בס"ד

שלום לכולם,

כפי שאנו יודעים המציאות שאנו חיים אינה אידיאלית

ורצויה.

לעניות דעתי, ממצב העניינים, כלומר חיי הנשואים בפועל

אינה אידיאלית ורצויה כלל. עלינו להבין, לתהות, לחקור

ולתקן. 

הנחת יסוד בתורתינו הקדושה "ואהבת לרעך כמוך",

כלומר, אנו רוצים להיטיב ולעזור לכל אחד. 

כמובן שמדובר בבן/בת הזוג שלנו, שאנו אוהבים במיוחד,

חיים איתנו, חולקים את רגעינו האינטימיים במיוחד,

כמובן שנרצה להיטיב איתו/איתה. כמובן שזה אמור להיות 

הדדי בלי למדוד כמו בשיר "כשאת מודדת", או בשיר של

מוש על מי מוריד אחד את השני. אנו לא רוצים לפגוע

אחד בשני, כיוון שזה יפגע בנו, האדם האהוב עלינו עצוב,

נפגע, לא נעים לא.

                                  בתודה  ובברכה

                          שנזכה ל"ואהבת לרעך כמוך"

אינו פירוש - אלא "וורט"..

יש פירוש אחד פשוט, שחכמים דורשים על יעל ש"אשה כשרה היתה ועושה רצון בעלה" ומכאן למדו שזה אשה כשרה.

מי שרוצה לדון על זה, ואיך זה מסתדר עם מאמרים נוספים, ועם כל מיני מחשבות/הרגשות, יכול לדון, כמובן בכבוד-חכמים. אבל אי אפשר לומר שחכמים התכוונו ל"פירוש" השני. ובוודאי שאם מישהי רוצה "לגרום לרצון של בעלה להיות איקס".. אז כדאי שתמתין מעט.. (כמובן, גם אם מישהו חושב לגרום כך לרצון-אשתו..)

אכן, בעומק הענין, באמת אלו שאמרו ברצינות על ה"עושה רצונו" במובן של ההשפעה - התכוונו שיש משהו כזה שההשפעה של אשה על בעלה (ולא בתור "תרגיל", אלא באמיתיות), באה מתוך יחס כזה של הליכה לקראת רצונו, וזה גורם לקשב עמוק יותר כלפיה. ענין של המבנה הנפשי של שניהם, ואופן הבנין.

כמובן, לא היה מכוון "אישית".. (ונכון שלקחתי את הודעת ה"פרשנות" ההיא "כפשוטה"... מחילה..)

ואני באמת מאחל שתמצאי מישהו טוב - ותשמחו אחד את השני, ותעשו ברצון זה את רצון זה.

שונאת כשקונטרה ל'שפחה' מביאים את המילה 'מלכה'.

כי בממלכות בהן המושל היה מלך והייתה לו מלכה, גם היא הייתה שפחה. של בעלה. 

(ע"ע ושתי ו/או אסתר)

אז לא, לא תודה. מעדיפה להיות לא שפחה ולא מלכה אלא אישה רגילה ועצמאית.

(אני יודעת שטכנית, במשפחה מלכותית יש או את המלך ואשתו האזרחית, או את המלכה ובעלה האזרחי. אבל לא לזה מתכוונים כשאומרים 'בבית שלך את תהיי מלכה'.)

צ"ע פחות או יותר ענה במקומי.

נאמר, כל מה שבעל הבית אומר לך עשה- חוץ מ"צא" 

עושה רצון בעלה- בניקיונות, בבישולים, בכלים, בכביסות... מה שהוא רוצה? עושה! 

אבל אם רוצה שתצא מהבית, תעשה קרירה (רחמנא ליצלן), בילויים עם חברות ועוד מיני ביזיון? אז לא מקשיבה לו. 

עם התפקיד של אם הבית ועיקרו של הבית שצריכה לדאוג עבור בעלה באהבה לכל צרכי הבית. [הבעל כמובן יפרגן בעזרה בעיתות קושי].

הוא התייחס אליך מידי ברצינות.

אם אני ארצה ממש לשגע בנאדם תהיה לי דרך מצויינת

מעשה ידיך?

שאולי יהיו לך לעזר.

(כדורים למיניהם וכותנות מקסימות )

ברוך ד' עבד והם כבר לא בגדר נזקקים יותר. אבל הנה מצאתי לי קליינט

אבל מקבלים איזון ממאמרי חז"ל אחרים.

יש לזה הרבה דוגמאות. ולפעמים יש מחלוקות בין מאמרים.

ודאי אישה כשרה עושה רצון בעלה, אבל מניין שבעל לא עושה רצון אשתו? הם יכולים לעשות זה את רצון זו לאו דווקא בכפיה, אלא מנדבת לב ומחויבות פנימית. אמנם כאן ספציפית גברים לא מוזכרים, אבל זה רק כי ההקשר לא דן בהם, אלא בנשים (-יעל). ממדרשים וגמרות אחרות אפשר למצוא סגנונות דומים גם לגבי גברים, והסגנון הזה חוזר על עצמו המון בראשונים ובאחרונים.

למה הפרשנות המיידית של לעשות רצונו של מישהו מעידה על יחס של כניעה?

הקטע הוא שאני מסכימה עם זה.. חלום חיי להיות עקרת בית ואין לי בעיה שבעלי ייקח אחריות על החלטות וכו (למרות שזוהי החולשה שלי לברוח מהן..)..

אבל השירשור הזה מקומם אותי ולא קל להרוס את שלוות נפשי

בעז"ה במוצ"ש מקווה שיהיו יותר מקורות תורניים (הלכתיים) בעניין.

"סותם את הפה". חלילה. זו ודאי לא היתה כוונתם, ח"ו.

חז"ל לא "כיבדו את האישה" ממקום של (אני מרגיש רע אפילו לכתוב את זה, אבל חשוב לברר את הדברים) מישהו עליון שנותן כבוד גם למי שתחתיו. כאילו שהם בעלי הבית על העולם, ולכן מי שאיננו בעל הבית, צריך להקשיב... חלילה. אלא הם כיבדו אותן כשותפות לבניינו של עולם יחד איתם (כמובן, הקב"ה הוא בעל הבית - והיקנה את ה"בעלות" על העולם התחתון לאדם. ובוודאי לא רק לגברים).

ומתוך כך, ודאי לא התכוונו שנשים צריכות לעשות רצון בעליהן כי דעת הגברים נחשבת ודעת הנשים צריכה להתבטל כלפיהם. אלא, לדוגמה, כהסבר אפשרי - מתוך צורת חיים בריאה יותר, שבה לגבר יש מבנה נפש שבו יותר לו להרגיש שהוא מוביל את העניינים, ודברים תחת שליטתו. שהוא מוביל את הדברים, שסומכים עליו - ושיש על מי לסמוך. וכפי שעדן כתבה.

שאגב, מתאים למבנה הנפש הנשי - שאוהב להרגיש שיש על מי להישען, שיש מי לסמוך עליו.

אין לך מה להתנצל!  

ממש מוזר. אני יודעת שיש חרדים שדווקא מקפידים על זה.

(על מה שציטטת בפנים ההודעה)

לכן זה כל כך מוזר לי.

דיברתי על הסיבות לקיומם. יש שטוענים שזו אחת הסיבות.

ויש לרב פיינשטיין פסיקה דומה אודות סבווי

אם קראת את פירוש הרמב"ם בדקדוק ועדיין לא 'מסתדר' לך, יש לך לענ"ד בעיה עמוקה באמונת חכמים. 'גישה שמתאימה לימינו' זה משפט שלקוח מהרפורמים. אף אחד לא דיבר על בעל שמכה את אשתו. מדברים על אנשים עם מוסר עצמי גבוה, רק שרוצים להבין את הגבול הדק בין המקום שאמור לתפוס הבעל בחיי הזוגיות לעומת האשה. למשל, מה שאמרו חכמים 'כדי מזיגת הכוס', האם מופרכת היום הבקשה שאשה תגיש לבעלה את האוכל ('תכין לו אוכל') או משקה להרוות צמאונו כאשר חוזר ממקום לימודו או מהעבודה? האם יש נשים היום שיעשו זאת בלב שלם בלי הרגשת קיפוח, כפי שלפי הרמב"ם צריך להיות?

