בס"ד
בטחון שמה? שהכל לטובה?
ואם טוב בשבילנו שנהיה נגיד הומלסים (סליחה על הקיצוניות)
לא קצת קשה לבטוח על זה?
ואם טוב בשבילנו למות על קידוש ה', כמו שהיה בשואה, זה קצת מפחיד
כאילו הכוונה שלפעמים בוטחים ורוצים לראות את הטוב בעיננו
ואם לא יכול להיות שהבטחון קצת מתערר
ונראה שקל יותר לסמוך על בני אדם ח"ו
איך אפשר לסמוך ובאמת להיות רגועים?
לא מצליחה ממש להסביר, אבל אם משהו הבין אשמח שיכתוב 
יש שם את כל התשובות
גם להאמין שכל מה שהשי"ת עושה הוא לטובה...
ייתכן שבעין האנושית המצומצמת שלנו לא הכל נראה כטוב.ויש רע..
אך גם אם לא הכל "טוב" הכל אבל הכל לטובה!
ואם אני לא טועה...הרב קוק אומר שהכל בבחינת טוב אך תמיד אפשר לשאוף לטוב יותר.
אך הטוב קיים.
אנו חפצים להגדילו.
ו.."הטוב כי לא כלו רחמיך והמרחם כי לא תמו חסדיך כי מעולם קיווינו לך"
כל העולם...ובכל העולם מקווים ובוטחים בהשי"ת.
והטוב לא תם...
אז לדעתך בטחון לא מביא רוגע
לנו באמת. לפעמים זה כדי שיהיה לנו נסיון ונעמוד בו, לפעמים כדי שנתפלל, וכן הלאה.
אם אתה יודע שאתה בידיים טובות, זה מרגיע.
שלכל סיטואציה שנקלעת אליה-יש סיבה, ויש התערבות של הקב"ה, שלא סתם הוא סידר את הדברים ככה. לא להיכנס למקומות הכי קטנים של מה אם, אלא פשוט-נאבד לי עכשיו שטר של עשרים שקל ברחוב-מה אני עושה עם זה, למה הקב"ה סידר את זה בצורה כזו.. לא התקבלתי לאיזושהי עבודה-למה זה קרה לי..
"...מהי סגולתו של דוד? אפשר לומר כי דוד היה מוכן להתמסר עד כדי סכנת "נמות זכאים", מתוך אמונתו בקב"ה. אילולא המדרש הייתי אומר כי אמירה זו אינה מבטאת דווקא את מידת הביטחון משום שמידת הביטחון אומרת לכאורה "יהיה טוב, ננצח!", אולם פה אנו מוצאים את מידת האמונה. מה שהקב"ה דורש מאתנו, זה מה שנעשה, אפילו אם זה אומר ש"נמות". (מתוך חוברת לדמותו של הצבא היהודי "חיילותיו של דוד"
מאת הרב אלחנן בן נון רב הישוב וישיבת בית אורות)
ואין ביניהם חילוק רק ברמת הביצוע, ככה שביטחון הוא לא "יהיה טוב" בהכרח (יכול להיות "גם זו לטובה"). ואמונה היא אותו הדבר, רק בשכל ולאו דווקא במעשה.
בביטחון חייב להיות אמונה, אחרת זאת שאננות.
משתמע ממנה הפך הביטחון והאמונה. וגם שיש סתירה ביניהם.
הכוונה של הרב עצמו היא שבמדרגת האמונה אין חילוק בכלל בין טוב לרגע.
זה ההבדל בין רבי עקיבא לרבו נחום איש גמזו.
וכתוספת, כשאדם בוטח בה' הוא מסתמא גם מאמין. כלומר אם הביטחון שלו שלם, הוא מבין שלמרות שמובטח לו ע"י מידת הביטחון שהכל יסתיים לטובה, הוא ודאי גם חייב להיות מאמין מלכתחילה שגם אם זה לא יקרה, וגם אם זה יסתור לגמרי את רעיון הביטחון, עדיין הדבר הוא טוב במהותו.
וגם אם מידת הביטחון מבטיחה לו הצלחה, ברמה הטהורה האמיתית הוא ודאי מוכן לקבל עליו גם את הכישלון, אפילו שזה לא יקרה.
לענ"ד אם זה ביטחון אחר, כנראה שהוא פגום.
זוהי הבנתי בנ"ל ובדברי הרב, מוזמנים לחלק בשמחה
ירצה להעמיק בנ"ל הוא יוכל.
תמיד אפשר לשפר ניסוח, אבל אנחנו לא כאן כדי לתקן אנשים (נראה לי לפחות).
בקיצור, אני לא מנסה להגיד שמישהו טועה.
חשבתי שאולי יהיה טוב להציע ניסוח, סתם כ"ספורט":
ביטחון = הכרה שהטוב ודאי יגיע. אמונה = הבנה שאין חילוק בין טוב ומוטב.
ככה נשמע פחות שיש בהם סתירה.
אפשר ללטש הרבה את הניסוח שלי, אבל אין לי זמן.
תודה רבה על הבאת דברי הרב.
אנסה לזרוק ניסוח חריף:
אתה לא שיקול בכלל כשאתה מאמין.
אולי במילה אחת =
אמונה= ביטול. התבטלות.
המחשבות ודעתי על האתגר שמולי הן לא רלוונטיות
יש כאן משהו גדול ממני ואין כאן בכלל עניין של מה יהיה והאם זה יהיה טוב או רע לגביי.
אני פיון על לוח השחמט של הקב"ה.
(כמובן שאלו הן השערות פרועות שצריך לבדוק אותן עם ת"ח. )
הביטחון והאמונה הם גלגולים של אותו הכח (בערך) רק אחד ב"שכל" ואחד ב"גוף".
