צבאות השם

לא היתה את ההתלבטות הזו שם

@מושיקו

@נפש חיה.

ומה זה אומר לא פורמלי?

פורמאלי- רשמי, יעני הבית ספר.
לא פורמאלי- לא רשמי, יעני לא ממש קשור ישירות לבית הספר או לכל מוסד רשמי חינוכי כלשהו.

מחנך לערכים- נותן את הפאן החווייתי, ה מעשי- האידאליסטי. מי שברגיל לא עוסקים בו בבית ספר.

תנע"ר זה גוף.. זה די מורכב חוקית.

שמביע בכנות הרגשותץ אישיות. לדעתי זה מפריע לא תורם לדיון חופשי וכנה.

כשגדלתי הייתי מדריך וקומונר באריאל.

או מוסד חינוכי?(זה לא לגמרי סותר, אבל מה זה צריך להיות קודם)

בעיני אריאל נותן מענה כשר למה שכבר קיים זה מספיק חשוב כדי להצדיק את זה.

זה לא עונה על השאלה האם ללכת בכלל לתנועת נוער והאם בכלל יש ערך בקיומה או שזהעלול להיות בזבוז זמן. איך למשל היית מתמודד עם טענה של ביטול תורה?

ג. דוק ותמצא את אבי דור הכייפות הסרוגות 
וממשיכיו- תלמידיו- 
יוצאים ומשקיעים ממרצם בחינוך לא פורמאלי/ ריכוז והדרכת נערים
שנושאים פירות עד היום...
מסקנה- 
יש חשובות ערכית לתנועה.
הן כבשלמה לחינוך הפורמאלי
והן לדימויו העצמי של הנער כמחנך
וכדמות משפיעה בעיצוב עולמו של החניך.
לעיתים  אף יותר מהמסגרת הפורמאלית!

אם המטרה שלה היא לחנך את הנוער. אני לא אומר שזה לא ערך, אבל זה שמבוגרים מחנכים את הנוער מוציא את התנועה מידי הנוער. הבנת?

והשאלה היא לא רק על מדריכים, אלא גם על חניכים שטוענים לביטול תורה..

מקבלים מבחינה פורמלית
ולעתים
זה חשוב יותר מן המסגרת הפורמלי.
ומחזק אותה במקרים מסויימים.
ולעניין החינןך
נכון שבצוות ההנהגה הכללי של התנועה יש מבוגרים הנוטים לצד החינוכי הרשמי
אך המדריכים לא פחות מן החניכים - מגיעים עצמם עוד כשהם נמצאים במערכת!
דווקא היות המדריכים יחסית קרובים בגילם
אל החניכים
הבנה מה הם רוצים ולמה הם מסוגלים
מקפיצה את הקשר ואת מידת הקבלה מהם.
דוגמא פשוטה.
לו יעשו "ערב הכנת שיעורי בית" או לפני בגרןת מפגש כלשהו
או משהו אחר שיש בו פן לימודי. כמה חניכים יישתתפו ברצון לעומת מסגרת מחייבת?
כמה חניכים באים לפעילות לפי כללי התנועה
לבושים כחול לבן ובזמן
מבלי שאיש כפה עליהם לעשות כן?
כמה חניכים מתפללים או נחשפים למסורת ולהלכה ונלהבים לקיימה מפנימיותם? מתוך רצון חופשי?
האם הם היו נענים לבקשת המערכת הפורמאלית לעשות כן?למה?....
האם וכמה יש "תאקלים" עם ילדים בתנועה בבעיות התנהגות של קבלת מרות וכד'
בהשוואה לחינוך רגיל?
מה הגורם?.....
מה יותר חזק-זכרונות מהלימודים או מהסניף?.....
וכן על זה הדרך.
"למה כן" חשיבותו עולה בהרבה על
"למה לא".

כדאי לשקול רווח מול ה"הפסד" לכאורה
נראה שהרווח לטווח הרחוק יכריע...
כך בעיניי.

מה גם שנראה לי שהייתי סבבה של מדריך.

אני לא בטוח שאני צודק אבל נראה לי ש@א"י זה קשה היה חניך שלי תשאלו אותו..

וגם שאר החניכים שלי כשיוצא לי לפגוש אותם פה ושם אני בסך הכל שמח ממה שיצא מהם למרות שאין לי מושג אם זה בזכותי או לא.

אבל אפילו זה שהם לא היו בבנ"ע שווה את המאמץ בלי שום דבר מעבר.

אני חושב שדי"מ והמדריך השני שלנו נתנו לכל החניכים כיוון חזק של להיות דוסים ואני ממש לא יודע אם זה היה קורה בלעדיהם, כי הרבה פעמים מה שדרוש זה באמת דוגמא אישית ולא הרבה יותר. תודה רבה די"מ!

היה אצלנו בני עקיבא ונסגר לפני שלוש שנים בערך וב"ה נפתח אריאל . חניכה לא הייתי, שנה שעברה הייתי מדריכה והשנה קומונרית בסניף המתוק הזה!! עוד מעט מסיימת שנה קומונה תוך כדי שמינית!

בני עקיבא הוא מקום מאוד מיוחד זה שיש בנות זה לא אמור להפריעה אין פעולות משותפות יש רק מפקד משותף

(כלומר לא בגילאים שהייתי שם)

אחר כך כשזה כן היה רלוונטי שפטתי את הפעילות לפי האופי שלה. אם הפעילות הייתה לא רצינית במקום להפריד אותה עדיף שלא תתקיים...

זה לא בשבילו. עדיף שישב וילמד בבית המדרש. 

תנועת נוער דתית נועדה, לדעתי, לצעירים שאין סיכוי שאת שעות הפנאי הם יעשו בלימוד. וכן, היא לרוב נועדה לכאלה שלא יכולים להימנע מקשרים עם המין השני, בגלל שהם חיים ממילא בחברה שבה זה מצוי. אותם תנועת הנוער מצילה בכך, שהקשרים שלהם הם עם נוער דתי.

אריאל נוצרה אחרי שהשתתפות בתנועת נוער הפכה לדבר נורמטיבי שאי אפשר להימנע ממנו. היא נותנת מענה לנוער תורני יותר, ואני שמח שבתי הולכת לשם.

מי שהולך להדריך בתנועת נוער כדי להעלות את הרמה הרוחנית שם, עושה מצוה גדולה. הנוער שלנו זקוק לדמויות כריזמטיות מהסוג הזה, וככל שהם יהיו יותר תורניות כן ייטב.

אני עצמי נמנעתי מתנועת נוער בגיל ההתבגרות, בגלל בעיית העירוב. אריאל הייתה אז תנועה מאוד קטנה, ושמעתי מעט מאוד על קיומה. 

לפני הכל, ואחרי הכל, הם הכי

לא

כן

אני מדבר כתנועה בור שיש יחידים שהם סבבה.

אבל בתור תנועה ומה התנועה שואפת.

היא לא מפחדת ממה שכתב הרמב"ם?

דֶרֶךְ בְּרִיָּתוֹ שֶׁל אָדָם לִהְיוֹת נִמְשָׁךְ בְּדֵעוֹתָיו וּבְמַעֲשָׂיו אַחַר רֵעָיו וַחֲבֵרָיו וְנוֹהֵג כְּמִנְהַג אַנְשֵׁי מְדִינָתוֹ. לְפִיכָךְ צָרִיךְ אָדָם לִהִתִחַבֵּר לַצַּדִּיקִים וִלֵישֵׁב אֵצֵל הַחֲכָמִים תָּמִיד כִּדֵי שֵׁיִּלִמֹד מִמַּעֲשֵׂיהֵם. וִיִתִרַחֵק מִן הָרִשָׁעִים הַהוֹלְכִים בַּחשֶׁךְ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִלְמֹד מִמַּעֲשֵׂיהֶם.

בהחלט כן.

לעניות דעתי זה תלוי איזה סניף, יש צורך מסויים בסניפים מעורבים.

למשל מקומות שאם היה או אריאל או הצופים, אז יש מקום לסניף מעורב, כי זה הרע במיעוטו.

אבל רוב הסניפים המעורבים זה סתם מיותר לדעתי.

ובלי קשר למעורב, לדעתי בישובים שבכל מקרה יש פעלויות של הנוער, הסניף סתם מיותר.

ויש לי הרגשה שאלה שגדלים בהפרדה , כל הנושא מעסיק אותם כל היום בצורה בהחלט מוגזמת ורק בגלל זה כל היום דנים בזה , לטעמי ההפרדה יכולה הרבה פעמים דוקא לגרום להקצנצ מחשבות לא הכי צנועות.

את דעתי על העניין הבעתי כאן.

שניהם נפרדים.

אריאל, לדעתי, היא תנועה מיותרת (בעיקר למי שיודע את האמת ההסטורית לגבי הקמתה) שרק מרבה פיצול, פילוג וסכסוך. לענ"ד, יש מקום בבנ"ע גם לסניפים נפרדים ואפילו לסניף בנים-סניף בנות כמו המודל שיש באריאל (ולא שאני תומך במודל הזה).

תנועת נוער היא גוף שיכול להיות חשוב וטוב ולבנות את הילדים לקראת חיים של עשייה ותפיסת עולם חברתית יהודית שאי אפשר להעביר בחינוך פורמלי. לצערי, התחושה שלי כיום היא שההכשרה וההכוונה לחניכים מתמקדת בהשגת מטרות פשוטות רדודות וקלות ולא בעבודה אמיתית ובניית חברה יהודית ובריאה. דוגמא קלאסית למטרה כזאת היא החינוך לנפרדות (שעל אף חשיבותה, שאני ממש לא מערער עליו, ההתמקדות דווקא בה היא בעיני סמל של דחיפת הסמלים בצורה שטחית למרכז על חשבון עומק).

1- על ההפרדה,

עם ישראל שנים שרד בזכות ההבדלה,

בין ישראל לעמים

בין הקודש לחול,

וכן, גם בין בנים לבנות.

אין הרבה רבנים שמתירים את הערבוב הנורא

שיש בבנ"ע,

אתם אומרים, אנו בעד

עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל,

אבל תורת ישראל טיפה נאבדת לי

בכל הסיפור הזה...

2-מה זה "מטרות רדודות"?

בחייאת, אתה חושב שבאריאל

מה שמטיפים לו היא ההפרדה?!

תהיה רציני...

וגם אם זו המטרה, זה עדיף מבנ"ע

שמחנכים לתורה, אך עצם הערבוב

כבר נוגד את ההלכה,

כמו "טובל ושרץ בידו":

3- אז למה לא בסניפים הנפרדים בבנ"ע?

כי זה הבדיעבד,

כי מי שנחשב שם זה הנפרד,

ויש בבנ"ע את האמירה:

"רוצים נפרד? אהה... בסדר, יש אפשרות..."

התנועה נגד הפרדה!

רוח התנועה נגד הפרדה!

4- גורם לפילוג?

מה הקשר?

הייתה חבורה בבנ"ע שהנגדה לדרך,

מה הבעיה בכך?

לפני בנ"ע היו את בית"ר,

ועדיין הקימו, בצדק.

כך גם כאן,

דרך אגב, אני מכיר את הסיפור

ההיסטורי על ההקמה, ודי טוב...

אז נראה העובדות שבידך מוטעות,

היו חבורה של מרכזניקים נלהבים

שכאב להם ה"מעורב"

5- אני מאוד מעריך את מה שבנ"ע עושה

וחושב שאריאל צריכים ומוכרחים ללמוד מהם בכמה דברים,

אך הערבוב הזה נורא ונוגד את דעת ההלכה,

מצטער שהארכתי, יש לי בטן מלאה על כל הנושא הזה...

זה ממש לא לכתחילה הם כאילו 'עושים לך טובה'

שיש גם את האפשרות הזאת בכלל...

איפה 'תורה ועבודה', עוד אומרים קודם כל תורה, לא מזלזלת חלילה! באמת שלא! זו תנועה טובה ויש לה מקום...!

