"ומאז אני לא אוכל פשטידת חצילים" הוא סיים את סיפורו.
"מה? לא הקשבתי.. פרפר שעף מולי קטע את חוט המחשבה. מההתחלה" הסברתי וקשקשתי בזנבי.
ראיתי על רקסי שהוא לא מרוצה, אבל הוא הבין את משיכתי אחר הפרפר, וחזר על סיפורו:
"עברתי ליד החצר של מאקס, הוא נבח לי לשלום, וקרא לי להתקרב אליו. ניגשתי.

'רואה את בן האנוש המתולתל והנמוך הזה בהמשך השביל?' מאקס שאל אותי עם הלשון בחוץ,'בטח!' נבחתי אליו בשמחה,'דע לך שהוא מחזיק בידו פשטידת חצילים, לפני כן, כשהוא עבר לידי ביקשתי ממנו חתיכת פשטידה, ואף נשכתי אותו בחביבות לשם כך. הוא הביא לי פרוסה, היא הייתה נהדרת. נסה גם אתה!'.

בהתחלה בכלל תכננתי שלא להיענות לבקשה שלו, אבל אחרי שבריר מחשבה הבנתי שהוא דווקא נראה נחמד עם המכנסיים הקצרות הכחולות האלה, ניגשתי אליו עם חיוך-

'אפשר קצת מהדבר המדהים מנדף הריחות הזה שאת מחזיק ביד??'

פניו התעוותו פתאום, והוא התחיל להתרחק במהירות, 'בטח הוא רוצה לתת לי מהפשטידה מאחורי הפחים, כדי שהאחרים לא יראו. רעיון טוב!' חשבתי לעצמי.
התחלתי לרוץ אחריו.
הוא האיץ.
האצתי גם.
הוא האיץ אפילו יותר.
הדבקתי את הקצב בקלות ובשמחה.
פתאום הוא הסתובב, ובבת אחת העיף לי בעיטה ישר לאף הרטוב שלי, נבהלתי נורא, יבבתי והסתובבתי.. לא ציפיתי לכזה יחס מבן אנוש קטן שכזה.."

רקסי נאנח,
"ומאז אני לא אוכל פשטידת חצילים" הוא סיים את סיפורו.


היה קשה לי שאני לא לוקח חלק באתגר שאני עצמי מעלה, אז.. מה שעשיתי... זה לקחת לעצמי שעה של נחת מכל החודש הגדוש שלי (שב"ה הולך ומתמלא עם הזמן) ולהיענות לכל האתגרים עד כה בבת אחת
הסיפור מכיל את המשפט מהשבוע הראשון,
מסתיים במשפט מהשבוע השני,
מתחיל ונגמר באותו משפט כמו בשבוע השלישי (וכן, בונוס, מסופר מנקודת מבט של כלב),
וכמובן! הסיפור באורך 215 מילים.

מקווה שנהנת לקרוא

הוא הביט בהם ממרום מושבו החולש על כל השדה הפרוש לרגלי מגדלו. שדה שהקיף את המגדל התמיר ב"שלוש מאות שישים", כמאמר זקניו.

רגליים דקיקות התרוצצו סביב מגדלו לאורך כל שעות היממה. אין רגע מנוחה. פועליו החרוצים הניעו תדיר שלושה מוטות מוארכים. פועלי המוט הארוך מכולם, וגם הקל מכולם, הריצו אותו כל העת. הוא בחר בקפידה לעבודה זו את הפועלים קלי הרגליים ובעלי הכושר הטוב ביותר. פועלי המוט הבינוני היו חרוצים, אך לא בהכרח קלי רגליים הבנויים לריצות ארוכות. וכמו בכל עסק ראוי לשמו, בחר יושב ראש המגדל להעסיק גם את הבאים בימים בהנעת המוט הקצר. אמנם הוא דרש את הכי הרבה כח, אך לא נדרשה בהנעתו גם סיבלות לב- ריאה גבוהה במיוחד. בחכמתו התאים לכל פועל את העבודה המתאימה לו. הוא נהנה להביט במסלולי עקבות הצל המדויקים, שהותיר כל אחד מן המוטות המוארכים סביב מגדלו.
עבודה רבה היתה לו, ומגדלו הפך ביתו. וכשנמצאים במגדל, החלומות נשארים חלומות. ברגעים מעטים בהם היה סמוך ובטוח כי העבודה היתה נעשית כהלכה (אחרי המקרה שבו ירד לכמה רגעים אל הקומה הראשונה במגדל כדי לבחון את מצב הצירים, ופועלי המוט הבינוני "נחו" מעבודתם, הוא כבר לא לקח סיכונים), היה מחטיף מבט אל ה'אחר'.
המוט שהניע הנה והנה הפיק צלילים ערבים. גם הוא רצה וחלם שמוטותיו הנעים תדיר סביב המגדל יפיקו צלילים שכאלו.

