה ותפילה, נטו. מצב קשה מאין כמותו,.

וכמו שאמרו- הצד הלאומי, השנאה שממנה זה נובע, האויב עימו אנו מתמודדים שנהיה אכזר מרגע לרגע ואנחנו לא יודעים מאיפה זה יגיע הפעם, ה' ירחם. וכן- גם חוסר הטבעיות במצב חטיפה.

(ברמות שונות) איננו לצערנו דבר כה נדיר ובלתי נפוץ...

מבחינת ההרגשה יותר חמור מרצח על רקע לאומני

עצם התעוזה שלהם לגעת בנו, זה סוג של הכרזת מלחמה,

זה חילול ה' יותר מפיגוע שיש בו הרוגים.

כמו שאחרי חטיפת שלושת החיילים בלבנון התגובה הייתה מלחמה

זה לא מתוך רחמנות (או לא רק רחמנות) של אוי איזה מסכנים שאנחנו ככה שאז אולי יש מקום להשוואה

זה ברמה הלאומית

גם זה שזה נמשך ולא יודעים מה קורה.

וההרגשה כן דועכת עם הזמן, תנסי להיזכר במקרים אחרים שהיו.

כשהתחילה מלחמת לבנון השנייה אאל"ט היו 90% תמיכה (גם שמאלנים) וככל שזה נמשך התמיכה ירדה

עם ילדי משפחת גרוס לקחתי את זה יותר קשה

אני מאמין שעיקר ההבדל הוא רגשי, ואין באמת הבדל אמיתי

ואני ממליץ לכולם להמשיך לתפקד, אין שום טעם להיות מנוטרל, אין בזה שום תועלת.

יש מצוה להצטער בצער חבירו, אין מצוה לא לתפקד

אני מבקש סליחה, אני שואל כאן שאלה שעלולה לעצבן כמה על זה שאני לא מבין "דברים פשוטים", אבל אני שואל בכנות

אצלי חובה=הקב"ה מחייב

ואני לא רואה איפה הקב"ה חייב שהטרור לא ינצח

גם בטרמפים דיברו כאן כך, שחייבים להמשיך לקחת טרמפים, כי אם לא הטרור ניצח

ואני לא מבין את הצורת מחשבה הזאת

אם זה לא מסוכן - תעשה את זה, אם זה מסוכן - אל תעשה

מה זה משנה אם הטרור ינצח או לא?

יש איזה בעיה שהטרור ינצח?

למאי נפ"מ אם הוא ניצח או לא?

אם יחול "חלות ניצחון" על הטרור, יקרה משהו?

זה ישנה למישהו אם הטרור ניצח או לא? מישהו ידע מזה? זה יגרום לנו להפסיד משהו?

ביודעו שבכך הוא ממשיך לדלדל את עצבינו המרוטים.

האמנם אינך סבור שיש בכך רצון ד' כלשהוא?

סברא דאורייתא

וכי חולדה נביאה היא, לדעת אם אתה מתפקד או לא?

אתה שואל איך הטרור יידע על הלך הרוח הציבורי במדינתנו?

אם אתה לפני ערבי, ותשתדל להראות פנים צוהלות, אני איכשהו אבין

אבל בינך לבין עצמך - מה הענין

אם כבר אתה מתחשב בכאלה סברות,

כשהייתי ילד תמהתי כשראיתי כותרות בעיתונים "הרוג אחד בפיגוע"

את מי זה מעניין? למה זה אמור לעניין אותנו?

כשיש תאונת דרכים גם כן יש כותרות? למה זה כזה נוגע לכולם?

וכשהתבגרתי התגברה תמיהתי

אם העיתונים לא היו מפרסמים - לא היו פיגועים! הרי כל הפיגועים הם כדי לעשות לעצם פירסומת, להפחיד, להחליש, לגרום לציבור לוותר להם

אם זה לא היה בחדשות אף אחד לא היה עושה פיגוע כי זה לא היה יעיל.

אבל אף אחד לא שוקל שלא יפרסמו פיגועים, נכון?

אז דוקא לגבי העצב שיש לנו צריך להסתיר אותו מהם? רק כאן אנחנו מתחשבים ברוח הגבית שנותנים לטרור?

(ולמשפט האמצעי שלך - לא, אני לא רואה איפה זה רצון ה', אדרבה רצון ה' שיהיה אכפת לנו מאחים שלנו)

הציבור גם לא היה מודע למצב הבטחוני הבעייתי בו הוא חי,

הוא גם לא ידע להיזהר, וגם לא ידע לבטא את דעתו בעניין

במישור הפוליטי.

איך הערבי יודע? אינטרנט, למשל

נכון, אין ספר הלכה שכתוב בו "לא תתן לטרור לנצח".

אבל יש עניינים הלכתיים שבעקבותם אני מגדיר את אי הכניעה לטרור כחובה.

שמירה על חיי אדם- אם הטרור מצליח לפגוע בתפקוד שלנו, הוא יחזור, כי הוא עובד,

אחריותנו להוכיח שטרור לא עובד, כדי למנוע אותו. אם אנחנו מפסיקים לתפקד אנחנו 

אומרים לאויב- תמשיך ככה, כי הפעולות שלך מצליחות. לכן גם שחרור מחבלים בתמורה

לילדים הוא ניצחון לטרור. הוא רק יגרום לחטיפה הבאה.

