זה פשוט לא נעים...

יש לכם מקומות פנויים.

אז לכו לשם.

מה הקטע?

בפרט שאתם יושבים בסבבה שלכם על מושב וחצי

את קמה ומבקשת לצאת, אז הוא מקפל רגליים ואומר לך: צאי!

הקטע שנותנים לה להתכווצ'ץ'  זה עונש שהיא לא משתפת פעולה 

אבל אני רואה שהחלטת להאשים רק את הבנים... 

אז שתדעי, שפעם מישהי התעלקה על חבר שלי במשך חצי שעה של נסיעה...  וכמעט כל האוטובוס היה ריק.

והוא מסכן חוזר בתשובה ניסה להצמד לחלון כמה שיותר... לא עזר היא הייתה עקשנית 

@RTY3 

אמנם זה לא קרה באוטובוס אלא אצל חבר... אבל לא נורא.

באתי לחבר לשבת אצלו קצת... ישבו אצלו שתי בנות דתי לאומי לא יודע מי הם לא מכיר אותם.

בקיצור שתי דקות אחרי שאני יושב... אחת באה לשבת לידי, מתעלקת עלי, שמה  עלי את הראש,

ואני לא מבין מה היא רוצה...

עוברת לשלב שתיים... איך קוראים לך?  משה..

אפשר ת'מספר שלך?  אה? מה למה?   סתם שנהיה בקשר...   לא יודע למה הבאתי לה.

אני הולך הביתה אחרי כמה דקות.. מקבל הודעה..

"תחזור...אני מתגעגעת אליך"    וואלה איזה בחורה הזויה 

לא ישבתי איתן, ישבתי עם חבר שלי... הן היו אצלו.  אני אמור לגרש אותן? 

זרמתי כי הייתי חילוני. מה את מצפה שאני אעשה?  אבקש ממנה מספר של הרבנית לברר עליה? 

היא הזויה כי שום בחורה לא אמורה להיות כל כך נואשת!!!    מה לא נכון? 

לא זרמתי... לא הבנתי מה היא רוצה ממני.   

אבל מצד שני לא אכפת לי שבחורה תשים עלי את הראש.   ושיהיה לה ת'מספר שלי

מה זה אמור להפריע? עוד ידידה לאוסף... שיהיה...

אז מה הקשר לנואש?  למה נראה לך שהתכוונתי להתחתן איתה או אפילו לצאת איתה?

ופעם מישהי 'נרדמה' עליי ואני רואה שהיא עם עיניים חצי פתוחות ועושה את זה בכוונה.

פשוט קמים והולכים, יצא לי גם לעמוד בגלל זה (כששאר המקומות הפנויים היו גם ליד נשים), אז מה?

ואם אנשים מסתכלים - שיסתכלו.

גם התנועות של ה'נפילה' שלה עליי היו לא טבעיות.

היא הייתה חילונייה, ייתכן שהיא פשוט ניסתה לכייס אותי.

* לשבת בהתחלה (ואז אלה שעולים הולכים לראות אם יש מקום בסוף)

* לשים את התיק על המושב לידך, שיתפוס כמה שיותר נפח

* להסתכל לכיוון החלון בהתעמקות, כאילו את חולמת ולא רואה שיש אנשים או לחלופין להתפלל בריכוז (אמיתי )

* לעקוב בזהירות מי עולה, כדי שאם זו בת אל תעשי את כל מה שכתבתי, אלא תתכונני לפנות לה מקום, לתפוס אותו

* לשנן משפט כגון: 'מתנצלת,  אבל אני מעדיפה לא לשבת ליד בנים, תוכל להתיישב כאן?' ולהצביע על מקום אחר פנוי שלידו יושב גבר (אבל לא ערבי..)

קצת מרושע, אבל בגלל מקרים כאלו אין יותר מדי ברירה..

לשים את התיק שלך בינו לבינך

ככל שהתיק יותר גדול כך קטן הסיכוי שהוא יגע בך 

(וגדל הסיכוי שהוא יעבור מקום כי זה די סיוט )

@RTY3

ברור שארטי (השם שמור במערכת ) הגאונית חשבה על זה, רק הבעיה שהבנאדם פשוט מבקש להרים את התיק ואז מה הייתי עושה?

ומתנצלת שאני לא יכולה לשבת ליד בנים בלי תיק, ואם הוא רוצה הוא יכול לתת לי לעבור למקום אחר

אני לא יכולה לשבת ליד בנים בלי תיק זה מצויין.

רק צריך לאזור קצת אומץ..

כמה פעמים ערבים רצו לשבת לידי ואמרתי להם שאני לא יושבת ליד בנים... (מה שתכל'ס נכון, בפרט כשהם ערבים...) תקשיבי זה היה מפחידדדדדדד................................ המבטים הרצחניים שלהם

בסוף הנסיעה כשירדתי הם זרקו לי משפט, אז החזרתי להם וברחתי מהר מהאוטובוס

לי יצא כמה פעמים להגיד את המשפט הזה, רק בתוספת התנצלות ונימה ומבט מתנצל, ואנשים ממש קיבלו את זה (גם ערבים!) ולא ישבו ליד ואפילו אמרו שזה בסדר..

