בס"ד
בטחון שמה? שהכל לטובה?
ואם טוב בשבילנו שנהיה נגיד הומלסים (סליחה על הקיצוניות)
לא קצת קשה לבטוח על זה?
ואם טוב בשבילנו למות על קידוש ה', כמו שהיה בשואה, זה קצת מפחיד
כאילו הכוונה שלפעמים בוטחים ורוצים לראות את הטוב בעיננו
ואם לא יכול להיות שהבטחון קצת מתערר
ונראה שקל יותר לסמוך על בני אדם ח"ו
איך אפשר לסמוך ובאמת להיות רגועים?
לא מצליחה ממש להסביר, אבל אם משהו הבין אשמח שיכתוב 
יש שם את כל התשובות
גם להאמין שכל מה שהשי"ת עושה הוא לטובה...
ייתכן שבעין האנושית המצומצמת שלנו לא הכל נראה כטוב.ויש רע..
אך גם אם לא הכל "טוב" הכל אבל הכל לטובה!
ואם אני לא טועה...הרב קוק אומר שהכל בבחינת טוב אך תמיד אפשר לשאוף לטוב יותר.
אך הטוב קיים.
אנו חפצים להגדילו.
ו.."הטוב כי לא כלו רחמיך והמרחם כי לא תמו חסדיך כי מעולם קיווינו לך"
כל העולם...ובכל העולם מקווים ובוטחים בהשי"ת.
והטוב לא תם...
אז לדעתך בטחון לא מביא רוגע
לנו באמת. לפעמים זה כדי שיהיה לנו נסיון ונעמוד בו, לפעמים כדי שנתפלל, וכן הלאה.
אם אתה יודע שאתה בידיים טובות, זה מרגיע.
שלכל סיטואציה שנקלעת אליה-יש סיבה, ויש התערבות של הקב"ה, שלא סתם הוא סידר את הדברים ככה. לא להיכנס למקומות הכי קטנים של מה אם, אלא פשוט-נאבד לי עכשיו שטר של עשרים שקל ברחוב-מה אני עושה עם זה, למה הקב"ה סידר את זה בצורה כזו.. לא התקבלתי לאיזושהי עבודה-למה זה קרה לי..
"...מהי סגולתו של דוד? אפשר לומר כי דוד היה מוכן להתמסר עד כדי סכנת "נמות זכאים", מתוך אמונתו בקב"ה. אילולא המדרש הייתי אומר כי אמירה זו אינה מבטאת דווקא את מידת הביטחון משום שמידת הביטחון אומרת לכאורה "יהיה טוב, ננצח!", אולם פה אנו מוצאים את מידת האמונה. מה שהקב"ה דורש מאתנו, זה מה שנעשה, אפילו אם זה אומר ש"נמות". (מתוך חוברת לדמותו של הצבא היהודי "חיילותיו של דוד"
מאת הרב אלחנן בן נון רב הישוב וישיבת בית אורות)
ואין ביניהם חילוק רק ברמת הביצוע, ככה שביטחון הוא לא "יהיה טוב" בהכרח (יכול להיות "גם זו לטובה"). ואמונה היא אותו הדבר, רק בשכל ולאו דווקא במעשה.
בביטחון חייב להיות אמונה, אחרת זאת שאננות.
משתמע ממנה הפך הביטחון והאמונה. וגם שיש סתירה ביניהם.
הכוונה של הרב עצמו היא שבמדרגת האמונה אין חילוק בכלל בין טוב לרגע.
זה ההבדל בין רבי עקיבא לרבו נחום איש גמזו.
וכתוספת, כשאדם בוטח בה' הוא מסתמא גם מאמין. כלומר אם הביטחון שלו שלם, הוא מבין שלמרות שמובטח לו ע"י מידת הביטחון שהכל יסתיים לטובה, הוא ודאי גם חייב להיות מאמין מלכתחילה שגם אם זה לא יקרה, וגם אם זה יסתור לגמרי את רעיון הביטחון, עדיין הדבר הוא טוב במהותו.
וגם אם מידת הביטחון מבטיחה לו הצלחה, ברמה הטהורה האמיתית הוא ודאי מוכן לקבל עליו גם את הכישלון, אפילו שזה לא יקרה.
לענ"ד אם זה ביטחון אחר, כנראה שהוא פגום.
זוהי הבנתי בנ"ל ובדברי הרב, מוזמנים לחלק בשמחה
ירצה להעמיק בנ"ל הוא יוכל.
תמיד אפשר לשפר ניסוח, אבל אנחנו לא כאן כדי לתקן אנשים (נראה לי לפחות).
בקיצור, אני לא מנסה להגיד שמישהו טועה.
חשבתי שאולי יהיה טוב להציע ניסוח, סתם כ"ספורט":
ביטחון = הכרה שהטוב ודאי יגיע. אמונה = הבנה שאין חילוק בין טוב ומוטב.
ככה נשמע פחות שיש בהם סתירה.
אפשר ללטש הרבה את הניסוח שלי, אבל אין לי זמן.
תודה רבה על הבאת דברי הרב.
אנסה לזרוק ניסוח חריף:
אתה לא שיקול בכלל כשאתה מאמין.
אולי במילה אחת =
אמונה= ביטול. התבטלות.