כבוד ה'- חובה עלינו לקדש את ה' הגדול והנורא, כפי שכותב הרמב"ם. מצבו של עם ישראל

והתמודדתו עם המשברים הפוקדים אותו- הוא קידוש ה'. אם עם ישראל נופל ברוחו ומפסיק

לתפקד בעקבות פעולה שכזו, זה חילול ה'. עלינו להמשיך ולתפקד אף לנוכח האיום, לא לסכן 

את עצמנו(תסתכל במה שכתבתי על הטרמפים), אלא פשוט להמשיך לחיות. כואבים, מודאגים,

מתפללים, מתחננים. אבל לא להפסיק לחיות.

כיבוש ארץ ישראל- אחת המצוות היא כיבוש ארץ ישראל. היא מוטלת עלינו ומחייבת אותנו, ככלל 

ומתוך כך גם כפרטים לשלוט ולכבוש את הארץ. האם אתה חושב שאנחנו שולטים בארץ וקיימנו את 

מצוות הכיבוש? כל עוד ישנו טרור כלפי אזרחים, לא כבשנו את הארץ, אנחנו אולי לא במלחמה רגילה, 

אבל זוהי מלחמה, מוצהרת ומוגדרת, מצדם של הפלסטינאים. חלק מהדרכים שלנו להוכיח שהארץ

שלנו- היא לא לתת לטרור לנצח. אנחנו חיים כאן מתוך ידיעה, שזו ארצנו ולנו היא ניתנה לחיות בה 

ולהקים בה מלכות ישראל. אם אנחנו לא מרגישים בטוחים מספיק בשביל לחיות, עם כאב, עם תפילה,

עם זעזוע- אבל לחיות, יש פגם במצווה הזו.

לחיות זה לא אומר לא להזדעזע, לא לבכות, לא לחשוב על זה, לא להתחנן לריבונו של עולם להעביר 

את רוע הגזירה. לחיות זה אומר שזה הבית שלנו. ואנחנו נמשיך לתפקד ולחיות בו, גם עם כאב גדול. 
לכן- אני רואה בזה חובה. יותר מובן?

אתם אומרים יש 3 בעיות בזה שהטרור ינצח:

א. טקטית - כשהטרור מרגיש שהוא ניצח זה גורם לו להתגבר

ב. קידוש ה' - כשישראל מנצחים במלחמה יש בזה קידוש ה', וכשהם מפסידים זה חילול ה', וחסדי מביא לזה מקור מרמב"ם (הוא לא כתב איפה, אבל אני מניח שהוא מתכוין להלכות מלכים פ"ז הט"ו)

ג. אתה מוסיף עוד שיש כאן מימד של כיבוש ארץ ישראל, ואם נאמר שיש בזה"ז מצות כיבוש א"י, כלול בזה גם שהטרור לא ינצח

לפני שאני ממשיך אני רוצה לראות אם הבנתי נכון

אני אתייחס לכל אחד מהטענות

לגבי א - אני מסכים עם העיקרון, כבר אמרתי למעלה שהוא פשוט לא ידע מזה, אז עוגי טען שאם מפרסמים באינטרנט גם הערבים ידעו.

אני שומע את הטענה, השאלה כמה אנחנו צריכים להתחשב שאולי יבוא לכאן ערבי ואולי יראה ואולי יתן לו חיזוק ואולי ואולי..., מדברים כאן הרבה פעמים דברים שעדיף לא לכתוב אותם לעיני גויים ולא חושבים כל כך רחוק, אבל זה שיקול שאולי ראוי לעשות

לגבי ב - יש לי כאן בעיה, הרמב"ם קורא לניצחון במלחמה קידוש ה' כי זה מלחמת ה' "שעל יחוד ה' הוא עושה מלחמה", לצערינו המדינה כאן לא נלחמת בשם ה'. קשה לומר שהיא מייצגת במשהו את הקב"ה, כשהיא כל כך נלחמת במצוותיו...

עצם זה שיהודים נלחמים ומנצחים לא מצינו שהוא קידוש ה', 

חשבונות של - "איך יתכן שהקב"ה יעשה כך לבניו לא כ"כ ברורים לי". אנחנו בגלות, בהסתר פנים נורא, מצינו בפסוקים שיש בזה חילול ה', אבל זה חילול ה' שהקב"ה עשה שנגרם ע"י עוונותינו, והפיתרון של זה להביא משיח, לא להילחם עם העונש של הקב"ה ישירות

לגבי ג - כבר רמזתי שלא ברור כל ששייכת מצות כיבוש א"י בזה"ז, אבל גם לטעמיך, קשה לי להאמין שפחד שיש מהאויבים יגרע במצות כיבוש. 