יש לי בעיה עם איך שמציגים את דברי חז"ל. ככה כמו שהבאת את זה בפתיח, זה בעייתי. 

אני חושבת ש @*צועד* יסכים איתי בעניין.

זה כמו שתגיד עכשיו: "תשלימי עם זה שהרצון שלך צריך להיות אפס ליד בעלך!" . אם העלית נושא, כדאי שתדאג להציג אותו באור הנכון.

וקראתי את הרמב"ם בעניין אבל למיטב הבנתי הרמב"ם הוא אחת הגישות.. 

שים לב שאף אחת לא הזדהתה.. אתה יכול להבין למה?

אבל בכל זאת ניסיתי.. מובן לגמרי. 

כל גדולי הרבנים עד מהמאה ה16 אמרו שאת דברי חז"ל תמיד צריך לפרש לפי המקום והזמן והנסיבות. המציאות משתנה. הבעיה היא, שהטיפשים נשארים בעבר.

ולמה רק גברים מגיבים!? זה לא אתם שאמורים להזדהות בכלל!!

לא הבנת? 

זה לא עניין של תמיכה אלא ממי מגיעה האמירה. 

ומאמר בנושא יהיה מעולה.

מומלץ לקרוא, כי זה בסיס בשביל המאמר השני שיתייחס ישירות לדברי הרמב"ם שהובאו ולמשפט של "אשה כשרה עושה רצון בעלה".

אבל, אל תקבלו את דעתי רק משום שאמרתי, תחשבו על הדברים ותראו האם נראה שהם אמת, כדברי המשנה באבות (פרק ד משנה ח)

"הוא היה אומר, אל תהי דן יחידי, שאין דן יחידי אלא אחד.

ואל תאמר קבלו דעתי, שהן רשאין ולא אתה."

אבאר את דבריי: המשנה באבות (ד:ח) אומרת שדיין לא אמור לדון לבד גם אם הוא מומחה, אלא לצרף עימו אחרים. אם הוא מצרף אחרים הוא לא אמור לכפות דעתו, משום שהוא יכל לפסוק לבד לפי הכללים היבשים כי אין דן יחידי אלא אחד (הקב"ה).

לכן, אנא עברו על המאמר והגיבו בצורה עניינית- תודה

20160618224649.docx

בית רבן גמליאל- לאופייה של הנהגה תורנית ראויה

בחינה אודות התנהלות בית רבן גמליאל ביחס להנהגה תורנית, כיצד התנהלו, מה ניתן ללמוד מהם והערה אודות מציאות.

המשנה בכריתות (בפרק ראשון, מובא בגמרא בדף ח עמוד א) מספרת על רבן שמעון בן גמליאל, שהשתמש בכוחו כנשיא הסנהדרין לתקן תקנות כדי לעזור לאנשים הפרטיים:

מדין תורה, אישה יולדת חייבת להקריב "קן"- (זוג עופות- עוף אחד לעולה ועוף אחד לחטאת) על כל לידה ולידה, ממילא אישה שילדה חמש לידות תהיה מחוייבת להקריב חמש "קנים".

הסוחרים העלו את מחירי ה"קנים", כי הם רצו להרוויח יותר. סוף סוף- היה ברשותם "קהל שבוי", כי הרי כל יולדת חייבת להקריב "קן" לאחר שהיא ילדה. (אני אביא דוגמה מימינו לרעיון דומה כדי להמחיש: "ארבע מינים"- מצווה שכולנו חייבים, המחירים יוכלים להיות גבוהים ורווחיים, כי בסופו של דבר כולנו מחוייבים לקנות אותם כדי לקיים את המצווה).

רבן שמעון בן גמליאל נשבע שהוא לא ילך לישון עד שהמחיר ירד, נכנס לבית דין ודרש שאישה חייבת "קן" אחת גם לאחר מספר לידות. כתוצאה מדבריו, לסוחרים כבר לא היה קהל שבוי אז הם הורידו את המחיר על מנת שנשים עדיין תרצינה להדר שלא כמו הפסק המקל שהוציא רבן שמעון בן גמליאל וכך רבן שמעון בן גמליאל השיג את התוצאה הרצויה של הורדת מחירי הקנים.

רש"י מביא שהיקל בדברי תורה כדי שלידות יביאו לפחות קן אחד ולולא תקנתו לא היו מביאות בכלל ולכן "עת לעשות לה' הפרו תורתך". בעצם, נוצר מצב שרבן שמעון בן גמליאל מוכן לוותר על דין תורה המקובל על מנת לדאוג לחלשים בחברה וגם שעדיין הדין הבסיסי יוכל להתקיים. יש לציין, כי רבן שמעון בן גמליאל משתמש בכוחו כדי לדאוג לחלשים ויש לו כוח משתי סיבות:

א. הוא מבית הנשיאים וייתכן שהוא נשיא באותה שעה.

ב. יש לנו כלל ש"בכל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב, צידן וראיה אחרונה" (מספר מקרים בודדים, לגבי ברייתות יש על כך דיון, עיינו ב"הנותן בים דרך" לרב מיימון בשיחה ראשונה).

מתוך מקרה זה, אני רוצה להגיע לעוד מקרים רבים בש"ס (אבל אביא רק מעטים מהם, כי הם באמת רבים) המסופרים על בית רבן גמליאל, בהם הם השתמשו בכוחם כנשיאים על מנת לקדם צרכי ציבור וצרכי שמיים לפי שיטתם.

נתחיל מרבן גמליאל- אצלו אנו רואים זאת באופן ממוקד.

ראשית- המדרש על רבי יהושע שנצטווה על ידי רבן גמליאל לבוא בתרמילו ובמקלו בויכוח שהיה להם על קידוש החודש. אבאר מעט את המקרה, רבן גמליאל קיבל עדות על החודש וקידש את החודש. יום למחרת רואים שהעדות שבית הדין קיבל הינו שקרי, רבי דוסא ערער על כך, כי הרי ברור שהעדים שיקרו, רבי יהושע קיבל את דבריו של רבי דוסא. רבן גמליאל ציוה על רבי יהושע לבוא אליו ביום כיפור שחל בחשבונו של רבי יהושע ולחלל את החג בפרהסיא,כי הוא רצה להבהיר שקידוש החודש שבית הדין קבע הוא הנכון והמחייב את כל העם. במקרה זה רבי יהושע כפף את עצמו בפני דברי רבן גמליאל ורבן גמליאל הודה לו על כך אחרי שעשה זאת.

נעבור לרבי יהודה הנשיא, עליו מסופר בש"ס שהתיר את האיסור של "שמן עכו"ם", אספר את דיני ההיתר בתמצות:

שמן עכו"ם: הגמרא בעבודה זרה (לה-לז, בעיקר בדף לו) מספרת שנאסר שמן עכו"ם על ידי דניאל ונתקן איסורו גם על ידי שמאי והלל. אך רבי יהודה הנשיא קם והתיר משום שהאיסור לדעתו תקף רק במקרה שכל הציבור מקבל איסור וממילא הוא הסתכל ברחוב וראה שלא כולם קיבלו את האיסור ולכן הוא התיר. הגמרא מרחיבה מעט אודות הרעיון שאיסור הנתקן על ידי חכמים אמור להיות מקובל על כל הציבור, אך אם לא אז תוקפו של האיסור ירד. אנו רואים מהיתרו של רבי יהודה הנשיא שהוא מוכן להסתכל ברחוב ולראות שאנשים לא מקפידים על כך ומוכן להעיף מבט על המציאות.

יש לציין, כי הגמרא בקידושין (סה עמוד ב) קוראת לבית דינו של רבי יהודה הנשיא "בי דינא רבה" (בית הדין הגדול), לדעתי משום שהוא הסכים להתייחס למציאות.