אבל אם השאלה מה האידיאל- אז כמו שאני רואה אותו- תנועת אריאל!

שניהם נפרדים.

אריאל, לדעתי, היא תנועה מיותרת (בעיקר למי שיודע את האמת ההסטורית לגבי הקמתה) שרק מרבה פיצול, פילוג וסכסוך. לענ"ד, יש מקום בבנ"ע גם לסניפים נפרדים ואפילו לסניף בנים-סניף בנות כמו המודל שיש באריאל (ולא שאני תומך במודל הזה).

תנועת נוער היא גוף שיכול להיות חשוב וטוב ולבנות את הילדים לקראת חיים של עשייה ותפיסת עולם חברתית יהודית שאי אפשר להעביר בחינוך פורמלי. לצערי, התחושה שלי כיום היא שההכשרה וההכוונה לחניכים מתמקדת בהשגת מטרות פשוטות רדודות וקלות ולא בעבודה אמיתית ובניית חברה יהודית ובריאה. דוגמא קלאסית למטרה כזאת היא החינוך לנפרדות (שעל אף חשיבותה, שאני ממש לא מערער עליו, ההתמקדות דווקא בה היא בעיני סמל של דחיפת הסמלים בצורה שטחית למרכז על חשבון עומק).

אני מאוד התנגדתי ל"יחד"

ולרפיסות קומה בפני החרדים,

אך לבצע הכללה גסה ולהגיד שמי

שהקים את אריאל "מפלג" את המגזר?

לפי מה שאתה אומר-

תכלס-

אסור להקים ישובים- זה גורם פיצול,

אם אינך מרוצה מחינוך ילדיך- אסור להקים בי"ס חדש,

אתה מבין שזה לא שחור לבן?

מותר להתפצל, לא לפלג,

השאלה אם זה בא ב"אהבה" (עיין ערך "אריאל"

או בבעיטה, (עיין ערך "יחד")

בין התנועות. או בין הרוח אחת של השניה
ולא אמורים להיות משחקים של "אנחנו יותר"
למה?
כי הפיצול התחרש מכיון שהאידאולוגיה קצת שונה [וזה בסדר גמור!]

והאחד משלים את חברו במקרים מסויימים.

 

"מי יותר"
צריכה להיות הבנה עקרונית-
האידאולוגיה שונה
ממנה נובע הפיצול
כשם שנוצרו עוד פיצולים בעם שלנו שנסובו על אידיאולוגיה שונה.
מותר שיהיה אידיאולוגיות.
מותר וזה בסדר לחשוב אחרת!
הבעיה נוצרת
שכל אחד בטוח שהאמת בכיס שלו
ולא כך היא. 

[מכאן אגב היחס הבעייתי לרבנים/ לתורה/ לא"י/ לעמ"י.....]

נכון שדיתה ד' עדיין לא מבינים את המורכבות, ולכן היחס הוא של "אני יותר"
ואולי גם אחר כך קשה להכיל את ההבדלים.
בראיה בוגרת ומעמיקה
צריכים להבין שלמרותצ המחלוקות
"יש פה קו מאחד ולא מפלג
ואם אנחנו רוצים בטובת העם והארץ- כולם- 
יש מקום לפסוק בנחמיה

בהבנה שיש צורך בשני ההיבטים לטבת הכלל.

וכל אחד יבין מכאן מה שירצה.
צא ולמד מה בין זה ליחס הפיצול מרכז- הר המור שהוא נושא מושתק.

נכון- כ"א רוצה להדגיש את ייחודיותו בשביל להבין את האידיאולוגיה ולפעול על פיה
לא נכון- זה לא דריכה אלא הבנה מחדדת את ההבדל ומכח זה את הפעילויות הנגזרות ממנה.

והרבה דברים שממש לא גורמים לי להעריך יותר את אריאל בגלל זה. אני מאמין שהיו כ"כ הרבה דרכים אחרות להסביר מה טוב בתנועת אריאל, בלי להזדקק פעם אחת בלבד אפילו, להזכיר את צמד המילים "בני-עקיבא". ולמען האמת, אני מאתגר את אריאל - תבנו מערכי פרסומות שלמים, במשך שנה שלמה, שלא תוזכר בהן פעם אחת העובדה שאריאל היא תנועה נפרדת - כולם יודעים את זה כבר, כעת נראה אתכם מתעלים מעל זה ומוצאים דרך אחרת להצדקת קיומכם מעבר לעובדה שאתם נפרדים. כי נפרד אני גם בבית נפרד, אתם יודעים...

לדעתי, ונראה לי שרובכם חולקים עלי, עדיף בני עקיבא.

אני גדלתי (וגדל) בשכונה סופר דוסית שהיה בה רק אריאל. גם לזה לא הלכי כי החבר'ה בו לא היו מספיק דוסים יחסית לחינוך שלי.

עכשיו אני עולה לשביעית, והתחלתי להדריך בסניף בני עקיבא שהמפקד בו מעורב אבל הפעולות נפרדות.

היתה לי אופציה להדריך באריאל, אבל העדפתי להדריך בבני עקיבא משתי סיבות: א - בפועל רוב המגזר הדתי לאומי הוא בראש של בני עקיבא ורק מתוך התנועה עצמה אפשר להשפיע. ב - הרגשתי שכבר לוחצים יותר מדי בעד הפרדה ונגד מעורב שכבר שוכחים איך להתייחס לבנות וכאשר מגיעים למצבים שבהכרח מעורבים לא יודעים לתקשר עם הבנות (זאת הסיבה העיקרית)

תחלקו עלי, אני רגיל לזה... זו דעתי.

גם בבני עקיבא גם בעזרא וכעת אני מדריך באריאל ותכלס אני חושב שזה האידיאל 

פי אלף יותר מאשר בביה"ס.

(למרות שזה היה קשור מאד גם לשבט הספציפי שהייתי בו, אם הייתי בשבט שונה זה היה שונה..) 

הייתי חניכה שרופה, חב"ב פעילה, מדריכה משקיענית ומוערצת וקמונרית בלתי נשכחת באריאל.

הייתי גם מרכזת בעזרא (סניף נפרד ודוס)

וגם עבדתי בבנ"ע עם חב"ב. 

אני מאמינה גדולה של תנועות נוער.

מאמינה גדולה של חינוך לא פורמאלי, של עשיה ושל נתינה.

אני מאמינה גם בהתנדבויות כמו כנפיים של קרמבו, שלוה, ידידים, שמחה לילד וכו'

מאמינה גדולה בנוער ובכוחות שלו.

אני חושבת שזה הדבר הכי טוב שנוער יכול לעשות. ומי שלא הולך לדברים כאלה הוא פארש 

לגבי מעורב או נפרד- אני מאמינה שיש אפשרות לחיות כחברה מעורבת צנעה לכתחילה. אני חיה היום בחברה כזו- והוא בהחלט צנועה.

אבל אני יודעת שלמעשה זה לא ככה. ורוב המקומות שמנסים לקיים חברה כזו לא לחלוטין עולה בידם.

(מצד שני- הייתי גם באריאל. גם שם עם כל הנפרד- היו גם דברים לא צנועים.)

אני יודעת בודאות שאני אנסה בכל מאודי לשלוח את ילדיי לתנועת נוער.

נפרד או מעורב? ימים יגידו. זה גם מאד תלוי מה יהיו האופציות.

אני גם מאמינה שהכל תלוי בחינוך שהילד מקבל בבית. כבר ראיתי כאלו שהיו במקומות מאד מעורבים- ושמרו על עצמם, וכאלו שהיו באריאל- ולא שמרו על עצמם בכלל.

הן הגיל, והן אופי הפעילות ומטרת המפגשים משפיעים מאוד על הסוגיא הזו.

ולא התחברתי לא לפה, לא לשם, ולא למושג בכלל. אני מהאנשים שהעדיפו תמיד ללמוד ממבוגרים מאשר מתיכוניסטים. תנועת נוער נראתה לי (כילד) כמו נסיון של ילדים להתאגדות שוויצרית ולאשליה של כוח.

אני כן ממש שמח שהמושג הזה קיים, בשביל אלו שמתחברים אליו. ומאוד מעריך אותם על דברים טובים שיצאו משם. אני, בכל זאת, לא שייך לשם.

היה ברור שהבנות מגיעות לעל האש ומשחקים איתם קדורסל(!!!)

ואני עוד מישוב ותיק בשומרון....

אריאל כי בא לי תורה..

עדיף על מפריד.
לא?

ולגבי האידולוגיה אפשר ליראות את זה כבר בסיסמאות של תנועת הנוער

בני עקיבא=תורה ועבודה. יש את התורה ויש את העבודה שהיא בעצם החול וחיינו ואין בינהם קשר.

אריאל= תורת חיים בעוז תורה שניכנסת לחיים ולא מנותקת מהם

אלה לדעתי ההבדלים בהשקפות

כי מה שכתבת זו שטות מוחלטת.

בני עקיבא=תורה ועבודה. יש את התורה ויש את העבודה שהיא בעצם החול וחיינו ואין בינהם קשר.

המציאות השלמה של התורה היא בארץ ישראל. בחיים יוצרים ומתפתחים שהם הם התורה ממש.

פרשנותך אולי מעידה על גישתך לחיים, אבל ממש לא על דרכה של תנועת בני עקיבא.

אדם שמסתכל על העולם כעל קודש מול חול ראייתו מצומצמת והוא זה שמחסיר מן התורה בכך שזורק החוצה את העולם הזה ואת הביטוי המעשי של קיום התורה. 

לעומת זאת הרב קוק מגדיר את ההרמוניה המלאה בין האידיאה האלוקית לאידיאה הלאומית כקודש קודשים.

תורה ועבודה זה קודש קודשים! זה חיבור הכוחות בעולם אל הי"ת!

"ראשינו בעמקי תורתה, כפינו ברגבי אדמתה". הלוואי ונזכה.

מחביות ודברים שעברתי בתנועה עד שעברתי.....

אז אני מניח שלא היית באיזה שהוא סניף

סליחה, אבל בביקוח אמורים להשתמש בעובדות

תודה על הצורה הנפלאה שבה הערת את עיני ביחס למקומי בעולם<צ>

עזרא היה לי ממש ממש מוריד מבחינה רוחנית.. היה לי בשבט בנות שהיה להן חברים והן דיברו על זה כל הזמן.. וסיפרו בדיחות לא צנועות וראו דברים ממש לא ראווים.

ואז שהבנתי שזה ממש אבל ממש לא בשבילי עברתי לאריאל שפשוט הרגשתי בו עלייה רוחנית מטורפת.. 

המדריכה שלי ההייתה מדהימה, דוסית אבל ממש ממש לא חונקת וקומונרית שפיצית בטירוף..

לפני שבוע נסעתי לבת דודה שלי ל4 ימים והיה לה מלא פעולות בבני עקיבא. אז באתי איתה, וזה היה ממש זוועה. כל הבנים מדברים עם הבנות ואף אחד שם לא שומר נגיעה.. למדריכה שלה יש חבר. והמדריכים והמדריכות (שאמורים לשמש כסמל לדוגמא!!) לא שומרים נגיעה בכלל ורואים כל מיני סרטים לא צנועים בעליל. בפעולות הם מעבירים מסרים על שמירת ההלכה וכו'. ואחרי 10 דקות הם עוברים על ההלכה.

הרגשתי שבני עקיבא זו פשוט צביעות.

כשהמציאות הבסיסית היא חטאים ואווירת פריצות.

לחנך לערכים מתוך חטא זה מגוחך.

ההבדלים בערכים עצמם זה כבר עניין משני לזה.

אריאל לדעתי זה להגיד שהתורה היא חיינו 

וזה לא משהו "כבדרך אגב"

אני גם ציוני וגם דתי (בלי להיכנס לדיון על ציונות שכידוע אני נגד,אבל אם זה מגיע זה צריך לנבוע מתוך התורה והמחלוקת היא בתוך התורה)

התורה היא משהו משמעותי ורלוונטי לכל רובד בחיים שלנו.