על המושב שלי..

סבבה, תודה

לא תיק גב רגיל, או תיק צד (או שקית..)

ב. אני לא מטרידה,  אלא מצטמצמת ככל האפשר כדי שלא יפריע לנוסע ליד, רק שלפעמים זה גולש

(והוא הטריד אותי והתיישב אחר כך..)

ואני לא באמת תופסת יותר ממושב אחד, אני סוטה לכיוונו רק בקצת מאד 

"דפוס התנהגות של חלקכם"

"אני לא מכלילה שכולם ככה..."

לא חושבת שנכון להוציא דברים מהקשרם

אוהבים אותך הייזל

''איי אם סיסקטין גואינג און סוונטין,  אי נו ז'אט איי'מ נאיב...''

אז אדע מה לעשות בלי להתבייש.

תודה לכל מי שחידד לי את זה

לא זוכרת שיצא לי לשבת ליד גבר שראו שהוא מנסה לצמצם קצת את עצמו. (בקושי קורה שיושבת ליד גבר כי משתדלת שזה לא יקרה, אבל מתי שבאילוץ זה קורה..)

לא כולם ככה, כי כנראה מי שלא ככה פשוט לא מתיישב ליד בחורה 

ניסה לצמצם את עצמו. כל הפעמים שאני זוכרת שישב לידי גבר (בלית ברירה), אני זו שהייתי צריכה לצמצם את עצמי. והגבר לא הראה אותות התחשבות כלשהם. סבבה, ב"ה לך זה לא קרה, אבל אצלי ואצל עוד הרבה אחרות זה בד"כ מה שקורה. וזה לא קרה אלפי פעמים שישב לידי גבר, כך שאני כן זוכרת את רוב הפעמים

למצב שגבר יושב עם רגליים פתוחות כמעט לגמרי והרגליים שלו בבירור על חצי כיסא שלי

וזה הכי גרוע כי כל פעם זה נראה שזה בטעות עד שאת קולטת שהוא על כל הכיסא שלך 

אז גם אני אתן לך הצעות!

1. לעולם לא לשבת ליד החלון! כמובן אם את לבד ולא עם מישהו/י.

2. לשים את התיק על המושב ליד.

3. להירדם

מובטח לך כמעט תמיד שאף אחד לא ישב לידך!!

רק לגבי שמירת מקום באוטובוס - נפתח על זה פעם דיון באחד מהפורומים
יש עם זה הרבה בעיות הלכתיות כדי לבדוק ולחקור!

התעוררתי מנמנומי ואני שומעת: "יא משועמם מה אתה מצלם בחורה ישנה?!"..

נאלמתי דום..

היה חסר הקטע של מה שהחברה עשתה..

מזל...

על "להאשים" (דוגמה קלאסית לקריאה לפי מה שחושב הקורא..)?

זו היתה שאלת-התענינות מתוך הזדהות עם הרגשתה, מתוך סלידה מחוצפתו.

והאמירה שהיה חסר הקטע עם החברה, לא היתה בכלל קשורה לקיפאון. ברור שהקיפאון לא תלוי בחברה או לא חברה. אלא היה חסר מה החברה עשתה. כתבה ש"מזל שהיתה חברה", וזהו.

כל מי שדיברתי איתה על זה, הזדהתה..

באמת ה' ישמור

אליהם.

אין אצלי לדון לזכות אותם, אפילו לא בלב

זו לא סטיה. זו הנורמה...

עם "הכשר" לאומני..

אסור לוותר להם בענין הזה (לא רק בו), במילימטר.

המחשבה שלך מתוקה

תלונות על אחרים ותרוצים על עצמן.

ומי שעושה כך, זה עקום.

ואפשר לקום. צריך לומר לו בנימוס ובאסרטיביות, תזוז בבקשה, אני רוצה לעבור. ולעמוד על כך (כלומר, לשבת בינתיים..) שאכן יקום ויתן לך לעבור בלי צורך לגעת בו.

[ולצערי, כבר שמעתי על דברים מעין אלו שנעשו לא בתום לב. מבחיל. ומציע גם לשואלת ולשכמותה, לא להרבות ב"לימודי זכות" מבחינה מעשית (בלב תמיד אפשר..), במקרה שמישהו יושב/עומד ונדחף לכיוונה. להגיד ברור וצלול ומנומס: בבקשה לזוז/ לא לנגוע בי. ואם לא עזר, לומר יותר בתקיפות]

טוב תגידו בנים. אבל בכנות. אתם תמיד עושים את זה - צעירים מעל עשרים

זהו אז באמת עכשיו אם יהיה ספק שבספק שמשהו כאן לא תקין - צעירים מעל עשרים

לא האשמתי את הבנים אני אמרתי מה - צעירים מעל עשרים

ברור.. רק שהרבה פעמים זה לא בכוונה. ולהכנס בבנאדם - צעירים מעל עשרים

בסוף.

