הרב יצחק וייס (אב בית הדין של העדה החרדית בירושלים לפני דור) כתב בשו"ת מנחת יצחק (חלק ח, סימן קכו) :
"אמנם בנוגע לשאילת שלו' באשה אין ענין להלכות הנ"ל, דבאשה עיקר טעמא משום חבה, ומ"מ הקילו האחרונים באמירת צפרא טבא, דכיון דהוי ממדות דרך ארץ ל"ש חבה, דהנה כי כן כתב בפשיטות בספר ערוך השלחן (א"ע סי' כ"א סעי' ח'), דכיון דהטעם משום חבה וכמ"ש רש"י, לפי"ז אין איסור רק בשאילת שלו' שיש בזה קירוב הדעת ואהבה, אבל לאמר לה צפרא טבא וכה"ג נראה דאין איסור עיין שם.
וראיתי בספר טהרת ישראל (א"ע סי' כ"א סעי' ו' אות ט"ז) שכתב וז"ל ואפשר דמותר לשאול מאשה וואש מאכסטו ציא געזינט /מה שלומך, לבריאות/ או בלשון שלו' עליכם כנהוג בזמנינו וצ"ע בזה ונ"ל דהכל לפי האדם כמ"ש לעיל סעק"ג ע"ד עכ"ל, ור"ל במה שציין לעיל, שהביא דברי הריטב"א דבחסיד גדול שמכיר בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו ואין מעלה טינא בלבו כלל מותר בשאילת שלו', אבל סיים בעצמו דמי יוכל לומר כן עיין שם, אכן מה שמדמה שאלת וואש מאכסטו ציא געזונד לשאלת שלו' עליכם, ומקורו ציין ביד אליה' לס' א"ח נתיב ח' כ' עיין שם, והוא ספר נתיבות השלו' (ונקרא בשם ארחות חיים להלכות א"ע) וז"ל שם, מי שהיתה אשתו חולה מותר לכתוב לו יודיענו משלו' זוגתך וכו', ועוד נראה דיש לחלק אם שואלין וואס מאכסטו ציא געזונט דבזה אין חשש, או בלשון שלו' עליכם כנהוג בזמנינו וצ"ע בזה ועי' ד"ת עכ"ל, והנראה ברור דמדהתחיל דיש לחלק כנ"ל, רצ"ל לחלק בין אם אומר וואס מאכסטו ציא געזונד ובין אם אומר שלו' עליכם, דמותר לומר וואס מאכסטו וכו', ואסור לומר שלום עליכם, ומש"כ או, הוי כמו שכתב ובין, ולמעשה נשאר בצ"ע גם אם אומר וואס מאכסטו וכו'.
אבל מ"מ כיון דבנוגע לשאילת שלו' באשה, אין לחלק מטעם דשלו' הוי שמו של הקדוש ברוך הוא, ובין לשון אחר, רק בין אם הוי דרך חבה או לא, אם כן בזמנינו דכפי הנהוג בין ההמון הוי אמירת שלו' כמו צפרא טבא דהתירו משום דהוי אורחא ולית בי' משום חיבה כנ"ל.
יש לומר לכאורה דהה"ד באמירת שלו', להרגילים בזה לומר כן לכל מי שהוא אפילו לאינו מכיר, דהוי כמו צפרא טבא, דמותר משום דהוי אורחא בהכי משום מדת דרך ארץ ואין בזה משום חבה, אך עומד לנגדינו דברי הש"ס דאז היו רגילים בין אדם לחבירו לברכו בברכת שלו', בין מכירו ובין אין מכירו כפי המשמעות, ומ"מ אסרו לשאול כן לאשה כנ"ל, אמנם באמת הפני יהושע (קידושין ע' ע"א ד"ה שם א"ל) העיר בזה לומר דשאילת שלו' ע"י שליח איכא דרך חיבה טפי, משא"כ אם שואל בעצמו, בהא אפשר דליכא משום הרגל חיבה, כיון דאורחא דמילתא הכי הוא, וחיובא נמי איכא לשאול בשלו' כל אדם ואפילו לעכו"ם מפני דרכי שלו', ורק באשה איכא איסורא משום קול באשה ערוה, ומפרש בזה את דברי הש"ס עיין שם, והמהר"ם שיק שם הקשה דא"כ ליכא אף משום קול באשה, דהא קיי"ל דוקא כלי זמר, ורק הרשב"א (ברכות כ"ד) כתב דהבעת שלו' גרע דאיכא חיבה, וכיון דאורחא הוא אין חיבה, וצ"ל דחששו באשה שמא תוסיף אמרים מה שאינה אורחא, ולפי"ז באינה /באינו/ רואה אותה בפני' ואינה /ואינו/ מכירה אין חשש כלל, והא דהעולם אינן נזהרין בזה, סומכים על דברי הרמ"א - ומקורו בתוס' קידושין שם - שכתב שם (סי' כ"א סעי' ה') לענין שאינם משתמשים באשה, דכל שאינו עושה דרך חיבה רק כוונתו לשם שמים נהגו להקל בדברים אלו, ובפרט כיון דאורחא הוא לית בי' משום חיבה והרהור עכת"ד. "
עד כאן מדובר בחלק מתשובתו של הרב וייס, אבל בכל מקרה מה שהוא עושה זה לחלק בין דיבורים מקובלים וסך הכל מדובר בדרך ארץ ודיבורים כאלו מותרים. הדיבורים בין גבר לאישה האסורים (לפי דבריו) הם דיבורים של חבה. למיטב זכרוני, חיבה באופן כללי זה חיבת ערווה ולא סתם קשר חברותי...
יוצא גם מדברי הרב וייס, שצורת ההתנהגות בין גברים לנשים אינה בנויה מכללים הקבועים באבן, אלא מהתנהגות ההמון...