הלאה משם, אם נקפוץ קצת לפוסקים כדי לראות על הסתכלות מציאותית:

תוספות התירו ריקודים ומחיאת כפיים בשבת כנגד איסור בגמרא, מפני שלא שייך בזמנינו שאנשים יתקנו כלי שיר. אתם מוזמנים לחפש כמה פעמים מופיע בדברי הרמ"א לדוגמא "האידנא", הטיות של המושג "מנהג" ועוד. היתר של הרב שלום משאש ביחס לכיסוי ראש לנשים. אינני אומר שתמיד פסקנו הלכה בנושא, אבל מה שבטוח שזו לא רק טענה רפורמית שאנו מסתכלים על המציאות. טענותינו על הרפורמים והקונסרביטיבים היא שונה, תורה מן השמיים ודרך הפסיקה. יהי רצון שנדע לכוון לאמיתה של תורה ולפסוק בצורה ראויה עם הבטה על המציאות ועל ההלכה בצורה נכונה.

{בתור הערה מוסגרת אציין שיש עוד מקרים רבים אצל בית רבן גמליאל, ערעורים של חז"ל על כך וקצת טעמים לדבריהם. אך להגנתם ייאמר שעולה כי בית רבן גמליאל עשו דברים לשמו של הקב"ה ותפסו את תפקידם כשליחי הציבור. בתמצות קצר- יש כמה משפטים שיובאו בנושא מיד:

לעתים אנו רואים שהוא הגזים בדריסת החולקים עליו וחטף על כך הן מבחינת התפקיד שנאלץ להתחלק עם אחר והן בהתערבות שמימית, אפילו ששם הקב"ה רק איים עליו.

אך בכל זאת, אנו רואים שהשימוש בכח נועד בשביל כבודו של הקב"ה ולא בשביל כבוד עצמי או משפחתי. הוכחות לדבר הזה ניתן להביא לפחות משני סיפורים:

א. הגלים שעמדו להטביע את רבן גמליאל, שם הוא ביקש רחמנות, כי הוא עשה זאת לכבודו של הקב"ה ולא לכבודו העצמי או כבוד ביתו.

ב. ניסיונו של רבן גמליאל למנות שניים כפרנסי ציבור וענוותנותם המונעת מהם לקבל את התפקיד, בתגובה הוא אומר שהוא לא מעניק להם כבוד אלא עבדות.

ג. הסיפור על קבורתו בתכריכים פשוטים.}

רשב"ג לא נראה לי יצא ממש רודן, להיפך הוא הסכים להשתמש בכוחו לעזור לעם ולא לטובתו האישית. תחשוב מה זה אומר שהנשיא נשבע לא ללכת לישון בגלל בעיה לאומית.

ומה זה אומר שהבעיה היא שהמחיר של הקרבנות עלו בכמה מאות שקלים וזה מטריד את מנוחתו.

לא יודע, לי זה נראה כמו מודל לחיקוי ולא רודן. 

למה הבנת אחרת?

(רבן גמליאל יותר, אבל זה כבר היה הערה מוסגרת...)

הקשר היה שמישהו אמר שטענה של שינוי מציאות היא רפורמית ועוד שיש מאמר נוסף (בשלבי סיום) שמאמר זה מהווה בסיס בשבילו

רשב"ג אומר שהוא ידאג להוריד את המחיר, ברור שיש פה היבט של כספי העם.

לגבי רבי יהודה הנשיא, אין הכוונה שהוא פסק מדעתו, אלא רציתי להראות שיש התייחסות למציאות השוררת ברחוב. נראה לי שבית רבן גמליאל לדורותיהם היו מוכנים לקבוע דברים, שאנו פחות רואים אצל רבים מהתנאים.

לגבי "בי דינא רבה" הפניתי למקור בקידושין, ש"בי דינא רבה" הוא בית דין ספציפית של רבי יהודה הנשיא ולא כל "בית דין גדול" שהיה. בלי נדר אשלח עוד מקורות האומרים זאת בפירוש, אבל אין לי את המקור מולי משום שזה כתוב בגמרא שלי שנמצאת בישיבה (אני בבית שבת). 

כמובן עם פירוש המכוון לאמיתה של תורה! - לקראת נישואין וזוגיות

השתמע שזוהי הלכה וצריך לקבלה כפשוטה.

כשאני רוצה לעשות משהו לאשתי והיא לא מסכימה שאני אתאמץ בשבילה, אז אני אומר לה ש'אשה עושה רצון בעלה' ורצוני הוא לעשות את בשבילה משהו.

ובמילים אחרות, האיש צריך לקרוא את ההדרכות שלו איך להתנהג עם אשתו, והאישה צריכה לקרוא את ההדרכות שלה כלפי בעלה. אם יבוא איש ויגיד לאשתו את צריכה לעשות מה שאני רוצה כי 'אישה עושה וכו' ', הרי זה טעות פאטלית.

אגב, לא סתם הרב ארוש כותב בתחילת הספרים על זוגיות אזהרות חמורות למין הנגדי שלא יקרא את הספר.

למי שלא הבין זאת סתם התחכמות שלי.

התייחסות עניינית לדברי הרמב"ם שהובאו לעיל ולשאלה הפותחת, שוב כפי שציינתי מקודם:

אל תקבלו את דעתי רק משום שאמרתי, תחשבו על הדברים ותראו האם נראה שהם אמת, כדברי המשנה באבות (פרק ד משנה ח)

"הוא היה אומר, אל תהי דן יחידי, שאין דן יחידי אלא אחד.

ואל תאמר קבלו דעתי, שהן רשאין ולא אתה."

אבאר את דבריי: המשנה באבות (ד:ח) אומרת שדיין לא אמור לדון לבד גם אם הוא מומחה, אלא לצרף עימו אחרים. אם הוא מצרף אחרים הוא לא אמור לכפות דעתו, משום שהוא יכל לפסוק לבד לפי הכללים היבשים כי אין דן יחידי אלא אחד (הקב"ה).

לכן, אנא עברו על המאמר והגיבו בצורה עניינית- תודה

נ.ב. לגבי מאמר א, אין צורך לקרוא אותו כדי להבין את מה שנכתב פה, אבל הוא משמש כבסיס טוב ומומלץ20160619010113.docx

אשה יוצאת פעם או פעמיים בחודש מביתה? אשה כשרה עושה רצון בעלה?

ניסיון קצר להבין כיצד חז"ל, הרמב"ם וראשונים נוספים תפסו הגבלות של בעל על אשתו ומהות הביטוי "אישה כשרה עושה רצון בעלה".

שאלו בפורום אודות האמרה של "אשה כשרה עושה רצון בעלה", במאמר זה באתי להתייחס בצורה עניינית מתוך דברי חז"ל, הראשונים והאחרונים ביחס לדברים שנאמרו.

אתייחס תחילה לדברי הרמב"ם אשר הובאו לעיל מהלכות אישות (פרק יג הלכה יא), שם כתב הרמב"ם:

[יא] מקומות שדרכן שלא תצא אישה בשוק בכופח שעל ראשה בלבד, עד שיהיה עליה רדיד החופה את כל גופה כמו טלית--נותן לה בכלל הכסות, רדיד הפחות בכל הרדידין; ואם היה עשיר--נותן לפי עושרו, כדי שתצא בו לבית האבל או לבית המשתה: לפי שכל אישה יש לה לצאת ולילך לבית אביה לבקרו, ולבית האבל ולבית המשתה לגמול חסד לריעותיה ולקרובותיה, כדי שיבואו הם לה--שאינה בבית הסוהר, עד שלא תצא ולא תבוא.

אבל גנאי הוא לאישה שתהא יוצאה תמיד, פעם בחוץ פעם ברחובות; ויש לבעל למנוע אשתו מזה, ולא יניחה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או פעמיים בחודש, כפי הצורך: שאין יופי לאישה אלא לישב בזווית ביתה, שכך כתוב "כל כבודה בת מלך, פנימה" (תהילים מה,יד)".