ומחוגיו בשלהם.

טיק-טק.

"נפגש מחר באותה שעה, תזמורת".

(*לפי הוורד המקף המצמיד הופך את טיק-טק למילה אחת..הרווחתי..)

אין לי זמן כרגע להכנס לעולם של מישהו אחר. 

אני אקרא כשאוכל גם להגיב כמו שצריך.

אני בראש של לפעמים כזה ואת הרוב לא

צמרמורותת.

דוגרי בכיתי. יפה וכ"כ כואב כמה שזה נכוןן

2. חדמ"ש.

3. לא ממש...

אני שם לב ש1 ו2 די דומים, רק ש1 הוא קונקרטי (משפט מסוים) ו2 הוא כללי (דמות או רעיון ספרותי).

זה מגניב שזה ככה! בזמן שאני כותב אני עוד לא יודע שלשם זה הולך

1. ברור, מאוד. מחשבות מה מי שאני כותבת עליו היה עושה בסיטואציה מסויימת שקוראת או איך הוא היה מגיב אם היה רואה אותי עושה את זה... וגם הסתכלות יותר רחבה על דברים, הבנה שלא הכל שחור או לבן ויש עוד צדדים לכל דבר...

2. אני כותבת כבר בערך ארבע שנים על אותן דמויות אז הן גדלות יחד איתי כזה... יש דברים שכתבתי לפני שלוש שנים שאני לא מסוגלת לקרוא כי זה ממש לא אני עכשיו אבל זה כן אני של פעם...

כששואלים אותי על מה אני כותבת אני עונה שעל עצמי כי גם אם זה לא השם שלי שם-עדיין אני כותבת את החיים שלי, הרצונות, החוויות, הפחדים... לכן אני לא מסיימת סיפורים, סוג של כל עוד החיים שלי ברוך ה' ממשיכים-גם הדמויות ימשיכו לחיות...

3. האמת שלא לגמרי הבנתי את השאלה אז כאילו, כנראה שלא...😅

4 שנים??? זה המון, מדהים. איזו התמדה, אני מקנא בך...

וממש מסכים עם המשפט בסוף סעיף 2 - יצירה אמיתית לא יכולה להסתיים בשרירותיות של הכותב... היא חיה כמו שהוא עצמו חי

לגבי 3 - @ימח שם עראפת אני עונה גם לך- יש כתיבה עוצמתית, חיה, יכולה להיות מלאת שמחה ודאות ואור ויכולה להיות מלאת כאב פחד וחרדה, אבל בין כך ובין כך הסיבה שבסופו של דבר יצא שיר/טקסט מוצלח זה העוצמה הרגשית שלו, גם אם נכתבו כבר שירים/טקסטים דומים בעבר.

אבל יש כתיבה שבה *פיצחתי משהו* - טקסט שבו נגעתי בנקודה משמעותית. לא רק אפקט רגשי אלא ממש "פואנטה", זיהוי, הבנה על החיים...

מה שמלווה אותי הוא מה שמלווה את הכתיבה שלי. הכאב ממנו אני ניזון בשביל המשמעות.

המילים השונות כמו כן המסקנות - מתחלפות כל הזמן.

מהסיפא אני מבין יותר טוב את הרישא. איזו גישה קודרת!!! אפילו המסקנות לא משנות ומתחלפות באופן קבוע. "אני כואב משמע אני קיים"

תודה

א. לפני שנים, כשהכתיבה הייתה לי מזור אקוטי, הייתי זוכרת כל אות וכל שורה משיר, הייתי משננת אותם כאילו היו תפילה או לחש. לאט שכחתי אותם, כעת לא יכולה לצטט שיר אחד בעל פה או לזכור מהיכן נלקחה שורה. הם עדיין עשויים ללוות אותי.

