מה עוד אני צריכה בעצם? בעיקרון זהו. שגם יהיה חכם וטוב לב. ועם כיפה. ציציות בחוץ הן בונוס. עכשיו באמת זהו.
כל חיי חשבתי שזה פרופיל האיש שלי, ואותו חיפשתי. אבא שלי כזה, שני האחים שלי כאלו. לזה אני רגילה, וזה מה שאני מדמיינת.
אבל. אבל.
ובכן, בחודשיים ומשהו האחרונים אני יוצאת עם מישהו חמוד ומקסים. נבון ורגיש ומכיל וטוב לב וצדיק. אבל לא "גבר". או לא גבר באופנים שבהם התרגלתי כל חיי למדוד גבריות. לא היה בשלדג, לא חרש את שביל ישראל, חוש הכיוון שלי עולה על שלו (ופעם חשבתי שנולדתי בלי חוש כיוון...), לא יודע לחנות ברוורס. זה נשמע קטנוני ומטופש כשאני כותבת את זה ככה, אני יודעת. מה לעשות.
ובכל זאת אנחנו ביחד, כבר יותר מחודשיים. כי הוא פשוט מקסים. באמת. מעולם לא פגשתי מישהו כל כך קשוב וחד אבחנה וסבלני, מעולם לא פגשתי מישהו שכל כך רצה אותי... והוא קם בכל בוקר בשש לחברותת דף-יומי, והוא אח כל כך טוב לאחים שלו, וכשקיבלתי ציון מעפן באיזה מבחן הוא נסע עד אליי עם בן-אנד-ג'רי בננה-קרמל, וחוץ מזה העיניים שלו זוהרות כשהוא מחייך... אני מרגישה איך ככל שאני מקלפת מעצמי את שכבות הפחד ומעזה להיות אתו, מעזה להתאהב בו (הו המילה המפורשת), אנחנו מתרוממים. יש כאן משהו.
ועדיין ממשיך לנקר בי הקצין-ומאמין שדמיינתי תמיד. יכאב לי מאוד (...) להיפרד מן הבחור, אבל אני לא מצליחה לשחרר את החלום. לא סתם זה החלום שלי, אני חושבת שאני צריכה גבר בסטייל הגבר-גבר; חוץ מזה שהבחור סותר לחלוטין את המחשבה שזה מה שאני צריכה, ומגדיר לי מחדש גבריות אחרת שבכלל לא ידעתי שקיימת.
בינתיים אני משגעת אותו ומשגעת את עצמי. חיכיתי עד עכשיו שיקרה משהו שיכריע לכאן או לכאן, אבל לא קיבלתי שום הארה עד כה... ואני לא יודעת מה לעשות, לא יודעת איך לדעת.
תובנות? הגיגים?
נ.ב - עוד מחשבה קטנונית ומטופשת: ומה אם יעקמו לי את האף כשאביא אותו הביתה? ולמה זה בעצם אכפת לי כל כך?..
נ.ב.ב - תהיו עדינים אתי, טוב?..












)