המחשבות ודעתי על האתגר שמולי הן לא רלוונטיות
יש כאן משהו גדול ממני ואין כאן בכלל עניין של מה יהיה והאם זה יהיה טוב או רע לגביי.
אני פיון על לוח השחמט של הקב"ה.
(כמובן שאלו הן השערות פרועות שצריך לבדוק אותן עם ת"ח. )
הביטחון והאמונה הם גלגולים של אותו הכח (בערך) רק אחד ב"שכל" ואחד ב"גוף".
העיון שלך במושג אמונה הוא בסדר לגמרי, הבעיה היא שאתה עלול להשאר "רק" עם אמונה.
צריך לזכור שיש גם ביטחון וצריך את שניהם.
אדם שיודע שהוא "שחקן" בלוח של ה', צריך לזכור גם שה' הוא טוב והכל לטובה, ולכן הוא צריך לבטוח שכל מה שה' יעשה באמת, בפועל, יהיה לו טוב גם בלי הביטול הנ"ל.
בכלל, הביטול הנ"ל הוא מדרגה של נביאים.
(שוב, אינני מבין בזה, אני זורק הימור)
אם אמרתי אדם מאמין = כלי שחמט
אז אין בכלל משמעות למה הוא חושב או רוצה, אם הוא כן בוטח או לא.
האם מצפה להצלחה תוך השענות מוחלטת (ז"א ביטחון מלא) או לא.
מה שממלא לו את ה"שכל" ואת ה"גוף" זה רק דבר אחד
רצון ד'.
כל השאר - זה משהו משלך. ומשהו משלך זה אומר שגם אתה בעסק
ו(אני מניח)האמונה אומרת "אתה לא בעסק".
לא רק שאתה לא המנהל אתה גם לא הפועל.
אתה רק קופסת קרטון ריקה שבזכות זה שאתה שומר את השוליים שלה פתוחים כל הזמן
אפשר להזרים אלייך את רצון ד'.
הבטחון אומר:
"אני הפועל הפשוט, רץ בכוח שניתן לי ואני בטוח שאגיע עם הקרטון (אני) והתוכן שבתוכה(רצון ד')
אל קו הסיום. וכל הדרך שאעבור היא לטובתי."
באמונה אין בכלל פועל שאומר משהו. רק האמונה מדברת.
אם אתה נשאר "רק עם אמונה" זה לא אומר שאתה מסלסל את פאותיך ומתנדנד וממלמל תהלים
ופסיבי מול המציאות. זה ההבנה שלי אותך - להשאר רק עם אמונה "בשכל". ממש לא מקבל את החילוק הזה)
אלא
אני מאמין וכפועל יוצא הכרחי מהאמונה מסתער בריצה מול האש במלחמת מצווה (נניח) כי אני יודע שזה מה שד' רוצה עכשיו
וזה מאיין לי כל דבר אחר
(אין לי ת"ח כדי לוודא איתו. לא לקחת את זה ברצינות )
קשה להיות אדם ש"רק מאמין", כי זה לא מציאותי.
אדם שלא בטוח כלל הוא כזה שרק מאמין ולא עושה כלום בכלל, זה לא מצוי.
לגבי הביטול והכלי שחמט וכו', זה עמוק מדי וזה לא המקום להרחיב, בטח לא בצורה בריאה
ובהכרח כל מה שטוב לנו נעים לנו, אבל רק בכח ולא בהכרח בפועל.
ההגדרה של "לא תמיד מה שטוב" וכו', מאוד מדוייקת ויפה, אם כי למעשה אפשר שכל מה שטוב לנו יהיה גם נעים לנו, זה תלוי באמונה והביטחון של האדם.
אפשר להיות שמח תמיד.
הזכרת לי את המשפט הזה
בזכות המשפט האחרון שלך.
אם הגעתי לשם? עדיין לא..
מחלה או אובדן או מלחמה או עוני
להגיע למדרגה שזה נעים לנו
זה לא כזה פשוט. אל תביאנו.
אולי אפשר כן להתעודד מזה שיש כאן תוכנית שאתה לא מבין
אבל להנות מזה - זה מאד מאד קשה.
אגב רק כדי לקבל פרופורציות: המשפט הזה נאמר
ע"י אבא שאיבד את הבן שלו.
הבן שלו הראל עז נרצח ב1999 עם שלמה ליבמן הי"ד ביצהר
הם ראויים לשרשור על "דמויות של מסירות נפש בזמננו"
או שטעית. בודאי הכל היה לשם שמים, מה גם שטעות בוודאי לא הייתה פה.
ממש לא התכוונתי לגרום לאף אחד חלישות הדעת חס ושלום!
ד' מחליט עכשיו. אני לא פונקציה.
בעצם יוצא שהאמונה יותר גבוהה מביטחון
שבו אני נשען על האופטימיות שתצליח דרכי
באמונה כבר אין על מה להשען. אין הבטחה ליעד. להפי אנד.
זה יכול להגמר במוות או בגביע גלידה או בסלון עור - כל זה לא מעניין
השיקול היחידי -אני עושה רצון ד'.
טוב, כולם יקפצו, מה, אמונה זה מחיקת האישיות?!!
שאלה טובה.
אתה צריך להאמין שמושא הביטחון ראוי לביטחונך.