העיון שלך במושג אמונה הוא בסדר לגמרי, הבעיה היא שאתה עלול להשאר "רק" עם אמונה.
צריך לזכור שיש גם ביטחון וצריך את שניהם.
אדם שיודע שהוא "שחקן" בלוח של ה', צריך לזכור גם שה' הוא טוב והכל לטובה, ולכן הוא צריך לבטוח שכל מה שה' יעשה באמת, בפועל, יהיה לו טוב גם בלי הביטול הנ"ל.
בכלל, הביטול הנ"ל הוא מדרגה של נביאים.
(שוב, אינני מבין בזה, אני זורק הימור)
אם אמרתי אדם מאמין = כלי שחמט
אז אין בכלל משמעות למה הוא חושב או רוצה, אם הוא כן בוטח או לא.
האם מצפה להצלחה תוך השענות מוחלטת (ז"א ביטחון מלא) או לא.
מה שממלא לו את ה"שכל" ואת ה"גוף" זה רק דבר אחד
רצון ד'.
כל השאר - זה משהו משלך. ומשהו משלך זה אומר שגם אתה בעסק
ו(אני מניח)האמונה אומרת "אתה לא בעסק".
לא רק שאתה לא המנהל אתה גם לא הפועל.
אתה רק קופסת קרטון ריקה שבזכות זה שאתה שומר את השוליים שלה פתוחים כל הזמן
אפשר להזרים אלייך את רצון ד'.
הבטחון אומר:
"אני הפועל הפשוט, רץ בכוח שניתן לי ואני בטוח שאגיע עם הקרטון (אני) והתוכן שבתוכה(רצון ד')
אל קו הסיום. וכל הדרך שאעבור היא לטובתי."
באמונה אין בכלל פועל שאומר משהו. רק האמונה מדברת.
אם אתה נשאר "רק עם אמונה" זה לא אומר שאתה מסלסל את פאותיך ומתנדנד וממלמל תהלים
ופסיבי מול המציאות. זה ההבנה שלי אותך - להשאר רק עם אמונה "בשכל". ממש לא מקבל את החילוק הזה)
אלא
אני מאמין וכפועל יוצא הכרחי מהאמונה מסתער בריצה מול האש במלחמת מצווה (נניח) כי אני יודע שזה מה שד' רוצה עכשיו
וזה מאיין לי כל דבר אחר
(אין לי ת"ח כדי לוודא איתו. לא לקחת את זה ברצינות )
קשה להיות אדם ש"רק מאמין", כי זה לא מציאותי.
אדם שלא בטוח כלל הוא כזה שרק מאמין ולא עושה כלום בכלל, זה לא מצוי.
לגבי הביטול והכלי שחמט וכו', זה עמוק מדי וזה לא המקום להרחיב, בטח לא בצורה בריאה
ובהכרח כל מה שטוב לנו נעים לנו, אבל רק בכח ולא בהכרח בפועל.
ההגדרה של "לא תמיד מה שטוב" וכו', מאוד מדוייקת ויפה, אם כי למעשה אפשר שכל מה שטוב לנו יהיה גם נעים לנו, זה תלוי באמונה והביטחון של האדם.
אפשר להיות שמח תמיד.
הזכרת לי את המשפט הזה
בזכות המשפט האחרון שלך.
אם הגעתי לשם? עדיין לא..
מחלה או אובדן או מלחמה או עוני
להגיע למדרגה שזה נעים לנו
זה לא כזה פשוט. אל תביאנו.
אולי אפשר כן להתעודד מזה שיש כאן תוכנית שאתה לא מבין
אבל להנות מזה - זה מאד מאד קשה.
אגב רק כדי לקבל פרופורציות: המשפט הזה נאמר
ע"י אבא שאיבד את הבן שלו.
הבן שלו הראל עז נרצח ב1999 עם שלמה ליבמן הי"ד ביצהר
הם ראויים לשרשור על "דמויות של מסירות נפש בזמננו"
או שטעית. בודאי הכל היה לשם שמים, מה גם שטעות בוודאי לא הייתה פה.
ממש לא התכוונתי לגרום לאף אחד חלישות הדעת חס ושלום!
ד' מחליט עכשיו. אני לא פונקציה.
בעצם יוצא שהאמונה יותר גבוהה מביטחון
שבו אני נשען על האופטימיות שתצליח דרכי
באמונה כבר אין על מה להשען. אין הבטחה ליעד. להפי אנד.
זה יכול להגמר במוות או בגביע גלידה או בסלון עור - כל זה לא מעניין
השיקול היחידי -אני עושה רצון ד'.
טוב, כולם יקפצו, מה, אמונה זה מחיקת האישיות?!!
שאלה טובה.
אתה צריך להאמין שמושא הביטחון ראוי לביטחונך.
אבל אתה יכול להאמין שהנ"ל ראוי לבטחונך, אם כי הוא לא בהכרח ישמש לך משענת.
אתה מוזמן להגיב בלי עילום שם, כי יש דברים שלא צריך לפתוח כאן בעיון הזה במושגים האלה.
יותר מאשר הורחב כאן כבר בפומבי
לכן כתבתי לנ"ל שעדיף להמשיך את הדיון הזה ב"ארבע עיניים".
צקון לחשידיעה
כך שיקשה לפקפק בה.
אמונה.
אמונה אמיתית, שלמה, במהותה היא הידיעה שמעל השכל.
כלומר ידיעה ברורה.
כשאתה רואה אדם עומד מולך, חוץ משאר התהליכים שקורים לך, אתה גם מאמין שאדם עומד מולך.