וגם אם נאמר כך, המצוה היא לא להוריד את הפחד, אלא להרוג את מי שמפחיד אותנו. קשה לי להאמין שאם נשלח פסיכולוגים ונרגיע את העם נקיים בזה מצות כיבוש

אבל זה כתוב על מלחמת ה', לא על מלחמה של יהודים

אתה אומר שזה ממילא שהם מייצגים את ה', אני בספק אם זה שייך כשהם מתכחשים אליו

לא דיברנו על פחד אלא על עצב שמשתק את האדם

מלבד זאת מסתבר מאד שאיסור פחד שייך רק בחייל עצמו ולא באנשים אחרים

ועוד אתה יוצא מנקודת הנחה שמלחמה היום נחשבת מלחמה, ואין הדברים מוסכמים כלל, וכמו שכבר הבאתי שהרב עובדיה כותב שבזה"ז לא שייך דין מלחמה כיון שאין מלך ואורים ותומים, ולא שמענו מי שיתיר היום יפת תואר

ההלכה הראשונה בהלכות מלחמה ברמב"ם (הלכות מלכים פ"ה ה"א)

אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה. ואי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים. ומלחמת עמלק. ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם. ואחר כך נלחם במלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו

כל הנושא של מלחמה הוא כשיש מלך

ואורים ותומים מבוסס על רמב"ן בספר המצוות שיש מצוה לצאת למלחמה רק אחרי שאלה באורים ותומים

(זהלדעתי יותר חידוש, כי זה לא יסוד דיני מלחמה, ומנלן שהוא מעכב)

קודם מלחמת מצוה - ואח"כ רשות.

אך לא אומר שאין מלחמה של "עזרת ישראל מיד צר" כשאין מלך.

וכן משמע מתשובה של הרב זצ"ל במשפט כהן לגבי סמכויות המלך שחוזרות לעם כשאין "מלך".

וכן כותב הרב וולדינבורג זצ"ל. ומחדש שאפילו לכבוש ולהחיל קדושת ארץ ישראל, אפשר אם יסוד המלחמה היה לא בשביל כיבוש-רשות, אלא מלחמת מצוה של עזרת ישראל.

[מה גם שבסימן שכ"ט בהלכות שבת, יש הלכה פשוטה, מעבר לנושא של "מלחמת מצוה", של "עיר שצרו עליה נוכרים" שמחללים שבת גם בעסקי קש ותבן לצאת עליהם בכלי נשק]

כתבתי בחיפזון, בלי לראות את כל הנושא. רק בגלל המובאה.

אמרתי שזה לא המצאה

(אגב מהרב קוק אין ראיה לענין שלנו, הרב קוק מחדש שכשאין מלך הסמכויות חוזרות לעם, זה לא אומר שמלך לא מעכב במלחמה, אלא שהעם יכול להיות במקום מלך, ואולי אה"נ מלך מעכב, אלא שהעם הוא תחליף.

ונפ"מ במקרה שמיעוט מהעם יוצאים למלחמה, שא"א לומר ש"העם" יצא למלחמה, כך שאין כאן את התחליף של מלך)

וסימן שכ"ט זה לא ראיה שיש לזה דין מלחמה, אלא זה ניסיון הצלה פשוט, בלי שם מלחמה (נראה מלשונך שגם אתה מודה לזה)

אבל בכ"ז הגדר של "יוצאים עליהם", מראה שגם "הגנה" אינה פסיבית, אלא יש בה צורה מלחמתית.

לגבי הרב - הענין הוא שהעם יכול לבחור נציגות להנהגתו.

אתה צודק למקרה שסתם חלק יחליטו שהם עושים "מלחמה", על דעת עצמם.

א. כל תגובה של האזרחים גלויה וידועה לארגוני הטרור, הם בקיאים בחדשות ובפורומים,
ובווצ'אפ. אל תזלזל במודיעין שלהם. הם יודעים ליירט חיילים יפה. בין אם הם יודעים על אדם

פרטי כזה או אחר או לא. ברגע שבו יש קבוצה שנחלשת, כולם נחלשים. לכן אנחנו צריכים להיות

חזקים למען הכלל. גם למען שרי הממשלה וחייליה ומנהיגיה - ציבור מתפקד מראה לטרור, ולממשלה-

אנחנו לא נתקפל. לציבור יש כוח רב.

ב. קידוש ה' הוא לא רק מלחמה. יש בקידוש ה' הרבה דברים. אחד מהם הוא עוצמתו הרוחנית

של העם, שזה אומר גם "שעת גזירה"- אם באים ליסטים ואומרים לשנות משהו מצורת החיים הרגילה,

אפילו מנהג, אפילו לא הלכה אלא רק צבע שרוך הנעל- לא שומעים להם ואפילו מתים על קידוש ה'.

טרור נלחם בעצם זכותנו לחיות פה. הגי'אהד בעצם אומר - אתם תפסיקו לחיות כרגיל עד שתעזבו

את האדמה הזו. מה זה אומר? טרמפים, אוטובוסים(גם הם התפוצצו), אתם תפחדו לצאת לרחוב, 

אתם תפחדו לחיות כרגיל. זו גזירה. וכנגד זה חובה לעמוד איתנים ובבחינת "לא יכרע ולא ישתחווה".

ג. פחד מהאויבים הוא הראשון לגרוע במצוות כיבוש הארץ. בין אם זה מצד המדיניות הכללית- פחות

תחושת שלטון בארץ, יותר בקלות ינתנו שטחים. בין אם זה מצד החיילים- חייל ללא רוח גבית לא יסתער.
כיבוש הארץ הוא לא רק מצב מדיני גרידא. הוא גם מצב תודעתי. 
כל עוד אנחנו במלחמה- לא כבשנו את הארץ. טרור הוא מלחמה. המלחמה היא גם תודעתית ויש לזה איזכורים

בהלכה. ובפסוקים "אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם." אסור לפחד מהאויב.