אבל זהו.

תודה על תגובתך זו הייתה אחת התגובות היותר יעילות פה.

ושתי השורות האחרונות פשוט מסבירות הכל.

(חשבתי שזה ככה אבל כששאלתי אנשים הם אמרו לי שאם הוא חילוני זה לא בהכרח שזה בכוונה..)

אם זה ככה ברור חת שתיים אני עפה משם.

סתם התביישתי לבקש לקום לפני התחנה..

אכן בושה טיפשית.

בד"כ לא נתתי בכלל שזה יגיע למצב שישבו לידי גברים,

אבל יש פעמים שזה לא כ"כ בשליטתי.

אלמד להבא.

תודה..

מול כולם.

וקרו לי מקרים (לא באוטובוס) שהייתי בטוחה שזה בכוונה ולא התביישתי להעמיד במקום.

תמיד הפחד זה להעמיד במקום ופתאום לגלות שהבנאדם תמים וסתם הלבנת את פניו..

אבל זהו.

עדיף רק מצד החשש פשוט לקום.

כשאני חושבת על זה, זה היה טיפשי שלא עשיתי את זה.

רק שבמקרים כאלו, יש דרך פשוטה - והיא מיידית לומר לאדם, לא חייב בקולי-קולות, אבל בבירור: סליחה, תזוז/אל תיגע בי/ אני רוצה לעבור (ולעמוד על כך שהוא זז לגמרי). את לא חייבת להיות "בוחן כליות ולב" - אבל: א. את צריכה להניח שהוא מרגיש שנוגע, וזה מספיק בשביל שלא יעשה את זה.  ב. צריך "לחשוש" - ויותר מכך - כמו שכתב לשם, שאכן זה לא "במקרה".

אם את מיידית דורשת תזוזה, לא תפגעי גם במי שבטעות התקרב לרגע (מסופקני כמה זה מצוי). אבל תמנעי מי שלא בטעות..

עליתי לאוטובוס נסיעה די ארוכה הלכתי עד הסוף וישב גבר בצד ימין ואישה מצד שמאל ושניהם ישבו

בשני הכיוונים הנגדיים כל אחד ליד החלון בחרתי כמובן לשבת ליד האישה כי לא יודע זה מרגיש לי טבעי שאני לא ידבק דווקא לגבר ..לא שנדבקתי אליה כמובן שישבתי בסתלבט שלי אבל גם לא גלשתי לה למושב...

היא ניסתה לשמור על נימוס והשתעלה במנות קטנות במיוחד שאפילו אם היה שקט של חדר אטום לא הייתם שומעים אותה חח

את יודעת איך זה..אין יותר מידי זמן לחשוב אתה פשוט עושה את הדבר הראשון שזורם לך

תכלס בעברי הלא רחוק הייתי מנסה להמנע כמה שיותר מישיבה ליד בנות באוטובוס ותכלס אני עושה את זה כשיש מקום ..אבל רציתי בסוף וככה יצא ..

פעם אחת איזה אחת אני עולה לאוטובוס מתקדם לדלת האחורית תופסת אותי בחולצה "בוא אתה תשב לידי"

אני כזה מה לכל הרוחות אז אמרתי לה למה ..היא אמרה בוא בוא יותר טוב לא הבנתי מה היא רוצה ממני

היא טענה שהיא לא רצתה שמישהו ישב עם סלים ויפריע לה או משהו כזה אני כבר לא זוכר

ויש את הקטעים שאתה יושב ואז איזה מישהי באה יושבת לידך ואתה כזה אויש חבל...ואז אתה צריך לשמוע אותה מדברת עם חבר שלה בטלפון על הקשר שלהם ומה הם יכינו לארוחת ערב...סיוט ..חח

סתם

לא יודע מה אתם רוצים ממני רק רציתי להגיע הביתה

בדיוק ההיפך.

מה זה "ידבק דווקא לגבר"?..

אתה לא אמור "להידבק" לאף אחד. אבל היא לא אשתך, אז הטבעי הוא שאתה תשב בצד של האיש ולא לידה.

שהגעתי לסוף של האוטובוס אז יש שני מושבים ימינה ואז הוא יושב ומולי כסא והיא ישבה שמאלה אז מה אני ילך במיוחד לשבת לידו? זה נראה מצחיק ומטריד

מתנחלים פשוט ממש טובים בלספר שכל מה שמעניין אותם זה אידיאולוגיה ולהתעלם מכל מה שהם מרוויחים ממנה

אמר שבשביל לגור ביו"ש אסור להנות ובגליל מותר להנות? יו"ש זה כמו כל מקום אחר בארץ וכל אחד יכול לגור שם גם אם עושה זאת בשביל תאוות בצע. דין קדומים כדין כפר שמריהו. גם תושבי פריפריה מקבלים מענקים גם אם הם עשו כסף מההתישבות שלהם בפריפריה

אני מתנחלת, גרה במקום בורגני ומעולם לא התיימרתי לחשוב או להציג את עצמי כאילו שרק ארץ ישראל בראש שלי. זה שהיה לך משהו בראש… זה שלך.