בנ"ע (כתנועה) חוץ מזה שמתפללים שם מנחה לפני המפקד אני לא רואה הבדל משמעותי בין זה לבין כל תנועת נוער אחרת.

נתקלתי בחוברת הדרכה של אריאל לחודש ארגון. אני זוכר שהתפעלתי מהמסרים הברורים ושיא הרלוונטיים למציאות שהיא שידרה, בניגוד למה שהכרתי בבני עקיבא.

בבנ"ע תמיד זה היה אותה הצגה פחות או יותר.

שליש היו מתחפשים לחרדים שליש לחילונים שליש לדתיים וכולם רוקדים ביחד בסוף...

לחנך להיות דם טוב זה חשוב.

אין חולק.

במה זה שונה מהשומר הצעיר והצופים וכל תנועת נוער חילונית?

זה מה שאמרתי שזה פשוט כמו השומר הצעיר רק עם תפילת מנחה.

אחותי את חיה בללה לנד!!!!!!!! בתנועת אריאל מתנדבים עם קשישים וחולים לא רק בחופש הגדול אלא כל השנה!!!

את באמת לא מכירה אז בבקשה תפסיקי לשפוט...

כשאותי שאלו על אולפנה שעזבתי אותה כדי לשלוח לשם את הבנות שלהם עניתי שכשאני הייתי היה לי מעולה, רק עם הכיתה לא כ"כ הסתדרתי אבל האולפנה כבר ממש השתנתה אז אני לא יודעת לענות להם...

אז בבקשה- קצת ענווה! תכירי היום ואחר כך תגידי מה שאת רוצה!

ובבקשה תנשמי עמוק ואל תתעצבני

תנועת בנ"ע- זו תנועה של העם

תנועת אריאל- זו תנועה שמרוממת את העם!!!

לתנועת אריאל יש רף אחר!! זה נכון- בית המקדש! והוא בהחלט גבוה ביותר ואנחנו מעיזים להרים את הדגל הקדוש הזה ולהגיד שאליו אנחנו שואפים!

לדעתי בדיוק לזה התכוונת אבל את טועה ומתעצבנת סתם פשוט כי קשה לך לקבל את הרעיון שתנועת אריאל קמה, חייה ובועטת...

.אידיאלים מרוממים וגבוהים לא מדברים אל אפחד.

מי אנחנו כ 15,000 חניכים וחוץ מהם מדריכים ומדריכות וקומנרים וקומנריות?!? אנחנו אף אחד...

די באמת שזה דיון תת רמה! בואי לא נגזים כי אני לא 'אף אחד...'!!!

היא מנסה לרומם אותו כאשר כמעט כל העם לא איתה!! 

אריאל מדברת על אידיאלים גדולים, ואולי גם פועלת על פיהם, אני לא יודע. אבל אריאל נשארת ברמה של אריאל, היא לא יוצאת אל שאר העם! לפני שאנחנו עוסקים בבית המקדש, יש עוד כמה מטרות ביניים שצריך להגיע אליהם. אריאל פועלת כדי לחבר את הציבור הדתי הפחות תורני לתורה??

בני עקיבא - כן!

בני עקיבא אומנם מתפשרים פה ושם אבל זה מפני שאם לא תהיינה הפשרות הללו אותם חבר'ה שמגיעים לסניף ישארו בבית ובלשון המעטה- הם לא ילמדו גמרא בבית! אריאל עושה משהו בשביל אותו נוער??

שאמנם עכשיו לא מרימים את העםפ אבל אח"כ שיגדלו יוכלו להשפיע פי מאה?

שמה שקורה זה שנשארים צפונים בישיבה הגבוהה ומתאברכים שם ולא יוצאים להשפיע על העם. 

עדיף נוער בינוני, מאשר קצת נוער איכותי כשכל השאר לא וגרוע מכך.

חוץ מזה. מי אמר שלהשפיע זה בגיל 25?? אולי עדיף שיתאברך ל7 שנים ואז יהיה ר"מ ויחנך באמת לאהבת תורה מתוך אהבה אמיתית ועמוקה שיש לו? לנו היו רמים כאלה ו.. וואלה זה עבד.

התשובה היא: זה טעות לדבר על זה במובנים של "יותר טוב".

יש צורך בזה וגם בזה.

אין ספק ש"כל העם" לא יכול, לא רוצה, לא מסוגל ולא שואף כרגע להיות בבית ספר תורני פרטי. אם לא היו ממ"דים והיו רק בתי ספר תורניים לדתיים - המצב היה שמאות אלפי ילדים מסורתיים או "קצת פחות" דתיים (שלא עלינו יש להם בבית טלוויזיה ואמא שלהם הולכת עם חצי כיסוי ראש ולא כיסוי ראש מלא, ואבא שלהם חוץ מללמוד דף יומי יודע גם לדבר על מסי ועל רונאלדו בהתלהבות) - כל מאות האלפים האלו, לא היה להם איפה ללמוד והיו הולכים לבתי הספר הממלכתיים.

ומצד שני, כן צריך ג-ם את בתי הספר הפרטים, לאלו שבכל זאת "לא מספיק" להם החינוך בממ"ד. אם "כל" ה"טובים" יעברו לפרטיים, אז נפסיד לדעתי הרבה יותר משנרוויח, בראייה כלל לאומית - אבל אני לא מודאג כי אני יודע שמהלך כזה לא יקרה.

העם שלנו לא מחובר עדיין לכל ה"אידיאלים המרוממים" וניסיון להגיד "אנחנו נלך לשם והוא כבר יצעד אחרינו" - סוג של קרס כבר לתוך עצמו בדוגמת ההתנתקות. 

לפעמים, כן, יש צורך גם ל"טובים", לרדת אל הגדודים ולדחוף מאחורי ה"בינוניים" את כולם קדימה. מה לעשות, זה המציאות.

המציאות היא שמה שבני עקיבא עשתה בשמונים ומשהו שנות קיומה, קשה מאוד להאמין שאריאל תצליח לעשות בעשרים-שלושים שנים הבאות. עם כל הרצון הטוב...אריאל, וצריך להודות בזה, היא תנועה אליטיסטית. בן נוער שיש לו טלוויזיה בבית, אמא שלו עם חצי כיסוי ראש, אבא שלו הולך לראות עם חברים משחקי כדורגל, והוא בעצמו, לא יושב כל היום רק ללמוד משניות - לא בטוח שירגיש בנוח ללכת לאריאל. זה לא יתאים לו, ואם זאת תהיה האפשרות היחידה אז או שהוא יישב בבית או שהוא ילך לתנועה חילונית.

אפשר לחשוב רק על עצמנו, כמובן, ואפשר גם לחשוב באופן רחב יותר.

השאלה היא מה המטרות שכל בית וכל אחד באופן אישי מציב לעצמו, כמו גם מה הנתונים הסביבתיים מאפשרים לו לעשות/לחנך. לא דומה ישוב דוס, לעיר פיתוח, לתל אביב או לשכונת קריית משה. לא דומה עיר ספרדית מסורתית לגרעין תורני בעיר אשכנזית "קרה", ליישוב תימני בדרום למושב או קיבוץ בצפון...

כל כך הרבה אפשרויות, כל כך הרבה דברים שיש להתחשב בהם - אז הויכוח התמידי על "מה יותר טוב" - לדעתי מיותר ומזיק לשני הצדדים גם יחד. זה חשוב, וזה חשוב, כל אחד שיבחר במה שטוב ל-ו, וזה העיקר. אין צורך להנמיך את השני כדי להרגיש טוב עם עצמך.

יודגש: הכותב (דהיינו, אני) לא היה מעולם חבר בשום תנועת נוער, לא אריאל, לא בני עקיבא ולא שום תנועה אחרת - ולכן אין סיבה להגיד שאני "משוחד" לטובת צד זה או אחר. אני אומר נקודות כלליות, ובעיקר, משתדל להרבות שלום ואחדות בעם ישראל. כאשר יבינו שכולנו יש מקום, יהיה קל יותר לחיות כאן ביחד...

התשובה היא: זה טעות לדבר על זה במובנים של "יותר טוב".

יש צורך בזה וגם בזה.

אין ספק ש"כל העם" לא יכול, לא רוצה, לא מסוגל ולא שואף כרגע להיות בבית ספר תורני פרטי. אם לא היו ממ"דים והיו רק בתי ספר תורניים לדתיים - המצב היה שמאות אלפי ילדים מסורתיים או "קצת פחות" דתיים (שלא עלינו יש להם בבית טלוויזיה ואמא שלהם הולכת עם חצי כיסוי ראש ולא כיסוי ראש מלא, ואבא שלהם חוץ מללמוד דף יומי יודע גם לדבר על מסי ועל רונאלדו בהתלהבות) - כל מאות האלפים האלו, לא היה להם איפה ללמוד והיו הולכים לבתי הספר הממלכתיים.

ומצד שני, כן צריך ג-ם את בתי הספר הפרטים, לאלו שבכל זאת "לא מספיק" להם החינוך בממ"ד. אם "כל" ה"טובים" יעברו לפרטיים, אז נפסיד לדעתי הרבה יותר משנרוויח, בראייה כלל לאומית - אבל אני לא מודאג כי אני יודע שמהלך כזה לא יקרה.

העם שלנו לא מחובר עדיין לכל ה"אידיאלים המרוממים" וניסיון להגיד "אנחנו נלך לשם והוא כבר יצעד אחרינו" - סוג של קרס כבר לתוך עצמו בדוגמת ההתנתקות. 

לפעמים, כן, יש צורך גם ל"טובים", לרדת אל הגדודים ולדחוף מאחורי ה"בינוניים" את כולם קדימה. מה לעשות, זה המציאות.

המציאות היא שמה שבני עקיבא עשתה בשמונים ומשהו שנות קיומה, קשה מאוד להאמין שאריאל תצליח לעשות בעשרים-שלושים שנים הבאות. עם כל הרצון הטוב...אריאל, וצריך להודות בזה, היא תנועה אליטיסטית. בן נוער שיש לו טלוויזיה בבית, אמא שלו עם חצי כיסוי ראש, אבא שלו הולך לראות עם חברים משחקי כדורגל, והוא בעצמו, לא יושב כל היום רק ללמוד משניות - לא בטוח שירגיש בנוח ללכת לאריאל. זה לא יתאים לו, ואם זאת תהיה האפשרות היחידה אז או שהוא יישב בבית או שהוא ילך לתנועה חילונית.

אפשר לחשוב רק על עצמנו, כמובן, ואפשר גם לחשוב באופן רחב יותר.

השאלה היא מה המטרות שכל בית וכל אחד באופן אישי מציב לעצמו, כמו גם מה הנתונים הסביבתיים מאפשרים לו לעשות/לחנך. לא דומה ישוב דוס, לעיר פיתוח, לתל אביב או לשכונת קריית משה. לא דומה עיר ספרדית מסורתית לגרעין תורני בעיר אשכנזית "קרה", ליישוב תימני בדרום למושב או קיבוץ בצפון...

כל כך הרבה אפשרויות, כל כך הרבה דברים שיש להתחשב בהם - אז הויכוח התמידי על "מה יותר טוב" - לדעתי מיותר ומזיק לשני הצדדים גם יחד. זה חשוב, וזה חשוב, כל אחד שיבחר במה שטוב ל-ו, וזה העיקר. אין צורך להנמיך את השני כדי להרגיש טוב עם עצמך.

יודגש: הכותב (דהיינו, אני) לא היה מעולם חבר בשום תנועת נוער, לא אריאל, לא בני עקיבא ולא שום תנועה אחרת - ולכן אין סיבה להגיד שאני "משוחד" לטובת צד זה או אחר. אני אומר נקודות כלליות, ובעיקר, משתדל להרבות שלום ואחדות בעם ישראל. כאשר יבינו שכולנו יש מקום, יהיה קל יותר לחיות כאן ביחד...

