כי תורתו כוללת (ומבארת) גם את דברי קודשו של רש"י... שתי ציפורים במכה 

בהתחלה חשבתי שזו שאלה מידי קשה

אבל תקשיב...

שיחקת אותה עם התשובה!

מתחברת לגמרי. שאפו!

אבל אין ספק שרש"י הקדוש זה אחד הצדיקים שאני מעריץ ביותר... 

הלואי שאני אזכה ולו רק להגיד לו שלום בעולם הבא... כל שכן להחליף איתו כמה מילים  

(האמת, רק מהמחשבה על זה נהיה לי צמרמורת..)

ברור שרש"י!

עוד לפני התוכן של השיעור.. רק להפגש עם הדמות בכלל!

רש"י! מי בכלל יכול לתאר ולדמיין את זה..

חצי מלימוד תורת ישראל מגיע בזכותו..

ואני מאוד מאוד מחובר ואוהב את רבי נחמן

אבל רש"י...

או לחילופין-
רש"י
כשר' נחמן נותן נופך משלו לדברים...

אולי ר' נחמן עם פירוש תנ"ך? למה לא..

היותו ראשון וחשוב - אלו עובדות. 

(אגב, אני לא בטוח שאני חלוק על הגדרתו כ'הכי חשוב'. ראי תגובתי שלי לפותח השרשור)

נראה לי שזה תלוי בדרגה הרוחנית של האדם איזה צדיקים הוא יזכה לראות...  אבל לא יודע אני לא בקיא בזה.

רק שאני לא אתבייש מהם, כי כולם ידעו מה הדרגה של כל אחד.  איזה פאדיחות... 

יאללה עשית לי הרהורי תשובה.  

ככה שאפשר להגיד די בברקור שלפחות ר' נחמן לא נשען עליו כל כך 

(מה עוד שרבי נחמן חווה את עצמו כנש/ען על עצמו בעיקר ולא כאחד שחייב יותר מידי לאחרים)

זה לא כל כך פשוט . רש"י לא ידע את כל ענפי התורה ? . ושהרמבם ושרבי יהודה הנשיא וכולם לא ידעו.

 זה דורש הרבה מחשבה.

ורש"י עצמו מזכיר ספר יצירה. ידעו גם סתרי תורה.

[ובוודאי שר' נחמן לא היה מעלה על דעתו משפט כזה ש"חווה את עצמו  כנשען על עצמו בעיקר ולא כאחד שחייב יותר מידי לאחרים..." אלא קודם הוא נשען על כל דברי התורה שקדמוהו. אחרת דבריו לא היו ח"ו בגדר דברי תורה, אלא סתם סברות-אנושיות. ומתוך כך, מחדש עומק של הבנה, שזה חלקו]

הרבה גדולי ישראל מסכימים שמה שאנחנו רואים בספריות ושכתוב עליו "ספר הזוהר"  זה מכיל גם דברים  שמלפני הרבה זמן. זה בהחלט די בטוח.

 וגם היו להרבה חכמי ישראל מלפני כמעט 1000 שנה כל מיני דברים על קבלה.  זה לא אומר בטוח בטוח מה היה בזמן של רש"י.

 ומה זה חשוב?

היום יש המון דרשות ניפלאות על דברים שכתובים בזוהר של הסיפריות . אז זה עושה רק טוב. כך אני לפחות מרגיש.

שגם מה שאני כתבתי, זה על סמך מה שאמרו וכתבו גדולים - ולא מסברה בעלמא...

פנימיות התורה, היא חלק מהתורה שבע"פ (וכמו שכתוב במשנה, אין דורשין במעשה מרכבה וכו') - ובוודאי שעורך המשנה, רבינו הקדוש, ידע מזה. וכמו שהזכרתי, גם רש"י מזכיר ספר יצירה - דומני כשמבאר דברי הגמרא על "רבא ברא גברא". אז גם הוא ידע מזה.

וברור שאכן דברים שנכתוב ע"י חכמי הדורות האמיתיים בהמשך מספר הזוהר, בפירושו ובהעמקתו - הם אכן דברים נפלאים. נכון.

הגמרא אומרת שמחלוקות בית שמאי והלל הן כי לא למדו מספיק מרבותיהם (וזה עוד על תנאים), אני לא מבין למה צריך לטעון שרש"י ידע זוהר (ברור כי גם לפני הזוהר היתה קבלה - אבל ממה שנשאר מכתבי הקדמונים - זו קבלה אחרת ממה שאנו מכירים) זה מוזר מאוד 

הרמבם כותב מה זה קבלה - וזה לא קשור למה שאנחנו קוראים קבלה 

(ר"י קדומים) שהוא תמיד לומד את הסוגיה עם מפרש אחר לפני רש"י

כשלומדים סוגיה עם רש"י זה 'נכנס' לטקסט של הגמרה - כי רש"י לא כותב את שיטתו ברצף אלה משפט משפט בגמרא 

בכמעט כל מפרש אחר אתה קורא את הגמרא ואז את הפרשן ורואה איך הוא קרא את הגמרא (ועד כמה דעתו מתיישבת לך) ולמה (סתירות מסוגיות אחרות וכו')ברש"י זה לא קים כמעט ולכן הוא הרבה יותר מבלבל

זה באמת מאד חמור.

רש"י לא נדפס על הדף, כי "איזה מדפיס החליט".. "במקרה". וכך גם לגבי החומש.

רש"י כתב שלש מהדורות לפירושו, והוא מדוקדק ומזוכך, וכולל בלשונו הקצרה הכל.

עי' בדברי השל"ה לגבי פירושו.