אני חושבת שבלי איכות חיים, מפעל ההתנחלויות היה מצליח פחות וזה דוקא היה בעוכרינו.

עבר עריכה על ידי נקדימון בתאריך ד' באייר תשפ"ו 11:53

בעבר בכל מקום זה היה אידיאולוגיה צרופה, כי המחיר היה אדיר (בטחונית, חברתית, גאוגרפית, תקשורתית, איכות חיים וכו).

היום יש מקומות שבהם ברוך השם המטרה הושגה ויכולים לגור בהם גם מטעמים נוספים, כי המקום כבר מוסדר ומפותח ויציב ובטוח.

ויש אנשים שגם בחינם לא יסכימו לבוא לגור ביהודה ושומרון, אז מה אכפת לי אם מי שבא יש לו גם אידיאולוגיה וגם מחשבות נוספות?

אם אתה מכבד את ההורים גם כי אתה אוהב אותם וגם כי זה מצווה, אז יש בזה בעיה?

אם אתה לומד תורה גם כי אתה מקיים מצווה וגם כי אתה נהנה מהלימוד, אז יש בזה בעיה? האגלי טל דן על זה בתחילת ספרו כידוע, והמסקנה ברורה: אשריו.

כמובן שיש ערך בדברים שכתבת. אבל זה חייב להיות משולב באידאל של ישוב הארץ.

אז אין בתים פרטיים/צמודי קרקע במחיר כזה.

(מי שגר בהתנחלות בחור רציני כנראה באמת הגיע לשם מתוך אידיאולוגיה)

והישובים הדתיים שהם לא ביו"ש מלאים עד אפס מקום.

לצורך העניין גם מודיעין עילית מעבר לקו הירוק.

בגדול רוב האנשים לא מסוגלים לחיות רק על אידיאלים, זה מאד מאד קשה. זו מסירות נפש גדולה מאד מכל הכיוונים. כל שבכל ציבור יש קבוצה יחסית קטנה של אנשים כאלו. גם בציבור הדתי לאומי יש קבוצה כזאת והיא אילו שגרים בחוות ובגבעות מתחילות (רובם). אנשים שחיים צמוד לערבים, בסיכון תמידי עם כל רעיית צאן, השב"כ, הצבא והמשטרה רודפים אותם בין אם הם עשו משהו ובין אם לא ויכוחים להתעלל בהם בלי שאף אחד יעשה משהו ובלי זכויות בסיסיות. אנשים כאלו באמת מוסרים את הנפש בצורה יוצאת דופן על ארץ ישראל.

ב"ה שהגענו למצב שאנשים רגילים ופשוטים שלא יכולים רק למסור את הנפש, וצריכים פרנסה כמו כולם ומקום לגור בו מגיעים לגור בישובים. בעבר היה מסירות נפש לגור במקומות כאלו, זה נהדר שהיום זה גם נוח. יש פה הקרבה מסויימת עדיין לרוב, הרבה יותר נוח לגור ליד קופת חולים ובתי חולים, ליד סופרים זולים, בתי ספר וישיבות/אולפנות, במקומות שיש בהם תחבורה ציבורית טובה ולא חייבים להחזיק רכב ובעיקר להיות קרוב לעבודה ולא לנסוע שעה או שעתיים כדי לעבוד בעבודה מכניסה. זה עדין לא קל לגור במקומות כאלו ורוב הישובים כאלו. ואין ספק שמי שגר במקומות כאלו מקריב בשביל ארץ ישראל. אבל טוב מאד שזה כבר לא מסירות נפש כמו שהיה פעם וכמו שיש בגבעות ובחוות, זה הדבר שמחזיק את ההתיישבות שתהיה ברת- קיימא ולא תהיה מעורערת מכל דבר.

כדי שארץ ישראל תהיה מיושבת חשוב שיהיו גם אידיאליסטים מאד וגם אנשים רגילים שמוכנים להתאמץ קצת אבל קשה להם להקריב מאד.

(אגב, גם בצפון ובנגב יש חשיבות מאד גדולה לגור)

נ.ב.

כשכותבים אומרים\ות כדאי לכתוב קו נטוי ולא נקודה. מאחורי הנקודה עומדת אידיאולוגיה פרוגרסיבית שלא לפי רוח היהדות.. 

כל מי שגר מעבר לקו הירוק?

ברור שיש עוד שיקולים כשאנשים בוחרים מקום מגורים

כמו יוקר הדיור הארץ.

קיץ 2005 גירוש מגוש קטיף, יכלת לקנות בית ביו"ש בכלום כסף, דיברו אז על תוכנית ההתכנסות של אולמרט מיו"ש.

2006 החלה העליה המטאורית בנדלן

קיץ 2011 עם ישראל כולו יוצא לרחובות כי דירה ממוצעת בישראל חוצה את המליון שקל

2026 דירה ממוצעת 2.4 מליון שקל, חצי מליון יהודים ביו"ש ניכרת התמתנות במחירי הדיור.

