אחי ועוד אחות שלי 17.5

אחות של גיסי 16

אחות של חבר שלי 15.5

כי בגיל 15.5 גם עם אישור הורים, גם לפני 15 שנה, לא היה ניתן להתחתן ברישום ברבנות.

אני מאמין שהיום היא בערך בת 50-60.

פשוט הזוי ולא ברור לי העניין הזה!!

יש גם אנשים בני 25-30 שלא בוגרים.

אבל בחייך!מה בני 16 מבינים בחיי נישואין על כל המשתמע מכך?

פרנסה?ילדים?התחייבויות?וכו'..וכו'..

אבל תלוי מי

נערים בני 15 היו כבר חיילים מיומנים.

המציאות הרגילה כיום היא שנערים בגיל 17 לא בשלים לחתונה, אבל יש יוצאי דופן, וזה תלוי הרבה גם בחינוך.

ברור שלא מתאים לכל אחד. אבל את לא יכולה להתכחש למציאות.

בס"ד

את עוברת שיעורי כלכלת בית חובה?

הקב"ה מנחית לך מידע לראש?

מבחינת לימוד טכני יש בנות בנות 16 שיודעות יותר טוב ממני לנהל בית...

בתור אחת שאין לה מושג בבישול וניקיון.

בקושי להפעיל מכונת כביסה אני יודעת.

ואני בת 19.

לדעת לנהל בית זה לא עניין של גיל.

את יכולה לדבר על מוכנות נפשית ואז אולי יהיה דיון לגיטימי, אבל לדבר על ניהול בית זה ממש לא קשור לגיל.

לא התכוונתי בישול וניקיון.

זה יודעות גם בנות 10.

אלה כל מה שזה אומר.

תחשבי לבד על ניהול הבית שלך ותביני על מה אני מדברת.

בס"ד

כלכלה זה דבר שלומדים עם החיים, לנהל כסף נכון וכאלה..

אם הילדה אחראית זה סבבה.

[אגב, גם בנושא הזה אין לי שמץ של מושג. שונאת בנקים ולא מבינה בהם כלום.]

עכשיו היא בגיל 40 בערך. עלתה מתימן בשנות ה-90

מאיזה עיר אתם בפרס?

דוברת? 

(: 

בס"ד

לא כ"כ מהר כדאי להאשים אותם.

בעייני זה חוסר אחריות לומר כאלו דברים, הם אנשים בוגרים ממך עם שיקול דעת וניסיון יותר ממך, למה את מרשה לעצמך לומר שזה חוסר אחריות? 

את חושבת שזה בסדר למתוח עליהם ביקורת? אני לא 

זה כמו לתת לבן שלוש לנהוג בטענה שהוא יודע את החוקים או לשים אקדח בידיים של ילדה בת 7 
חוסר אחריות 

במילים אחרות, די לדעות הנחרצות האלו נגד אורח חיים והחלטות בחיים של אנשים אחרים. 

יש המלצה כללית של "18 לחופה", אבל בפועל התחתנו גם בגיל צעיר בהרבה.

"אמר רבא וכן תנא דבי ר' ישמעאל: עד כ' שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה, כיון שהגיע כ' ולא נשא, אומר: תיפח עצמותיו! אמר רב חסדא: האי דעדיפנא מחבראי דנסיבנא בשיתסר, ואי הוה נסיבנא בארביסר הוה אמינא לשטן גירא בעיניך"

כלומר, אני עדיף מחברי בגלל שהתחתנתי בן 16, ואם הייתי מתחתן בן 14 הייתי אומר לשטן "גירא בעיניך"(יש לזה כמה פירושים והמשותף להם, שזה דבר טוב.)