ולא סתם כל גדולי הדורות התייחסו לפירושו בחרדת קדש.

והמהר"ל, שהעיר על אי הקדמת לימוד התוספות בשלב מסויים בגלל נימוק זה - לא עלה בדעתו לומר כך על פירוש רש"י.

"והווי זהיר בגחלתן".

ב. מעבר למה שהכותב הבהיר כעת כוונתו, הרי שהוא נדפס על הדף, בגלל כל מה שהוא, שמבחינת פירוש "על הדף", מה שנקרא, באמת אין דומה לפירושו.

ג. אכן, בוודאי שאין לנו יכולת בכלל לחשוב על "מי עדיף" בגבהים שבין הרמב"ם, רי"ף, רש"י... העיניים שלנו בכלל לא מגיעות לגובה כזה..

אם כי מבחינת פירוש על הגמרא כסדרה, וכן על החומש - העדיפות לפירוש רש"י היא פשוט כי הוא כתב פירוש כסדר והם לא (יש עוד ראשונים שכתבו, כמו רבינו גרשום ור"ח - אבל באמת לרש"י יש מטרה ייחודית וסגנון ייחודי, שבגלל זה התקבל בכל ישראל כמפרש הראשוני של החומש/ש"ס).

הוא כתב הסברים על סוגיות מסוימות לאורך הש"ס ולא על כל הגמרא כסדר (נמצאו כמה 'מערכים' כאלה של הסברים על סוגיות מסוימות בכתב יד של תלמידיו). על הירושלמי הוא כתב כסדר אבל לא פירוש אלא תמצות בסגנון של הרי"ף עם קצת הסברים וקרא להם 'הלכות הירושלמי' (גם מהם נמצאו קטעים מכמה מסכתות בכתב ידו).

ומה שמצאו זה לא מה שהוא עצמו כתב אלא סיכום שיעורים שהוא העביר שתלמידים כתבו.

"לו הייתה מחשבתי שאפרש את החיבור בתלמוד (=גמרא), לא הייתי כותב חיבור (=משנה תורה)"

גם אם הוא הולך להקריא בשיעור שלו את פירושו לתורה נטו, בלי שום תוספות וחידושים. 

נסו לדמיין רגע את היהדות בלי רש"י. אין. זה כמעט כמו ר' עקיבא (שהוא היחיד שהייתי מעדיף להיכנס לשיעור שלו על פני זה של רש"י. טוב, נו, אולי גם של משה רבינו). 

לא מזיק לדי הרבה יהודים, ובכל זאת לא הייתי הולך לשיעור שלי...

או אם אתה סתם מתיחס לשנתון אז למה פתאום ההשוואה בין הרב זצ"ל לר נחמן

כמו שאתה מודה - אחרונים יש הרבה ואילו ר נחמן אפילו לא על אותה סקאלה

למרות שאני לא מבין אותך 

האם אתה חושב שאין דרך להתקרב יותר מהר לה' או שאתה לא חושב שר נחמן הוא הדרך?

אני מסכים אתך שזה הדרך היותר איכותית ושגם מי שעבר אחרת - צריך להשלים לזה 

אבל במידה מסיימת יש רצון כל כך גדול להגיע ליעד ששווה גם אם אח"כצריך לחזור כדי לאסוף את מה שזנחת בדרך - זה לפחות מה שאני מרגיש

הסיפור על הלב והמעיין

וברור שהיעד (כלומר לעשות רצון ה' ולהתענג על ה' ולשמוח מטובו) - הוא העיקר

וכמובן שמי שרוצה להתענג על ה' - ולא על אצבע חשיש - צריך לדעת מה רצונו (קצת "מי" הוא) 

כמו שהתורה מעידה עלינו/על עצמה כי היא חכמתכם ... כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו כה' אלוקינו

יש לי הרבה יותר קושיות עליו מאשר על ר' נחמן...

הוא בחינת משה-משיח וכל הצדיקים שהיו ושיהיו הם רק ענפים שלו. 

הרב אבינר (ושותפיו לדרך) מדבר על זה שהרב הוא גדול הדורות,

אבל הוא מתכוון לדורות האחרונים,

מאז החלה דברת הקץ המגולה ואור הישועה הזרוחה להופיע אחר כבוד בארצנו,

שדבריו היו כשרטוט אדריכלי של מהלך הגאולה ההולכת ומזרחת וכו'.

ברסלברים מדברים על הרבה יותר מזה, ואכמ"ל

[רק להבהיר: אין כאן מילה אחת של ציניות]

[חבריי הטובים ביותר הם גושניקים, זה בסדר...]

זה לא אוקימתא באמת, וכולם יודעים שזו כוונתו. לכן הוא לא מסייג.

הסיסמאות האלה כתובות באיגרות של הרב (שעח),

ומוסברות בדברי הרצי"ה (למשל מזמור י"ט ובכמה מאמרים ב'לנתיבות ישראל'].

בגדול זה מהרגע שהתחילה התעוררות בלב בני ישראל לחזור לארץ,

עיין באור החיים הק' (ויקרא כה, כה), ישועות מלכו סו (נראה לי) ועוד...

מי קבע וכו' הן קושיות טובות, אבל כך הרב אבינר אוחז, והוא ממש לא היחיד.

לא יודע מה זה נקי,

אבל לא מדובר על 'עצמות אין סוף', או ביטויים דומים לזה,

ביחס של הרב אבינר, או הרב טאו, או אף אחד אחר, לרב.

אם רב פלוני אלמוני התרשם שהדרך הרוחנית שפילס הרב קוק היא הבשורה הרוחנית הגדולה לדורנו, שמובילה ותוביל אותו בתהליכי הגאולה, ואמר את זה - אז מה השאלה מי קבע?