ככה גם האמונה בה'. בהתחלה זה כי אומרים לך, אח"כ אתה חוקר, ואז ברור לך. אז אתה מאמין אמיתי! לפני כן היית רק מאמינון
מכיוון שאני עוד לא שם רק אגיד שקראתי את זה
בספרו הראשון של הרב שג"ר הלבן/ירוק אפור
אולי אביא את הציטוט אח"כ
הוא מתאר במילים מאד פשוטות ואמיתיות
את חווית האמונה שלו.
לא איזה משהו עם מילים בשמיים וטטטאם.
פשוט תיאור של מה זה חיים עם אמונה
לא כפלקט על הקיר או בשכל
אלא משהו חי ונושם.
שנזכה.
דברים מעל החושים?
ברור לי ולך שיש נשמה, נכון?
והאמונה אחרי שהיא בשכל וברגש היא צריכה להגיע להכרה
זהו החלק בנפש שלא ניתן לתאר אותו במילים - ומכאן גם מסקנה
שהוא עליון יותר מהשכל שאין לו בו תפיסה כלל.
יש כאן גם קשר לכוח המדמה מול השכל והרגש - ניתן לצפות בשיעורי ד"ר אבולעפיה.
אבל השיעורים לא רלוונטים
מה שכן רלוונטי הוא שראיתי רב גדול :
אתה לא עובד את הקב"ה מפה (מצביע על הרקה ואומר)
אלא מפה - מצביע על הלב.
מי מאמין יותר זה שקרא את כל אמונה ובטחון חלק י"ג ישר והפוך
או הסבתא הזקנה שממלמלת תהלים?
על מה יצא קצפכם שהוא העיז לנדנד את הקונספציה של השכל המפואר שבניתם?
אחרי כל החוכמולגיות זה עניין פשוט בלי חוכמס
ובלי מחשבות.
אמונה.
כשאתה בצרה אתה לא מתפלפל עם הריטב"א ועם החתם סופר
אתה צועק לריבונו של עולם
די!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
מסוף העולם ועד קצהו.
מה מטרת התורה? תפילה. להגיע לקשר עם ריבונו של עולם.
מה מטרת היהדות? ללמוד תורה? לא. זה אמצעי. המטרה היא
שאור ד' יזרח עליך.
זה קורה בגלל שהתורה ("השכל" לעניין הדיון כאן) טיהרה אותך אבל
היא לא היעד. היא שלב אל הא-ל.
אני שואל את עצמי האם ריבונו של עולם נמצא אצלי בשכל יותר מאשר בלב.
לא עלינו.
יש ספר שלם של ר' חסדאי קרסקס אור ד' שמתווכח עם הרמב"ם אאלט על זה שהאמונה היא
לא במוח. היא בלב.
אמן.
וברור למה (מסורת וכו').
בסופו של דבר האמונה היא מעל הגוף, לא בלב ולא במח (הבהרה, השכל הוא לא המוח, למי שלא יודע).
בקצרה צריך ללמוד את הקשר בין אמונה לשכל (זה לימוד אמונה וזה מבוסס על חכמת האמת), כדי להבין קודם כל למה הסבתא לעולם לא תיפול איפה שהמשכילים נפלו ולמה החוקר האמיתי גם לא.
רק מי שבתווך עלול ליפול, ושם היו המשכילים.
צריך להיות מונח במשהו כדי להעביר עליו ביקורת, אחרת זאת סתם גאווה עיוורת.
הפסקתי את ההתראות פה אבל הגעתי לפה במקרה, אז לא נראה שאגיב עוד אחרי זה
זה פער גדול מאוד.
אפשר לא להסתמך על אף אחד וגם להיות אחד שנותן אמון באנשים.
לא רואה בזה סתירה
כי אף בן אדם לא יודע עתיד בוודאות ולא יכול לדעת עתיד בוודאות, חוץ מתוכניות ודמיונות בעלמא,
אלא רק הבורא הנצחי שמשגיח בעולם בצורה נצחית ונתן לנו את תורתו הנצחית
ממילא מה שנשאר לבני אדם זה להיות בהווה הנפלא ביקום הידידותי הנצחי המלא טוב נצחי ותורה
וכשהדעת נמצאת במקום הנפלא - גם שלווה מורגשת והמציאות בהתאם
"נכון ליבו, בטוח בה'" (תהלים)
פוצל מכאן - על שאול המלך חז"ל הטביעו את המימרא הזאת - בית המדרש
("על שאול המלך חז"ל הטביעו את המימרא הזאת
של אל תהיי צדיק מדיי
שאול המלך היה מדיי מושלם לעם ישראל, ולכן השם גילגל שמישהו אחר, לכאורה ירוד ממנו ישלוט.")
בניגוד לדוד שלא נמנע מ"ללכלך את ידיו בדם שפיר ושליה כדי לטהר אשה לבעלה" כלומר ללכלך את ידיו בהתמודדות עם הרשעה בעולם הזה , כדי לטהר את המציאות הארצית של כנסת ישראל (אשה) להקב"ה (לבעלה) כדי שלא יהיה מצב של "כטומאת הנידה היתה טומאתכם לפני". רק בדרך של דוד אפשר לטהר לתקן ולקדש את הארציות ולבער את הרשעה, ורק אצל דוד ניתן לומר שעם ישראל טהור בכל צדדיו גם הגשמיים וגם הרוחניים.
זה ממש לא בגלל שהוא פחד לממש בעולם המעשה. אלא בגלל שהוא מצא גרעין אמת אפילו ברע מוחלט כגון עמלק.