את צריכה להבין שזה מאד מאד לא פשוט... גם אם ההורים מתנגדים לקשר באופן מובהק- הורים לא יכולים בכל מקרה לבוא ולומר אנחנו לא מסכימים לחתונה הזו... דבר ראשון, לרוב הורה לא רוצה למחוק את מערכת היחסים שלו עם ילדו במקרה שהוא יעדיף להתחתן בגיל צעיר בניגוד לדעתו, דבר שני- מערכת יחסים של בחורים ובחורות צעירים אין משמעו דבר שלילי לגמרי. לפעמים יש בקשר הרבה צדדים חיוביים ולבוא ולשבור את הקשר הזה יכול לגרום לנזק עצום נפשי אצל הזוג ודבר שלישי, זה ממש לא הולך כך שברגע שההורה אוסר, הקשר הנפשי נגמר, ויכול לצאת מצב שזוג רוצה להמשיך את הקשר ומגיע למקומות לא טובים בניסיון לחכות לגיל מבוגר יותר ולכן עדיף שהזוג הצעיר כבר יתחתנו צעירים ויגדלו יחד ולא יגיעו למקומות אלו...

בנוסף, גם אני לרוב לא בעד נישואים בגיל צעיר, אך אני רואה שגם לזוגות שנישאים בגיל מבוגר, נכונו אתגרים לא פשוטים ובגרות היא לא תלוית גיל בהכרח, אלא חסינות נפשית, ניסיון ורצון שמגיע מהמקום הנכון לבניית בית. אז נכון, ייתכן שתהיה להם דרך קשה יותר לעבור, אך זה לא בהכרח מביא לגירושין, החיים הם לא שחור לבן...

לי נראה חבל לרוץ לנישואין מראש בגיל צעיר מאד, כי מפסידים חוויות שאי אפשר לחוות בתור רווק/ה...

תווי פנים ילדותיים גם כשזה היה מקובל.

אני התחתנתי עם בעלי כשהייתי בת פחות משבע עשרה (אם אני זוכרת נכון, החוק אז היה שמותר מגיל שבע עשרה.) והוא בן שבע עשרה וקצת.

לא נעזרנו בהורים מאז שהתחתנו, להורים שלי פשוט לא היה לעזור והוא יתום מאם מגיל צעיר.

היום אחרי מעל 20 שנה אני מודה לה' יום יום שזה מה שעשינו, וכן, אני גם היום בפרספקטיבה של 20 שנה + אני חושבת שהיינו מספיק בוגרים בשלב הזה בחיינו כדי להחליט. 

וב"ה אנחנו מגדלים 8 ילדים ברווח ובנחת.

מה אני באה לומר? שאם מתחת גיל 18 נערים לא מספיק בוגרים להתחתן, זו רק אשמת המרובעות של החברה שלנו.

יכול להיות שמה שעברתם ב-17 שנה אחרים לא עברו ב-30 שנה

זה שאתם לא בוגרים ואתם לא מסוגלים לסמוך על אנשים שלא בגיל שלהם זה בעיה שלכם

שאני מסכים עם כל מילה. 

אבל כף זכות על ההורים הם פשוט חושבים שהיום זה כמו פעם. 

נישואין זה עול. נקודה. כמובן שזה כל הדברים היפים והטובים והזוגיות והאחדות והתיקון וכו' וכו'. אבל זה עול. עול של פרנסה ועול של גידול ילדים ועול של ניהול בית.

רוב הבנות , לפני שהן מכניסות את עצמן לזה, מספיקות לחיות כמה שנים שבהן הן עצמאיות, ועושות הרבה מאוד דברים שבתור נשואות הן לא יכולות.

האם בחורה שהתחתנה בגיל 16 ואחרי שנה נולד לה ילד, ועוד ילד, ועוד ילד לא מסתכלת על חברות בנות גילה ולפעמים קצת מקנאה בחופש שלהן? או קצת מרגישה חנוקה? או מרגישה קצת פספוס ותסכול?

אל תענו לי בסגנון "נישואין זה החיים האמיתיים וזה הכי חשוב וכו' וכו" כי גם אני יודעת את הדברים האלה.

אני מדברת על רגשות שעלולים לעלות בלי קשר לאידאולוגיה הגדולה, ועלולים לגרום להרבה תסכול ופגיעה בבחורה ובזוגיות.