כל זה לא מונע מאיתנו להזדהות ולהרגיש זעזוע עמוק למשפחות החטופים, ולחילול ה' הנורא שבפגיעה

בכל יהודי. אנחנו מבקשים ומתחננים - רבש"ע גלה נא את כבודך ואל תמחל על כבודך! שבור זרוע רשע,

וקרב לנו ישע, והושע את עמך ישראל ואת בניו. ובפרט את שלושת הבנים החטופים והשבויים, שזוהי הרמת

יד כנגד ממשלתך ועמך בעולמך, והרוח לנו מצרותינו, שיתגדל כבודך מתוך המקרה המצער הזה.

אין כ"כ ויכוח בינינו, אם תקרא שוב מה שכתבתי אני לא מוחלט, השאלה כמה משקל לתת לדברים

לגבי ב' הבעיה היא שאתה לא מביא מקורות, לומר "זה כך" לא ישכנע אותי..., אתה מביא שנהרגים בשעת השמד על מנהג ישראל לדעת רש"י. צריך לזכור שהרמב"ם חולק על זה וסובר שהוא איסור דאורייתא של ובחוקותיהם לא תלכו

אבל גם לרש"י זה לא סתם "צורת חיים רגילה", זה מנהג צניעות שנהגו ישראל, כך שאנחנו נהרגים על עיקרון רוחני, לא סתם על כבוד לאומי

אין שום מקור ליהרג על כבוד לאומי, 

לגבי ג' אתה נשמע שוב טקטי, וחזרנו לא', לומר שחסר בעצם מצות כיבוש, בלי ההשלכות שיצאו מזה -קשה לי להאמין

הרב עובדיה סובר שאם אנחנו לא יכולים להעיף מכאן את העבודה זרה, לא נתקיימה מצות כיבוש, אבל משהו מעשי, לא הרגשה בעלמא.

והבוחר יבחר

החילוק בינינו נמצא בשתי נקודות-

האם הכבוד הלאומי של העם ותחושת העם הם חלק מכבוד ה', או שרק פעולות פרקטיות.
האם למצוות כיבוש ישנה התפרטות רוחנית או רק פרקטית. 
כלומר האם להכניס את המושג הרוחני "כבוד לאומי\ביטחון" למרות שהוא לא פרקטי.
מבחינתי- עם ישראל במלחמה, סוג של מלחמת התשה ע"י שימוש בטרור כנגד אזרחים.
חלק ממלחמה הוא פסיכולוגי. מלחמה פסיכולוגית לפעמים מועילה יותר ממלחמה פיזית.
ניצחון פסיכולוגי = הפסדנו במערכה. הפסד של העם = חילול ה'.
אם אתה רוצה להמשיך את הדיון, בוא נעבור לשרשור אחר או למסרים.

 

שלך?

שם ה' נקרא עלינו, כל פגיעה בעם ישראל היא פגיעה בשם ה'

הוא דן במישור הטקטי (פרסום על פיגועים גורם לתחושה שהטרור עובד)

וכן במישור התודעתי בפועל (מה ההבדל בין יהודי שמת בתאונה לזה שמת בפיגוע)

כמובן שאכפת לו.

איזה מן אבא זה שנותן לילדים שלו להפגע?

לכן אנחנו אומרים שאסור לתת לטרור לנצח.

לא כי החיים שלי כל כך חשובים.

חווובבההה!!!

ש-מרכז הכובד מבחינתנו בדאגה היא מחשש לגורלנו הלאומי

מאשר הדאגה לשלומם הפרטי של אהובינו הנחטפים שיחיו.

מאידך גיסא, נראה שבפועל אנחנו כאן מאוד מלאים באמפתיה

דווקא אליהם באשר הם בני אדם פרטיים, מדוכאים,

הנתונים בצרה ובשביה.

כך שנראה שיש פה עוד מה להסביר ולבאר.

אני לא חושבת שיש משהו שגובר על השני. האישי על הלאומי. פשוט כאן זה *גם* לאומי, אצל גרוס זה היה אישי, (וגם שם זה לא מובן לי ככ, לך כן?)

אז בעצם, לאור העלאת נושא גרוס לשאלה...

אז לכאורה מה שמשפיע זה שזה מפורסם??

אוף, אני באמת שואלת. כי זה הזוי וקשה כי אני ברצון הפנימי שלי רוצה להתפלל על מי שאני מכירה שחולה.

ז ה כ ו א ב לי

מיזה קשה לי לתפקד...

אבל פתאום כל היום שולחים לי אסמסים על נערים שאני לא מכירה..... ואני אמורה להתחרפן מהמצב שלהם וללכת לערבי תפילה

ולהצטרף לספרי תהילים.... ו..... אוף אני רוצה להתפלל עליה!

אז מה אני עושה... אומרת תהילים אומרת את שמות החטופים ומוסיפה בלחש גם את שמה...

כאילו מרגישה לא בנוח שיש לי כאב אישי.

ה׳!