זה לא כאילו הם ידעו שזה מה שיקרה

גם מתוכננים לנשיא ארגנטינה פגישות גם עם גדולי הדור הליטאים, הרב דב לנדו והרב משה הלל הירש.

ת'אמת אני רוצה להזכיר את צאלה ורביד חיים גז הי"ד.

זה נגע לי בלב כמו לכל יהודי. כשהודיעו שגם התינוק נפטר [אחרי כמה ימים, מי שזוכר] הרגשתי שאני חייב להיות בלוויה.

להפתעתי היו שם לא יותר מ50 איש סה"כ. הרגשתי שנותנים לי רגע אינטימי להתייחד עם התינוק הקדוש הזה.

היה מצמרר.

רק לראות חבילה לבנה קטנה, עטופה. סבתות, דודות, מחבקות. חיבוק אחרון. ובוכות...

התפרקתי.

זה היה למעלה מיכולת ההכלה שלי. ולא הייתי היחיד.

אבל היה רגע שבו כמעט לא נשמתי. כשפתחו את הקבר הטרי של צאלה, כשאילו קיבלה בזרועות פתוחות את בנה, ממנו נפרדה במותה לפני כמה ימים.

והנה שוב הם מחובקים ביחד. בשמים.

גם עכשיו אני בוכה.

איזה נשמות קדושות.

הנחמה היחידה היא שאנחנו לא מסוגלים להבין בכלל מה הסיפור של הנשמות הקדושות האלו.

סיפורו המרגש של דוד יהודה יצחק ז"ל - והמחברות שנמצאו בחדרו - ערוץ 14 | C14

אתר יזכור כותב עליו יותר טוב ממה שאני יכול לכתוב.

להתמקצע, לצבור ניסיון מועיל, ללמוד

את זה ש"אפשר לתקן" אני צריך להזכיר עצמי ולשכנע את עצמי כל פעם 

לקלקל יותר קל

לקלקל לא צריך להאמין/ לחשוב/ להתאמץ

זה קל

אנשים עושים את זה כל הזמן

כדי לתקן צריך לא רק להאמין אלא לרצות

להיות במודעות

ללמוד

ליישם

להתמיד

להתאמץ

לא רק באמונה אלא גם בתחושה

בסוף המקור הרוחני לקלקול הוא המקור הרוחני לתיקון.

מעניין למה הקלקול תפס יותר מהתיקון

התקדמתי הרבה וגם עשיתי הרבה הפסקות.

בגדול כבר הגשמתי את כל החלומות שלי, אין לי עוד משהו מיוחד שאני שואף אליו/רוצה אותו.

הגעתי לשיא של מה שהייתי רוצה מבחינה מקצועית.

חוויתי את כל מה שרציתי להספיק לחוות בחיים, אין לי רעיונות נוספים חוץ מזה. זה קצת כמו פיצוחים, לכל גרעין יש אותו טעם, אז אין הבדל בין לאכול אחד לבין לאכול 30.

היו זמנים כשהייתי יותר צעיר שהרגשתי די חסר אונים, אבל השקעתי ביצירת דלתות טובות ובשמירה עליהן. כרגע אני בתחושה שגם אם יקרו כל־מיני דברים, אוכל להתרומם מזה.

אני בהחלט מרגיש ככה. אם היו מודיעים לי שמחר הגיע הזמן לקפל את הבסטה, לא נראה לי שזה היה מזיז לי.

מצד שני, נכון לעכשיו גם לא רע לי, אז אני פשוט זורם עם החיים.

בקיצור: חתול זמני.

זה לא ממש דיכאון כי אני לא סובל או משהו. זה לא שאין לי כוחות, או שאני לא נהנה מהדברים שאני בדרך־כלל נהנה מהם (מבחר מאוד מצומצם, אבל לא נורא).

פשוט אני מרגיש שכבר הספקתי את כל מה שרציתי ומעבר לזה, כך שכל השאר בונוס.

אנחנו חיים בעולם מאוד מהיר שבו אפשר לחוות אינספור חוויות תוך זמן מאוד קצר, יחסית.

בעבר, בן־אדם היה חי בשטייטעל, מתחתן בגיל 18 עם רוח'לע, מוליד 50 ילדים, מדי פעם נוסע ללייפציג ליריד כדי לגרד כמה זהובים או אדומים, לומד גמרא, וזהו בערך. אולי מכיר קצת אנשים מהשטייטעל או מהעיירות הקרובות ומדבר איתם פעם באף־פעם. מקבל מכתב "גיה"ק הגיעני לאחר כמה חודשים..."

לא יודע, סיימתי לימודים, טיילתי כמעט בכל מקום בארץ, הייתי בחו"ל, קראתי הרבה ספרים, סיימתי את כל מה שרציתי ב"bucket list" שלי (באופי שלי אני מסתפק במועט)

אין לי עוד משהו מיוחד שאני משתוקק אליו

"הסכנה הגדולה ביותר עבור רובנו היא לא שהמטרה שלנו גבוהה מדי ונעצור לפני שנגיע אליה, אלא שהיא נמוכה מדי ואנחנו אכן משיגים אותה."