יש כאלה שהתחתנו מוקדם ומרגישות החמצה,

הן לא יודעות שבעצם הן לא הפסידו כלום

אני התחתנתי בגיל 25 ואני לא מצטערת על שום דבר שעשיתי ברווקותי. עשיתי המון דברים טובים וחשובים וגם מהנים שבתור נשואה לא יכולתי לעשות אותם.

ומלבד זאת- אם יש תחושה של החמצה זה לא כ"כ משנה מה הן יודעות או לא. תחושה היא תחושה ורגש הוא רגש.

אשריך.

יש מלא דברים שאתה יכול לעשות בתור רווק.

אבל האמת היא שאצל בחורות זה שונה, כי נשים הרבה יותר "כבולות" לבית מאשר גברים, מטבע הדברים. אישה בהריון או מניקה (שזה בערך המצב התמידי של הרבה נשים..) הרבה הרבה יותר מוגבלת מאשר בעלה.

אם ברווקותי עשיתי דברים שבגללם נעדרתי מהבית למשך חודש- אז ברור שעכשיו אני לא יכולה. ועשיתי הרבה כאלה...

וזו עבודת המידות שלנו, בכל תחום

זה לא קשור לנישואין או לרווקות

תמיד מהצד שלנו, יראה לנו יותר אטרקטיבי דוקא הצד השני

וזו עבודה- להיות שלם במה שניתן לנו

היינו בהלם מוחלט , זה לא היה מקובל בכלל.

בסוף התיכון היא כבר ילדה בת.

דעתי האישית - מוקדם מידי, נישואים ומשפחה זה תיק שמכיל הרבה אחריות הרבה ויתור שבגיל מוקדם יכול בקלות להתפרש כתסכול שלא נדבר על הורות בגילאי העשרה....

שאתה הורה בגיל צעיר מידי ההתפתחות האישית שלך נעצרת על כל המשתמע מכך וזה דבר שלא כדאי להקל בו.

http://www.benyehuda.org/kotik/ch3.html

או השייך היה לוקח אותה לא יודע אם זה נכון אבל ככה מספרים אבל זה נראה לי סתם חתונה על הנייר

כיום 16.5.

אני התארסתי בגיל 16 ו11 חודשים

ממה שאני ראיתי בעיניים זה גיל 16

אני שואל זאת כי הרבה דברים בזוגיות, באופי ההתנהלות הזוגית, ביחסים בין בני הזוג, נחשפים ומתגלים רק לאחר תקופה ארוכה שגרים ביחד.

לדעתי הרבה מה שאתה רואה כיום בבית, לטוב ולרע, לא בטוח שתוכל לאבחן בצד השני לפני הנישואים.

למדתי מה לא לעשות

אותו דבר

האם זה דבר שמעיד על הבחור האם את מחפשת שיהיה בבית הערך של גיוס לצבא או שפשוט חונכת לזה? זה הבירור שאת צריכה לעשות על הערך הזה

אם יש לך רגש חזק בנושא וזה מאוד מפריע לך אז זה קריטי לך, אחרת, זה כנראה לא קריטי

אבל באמת מעצבן. תנוח דעתך,גם בנות עושות את זה.

ועל פי רוב גם שוכחות לעדכן את הגיל בכרטיס.

אם אתה מבין שהיא בוגרת ומבינה תתקדם.

מאוד יכול להיות שיש פה משהו

מה שקפץ לי מהפוסט הוא שנראה שאתה קצת בודק אותה דרך רשימת נתונים חיצונית גיל לימודים תכנון קריירה

לפני שבדקת מי היא באמת(:

בסוף, מקצוע או העובדה שהיא כבר התחילה ללמוד לא מעידים בהכרח על בגרות. הייתי מנסה לברר קודם מי היא כאדם מה הערכים שלה מה היא אוהבת , איך היא חושבת ומתנהלת ורק אחר כך מחליטה אם הפער ביניכם באמת משמעותי..

אבל בסוף קשה לברר את כל זה בבירורים שלפני.. לפני אפשר לברר לרוב דברים יותר טכניים, שלפעמים מעידים על בגרות וכו'

או שאני טועה, מוזמנת להאיר את עיניי(:

האם עובד גם הפוך?

אפשר לדון על מה זה בגרות.