את לא לא בסדר- העניין של הכאב האישי הוא טבעי, קרוב אל העין קרוב אל הלב.
תתפללי על כולם, לא צריכה בלחש, נכון, הכאב של החטופים הוא כללי ויש בזה התגייסות,
כי זה נוגע פתאום בכולם. אבל אל תרגישי לא בסדר שכואב לך על הקרובים לך, זה אנושי.
ואל תתביישי לבקש להזכיר אותה, דווקא כשאת בקבוצה, אנשים גם ככה עם התהילים ביד,
שרק יגידו עוד שם.

תתפללי עליה בקול רעש גדול

תארגני עליה גם כן ערבי תפילה,

גם היא יהודיה, ואין סיבה שלא ידאגו לה

זה שלמעשה קשה לארגן בשבילה כי היא לא מעוררת את הרגשות של כולם, זה לא אומר שהיא אמורה להפסיד גם אותך

לפחות שיהיה לה אותך להתפלל עליה!

בד"כ במחלות או מקרים קשים שקורים הרבה (כחלק מהעובדה שזה קורה הרבה) אם את לא מכירה את החולה אישית את לא חושבת מה עובר עליו. כי יש הרבה חולים ואין אפשרות לא לתפקד על כל אחד ששומעים עליו דבר רע (אחרת לא נתפקד בכלל) ולכן ה' ברא לנו מנגנון הגנה- ההרגל. 

ברגע שאנחנו שומעים על משהו הרבה פעמים אנחנו מתרגלים אליו ולכן פחות מתייחסים אליו קשה.

לכן, אם את זוכרת, בתקופה הגדולה של הפיגועים כשכמעט כל יום שמעו על פיגועים, רוב האנשים לא קפצו כשהם שמעו על פיגוע, כי התרגלו לצערנו. 

מהמנגנון הזה גם נובעות הבדיחות השחורות. אנשים לא מסוגלים להתמודד עם כמות ענקית של צער ולחץ (אין אפשרות לחיות כך), ולכן הם מוצאים לעצמם דרכי שחרור.

ולכן בחולים במחלות רגילות רק הקרובים שחווים את הסבל של החולה מפסיקים לתפקד, אבל אנשים שלא מכירים ממשיכים בחיים (אלא אם כן זה אדם שכולם מכירים או מחלה יוצאת דופן)

אבל, למקרים מיוחדים, יוצאים דופן, עדין לא התרגלנו.

ולכן אנחנו עדין מזדעזעים מהם, וזה פוגע לנו בתפקוד. וזה הדבר הכי טבעי שיש, כי אנחנו לא אמורים להתרגל לזוועות שכאלה.

והמקרה הזה מזעזע במיוחד. שלושה נערים, שרצו לחזור הביתה לשבת, ובטעות עלו לרכב הלא נכון (לא נכנס לאיך חושבים שזה היה)

כל אחד ששומע על זה חושב מה עובר עליהם (הרי הערבים יודעים להתעלל), ועוד הם ניסו להתקשר למשטרה וחשבו שאולי יצילו אותם ולא עשו עם זה כלום. רק מלחשוב על זה מזדעזעים. ובנוסף כל יום שעובר ולא יודעים מה איתם, ואין לתקשורת מה לחדש. כל יום שאת קמה ורואה שאין שום חידוש.

הרבה יותר קשה לתפקד כשהכל לא ברור ולא יודעים מה יהיה ומתי זה יגמר (וחז"ל אמרו על זה שאין שמחה כהתרת ספיקות. והם לא אמרו את זה על דברים טובים דווקא) 

וממש קשה לחשוב על זה. שבבת אחת הפסיק להם החיים הנורמלים, להם ולמשפחות שלהם, הם רק רצו להגיע לשבת.

וברגע שמשהו קורה לילדים הכל הרבה יותר קשה, כי איכשהו מרגישים שילדים הם הרבה יותר חסרי אונים, וכל החיים לפניהם 

גם על חולים ילדים וצעירים מתפללים יותר וזה נוגע יותר ללב

ומצטרפת העובדה שמדובר בתלמידי ישיבה שלמדו תורה.

אז הכל מצטרף יחד ועושה קווץ' ענקי בלב. לכן כל כך קשה לתפקד.

ומן הסתם מצטרפת העובדה שזה יכל לקרות לכל אחד. הרי כמעט כולם פה לקחו או לוקחים טרמפים, חלקנו אפילו באותו צומת שבו ארעה החטיפה. וככל שמשהו יותר קרוב אל האדם הוא יותר לוקח אותו ללב. (זה טבע האדם)

את צודקת, צריכים (לפחות אני) להשתפר בתחום..

לדעתי, לאדם הממוצע טלפון ב-1,000 ש"ח (מהדור האחרון של שיאומי למשל) יכול לספק את כל הצרכים +++. 

אבל אם למשל חשוב לך מצלמה מעולה, כזאת שתאפשר לך לפתח את התמונות שצילמת בלי שיראו שזה צולם בטלפון (כלומר בלי פיקסולים, מריחות וטשטושים), אז המחיר כבר קופץ פי כמה...