עיין פסקה תמד בקובץ א
שזה כמובן קרה בגלל צדקותו שריחם
בגמרא ששווה לאבות. על שאול לא.
שאול רוחני יותר מדוד, אבל לא קדוש יותר.
בדיוק כמו שישראל עדיפים על המלאכים, על אף שהמלאכים רוחניים יותר.
זה נכון שמה ששאול מייצג (את עצם מלכות ישראל ואת האבות) גדול יותר מדוד. אבל בזכות שאול אז מה ששאול מיצג נשאר עם דוד, כשבית דוד מולך על כל ישראל כמלך ישראל ולא רק מלך יהודה
אין לך מקורות למה שאתה אומר ואתה רק מדבר מהרגש. ולא שזה מפתיע כולם זוכרים ואוהבים את דוד המלך.
אבל מה לעשות שחז"ל קבעו לא פעם אחת ולא פעמיים ששאול גדול מדוד.
"אלוקי דוד". על שאול לא.
ואעש לך שם כשם הגדולים אשר בארץ, נאמר על דוד שדומה לאבות.
כל זה בגמרא.
דוד היחיד שמזמן בסעודה בעתיד לבוא, לא האבות ולא משה ואהרון ויהושע.
תפתח מלכים, ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל וכדומה. ברור משם שדוד גדול
מה שהוא מייצג (עצם המלכות בעם ישראל) גדול יותר ממלכות בית דוד
מסכת מועד קטן טז ב
"וידבר דוד לה' את דברי השירה הזאת ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו ומכף שאול אמר לו הקב"ה לדוד דוד שירה אתה אומר על מפלתו של שאול אלמלי אתה שאול והוא דוד איבדתי כמה דוד מפניו"
רש"י - "אבדתי כמה דוד - שהוא צדיק ממך"
ובפשטות חז"ל שם אומרים שאם דוד היה מקבל את המזל של שאול לא היה לו שום סיכוי.
פסקה תמד קובץ א
"שאול היה יותר גדול מדוד, ולכן בעצם נשמתו האירה מדת הרחמים גם על עמלק. אבל זו היא מידה שהיא רק מכשרת מלוכה, מאירתה לתקופה, ואינה יכולה להמשיכה, מפני חשכת העולם, ומתוך כך אינה יכולה להעלות את העולם. אבל חסידי עולם צריכים להיות בכל דור, אוחזרים במדותיו של אברהם ברעיון, שחסדם מתפשט על הכל, ומוצאים הם את הטוב בכל מקום, ותורת חסד על לשונם"
בזוהר יש המון הפלאות על שאול המלך,
ובמסכת סנהדרין איפשהו בדף ס כמדומני כתוב ששאול היה גדול הדור אחרי ששמואל הנביא נפטר, ומכשנפטר שאול דוד המלך נהפך לגדול הדור - משמע ששאול גדול ממנו גם בתורה.
עבר עריכה על ידי קעלעברימבאר בתאריך ג' בטבת תשפ"ו 23:06
שאול צדיק מדוד, הכונה ששאול הוא בחינת צדיק גמור (כמו בנימין שמת בעטיו של נחש) ודוד בעל תשובה שהרי חזר בתשובה על חטאיו.
ובעלי תשובה גדולים מצדיקים.
גם הגמרא אומרת שהסיבה שאומרים אלוקי טברהם ולא אלוקי דוד זה כי דוד נפל בחטא והאבות לא. כלומר ההבדל בין האבות (ויוסף בנימין ושאול איתם) לדוד זה שדוד הוא בעל תשובה.
ואמנם אומרים מגן דוד ולא מגן יצחק ויעקב.
מה שהרב קוק אומר זה ששאול מושלם יותר מדוד. אבל הוא אומר במפורש ששאול לא יכול להעלות את העולם ודוד כן. ומכיוון שמטרתו של עם ישראל זה להעלות את העולם ולהשתלם לא להיות מושלם, ואילו מושלמים הקב"ה לא צריך כי הוא עצמו כבר מושלם (עיין אורות הקודש על שלימות והשתלמות) - אז יוצא שדוד חשוב יותר משאול.
המלכות חשובה יותר מהיסוד על אף מגבלתה.
מה שהרב קוק כותב מסתדר עם מה שכתבתי - שאול חי בעולם אידאי ומושלם ורואה את הטוב שבעמלק, ומפני זה מפחד לרדת לבוץ העכור של העולם הזה ולתקן אותו. בעולם מושלם באמת לא הורגים את עמלק כי הוא טוב. אבל שאול בורח מתיקון העולם החסר לעבר העולם האידאי המושלם, ובעצם מזניח את העולם הזה, ובסוף פקידיו (כמו דואג) משתלטים עליו והורגים את נוב (לא שאול הרג אלא דואג, פשוט שאול הזניח את העולם הזה עד שהוא גדל פרא והגולם קם על יוצרו).
כמובן שהחטא של שאול מגיע מגדולתו - אבל הוא איבד את המלכות בגלל זה, וגרם בעקיפין לנוב לההרג.
זה כמו צדיק שישאר מושלם ולא ילכלך את הידיים במפגש עם רשעים להעלותם, אז בסוף לחובתו תזקף העובדה שהוא הפקיר את הרשעים ולא תקן אותם והם התדרדרו. ברור שזה הגיע מצדקותו היתרה. וייתכן שזה תפקידו בעולם, אבל את המלכות הוא איבד.
מבחינת היררכית משפיע-מקבל, אז האבות משפיעים על יוסף ומשה שמשפיעים על שמואל שמשפיע על שאול שמשפיע על דוד.