ואולי כדאי לפרק את המושג הזה - לדוגמה, האם אתה מדבר על מודעות כלכלית? על יכולת להכיל מורכבויות?

אם אתה יכול לפרק את המושג הזה, אפשר לנסות מראש לברר, וגם בפגישות לדבר על הנושאים האלה.

אבל -

קח בחשבון שבירורים לא בהכרח מציגים תמונה מלאה. כל אחד מכיר מישהו בפן מסוים שלו, ואולי לא מודע ולא מכיר צדדים אחרים.

לגבי פער השנים,

אני לא חושבת שהגיל הכרונולוגי בהכרח מעיד על משהו. לכל אחד מאיתנו יש מסע בחיים, ואנחנו עוברים בתחנות שונות, והאישיות שלנו משתנה בהתאם. יכול להיות מישהי בגיל 19 שעברה מבחינה נפשית הרבה יותר ממך - לא שזה תחרות, אלא שגם לה יש חיים מלאים.

תמיד תפסתי את עצמי כאדם בוגר יחסית לחברות שלי; זה לא מנע ממני לצאת עם אנשים שצעירים ממני בכמה וכמה שנים - וגם אם היה בינינו פער כמו שאתה מתאר, אבל הפוך, לגבי הלימודים. גם מזה לא נבהלתי, כי מה זה כמה שנים של לימודי מקצוע יחסית לחיים שלמים ביחד?

ואולי זה קצת אירוני, אני חושבת שמי שיצאתי איתו עם הפער הגי גדול מעליי - היה אחד המדוייטים הכי פחות בוגרים שלי (לפי ההגדרות שלי), ודווקא עם לא מעט שצעירים ממני ראיתי בגרות גדולה יותר. כמובן שלא כולם, היו גם כאלה שהיו צעירים ממני, וממש לא בוגרים בעיניי - כשהפער שכתבת, כשאני בלימודים והם עוד לא יצאו מהישיבה (כולל לא עשהו עדיין צבא), יחד עם איך שהתרשמתי בפגישה - ראיתי שזה מאוד לא רלוונטי מבחינתי.

בקיצור, לדעתי צריך לבדוק לגופו של אדם. אם שאר הפרטים נשמעים לך טוב, לדעתי כדאי לנסות -

אבל --

רק אם אתה מגיע עם ראש (ולב) פתוח.

אם אתה כבר ירית את החץ ורק רוצה לצייר מסביב את המטרה, עזוב. אתה לא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד. רק אם אתה מוכן לתת הזדמנות אמיתית לבחורה להביא את עצמה, לך על זה. אם אתה לא שלם עם זה, אם כל הזמן יהיה לך ציפור בראש שתגיד לך - היא ילדותית, אינפניטילית וכו' - חבל על הזמן שלכם.

.

ואני זוכר שגם היה לי חשש דומה וראיתי שהיא בוגרת והכל היה סבבה.

תחשוב על זה שהיא אחרי שנתיים שירות,

כמו שהשלב של הצבא מבגר אז ככה גם שירות לאומי, וממש לא פחות בדר"כ.

אתה יכול לשאול בבירורים איפה היא ביחס לרצון להתחתן, אם היא מתכננת ללמוד בקרוב, אם היא בכללי בחורה מקורקעת-מעשית שלוקחת אחריות על עצמה ועל הסביבה.

חוץ מזה, תזכור - יש בזה גם יתרון שהיא צעירה, זה משהו שאפשר מאוד להנות ממנו

זוגות כאלה, אנחנו ביניהם (:

( עם פער של כמעט 5 שנים, אני הייתי בת 19 בחתונה)

בנות בגיל הזה הרבה פעמים כן בוגרות, והרבה מהן גם די סגורות על עצמן.

מה היא עושה שנה הבאה זה משהו שאתה כן יכול לבדוק בבירורים...

קיצור, לא לפסול על הסף

שהתחתנה כשהייתה בת 18

עם בן 24

אפילו תעודת בגרות לא הייתה לה

אבל היא הייתה בוגרת ובשלה

והם התאימו

בגיל 21 יצאתי עם מישהי בת 24, היה הרבה פחות ממה שחשבתי והיא הודתה שגם היא הופתעה.