נתונים נוספים שאם הם חשובים לך, יכולים להשפיע על המחיר: עמידות למים ואבק, בהירות מסך (לנוחות צפייה באור שמש), עמידות לנפילות, זיכרון RAM (ככל שגבוה יותר - הטלפון יוכל לשרוד יותר משימות גם בלי להאט ולהיתקע), קליטה של דור 5 (מאז שיש לי דור 5 - אני כבר לא מחפש WIFI באף מקום, כי האינטרנט שלי במכשיר יותר מהיר מרוב הרשתות הביתיות), אפשרות לסים וירטואלי (בשביל להתחבר לחברות סלולר בלחיצת כפתור בלי צורך בסים פיזי, כולל למשל אם רוצים חבילת גלישה בחו"ל כמעט בחינם), טעינה מהירה, סוללה חזקה...

מכשיר שמצטיין בכל מה שכתבתי עכשיו, כנראה יעלה לפחות 3,000 ש"ח. אבל מי שלא חייב את כל התכונות האלה, בהחלט יכול לקנות מכשיר פשוט יותר.

נקודה למחשבה: מכשיר פשוט של היום שעולה רק 1,000 ש"ח, הרבה יותר משוכלל ומתקדם ממכשיר דגל שעלה לפני 5 שנים 3,000 ש"ח.

הכל תלוי מה תרצי לעשות עם זה

לאחרונה קולגה רכשה את הדגם האחרון של אייפון הכי טוב.

עלה 7000+

שאלתי אותה מה הצורך, היא הסבירה שהיא מצלמת הרבה סרטונים לפרסום העסק שלה והיא חייבת שזה יהיה הכי טוב שיש

לעומת זאת.

אצלי התכונה הכי חשובה במכשיר סלולרי זה אינפרא אדום. לצורך שליטה במזגנים במקום עבודתי. לכן חיפשתי דווקא את התכונה הזאת. 

כי זה יכול להיות כלי זניח שאת לא נוגעת בו כמעט וזה יכול להיות מרכז היום שלך ללימודים / עבודה וכאלה.

אם למשל את מצלמת ועורכת סרטונים זה גם שיקול ובגלל זה כדאי לחשוב עם עצמך מה הפונקציות שחשובות לך ומה התקציב.

זה תלוי למה את משתמשת...

וגם לכל חברה ודגם יש יתרונות וחסרונות

אני מציע לך אם את באמת פחות מבינה ומכירה את העולם הזה של מפרטים של פלאפונים וההבדלים ביניהם

אז פשוט תכתבי מה השימושים שאת עושה בפלאפון וכמה מהם במקביל

אם בא לך אז יכולה גם לומר איזה מכשיר יש לך עכשיו ומה את מרוצה ולא מרוצה ממנו ככה יהיה מקום להשוואה וידעו לתת לך יותר מדויק

אם יש לך גם חברה של פלאפונים שאת רוצה רק מהם אז תכתבי

מכשירי ביניים (1500+) מספיקים לדעתי לרוב השימושים. אני עצמי מסתפק במכשיר ביניים שקניתי בפסח של 2021 ועבר מאז קצת שדרוגי תוכנה קצת יותר מורכבם (כן, בניתי לו רום !). הוא אחלה ומשרת אותי יפה לבינתיים.

אתה שואל כמה היינו מוכנים לשלם בכדי שיצנזרו לנו סרטים? אם גוי היה עושה את זה.. הייתי משלם הרבה.

בטח לא 2 שקל..

במקום לצנזר ולשפר את בעיות הצניעות בעיתונות החילונית, יש עיתונות המותאמת לציבור הדתי.  

נראה לי מוזר לצרוך תוכן ומדיה עם בעיות צניעות גם אם יש מי שיחתוך וידביק וינקה את מה שמפריע. 

ולא רק מצנזר בקטע של להסתיר, אז אולי יש בעיה אחרת של עצם הסרט והתוכן שלו. זה כבר דבר אחר..

יש גם בעיה של אלו שצופים כדי לסנן, אבל אולי אתה מתכוון אם איזה אלגוריתם.

מדובר כמובן על סרטים או סדרות שבגדול הן 'נקיות', אבל לפעמים יש פתאום כמה שניות של בעיה.

הסינון מתבצע ע"י AI ולא ע"י שום אדם יהודי וכד'.
השאלה הייתה האם מבחינתכם הייתם משקיעים סך מסוים שעבור כל סרט או פרק שאתם צופים - תוכלו לשים אותו בתוכנה שתעבור על כולו ותחתוך את המקומות הבעיתיים.

גם מבחינה רעיונית אז כן

אבל הרבה פעמים סרטים אפילו בלי קשר לחוסר צניעות לא תואמים את הלך הרוח של יהודי.

נ.ב

המטרה של סרטים היא לא לשרוף את הזמן או להוות ריגוש אלא ללמד דרך חוויה

כי זה גם ככה מחנך מהדלת האחורית... אז צריך לראות שזה עונה גם על זה 

וזה מסובך, לכן הפיתרון הוא כמו שכתב @פ.א. 

סרט זו חוויה חזקה ולכן זה כלי שאפשר לרתום אותו לקדושה את לא חושבת?

לשעתיים מטרדות היום יום, מלחצים ודאגות.

הולכים לקולנוע או צופים בבית בסרט, יוצאים להצגה,  כדי להכנס לזמן קצר לעולם אחר.  ההפוגה הזו מעניקה למוח "מנוחה" מרעשי הרקע של המציאות.