אבל אתה יכול להאמין שהנ"ל ראוי לבטחונך, אם כי הוא לא בהכרח ישמש לך משענת.
אתה מוזמן להגיב בלי עילום שם, כי יש דברים שלא צריך לפתוח כאן בעיון הזה במושגים האלה.
יותר מאשר הורחב כאן כבר בפומבי
לכן כתבתי לנ"ל שעדיף להמשיך את הדיון הזה ב"ארבע עיניים".
צקון לחשידיעה
כך שיקשה לפקפק בה.
אמונה.
אמונה אמיתית, שלמה, במהותה היא הידיעה שמעל השכל.
כלומר ידיעה ברורה.
כשאתה רואה אדם עומד מולך, חוץ משאר התהליכים שקורים לך, אתה גם מאמין שאדם עומד מולך.
ככה גם האמונה בה'. בהתחלה זה כי אומרים לך, אח"כ אתה חוקר, ואז ברור לך. אז אתה מאמין אמיתי! לפני כן היית רק מאמינון
מכיוון שאני עוד לא שם רק אגיד שקראתי את זה
בספרו הראשון של הרב שג"ר הלבן/ירוק אפור
אולי אביא את הציטוט אח"כ
הוא מתאר במילים מאד פשוטות ואמיתיות
את חווית האמונה שלו.
לא איזה משהו עם מילים בשמיים וטטטאם.
פשוט תיאור של מה זה חיים עם אמונה
לא כפלקט על הקיר או בשכל
אלא משהו חי ונושם.
שנזכה.
דברים מעל החושים?
ברור לי ולך שיש נשמה, נכון?
והאמונה אחרי שהיא בשכל וברגש היא צריכה להגיע להכרה
זהו החלק בנפש שלא ניתן לתאר אותו במילים - ומכאן גם מסקנה
שהוא עליון יותר מהשכל שאין לו בו תפיסה כלל.
יש כאן גם קשר לכוח המדמה מול השכל והרגש - ניתן לצפות בשיעורי ד"ר אבולעפיה.
אבל השיעורים לא רלוונטים
מה שכן רלוונטי הוא שראיתי רב גדול :
אתה לא עובד את הקב"ה מפה (מצביע על הרקה ואומר)
אלא מפה - מצביע על הלב.
מי מאמין יותר זה שקרא את כל אמונה ובטחון חלק י"ג ישר והפוך
או הסבתא הזקנה שממלמלת תהלים?
על מה יצא קצפכם שהוא העיז לנדנד את הקונספציה של השכל המפואר שבניתם?
אחרי כל החוכמולגיות זה עניין פשוט בלי חוכמס
ובלי מחשבות.
אמונה.
כשאתה בצרה אתה לא מתפלפל עם הריטב"א ועם החתם סופר
אתה צועק לריבונו של עולם
די!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
מסוף העולם ועד קצהו.
מה מטרת התורה? תפילה. להגיע לקשר עם ריבונו של עולם.
מה מטרת היהדות? ללמוד תורה? לא. זה אמצעי. המטרה היא
שאור ד' יזרח עליך.
זה קורה בגלל שהתורה ("השכל" לעניין הדיון כאן) טיהרה אותך אבל
היא לא היעד. היא שלב אל הא-ל.
אני שואל את עצמי האם ריבונו של עולם נמצא אצלי בשכל יותר מאשר בלב.
לא עלינו.
יש ספר שלם של ר' חסדאי קרסקס אור ד' שמתווכח עם הרמב"ם אאלט על זה שהאמונה היא
לא במוח. היא בלב.
אמן.
וברור למה (מסורת וכו').
בסופו של דבר האמונה היא מעל הגוף, לא בלב ולא במח (הבהרה, השכל הוא לא המוח, למי שלא יודע).
בקצרה צריך ללמוד את הקשר בין אמונה לשכל (זה לימוד אמונה וזה מבוסס על חכמת האמת), כדי להבין קודם כל למה הסבתא לעולם לא תיפול איפה שהמשכילים נפלו ולמה החוקר האמיתי גם לא.
רק מי שבתווך עלול ליפול, ושם היו המשכילים.
צריך להיות מונח במשהו כדי להעביר עליו ביקורת, אחרת זאת סתם גאווה עיוורת.
הפסקתי את ההתראות פה אבל הגעתי לפה במקרה, אז לא נראה שאגיב עוד אחרי זה
זה פער גדול מאוד.
אפשר לא להסתמך על אף אחד וגם להיות אחד שנותן אמון באנשים.
לא רואה בזה סתירה
כי אף בן אדם לא יודע עתיד בוודאות ולא יכול לדעת עתיד בוודאות, חוץ מתוכניות ודמיונות בעלמא,
אלא רק הבורא הנצחי שמשגיח בעולם בצורה נצחית ונתן לנו את תורתו הנצחית
ממילא מה שנשאר לבני אדם זה להיות בהווה הנפלא ביקום הידידותי הנצחי המלא טוב נצחי ותורה
וכשהדעת נמצאת במקום הנפלא - גם שלווה מורגשת והמציאות בהתאם
"נכון ליבו, בטוח בה'" (תהלים)
אשמח לתשובות.
אני לא טוב בניסוחים מדויקים כל התייחסות זה מבורך.
ייתכנו אי דיוקים שלי מקסימום תשאלו ואסביר/אתקן.