בקיצור, השמיים הם הגבול ואפשר לחלום בגדול ולהגשים בגדול, ככה לפחות עם בני האנוש, לא יודעת איך זה עובד עם חתולים זמניים(:

ומה ההבדל בין להגשים בגדול לבין להגשים בקטן?

אפשר ורצוי ומומלץ לחיות כל יום בפני עצמו אבל לחיות אותו טוב. למצות אותו היטב ונכון.

מה בדבר התנדבות? יודעת שלא נשמע אטרקטיבי , במיוחד לאנשים צעירים, אבל זה

כן נותן סיפוק; להעניק משהו למישהו. ויש המון תחומים; כל אחד ומה שמתאים לוץ

עשית המון דברים אמנם. להנאתך. אולי הנפש שלך משתוקקת להעביר ידע/נסיון

כל כישור שיש לך - לאחרים?

הרי כתוב: כל מי שיש לו מנה רוצה מאתיים....נכון?

אין כזה דבר, עד כמה שאני מבינה, להספיק הכל; אולי במבט לאחור בגיל

119. החיים זורמים. כל נשימה. כל דקה. 

שיעמום מתמשך ....אי סבל....יש אולי סוג של אדישות-דיכאון

כזה במעמקים. 

אם יש שמחת חיים, ציפייה לעוד, תקווה - ואת זה מכנים בונוס, זה נשמע

בסדר. 

אגב, אולי הגיע הזמן להסיר את הזמני מהחתול?

אולי לא הספקתי את כל מה שיש לחוות בעולם, אבל זה לא שאני רוצה לחוות את כל מה שיש בעולם. מה שרציתי, הספקתי. מה שאיני רוצה, איני רוצה.

אין לי ממש ציפייה לעוד כי זה לא משנה לי. אפשר כך ואפשר כך.

אני בהחלט אדם אדיש מאוד. יש בזה גם יתרונות מסוימים.

לא יודע, זה פשוט כמו להרגיש שבע. כשנכנסים שבעים לסופרמרקט, רוצים לקנות פחות דברים. אם יש לי כל מה שאני צריך בבית, אני לא קונה כלום.

החתול הוא זמני לנצח.

א. עד כמה כל הדברים הנחמדים שהעולם מציע לנו, מתמצים לנו. במוקדם או במאוחר. דווקא

במחשבה שניה, אפשר לראות בכך דבר חיובי.

ייתכן שבגלל שלך הם התמצו מהר, יש לך תפקיד אחר, או משהו אחר שעשוי למלא אותך.

משהו רוחני אולי? הדבר היחיד שלא מתמצה זו התורה וקיום המצוות - איזו מצווה חביבה

במיוחד. לא?

אולי ללמוד יותר? אולי ללמוד אפילו כדי לקבל תפקיד רוחני איזה שהוא, משרה רוחנית

ששכרה הרוחני, הסיפוק שתביא - בצידה?

אולי לחלק את היום כך שיהיה מגוון לך - ללמוד (כל אחד עד כמה שהוא מסוגל)

היכן שליבו חפץ, מה שליבו חפץ  וחלק עזרה איזו שהיא לזולת?

ואולי, או בנוסף (או בינתיים במקום ולפני), כן לנסות לתהות על הרגשת האדישות?

אולי זה יושב על משהו מטריד או כואב שקשה ל התמודד איתו, אז עושים כל מיני

דברים כדי להבליע? או חוסמים את הרגש המטריד ובכך חוסמים גם את ההרגשות

הרעננות, סקרניות, חיוניות יותר?

אמרת שהיית "דלוק" על מישהי; ז ה  לא אדישות!

ואולי אתה עדיין איתה במחשבה, בלב, מתאבל ולא מוכן ולא רוצה

להתנער, לשכוח ולהמשיך הלאה?

 אנו לא הכי אובייקטיבים לגבי עצמנו, כידוע. תמיד עדיף חברותא

שישקף לנו, שיסייע לנו להבין את עצמנו....אפילו אם זה בשכר.

סליחה על הפסיכולוגיה בגרוש. כסבתא, יש לי מעט נסיון עם

כאלה (זה לא אומר שזה פתור ואני מתמודדת עם זה טוב, אבל מהצד -

ובאופן שכלי, יותר קל לראות את זה), וגם כאשה;

נשים יותר פותחות זו בפני זו קשיים, התלבטויות, כאבים,

אכזבות, תקוות נסתרות....במיוחד חברות כנות וטובות.

גברים פחות עושים זאת, אני חושבת. לא?

,

סתם מעניין, אם הקשר עם ההורים, המשפחה, חי יותר?

משמח יותר?

תמיד זה מגיע לסוף, לכל הרוחות - מה עם לבקש

ולהתחנן להשם? שיראה לך כיצד לפתוח חודה

של מחט בתוך שוויון הנפש הזה?

