"ומאז אני לא אוכל פשטידת חצילים" הוא סיים את סיפורו.
"מה? לא הקשבתי.. פרפר שעף מולי קטע את חוט המחשבה. מההתחלה" הסברתי וקשקשתי בזנבי.
ראיתי על רקסי שהוא לא מרוצה, אבל הוא הבין את משיכתי אחר הפרפר, וחזר על סיפורו:
"עברתי ליד החצר של מאקס, הוא נבח לי לשלום, וקרא לי להתקרב אליו. ניגשתי.

'רואה את בן האנוש המתולתל והנמוך הזה בהמשך השביל?' מאקס שאל אותי עם הלשון בחוץ,'בטח!' נבחתי אליו בשמחה,'דע לך שהוא מחזיק בידו פשטידת חצילים, לפני כן, כשהוא עבר לידי ביקשתי ממנו חתיכת פשטידה, ואף נשכתי אותו בחביבות לשם כך. הוא הביא לי פרוסה, היא הייתה נהדרת. נסה גם אתה!'.

בהתחלה בכלל תכננתי שלא להיענות לבקשה שלו, אבל אחרי שבריר מחשבה הבנתי שהוא דווקא נראה נחמד עם המכנסיים הקצרות הכחולות האלה, ניגשתי אליו עם חיוך-

'אפשר קצת מהדבר המדהים מנדף הריחות הזה שאת מחזיק ביד??'

פניו התעוותו פתאום, והוא התחיל להתרחק במהירות, 'בטח הוא רוצה לתת לי מהפשטידה מאחורי הפחים, כדי שהאחרים לא יראו. רעיון טוב!' חשבתי לעצמי.
התחלתי לרוץ אחריו.
הוא האיץ.
האצתי גם.
הוא האיץ אפילו יותר.
הדבקתי את הקצב בקלות ובשמחה.
פתאום הוא הסתובב, ובבת אחת העיף לי בעיטה ישר לאף הרטוב שלי, נבהלתי נורא, יבבתי והסתובבתי.. לא ציפיתי לכזה יחס מבן אנוש קטן שכזה.."

רקסי נאנח,
"ומאז אני לא אוכל פשטידת חצילים" הוא סיים את סיפורו.


היה קשה לי שאני לא לוקח חלק באתגר שאני עצמי מעלה, אז.. מה שעשיתי... זה לקחת לעצמי שעה של נחת מכל החודש הגדוש שלי (שב"ה הולך ומתמלא עם הזמן) ולהיענות לכל האתגרים עד כה בבת אחת
הסיפור מכיל את המשפט מהשבוע הראשון,
מסתיים במשפט מהשבוע השני,
מתחיל ונגמר באותו משפט כמו בשבוע השלישי (וכן, בונוס, מסופר מנקודת מבט של כלב),
וכמובן! הסיפור באורך 215 מילים.

מקווה שנהנת לקרוא

הוא הביט בהם ממרום מושבו החולש על כל השדה הפרוש לרגלי מגדלו. שדה שהקיף את המגדל התמיר ב"שלוש מאות שישים", כמאמר זקניו.

רגליים דקיקות התרוצצו סביב מגדלו לאורך כל שעות היממה. אין רגע מנוחה. פועליו החרוצים הניעו תדיר שלושה מוטות מוארכים. פועלי המוט הארוך מכולם, וגם הקל מכולם, הריצו אותו כל העת. הוא בחר בקפידה לעבודה זו את הפועלים קלי הרגליים ובעלי הכושר הטוב ביותר. פועלי המוט הבינוני היו חרוצים, אך לא בהכרח קלי רגליים הבנויים לריצות ארוכות. וכמו בכל עסק ראוי לשמו, בחר יושב ראש המגדל להעסיק גם את הבאים בימים בהנעת המוט הקצר. אמנם הוא דרש את הכי הרבה כח, אך לא נדרשה בהנעתו גם סיבלות לב- ריאה גבוהה במיוחד. בחכמתו התאים לכל פועל את העבודה המתאימה לו. הוא נהנה להביט במסלולי עקבות הצל המדויקים, שהותיר כל אחד מן המוטות המוארכים סביב מגדלו.
עבודה רבה היתה לו, ומגדלו הפך ביתו. וכשנמצאים במגדל, החלומות נשארים חלומות. ברגעים מעטים בהם היה סמוך ובטוח כי העבודה היתה נעשית כהלכה (אחרי המקרה שבו ירד לכמה רגעים אל הקומה הראשונה במגדל כדי לבחון את מצב הצירים, ופועלי המוט הבינוני "נחו" מעבודתם, הוא כבר לא לקח סיכונים), היה מחטיף מבט אל ה'אחר'.
המוט שהניע הנה והנה הפיק צלילים ערבים. גם הוא רצה וחלם שמוטותיו הנעים תדיר סביב המגדל יפיקו צלילים שכאלו.

ומחוגיו בשלהם.

טיק-טק.

"נפגש מחר באותה שעה, תזמורת".

(*לפי הוורד המקף המצמיד הופך את טיק-טק למילה אחת..הרווחתי..)

אין לי זמן כרגע להכנס לעולם של מישהו אחר. 

אני אקרא כשאוכל גם להגיב כמו שצריך.

דימויים של אהבה ומוות, אהבה אחרי המוות, תמיד מתכתבים לי עם אורפיאוס ואורדיקה.

החיבור הזה דווקא די מילולי, ומתייחס לגרסאות ההולכות ודועכות תוך־כדי־דיבור של העצמי, כשהמודע מנסה לקבור אותן – האם להעלים אותן? או להקים מצבה כדי להתרפק על העבר? גם וגם? אבל לא עומד בקצב.

גם אם תקבור.

במובן הזה אתה דומה לאורפיאוס- לא מוכן לוותר על מה שאבד.

גוויותי

אהבה

את החלק שיודע לאהוב...את האהבה הנכזבת?

מדהים

זה עדכון על מה שנזכר בלנ"ו?

ולאיזה צד? התגובה השנייה שלך בלבלה אותי.

🤔

אתה קובר את האהבה הנכזבת, את היכולת לאהוב, או או דווקא את הגרסא הקודמת שלך, שכפרה במושג הזה בצורה מסויימת?

אם השני הוא הנכון, אני חושב שהפורום הוא בהחלט מצבה מכובדת לעבר. אם תרצה אפילו לפתוח ניק חדש כדי להשאיר את הישן מייצד את העבר.

מדהים
אני ככ מזדהה