דוד הוא המקבל האחרון הסיכום בחינת כל הנחלים הולכים אל הים, ולכן לו נאה לברך בזימון לעתיד לבוא, כי כוס של ברכה זה הכלי קיבול של השפע.
ולכן דוד הוא החשוב אחרי האבות כי הוא בחינת המלכות כנסת ישראל, הלבנה המקבלת שלית מגרמא כלום.
השאלה מי יותר גדול שאול או דוד, זה כמו השאלה מי יותר גדול, יוסף או דוד
(וברור שיוסף או בנימין גדולים משאול. ויוסף גדול מיהודה. אבל דוד גדול מיהודה(וגם מיוסף) דוד גדול מיהודה כמו שאברהם גדול משם ועבר)
לא ברור לי מאיפה הבאת בעטיו של נחש.. מדובר רק על 4 דמויות מאד ספיצפיות שאול לא אחד מהם וזה ממש לא קשור לנושא. תלך 5 תגובות שלי אחורה ותראי שהוכחתי את מה שאמרתי מההתחלה. שאול היה צדיק מדיי לעולם הזה. הסיבה שדוד מלך היא כי הוא יותר מתאים לעולם הזה.
בעלי תשובה לא גדולים מצדיקים זו מחלוקת ידןעה ואתה שוב עושה סלט במקום להודות שטעית ולסגור את זה
הוא הנציג של מלכות בנימין.
דוד מתאים יותר לעולם הגשמי, והעולם הגשמי יהיה לנצח. לכן ודןד עבדי נשיא להם לעולם.
כל עניינו של עם ישראל זה לעשות שכינה לה' בתחתונים בעולם הגשמי. אז דוד גדול יותר. כשם שישראל גדולים ממלאכים. כי מלאכים כמו שאול לא מתאימים לעולם הזה.
דוד אחד מ7 הרועים (אברהם יצחק יעקב משה אהרון יוסף דוד), שאול לא.
אני לא חוזר בי. דוד חשוב יותר. שאל את איתן האזרחי.
של קללת חטא האדם הראשון ש"הוא ימשול בך".
אבל לעתיד לבוא "נקבה תסובב גבר" ו"תקראי לי אישי ולא בעלי" ולכן דוד גדול יותר משאול במצב הנצחי
לא הייתי מדבר במושגים של מי יותר גדול, אלא דוד הוא קובע לנצחיות כסא ה' בארץ.
אבל השם משמואל כותב שבחינת יהונתן בנו של שאול יהיה משנה למלך המשיח לעתיד, כמו שהרמב"ן מציע שבאידיאל שאול היה הופך למשנהו של דוד.
שאול ללא ספק היה גדול מדוד, במשמעות יחסית לא (רק) במשמעות אובייקטיבית, זה מבואר בפירוש בגמ' מו"ק שהוא ציטט. גם ברש"י שם משמע שזה עניין של מזל - אבל מבחינת השוואה שאול גדול מדוד.
גם בפשטות כשלומדים ביומא "כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמרי' סייעי'", משתמע שבעיקרון שאול היה יותר ראוי (ציינתי קודם שיחה מאוד יפה של ר' חיים שמואלביץ, אם תרצה אחפש אותה ואציין מקור).
לא אומרים אלקי דוד לא בגלל החטא אלא שהחטא הוכיח שדוד לא ראוי לדרגה הזו. זה פשוט בגמ'. הרי גם הגמ' עצמה אומרת שלא היה דוד ראוי לאותו מעשה, אז לא יתכן שהחטא יהיה סיבה למשהו. (מצד שני גם כתוב שדוד נענש על אותו מעשה, גם בתנך - בהתייחס לטווח המידי, במות הבן ובמרד אבשלום וכו, וגם בחזל - שלא היה רודף אחד אלף, וש"לא תהא לך זאת לפוקה - מכלל דאיכא אחריתי", שמשתמע שהיה פגם מהותי בסיפור בת שבע.
מה שלא יהיה, לא בגלל זה אנחנו לא מזכירים את דוד בשמ"ע.
חשוב, אלא רוחני יותר.
מלאכים גדולים מישראל, ובכל זאת ישראל חשובים יותר.
בגמרא כתוב שדוד שואל את ה למה אומרים אלוקי אברהם ולא אלוקי דוד, משמע לוחא חטאו היו אמורים לומר אלוקי דוד.
אבל עדיין אומרים מגן דוד ולא מגן יעקב ומגן יצחק.
ועיין ב" ואעש לך שם כשם הגדולים אשר בארץ"
גם עדיפות היא לא חד משמעית. למשל חכם עדיף מנביא הרב קוק מסביר שחכם יותר יעיל מנביא, לא גדול יותר.
לא אומרים אלוקי דןד כי כל עניינו של דוד זה בעל תשובה שגדול יותר מצדיק גמור (ולכן ה גלגל שיחטא כדי שיהיה בעל תשובה). מצד שני הוא פחות אידאלי כי הוא כבר לא צדיק גמור, אלא יותר מופיע את המלכות ולא את התפארת.
לכן לא אומרים אלוקי דוד אבל כן מגן דוד.
אולי שאול עדיף מדוד, אבל דוד חשוב יותר
הרעיונות שלך ממש יפים והגיוניים, אבל שים לב שבגמרא כתוב אחרת.
כתוב שאלמלא אתה שאול והוא דוד האבדתי כמה דוד מפניו. כלומר ששאול עדיף מדוד. למה? לא יודע וכרגע לא ככ אכפת לי.
למה לא אומרים אלקי דוד, דוד שאל וענו לו. צריך להבין מה בדיוק התשובה. אבל לטעמי אתה מעמיס רעיונות על הגמ' וזה קצת יותר מדי...