וכמובן כמובן, אולי אני טועה ומשליכה עליך

משהו....

שבוע טוב וחג שמח!

ב"ה אני עושה חיל בחלקה הקטנה שלי, וגם היום שלי נכון לעתה ב"ה מחולק מצוין בין הדברים האלה.

משרה רוחנית אינה מתאימה לי הייתי שם והרגשתי שזה לא בשבילי בכלל.

לגבי המקור לכך אני מניח שחלק מזה טמון בחוויות מהעבר, חלק בפילוסופיה, וחלק מזה פשוט באופן שהמוח שלי פועל מבחינת דופמין או משהו כזה. לא יודע, אני לא ממש סקרן. זאת אומרת, אני כן לומד הרבה דברים חדשים, אבל אני יכול גם בלעדיהם, זה לא שזה ממש משנה לי כך או כך.

לגבי ידידתנו, נע, זה לא ממש ככה. מזמן כבר המשכתי הלאה. הפוך: דווקא התחושה שלי היא תחושה של מיצוי (לא ש"נמאס" => אלא שכבר "מיציתי" ונהניתי מהידידות הזאת כפי שרק אפשר).

הייתי הרבה אצל אנשי מקצוע, התחושה שלי הייתה שאני די שונה ממה שהם רגילים אליו... אבל המסקנה הכללית היא שכל־עוד לא רע לי עם מי שאני, אין טעם לחשוב שאני חולה יותר ממה שאני.

לגבי המשפחה, לא ממש, אני חי לבד ולא נוטה ליזום שיחות או להתעניין באחרים, נחמד לי מאוד בשקט של עצמי.

איני יכול להתפלל על משהו שאיני רוצה... אני מתפלל על דברים שאני צריך, כמו פרנסה, שלווה, שמירה וכן הלאה. איני יכול להתפלל "ריבונו של עולם, עזור לי שתהיינה לי המון תאוות ורצונות ותחושות חוסר, ביחס לדברים שלא רציתי עד עתה"...

לא יודע לגבי גברים ונשים, הכרתי כאלה וכאלה...

וגם אם הם לא- משתדלת לראות אותם תותים

לא הספקתי להגשים את כל החלומות שלי, אבל אני בהחלט בדרך...

ואם הרגשתי שהכל נסגר בפניי- פשוט בכיתי והתפללתי לה'. (כמה קלאס)

ובכנות, הדבר שהכי עזר לי ברגעים קשים יותר זה האמונה. שהכל נגזר עלי ושאני צועדת במסלול שנקבע לי לפני שנולדתי ועליי רק לבחור בטוב.

הייתי קוראת הרבה משפטי חיזוק, הרצאות של אמונה וביטחון בה', ומוציאה את עצמי לדברים חיוביים שנותנים לי כוח.

והבנתי שהיחידה שיכולה לעשות אותי מאושרת, זאת אני בעצמי...

מאחלת לך למצוא את האושר הפנימי שלך, כי מה ששלך יגיע עד אלייך 💖

-אני מאמינה שהחיים שלי מתקדמים למרות שזה לא ניכר כרגע בפועל. לא רואים צמח באמצע גדילה, רק במבט לאחור.

-ממש לא, אני מרגישה רחוקה מהם... החלומות הישנים שלי מרגישים כמו חלומות של מישהי אחרת כי אני כבר לא חולמת אותם, ובכל זאת צובט לי בלב כל פעם שאני רואה מישהי אחרת שהגשימה אותם.

-למה את מרגישה שכל הדלתות נסגרו?

 כשנדחקתי לקיר, הקיר נשבר. זה מה שקרה. היה כואב. אח"כ רווחה.

לא יזיק לשוחח עם מישהו מקצועי או לא, אבל מבין ויכול לעזור לחלץ את החוט מהפקעת

ולנער את תחושת הסנדול (?).

אולי חשוב להיות מסוכרנים עם כל נשימה; להיות בתיקו איתה. להתקדם באותו

קצב. לעבור רק את היום הזה בשלום (את זה שמעתי מאדם  גדול). קראי

את הספר "אל דאגה" - יש לו שם רשימה של: רק היום....

לכתוב לעצמך מה היית באמת רוצה. על מה אתה/את מתאבל. מה מפריע.

למה העצבות.  לא פשוט. אבל השם תמיד מחלץ. עוזר. מאיר פתאום נקודה

קנקנה של אור שנחבאת מתחת לשמיכות החושך הכבדות. נושמת בכבדות,

כמעט לא מורגשת עכשיו, אבל חיה וקיימת.

יהיה טוב. זה לא יימשך לנצח. הנפש שלנו גמישה - "בערב ילין בכי ובבוקר...רינה".

יכולה לגרש חושך גדול.

פעילות איזושהי. לא לחשוב באותו רגע על משמעות החיים שלי. פשוט לעשות.

חושבת שזה עוזר להבהיר את הבאלאגן במוח ולהשקיט אותו. 

התנדבות. למרות שזה לא נשמע מושך. זה נותן הרגשה של

אני שווה. עושה משהו נכון וטוב.