לראות גם את העומק שלה ולא רק את מה שנראה מבחוץ. הרבה פעמים אישה מבטאת את עצמה דרך רגשות ושם דווקא אפשר להבין מי היא באמת.

(עד גבול מסוים)

אנשים מסגנון מסוים נמשכים לסגנון מסוים ולאו דווקא השקפתי שזה לדעתי החלק הפחות מעניין אלא מצד האופי

וכמובן המוסד מחזק את העניין

אלא שבחורי ישיבה אינם באמת חשופים לעולם המדרשות והאולפנות ולהיפך מלבד שמועות וקווים כלליים מאוד.

לק"י

והאמת שגם בסוף י"ב זה לא תמיד אומר משהו.

לצורך העניין אני למדתי באולפנא אזורית, שהיו בה כל מיני סגנונות. אני הייתי מההכי דתיות שם.

אם מישהו היה בוחן אותי לפי האולפנא, הוא כנראה היה חושב שאני משהו אחר.

לא חושבת שאולפנא או ישיבה תיכונית אומרים הרבה

לא תמיד זה בבחירת הנער/ה ולפעמים השיקול הוא נוחות / לימודים / הקו של ההורים והבית.

גם אחרי תיכון צריך להיזהר עם ההכללות.

מה שכן-

זכותך להגיד סגנון X מעניין אותי ולפנות למוסד שאתה עלול למצוא בנות כאלה או לציין זאת בפני השדכן

(עדיף כמובן לתאר מה קנה אותך במקום הזה ולא רק להגיד מדרשה X מעניינת אותי או מכללה או אוניברסיטה כזו או אחרת)

מעניין אותי כי אני מחפש א' ב' ג'

ככה אתה נותן למי שמשדך אפשרות למצוא את מה שמעניין ומסקרן אותך גם במקומות אחרים שאולי לא היית חושב לחפש.

אני מסכים עם מה שאמרתם אבל לא לגמרי. אני אחדד. אם ניקח כדוגמא את הציבור החרד"לי האם המוסדות שם מעידים על האופי והרמה התורנית או שהם רק מחזקים את זה?

לק"י

עד לגיל 20+

הטובים הולכים ללמוד במקום מסויים, גם בגלל שיקולים שהאלטרנטיבות הרבה פחות טובות.

זה באמת לא מעיד על אורח החיים, הההשקפה, הכיוון הדתי, בגיל 20 ומעלה.

אני יכול להעיד על עצמי שלמדתי בישיבה שנחשבת ממש אשכנזית ואני בכלל בכלל לא כזה. לדעות קדומות בדרך כלל יש שורש באמת, אבל צריך לקחת אותן בערבון מוגבל ולבדוק כל מקרה לגופו.

אני אישית מרגישה שמקום לימודים יכול לתת כיוון מסוים אבל הוא לא באמת מגדיר את האדם.

פגשתי בוגרות של אותה אולפנה או מדרשה שהיו שונות מאוד אחת מהשנייה. בסוף האישיות הערכים וההשקפה נבנים מהרבה דברים לאורך החיים ולא רק מהמקום שבו למדו.

לכן הייתי פחות מתמקדת בשם המוסד ויותר במי שהבחורה היא היום.

לבדוק מוסד תיכוני:

א. מי בוחר את המוסד?

עד כמה זה החלטה שלי, ועד כמה זה החלטה של ההורים שלי?

ב. עד כמה בוגרים של מוסד דומים זה לזה? עד כמה אתה דומה לחבריך, ועד כמה אתם מקשה אחת?

ג. עד כמה הבחירה במוסד משקפת עמדה אידואלוגית, ולא נוחות\סיבה כלכלית\חברתית וכו'?

ד. עד כמה מה שהיה לפני "היציאה לעולם האמיתי" משקף את מי שאני היום? פתאופ כשאנשים יוצאים מהמסגרת, הם יכולים לבחור דרך קצת שונה ממה שהיה.