ב. פעם בעקבות שיתופי פרוזה כאן בפורום החלטתי להתנסות בכתיבת ספר, למעשה כתבתי ארבעה פרקים בלבד, אך הדמויות תפסו אותי כה חזק שחלמתי עליהם תקופה ארוכה. רק בדיעבד של כמה שנים יכולתי לזהות כי את סיפור חיי כתבתי אז אל תוך דמויות אחרות. (מדהים כמה עיוורים אל ההווה אנחנו עשויים להיות)

ג. שיר או טקסט שיש בו חוזק ועמקות יחד הוא כזה שמתנגן ומנגן באותו הניגון של מה שהוא מתאר ומספר. אצל חלק עצם היכולת להלום עד כדי כך זו ההשתאות, למשל גרוסמן או גורי שהמוזיקה של שיריו עקובה מדם. ואצל כותבים כמו צייטלין, אליעזר שטיינמן, בובר ועוד שאיני זוכרת, זו ההארה שהם מצליחים לנבא מתוך ההלימה הזו של התרוממות רוח, שברון לב, השתנקות, השתוקקות, אהבה.

נ.ב. תחושה של עניתי אבל לא על השאלות שנשאלתי עליהן

א- יפה. מעניין מה את מרגישה כלפי זה. וגם שאלה - האם את כותבת כיום פחות או יותר מבעבר, כשהיא היוותה "מזור אקוטי"? מפתיע שנשכחו המשפטים! אני זוכר טקסטים מלפני 8 שנים, חלק אפילו כמעט בעל פה.

ב- נפלא! קודם כל בראבו על עצם כתיבת ארבעת הפרקים... זה קשה אימים וגם מההיכרות עם הכתיבה שלך לא נראה לי שקל לך במיוחד להישאר בגבורת הפרוזה הקונקרטית והמדודה ולא לברוח אל הלירי האבסטרקטי המופשט הדו-משמעי.

ולגבי זה שבסופו של דבר כתבת את עצמך - זה נפלא! כי זה אכן מה שקורה, ולמרבה המבוכה זה קורה והכותב לא מודע לזה בזמן אמת. כמה וכמה מהשלדים שבניתי לסיפורים שכתבתי ינקו אחד לאחד מנקודות יסודיות בחיי. "אמת, כי אתה הוא יוצרם"

ג- רק על ג' לא ענית בדיוק כפי השאלה.

מסכים לגמרי... אני קורא עכשיו ספר קצת מעל לרמתי אבל בכל זאת מסתקרן, של המשורר הגרמני פרידריך הלדרלין, הנקרא "על מהלך הרוח השירית" והוא מנסה לבנות שם מודל פוסט-פילוסופי להגיע ל"אמת" דרך האסתטיקה. הוא מזהה את הכתיבה והשירה כפתח להגיע לשלמות אסתטית...

לכן מסכים שההלימה הזו בין אווירה לתוכן, בין חומר לצורה כל כך קריטית...

אבל בשירים שלך (את וכתיבתך מעניינות במיוחד לשאלה דידן!) את מרגישה שעיקר האפקט שלהם הוא בתוכן, או באווירה? האסתטיקה של העברית הגבוהה ומשחקי המילים האבסטרקטיים היא עניין אחד; האווירה והאפקט הרגשי-חווייתי הן עניין שני; והתוכן, כלומר הפואנטה היא ענין שלישי. מה עבורך הוא העיקר?

ג. מרתק! מעניין מה המהלך שהוא עושה שם. זה מתחבר לי לגבורת ההתמדה שכתבת עליה. מה הופך את הספר למעל לרמתך?

עכשיו ספציפית אני לא מרגישה שום אפקט. רק כאוס הדוק כמו המחוך של שלגייה. האווירה המסגרתית היא לדעתי מכורח הסופר אגו, לו ידעתי לגבור עליו. לעיתים רוצה את החיטוט באות ובזריית הנפש (אפשר לומר אסתטיקה). התוכן הוא העיקר, אבל הוא לא נקודת המוצא, הוא תגמול ולתחושתי אינו שלי.

שמא המרירות הכתיבה את דבריי כעת.

באותו האופן שאני החומר והשיר צורה כך השיר הוא חומר ופירושו צורה. וכל אחד בא ועושה בו כבשלו. קריטי אבל האם לא בלתי נמנע? שלמות אסתטית? האמנם?

מה עבורך העיקר?