שדוד רק בשל זכויותיו לא יעמוד שהרי חטא. זה לפני שמשקללים חזרה בתשובה.
לאחר חזרה בתשובה אז דוד בעל תשובה גדול יותר מצדיק גמור, וזה מעלתו של בעל תשובה שהשפע שלו מה' ולא מעצמו, ולית מגרמו כלום (ולכן בהושענא רבא יומו של דוד באים עם ערבות, שאין בהם מעשים טובים ותורה כי הם מייצגות את בעלי התשובה). וזה דווקא מעלתו של דוד שלית מגרמו כלום, כמו כנסת ישראל שנמשלה ללבנה בחינת המלכות המקבלת. ולכן רק דוד יכול להיות מלך, כי הוא בטל למלכות שמים ולא אלטרנטיבה לה. ולכן שמואל רואה מרד בה' כשהעם ממליך את שאול, אבל לא כשממליכים את דוד.
זה לא רעיונות שלי. בפנימיות התורה דוד הוא בחינת המלכות, שהיא מצד אחד המידה הכי נמוכה ומצד שני היא המגמה של הכל, להופיע את זהות הקודש הישראלית בניהול הפוליטיקה הגשמית של העולם הזה
וזה מעצבן אוצי כי אני שונא שאנשים מערבים רגש בתורה ומסלפים דברים כדי שיתאים לדעה שלהם.
אתה מציג את זה כאילו דוד המלך היה האדם הגדול ביותר אי פעם (הוא היה בבירור מהגדולים) אבל לא ההכי גדול.
אגב, חוץ משאול היו עוד מלכים יותר גדולים מדוד, כגון יאשיהו בן אמון מלך יהודה שעליו הנביא מעיד שחור על גבי לבן שלא היה אדם שעשה תשובה גדולה ממנו.
ויש גם את יותם בן עוזיהו שהיה ללא ספק אחד האנשים הגדולים ביותר אי פעם - אם לא ה-
כפי שמובא בסןכה מד כמדומני, למה הם ככ גדולים? אנחנו לא יודעים זה לא מפורט. אבל אם זה מה שהתורה מעידה אז אנחנו מאמינים לזה. לא מנסים בכוח להוכיח שזה לא באמת נכון ח"ו
כאן על זיהוי דוד עם מידת המלכות. שהיא הכי נמוכה אבל הכי חשובה.
יותם בן עזיהו פוטר את העולם ממידת הדין כי הוא המלך היחיד שלא כתוב עליו שחטא (אמנם חטא בחטא פרטי כי לא מת בעטיו של נחש, אבל לא חטא בחטא כמלך). כתוב עליו שהיה ישר כדוד אביו, אם משווים אותו לדוד סימן שדוד צדיק יותר.
מי שלא חטא בסור מרע, לא אומר שהוא הכי צדיק בעשה טוב. האם כלאב צדיק יותר ממשה? לא
וזה לא רק צדקות אלא גדולה נשמתית
הזדעזעתי.
הערה: אני לא מכיר את המוסרטת, לא עוקב אחרי התכנים שלה. בטוח שיש לה הרבה יותר זכויות ממני. לא מדבר לגופו של אדם. אולי זה חלק מסרטון יותר ארוך שמציג את הדברים באור אחר, אבל מישהו בחר להוציא סרטון "short" כזה שלדעתי זאת טעות מרה, ואני כנראה כמו רבים אחרים נתקלתי בו.
אם לדון לתוכן הדיבורים בסרטון: מה דעתכם? אתם מתחברים? יש מישהו שזה מחזק אותו?
העפתי מבט בדף הבית של יוצרת הסרטון, ובסרטונים אחרים נראה שהיא לא לבושה בצניעות כך שאי אפשר לסמוך על הבסיס שלה. היה שם גם משהו עם הכותרת "קבלה מודרנית" וזה גם חשוד. אז אין ציפיות...
בנוגע לתכנים- מבחינה מסוימת עד כמה שידוע לי זה נכון. האמונה מתחילה כשנגמר השכל. ניסיון להבין ולתפוס בשכל לא מביאים לשום מקום. מבחינה אחרת, השלב המקדים לזה שמפעילים את האמונה הוא הוכחות שכליות לאמיתות ונצחיות התורה. ואז כבר מקבלים את כל מה שכתוב בה... אז זה לא שלא צריך את השכל, חייב אותו. אבל האמונה עצמה היא שביל נפרד שהוא לא ברגש ולא בשכל.
והזכרת לי סרטון שורטס אחר
זה משפט של התאולוגיקן הנוצרי תומאס אקווינס
טפי יא בת עמלק
האמונה עצמה כבר לא במימד של הלוגיקה, אבל גם לא סותרת אותה
ואני מבין מאיזה מקום בחרת לשאול דווקא על השכל. אין פה חוסר דיוק מצידך.
השאלה בכותרת התגובה מתייחסת להגדרה שנפוצה בדור הזה, בעולם שלנו, שהולך וחוזר עליה באותו שימוש לציבור הכללי.
לכן לדעתי יותר מעשית.
כי בוא נגיד שכשהצבת את השאלה שלך אתה כבר יודע שלחלק נכבד ממה שאתה קורא "בגדר השכל" ה"המון" יקרא לו "אמונה סתמא בעלמא"
וחבל, כי אתה משאיר פתח עצום לטעות ולתהות לגבי איכות הידיעה שלך לגבי כל דבר אחר. ויש המערערין.
אני אשאל ככה, אליבא דידך, יש כזה דבר "שכל של האמונה" שאומר יותר מ"וודאי לי שאני קיים"?