לפעמים אנחנו נהנים אפילו מסרטים שגורמים לנו לפחד או לבכות. זה קורה כי המוח שלנו יודע שזה "רק סרט" 🙃

מי מחפש לקבל שעת חינוך בצפייה בסרט?

לשם כך יש שיעורים ולימודים.

סרט הרבה מחצין דברים ומציג אותם בדו מימד ולפעמים תלת מימד חזותי

יש נושאים יפים וחשובים שמעבירים אותם בסרט,

עדיין הדיבור ןהעומק שבשיח או לימוד אמיתי מתוך ספר, נותן מימד אחר שא"א להעביר בצורה שטחית וצבעונית

נראלי שמסר או תוכן אמיתי או רעיון זה דבר שצריך עיבוד או שיח עמוק, לא דרך רדודה

שתעביר אותו

או תתיימר לחנך איתו  

בסרט יש יתרון שאין בלימוד מספר וכן להיפך.

זה כמו סיפור רק בצורה משודרגת וחיה יותר. בעיניי אין רע בלשלב... כל עוד הסרט חיובי.

ולאו דווקא בתור שעת לימוד, גם בשביל העשרה.

בין אם תרצה ובין אם לא הסרט מעביר מסרים, ובצורה הכי חזקה שיש... שאגב המטרה שאתה מתאר לענ"ד לא אידאלית בכלל. זה לברוח מהמציאות. אבל אם כבר, אז לפחות שיהיה משהו יחסית מועיל ולא מזיק. (מסייגת שאין בעיה בעיניי שיציאה לסרט תהיה שעת בילוי מדי פעם, אבל שוב שזה יהיה סרט חיובי)

בניגוד למדיום ויזואלי שבו הכל מוגש לנו "מוכן", הקריאה דורשת מאיתנו להיות שותפים ליצירה. כששוקעים בספר טוב ומעניין, אנחנו בונים בדמיון שלנו את הדמויות, את תיאור המקומות, המוח שלנו הוא זה שמפיק את הסרט מהמילים הכתובות. וממש נכנסים למציאות המתרחשת בספר, ומתנתקים זמנית מהמציאות סביבי בזמן שאני שקוע בספר.  

וכשעוצרים באמצע קריאת ספר וחוזרים אליו כעבור יום/יומיים, שוב צריך להכנס למציאות המדומיינת של העלילה. 

סרט יכול למלא בהשראה, להעשיר וללמד כמו ספר, אבל אם המטרה היא להסיח את הדעת מהמציאות אז משהו במציאות לא תקין. אלו שתי מטרות שונות. לא קוראים או צופים רק בשביל להפעיל את הרגש ולכבות את השכל... מסכים?

וככה גם מספר טוב.

נראה לי מרחיק לכת להגדיר יציאה לסרט שנהנים ממנו, ובעקבות כך התנתקות לשעה/שעתיים, כבריחה מן המציאות. 

כי המטרה מוגדרת, כמו שמכניסים מנוחה בלו"ז אבל זה לא מה שהיה נשמע שאמרת. חוץ מזה גם בילויים צריכים להיות כשרים, ותאמין לי שאין בזה אמצע בד"כ... או שזה חיובי וממלא, או שזה מוריד.

אכן אפשר היה להבין ממני משהו אחר ממה שהתכוונתי

אז אני בא להדגיש שאני מדבר על יציאה לבילוי מידי פעם כדי להינות מהפנאי ולא כדי לברוח ממציאות חיים, מצרות ובעיות. 

אין לי "מקום" בעולם... אני כאן כל רגע שה' מחליט שאהיה כאן, כל רגע מחדש. 

שליחה, כל מה שיש לי זה מה', ממה שהוא נותן לי משתדלת לתת.

אחרים רואים את מה שאני באמת מכוונת. כשאני מצליחה באמת לכוון ולהיות בתודעה של מה שכתבתי לפני- אנשים רואים את זה, זה ממש כאילו "שם ה' נקרא עליך ויראו ממך". יראת כבוד כזו.

אבל לא תמיד אני ככה, וכשאני פועלת ממניעים אגואיסטים זה ניכר.

אין לנו תפקיד אחד בעולם חוץ מלעשות את רצון ה' ולהתקרב אליו.

וזה כן בא ביחד עם מודעות עצמית, לראות מה הכלים שה' שם לך.

אם זה יכולת לשמח אנשים, אם זה לימוד שאתה צריך להפיץ... מבינים את זה לפי מה שקורה איתך, אתה יודע במה אתה טוב, ועדיין כל פעם ה' שם אותך בסיטואציה אחרת, כל רגע בפני עצמו. 

יכול להיות שאתה אדם תוסס ואתה יודע איך להשתמש בזה לטוב אבל עכשיו ה' רוצה אותך בפקק ולראות איך אתה מגיב ואם תתעצבן. זה מלא דברים. המגמה היא אחת.

היא הדרך, לא המטרה. 

מי שמתקבע על התכונה שבעיניו היא התפקיד שלו עלול לחטוא לעיקר.

כי תמיד חשבתי שכישרון ויעוד קשורים זה לזה.

תוכלי לבאר את כוונתך?