כי אני קומונרית כרגע ב"ה! והתנועה ממש אבל ממש (בדגש על ממש!) לא סגורה בתוך עצמה!

זה תלוי רק בך איך את רואה את זה! מה שכן הגיוני שבתחילת דרכה לקח לתנועה זמן לבנות את עצמה ולהתעצב, לכן הגיוני שאת פרשת את זה כהסתגרות. יש כלל בסיסי שאדם שמח יכול לשמח אחרים, אדם בעל כשרונות יכול להעביר את הכשרונות שלו לאחרים (לא כל אחד מסוגל, תמיד יש יוצאי דופן.. כן?! שנהיה סגורים על עצמנו)

לכן הגיוני מאוד שאת ראית את זה ככה... ויכול להיות שאפילו יש בזה מן האמת והיו זמנים שתנועת אריאל הסתגרה בעצמה! אבל זה רק בגלל שהיא היתה צריכה לבנות ולהיבנות כדי שתוכל להמשיך לצמוח!!! רק בשנתיים האחרונות נפתחו

כמה וכמה סניפים (ואנחנו בנהם!)

ב"ה זה מעיד על צמיחה.

ואם את שואלת איך אני רואה את הדברים- אז תנועת אריאל רואה את כל המציאות, את החברה הישראלית בכללותה. ולא מתעלמת ממה שקורה מסביב! אז בבקשה לא להוציא סתם שם רע בתור אחת ש'מכירה את תנועה' כי את כבר לא..!

יכול להיות מאוד ואני בטוחה בזה שאת בעצמך היית חלק מהגדילה, ההתפחות והצמיחה של התנועה ולכן כשהיית בתוכו היה לך קשה להבחין בזה...

טוייב יאללה חפרתי

יום טוב!

ושוב כמו שהסברתי, כדי לחזק צריכים להיות חזקים, כדי לתת צריכים קודם כל שיהיה לנו מה לתת= למלא את עצמנו בתוכן... ותנועת אריאל נותנת המווון נראה לי שפשוט קשה לך לראות את זה (ולא רק לך.. אלא לכל אלא שקשה להם לקבל שינויים)

וכתבת גם שכדי להשפיע צריך להתערבב... אם הילד שלך היה גדל במכון גן בי"ס ותיכון חילוני אני לא כ"כ הייתי בטוחה שהוא אכן יגדל להיות שומר תורה ומצוות... קצת בעייתי הסיפור הזה ובבאמת כל הורה עושה את השיקולים שלו!

הבעיה שקשה לך לקבל שיש אנשים עם דעות שונות...

תשלחי את הילדים שלך לבנ"ע! מעולה! אבל תקבלי את זה שגם לתנועת אריאל יש מקום!

יש כמה דברים שעליהם ללמוד מבנ"ע,

אך הטוב גובר על הרע,

ובשכלול-

בני (לעתיד יתחנך באריאל.

איפה יהיו ילדיי.(אם בכלל יהיו בתנועת נוער) ?

תלוי במקום בו נגור, באפשרויות, באשתי, ברצון הילדים (כן, מסתבר שיש כזה גם בגילאים הנמוכים..) ובשאר נסיבות החיים.

ממש כך-

אני בשוק מזה שלא גיבשת לעצמך דעה בעניין...

כי חינוך ילדים זה לא משחק.. לא שאתה כרגע בהתלבטות הזאת אבל בהחלט צריך לדעת את העובדות ושיהיה לך רצון עצמי ולא רק לאישה ולילדים...

הגעתי למשבצות של הפורומים!
#מרגיש_מוחמא.

ואני מכיר חברים, אנשים מבני עקיבא ולפי מה שראיתי בבנ"ע בד"כ ובמיוחד בשבטים הבוגרים יותר הצניעות לא משהו...גם אם זה נגיעה, קלות ראש וכו' וגם בלי קשר המציאות עצמה של חברה מעורבת (כנ"ל בעזרא) לפני הגיל המתאים לא נכונה ואסורה גם ברוב המקרים ע"פ ההלכה, נכון שיש מקומות שהבני עקיבא מאוד עוזרים, למשל חבר'ה מסורתיים שלא היו הולכים לאריאל אבל לבנ"ע הם כן ילכו ונכון שצריך להיות בבנ"ע עקיבא נפרד כדי להשפיע על שאר התנועה- בסמינריונים, מסעות וכו', אבל שורה תחתונה, אם אנחנו באמת רוצים לגדל פה חברה תקינה,נכונה ששואפת להשפיע על עמ"י ולקרב את הגאולה אנחנו גם צריכים לגדול במקום שמתאים, שהכי מתאים לזה... 

זה פיתח לי את המחשבה ויכות ההכלה לאנשים
בעיקר כלפי חניכים שחלקם היו ממש מעצבנים ועדיין לא ברור למה
אהבתי אותם...

איך רבני התנועה מתירים?

החגס שלנו מעורב, ועדיין יש שמירה מרובית של צניעות.

אני מקווה שאני לא מתכחש למציאות, אבל זה מה שנראה לי.

הבוגרים בעזרא בוחרים לשמור על צניעות של בינו לבינה מתוך בחירה. אישית, מוסכמת חברתית, אבל בחירה.

אבל למה להכניס "ראש בריא למיטה חולה"? למה לגרום למצב שיכול להוביל לבעיות?

עוד לא הבנתי מה ההגיון של "עזרא" ב- להפריד-להפריד-לשחרר (ועוד בגיל מבלבל כל כך)

@ראבק!!!

מה יגרום לי ללכת לקצה השני? שאני אראה צורך לאזן

כלום לא ישנה את דעתי.

הרצון שלי לחיים פשוטים

אבל עם השנים צצו הזדמנויות ודברים מעניינים

שעשו אותם לפעמים יותר סוערים

וזה נותן הרבה עניין ומשמעות בחיים

כשזה מתאים בקצב 

בנויים

מתנועות

תהליכים

בחירות

אינטרקציות

סוערים יותר או פחות

תלוי בקצב ובסגנון שבוחרים

הדברים המעניינים לרוב יותר סוערים 

על בסיס רוגע ושלווה.

ואולי כשאזדקן אעדיף את השקט

בית שכיף לחזור אליו וטוב להיות בו

אבל לא שגרה אפרורית אלא הרבה יציאות, שמחה וכיף. 

מקווה שזה נקרא מספיק סוער

כמה אחריות יש לך על הכתפיים כיום

ואם זה אמור להשתנות בקרוב

ככה בתחושה שלי לפחות, וזה ילך ויפחת ככל שאתמקצע ואקבל ביטחון בעז"ה.

זה לגבי העבודה.

לגבי החיים עצמם, אז כן, אני רווקה הוללת כמו שאוהבים לומר ואין לי אחריות על משפחה/ ילדים

יהפכו את הכל לפשוט יותר.

אם אתה מחפש ריגוש אז שיהיה מוצלח וחיובי.

אם אתה מחפש פשטות מה זה אומר? לחיות כמו האמיש או מורמוני? לחיות כמו נזיר בודהיסטי או לחיות כמו פועל סיני במפעל לייצור מקלות אוזניים כדי להתקיים מחופן אורז ביום? לדוג דגים באנטרטיקה ולאבד תחושת זמן כמו אסקימו?

גם זה לא, אם אתה מחפש חיים פשוטים שיהיו מוצלחים.

לחיים פשוטים , לוותר על טכנולוגיה שעשויה לעזור. על האינטרנט אגב, הייתי מוותרת. כן. בהחלט.

גם לא חושבת שזו היתה הכוונה בשאלה; - פשוטים או סוערים.

יהיה קל יותר לענות אם יפרטו את הכוונה בשאלה.

לדידי, חיים פשוטים הם חיים הקרובים לטבע. להרגיש את האדמה, הצמיחה.

להתלבש פשוט, לאכול פשוט, ללא יומרות שצריך לרדוף אחריהן, לא לרוץ

אחרי דברים עד שהנשימה מתקצרת. להעריך כל יום ולהיות יכולים להנות

ממנו, מהמתיקות שבו....

כן. לא להתערבב באנשים אחרים, להיות יכולה לחיות עם עצמי, למלא

את עצמי, להספיק לעצמי.

ואם אפשר בבקתה פשוטה עם עץ ענק גדוש עלווה, בסמוך, 

ובעלי חיים נחמדים בגינה (שאני הכנתי), ולשבת באכסדרת

העץ הנוחה עם כוס קפה או משהו, בערב, להקשיב למלמול

העלים, לציוצים מנומנמים של ציפורים שהופרעו קצת

משנתם......הרי זה משובח.

מובן שאני לא חיה כך. אבל זה מאוד מושך אותי. מעורר

בי געגוע למשהו כזה.

אולי זה יהיה, אחרי 120, גן העדן שלי....

החיים קצת....מעייפים לפעמים. שוחקים...

בחיים פשוטים.

אגב, אפשר גם בלי ט לפון בגלל. מכתבים למשל. או ביקורים ומפגשי רעים אחת ל....

באמת. ברצינות. כי אם אסתפק בעצמי, לא אהיה זקוקה לשיחות טלפון ו/או אחרות רבות.

יש כמובן סכנה של ניוון איזה שהוא, ללא מגע חברתי,ללא אינטרקציות, אבל אפשר לאזן;

ואז האיזון הזה, הויתור על הפרטיות המוחלטת שלי - הוא יהיה הסערות שלי.

באמת באמת הייתי שמחה לנסות את זה לזמן מה. אולי חודשיים בתור התחלה, כדי לראות

ולהרגיש איך זה.

הבעיה שאין מקום כזה שאפשר להיות בו ללא חשש. ללא אנטישמיות (אם זה בחו"ל)

ללא העלבויות משאר בני המשפחה; זה בהחלט יראה מוזר. ומה יגידו לנכדים?

(בתקווה שההורים יעכלו את זה איך שהוא...); סבתא בוחרת להתבודד - ללא

טלפון ללא קשר איתכם לזמן מה, ללא ביקורים, ללא....

צריך אומץ כדי לעשות צעד כזה.

נ.ב.  לאחרונה ביקשתי מאחד הבנים פינגווין כמתנת יום הולדת...כך שהילדים

לא יהיו מזועזעים מי יודע מה...אולי בעצם כן כי הם יודעים שאני רק כלב (סליחה

אבל זה הפתגם, לא?) נובח.

הם מכירים אותי. לא אשה אמיצה מי יודע מה. חולמת הרבה אבל לא מגשימה.

חבל.

"שירים פשוטים", שלמה גרוניך.

עיין שם והטה ליבך למוזיקה.

היו לו שני חלומות בנושא המוות,

לי היו הרבה יותר...

באמת לא הצלחתי להבין מה מיוחד

מתארים חווית מוות קליני, כפי שכתוב בחז"ל וכפי שאנשים

שעברו חוויה כזו מתארים.

מאוד מרגש לדעתי. קצת עוזר (לי לפחות) לזכור שיש

משהו מעבר לכל טרדות היום היום, העולם הזה שמרגיש

כל כך מוחשי ואמיתי....המתיקות הזו שהוא מדבר עליה...

יש משהו טוב לצפות לו. לא?  (כמובן שמעדיפה לא

לחשוב על בית הדין שם למעלה, כי זה די מצמרר,

אבל לפחות אחר כך....)

ואם גם לך היו או יש חלומות מסוג זה, נשמח לשמוע!

אם לפני 400 שנים מישהו היה חולם על מכשיר קטן שנמצא בכף ידו, עם גישה לאינטרנט ואפשרות לראות נטפליקס - זה היה וואו.

אם מישהו חולם היום על זה שיש לו סמארטפון ביד, אין בזה כלום.

כלומר את מתלהבת מזה שהוא חולם על דברים שכבר תוארו ונכתבו בעבר לטענתך, למרות שאין בזה שום דבר מיוחד או מפעים. 

וגם החוויה של מוות קליני תמיד מלווה עם תיאור אנושי וגופני כל כך.