כלומר האם אתה יכול לטעון בכלל שאתה מאמין (=יודע ידיעה וודאית מוחלטת) מלבד זאת?
תן לבן אדם שבך לענות, לא רק לפילוסוף, כי לא תצא מזה.
ידיעה מוחלטת וודאית באמונה בה', בהשגחה, בחיים נצחיים לאחר המוות, ובעובדה שבסוף הכל יהיה טוב לגמרי.
ידיעה וודאית באותה רמה שוודאי שאני קיים.
בגלל שמאוחר אפרט מחר.
זה לא פילוסופיה קרה, אלא חווית חיים חיה וקיימת
הידיעה הזאת אתה לא קורא לה אמונה, אתה קורא לה שכל (בהקשר לתגובה הראשונה שלך). והא ראיה, שאתה יכול להסביר ולפרט (בשכל).
ולכן *אתה* אולי יכול להגיד או להבין יותר מאחרים משפט כיוצא ב"במקום שהשכל נגמר וכו'". או להרהר באמונה שמעל השכל.
מה שניסיתי להסביר לך תגובה קודם, שלכל הדוגמאות שטרחת להביא, וברמה האישית אני אולי מאמין לך, אנשים לא קוראים לזה "ידיעה" ולא "שכל" אלא "אמונה" גרידא.
…ברור שהם קיימים אבל:
כל מי שנשען עליהם פוטר עצמו מפשפוש במעשיו.
רבנים צריכים לדבר יותר על פשפוש במעשים ופחות על חשבונות שמיים.
אתה מניח הנחות וקובע דברים ואז מאשים.
קוראים לזה איש קש.
אין אפשרות מחיקה (אבל אתה יכול לבקש שימחקו ואז ימחקו) אבל אתה יכול לערוך את התגובה ולכתוב 2 נקודות או 2 תווים במקום. כולל הכותרת. לדוגמא (..)
ממשה.
שכחתי מזה - מחילה (כאילו אני גרמתי בטעות שאתה לא תוכל למחוק, בזה שהגבתי לך)
רש"י בפרשת מקץ (מב, לח) מביא את דברי המדרש (מדרש רבה, בראשית צא), שיעקב קרא לא אהב את ההצעה של ראובן "את שני בניי תמית אם לא אביאנו אליך", וקרא לו "בכור שוטה".
הרד"ל בהגהותיו למדרש (אות יד), מציין שהביטוי "בכור שוטה" מופיע בגמ' בפרק יש נוחלין, לגבי אדם שהיה קורא לבנו בכור שוטה, והמשמעות היא שהוא בכור מאמא ואינו ראוי לנחלה כפולה. כך - אומר הרד"ל - גם יעקב כינה את ראובן כבכור שאינו הבכור העיקרי (בגלל שהוא מבני לאה שאינה עקרת הבית, או בגלל שהוא הפסיד את הגדולה כשחילל יצועי אביו).
תכלס, לא הבנתי מה המשמעות של הביטוי הזה ביחס לראובן בהקשר הזה. האם הוא לא יכול להיות שוטה גם אם הוא לא בכור? האם בכורים הם בהכרח יותר/פחות שוטים? ומה הקשר לעניין של נחלה ובכור מאמא (לפי הרד"ל)?!
במעט שחיפשתי לא מצאתי הסבר ברור ומניח את הדעת.
טובות, ותמיד זה נכשל אצלו.
מעשה בלהה נועד לקנאות לכבוד לאה, ובסוף קרה מה שקרה.
ניסה להציל את יוסף ולא הצליח.
מנסה לשכנע את יעקב אבל זה הצעה טפשית יחד עם אחריות וטוב לב.
ראובן מייצג את מידת החסד שבמלכות, כמו החסד שהיא המידה הפותחת והבכורית, שהיא נטיה טובה אך גולמית חסרת גבולות וצורה מוגמרת (בניגוד למידת הדין), כך תפקידו של ראובן בעם זה להיות הפותח, היוזם (בכורי אתה כוחי וראשית אוני, יתר שאת ויתר עז), אבל לא המנהיג. כי הוא לא יכול להנהיג כי הצעותיו טובות הלב לא מגובשות ולא אפקיביות. הוא מהיר ופזיז וחסר גבולות "פחז כמים" ולכן נשללה ממנו הבכורה "אל תותר", מה שהכי התבטא בחטא מעשה בלהה שם היה פזיז לקנאות לכבוד אימו.
בטומאה, לדורות זה מתגלם בדתן ואבירם שלא מסוגלים לקבל מרות וגבולות. קרח מערער על חוסר השיוויון, בעוד דתן ואבירם על עצם השלטון "כי תשתרר עלינו גם השתרר" הם הדמות של האנרכיסטים שלא מקבלים מרות וגבולות "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו" לפי חזל זה דתן ואבירם הניצים.
גם בשופטים שבט ראובן חי לעצמו ולא מגיע להזמנת דבורה להלחם בסיסרא, כי הוא לא מקבל מרות. והוא לא יושב רק בתחום גבולות נחלתו אלא מתפשט עם צאנו מתישהו עד נהר פרת (כנראה בתקופת שלמה) לפי דברי הימים
האמת שזה היה כיוון החשיבה שלי. ש"בכור שוטה" הוא לא אדם רגיל - מונהג. אלא בכור, שכן מנסה ליזום ולהנהיג, אך לא מצליח להביא תוצאות טובות.
אני שייכתי את זה לפחדנות מסוימת שמתלווה לפעולות של ראובן. הוא רוצה להציל את יוסף אז מציע שיזרקו אותו לבור עם נחשים ועקרבים... ורוצה שיילכו להביא אוכל לחיי המשפחה ומציע להרוג את ילדיו...