אתה מחפש שהוא יוכיח לך את זה? שהוא יביא לך מישהו שסמכותו מחייבת מבחינתך שאומר את זה?

יש לי הרבה יותר אי הבנות ברש"י מאשר בר' נחמן,

והרבה יותר הכרת טובה והערצה לרש"י מאשר לר' נחמן,

וכמו כל יהודי נורמלי - אני לומד הרבה יותר רש"י מר' נחמן,

למרות שיצא לי ללמוד המון כתבים של ברסלב.

שיעריצו, למה לא. וגם הרב קוק זצ"ל כותב עליו, "זה האיש הגדול" וכו'.

ב. "גדול הדורות", זה כמובן לא ביטוי שבא להשוות לכל מי שהיה מאז-מקדם. זה ביטוי שבא להביע משהו מעֵבֶר ל"גדול הדור", במובן שנושא כיוון תורני לדורות של שיבת ציון.

ג. "דיברת קץ המגולה", שכתבת עליה בשוגג "סיסמה ללא תוכן", היא לא סיסמה אלא משפט עם תוכן עמוק. כתוב באיגרת שע"ח ומובא בראש אורות התשובה.

וההקשר שם, שמי שיבוא לחדש דברים עליונים בעסקי התשובה בזמן הזה ואל "דיברת קץ המגולה ואור הישועה הזרוחה לא יביט" - כלומר: אל מה שהקב"ה אומר דרך זה שארץ ישראל נותנת פריה לעם ישראל שקירבו לבוא (שעל זה הגמרא אומרת שאין לך קץ מגולה מזה) - "לא יוכל לכווין שום דבר לאור תורת אמת". כלומר: שצריך לראות שהקב"ה החליט לגאול את עם ישראל בזמן הזה, וזה מראה על המעלה הפנימית של דורות אלו, וממילא נפקא מינא לאיך לדבר איתם בענייני תשובה. בדרך של רוממות ותשובה מאהבה בעיקר, ולא בדרך שהתאימה לזמנים אחרים.

ומובן, שמי שרגיל ללשון הרב זצ"ל, ישתמש במטבע הזאת. לכאורה ראוי "לעשות תשובה מאהבה", על הכינוי השגוי הזה למשפט המצוטט....

ד. לגבי מה ששאלת על ה"מעמד" של הרב בענייני הוראת כיוון אמוני-תורני לזמננו, אפשר להבין את זה כשלומדים מדבריו ורואים את ההיקף והעומק של ההתייחסות לעניינים אלו. גם הכיר מקרוב את המציאות המתפתחת. גם הוא מעיד על עצמו שזו שליחות שלו - ויש איגרת ארוכה מאד של הרצי"ה שמבאר את הענין הזה. מי שרוצה, יקבל. מי שלא - עניינו. אבל בוודאי לא תמוה שמי שלמדו מהם, מקבלים זאת כך. זו לא רק "אמונה עיוורת"..

ובוודאי כולם אהובים כולם ברורים. אלו הרואים בר' נחמן את רבם, אלה הרואים ברב קוק את רבם - ובוודאי שכולם-כולם ורבותיהם, רואים ברש"י את רבם..

להבין את ר נחמן - כנראה שהייתי הולך

ולא אני לא ברסלבר אבל שיעורים שעוסקים בנפש האדם ואיך להתקרב לה' זה נראה לי יותר חשוב מללמוד טוב איזה נושא שהוא חלק ממכלול שנותן לי איך להתקרב לה'

במילים אחרות: היות שהתורה והמצוות היום הן משהו די עיוני ולא למעשה אני חושש שאני מעדיף את הקשר הישיר יותר כלפי ה' 

כמובן שאם מדובר על מצב של "תחיית המתים" שאחרי הגאולה - כלומר יש לנו מקדש וקודשים - אזי הידע הנחוץ לי בנושאים הללו הרבה יותר דחוף והעדיף שיעור אצל רש"י - בתנאי כמובן שאוכל לבחור את הנושא

שהרמב"ם יסרב להעביר שיעור עד שר' חיים מבריסק ישבע בנקיטת חפץ שהוא לא נכנס אליו; וכיוון שאין סיכוי שזה יקרה - אתה פשוט תיאלץ לחכות לנצח, או לבחור בין רש"י לר' נחמן

יש אחד האחרונים שאומר ברמב"ם דברים שקשה להאמין שאליהם היתה הכוונה,

אבל בהוכחות וכו' אתה מוכרח להבין כך את הפשט. להלן - אונס.

יש אחד האחרונים שאומר ברמב"ם דברים שקשה להאמין שאליהם היתה הכוונה,

אבל זה כ"כ יפה, עד שאתה רוצה להבין כך את הפשט, להלן - מפתה.

ויש אחד האחרונים שאומר ברמב"ם דברים שקשה להאמין שאליהם היתה הכוונה,

וזה נשמע כ"כ לא מסתבר, אז מבחינת הרמב"ם הוא בבחי' מוציא שם רע...

[אם מישהו אי פעם תהה כמה ביינישים יכולים להמציא שטויות, אז הנה...]

תלמיד קרוב. אם הוא היה תלמיד כרוב אז זו ממש ראיה לדבריו של די"מ... 

ואם לא - אז קבל תיקון טעות

*קרוב

לא התכוונתי לפגוע. זה פשוט היה ממש מצחיק בהקשר... 

התרגלתי (אני קצת דיסלקט אז מתרגלים)

הרי גלי קול מבחינה פיזיקאלית עולים כלפי מעלה.