הנשמה "ראתה אור" הנשמה שמעה קול" "עלתה למעלה" "מלאכים לבנים עם זקנים לבנים"

כל מיני תיאורים שכפופים לחושי הגוף שרק מצביעים על כך שזאת חוויה מוחית ולא על טבעית.

ומנגד המדע שיודע להסביר שבמצבים של חוסר חמצן במוח ומוות קליני יש פעילות מוחית חריגה ואיבוד של תחושת זמן ומרחב.

הם החליטו לתלות מדף עם מסר עליו אבל שהכיתוב מופנה כלפי מעלה כך שאם הנשמה תרחף למעלה ורואה כל מה שקורה בחדר היא תהיה מסוגלת לקרוא את המסר שכתוב על המדף.

עד היום לא דווח על אף אחד שהצליח לראות מה כתוב שם עד היום.

לא הצליחו בכלל לשחזר מוות קליני,

אז הוא לא מפריך כלום ולא מאמת כלום,

הוא פשוט לא רלוונטי.

לאור זה, בוודאי שמוות קליני יהיה חוויה מעורבת מתיאורים של גוף ושל נשמה.

ובלי קשר אפשר לקרוא גם כאן וכאן:

חוויות סף מוות - האם קיים "הסבר מדעי"?

חוויות סף מוות - עדויות שאומתו

אני לא חוקרת כמוהו ולא בקיאה בנושא אבל כמה נקודות העלו לי סימני שאלה.

הראשונה והעיקרית היא שאי אפשר בצורה לוגית טהורה להוכיח קיום של משהו על טבעי ע"י חורים במדע.

וכל חוקר יודע את זה.

זה שהוא הפריך השערות מדעיות לא מוכיח שום דבר, אולי משאיר מקום להשערות אחרות אבל זה לא יכול לשמש כהוכחה לכלום .

במיוחד במקרים שהם לא דיון פילוסופי אלא ככל הנראה רק עניין של זמן ומחקר עד שהם יתגלו.
 

(ואני בטוחה שמדענים יחלקו על הטענות שהוא הביא, כי אז מה אם לא כל היפוקסיה מביאה למוות קליני, האם זה מוכיח שבמצבים מסוימים בשילוב מסוים היא לא גורמת לזה? ואז מה אם לא הצליחו לשחזר מוות מוחי בצורה יזומה עם סמי הזיה, זה מוכיח משהו?)
 

אחת הטענות שלו שהזיכרון של מוות קליני מאוד חד וזה מוזר שהוא מתרחש במצב מוחי כזה?

מי אמר? אולי דווקא במצבים כאלה המוח חד מאוד?

יש כל כך מעט מקרים וגם הם מפוקפקים מדי שכל תשובה החלטית לכל כיוון בנושא הזה היא מפוקפקת בעיניי.
 

לכן מוות קליני מעולם לא היתה הוכחה בשבילי לקיום או אי קיום של נשמה או משהו על טבעי בכל מצב אמוני שהייתי בו.

הוא בא לפנות את הדרך לסבירות שהוא רוצה להביא מהעדויות שהוא סוקר במאמר השני.

ויש לו עוד כמה פוסטים בפייסבוק על הנושא. אפשר לחפש בדף שלו את המילים "סף מוות".

לגבי הדיון הפילוסופי זה לא ממש מדויק (לפחות אצלו). באופן כללי הוא אנטי-מטריאליסט ויש לו מאמרים גם על זה.

החומר, בהגדרה, לא יכול להיות חזות הכל - וממילא בעולם שלו יש מקום להסברים נוספים. לזה הוא חותר למעשה.

האם המוח קולט את התודעה או יוצר אותה? הוא עצמו בכלל יאמר לך שהוא מחזיק באידאליזם (גם על זה הוא כתב)

והתודעה בכלל היא זו שמייצרת את המוח ואת המציאות באופן כללי. המפגש בין התודעות הוא החוויה הקולקטיבית שלנו.

כדתיים, אנחנו בכל מקרה יוצאים מנקודת המוצא של התורה ושל המסורת. זו הקטגוריה השלישית של מקורות הידע: עדות.

אגב, בהקשר למה שהזכרתי מהרמבן, בדיוק נזכרתי שהרב שטיינזלץ זצ"ל כתב בספרו "נשמה" שה"אני" של האדם הוא כעין

תופעה לעצמה. נקודת המפגש בין הגוף לנשמה היא שיוצרת את ה"אני" וכשמתרחש מוות אז אותו "אני" נפרד לחלקיו.

אני מניח שהוא מבסס את זה באופן די ברור על משל הפיסח והעיוור שמופיע בגמרא. תובנה מעניינת שעולה מכאן מהדהדת לי

בדמיון מרוחק את תפיסה הבודהיסטית על כך שכל "אני" (או "עצמי") הוא למעשה אשליה (אני'צה ואנאטה).

של נשמה הוא דיון פילוסופי ענק.

העניין הוא, שהוא ימשיך להתקיים גם אם המדע יביא הסבר מדעי וחותך למוות קליני.

יש כמות מועטת של מידע והשערות שבעיקר מתבססות על סיפורים מפוקפקים וחורים במחקר מדעי (שלא מתאפשר כל כך כי איך אפשר לחקור תופעה שכמעט לא קורית ושאי אפשר לשחזר אותה בצורה יזומה?)

לכן- כל העניין של מוות קליני

כרגע לא רלוונטי לדיון הפילוסופי .

ומי שבוחר להאמין בגללו או לא להאמין בגללו לדעתי טועה מאוד.

אגב, חז"ל מתארים בדיוק כך מה שקורה לנשמה לאחר המוות;

והם אמינים עלי יותר מכל מחקר מדעי איזה שהוא.

אגב, חברה שעברה ניתוח קשה ראתה מלמעלה 

את כל פרטי הניתוח, שמעה את חילופי הדברים

בין הרופאים, הצוות. הכל.

היא היתה רופאה בעצמה.

לכן גם אם חוו משהו. אין להם יכולת להסביר לך אותו בלי להשתמש בכלים גשמיים

הוא מדבר על חלום אבל חלום שכאילו נותן הצצה לעולמות עליונים ולא מוות קליני, אבל חוויה דומה.

הוא ראה את חמיו, עומד על הרגליים, כשלהבה יוצאת לו מהחזה.

כלומר חיזיון של עולם רוחני, עם תיאור של גוף גשמי לגמרי,

למה שחמיו בעולם הבא יהיה בגוף גשמי לגמרי?

לא יותר הגיוני שהוא חלם עליו כי הוא ביקר אותו כמה שעות לפני?

וכמו שפשוט אני כתב, כדי שיחשב כהוכחה שקרה משהו על טבעי, גם אם כפופים למגבלות השכל בתיאור שלו, לפחות משהו מזה צריך להיות לא ידוע בעולם ומעולמות נסתרים.

אני לא מתחברת לסיפורים האלה, הם לא שקרנים אבל הפרשנות שלהם לחוויה לא בהכרח אמת.

בעלת האוב של שרול העלתה את שמואל והוא נראה לה כאדם. נשמה רוחנית שהחיים קלטו אותה בדרכם שלהם.

כנ"ל לחזיונות של הנביאים.

כמו שכבר הבאתי מהרמב"ן, כל זמן שיש לגוף לאדם החווה אז זה יעבור דרך הרשמים האלה. מה גם שאולי אין הכי נמי הנשמות והעולם שלהן דומה לעולם החומרי באיזה אופן, כמו שאפלטון הציע שהעולם הוא צל של עולם האידאות. מה זה אימר על האידאות? איך הן נראות?

ייתכן והתיאור של האדם הוא מהירהורי ליבו, מעורבב בהזיות וכדומה - אבל העירעור לא יכול לבוא מצורת התיאורים.

שהעולם הבא מאוד קרוב (לא פיסית, אבל אני לא י ודעת להסביר איך) לעולם שלנו.

אבל הוא הרבה הרבה הרבה......יותר עמוק . אמיתי. מוחשי (כן!). הוא נוגע בעולם

שלנו איךשהוא וגם דומה לו, אבל אחרת.

לא לנסות לדחוק אותי לפינה, בבקשה, כי אני לא יודעת להסביר.

נזכרת שפעם ראיתי פלקט: מה שיותר גבוה, יותר עמוק.

וטיפ לחיים: לברוח מפלקטים. אלה סיסמאות שנותנות תחושה של חוכמה מיסתורית, ומצמצמות את החשיבה.

לא מדובר בסרטון הזה בכלל על חווית סף המוות בכלל.

מדובר על משהו חמור יותר שיתכן ואסור מבחינת היהדות ומיתתו בחנק, צריך עיון.

תלמד מה שאתה אוהב ורןצה

פרנסה זה משמיים

אבל בעבודה שאתה אוהב ונהנה יש יותר ברכה

תהנה כמה שאתה יכול

אל תדחה חלומות כי אחר כך לא תמיד יהיה לך זמן ואפשרות להגשים...

ואם אתה לא יודע זה הזמן לברר אותם.

ואם אין לך יכולת אז תתחיל להגשים אותם בקטן

כל פעם

נגיד דוגמא אני רוצה להיות אמנית קרמיה

אבל אין לי כרגע זמן או אפשרות לנסוע ללמוד מקצועי

אז אני אתחיל עם סדנה קטנה באזור שלי  ואז בהמשך אלמד מקצועי

אני רוצה לטייל בחול מסביב לעולם

אין לי מספיק כסף

אז אתחיל בטיול אחד

או קודם פה בארץ אם לא טיילתי בה כבר

וכו וכו יש אפשרות לתת מלא דוגמאות.

אה ואל תוותר על עצמך בשביל אחרים

אתה יכןל להתפשר או לעזור

אבל אתה הכי חשוב

כי אנשים מתחלפים לנו בחיים בקצב מהיר הם לא שווים שתוותר על עצמך אם גם ככה הם הולכים.

אה ואם קשה לך מותר לך לקחת הפסקה מהכל אבל בתנאי שאתה ממשיך

מותר לך שיהיה קשה ומותר לך לעצור  והאמת שלפעמים זה ממולץ מדי פעם בטוח השגרה איך אני עכשיו האם אני בסדר? מאושר?

האם זה מקדם אותי לעבר החלומות והעתיד שלי?

 ) לגביי לימודים כן זה סבל אבל שווה כי בסוף 

תעשה מה שאתה אוהב אבל תמצא באמת מקצוע שכם תוך גדי למידה תהנה(
 

הקשבה עצמית

מודעות עצמית

ולהיות במקום שלך ולא בריצוי של אחרים.

אם אתה מסכים להרחיב קצת איך מגיעים לזה, 
אני אשמח, תודה ממש.

מקלדת של מחשב זה אחלה. גם עט ונייר. גם זמן שבו אתה מדבר בחופשיות עם הבורא או עם אדם שלא נמצא לידך אבל אתה מדמיין שהוא שם. זה לא  כל כך משנה מה אתה עושה, העיקר זה להוריד את המחסום של היום יום ולנסות להבין באמת איך  הדברים אצלך עובדים ומה גורם לך להתקדם או מכשיל אותך.

– לא לקנות רכב לפני שמתארגנים על עבודה יציבה ומשכורת טובה

– לא להיכנס לשום חובות חוץ ממשכנתא

– ללמוד לבשל כן גם אם זה לוקח זמן

– לא התחתנת עם אף מעסיק אם רע לך תעזוב אלא אם כן אתה מרוויח יותר ממה שאתה מפסיד

– יש עבודות טובות וכיפיות

– עדיף להרוויח פחות וליהנות יותר בגבולות הסביר

– עדיף מקצוע כיפי יותר מאשר משהו שאתה לא אוהב בגבולות הסביר

– לקחת חופשים לעשות כיף שימותו כל השאר

אני זוכר שכבר שדיברתי איתך פה על החיים שאתה חווה כחתול זמני,
אז אני יכול להגיד לך שזה נשמע הרבה עצות בסגנון כזה.