א. האם קרבן התמיד הוקרב לפני נץ החמה? משנה ידועה ביומא - האיר פני המזרח.. אם כן אז למה תפילה אידיאלית היא בנץ ולא כבר משהאיר פני המזרח כמו קרבן?
ב. השוע בסימן פט מחלק בין תפילה בעלות השחר - רק בשעת הדחק. לתפילה משהאיר פני המזרח - בדיעבד.
למה תפילה שונה מהרבה מצוות שנאמר בהם שבדיעבד יצא כבר מעלות השחר..(ולא רק בשעת הדחק כבתפילה)?
ג. יש דעות בראשונים שתפילה אחרי הנץ (נניח בשמונה בבוקרל צורך הפשטות) היא רק בדיעבד ולא לכתחילה? ולכתחילה זה רק בנץ?
תודה
א. שני כיוונים, שאולי הם מחלוקת ראשונים: 1.הפרי חדש אומר שזה חלק מהכלל הרגיל שכל המצוות שכשרות ביום כשרות מהתורה מעלות השחר, וחזל תיקנו לכתחילה לחכות לנץ החמה כדי לא להתבלבל. ובקרבן הקלו כדי להספיק יותר קרבנות עד התמיד של בין הערביים (טעם שלא שייך בתפילת שחרית שרק מקבילה לתמיד). 2. באמת הזמן לכתחילה מאז שחיטת התמיד, אבל מצווה מן המובחר בנץ בגלל 'ייראוך עם שמש'
ג. לפי הרב נבנצל אין עדיפות בין תפילה לפני הנץ לתפילה אחרי הנץ, רק בנץ יש מעלה
לחלק מהראשונים (בין השאר הרמב"ם) לכתחילה יש לגמור קריאת שמע בנץ ולהתחיל עמידה מיד, וקריאת שמע אחרי/ עמידה לפני זה רק בדיעבד, וגם שם יש דיון האם לשיטתם צריך סמוך לנץ ממש או שכל הזמן שלפני הנץ (מדיוק בין השאר בלשון הרמב"ם), אבל אני לא כל כך מונח בסוגייה, ובכל מקרה להלכה לא חוששים לדעות אלו, מלבד העובדה שעל כולם מוסכם שיש מעלה גדולה בתפילה בנץ.
בנוסף, זכור לי איזה משהו שאולי יש דעות שאם אתה לא קורא ק"ש סמוך לנץ, ועמידה מיד בנץ אז לא סמכת גאולה לתפילה, אבל כאמור זה דעות מיעט קיצוניות ולגבי הדבר הזה אני בכלל לא בטוח שאכן יש דעה כזאת.
ב. שאלת למה בתפילה יש חילוק בין עלות השחר למשהאיר פני המזרח, בניגוד למצוות אחרות
באמת יש שיטות שבכל המצוות גם בדיעבד יוצא רק משאיר פני המזרח (וזה הכוונה "עמוד השחר" במשנה במגילה, או שעמוד השחר שם לאו דווקא)
לדעה שיש חילוק, בתמיד הקלו לכתחילה לפני הנץ בגלל העומס של הקרבנות (פרי חדש), אבל איחרו מעלות השחר למשהאיר פני המזרח בגלל הטעות שהייתה עם הלבנה, שמוזכרת במשנה ביומא (מגן אברהם. ובאמת בדיעבד גם תמיד כשר מעלות השחר)
[על גבי זה, יש לציין שיש שיטות שלתפילה באמת רק הנץ ועלות השחר חשובים, למרות שעלות השחר זה לא משהאיר פני המזרח]
בפשטות מדאורייתא.
מה שכתבת שבדיעבד כשר כשנשחט לפני, זה לפי המג"א.
טיפות של אורחשבתי שכתבתי מספיק ברור, אבל אם כתבת כנראה שלא, אז טוב שהדגשת
אך טווח הזמנים לעניין 'זמן תפילה' אינו מוגדר לפי זמן הקטרת האיברים, (שמותר להקטירם אפילו בלילה, אלא שחביבה מצווה בשעתהּ) אלא מוגדר לפי הזמן הכשר (גם אם בדיעבד) - לשחיטת התמידים.
כך שמעלות השחר (לפי המגן אברהם ופרי חדש אף לפני משאיר מזרח, ולאליה רבא וגר"א דווקא משאיר המזרח) עד 4 שעות נחשב זמן תפילה כי עד אז הוא בכלל 'בוקר', וכשר לשחיטה (לפי ר' יהודה שהלכה כמותו).
ולפי דעת השו"ע שלפני הנץ החמה נחשב לזמן דיעבד, אינו משום שאין זה מוגדר 'תוך זמן תפילה', אלא ככל המצוות שביום שמצוותם אחר שתנץ החמה, (או משום שמאבד בכך את האפשרות להתפלל שחרית בזמן המובחר - עם הנץ)
גם טווח 'זמן תפילה' של תפילת המנחה נקבע לפי הזמן הכשר (אף אם בדיעבד) לשחיטת תמיד של בין הערביים, שזמנו מתחיל מחצות היום, עד הערב (לרש"י ולשו"ע- עד צאת הכוכבים, ולתר"י ולגר"א - עד השקיעה). אלא שלגבי מחצית השעה שלאחר חצות - החמירו בין לעניין שחיטת התמיד ובין לעניין תפילה - מחשש טעות. (למג"א וברכי יוסף - אף בדיעבד לא יצא, ולפר"ח וערוה"ש - יצא, וכשיטתם נראה לענ"ד מדברי הראשונים).