מדרשות זה אולי יותר פשוט, כי זה יותר מבטא בחירה אישית. אבל גם שם יש מגוון (בדיוק כמו שבישיבה יש מגוון...).

אבל בהחלט -

סטיגמות עוזרות לנו להתמודד עם העולם. לחלק אנשים לקופסאות. האם זה בהכרח נכון ויעיל? אפשר לדון על זה. אבל כדאי לדעתי להסתובב עם התודעה שזה לא בהכרח שמי שאתה מחפשה תהיה בוגרת אולפנה X ומדרשה Y, אלא שזה יכול לבוא מכל כיוון, גם אם אתה מחפש דווקא בוגרות של מוסדות מסוימים.

יש הרבה קווים דקים פה שצריך לברר. ולכן אין כאן דבר מוחלט. צריך לדעת לברר טוב ונכון וגם לדעת איך להתייחס לסטיגמות

ברור לי שבחורה שלמדדה באולפנת ראשית תצא משם עם סל ערכים מסוים וזה לא בגלל הסטיגמות זה באמת בגלל שהיא בחרה לבדוק שם ולקבל מהאולפנה

איפה מכירים בוגרת של אולפנת ראשית זה יותר הסגנון שאני מחפש

גם לחיוב וגם לשלילה

רק צריך לזכור שלפעמים אנשים מצטערים כחוכמה בדיעבד בכל מקרה.

מה שאפשר לעשות זה להיות קשובים לאנשים חיצוניים שאינם מעורבים ריגשית

ולשים לב לדברים שעלולים להיחשב כתמרורים ( לאו דווקא אדומים, אלא כאלה שפשוט לא מתאימים לך)

ולזכור עבודת המידות.

לא רק בחתונות

בכל נושא

אני חושבת שיש כאן גם צד נוסף.

יש בנות שהתחתנו בגיל צעיר בין היתר כי התלהבו מהבחור הראשון שבאמת נתן להן תחושה שרואים אותן, שמתעניין בהן ונותן להן תשומת לב. לפעמים זה הרגיש להן כמו הזדמנות שלא תחזור, והן חשבו כנראה שלי ..

ומנגד, יש נשים בנות 28, 30 ו-32 שאני מנסה לשדך. דווקא להן הרבה יותר קשה להתרגש ממחמאות או מהתחלה טובה, כי הן כבר פגשו את זה לא מעט. מחמאות ותשומת לב הן לא מה שמכריע עבורן (:

האם הן יכלו להתחתן? כנראה שכן, ואולי אפילו מזמן. אבל בעיניי הן לא מחפשות רק את ההתרגשות הראשונית או את התחושה שמישהו בחר בהן.

 הן מחפשות משהו עמוק יותר  חיבור אמיתי, ערכים משותפים ותחושה שזה באמת האדם הנכון לבנות איתו חיים.

לכן אני דווקא חושבת שיש בזה אומץ. לא לבחור מתוך לחץ, לא מתוך נו כבר הגיע הזמן להתחתן ולא מתוך רצון לרצות את הסביבה, אלא להישאר נאמנה לעצמך גם כשזה לא פשוט בכלל.

האם יש גם מקרים שבהם צעירות מושפעות יותר מלחץ חברתי? לדעתי כן. יש משהו בנשים שכבר עברו כמה שנים בעולם הדייטים נניח מעל 26 שהן פחות עסוקות בלרצות את הסביבה ויותר יודעות להקשיב לעצמן.

אני זוכרת בחורה בת 22 שבכתה לי בטלפון רק כי אמרה לא להצעה. כששאלתי מה קרה אמרה שהייתה לה שדכנית שגרמה לה להרגיש שהיא חייבת לתת אינסוף הסברים ולהצדיק את עצמה.. אז היא ממש נלחצה שזה שוב יקרה

בעיניי זה לא נכון. בגיל צעיר הרבה פעמים עדיין קשה להתמודד עם הלחץ הזה.

בסוף, כל אחת נמצאת במסע שלה. הכי חשוב הוא הרבה חיבור לעצמך, תפילה, ועבודה פנימית  כדי שהבחירה תגיע ממקום שלם ולא ממקום של פחד או לחץ.