זה עצות מאוד חשובות, אבל נשמע לי שהם רק טיפים לחיים,
ובשבילי חסר פה קצת משהו יותר עמוק לחיים מאשר כסף וכיף...

אלה פשוט מקומות שנפלתי בהם חזק וחבל שלא ייעצו לי (או שלפחות לא הפנמתי את העצות) מראש. אולי חוץ מהקטע של הרכב (אין לי רישיון ולא מתכוון להוציא).

איזה סגנון עצות היית רוצה?

העצה הכי טובה שאני חי לפיה היא לחיות את החיים שלי בדיוק כפי שאני רוצה. לבנות עולם משלי בדיוק לפי הסגנון שמוצא חן בעיניי.

לחיות את החיים בדרך שאני רוצה, זה באמת חשוב מאוד. תודה

שהאדם מצווה להידמות לבוראו,

וכשם שהקב"ה ברא את העולם, כך האדם עצמו צריך לברוא עולם (בעזרת התורה ויכולותיו האישיות)

מתי שהוא....לחתור ולהשקיע באיזון הנכון בין הגשמיות לרוחניות,

לזכור תמיד את המטרה, כיהודים.

– עדיף להרוויח פחות וליהנות יותר בגבולות הסביר

בעבר יצא לי לקרוא כתבה על אנשים שמעדיפים לחיות בדרך חיים הזאת, והאמת שאהבתי ממש.

גם מי שמרוויח הרבה ועובד מעט יחסית- עדיין יכול לעבוד פחות

ככל שמשקיעים יותר בקריירה בין אם ברמה של יותר שעות נוספות / זמינות אחרי שעות העבודה / כו' (או לחילופין לימודים השתלמויות) ככה לרוב מטפסים בסולם

ודי קל להגיע למצב של יותר מדי עבודה ביחס לרמת ההשתכרות שבאמת נדרשת ככה שה"פינוק" עולה בזמן ובבריאות יותר ממה שהוא שווה

לא באמת משנות חיים

רק שינוי- שיפור עצמי פנימי ויישום שלו

שיפור עצמי משיגים ע"י

ניסוי וטעייה

התבוננות/ הקשבה עצמית וסביבתית

אומץ

לקיחת אחריות 

הדרכה שהייתם נותנים.
נראלי שזה גם מה שהתכוונתי,
וענית על זה יפה, תודה

את יכולת ניהול הרגשות, דחיית סיפוקים.

לקחת את החיים ברצינות, להשקיע ולהתמיד. אבל לא לשכוח לרגע לכייף ולשמוח בכל הטוב שיש לנו.

ולקבל את מה שה' שולח לנו באהבה(:

במדדים רחבים ותנצל את הריבית דריבית.

תלמד מקצוע שיפרס אותך ולא תחביב יקר שיקטלג אותך כחכם.

בכל מה שנוגע לדייטים, תלך יד ביד עם ה', הוא יכוון אותך.

אפילו בתחום זניח כלשהו, כי לניירת יש משמעות אצל הרבה מעסיקים, בדגש על המגזר הציבורי.

וגם לשמור על הבריאות - בכל מקרה, החל מגיל 35 פחות או יותר, הגוף מתחיל להישבר, ולקראת גיל 40 מרבית האנשים יסבלו מבעיה כרונית אחת לפחות. אז למה להעמיס?

נ. ב. תתחתנו בגיל מוקדם, בגבולות הסביר. לקראת גיל 50 עדיף להיות הורה לבני 20+ ולהשקיע בעצמך (ע"ע מצב הבריאות) מאשר להמשיך ולהתרוצץ עם הילדוד'ס.

שזה מעט מאוד משרות במדינה ששואפת לקפיטליזם.

דווקא את זה הייתי מייעץ לא ללכת כי רוב האקדמיה היא בזבוז זמן וכסף בשוק החופשי למעט תחומים מאוד מסויימים STEM, משפטים וראיית חשבון, זה בגדול.

הוראה ורפואה ופרה רפואה גם כן אבל הם מכוונים למגזר הציבורי.

רוב רובה של האקדמיה מיותרת ואנשים כדי להתפרנס עדיף שילמדו אשכרה מקצוע מעשי.

שפותחת דלתות נוספות. אותו בעל מקצוע מעשי יכול לחוות פיטורין/למאוס במקצוע, ואז התואר שבידיו יאפשר לו להוציא תעודת הוראה, לעשות הסבה וגם להתברג אל תוך המגזר הציבורי שעדיין מונה מאות אלפי עובדים.

כאשר פסיכולוג עובר מסכת עינויים של 9 שנים לפחות (אם הוא מתקתק שני תארים ומתאם והתמחות לא כולל פסיכומטרי) כדי להרוויח פחות מאינסטלטור או שליח וולט הוא ישאל כמה פעמים בחייו האם זה היה שווה את זה? להתחיל עשור לתוך הקריירה ולהפסיד חצי מהפנסיה שהיתה יכולה להיות לו כשליח וולט בגללל אפקט הריבית דריבית, הוא צריך להיות פסיכולוג עם סופר אמביציות  ותודעת שליחות מטורפת כדי לענות כן.

אני לא נגד האקדמיה אבל חוגים שלמים ומחלות הפכו מיותרים לחלוטין, מתי בפעם האחרונה ראית מודעת דרושים שמחפשים בעל תואר במנהל עסקים תואר ראשון? ועדיין זה אחד התארים הראשונים הכי נחשקים בשוק, למה? אילון מאסק אמר שסוחרי סמים מבינים במנהל עסקים יותר מ95 אחוז מהמרצים למנע"ס.

מסגר או מעליתן קודם כל לא יפטרו אותו כל כך מהר כי השוק לא מוצף במסגרים ומעליתנים מה שאין כן בבעלי תארים מיותרים וגם אם יפטרו אותו הם ימצאו עבודה חדשה תוך זמן מאוד מאוד קצר.

ואם ימאס במקצוע תמיד אפשר לעשות הסבה, לא חייבים תואר בעבור זה.

בגדול אני מסכים איתך שתואר הוא כמו ביטוח, אבל כמו ביטוח של מכונית חדשה מהמפעל, אתה מקבל ביטוח על השנה הראשונה אבל אתה מפסיד 60 אחוז מהערך של המכונית תוך 4 שנים, זה ביטוח שממש כדאי לא לקבל אותו, אתה חושק במכונית חדשה אין בעיה אבל יש לזה מחיר, אל תצא פראייר, להיות בעל תואר מיותר זה להיות פראייר ברמה מטורפת.

לצבור חוויות, משמעויות וגם כאלה שהן סתם לכיף.

לא להתרגש מנפילות ומדברים, ללמוד לקום להתנער ולהמשיך הלאה.

אף אחד לא חי את החיים בשבילך, תבחר ותלך לאן שהלב והראש גם יחד מושכים.

וואו.

בהמרת המתח הדרמטי בשעמום קיומי

​בגרוויטציה רגילה, דוקים הוא משחק של עצבים מתוחים, נשימה עצורה ואצבעות רועדות. בגרוויטציה אפס, המשחק הופך רשמית לדבר הקל ביותר ביקום כולו.

​אפס אחוזי פסילה: אתה יכול לגשת לדוק הצהוב, להעיף אותו עם האגודל, לתפוס אותו בשיניים או לעשות איתו ג'אגלינג. מכיוון ששאר הדוקים נמצאים כעת במרחק של שלושה מטרים ממנו ונעים לכיוון המטבח, אין שום דרך פיזית להיפסל.

​

ניצחון מובטח: המשחק מוגדר כהצלחה מוחלטת ב-100% מהמקרים. אתה תמיד מנצח. הבעיה היא, שברגע שאתה מבין שאתה לא יכול להפסיד, אתה נאלץ להתמודד עם העובדה שאתה פשוט אדם בוגר שרודף אחרי חתיכות פלסטיק צבעוניות שצפות בחלל.

לאסטרונאוטים בתחנת החלל הבינלאומית.. 😃
 

בינתיים יש תיעוד של משחקים אחרים בתנאי חוסר גרוויטציה…

Gemini אומר:
 

למרות שלוח הזמנים של האסטרונאוטים בתחנת החלל הבינלאומית (ISS) עמוס ומחושב בדיוק של דקות, יש להם גם זמן פנוי (בעיקר בסופי שבוע ובערבים). פסיכולוגים של נאס"א מעודדים אותם מאוד לשחק, שכן משחקים קבוצתיים חיוניים לשמירה על בריאותם המנטלית, הפגת השעמום וחיזוק הגיבוש החברתי.

התנאים הייחודיים של חוסר כבידה (מיקרו-כבידה) שינו לחלוטין את הדרך שבה הם משחקים, והובילו לכמה המצאות ומשחקים מרתקים:

## 1. משחקי קופסה (בגרסת החלל)

משחקי קופסה רגילים הם סכנה בחלל – חייל שנופל או קובייה שנזרקת עלולים לרחף לתוך מערכות אוורור או מכשירים רגישים. לכן, המשחקים עברו התאמה מיוחדת:

* **שחמט חלל:** משחק השחמט פופולרי מאוד בתחנה (במיוחד בקרב הקוסמונאוטים הרוסים). לוחות השחמט בחלל אינם מגנטיים (כדי לא להפריע למערכות האלקטרוניות בתחנה), אלא משתמשים ב**ולקרו (צמדן)**. כל כלי וכל משבצת מצוידים בולקרו כדי שהכלים יישארו במקומם. בעבר אף נערכו משחקי שחמט היסטוריים בין אסטרונאוטים בחלל לבין אנשים על כדור הארץ.

* **סקרבל (Scrabble):** האסטרונאוט הקנדי המפורסם כריס הדפילד לקח איתו גרסת נסיעות של סקרבל. גם כאן, כל אות קטנה הוצמדה ללוח באמצעות ולקרו. הדפילד סיפר שאם אות אחת הייתה מתעופפת, לרוב היו מוצאים אותה בסופו של דבר במסנני האוויר של התחנה.

## 2. משחקי וידאו

מכשירים אלקטרוניים קטנים וקלים הם אידיאליים לחלל:

* **טטריס ו-Game Boy:** בשנת 1993, הקוסמונאוט אלכסנדר סרברוב לקח איתו מכשיר גיים בוי ומשחק טטריס לתחנת החלל "מיר" (קדם-תחנת החלל הבינלאומית). בכך הוא הפך לאדם הראשון ששיחק במשחק וידאו בחלל. הגיים בוי הזה נמכר מאוחר יותר במכירה פומבית בלמעלה מ-1,200 דולר.

* **StarCraft:** האסטרונאוט דניאל בארי לקח איתו עותק של משחק האסטרטגיה המפורסם *StarCraft* לתחנה בשנת 1999, וסיפר שזו הייתה דרך נהדרת עבורו להתחבר למשפחתו שנשארה מאחור.

* **מציאות רבודה (AR):** בשנים האחרונות נאס"א שלחה לתחנה משקפי *HoloLens* של מיקרוסופט (לצרכי עבודה). האסטרונאוטים ניצלו אותם גם כדי לשחק במשחקי מציאות רבודה כמו *RoboRaid*, שבו הם "יורים" בלייזרים על חייזרים וירטואליים שפורצים מקירות התחנה האמיתיים.

## 3. ספורט ומשחקים פיזיים מומצאים

החלק המאושר ביותר של הפנאי מוקדש לניצול חוסר הכבידה כדי להמציא משחקים שאי אפשר לשחק בכדור הארץ:

* **"חץ וקשת" ודרטס חלל:** כריס הדפילד המציא גרסת דארטס (חיצים) בטוחה לחלל (שכן חיצים חדים מסוכנים מדי). הוא בנה חץ באמצעות סוללת מצלמה כבדה כראש, אזיקונים כגוף החץ, ונייר כנפיים. החיצים הללו ריחפו באטיות ובאלגנטיות מקצה אחד של הקבינה לקצה השני.