א. ביום הכיפורים, מחמת עומס העבודה על הכהן הגדול- שגם נשאר ער בלילה, הצום, ורצון להקדים את עבודת היום כדיי להקדים את הכפרה, הקדימו את הקרבת התמיד. ביום רגיל היה נשחט עם הנץ.
ב. בשעת הדחק ודיעבד אלו שני צדדים של אותה המטבע. פשוט לעשות את זה מראש עושים רק בשעת הדחק, ולאחר מעשה (או בארמית: דיעבד-שעשה) זה תופס. בגלל שזה היתר שקשה לסמוך עליו, סומכים רק במקום הדחק. וידוע הכלל 'שעת הדחק כדיעבד דמי', כלומר דבר שבדיעבד הוא בסדר, בשעת הדחק אפשר לעשות מראש.
ג. זכורני שכן. איני יכול לספק מקורות.
בסדר העבודה היומיומי המתואר במסכת תמיד מתוארת שחיטת התמיד בתחילת פרק ד, וקריאת שמע של אנשי משמר בתחילת פרק ה. ובברייתא למדנו "הקורא את שמע שחרית עם אנשי משמר ואנשי מעמד לא יצא מפני שאנשי משמר משכימין ואנשי מעמד מאחרים", וברור מתוך דברי רש"י בברכות יא: שהברייתא מדברת באופן כללי, ולא רק יום הכיפורים, כך שיוצא ששחיטת התמיד בכל יום היתה עוד לפני זמן 'משיכיר'.
גם במסכת תמיד [פרק ג משנה ב])
בעיקר על העצים הרחוקים יותר מהיישובים- אלה שערבים לא מנועים מלמסוק ואלה שאין בהם סכנה בטחונית מיוחדת אם ערבים יבואו למסוק (לדוגמה בצמוד לכביש)
מה הדין של אלמוגים? האם אפשר לסכך בהם מחמת דבר שגידולו מהקרקע? הרי הגמרא בסוכה אומרת שאלמוגים שבקרקע הים הם מ7 מיני ארזים.
ואצות? ומה לגבי קניית אצות בכספי מעשר שני? האם הן כדגים שמותר או כפטריות שאסור?
ומה דין האוכל שושנת ים? האם בגלל שמחוברת לקרקע היא צמח ודומם, או בגלל שזזה היא חיה?
לכאורה מצד אחדאדני השדה הם חיה למרות שמחוברים בחבל בשר לקרקע ואם ינתק ימותו (ואפילו מטמאים באוהל) ,מצד שני צמחים טורפים הם זזים ועדיין מוגדרים צומח ומותר לאכלם.
ועד שהזכרת מעשר שני תשאל על כל המצוות התלויות בארץ כולל שמיטה ויובל, תרומות ומעשרות.
בארץ.
השאלה היא אם הם כדגים שקונים דגים בכספי מעשר שני, או כמלח מים פטריות וכמהין שלא.
מה הבעיה הטכנית לסוכך באצות? חוץ מזה שרבי ירמיה שאל על סיכוך ביין קפוא הבא מהחרמון...
ואם הגמרא שואלת על סיכוך בהדסים, מה הבעיה הטכנית לסכך באלמוגים? (אפשר גם לשאול על סיכוך בספוג ימי)
כתוב במשנה בכלים שכלי קיבול של שחקקו מאלמוג לא מקבל טומאה כי הוא גידול הים. וגידול הים אינו מקבל טומאה חוץ מעורות כלב המים מפני שהוא עולה ליבשה.
אם כן אינו גידול הארץ.
ראה כלים פרק יז משנה יג, כלים פרק יג משנה ו ותפארת ישראל שם, שבת דף נב ורשי ותוספות שם. מחלוקת האם טבעת אלמוג טהורה בגלל שהיא פשוטי כלי עץ או בגלל שאלמוג נחשב גידולו מהים
וברמבם הלכות כלים פרק א הלכה ג פסק שגם "צמר הגדל בים" טהור משום שנחשב גידולו מן הים)
השאלה אם יש לחלק בין אלמוג למשל שמפורש שהוא מ7 מיני ארזים אלמוג שבים. וגם ענפיו מתפצלים כמו צמח, לבין ספוג ים למשל
מה אתה שואל בעצם? האם הולכים לפי קביעות חז"ל או לפי המציאות שהתבררה?
לגבי אלמוגים ושושנת ים ודומיהם זו שאלה קצת אחרת כי המדע מגדיר אותם כבעלי חיים ולא כצמחים. מה ההגדרות בחזל לכל אחת מהקטגוריות?
לגבי אצות, לא הבנתי למה זה או דגים או פטריות דווקא? למה אצות זה לא כמו חסה או כרוב? השאלה לא מספיק מוגדרת.
אחרת אסור לנו לאכול רובדים של חיידקים נראים לעין.
השאלה שלי היא נגיד שושנת ים זזה כמו חיה, אז האם מבחינת הליכה אחרי מראה העיניים היא חיה מבחינה הלכתית, או בגלל שמחוברת לאדמה היא צמח או כמו פטריות.