כלומר לכיוון החלל החיצון.

איפה נמצאות הנשמות בוודאי לא על כדור הארץ אז בטח בחלל החיצון, כלומר אולי יש כוכב כזה של נשמות, זה נשמע הגיוני.

ולדון בכוכבים וגלי קול.

יש משהו מעבר בכל הדבר הזה שנקרא 'יום הזיכרון'?

קודם ראה כאן: בוא נשאל אחרת - צעירים מעל עשרים

ואחר כך, בנוסף, חוקות הגויים ומעשיהם זה בעיקרו בדבר שאין בו טעם וחשוד כעניין של עבודה זרה.

להלן ציטוט מקיף:

"האיסור הוא ללמוד מהגויים מנהגים שאין בהם תועלת, וכל סיבת קיומם מפני שהם מנהגים שנעשו לחוק של דת זרה או לשם פריצות ויוהרה (מהרי”ק פח; ב”י ורמ”א קעח, א).

גם מנהג גויים שאינו קשור לדת זרה או לפריצות, כל המחקה אותו מפני שהוא רוצה להידמות לגויים, עובר באיסור (ראו בהערה).[2]

אבל אם היה טעם למנהג הגויים מותר לעשותו, הואיל ואין עושים אותו מפני שהוא חוק גויים אלא מפני התועלת ההגיונית שעשויה לבוא ממנו.

... וכן מותר לעשות כל דבר שאנשים שעסקו ברפואה היו רגילים לעשות לשם רפואה, אף שהם נראים כמנהגים סגוליים שאין להם טעם, מכיוון שבפועל הם מועילים לדעת המרפאים (שבת סז, א; להלן כט, א).

כמו כן התירו לשרוף את כלי תשמישו של המלך שמת, אף שנהגו בכך הגויים, מפני שיש למנהג זה טעם – לבטא כבוד למלך שמת, שאין עוד אדם שראוי להשתמש בכליו (ע”ז יא, א).
 

כיוצא בזה התיר הריב”ש (קנח) לאבלים לצאת מביתם וללכת לבית הקברות בכל יום כמנהג הישמעאלים, הואיל ויש למנהג זה טעם, שעושים אותו לכבוד המת."

האם תלמידי רבי עקיבא גם כן לא מסתפרים ולא מתגלחים בספירת העומר? מעניין אם גם הם מונעים עצמם ממוזיקה שם בגן עדן.

עוד מעניין האם לנשמת הנפטר אכפת אם ישבת על כסא נמוך או לא בזמן השבעה. ובכלל מרתק לדעת האם נשמות הנפטרים מראים תמונות של קרוביהם החיים למי שבא לבקר אותם בפמליה של מעלה.

השאלה שלך היא הבל חרדי. פשוט תדמיין שכתוב בשו"ע שצריך לעמוד בצפירה, לכוון על הכרת הטוב למי שמסר נפשו בעבורך, ולשאול איך אתה הופך את עצמך למישהו שיפיץ אור וטוב בעולם כך שתצדיק את המוות של אחרים עבורך.

בסוף הצפירה תוסיף פרק תהילים לעילוי נשמתם, ואולי גם קטע לימוד וקדיש אם יש מניין.

באופן הזה תהיה כאותה האמא שבאה לבכות ולהתייחד עם בנה בדממה, ומוסיפה תפילת יזכור ואמירת השכבה בעבור נשמתו.

בדיוק בגלל שאני מכבד את זכרם אני חושב שחלק מהאלמנטים בטקסים הם זילותא לנפטרים.

אתה נשמע לי איש יודע ספר - איך אתה מסוגל להקביל בין שולחן ערוך למנהג לעמוד בצפירה?

פלא הוא בעיני

מונע חילול השם.

בצפירה אני עוצר.

ואני חושב שחובה לציין את היום הזה.

רק מעלה נקודה, שביחד עם הדברים המועילים שנתקנו ליום הזה נתקנו עוד המון דברים תמוהים.

גם מי שמוקיר את זכרם לא צריך ללכת אחרי כל גחמה ולהאמין בה.

אם מחר מישו יחליט שבצפירה צריך להניף בננה מקולפת - כולנו נעשה את זה?

ראשית, פספסת כנראה את מה שציטטתי כאן אין חובה להיות שטחיים - צעירים מעל עשרים

שנית, ובהמשך לציטוט שעכשיו קראת, אלה דברים שיש להם טעם מעצם זה שכך מקובל לבטא כבוד לנופלים, אך הם גם בעלי טעם מצד עצמם בדרך כלל.

זרי פרחים - זה המרבילה לאבן שאנחנו מניחים. במקום שהמדינה תביא אבן ענקית כדי להראות שכל חלל מקבל זיכרון, אז מביאים זר פרחים. היופי שבו וההוד שלו מביאים נחמה למשפחה, ויש בהם גם כדי לסמל תקווה.

מטח כבוד - חיפוש בגוגל העלה שכנראה זה קשור לפרקטיקה שהייתה נהוגה בעבר הלא-רחוק שלאחר הפסקת אש בין קרבות שבה אספו את החללים והפצועים אז היו יורים 3 פעמים כדי להצהיר שאספו את כולם (ושאפשר להמשיך להילחם).

כלומר מטח הכבוד מסמל שלאהשארנו אף אחד מאחור בשדה הקרב. דאגנו לכולם. 
 