מטרות/ חלומות שהגשמתי

ויש שעדיין לפני

אם דלת אחת נסגרת

אני מחפשת את דלת אחרת

ובאופן כללי לא תלויה באחרים או בגורמים חיצוניים כדי להגשים חלומות 

להרגיש שחלק מהמטרות שלך זה שיהיה טוב לאחרים, ולצערנו לא חסר צער וכאב בעולם.

כמובן שרצוי גם במעשה, אבל לפחות לחיות בתודעה כזו.

לא להישאר בעולם הפרטי המצומצם מטבעו, אצל מי פחות ואצל מי יותר.

ברוח היום הקשה הזה, המטרות והחלומות לא יכולים להתגשם כל עוד לא הגענו ליום בו מלכות ישראל תהיה שלמה, ננצח את אויבינו, נבנה את מקדשנו, ויגיע יום תחיית המתים בו כל הכואבים יפגשו שוב את אהוביהם.

אבל הבעיות שלי נשארו שלי. זכיתי בחמלה של השומע, חמלה אמיתית ואוהבת וכזו שבאמת רוצה לסייע, אבל בסופו של דבר "אם אין אני לי, מי לי". לאנשים קשה לפתור את הבעיות של עצמם, כל שכן של אחרים.

לא הייתי אומר ממש שהתאכזבתי, כי ציפיות יש רק לכריות.

הייתי דלוק עליה אבל מבחינתה זה היה ידידותי בלבד. אבל הבנתי את זה, ולא ממש הרגשתי שזה ביאס אותי.

עד עצם היום הזה, היא ה־suicide hotline שלי אם אני צריך משהו.

אף אחד כמעט לא התקרב ללהבין אותי ברמה שהם מבינים .

אולי ניקים ספציפיים בפורום

"המקום" - לחרדים עובדים.

כלומר, זה נכון לגמרי.

אבל כשזה הופך להתמכרות זה כבר לא הבנה אלא תהליך בעייתי שמסכן את שני הצדדים.

הרבה דברים יפים וטובים ואלטרואיסטים כביכול, הובילו לנזקים ולתסבוכות הכי גדולות...

אם מתאכזבים קצת, זה לא לגמרי וצריך להתנער ולחשוב שגם לצד השני

יש את הקשיים שלו, או מצבי הרוח....

היחד שמבין באמת זה השם. אבל כדי להרגיש זאת, צריך כנראה

המון עבודה. ולדבר איתו תוך כדי עשיית דברים, במיוחד כשלא

מסתדרים, אבל עדיף, תמיד. ממש לקשקש איתו. הוא אף פעם

לא אומר: די, די, אני עסוק עכשיו, או: רדי ממני כבר, או:

את עושה לי כאב ראש, או: לא מבין מה את רוצה...

העניין הוא שהעולם הזה, תפקידו כנראה, לחסום את ההידברות

הזו. להשכיח את מי ששלח אותנו הנה. ולצערנו הרב, הוא עושה

זאת לא רע בכלל...

להיות במצב של עוררות רוחנית. כמה שאפשר במשך היום.

בדברים הכי קטנטנים ולא משמעותיים.....

(לו רק הייתי מיישמת את מה שאני כותבת....אבל זה נכון.

אני בטוחה. ואני לא ברסלבית).

מצידך צריך לעשות השתדלות לנהוג רגוע וטוב, ולהיות דרוך על הכביש.

וכמובן זה הרבה סיעתא דישמיא כי באמת קורים דברים לא צפויים וה' עוזר.

להתמקד בנהיגה עצמה

לבוא עירני

לזכור שיש חיים מעבר לטסט, לפעמים הנפש מצירת שהטסט והלחץ וההצלחה הם חזות הכל, לנשום ולהזכר שיש אותך מעבר לטסט

ותהנה מהדרך, בעזרת השם תעבור אבל גם אם לא- אתה לומד ומתפתח יחד עם הדרך.

ממש בהצלחה!!

היום ב"ה המסלול של הטסט נקבע על ידי מחשב, וגם יש הקלטה של הנסיעה שלך (לצרכי עירעור), מה שמנטרל את היכולת של הטסטרים להכניס חוסר מקצועיות להחלטות שלהם (מה שפעם היה נפוץ מאוד לצערינו).

אם תיגש כאשר אתה מוכן, לפי המלצת המורה כמובן, אז יהיה בסדר. קצת נשימות לפני כן להרגעת המחשבות והלחץ, וזהו. ואם לא עוברים בטסט אחד, אז עוברים בטסט אחר. וגם זה בסדר.

תצליח.

1. תשובה- לזכור את הטעויות בטסטים הקודמים, הכרת החטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד לא לחזור על הטעויות האלה-זה העיקר.

2. תפילה, יש באינטרנט תפילה לפני טסט, חפש בגוגל.

3. צדקה, לתרום לאור ירוק או לעמותות מהסוג הזה יש באינטרנט גם.

בהצלחה.

הרבה בהצלחה לך!