פשיטא שאלמוג לא נחשב חיה הלכתית שהרי היצרוים שבתוכו מיקרוסקופים כמו חיידקים (ומה שאנ רואים כאלמוג זה ההפרשה הגירנית שלהם , ולא ניתן לומר היוצא מהטמא טמא, שהרי הם מיקרוסקופים ולא מתחשבים בדבר מיקוסקופי הלכתיית). השאלה אם הוא צומח או דומם. ואם הוא צומח, השאלה אם נחשב גדבר שגידולו מהארץ או מהים (או לא משניהם כמו פטריות). נפקא מינא לקבלת טומאה אם עשו ממנו כלי, לסיכוך בסכך ולקניית בכספי מעשר שני.
לגבי אצות, מכיוון שהן גדלות במים ואין להן שורשים בקרקע אלא רק נאחזות בתפר דק לסלע הקרקעית, השאלה אם נחשבות צומח או כמו פטריות שאין גידולן מהארץ
בכל מקרה, השאלה שלך אכן יותר מוגדרת כרגע - אבל עדיין חסרות ההגדרות ההלכתיות. בהיעדר כאלה, הזואוחוגיה חוזרת לסייע.
מניין הקביעה שלא ייתכן יצור חי שצריך להיות אחוז חזק באדמה? צמח לא רק אחוז בה אלא ניזון ממנה. אלה אחיזות שונות.
לא הכרתי את המושג דבר שגידולו מן הים. תרחיב על זה.
מה שלא זז?
מה שאחוז באדמה?
מה שיונק מהאדמה?
אני לא חושב שבדיקה גנטית המסווגת את האבלוציה של אטתו יצור בעץ הפילוגנטית תהיה נפקא מינא להלכה, כשם שהאדם אינו קוף לפי ההלכה.
ב. מה שאמרתי הוא שמכיוון שאצה לא באמת יונקת מהאדמה אלא רק דבוקה אליה ביתד ואין לה שורשים, השאלה אם היא כמו צמח הלכתית או כמו פטריה (שאין דינה כצמח כי לא גדלה מהקרקע לפי הגמרא), או כמו דומם שגידולו מן הים (כל דבר שגידולו מן הים (נאמר על חיות) כל מה שמפיקים מהם לא מקבל טומאה לפי המשנה , חוץ מכלב המים מפני שפורש ליבשה לעיתים. משנה כלים).
צמח יונק מהאדמה ואינו מוגדר "חיה" הלכתית אלא צמח, גם צמח טורף.
הצתה מאוחרת אמנם, אבל היינו עסוקים בשטויות של בני אדם, וברגע מסוים גם סביב ענייני הקופים.
לי זה נשמע שיש קשר הדוק בין ההלכה לבין המדע, מפני שהניסיון האמפירי מפריד רביית אדם מרביית הקופים הגדולים (וכמובן קופים אחרים, שגם גנטית רחוקים יותר מהמשפחה). יש מקורות הלכתיים שמבדילים בין אדם לבין קוף, אבל הפרטים שהם מספקים כלל אינם מדעיים אלא אגדיים, כגון סנהדרין ק"ט ע"א.
האדם הוא פרימט, אבל לא קוף גדול. לקופים הגדולים 24 זוגות כרומוזומים בגרעיני התאים. לאדם 23 זוגות (ומן הסתם לכל ההומינידים). גם מבחינה פילוגנטית זה מפריד אדם מקוף, אחרת היינו גם קופים וגם בננות. השוני הכרומוזומלי אחראי ככל הנראה לשחרור שרירי הלסת העצומים המחזיקים בגולגולת הקוף, ועושים את מבנה הלסתות הקופי ל"חייתי" כלומר, מלבני. לסת האדם משוחררת מתפיסת הלחץ העצומה הזאת, והיא אליפטית.
מובן שכל זה הוא בהתיישבות מוחלטת עם האבולוציה הדרוויניסטית.
ולא נראה לי שסבר שהם תבוניים או שאדם יכול להוליד מהם. גם אם זה דברי אגדתא. מכאן רואים שרבי יוסי סבר שאם ישנו בעולם יצור דמוי אדם, הוא יטמא באוהל כאדם מריבוי בפסוק.
ב. לגבי שלדים אני לא חושב שהולכים כאן לפי מדע אלא לפי חזקה. אם זה נראה כמו אדם או לא
לפי הירושלמי זה משהו שאנחנו בכלל לא מכירים במציאות ["בר נש... חיי מן טיבורייה"], לפי הערוך אלה בני אדם אבל עם איזו מין מוגבלות ("הגדלים ביערים"), לפי התפארת ישראל שם זה אורנגאוטן. אני לא חושב שיש פירוש מובן ומקובל. לגבי ה"נראה כמו אדם", עדיין לא מתיישב לי מה לחשוב. האם הדניסובים היו "אדם"? אם דניסובי היה "מתגייר", האם היה גיורו מכניסו תחת שם ישראל? אני בספק רב שאתה או אני שאיננו פתולוגים או אנתרופולוגים נתבונן בשלד הדניסובי, נבין שזה היה משהו "אחר", ואנו יודעים בוודאות שזה היה משהו אחר ולא סאפיינס.