שלישית, מנהגי אבלות בכלל הם דבר שמיעוטם נלמד מאיוב ורובם המוחלט מגיע מהחלטות שהתקבלו בקהילות השונות - קרי, אלה מנהגים חברתיים. מנהגי אבילות ספירת העומר אינם בכלל "כעין דאורייתא תקון" אלא הם תקנות חברתיות ממש כפשוטו. אלה דרכים לזכור ולהזכיר את ענייני הפער בין לימוד תורה לבין העובדה שלא ידעו לנהוג כבוד זה בזה, כידוע.

קיום מנהגי ימי הזיכרון אינם שונים, ויותר מזה הם שווים ממש, למנהגי אבילות ספירת העומר. אנחנו קוראים לזה "הלכה" רק כי רבותינו כתבו את זה בספרים, אבל מצד האמת זה לא "תורה" במובן הרגיל. זה רוח התורה, זה "דרכיה דרכי נועם", וזה בעיקר היה הדרך להפיץ נוהגים לאורך הדורות.

איך אפשר לא להשוות את העמידה בצפירה (ואת הכוונה שיש לשים בה) למנהגי אבילות שיש בשו"ע? אם קדושה הלכתית אתה מחפש, אזי גם מנהגי הספירה אינם עונים על ההגדרה - ואם קדושת המשמעות אתה מחפש אזי מה בין אבילות זו לאבילות זו?! 

הצפירה אינה בשבילם, הם לא צריכים אותנו. הצפירה זו הדרך היחידה שבה עם שלם, על כל חלקיו (חוץ מכמה אגואיסטים חרדים), עוצר ומתחבר למהלך של כולנו, שהנופלים הם שיא שלו. עם שלם, ציבו"ר - שכולל צדיקים, בינוניים ו(חסד לאברהם כותב שאין בארץ ישראל רשעים) כאלו שפחות מחוברים לרוחניות.

הנופלים ממשיכים מישיבה של מעלה, את אותו מהלך. ושוב, אותם שנמצאים במחיצה של ר' עקיבא וחבריו, לא צריכים אותנו. לא צריכים את המשניות שלנו, לא את הקדיש שלנו, לא את הצדקה שלנו ולא את הנרות שאנחנו מדליקים (אגב, אפרפו דברים שאין להם סיבה, לנר אין שום מקור אמיתי, אתה מדליק ביארצייט?). כל הערך של להגיד קדיש עליהם, של ללמוד משניות לעילוי נשמתם וכו' - זה אם ע"י זה אנחנו מתחברים לעילוי אחרי עילוי שלהם וממשיכים את דרכם.

כמובן, אנשים שיותר מתוקנים ברוחם, יתחברו לנופלים בדרכים המקובלות בישראל מדורות. אבל כיוון שהמהות כאן היא כללית, כלל ישראלית, אם היותר מתוקנים ברוחם לא מקולקלים בנפשם - הם מבינים שהכרחי להתחבר למוסרי הנפש על כלל ישראל (שזו מדריגה ראשונה ברוח הקודש כדברי הרמב"ם במורה), גם במדריגה הנפשית הפשוטה, שכל הציבו"ר מסוגל להשתייך אליה ועוצרים לשני רגעים, כשעם שלם עוצר.

מעניין.. אף פעם לא הבנתי את זה ככה.

אם תוכל להסביר יותר, אשמח.

כל הדברים האלה נועדו בשביל מי שכאן. שיזכור.

אין הכוונה לזכירה בעלמא. אלא זכירה במובן של להתחבר למהלך הישראלי הכללי. 

לתפיסתי, הנופלים מתענגים על זיו השכינה וזכותם ממשיכה לפעול להמשך גאולת ישראל. בבחינת "זכור לנו עקידת יצחק"

לא עבורם. אנחנו אומרים תהילים/משניות. עומדים בחוץ כדי

לכבד.  האם כל מטחי היריות, הפרחים, הצפירה, נחוצים

לנו באמת? זה לא דבר מה שהעתקנו מהגויים?

מתנחלים פשוט ממש טובים בלספר שכל מה שמעניין אותם זה אידיאולוגיה ולהתעלם מכל מה שהם מרוויחים ממנה

אני מתנחלת, גרה במקום בורגני ומעולם לא התיימרתי לחשוב או להציג את עצמי כאילו שרק ארץ ישראל בראש שלי. זה שהיה לך משהו בראש… זה שלך.

אני חושבת שבלי איכות חיים, מפעל ההתנחלויות היה מצליח פחות וזה דוקא היה בעוכרינו.

עבר עריכה על ידי נקדימון בתאריך ד' באייר תשפ"ו 11:53

בעבר בכל מקום זה היה אידיאולוגיה צרופה, כי המחיר היה אדיר (בטחונית, חברתית, גאוגרפית, תקשורתית, איכות חיים וכו).

היום יש מקומות שבהם ברוך השם המטרה הושגה ויכולים לגור בהם גם מטעמים נוספים, כי המקום כבר מוסדר ומפותח ויציב ובטוח.

ויש אנשים שגם בחינם לא יסכימו לבוא לגור ביהודה ושומרון, אז מה אכפת לי אם מי שבא יש לו גם אידיאולוגיה וגם מחשבות נוספות?

אם אתה מכבד את ההורים גם כי אתה אוהב אותם וגם כי זה מצווה, אז יש בזה בעיה?

אם אתה לומד תורה גם כי אתה מקיים מצווה וגם כי אתה נהנה מהלימוד, אז יש בזה בעיה? האגלי טל דן על זה בתחילת ספרו כידוע, והמסקנה ברורה: אשריו.

כמובן שיש ערך בדברים שכתבת. אבל זה חייב להיות משולב באידאל של ישוב הארץ.

לצורך העניין גם מודיעין עילית מעבר לקו הירוק.