ראשית, אתייחס מעט לדברי הרמב"ם, אבאר שכוונתם פחות חדה כפי שאמרו קודם. לאחר מכן, אתייחס לדבריו מתוך דברי רבותינו ונראה לאן הרוח נוטה.

כתב הרמב"ם באותו הפרק בהלכה ט "הדירה שלא תשאל ושלא תשאיל מכלי הבית, שדרך כל השכנות לשאול אותן ולהשאילן--כגון נפה וכברה ריחיים ותנור וכיוצא בהם--יתיר נדרו, או יוציא וייתן כתובה: מפני שמשיאה שם רע בשכינותיה."

ובהלכה שצוטטה קודם, ראינו עוד פעמים שהיא יוצאת וביקורים אצל השכנים בהלכה י. יוצא שאף לדברי הרמב"ם אישה תצא הרבה יותר על פעם או פעמיים בחודש, על כרחך שהכוונה ליציאה סתם. הנימוק לכמות היציאות,היא האמירה "שאינה בבית הסוהר", על כן ראוי שנבדוק האם טענה זו שייכת בכל הגבלה על יציאה כיום. נראה לי שרובנו נסכים שהגבלה כלשהי בימינו ובמגזרנו יכולה להיחשב כ"בית הסוהר", נוסף על כך- ייתכן לשאול מה ייחשב "כפי הצורך" בימינו?

עכשיו, אעבור לגוף דברי הרמב"ם ונראה מה כתבו רבותינו על דבריו.

הרב המגיד כתב ב"מגיד משנה" על אותה הלכה:

"כבר נתבאר למעלה שהכל לפי מנהג המקום כמו שמוכיח בפרק אף על פי (כתובות דף סה)".

כך כתב הרב המגיד על אותה הלכה שהרמב"ם אומר להגביל יציאות, אני לא ראיתי על הדף מפרש שחלק על דבריו. יש להוסיף לרב המגיד את דברי הפני משה ביחס לדינים שהובאו כאן על הירושלמי (כתובות, דף מד, פרק ז הלכה ד) האומר גם שכל הדינים הללו תלויים במנהג, אך יש דין שלא הועלה שם והוא הגבלת היציאה של האישה ולא הובא לו מקור בפרשני הרמב"ם, מדוע?

נראה שהתשובה פשוטה, הרמב"ם הסתכל על המנהג והביא בספרו כפי שהיה נהוג במקומו, אך משום שמנהג הוא דבר משתנה אז ניתן לבחון אותו בימינו.

כהוכחה לטענתי זו, אציין את דברי הערוך השלחן המעיר על דברי הרמ"א האומר ש"נהגו להחמיר" ולכן הרמ"א החמיר בדבר. אבל הערוך השלחן סובר שאם במקומנו נהגו להקל אז להלכה ננקוט להקל.

נתבונן בגמרא מדהימה בסוף גיטין המתארת הגבלות של בעל על אשתו:

"תניא היה רבי מאיר אומר: כשם שהדעות במאכל כך דעות בנשים:

יש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו וזורקו ואינו שותהו, וזו היא מדת פפוס בן יהודה שהיה נועל בפני אשתו ויוצא.

ויש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו וזורקו ושותהו, וזו היא מדת כל אדם שמדברת עם אחיה וקרוביה ומניחה.

ויש לך אדם שזבוב נופל לתוך תמחוי מוצצו ואוכלו, זו היא מדת אדם רע שרואה את אשתו יוצאה וראשה פרוע וטווה בשוק ופרומה משני צדדיה ורוחצת עם בני אדם. עם בני אדם סלקא דעתך (ייתכן דבר כזה)??? אלא במקום שבני אדם רוחצין. "

מחילה על ההסבר שאינו הכי נקי לדברי חז"ל, אבל זה חשוב כדי שלא נאבד פרופורציות…

הגמרא מציבה שתי נקודות קיצון ומצב אמצע:

1. פפוס בן יהודה- נועל את אשתו כשהוא יוצא לרחוב.

2. מתקלחת בבית מרחץ ומוכנה לצאת מהמקלחת חשופה לגמרי בפני גברים לבושים.

3. מצב אמצע- מדברת עם אחיה וקרוביה והוא לא מקפיד.

מי הם קרוביה המדוברים?

הם אינם מצויינים בגמרא ובראשונים, אבל ברור שאין הכוונה לאחים כפי שכתוב "אחיה וקרוביה".

הנימוקי יוסף והמאירי אומרים ששני מצבי הקיצון בעייתיים, אתם מוזמנים לבחור היכן המצב האמצעי…

(רוב הפרשנים הראשונים לא מתייחסים בכלל לדברים)

הנימוקי יוסף מדגיש שמידת פפוס בן יהודה אינה טובה, משום שהיא מכניסה איבה ביניהם וממילא היא תבגוד בו וכך יצא שכרו בהפסדו.

נמשיך הלאה לגבי האמירה של "אשה כשרה עושה רצון בעלה", לגבי מקור הביטוי, לא מצאתי מחיפוש קצר- אם מישהו/מישהי מכיר/ה אשמח לראות.

תפיסת חז"ל והפוסקים פעם הייתה שנישואין מהווים "עסק" ולכן ההתייחסות תהיה מתוך "חובות" של כל צד כלפי הצד השני. ניתן להוכיח שכך הייתה תפיסתם ממספר מקורות:

ניסוח החובות של הבעל לאשתו וחובותיה כלפיו, ברמב"ם בהלכות אישות (פרק יא, הלכה א) בטור ובשולחן ערוך (אבן העזר סימן סט).

כיום, נראה שהתפיסה הרווחת היא שבני זוג הם "שותפים". לכן, אם אנו רואים את הזוג כ"שותפים" אז אין פה עניין של "עושה רצון" אלא כיצד הוא והיא רוצים שהבית שלהם יחד ייראה

אולי מתישהו אכתוב מאמר אודות זוגיות אצל חז"ל, האם היא תמיד נראתה טוב? אבל אני צריך לכך יותר ידע וזמן...

עו"ד לעניני גרושין לא מדבר על היוי שבנישואין.

החוקים שעוסקים בגירושין לא מדברים על אהבה אחוה שלום ורעות.

להסתכל על דינים שענינם להתוות לבית הדין דרך לנהוג בזוג שמגיע להתדיין כשהוא כבר שמצב לא טוב ולא בריא וצריך לתקן- לא לומדים מזה איך מתנהלים לכתחילה כזוג תקין.

התנהלות זוגית תקינה אין לה "חוקים" זה עניין של מידות, של איזון, של משהו פנימי ואינדבידואלי.

התנהלות זוגית בריאה באה מתוך שניים שאוהבים ומתוך האהבה הזו הם מוצאים גשרים מעל כל חוסר ההסכמות שיש בינהם. והגשרים הללו שנבנים, חלקם בקלות וחלקם מתוך מאמץ גדול, הם הדבר הכי יפה בעולם בעיני.

אבל אי אפשר לכתוב חוקים לגשרים הללו,

כי כל גשר שונה מאחיו.

וכל גשר מגיע ממקום אחר ומתוך צורת עבודה אחרת.

אבל כל גשר כזה, שנבנה באהבה ובשותפות- ראוי ויפה הוא להשרות עליו שכינה.

המקור של "אשה כשרה וכו'" הוא מתנא דבי אליהו, שמדבר על יעל אשת הקיני. 

הרמ"א מצטט את המשפט הזה בסוף הלכות חובות הבעל כלפי אשתו

כלומר- יש רשימה נורא ארוכה כמה הבעל חייב בכבוד אשתו. ויש רשימת זכויות שהאשה חייבת- אלא אם היא מוצאת לו שפחה או נותנת לו כסף שימצא שפחה שתעשה במקומה. וכמה דברים שבכ"מ האשה חייבת. 

ואז בסוף כל אלו- הרמ"א הוסיף גם אשה כשרה עושה רצון בעלה- כדי שנשים לא ינצלו את ההלכות האלו לרדות בבעל.