אילו זה בני אדם הגרים ביער רק עם מוגבלות הם היו בדין אדם לכל דבר.
"בני אדם הגדלים ביערים" זה כינוי לקופי אדם. כמו שבאינדונזית "אורנג אוטן" פירושו "איש היער" זה לא שחשבו שהוא אדם עם מוגבלות.
ב. לא צריך פה דין "אדם". אלא רק דין לטמא באוהל. רבי יוסי לא סבר שהם אדם לכל דבר, רק לגבי טומאה באוהל.
אם למראה עין הוא רנאה כמו שלד אדם - נראה שלא הולכים לפי המדע אלא לפי מראה העין. כי התורה ניתנה לבני אדם ולא למדענים במעבדה. כנל מותר לאכול חיידקים
(בעל תפארת ישראל על המשנה)
אך סביר הרבה יותר שמדובר בייצור קרוב הרבה יותר לבן אנוש.
מרדכי כסלו טוען טענה מרתקת לפיה מדובר בצאצאי ייצורים דמויי אדם (מיני 'אדם הקדמון') שהיו בעולם לפני בריאת אדם וחווה, אך לא היתה להם את יכולת הדיבור.
בהחלט ייתכן למשל שאדני השדה עשו שימוש בכלים (ברמה מתקדמת בהרבה מהשימוש בכלים שקופים עושים).
פרט של המין הביולוגי "אדם נבון" (סאפיינס)? או אדם, לצורך העניין הומיניד כלשהו, אבל נבון (כי כאמור הדניסובים היו לצורך העניין תבוניים לגמרי, או למשל הננסים של פלורס)?
ולא רק שמות עצם
אם אצות נכללות בעשב והעץ שנבראו ביום שלישי, או בשרץ נפש חיה של המים ביום הרביעי
שאלה מעניינת מאוד! 🧐 מרתק לראות כיצד ההלכה מתמודדת עם יצורים ימיים שמטשטשים את הגבול בין צמח לבעל חיים.
שאצות ושושנות ים (שנראה די פשוט שמותרות הן באכילה ואינן בכלל שרץ המים, אם כי למעשה הייתי מברר זאת בצורה יסודית יותר ולא ממהר לאכלם).
דינן כמו כמהין ופטריות וברכתן שהכל ואינן ניקחות בכסף מעשר ואין מערבין בהן (עירובי תחומין).
וממצוות התלויות בארץ פשוט לי שפטורות.
מחוברת לקרקע.
ויש יצור דמוי שושנת ים שמחובר לקרקע שהוא בעצם מדוזה שזזה וטורפת, והוא מתחלק לכמה מדוזות שמשתחררות ממנו ומשייטות בים בחפשיות. מה דינו כשמחובר לקרקע?
ומה לגבי דין סיכוך בסכך?
אצות כמובן פשיטא שאינן שרץ
התברר לי שחלק ממיני שושנות הים הן בעלות יכולות תנועה שאינן מאפיינות צמחים כלל, ונראה ברור שמינים אלו מסווגים כ"שרץ המים".
יש מינים שיכולים לנטר ממקומן, ויש שבאפשרות לזחול ממקומם על קרקעית הים.
תנועה או חיבור לקרקע?
ואם כן, מה דין צמח טורף? (הוא גם נע קצת כשטורף).
ברור לי שצמח טורף אינו 'שורץ'. דבר שלעולם אינו נעקר כלל ממקום גידולו אינו שרץ. אך אם עוקר את עצמו, באמצעות יכולת התנועה העצמית שלו, נראה לענ"ד שנחשב שורץ, גם אם זה נעשה באיטיות רבה.
(פוצל מהשרשור הזה - נטילת לולב ביום טוב שחל בשבת בארץ ישראל - בית המדרש )
שלום לכולם,
הספר "קיצור הלכות שבת" מאת הרב ירון אליה זמין עכשיו להורדה חינם, והקובץ המלא מצורף כאן להודעה. זהו ספר של 113 עמודים, ובו 43 פרקים.
הספר מרכז את הלכות השבת שפוגשים בכל שבוע – מהדלקת נרות וקידוש, דרך מוקצה, בישול וחימום אוכל, ועד מלאכות שבת ורפואה בשבת – כמנהגי הספרדים והאשכנזים, בלשון בהירה ותמציתית.
סדר ברור לפי נושאים – קל למצוא את התשובה בדיוק כשהשאלה עולה.
מקורות לכל הלכה – בגוף הטקסט, למי שרוצה לבדוק ולהעמיק.
שיעור מוקלט לכל פרק – ליד כל כותרת יש שני ברקודים: אחד לשיעור קצר למעשה, ואחד לשיעור מורחב מהמקורות. סורקים בטלפון ושומעים את השיעור על אותו נושא בדיוק.
איך להפיק ממנו את המרב: שמרו את הקובץ בטלפון או הדפיסו אותו. כשעולה שאלה – פותחים את הפרק, ומי שרוצה להבין את ההלכה לעומק סורק את הברקוד ושומע את השיעור.
אם הספר הועיל לכם – נשמח שתעבירו אותו הלאה, לחברים, למשפחה ולבית הכנסת.
שבת שלום ומבורכת!