( ובפן האישי ואני יכולה להגיד על עצמי  יכולתי להתחתןזה לא שאין בחורים שרוצים , זה שפשוט לא הרגשתי שזה בעלי..

זה שחברות שלי כבר נשואות לא אומר שאני צריכה להתחתן מתוך לחץ. זה פשוט לא..

אני לא יאבד את עצמי רק בגלל כמה בחורים שרוצים להתחתן מי אמר שאני רוצה ;/

שהרבה פעמים את מחלקת בתגובות שלך בין בין הכלות הצעירות- אלו שהתחתנו מתוך לחץ חברתי, התלהבות ראשונית וחוסר בשלות

לבין הכלות מבוגרות יותר: אלו שהתחתנו מתוך קשר אמיתי, פנימי ועמוק, מחוברות לעצמו ולאנרגיה שלהן.

ואני מתקוממת על החלוקה הזו.

נכון, יש כאלה שאכן אצלם זה ככה, אבל ממש לא כולם, וממה שאני מכירה בסביבה שלי, גם לא הרוב.

כי באמת יש מכל הסוגים.

אז נכון שמי שהתחתנה בגיל 19 כנראה פחות בוגרת מבחורה בת 29 אבל זה לא בהכרח הופך אותה ללא בשלה שהתחתנה ממניעים לא נכונים.

ברור שלך כרווקה יותר נכון להתמקד ביתרונות של נישואין בשלב יותר מאוחר, ואין לך מה להתבחבש בכמה כיף להתחתן בגיל 19, אבל עדיין, ההכללה מאוד צורמת לי

(ודווקא מי שמתחתנת בגיל ממש צעיר, הרבה פעמים זה לא מתוך לחץ, כי אף אחד עוד לא מצפה ממנה להתחתן...)

באופן אישי, אני לא מכירה הרבה נשים שהתחתנו בגיל 19 מתוך בשלות מלאה והחלטה מאוד מגובשת. ברור שיש כאלה, אבל בעיניי הן פחות שכיחות.

ומצד שני, הכרתי גם נשים שהתחתנו בגיל 21 והיו בוגרות מאוד וקיבלו החלטה מתוך מקום בריא ומהמם

ואם כבר מדברים על לחץ, לפעמים דווקא בנות בנות 22 מרגישות יותר לחץ להתחתן מאשר בנות 27. למה?, בעיניי זה קשור לסביבה משדרת אותו דבר

"בשלות מלאה". אם מישהי התחתנה בגיל 19 והקימה בית יציב עם קשר פתוח אוהב, זו בשלות מלאה? מה המדד בעצם?

לגבי ההבדל בין גיל 22 ל27 מסכימה איתך, יש איזו תחושה של סיר לחץ סביב גיל 21-22 ש"כולן מתחתנות"

בשלות ..היכולת לקבל החלטות מתוך היכרות עם עצמך אחריות תקשורת טובה ובחירה מודעת

אני גם נמצאת במקום הזה. קצת יותר "מבוגרת ממך", וגם, כמעט ולא היו לי קשרים רציניים, הרוב נגמר אחרי משהו כמו פעמיים. הציפייה הזאת לפעמים הורגת, אני לפעמים מרגישה ממש מחנק אמיתי של תסכול ואכזבה, אבל אני משתדלת להיאחז באמונה תמימה שזה פשוט יבוא ושזה קיים, רק אם לא ארים ידיים. ואסור, פשוט אסור, לפזול הצידה ולראות מה קורה אצל חברות (אני בדיוק רוצה לפתוח שרשור בנושא הזה), זה שעוד אחת מתארסת אין לזה שום השפעה עלייך, על המסלול שלך, על הדרך המיוחדת שלך בדרך לבעלך. אנחנו אנשים מאמינים ואנחנו יודעים שהעולם לא הפקר, הכל מתוכנן ויש אלוקים שמוביל כל אחד בדרך שלו, גם אם היא קשה, מלאת ייסורים ומרגישה כאילו את קורעת בעצמך את ים סוף. קחי לך פסק זמן, קצר, אם את לא רוצה הפסקה ארוכה, לפעמים זה פשוט הכרחי בשביל לתת לנפש שלנו קצת לחזור לעצמה ולהתאפס. להיכנס ללופ זה מתיש ולא טוב, ואם את מרגישה שאת שם קחי לך צעד אחורה בשביל אחר כך לעוף קדימה. ותשבי עם עצמך ותנסי לראות אם יש דברים שאת יכולה לשנות באופי הפעולה שלך, לפנות לשדכנים אחרים, חברות שעד היום התפדחת לפנות אליהם, לשנות את הכרטיס שלך ככה שיגרור הצעות יותר מדוייקות, לשבת עם עצמך ולעשות זיקוק ערכים של מה באמת חשוב לך ומה סתם נחמד, והכי חשוב, נראה לי, לא להילחם בעצמך. מרגישה שמשהו לא שייך? תורידי. בלב שלם. ואל תתאכזבי ותכעסי על עצמך. את צריכה להיות עם מישהו כי את בוחרת בו לא כי הוא בחר בך.