בגדול רוב האנשים לא מסוגלים לחיות רק על אידיאלים, זה מאד מאד קשה. זו מסירות נפש גדולה מאד מכל הכיוונים. כל שבכל ציבור יש קבוצה יחסית קטנה של אנשים כאלו. גם בציבור הדתי לאומי יש קבוצה כזאת והיא אילו שגרים בחוות ובגבעות מתחילות (רובם). אנשים שחיים צמוד לערבים, בסיכון תמידי עם כל רעיית צאן, השב"כ, הצבא והמשטרה רודפים אותם בין אם הם עשו משהו ובין אם לא ויכוחים להתעלל בהם בלי שאף אחד יעשה משהו ובלי זכויות בסיסיות. אנשים כאלו באמת מוסרים את הנפש בצורה יוצאת דופן על ארץ ישראל.

ב"ה שהגענו למצב שאנשים רגילים ופשוטים שלא יכולים רק למסור את הנפש, וצריכים פרנסה כמו כולם ומקום לגור בו מגיעים לגור בישובים. בעבר היה מסירות נפש לגור במקומות כאלו, זה נהדר שהיום זה גם נוח. יש פה הקרבה מסויימת עדיין לרוב, הרבה יותר נוח לגור ליד קופת חולים ובתי חולים, ליד סופרים זולים, בתי ספר וישיבות/אולפנות, במקומות שיש בהם תחבורה ציבורית טובה ולא חייבים להחזיק רכב ובעיקר להיות קרוב לעבודה ולא לנסוע שעה או שעתיים כדי לעבוד בעבודה מכניסה. זה עדין לא קל לגור במקומות כאלו ורוב הישובים כאלו. ואין ספק שמי שגר במקומות כאלו מקריב בשביל ארץ ישראל. אבל טוב מאד שזה כבר לא מסירות נפש כמו שהיה פעם וכמו שיש בגבעות ובחוות, זה הדבר שמחזיק את ההתיישבות שתהיה ברת- קיימא ולא תהיה מעורערת מכל דבר.

כדי שארץ ישראל תהיה מיושבת חשוב שיהיו גם אידיאליסטים מאד וגם אנשים רגילים שמוכנים להתאמץ קצת אבל קשה להם להקריב מאד.

(אגב, גם בצפון ובנגב יש חשיבות מאד גדולה לגור)

נ.ב.

כשכותבים אומרים\ות כדאי לכתוב קו נטוי ולא נקודה. מאחורי הנקודה עומדת אידיאולוגיה פרוגרסיבית שלא לפי רוח היהדות.. 

כל מי שגר מעבר לקו הירוק?

ברור שיש עוד שיקולים כשאנשים בוחרים מקום מגורים

להתמקצע, לצבור ניסיון מועיל, ללמוד

את זה ש"אפשר לתקן" אני צריך להזכיר עצמי ולשכנע את עצמי כל פעם 

לקלקל יותר קל

לקלקל לא צריך להאמין/ לחשוב/ להתאמץ

זה קל

אנשים עושים את זה כל הזמן

כדי לתקן צריך לא רק להאמין אלא לרצות

להיות במודעות

ללמוד

ליישם

להתמיד

להתאמץ

לא רק באמונה אלא גם בתחושה

בסוף המקור הרוחני לקלקול הוא המקור הרוחני לתיקון.

מעניין למה הקלקול תפס יותר מהתיקון

התקדמתי הרבה וגם עשיתי הרבה הפסקות.

בגדול כבר הגשמתי את כל החלומות שלי, אין לי עוד משהו מיוחד שאני שואף אליו/רוצה אותו.

הגעתי לשיא של מה שהייתי רוצה מבחינה מקצועית.

חוויתי את כל מה שרציתי להספיק לחוות בחיים, אין לי רעיונות נוספים חוץ מזה. זה קצת כמו פיצוחים, לכל גרעין יש אותו טעם, אז אין הבדל בין לאכול אחד לבין לאכול 30.

היו זמנים כשהייתי יותר צעיר שהרגשתי די חסר אונים, אבל השקעתי ביצירת דלתות טובות ובשמירה עליהן. כרגע אני בתחושה שגם אם יקרו כל־מיני דברים, אוכל להתרומם מזה.

אני בהחלט מרגיש ככה. אם היו מודיעים לי שמחר הגיע הזמן לקפל את הבסטה, לא נראה לי שזה היה מזיז לי.

מצד שני, נכון לעכשיו גם לא רע לי, אז אני פשוט זורם עם החיים.

בקיצור: חתול זמני.

זה לא ממש דיכאון כי אני לא סובל או משהו. זה לא שאין לי כוחות, או שאני לא נהנה מהדברים שאני בדרך־כלל נהנה מהם (מבחר מאוד מצומצם, אבל לא נורא).

פשוט אני מרגיש שכבר הספקתי את כל מה שרציתי ומעבר לזה, כך שכל השאר בונוס.

אנחנו חיים בעולם מאוד מהיר שבו אפשר לחוות אינספור חוויות תוך זמן מאוד קצר, יחסית.

בעבר, בן־אדם היה חי בשטייטעל, מתחתן בגיל 18 עם רוח'לע, מוליד 50 ילדים, מדי פעם נוסע ללייפציג ליריד כדי לגרד כמה זהובים או אדומים, לומד גמרא, וזהו בערך. אולי מכיר קצת אנשים מהשטייטעל או מהעיירות הקרובות ומדבר איתם פעם באף־פעם. מקבל מכתב "גיה"ק הגיעני לאחר כמה חודשים..."