צוות עיתים לתורה
כל כותרת כאן מקשרת לפרק המלא באתר "עיתים לתורה", כך שאפשר לקרוא כל פרק גם אונליין:
כל השיעורים הקצרים: הלכות שבת בקצרה – למעשה
השיעורים המורחבים: הלכות שבת מהמקורות
עוד שיעורים וכתבים בהלכה ובאמונה: אתר עיתים לתורה
לא יודע אם זה המקום, אבל מישהו יודע אם יש שיעורים קבועים של הרבנים הבאים במקומות מסויימים מלבד הישיבות שלהם?
הרב דביר טל
הרב ארל'ה הראל
הרב ישראל אריאל
לרב ארל'ה הראל שיעורים בעפרה
נראה לי שגם בגבעת אסף
הוא מדבר רהוט, לעניין, מתבל בהרבה אנקדוטות, ועוסק ביסודיות בהרבה נושאים מעניינים ופיקנטיים, בהלכה ובאגדה.
מה דעתכם בעניין?
לפני שנים אחדות הרב ישראל אריאל הוציא ספר בשם "שופר ולולב בשבת" שבו הוא קורא גם לתקוע בשופר בשבת, לפחות בירושלים, וגם ליטול ביום טוב ראשון שחל בשבת.
אך תכל'ס אלה שתי סוגייות נפרדות לחלוטין, ובעוד לא השתכנעתי בכלל לגבי שופר, לגבי לולב אני מוצא טעם רב בדבריו.
בקיצור נמרץ, שלוש טענות חשובות לחזק את האמירה לפיה צריך ליטול לולב ביום טוב ראשון שחל בשבת בארץ ישראל, (לא בחול המועד, ולא במועד בחו"ל, בבית, ולא בבית הכנסת):
א) יש סיבות טובות להניח כי הסוגייה השנייה (בבלי סוכה, מד.) שסותרת את מסקנת הסוגייה הראשונה (שם, מג.) היא בעצם תוספת מאוחרת, כנראה של חכמי בבל בדורות שאחר חתימת התלמוד, שפשוט חולקים על מסקנת התלמוד. כל הסגנון שם תמוה, הלשון - אינה כלשון התלמוד, והשינוי של 180 מעלות מכל מה שקדם בסוגייה, מעורר קושי רב.
ב) המנהג בפועל בארץ ישראל בתקופת האמוראים ובדורות שאר חתימת התלמוד היה ליטול לולב ביו"ט שחל בשבת. כמבואר בירושלמי (עירובין פרק ג הלכה ט), בספר החילוקים, ובפיוטי הקליר. והרי לכל אורך הדיון בגמרא: אמוראי בבל, שלא ידעו מה המנהג בארץ ישראל, ניסו לברר זאת, ולקבוע הלכה למעשה על פי אותו מנהג, ואף המסקנה הדחוקה של הסוגייה השנייה מבוססת על חשבונות הלכתיים שמטרתם ליישב את ההלכה עם העדות של אמוראים שדיווחו על המנהג בארץ לגבי מצוות ערבה בשבת!
ג) גם אם נקבל לחלוטין את מסקנת הסוגייה השנייה בגמרא, לפיה בני ארץ ישראל בטלים כלפי בני בבל, ולכן אין ליטול לולב גם בארץ, כדין חוץ לארץ, יש מקום רב לטעון שכיום, כשהמרכז הגדול ביותר של יהודים בעולם הינו בארץ ישראל, וגם מרכז התורה הוא ללא ספק בארץ ישראל, כבר אין בני ארץ ישראל בטלים, ויש לשוב לנהוג על פי דין המשנה - וליטול. (אדרבה, אולי יש אפילו מקום לטעון שכיום בני חוץ לארץ בטלים כלפי בני ארץ ישראל וגם הם חייבים ליטול לולב ביו"ט שחל בשבת).
יש עוד הרבה מאד מה להוסיף, אך קיצרתי.
חשוב להבהיר, אני כן בא לעורר דיון, אך אני בהחלט לא בא להורות הלכה נגד המנהג המקובל ופסק השולחן ערוך, ומפציר במי שמעיין ומגיע (כמוני) למסקנה שצריך ליטול בשבת: לעשות זאת בצנעה, לא להוציא את ארבעת המינים מהמבנה בו הוא נמצא, ולאחר שנטל והניח - לא לטלטל אותם עוד. אישית, אני גם נמנע מלברך בשם ומלכות. (לגבי שהחיינו אפשר למצוא פתרונות כמו פרי חדש או בגד חדש).
המאמר הראשון הוא מאמר ישן של הרב יואל אליצור שמסכם בגדול את הסוגייה בצורה יפה, אם כי חלקית.
והפרט הכי מעשי בו הינו המשפט האחרון, בו הוא מביא מהרב רבינוביץ' זצ"ל שמי שנוטל בצנעה לא עובר בשום איסור, (מובאת גם דעת החולקים).
המאמר השני, של הרב אליהו ובר, שחלקו השני עוסק בלולב, עניינו להוכיח שכיום צריך ליטול בארץ ביו"ט שחל בשבת.
שמרנים תרגישו חפשי לתקוף אותי. אך אנא, לקיים בלב "את והב בסופה".
/\/jumbomail.me\/j\/OTmH3GeLKEWNSTH");" rel="nofollow nofollow" target="_blank">https://jumbomail.me/j/