ברור לי מאד

לעשות טוב לעצמי ולאחרים

ללמוד ולהשתפר מיום ליום

אני לא מוטרדת ממה אנשים אחרים חושבים על התפקיד שלי

את התפקיד שלי רק אני קובעת ושאחרים יתעסקו בתפקידים שלהם

יעוד של כל מי שרוצה בזה

לא רואה צורך לתחום את תפקידי לתחום מסוים 

בסוף, זה תלוי במינון של כמה אתה צורך. כי אם תגזים אתה בסוף תמצא את עצמך בחמש לפנות בוקר מתעורר ליד פח זבל עם גרביים שהם לא שלך.

ככה זה בחיים. צריך לקבל אותם כמו שהם. כל ניסיון להתכחש להם נועד לכישלון. כי מה הם החיים אם לא צבר אירועים שמפריעים לנו לישון?

לשנות הרגלים רעים

ליצור הרגלים טובים

כשהבנתי את הקונספט של ההרגל זה הפך קל

ממליצה על ספר כוחו של הרגל

הוא מסביר את הרעיון של

טריגר- פעולה- תגמול

איך להיפטר/ ליצור הרגל

או ליצור הרגל זה תהליך מתמשך

הרבה אנשים אוהבים תוצאות של כאן ועכשיו

לא אוהבים תהליכים

וזה גורם לקושי בהשגת דברים

אני כן אוהבת תהליכים

מסוגלת לראות את התוצאה העתידית ולחכות בסבלנות

לרוב גם נהנת מהדרך

לכן בעיניי זה לא קשה

אחרים בטח יקראו לזה קשה עד בלתי ישים

ממליצה לקרא קצת טורים של הרב יצחק פנגר

ללכת בצעדים קטנים 

ולחלק את החזון הגדול למטרות קטנות ברות ביצוע

לפני כמה שבועות בעלון הידברות הרב פנגר רשם טורים בנושא שינוי התנהגות

ופירט איך לעשות את זה צעד צעד

זה עלונים לפני חודש- חודש וחצי ככה.

לגבי הצעדים הקטנים-

נגיד שאתה רוצה לרוץ מרתון שזאת המטרה הגדולה, אז

קודם אפשר כצעד ראשון להגביר מוטיבציה ובמקביל להוריד את המושג המופשט (רוצה לרוץ מרתון)

לפס מעשי (שינויים קטנים - לשים את הנעליים ליד הדלת, אפילו בלי לנעול, בשלב מאוחר יותר לקבוע זמן לריצה)

כשהייתה לי מטרה גדולה

השיטה של צעדים קטנים עזרו לי להגיע אליה....

היום אני מתמודדת עם דברים שאותה טכניקה בהחלט תשמש אותי

רק צריך לרצות

ולעשות משהו קטן בכיוון. 

ומוסיפים כמה שיכולים

לא מפחד לדבר בשם עצמו

וכנראה לא פותח פצלש

אבל היום אני כבר רק מפה כמעט

ולא כ"כ משתמש במקורי

היה לי כינוי בלי הנקודה ושכחתי את הסיסמא אליו

לפני הרבה שנים

מלבד אחד כמו מבולבלת, לא זוכר מה הפצלש

אוי, עלית עלינו🙈

@מבולבלת מאדדדד , באיזה ניק נשתמש?

אומנם פתחתי הרבה בעבר אבל ברשמי אני קופץ מידי פעם לבנות מרכלות עלי אבל לא יותר מכך.

אני אפילו לא מכוון את זה.. אני פשוט מתחבר ומה שיוצא לי בהתחברות אני מתחבר.. חחח

צריך ללחוץ על שיחות אישיות בתפריט הצד ולא בתוך הכרטיס האישי

אכן זה מבלבל

העביר להסטוריה

אם לוחצים על 'הסטוריה' רואים את כל השיחות הסגורות

זה מונע מהמצב להדרדר למקומות לא נעימים.

יש צד טוב שאפשר להתבטא ככה, כשאתה ממש לא מול השני.

השיקול שלך מאוד רציני, וזה יכול למנוע הרבה דברים לא נעימים.

קשה להכריע.

ברור לי, צריך להיזהר מאוד במה שכותבים, אבל אולי לא יותר מדי.

אבל לצערי מהצד השני, כעסתי על מישהו ולא רציתי להסביר...

כשמישהו מכעיס אותי כל כך ואח"כ עוד שואל למה אני כועסת, זה עוד יותר מרגיז ומתסכל וגומר את הסבלנות. כאילו... אתה עושה דבר כל כך מציק ולא ברור לך על מה אני כועסת?? זה מעלה את התחושה שמדובר בהיתממות ולא באמת ברצון כנה להבין למה כעסתי..

אני חושבת שהפתרון במצב כזה הוא פשוט להתרחק ממי שכועס עליך, אם אתה חשוב לו, כשהוא ירגע הוא יפנה אליך בעצמו...

ומה עשית כשזה קרה לך? פשוט חיכית?

לא חשבתי על האופציה הזו למרות שחז"ל אמרו "אל תרצה את חברך בשעת כעסו".. כי שם בסוף מדובר בחברך שבסוף ישקף לך את המצב.

יכול להיות שיש 0.000000000000000000001% שזה לא קיים אצלם