* **אולימפיאדת החלל:** בעת שנערכו משחקים אולימפיים בכדור הארץ, האסטרונאוטים קיימו "אולימפיאדת חלל" משלהם. אחד המשחקים הפופולריים היה **"כדור ללא ידיים"** (No-hand ball) – האסטרונאוטים היו צריכים להעביר כדור פינג-פונג מצד לצד או דרך חישוקים, אך ורק באמצעות נשיפת אוויר מהפה, מבלי לגעת בו בידיים.

* **בייסבול וכדורגל לשחקן בודד:** האסטרונאוט היפני סאטושי פורוקאווה הדגים כיצד בחוסר כבידה אפשר לשחק בייסבול לבד – הוא חבט בכדור עם מחבט, ואז ריחף במהירות עצומה לקצה השני של החדר כדי לתפוס את הכדור שהוא עצמו חבט בו.

> **בונוס היסטורי:** המשחק הפיזי הראשון מחוץ לכדור הארץ לא היה בתחנת החלל, אלא על הירח! ב-1971, האסטרונאוט אלן שפרד (במשימת אפולו 14) הבריח איתו ראש של מחבט גולף ושני כדורים, חבר אותם לכלי איסוף דגימות, וחבט בכדורי גולף על פני הירח. בשל כוח המשיכה החלש, הכדורים עפו למרחק של מאות מטרים.

>

במידה והייתם יודעים שהם יקשיבו לכם, ומה שתגידו יכול לשנות להם את החיים.

אפשר לפתוח כזה ואז תגידי בו את מה שאת חושבת

(אני לא ממליץ לאף אחד להשקיע בהווה, רק אומר מה היה קורה אם הייתי משקיע בגיל 20... זה כמובן לא אומר שגם היום ההשקעה תשתלם)

האם הייתי ממשיכה להחזיק עד אמצע 2024? לא בטוח בכלל

ובכל מקרה, אם היית נכנסת לפני 13 שנה, אז היית ברווח עצום וחסר פרופורציות, לא משנה מתי בשנים האחרונות היית יוצאת... 

החלק שקשוח וצריך להאמין שזה שווה את זה, לא כזה עולה. זה קל

וכן, לקנות לפני 13 שנה כנראה היה צעד חכם

איפשהו לפני המסיבת סיום של כיתה ו', הייתי צריכה לקנות קצת ביטקוין.

צודק. מה חשבתי לעצמי

אנבידיה הרבה יותר

בשנת 2010 לצורך העניין, ביטקוין אחד היה שווה פחות מחצי דולר. אפילו פחות ב40 סנט.

היום, עם שווי של 64 אלף דולר, הוא גדל פי 160,000

זה כמובן תלוי באיזה יום מדויק בשנה אתה מסתכל, אבל זה הסדר גודל.

מניית טסלה הייתה שווה אז כ-1.3 דולר, היום 400 דולר, כלומר בערך פי 300.

160,000 זה הרבה יותר מ-300. זה 533 פעמים 300.

כלומר אם היית משקיע חצי מהכסף בביטקוין וחצי בטסלה, החצי של הביטקוין היה שווה היום פי 533 לעומת החצי של הטסלה, שכבר מזמן לא היה שווה חצי מההשקעה אלא שברירי אחוזים מההשקעה שלך מרוב שהביטקוין גדל בטירוף. 

את טסלה הכירו כבר בשנת 2010, כנ"ל את אנבדיה

אתה הכרת את ביטקוין בשנת 2010? 

אני אישית לא, לכן בכלל לא היה לי התלבטות האם להשקיע בו או לא

לניהול פורום שכיום נטוש

להיכנס עמוק, לרבדים הנוגעים בחיים. בכללי וגם של היום.

הקישור מוביל לדיון בפורום של ערוץ 7 שכותרתו **"מחפשת סלוגן/ מיתוג/ קונספט לטיול צוות מורות"**. בפוסט הפותח המשתמשת מבקשת רעיונות למיתוג או סלוגן לטיול צוות מורות, עם חיבור לנושאים של **גאולה, צמיחה וחינוך**. ([ערוץ 7][1])

אם המטרה היא למצוא רעיונות למיתוג כזה, הנה כמה כיוונים אפשריים:

* **מצמיחות גאולה**

* **צועדות אל האור**

* **מחנכות עתיד, בונות תקווה**

* **זרעי חינוך – פריחת גאולה**

* **בדרך לצמיחה משותפת**

* **מאירות את הדרך**

* **מחיבור לצמיחה**

* **משורשים של אמונה לפירות של עשייה**

* **גאולה מתחילה בחינוך**

* **יחד מצמיחות דור של אור**

אם תספר/י:

* גיל התלמידות,

* אופי הצוות (יסודי/תיכון/אולפנה וכו'),

* האם הטיול הוא יום גיבוש, סיכום שנה או פתיחת שנה,

* והאם רוצים סגנון רציני, מרגש או קליל,

אפשר להציע סלוגנים וקונספטים ממוקדים יותר.

[1]: מחפשת סלוגן/ מיתוג/ קונספט לטיול צוות מורות - צעירים מעל עשרים "מחפשת סלוגן/ מיתוג/ קונספט לטיול צוות מורות | ערוץ 7"

דכדוך וחרדה זה סיבה לעשות עבודה אבל זה לא מוריד את הערך שלך או משהו כזה.

מה עומד ביסוד התחושה הזאת?

– אם יש לך מחשבות לא מאורגנות, אז אוקיי, שיחה זאת אחת מיני דרכים רבות לסדר אותן (ובכלל, לא כל המחשבות צריכות סידור, לפעמים עדיף פשוט לתת לעצמך לחיות את ההווה).

– אם זה כדי ש"יבינו אותך", מה בעצם נותנת העובדה ש"מבינים אותך"? יש בזה תועלת מטפיזית, מעבר למה שאתה מייחס סובייקטיבית לעובדה הזאת?

– אם זאת תחושת בדידות, האין משהו אחר, כיפי, שתוכל לעשות כדי למלא את החלל הריק?

קראתי פעם בספר של פסיכיאטר נחשב שחלק גדול מהחוסן שלנו הוא היכולת ליצור מעין "הורה פנימי" או "מדריך פנימי" או איך שלא תרצה לקרוא לזה. בן־זוג פנימי. קבוצת מעודדות פנימית. לא ממש כדמות, אלא כפונקציה שדוחפת אותך, נותנת לך כוחות, אתה יכול לדבר איתה (יענו, לא במובן של חבר דמיוני, אלא פונקציה פנימית בתוכך שמסוגלת לנתח – גם לאו דווקא לנתח, אלא יותר כמו "לסדר" את עולמך הרגשי).

זה נושא שהזכיר אותו בדרך אגב בהקשר של הפרעת אישיות גבולית כמדומני כך שלא היה שם הסבר אבל בגדול אפשר לגשת לזה מכמה כיוונים שונים.

במסגרת הכללית, האדם הוא כמו חֶברה בע"מ קטנה. כשהוא נולד, אין לו מושג מכלום וכל הפונקציות שלו הן במיקור חוץ (חום ביטחון מזון היגיינה תשומת לב צרכים רגשיים). בהדרגה ככל שאדם צובר ניסיון בחיים ככה הוא יכול לבצע יותר ויותר פונקציות לבד, עד שהוא מגיע לאיזשהו אקוויליבריום מסוים שבו הדברים "עובדים" (גם אם לא בהכרח באופן אופטימלי).

אז נניח אקוויליבריום לא אופטימלי: בן־אדם חי לבד אבל לא יודע לנקות ולא יודע לבשל. זה אומר שאו שהוא חי רעב בזבל, או שהוא מבזבז המון כסף על שירותי משק בית + אוכל בחוץ (=מיקור חוץ). אלא שאוכל בחוץ יכול להיות יקר ולא תמיד זמין. ולפעמים המנקה מבטלת. אז אם בשלב מסוים נמאס לו הוא פותח את ספר ההוראות של המטאטא ומתחיל לטאטא. וגם לומד איך מכינים חביתה בסיסית. כן זה קשה ומטורף אבל אנשים עושים את זה מי היה מאמין. ככה זה גם בהרבה חברות, בתור התחלה קונים כל־מיני שירותים במיקור חוץ עד שזה נהיה יקר ולא משתלם וכבר יותר קל להכניס את הידע הזה לתוך החברה ו"לעשות זאת בעצמך".

היות ורבים צרכי האדם, לכל אחד יש איזה עניין שמצריך דגש מיוחד. למשל יש אנשים שמאוד קשה להם לקבל החלטות. אז או שהם יכולים "להתעלק" על מישהו החלטי (אם זה עובד זה עובד אין לי בעיה, אבל אם זה לא עובד אז...) או להתחיל להעסיק בתוך המוח שלהם "יועץ אסטרטגי פנימי". פשוט ללמוד לקבל החלטות.

או מישהו אחר שמאוד סובל משעמום. אז אפשר להציק בלי הפסקה לחברה הכי טובה... או להקים מערכת בידור פנימית אצלך בתוך הראש! זה הרעיון. וברגע שיש לך כל הכוחות הנפלאים האלה, ממילא אתה חושש פחות כי אתה יכול לעשות הכל ולהתגבר על הכל.

זה נשמע כמו פסיכולוגיה בשקל אבל האמת לא ממש רציני קראתי על זה וגם דיברתי על זה עם אנשי מקצוע בשיחות מטא והתלהבו מזה מאוד.

אז ראשית תתחיל מלשאול את עצמך: איזה איש מקצוע פנימי הייתי צריך? או מה הייתי רוצה לדעת לעשות? הזכרת לצורך העניין חרדה, דע לך, יש הרבה מאוד דברים שאפשר לעשות עם חרדה – אם בהקשר של מיינדפולנס/קרקוע/תרגילים פיזיים/קוגנטיבי. נושא שנחקר המון. לא הכל בהכרח עובד מושלם, אבל למה לא לנסות לחקור את הנושא? מה עוזר לחרדה? במקום שתהיה תלוי לחלוטין בחסדי מישהו שיצטרך "להכיל" אותך ולהקשיב לך כו' למה לא תכיל את עצמך? או בנושא של קבלת החלטות: לקפוץ למים, לפתח כל־מיני כלים שעוזרים לקבל החלטות (רשימת בעד ונגד ו־CUTOFF או דברים בסגנון), או בנושא של בדידות: להיות אתה החבר הכי טוב שלך.

בקיצור תחשוב לגבי זה אני לא יכול לומר לך בדיוק מה אתה צריך או איך בדיוק תיראה הפונקציה של "החבר הפנימי" אצלך אישית אבל חושבני שזה כיוון פצצה.

אבל תודה בכל אופן.

התגובות שלך נוטות להחכים (או לפחות לתת תחושה כזו).

כן ידוע שתגובותיי נכתבות בחכמה חתולית זמנית מופלאה (או לפחות נותנות תחושה כזאת).

מה יקרה כשייגמר הזמן. מה אז יעשה החתול? או למה הוא ייהפך...

אבל עזוב.. אסור לנצל"ש שירשורים של אחרים.

חתולים אחרי שהם מגיעים לגיל מופלג הזנב שלהם מתפצל לשניים והם הופכים לנֶקוֹמַטַה.

Nekomata - Wikipedia

בלי קשר לפותח השרשור מרגישה שזו זעקה שמבקשת להיזעק, ולי יש עכשיו מילים עבורה אז מניחה אותן פה :

למה צריך מישהו?

בהכי פשוט - כי ככה.

וביותר מילים - כי ככה העולם בנוי.

העולם בכללותו, בטבעו, בנוי על מערכות יחסים (בין אם מערכות גומלין הדדיות, טפיליות או במערכות אחרות).

גם היצורים הכי סוליסטיים בעולם, גם בעולם הצומח וגם בעולם החי, מנהלים מערכת יחסים עם יצורים אחרים בסביבתם.

מייצרים תקשורת מסויימת, בפרט עם בני מינם.

ואם הם כך...

על אחת כמה וכמה בני אדם.