ובכ"מ כבר הכריעו הפוסקים שאסור לבעל לדרוש מאשתו משהו שהוא מוזר\לא מקובל ק"ו משהו שלא מכבד אותה או מבייש אותה. (כי הוא חייב בכבודה)

ואסור לו לדרוש ממנה לעשות לו משהו שהיא לא רגילה אליו מבית אביה או למנוע ממנה מה שרגילה אליו מבית אביה (עולה עמו ואינה יורדת) 

ואסור לו לצער אותה כשהיא לא עושה רצונו (מדבר איתה בנחת תמיד ולא יטיל עליה מורא וכו')

ובסופו של דבר, כל ההלכות הללו נכתבו לזוגות שחיים במצב לא בריא.

הן נכתבו לזוגות שבאים לבית הדין כדי שישכין בינהם שלום ולא לזוגות אוהבים שחיים בשלום מלכתחילה.

ההלכה באה לתת לנו קוים אדומים, לא לחייב את כל הזוגות לחיות לפי מודל מסויים.

זוגיות זה דבר אינדוידואלי- שמשתנה מזוג לזוג.

חלוקת התפקידים זה דבר דינאמי שמשתנה לא רק בין זוג לזוג אלא גם בין תקופות שונות אצל אותו זוג. (לא דומה חלוקת תפקידים כשאחד משניהם חולה או כשיש עומס בעבודה לזמן רגיל. לא דומה חלוקת תפקידים של ערב פסח לזו של החופש הגדול וכו')

ואני מוסיפה משלי-

אני מאמינה שזוגיות זה דבר הדדי.

זה תנועות של קבלה ונתינה כל הזמן, כמו גלים שנעים לשני הכיוונים בו זמנית.

זה כבוד הדדי.

ואני מאמינה שכל החלטה שמתקבלת בשניים תהיה טובה יותר מהחלטה שמתקבלת לבד.

ולכן- גבר שמלכתחילה מחפש אשה ש"תעשה רצונו רק כי זה רצונו" בעיני לא מבין מה זה זוגיות.

הוא מחפש אולי עוזרת בית או עובדת לעסק שהוא יהיה הבוס (גם אם בוס מכבד ומפרגן..)

גבר שמחפש אשה לבנות איתה בית, להחליט ביחד החלטות חשובות, להקשיב לה ולקבל הקשבה בחזרה, לכבד ולקבל כבוד בחזרה - זה גבר שמחפש בית שמותשתת על אדני התורה והקדושה באמת.

כאשר יש תנועה חד כיוונית- הוא מחליט והיא מבצעת, מעבר לתסכול שזה ייצור אצל האשה (כי היא משלמת מחירים על החלטות שהיא לא מחליטה), זה יצור מערכת זוגית לא בריאה.

כאשר יש מערכת דו כיוונית- של החלטות משותפות מתוך סכין שמתחדדת בירך חברתה- זה ייצור שיח, הדדיות, הקשבה, היכרות, דינמיקה.

דווקא מתוך המקומות בהם לא יהיהו הסכמות מיידיות ויהיה צריך לשבת ולדון כי כל צד רוצה משהו אחר, אז במקום משהו פסיבי של צד אחד שכל פעם אומר "כן" ומכניע את האני שלו ואת רצונותיו - נוצר משהו דינאמי שמשכלל את הביחד.

בעיני גבר שמחפש דווקא "יס-וומן" צריך לבדוק את עצמו, מאיזה מקום בנפש זה מגיע וללכת להתיעץ עם רב שמבין בנפש האדם איך להוציא מתוכו את המקום הזה בנפש ולטפל בו.

המקור של המשפט הוא מתנא דבי אליהו. שם מדובר על יעל אשת חבר הקיני, ועל המעשה שפיתתה את סיסרא.

פרשנות שלי לדברים- 

לכאורה היינו חושבים שיעל בגדה בבעלה כדי להרוג את סיסרא- אז בא תנא דבי אליהו ומסביר לנו- שהיא ידעה שרצון בעלה הוא שתפתה את סיסרא.

שהיא היתה אשה כשרה- ולא רצתה לבגוד בבעלה.

אלא שידעה שזה רצונו של בעלה- שהיא תפתה את סיסרא כדי להרוג אותו, ושאם היתה נועצת בו זה מה שהיה אומר לה ומסכים איתה.

כלומר היא ניחשה מה הוא היה רוצה לו היה שם.

כלומר אשה כשרה - במובן של לא בוגדת, כשרה ההפך מפרוצה. אמנם היא הכניסה גבר זר לאוהלה- אבל כי ידעה שבעלה יסכים איתה בזה.

לא כאמירה שעצם עשיית רצון הבעל הופך את האשה לכשרה (או שאם היא לא מסכימה איתו בכל דבר או עושה רצונו מיד בכל דבר- היא מיד הופכת ללא-כשרה..)

וכאן באה שאלה למה הרמ"א הביא את הקטע הזה דווקא בחובות הבעל לאשתו, ועניתי כבר למעלה- שלדעתי זה בא כקונטרא, כדי שנשים לא ירדו בבעליהן.

סוף סוף אחת שהבינה את כוונת המשורר. 

כתוב שעושה את רצון בעלה ולא את מה שהבעל אומר.

ועשייה מתפרש גם כתיקון כמו ועשתה את ציפורניה כלומר היא מבצעת את רצונו כפי שנראה לה לבצע. יש תיאום בניהם הוא רוצה והיא עושה אך היא מחליטה על הביצוע.

כתוב כשרה, מה זה כשרה? כשר הוא נגדי לפסול כלומר שהוא מוכשר לעשייתו. כך אשה כשרה פירושה אשה שהיא ראויה לתפקידה כלומר להיות עזר כנגדו של האיש.

אז ודאי אשה כשרה היא אשה שיכולה לבצע את רצון הבעל גם בלי שיאמר לה כלומר שיש תיאום נפשי בניהם וכך היא באמת עזר כנגדו.

אביא את הביאור של המאמר שהעתקתי מהרב מאיר שמחוני. http://www.moreshet.co.il/WEB/shut/shut2.asp?id=114741

בשלושה מקומות מופיעה אמרה זו. האחת בילקוט שמעוני – שופטים פרק ד' רמז מ"ב, בספר עבודת ישראל לפסח וכן בתנא דבי אליהו רבא פרק ט': "ומה נשתנית יעל אשת חבר הקיני מכל הנשים כלן שבאת תשועה גדולה לישראל על ידה שנאמר ותקח יעל אשת חבר את יתד האהל וגו' ותתקע את היתד ברקתו וגו' והוא נרדם ויעף וימת. כך אמרו חכמים יעל אשה כשרה היתה ועושה רצון בעלה היתה. מכאן אמרו חכמים אין לך אשה כשרה בנשים אלא אשה שהיא עושה רצון בעלה:"

ולפי האמור בשני מקורות אלו עלינו להסביר מה הקשר בין האמרה הזאת הנאמרת כאן על יעל ובין המשמעות שאת תולה באמרה זו, הרי ברור שפירושך לאמרה, ופירושם של רבים וטובים אינו תואם את המקור שהבאנו. במה נמדדת יעל כאישה העושה רצון בעלה מה הקשר בין הריגת סיסרא לעשיית רצון בעלה? והתנא דבי אליהו מביא את מעשיה של יעל כהסבר להכנסתה לשירת דבורה שבשופטים ד'.
אלא שניתן להבין מהדברים שאינם אמורים בתנא דבי אליהו כי בעלה של יעל צידד בעם ישראל וראה בסיסרא את אויבו כפי שהיה אויב ישראל, למרות שכאשר היה נפגש עם יבין מלך חצור ועם סיסרא היה נראה להם כאוהב. יעל שראתה את קבלת הפנים שהיה עורך בעלה לסיסרא הייתה אמורה לקבל את סיסרא כחבר הבית, עובדה שכך ראה זאת סיסרא עצמו שבא אל בית חבר הקייני בעת בריחתו מהקרב, וחשב ששם ימצא מרגוע לנפשו. כאן מתגלה יעל כאישה המכירה היטב את בעלה ואת דעותיו, ולמרות שהיה עליה לפחוד פחד רב מתגובתו של יבין מלך חצור על שלא שמרה על שר צבאו, לקחה את המקבת והיתד ועשתה את מה שהייתה בטוחה שבעלה היה עושה במקרה זה, הרגה את סיסרא. בכך שהייתה שותפה מלאה לבעלה בידיעת מחשבותיו וכוונותיו האמיתיות ובהוכחת ידיעתה זו בעת שעלתה לפניה האפשרות להוכיח זאת בהריגת סיסרא, קוראים לה רבותינו הקדושים אישה כשרה העושה רצון בעלה. מתוך בחירה אישית, מתוך החלטה עצמית,חכמה ונבונה.