לא יודע, סיימתי לימודים, טיילתי כמעט בכל מקום בארץ, הייתי בחו"ל, קראתי הרבה ספרים, סיימתי את כל מה שרציתי ב"bucket list" שלי (באופי שלי אני מסתפק במועט)

אין לי עוד משהו מיוחד שאני משתוקק אליו

"הסכנה הגדולה ביותר עבור רובנו היא לא שהמטרה שלנו גבוהה מדי ונעצור לפני שנגיע אליה, אלא שהיא נמוכה מדי ואנחנו אכן משיגים אותה."

בקיצור, השמיים הם הגבול ואפשר לחלום בגדול ולהגשים בגדול, ככה לפחות עם בני האנוש, לא יודעת איך זה עובד עם חתולים זמניים(:

ומה ההבדל בין להגשים בגדול לבין להגשים בקטן?

הרי כתוב: כל מי שיש לו מנה רוצה מאתיים....נכון?

אין כזה דבר, עד כמה שאני מבינה, להספיק הכל; אולי במבט לאחור בגיל

119. החיים זורמים. כל נשימה. כל דקה. 

שיעמום מתמשך ....אי סבל....יש אולי סוג של אדישות-דיכאון

כזה במעמקים. 

אם יש שמחת חיים, ציפייה לעוד, תקווה - ואת זה מכנים בונוס, זה נשמע

בסדר. 

אגב, אולי הגיע הזמן להסיר את הזמני מהחתול?

אולי לא הספקתי את כל מה שיש לחוות בעולם, אבל זה לא שאני רוצה לחוות את כל מה שיש בעולם. מה שרציתי, הספקתי. מה שאיני רוצה, איני רוצה.

אין לי ממש ציפייה לעוד כי זה לא משנה לי. אפשר כך ואפשר כך.

אני בהחלט אדם אדיש מאוד. יש בזה גם יתרונות מסוימים.

לא יודע, זה פשוט כמו להרגיש שבע. כשנכנסים שבעים לסופרמרקט, רוצים לקנות פחות דברים. אם יש לי כל מה שאני צריך בבית, אני לא קונה כלום.

החתול הוא זמני לנצח.

וגם אם הם לא- משתדלת לראות אותם תותים

לא הספקתי להגשים את כל החלומות שלי, אבל אני בהחלט בדרך...

ואם הרגשתי שהכל נסגר בפניי- פשוט בכיתי והתפללתי לה'. (כמה קלאס)

ובכנות, הדבר שהכי עזר לי ברגעים קשים יותר זה האמונה. שהכל נגזר עלי ושאני צועדת במסלול שנקבע לי לפני שנולדתי ועליי רק לבחור בטוב.

הייתי קוראת הרבה משפטי חיזוק, הרצאות של אמונה וביטחון בה', ומוציאה את עצמי לדברים חיוביים שנותנים לי כוח.

והבנתי שהיחידה שיכולה לעשות אותי מאושרת, זאת אני בעצמי...

מאחלת לך למצוא את האושר הפנימי שלך, כי מה ששלך יגיע עד אלייך 💖

-אני מאמינה שהחיים שלי מתקדמים למרות שזה לא ניכר כרגע בפועל. לא רואים צמח באמצע גדילה, רק במבט לאחור.

-ממש לא, אני מרגישה רחוקה מהם... החלומות הישנים שלי מרגישים כמו חלומות של מישהי אחרת כי אני כבר לא חולמת אותם, ובכל זאת צובט לי בלב כל פעם שאני רואה מישהי אחרת שהגשימה אותם.

-למה את מרגישה שכל הדלתות נסגרו?

 כשנדחקתי לקיר, הקיר נשבר. זה מה שקרה. היה כואב. אח"כ רווחה.

לא יזיק לשוחח עם מישהו מקצועי או לא, אבל מבין ויכול לעזור לחלץ את החוט מהפקעת

ולנער את תחושת הסנדול (?).

אולי חשוב להיות מסוכרנים עם כל נשימה; להיות בתיקו איתה. להתקדם באותו

קצב. לעבור רק את היום הזה בשלום (את זה שמעתי מאדם  גדול). קראי

את הספר "אל דאגה" - יש לו שם רשימה של: רק היום....

לכתוב לעצמך מה היית באמת רוצה. על מה אתה/את מתאבל. מה מפריע.

למה העצבות.  לא פשוט. אבל השם תמיד מחלץ. עוזר. מאיר פתאום נקודה

קנקנה של אור שנחבאת מתחת לשמיכות החושך הכבדות. נושמת בכבדות,

כמעט לא מורגשת עכשיו, אבל חיה וקיימת.

יהיה טוב. זה לא יימשך לנצח. הנפש שלנו גמישה - "בערב ילין בכי ובבוקר...רינה".

יכולה לגרש חושך גדול.

פעילות איזושהי. לא לחשוב באותו רגע על משמעות החיים שלי. פשוט לעשות.

חושבת שזה עוזר להבהיר את הבאלאגן במוח ולהשקיט אותו. 

מטרות/ חלומות שהגשמתי

ויש שעדיין לפני

אם דלת אחת נסגרת

אני מחפשת את דלת אחרת

ובאופן כללי לא תלויה באחרים או בגורמים חיצוניים כדי להגשים חלומות 

להרגיש שחלק מהמטרות שלך זה שיהיה טוב לאחרים, ולצערנו לא חסר צער וכאב בעולם.

כמובן שרצוי גם במעשה, אבל לפחות לחיות בתודעה כזו.

לא להישאר בעולם הפרטי המצומצם מטבעו, אצל מי פחות ואצל מי יותר.