סליחה אם סתם הארכתי, מקווה שעזרתי במשהו, ותמיד תזכרי ש"טוב ה' לכל", תנסי להתמקד קצת יותר במה שעושה לך טוב, ולא להתייאש. בהצלחה

ברור שאין אלטרנטיבה אחרת.

את יכולה לנסות לבדוק עם עצמך האם את מפוקסת מספיק על מי שאת וממילא על מי שאת מחפשת.

אם תהיי שלמה עם עצמך, המרחב של הניסוי והתהייה יקטן.

הדרך הזו, היא ארוכה, מתישה, ודורשת ים של כוחות, ולפעמים המאגרים של הכוחות פשוט נגמרים

אני יודעת שצריך לקום, לחפש, לדייק עוד ועוד.

אבל פשוט אני רוצה להגיע למצב שמצאתי את בעלי. ואין לי כח לעוד פעם, קצת התעייפתי מהדרך.

בדיוק באותה מידה, שאני יודעת שאני אקום ואמשיך עוד פעם, עד שאצליח.

פשוט תני לעצמך זמן, כמה שאת צריכה

ואחכ תבואי עם כוחות מחודשים

אל תפחדי מההפסקה.. היא תיתן לך כוחות להמשך הדרך

תהי גאה בדרך שאת עוברת נשמה

שאת נאמנה לדרך שלך .

יש לי מחשבות בלב שאשאיר אותן לעצמי... למה הן מקבלות שורה בכל זאת? כי צריך לתת להן ביטוי איכשהו, גם אם לא גלוי, אחרת לא אצליח להמשיך לכתוב מה שרוצה שיגיע אלייך.

ועכשיו,

שולחת חיבוק לתסכול, ולכאב ולאכזבה ולכל הרגשות האלו שמסתובבים שם בנפש.

אמרת שנמאס לך מעצות, ודיוקים ואמירות ... אז לא באתי לתת כאלו.

רק לשים זרקור על משפט אחד שאמרת -

'הפסקה' לא חייבת להיות כשהמיקוד בה הוא על ה'בין דייטים'.

הפסקה יכולה להיות פשוט עבורך, עבור הנפש שלך שזקוקה עכשיו לנשום רגע עמוק, להרגיש מה עובר בפנים בלי להילחם בזה... לתת לזה לעבור כמו משב רוח (גם אם חם וכבד באמצע הקיץ), ולהמתין למשב רוח קליל שיבוא אחריו...

וכשהוא יבוא, להרים עיניים, להסתכל על השבילים שפתוחים לפניך, ולבחור אחד ללכת בו וללמוד את הדרך שלך בעולם דרכו.

לא ממקום מיואש, לא ממקום שחושב על הסוף שלו...

אלא פשוט כדי ליהנות מהמסע שיוביל לאן שיוביל...

ואולי גם תופתעי לגלות, שהבית לא חייב להיות רק בקצה של שביל, אלא הוא בכל מקום שבו נמצאת...

אֲת.

נשמע די התשה רגילה...

צריך לחרוק שיניים ולהמשיך