אשה כשרה עושה רצון בעלה.
גבר חייב לכבד את אשתו יותר מגופו.
אפשר לפרש לפי הפתגם רצונו של אדם כבודו שמקורו בירושלמי מסכת פאה בסיפור על רבי ישמעאל ואימו יעויין שם. אם כך ישנו דמיון רב ובפנים מסוימים זהות בין רצון לכבוד. נשאר לתמוהה על המיעוט "גופו" המובא במאמר השני.
אם כך למדנו עד כה שגבר צריך בענייני הגוף לעשות רצון אישתו יותר מאת רצונו. ואילו באישה לא מצינו גדר כלל. ואם כך הכלל כאן הוא כפי גדר ואהבת לרעך כמוך. זאת אומרת שעליה לעשות את רצונו באותה מידה שהיא מחויבת לרצונה היא.
דהיינו בענייני הגוף על הגבר לעשות רצון אישתו יותר משעליה לעשות רצונו. ואם מיעטנו הגוף נשאר עניין הנפש.אם כן על האישה לעשות רצון בעלה ואילו עליו לא מוטל לעשות רצונה בעניין הנפש. היות ובעשיה עסקינן וידוע שהביטוי המעשי לענייני הנפש בעולם הזה הוא ההלכה, נמצא מקור לכך שהנשים מקבלות עליהן את מנהגי הבעל בהלכה ודוק.

 @ענבל ליום הולדתך שיחול בשנה הקרובה

בס"ד

עושה רצון בעל, כי היא אוהבת אותו.

פשוט מאד.

ואין בכך שום פחיתות מעלה,

על הקב"ה נאמר "רצון יראיו יעשה"....

"עושה רצון בעלה" ולא "דברי בעלה" או "ציווי בעלה" כסיוע לפירוש שאין כאן כפייה מצד הבעל. 

במסילת ישרים במידת החסידות אומר הרמח"ל  על החסידים שנוהגים בדרכים ומידות שאינם חייבים בהם. ואף על פי שאין עליהן ציווי ה', יש בהן רצון ה'. להמחשה, מביא הרמח"ל דוגמאות מחיי היום יום, כמו היחסים שבין בן לאביו ובין איש לאשתו.

(ודברים באותה רוח אצל הרב קוק במוסר אביך).

יש למעלה שרשור נעוץ בשם "מדריך עדכני לפורום שלנ"ו", תפתחי אותי ותלחצי על "רשימת שדכנים מתעדכנת"

קישור לשרשור עליה דיברה הרמוניה:

מדריך עדכני לפורום שלנ"ו - לקראת נישואין וזוגיות

אקרא, תודה !

מכיר את הספר ועמך כולם צדיקים? אני ממליץ עליו מאוד. הוא מלמד הסתכלות אחרת על כל ענייני הנפילות.

הנטיה להלל כל רגע של נפילה כאילו הוא עיקר הסיפור פה- זאת מלכודת! מלכודת שגורמת להיות כלוא יותר חזק בדמיונות של היצר הרע. ויותר מזה- היצר הרע יכול לגרום לך לחשוב שזה עיקר מי שאתה.

יש בך מלא כוחות אדירים שצריך לתת להם הרבה יותר מקום בחיים שלך, דרך המון עשייה חיובית, ויעדים גדולים בקדושה.

אשריך💪

כאילו, זה כל הרעיון של בריאת האדם והעולם. אם זה לא היה ככה, היה זה מדאיג.

מזכיר לי סיפור: בחור ובחורה עמדו להתחתן ונכנסו לקבל את ברכתו ועצתו של הרב. אמר להם, עצה טובה לשלום בית, כאשר הבעל חוזר מהכולל והיה לו יום גרוע, לפני שייכנס הביתה יהפוך את הכובע, ככה האישה תדע שעבר עליו יום גרוע ולא "תתנפל" עליו ישר כשהוא מגיע אלא תתייחס אליו בעדינות. והפוך, אם לאישה היה יום קשה, שתהפוך את המטפחת (לא עובד עם פאה נכרית) וככה כשהבעל נכנס יידע מיד שהיא עצובה ולא יתחיל להקשות עליה קושיות מיותרות אלא גם ינחם אותה. טוב יפה, התחתנו בשעה טובה, אחרי כמה ימים חוזר הבעל עם כובע הפוך, האישה רואה מיד מכינה לו כוס תה שב תנוח תירגע קח את הזמן יופי. אחרי כמה ימים, הבעל חוזר רואה את האישה עם מטפחת, אומר לה וואי שבי תנוחי תשתי תה בינתיים מה את צריכה אני אעזור לך.

אחרי כמה ימים, חוזר הבעל, דואג לשים כובע הפוך, אלא שכשהוא פותח את הדלת, גם היא עם מטפחת הפוכה. על מקרה כזה הרב עוד לא דיבר! טוב, אובדי עצות החליטו ללכת לרב לשאול אותו. דופקים בדלת והוא פותח להם עם כובע הפוך לראשו...

///

בקיצור זאת עובדת החיים.

אני יוצא מנקודת הנחה שאתה מדבר על ניסיונות בתחום הידוע אבל הדברים תקפים פחות או יותר לכל דבר שתרצה.

ברמה המעשית (כי אם יש משהו שיצה"ר לא אוהב, זה מעשים, לעומת דיבורים):

– להחליף לטלפון מוגן ברגע זה, יש דגמים טובים, לא יקר בכלל, כל האפלקציות שתרצה

– להתקין סינון אם לא קיים (לא מבין גדול בסוגים)

– לצאת הרבה מהבית

– ללמוד הרבה תורה בין בשיעורים בין בעצמך זה מהדברים היחידים שעושים את ההבדל

– להרחיב קצת את מעגל החברים ברגע שאתה מרגיש שאתה עם אנשים ויש לך תמיכה זה מוסיף

– אם כבר נופלים ידועים דברי חז"ל "אמר רבי אלעאי הזקן: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתכסה שחורים ויעשה כמו שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא." אפשר לנפול חזק ואפשר לנפול פחות חזק. במקום לאמץ תחושה של הותרה הרצועה להבין שאפילו בתוך החטא עצמו יש מנעד עצום ונידונים על כל רגע ורגע הן לחיוב והן לשלילה ("האם יכולת לפחות לצמצם?"). ולא די שיש צד זכות במניעת נפילה יותר גרועה (חוץ מזה שמראה בעצמו שאינו חפץ בעבירה) אלא אף אם רק דוחה מעט את הנפילה אף בזה יש צד זכות.

– "כשהביאו בפני רבנו [חידושי הרי"ם מגור] ספרים בהם עצות נגד תחבולות היצר נענה ואמר: ליצר ערימות של עצות נגד העצות הללו, גם לו סגולות ועצות נגד עצות בני־אדם." בקיצור עושים מה שיכולים וה' יעזור

ברמה הרעיונית:

– קלישאה אבל אל תתן לנפילות להגדיר אותך. אם כבר הזכרנו את חידושי הרי"ם, "אמר השכחה טובה מאוד כי אלמלא לא נבראה השכחה היה אדם זוכר תמיד עכל עבירות שעשה ולא היה יכול להחזיק מעמד לכן העבירה הידועה גורמת לשכחה כדאיתא בספרים הקדושים".