ברוח היום הקשה הזה, המטרות והחלומות לא יכולים להתגשם כל עוד לא הגענו ליום בו מלכות ישראל תהיה שלמה, ננצח את אויבינו, נבנה את מקדשנו, ויגיע יום תחיית המתים בו כל הכואבים יפגשו שוב את אהוביהם.

ת'אמת אני רוצה להזכיר את צאלה ורביד חיים גז הי"ד.

זה נגע לי בלב כמו לכל יהודי. כשהודיעו שגם התינוק נפטר [אחרי כמה ימים, מי שזוכר] הרגשתי שאני חייב להיות בלוויה.

להפתעתי היו שם לא יותר מ50 איש סה"כ. הרגשתי שנותנים לי רגע אינטימי להתייחד עם התינוק הקדוש הזה.

היה מצמרר.

רק לראות חבילה לבנה קטנה, עטופה. סבתות, דודות, מחבקות. חיבוק אחרון. ובוכות...

התפרקתי.

זה היה למעלה מיכולת ההכלה שלי. ולא הייתי היחיד.

אבל היה רגע שבו כמעט לא נשמתי. כשפתחו את הקבר הטרי של צאלה, כשאילו קיבלה בזרועות פתוחות את בנה, ממנו נפרדה במותה לפני כמה ימים.

והנה שוב הם מחובקים ביחד. בשמים.

גם עכשיו אני בוכה.

איזה נשמות קדושות.

הנחמה היחידה היא שאנחנו לא מסוגלים להבין בכלל מה הסיפור של הנשמות הקדושות האלו.

סיפורו המרגש של דוד יהודה יצחק ז"ל - והמחברות שנמצאו בחדרו - ערוץ 14 | C14

אני בוחרת 2.

במשמעות 2: "האיש שבחדר ישב ברישול, בוהה ניכחו, וניכר שמחשבותיו בל עמנו"

במשמעות שונה: "האיש היה לבוש באופן כל-כך משונה! לא הצלחתי שלא לבהות בו, על אף חוסר הנימוס"

כלומר, זה לא בדיוק להסתכל בדבקות ובעניין, זה להסתכל בהשתוממות \ בפליאה \ בהערצה (תלוי בהקשר, יכול להיות גם רגש שלילי של דחיה), הרבה פעמים בניגוד לשיקול הדעת שלא מופעל באותם רגעים.

אבל היא בשימוש)

שהתכוונתי להכניס את המשמעות שהצגת באפשרות 1.

כלומר, החלוקה בעיני היתה בין יחס פעיל למראה, לבין מעבר שלו על פני התודעה.

תוכלי לחדד את ההבחנה הנוספת שאת מציגה? אשמח.

ההגדרה הראשונה שלך נשמעת מתאימה ל"התבוננות", שהיא בנחת, בתשומת לב לפרטים.

אבל בבהיה אין תשומת לב לפרטים, אין בחינה מדוקדקת, ואין נחת ומודעות. אלא הסתכלות לפרק זמן ממושך מהמקובל שמגיעה מתוך רגש חזק פתאומי שהתעורר ממה שעליו מסתכלים. מקווה שהצלחתי להבהיר יותר את כוונתי.

(באתי להצביע 2, אבל בעקבות ההודעה שלך חשבתי שאולי לבהות זה בעצם 'להסתכל בנקודה מסויימת בקיפאון, בלי לזוז או להזיז את המבט'. ככה זה תופס את שתי המשמעויות - גם לבהות באוויר, וגם לבהות במישהו מפתיע או מטיל אימה וכדומה)

מה שמתאים למילה 1 שתיארת זה "התבוננות".

"לבהות" זה להסתכל מבלי להתמקד מנטלית בשום נקודה באופן ספציפי. שים לב, העיניים לא מתרוצצות אלא כן "נמצאות" באיזו נקודה אבל המוח לא ממש מסתכל על הנקודה עליה העיניים נחות. מה שאתה עושה עם עיני הבשר שלך בזמן כשאתה חולם בהקיץ זה נקרא "לבהות".

מצידך צריך לעשות השתדלות לנהוג רגוע וטוב, ולהיות דרוך על הכביש.

וכמובן זה הרבה סיעתא דישמיא כי באמת קורים דברים לא צפויים וה' עוזר.

להתמקד בנהיגה עצמה

לבוא עירני

לזכור שיש חיים מעבר לטסט, לפעמים הנפש מצירת שהטסט והלחץ וההצלחה הם חזות הכל, לנשום ולהזכר שיש אותך מעבר לטסט

ותהנה מהדרך, בעזרת השם תעבור אבל גם אם לא- אתה לומד ומתפתח יחד עם הדרך.

ממש בהצלחה!!

היום ב"ה המסלול של הטסט נקבע על ידי מחשב, וגם יש הקלטה של הנסיעה שלך (לצרכי עירעור), מה שמנטרל את היכולת של הטסטרים להכניס חוסר מקצועיות להחלטות שלהם (מה שפעם היה נפוץ מאוד לצערינו).

אם תיגש כאשר אתה מוכן, לפי המלצת המורה כמובן, אז יהיה בסדר. קצת נשימות לפני כן להרגעת המחשבות והלחץ, וזהו. ואם לא עוברים בטסט אחד, אז עוברים בטסט אחר. וגם זה בסדר.

תצליח.

1. תשובה- לזכור את הטעויות בטסטים הקודמים, הכרת החטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד לא לחזור על הטעויות האלה-זה העיקר.

2. תפילה, יש באינטרנט תפילה לפני טסט, חפש בגוגל.

3. צדקה, לתרום לאור ירוק או לעמותות מהסוג הזה יש באינטרנט גם.

בהצלחה.

הרבה בהצלחה לך!