בני אדם בנויים לחיות בסביבה של חברה וקהילה כזו שמאפשרת תמיכה ועזרה הדדית.

ועם כמה שאפשר למצוא מיליון סיבות למה אנחנו לא באמת זקוקים למישהו, ושיש פתרונות אחרים, בפועל בחיים עצמם אנחנו לא בנויים ללבד הזה לאורך זמן.

לא אני אמרתי, התורה מלמדת אותנו.

הרבה מאוד מהמצוות שאנחנו לומדים עליהן בתורה ומבקשים לקיים בחיינו, נוגעות לבין אדם לחברו ולדרך לייצר חיי חברה וקהילה תקינים ובריאים, מחברים ומחוברים לנשמה שלנו, הפרטית והכללית.

הן נוגעות ומלמדות אותנו לגבי ההיבטים הרגישים והעדינים ביותר במרקם החיים המורכב, מתוך תשומת הלב לפרטים השונים שמרכיבים את הכלל. ואת זה לומדים גם מהנהגותיהם של אבותינו ומנהיגינו לאורך הדורות.

הבחינה של לא טוב היות האדם לבדו, היא בסיס ויסוד לא רק בהיבט הזוגי, אלא גם בהיבט החברתי העמוק.

להתהלך בעולם תקופות ארוכות בתחושה של אין עם מי לדבר, אין מי שיקשיב... זה נורא.

קשר עם אדם קרוב שנמצא שם, פשוט נמצא שם גם אם אין לו דברים חכמים מדי לומר, זה צורך בסיסי.

שכשרוצים לשתף במשהו שמח או סתמי, או לפרוק מהלב, יש מי שנמצא שם לשמוע ולאסוף, ולחזק... והוא עושה את זה מהלב (ולא צריך לשלם ולפנות זמן ביומן כדי שזה יקרה).

שכשרוצים לחלוק זמן איכות שנותן כח וממלא, יש עם מי לתכנן ולעשות וליהנות.

וזה הרבה לפני שבכלל מגיעים לניתוחים פסיכולוגיים, טיפולים, בניית חוסן פנימי, תקשורת מיטיבה של ההורה עם הילד הפנימי ודומיהם.

כי זה הרבה לפני ה'תבינו'.

זה עוד ברמת ה'תראו'.

פשוט תראו אותי, במובן הכי פשוט ובמובן הכי עמוק.

אי אפשר לאמוד בכלל את הערך של חברות אמת נוכחת בחיים של האדם וכמה זה בפשטות נותן חיים.

יש לנו כח לתת חיים בהתעניינות פשוטה וכנה,

אז בואו ניתן חיים!

ולא צריך ללמוד רפואה או פסיכולוגיה בשביל זה...

אלא פשוט להיות שם עם הלב בענווה.

ורק להקשיב ללב שזועק שזה כל מה שהוא צריך עכשיו.

נוכחות והקשבה.

(חשוב לי לומר שאין בדברים שלי כדי להפנות אצבע מאשימה כלפי אי מי, במיוחד לא כלפי כותב התגובה. נעזרתי בתגובה הזו כדי להמשיך לעולם את המילים שביקשו לצאת ולעורר על מה שהתבקש).

אפשר לתת מקום ללב לזעוק את בדידותו כמה שרוצים גם לקבל את המקום הזה באהבה ובהכלה.

השאלה שלי היא האם זה משהו שמזיז קדימה.

אם חברויות אמת משמעותיות וזמינות אכן יכולות לתת מענה הולם, אז למה לא, אם זה עובד זה עובד.

אלא שעל־סמך המצב שמתאר פותח השרשור, מה אפשר לייעץ בכיוון הזה? לפנות לאנשים ברחוב? לעבור על האלפון מבית הספר ולנסות לחדש חברויות נשכחות? לחפש חברים במרשתת? כאילו, אין בעיה, אם זה עובד, זה עובד...

כשהמשאבים האלה אינם זמינים אפשר אכן להיות שקוע במשבר קיומי, אבל חושבני שאין זו גזירת גורל כי אפשר לעשות גם מסע אל הנפש פנימה ולמצוא שם באר מים חיים. אם אין לחם נאכל עוגות.

במקור קראתי את הרעיון ביחס להפרעת אישיות גבולית שזה מצב שבו הצורך לא יודע שובע לכן בלתי־פתיר באמצעים חיצוניים ברמה הגיונית. מה שמצריך שינוי מערכתי. כלומר אם הדרך הזו חסומה אז מנסים משהו אחר. לא באתי לשלול שום גישה או רעיון אחר אלא רק לתת את הכיוון שלי בתקווה שהוא יכול לעזור כחלק ממגוון רעיונות.

///

במאמר מוסגר כחתול זמני איני חברתי במיוחד לכן "פשוט תראו אותי" פשוט לא אינטואיטיבי בשבילי ברמה שזה לא ממש אומר לי כלום. כאילו, אני מבין שלאנשים אחרים זה כן מובן מאליו... אבל זאת דווקא ההזדמנות שלי לנצל את מקומי המוזר כנקודת ארכימדס להציע מבט שונה גם אם הוא קצת מתכתי ופרגמטי מהמצופה.

הכתיבה שלי נבעה ממקום אחר, ולא ממקום שמבקש לתת עצה או פתרון מעשי. אם הייתי רוצה להשיא עצה הייתי עושה את זה באופן מכוון ומדוייק לשואל, ובמרחב שמאפשר לו להרגיש בנח לשתף באמת מה שיושב על הלב ולא בפורום ציבורי.

הכתיבה שלי באה לעורר אותנו להיות יותר ברגישות ותשומת לב שכשפוגשים אדם שזועק אני צריך מישהו אנושי שיהיה בנוכחות, לחפש את הדרך איך להיות עבורו באופן שייטיב איתו באמת, כמו שהוא צריך.

לא כמו שאנחנו חושבים שהוא צריך להתמודד בלעדינו.

ובמחילה מראש, אני לא אכנס לניתוחים לגבי כל העניינים שהבאת, למרות שיש לי מה לומר, מהסיבה הפשוטה שזה לא העניין שלי כרגע.

העניין שלי הוא לומר שמעבר לכל הניתוחים והכלים הנפלאים שיכולים להיות בעולם לתמיכה אישית ופנימית במצבים שונים, והם אכן יכולים להיות משמעותיים ותומכים, בנקודת היסוד יש לכולנו לב ורגש וצורך אנושי... ושנזכור את זה.

כחתול זמני אני מציג צד מסוים

צד אחד זה שאנחנו צריכים להיות מדוייקים. ולא "תלויים" בצד השני. שיש לנו ביטחון עצמי ועמידה בעולם.

והצד השני - אדם באמת נולד רוצה וצריך את החברה שלו, וההתפתחות הרגשית שלנו היא דרך מערכות יחסים. ופה כתבת את זה מאוד מאוד יפה וטוב בהרבה ממני.

והאמת היא שאנחנו מטיילים בין שניהם. מצד אחד לרצות בת זוג, מצד שני לא להיות תלוי בה ולא להתרסק רגשית אם היא מרגישה רע.

מצד אחד לרצות חברים, מצד שני להציב להם גבול כשהם נהיים מנצלים ולדעת להרגיש ולנווט מה טוב לי ומה לא.

מצד אחד להיות "ילד טוב" להורים. ומצד שני לא לאבד את עצמי בריצוי שלהם. להציב להם גבולות ולזכור שכיבוד אב זה משל אב.

@אילת השחר  התגובה שלך פה הייתה מטורפת בדיוק שלה. אני תמיד אכתוב שיש שני צדדים בגלל שבאמת יש שני צדדים ובגלל הרקע שלי שחייב לשים דגש על הצד המנוגד. אבל לפני כן - וואו.

כדאי למצוא מטפל

זה בהחלט מקל שיש את מי לשתף אבל לא פותר בכלל את הבעיה

בעיקר הכוונה הדרכה וגם אוזן קשבת.

אני חושבת שכל עוד תולים את ה"הצלה" שלנו במישהו אחר, אנחנו אומללים.

חבר קרוב זה מנחם, אבל הוא לא יכול להיות הצלה, גם לא בן זוג.

גם כמה כובד זה מפיל עליהם, להציל אותנו.

לכן יש מטפלים, שגם הם לא יצילו אותך אבל ידעו להדריך אותך איך לעזור לעצמך.

בין השאר, יכולת הדיבור, ניתנה לנו גם בשל כך;

לענ"ד, שלושת התשובות נכונות. זה תלוי גם באדם, עד כמה יש לו אותו עצמו בפנימיותו.

ואפילו אם כן, כל אדם זקוק למישהו שיוכל להשיח את ליבו לפניו. אני חושבת.

תלוי גם בנסיבות, במה האדם עבר וכו'.

גם באישיות שלו, אולי. יש אנשים סגורים יותר שמיטיבים או לא), להתמודד עם

רגשות וסיטואציות שונות בעצמם, ושאין או לא יכולים להרגיש שיש להם צורך

במישהו נוסף.

וכמובן, אפשר לכתוב לעצמך ולנסות להבהיר לעצמך למה וממה החרדה וכו'.

אבל ללא אדם אמין וקרוב שאפשר לבטוח בו, זה קשה, לרוב בני האדם,

נדמה לי.

אין כמו חבר/ה טובים שמכילים ויודעים גם לתת כיוון מחשבה קצת

שונה.. אבל העיקר הוא עצם ההקשבה; יש מישהו שאכפת לו ממני,

שמכיר אותי, שלא ישפוט אותי, שיקבל אותי כמות שאני.

ואולי זה מצריך כוח פנימי וחוסן פנימי ומשמעת עצמית רגשית

חזקה מאוד, כי להיות יכולים להסתדר לבד.

מה עם לשוחח עם השם? לא יכול יותר, אני חרד, אני בודד,

עזור לי..

אין בכלל ספק שהוא יענה, יפנה....צריך רק לנסות להקשיב

ולראות איך הוא עושה זאת.

במאמר מוסגר~  מישהו קרא את "בדד" של חוקר הקוטב

ריצ'רד בירד?

שם הוא הלך להתבודד מתוך בחירה, באי שם, בקוטב

הדרומי (אם איני טועה).

הוא "עבד" על עצמו חזק אבל זה היה...ק ש ה.

ולבסוף נזקק לאנשים. אמנם לא רק בקטע הרגשי,

אבל נזקק. ועוד איך.

חייב למצוא מישהו לדבר איתו. לדעתי.

שנשמע לך רגיש ומתאים לשטוח לפניו את לבך?

בפרטי. בינתיים, עד שתמצא אדם שתוכל לסמוך עליו

ולדבר עמו פנים מול פנים.

אף אחד כאן לא מכיר את אף אחד.  ולמרות

זאת ובעצם, הודות לכך, אנשים מדברים על

נושאים אישיים ורגישים. זה טוב. אולי שווה

לנסות? בינתיים?

כמו לקחת את עצמך לטיול. בחוץ. זה מכניס קצת לפרופורציות.

מה עם נשימות? יש מישהו באינטרנט שמדבר על 4 נשימות

כדי  להרגע. איני זוכרת מיהו. מדען העוסק במדעי המוח נדמה לי.

כדאי לחפש טיפים ועצות בעניין הזה.

וגם לא להיבהל מהחרדה כשהיא מגיעה.  אפשר לקבל

אותה בסבר פנים יפות, בלי להיבהל, ואולי היא תימוג.

אבל אולי,  זה לא במקום לדבר עם מישהו. מקצועי או שמבין ומכיל.

ויכול לשפוך נקודת אור על הרגשות הלא נחמדים האלה.

חרדה/ דכדוך

לא כדאי לחפש אוזן קשבת

אלא פתרון אישי/ מקצועי

ורק בזמן מאוזן יותר

לחפש להיות בסביבה יותר תומכת ומקשיבה

ואז אם יגיעו זמנים קשים

אולי תהיה יותר הקשבה

(וגיפיטי יכול אולי לתת קצת מענה בינתיים)