– הזכרנו את "ילבש שחורים ויתעטף שחורים". לפי ראשונים רבים, אין זאת עצה איך לבצע את העבירה, אלא איך אדם יכול להתגבר על יצרו. ולכאורה, קשים דברי הגמרא שנייה לאחר מכן, "הא דמצי כייף ליה ליצריה, הא דלא מצי כייף ליה"? אם בסוף הוא לא עובר עבירה, אז מה זה משנה אם הוא ילבש שחורים? ולמה הותר לו ללבשם רק אם הוא לא מצליח לכפות את יצרו?

שאלה נוספת: "א"ר לוי בר חמא אמר ר"ש בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנא' רגזו ואל תחטאו. אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע שנאמר על משכבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה."

=> אם משמע שהולכים מהנשק הקל לתותחים הכבדים, למה לא להתחיל מראש ביום המיתה? תשובה שראיתי, כי זה מעציב, הקב"ה לא רוצה שנהיה עצובים ונתעסק בדברים מעציבים. אותה תשובה לגבי לבישת שחורים. לכן, אל תרגיל לראות את עצמך בעין רעה ושיפוטית אין בזה שום תועלת.

גם קראתי פעם שעשיית חסד (התנדבויות וכד') מסייעים לזה. זה הצד השני של חסד = מים. אם אני לא טועה. כדאי ל ברר.

יש ספר שאולי יכול להועיל: על חטא ותשובה - מאיר גרוזמן.

מאמינה שהרב ארז דורון, הרב פנגר ורבנים ברסלבים 

ועוד, מדברים על כך. אתה לא היחיד.

ולבקש על זה מהשם. קודם כל. אלא מה?!

"כל עוד האדם חי, אפשר לתקן!"

הכלב שבך לא שב על קיאו. יש שם חוסר וזו הדרך למלא אותו. במקום מלחמה ריקה כדאי לחפש מה מביא אותך לשם.

מה הצורך שלא מתמלא?

איפה בלו''ז?

לך תעשה ספורט בגינת כושר, לך לעשות יוגה (יתן לך זמן גוף חיובי!). אל תתעסק בכלל בדבר הזה. גם לא כשאתה נחשף אליו. פשוט לעסוק בחיובי.

סליחה על הפלישה כאישה שאנוכי (שמן הסתם לא חוותה את האתגר הזה).

אם לא הייתה הלכה, נניח אם תקח גוי, האם מעשה כזה הופך אותו לאדם רע ומלוכלך? חלילה.

כמובן אנחנו כיהודים יש לנו הלכה ותורה, שאוסרת עלינו. ויש לשמור על המצוות וכו'. אבל אני מרגישה שבמצווה הזו, עושים לה יח"צ של גועל נפש ולכלוך, כשבפועל זה איסור. כמו שאסור להתניע את הרכב ולנסוע לים בשבת.

אסור? כן.

לא מוסרי ומלוכלך? לא. 

אני גם לפעמים מנסה להתבונן בזה כך. אובייקטיבית וגלובלית כל אדם רוחני מרגיש בבירור כמה הנפילה היא שפלה, גסה, מכוערת וחייתית. הרצון להשוות אותה לעבירה סתמית ושגרתית על רצון ה' היא מלאכותית. הכאב והבושה הם אינהרנטיים לנפילה ועצמיים לה, וכל אדם עדין מרגיש את זה.

זה מעשה לא מוסרי נקודה.
 

האדם שעושה אותו כמובן לא רע. זה לא כמו גנב או רוצח. אבל המעשה של צפיה בתכנים ברשת מאוד לא מוסרי ומלוכלך מאוד מוסרית.

הדור שלנו מושפע בטעות מהתרבות.החילונית בה "כל דבר שאני רוצה מותר כל עוד זה לא פוגע באחר" וזה לא נכון גם מוסרית לא רק הלכתית

בחידושי הרי"ם "אמר לחתן ביום חפתו כדברים האלה: אויב עס איז איידיל איז נישט דא קיין איידעלערס, און אויב עס איז גראב איז נישט דא קיין גרעבערס".

ובגרמנית מודרנית אם זה באופן אצילי אין אצילי מזה ואם זה באופן גס אין גס מזה.

איסורי עריות לא סתם נקראים תועבה, לא הקפיד על עבודה זרה והקפיד על גילוי עריות", "אלהיהם של אלה שונא זימה" כו'.

הסיבה לזה, למיטב הבנתי, היא ש"במקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע". העולם בנוי מניגודים ובמקום שבו נמצאים העניינים הכי גדולים (אהבה חברוּת הדדיוּת כו') נמצאים גם הניגודים הכי גדולים (תאווה אנוכיות זימה כו').

ההרגשה הפנימית שהעיוות הוא בזוי ומאוס מעיד על אנינות הדעת (במובן החיובי) ואצילות הנפש, זאת דעתי האובייקטיבית.

המחשבה שמעשה כזה מוסרי רק אסור הלכתית, נובעת מהשפעת הדור שלנו מהפוסטמודרניזם החילוני.

גם זימה לגויים נחשבת מעשה רע בתנך.

ואין הבדל בין גבר לאשה פה

יש מגנט שמושך אותך להרגיש אישה. בגלל שאין לך את זה באופן הנורמלי, זה מתבטא בצורה לא טובה. בפרט שהקושי הרגשי של הבדידות מתערבב עם זה.

כמו שצריך לדעת איך לקום, צריך גם לדעת איך ליפול.

כשאתה לא מצליח להתגבר, לפחות תיפול חכם. אל תיפול על מראות ודמיונות של יצר בלי אהבה כי זו נפילה שמעוותת את המוח ואת החשיבה, ויכולה לדרדר אותך למטה.

תיפול לדברים שמדמים את המציאות האמיתית.

אמרו חזל שאין אפוטרופוס לעריות.
 

וזה לא אומר שאתה אדם לא רגיש.

זה יצר חיובי מאוד שפשוט מופנה למקומות טמאים. אבל היצר הזה שלך חיובי מאוד ומעיד על אדם צדיק שרוצה אהבה אמיתית.

קשר כזה בין איש ואשתו נשואים, מאהבה, הוא קדוש וטהור.

פשוט כשהוא מופנה למקומות שהם לא כאלה זה הרס היצר הקדוש הזה ולכן טומאה.

אתה לא צריך להלקות את עצמך. נפילה באינטרנט היא תופעה מאוד נפוצה לצערינו גם אצל דתיים. 

זה סתם פחד לא מוצדק ,שזה יביא אותך למקומות יותר רחוקים מנפילה באינטרנט. באינטרנט היד קלה על המקלדת ומאוד קל להגחע למקומות כאלו ודו התמודדות לא פשוטה.

צריך אינטרנט מסונן וייעוץ אצל איש מקצוע במקרה של התמכרות קשה.

לא, מעכשיו אתה חבר שלה ולכן כבר לא שייך לשאול 'האם את עדין רוצה להיות חברה שלי'. זהו נגמר אחי אתם חברים...

כלומר סיימתם פגישה ב"ה!

 למחרת שיחת טלפון 'מה נשמע? איך היה לך היום? איך היה המבחן?'

תספר מה איתך לאן אתה הולך היום, ואיך היה לחזור אתמול אחרי הפגישה וכו'. 

אם תוכל להשתדל שהשיחה תהיה כמה שיותר ארוכה זה עוד יותר טוב (פשוט תקשקש איתה). 

ממש יש לך חברה בהיתר, תשתף ותספר.

זה שינוי עמוק בתפיסה אבל הוא מאד נכון ומשמעותי.

לדעתי לא נכון לצאת לפגישה בראש "ניגפש נראה איך זה האם יתאים או לא".

אלא יוצאים להיפגש עם החברה שלי.

אם חלילה חלילה לאחד מכם בשלב מסוים לא יתאים, אז אפשר וצריך לסיים את הקשר. 

אני אומר לך מנסיון תנסה כמה שיותר להיכנס לראש הזה.

בהצלחה רבה!! 

נכון, מסכים מאד.

תודה על הדיוק

זה נכון ולא נכון זאת אומרת זאת הגישה בהחלט של חברים ולא עוד זרים, אבל לגבי השאלה האם ממשיכים זה די משתנה יצאתי עם מישהי שגם אחרי רביעי ביקשה שאשאל...

נכון, זה טיפ שמקדם משמעותית. אבל- כשיוצאים בגישה כזאת אז אם מחליטים להיפרד צריך לעשות את זה עוד יותר ברגישות כי זה הרבה פחות צפוי ויותר כואב. זה לא יפה להתנהג כמו חברים וכשאתה מגלה שלא מתאים לך לחתוך בבום. לי עשו את זה ואני חושבת שאם זו ההתנהגות עדיף כבר את הגישה הראשונה. 

אכן מבין את העניין אבל לדעתי אם יוצאים בגישה הראשונה של הולכים לראות איך זה.. 

פשוט הרבה פחות מתקדמים כך וכל הזמן חושבים האם מתאים או לא, 

 וכתוצאה מכך מסיימים את הקשר על דברים קטנים שלא נכון לסיים את הקשר בגללם.

מסכים שזה קצת בום כזה, אבל כך זה סיום קשר, תמיד זה לא נעים ולא כיף לצד השני.

אם אני אחשוב לעצמי שאני בודק וגם זה מה שאשדר לה שאנחנו מנסים כזה, הרבה פחות סיכוי שנתקדם, והקשר יסתיים על דברים לא מהותיים.

אשמח לשמוע עוד דעות בנושא.

כן, קשה. נכון. אבל עדיף להתאמץ מלדפדף אנשים.

אם מה שאתה אומר זה: "אנשים יפגעו בדרך אבל זה המחיר לקשרים טובים", אז לא בהכרח... קשר טוב צריך להיות קשר טוב מהתחלה ועד הסוף. הוא לא צריך להסתיים בלא נעים, הוא צריך להסתיים באיחולי הצלחה כנים אחד לשני. אם עשית הכל ואין ברירה אז אין ברירה, אבל למה לא מלכתחילה לנסות לא לפגוע?

לא סתם אצל גויים כשזוג נפרד שואלים "מי זרק את מי?" כי זאת ההרגשה, כאילו בדקת אם טוב לך ואם לא אתה זורק ומתקדם הלאה. אצל יהודים זה לא עובד ככה. גם אם לא מתאים למישהו הוא משתדל לשמור על הכבוד של הצד השני..

גם בכל ההתנהלות של הקשר- לא למרוח, להיות גלוי. זה ואהבת לרעך כמוך.

ברור שיש לסיים ברגישות ובצורה הכי הכי מכובדת שיש!!

ובאיחולי הצלחה אחד לשני! 

אני אומר שמנסים להיות חבר אחד של השני כמה שאפשר, 

ואם בסוף לאחד זה לא מתאים אז לסיים בצורה יפה ומכובדת. 

אלא שאינני מסכים עם מה שכתבת "זה לא יפה להתנהג כמו חברים וכשאתה מגלה שלא מתאים לך לחתוך בבום."

 אני אומר כן נתנהג כמו חברים ובע"ה אם יתאים נתחתן, ואם חלילה לא אז לסיים בצורה מכובדת ביותר!

מסכים להיות גלוי במידת מה, אבל אם אני מספר ומשדר לעצמי ולה שאני מתלבט וחוזר על זה מידי פעם לדעתי הקשר יורד המון, 

אכן מסכים צריך הרבה חכמה ורגש. 

מסכימה שלא להביא לקשר את כל ההתלבטויות והספקות ולהתמקד בזה... לא לזה היתה הכוונה.

כשאמרתי "בבום" התכוונתי לאיך שהפרידה נעשית. וגם זה משתנה בהתאם לאורך הקשר. 

טוב שמחה שהבהרת

אבל גם אני רואה שהייתי צריכה את הנסיונות כדי להגיע לנישואין ממקום בריא...

אז לא יודעת.

אבל אני עדיין מנסה להבין האם היא מתנה או רק המתנה

שהרב גלינסקי אומר שאמנם כתוב "לא טוב היות האדם לבדו" אבל גם לאו דווקא רע. אפשר לעשות מזה רע, אבל לא חייבים. אפשר ליהנות ממה שיש. לשיר בקולי־קולות בבית. לתופף על הבטן. לשים שעון מעורר לתיקון חצות ולימוד בהתעלות עצומה עד עלות השחר. לטוס לביקיני אטול. הקב"ה מבקש השתדלות לא השתגעות.

הכוונה ביוזמה- החברים המהממים האלו שמתקשרים או מציעים להיפגש באופן יחסית תדיר. יש לי חברה שיש לה רשימה וכל שישי עושה סבב, כמה שמספיקה, וממשיכה בשישי הבא מאיפה שהפסיקה.

זה לא רק קומץ החברות הכי טובות (למרות שגם זה משמח)

שלוקחים דברים בקלילות. שאם משהו התחרבש, אז OK אופס לא נורא. מאוד קשה לי עם אנשים בלי התכונה הזאת.

שליטה עצמית, נימוס גם must.

אופק רחב בונוס גדול.

ובכן א' זה מהסיבה שאני ככה. אני לא יכול לחיות כל הזמן ליד בן־אדם שחי בתדר רגשי אחר, כלומר מגיב באופן מאוד דרמטי / קטסטרופלי לכל עניין בעוצמות רגשיות גבוהות, כי איני מספיק דרמטי כדי להיכנס איתו לחוויה "עמו אנכי בצרה" אבל גם לא סטואי מספיק כדי לא להיות מושפע כלל. מתח רגשי גבוה מתיש אותי, קשור לסף גירוי רגשי או משהו כזה.

שליטה עצמית כנ"ל אני מצפה מאנשים את מה שאני מצפה מעצמי.

נימוס כי אני מחזיק מזה ערך רוחני גדול אולי הייתי ייקי בגלגול כלשהו.

אופק רחב בונוס כי אני מתעניין בכל־מיני נושאים שבעולם ונחמד אם אפשר למצוא עניינים להפוך גם אם זמנית למצע משותף לשיחה וכיו"ב, אבל זה לא ממש ממש מהותי.

(סתם)

אני מעריכה עין טובה, אכפתיות ואומץ, ואני לא יכולה עם אנשים לחוצים

מעריך חכמה, כנות ומודעות אישית וסביבתית.

בכותרת זה הערכה שהיא הכרחית, בתוך ההודעה זה דברים שאני מתחבר אליהם במיוחד. על גב הדברים הבסיסיים.

כמובן "תנא ושייר"

1. אנשים שמניעים את החיים שלהם ולא החיים מנהלים אותם

(עושים קריירה/ כסף/ עבודה אישית/ תהליכים/ פרויקטים)

2. אנשים שמתקשרים בפתיחות כנות וקלילות

3. אנשים עם תכונות מרשימות:

שליטה עצמית/ רוגע/ מודעות עצמית וכללית/ אכפתיות ואנושיות/ בטחון ואהבה עצמית

לשני הכיוונים 

שלהם זה טוב.

ואנשים ש"חיים" את החיים שלהם באמת. (לא דווקא אנשים קלילים שרק מחפשים כיף, אלא אנשים שלא נופלים לייאוש, דיכאון ויודעים ליהנות מהרגע...

חחח חלאס לרדת עלי

לא מעריכה יופי כתכונה כמו שלא מעריכה עושר כתכונה.

ויופי יכול להיות סימן לטיפוח גם קומה זקופה סימן לביטחון

גוף מחוטב סימן לאחריות והערכת הגוף שהקב"ה נתן לנו

ולבוש נאה סימן לנימוס ואצילות אם נובע ממקורות טהורים

בונוס גם שלך קשה עדיין למצוא את הזמן להכיל את השני

נחישות

ויציבות

ביחד עם עדינות

חיוך מתוק וקסם אישי