הכל: כוונה טובה ותוצאה מסובכת, לפתור בעיה בבעיה אחרת. יתכן שזה גם מה שעשו בני ראובן כשבנו מזבח בעבר הירדן - הכוונה להיות בקדר, אבל הפרקטיקה היא של היפרדות - בדיוק הפוך מהמטרה.
(את הרעיון של פחדנות כבעיה במנהיגות, מציין הרב חיים שמואלביץ בשיחות מוסר שלו)
עכשיו ראיתי ב"סדר הדורות" התייחסות לביטוי "בכור שטן" (חכם, יצירתי), לעומת "בכור שוטה". אבל הדבר עוד צריך בירור.
בכל מקרה, כל הדברים שלי (ואולי גם שלך) לא מעוגנים בספרות. אז אם יש למישהי מקורות - זה ממש יהיה נחמד!
נראה כמו הדס אבל בעצם הוא לא.
כך גם ראובן, נראה כמו בכור אבל יעקב כבר החליט לנשל אותו ולהעביר את הבכורה ליוסף.
שהוא לא בכור כי הוא לא יודע להכניס את הצדקות שלו לגבולות, בחינת החסרון של מידת החסד . לא כי הוא צדיק יותר מדי (שזה אולי דבר שנכון לבנימין, לוי או כלאב, שהם צדיקים גמורים ולא בעלי תשובה. לא לראובן). "פחז כמים אל תותר" משום שאתה ממהר ופזיז לזרום כמים, אל תותר
אגב ראובן זה חסד. שמעון זה דין.
באמת תיאורטי מדי ולא שייך למציאות.
אבל חסד לעומת התפארת הוא חלקי ולא משלב את כל הערכים.
אז על לוי (שמיוצג על ידי תפארת שבמלכות) אפשר לומר שלא זכה למלכות כי הוא צדיק מדי. או על יוסף (יסוד) או בנימין (יסוד שבמלכות) גם כן, כי הם צדיקים גמורים ולא בעלי תשובה. לעומת יהודה ודוד שהם מלכות ובעלי תשובה.
אבל ראובן (חסד שבמלכות) ושמעון (גבורה/דין שבמלכות) מייצגים ערכים חלקיים ולכן קוללו.
של אל תהיי צדיק מדיי
שאול המלך היה מדיי מושלם לעם ישראל, ולכן השם גילגל שמישהו אחר, לכאורה ירוד ממנו ישלוט.
יש לפעמים לבכור נטיה לנהל את המשפחה, אך לא מספיק מתוך חשיבה שקולה, אלא מתוך התחושה של "אני כאן בעל הבית, וכולם צריכים לסור למשמעתי".
כשהבכור מתנהל כך - הוא ראוי לתואר "בכור שוטה" במשמעותו הפשוטה.
ומכאן אפשר להשאיל את הביטוי למקומות נוספים.
כנלפענ"ד.
מקץ | האם ראובן הוא בכור שוטה? | תורת הר עציון
שים לב לאותיות ה-ו במאמר
אני מתלבט האם לשחרר ולהרפות מכך שבמובן מסוים אני עם הארץ בכל הנוגע לספרות התורנית (תנך, משנה, גמרא, רמבם, טור בית יוסף שוע, קיצור שוע, משנה ברורה..) אני חושב שבכל אחד מאלו, אני נפגשתי לכל היותר רק עם 10%..
ופשוט ללמוד מה שאני אוהב, שזה כמובן כולל גם את כל הספרות הבסיסית פשוט לא על הסדר, לא בקביעות.. וכולל גם לימוד אמונה, לימוד סוגיות ונושאים בעיון.(למשל, אני לא ככ בקיא בהלכות מגילה, אבל ללמוד בעיון האם נשים מוציאות ידי חובה גברים במגילה זה נושא שאני אשמח לעיין בו.. )
וכמובן, יש גם אפשרות להחליט להתמסר ולהשקיע זמן וכוחות לפחות באחד מספרי היסוד... על חשבון לימודים שאני אוהב..
אלא שאז יש לשאול לאיזה ספר להתמסר תחילה? הכי בסיסי? הכי אהוב מבין כולם? ומה בסיסי יותר? תנך מסתמא או הלכה בשל חשיבותה למעשה?.
מכירים מישהו שסוג של מיפה וחילק את ספרות היסוד לפי קושי?
נגיד, ספרים בתנך שיותר קלים. מסכתות שיותר קלות.
אולי שעה/שעה וחצי זה זמן שניתן לעבוד בו בשני צירים?
אולי את ספרות הבסיס נניח תנך או חלק ממסכתות השס עדיף ללמוד בעזרת שיעור/שטיינזלץ/שוטנשטין ואת הלימוד העצמי שיש בו יותר עמל להשאיר למקום שליבי חפץ?
אשריכם..
לכן אשמח שמי שמסכים יתגבר על העצלות והשעמום ויגיב תגובה ולו קצרה ביותר של "מסכים/מסכימה". כמובן להרחיב או לחלוק זה עוד יותר טוב ועוד יותר טוב..
זמן מה אני חושב על כך שהתורה/היהדות היא משהו מסובך/מורכב.
היא הייתה יכולה להיות הרבה יותר פשוטה/חד מימדית אך למעשה היא מסובכת יותר..
אני חושב שזה בגלל שיש מתח בין גדולי ישראל/בחזל ביחס לכל מיני ערכים.
אמונה תמימה מול שכל וחקירה, נס מול טבע ביטחון מול השתדלות.
מוסר אנושי לעמת אלוקי. עד כמה ללמוד/להתרחק מהגוים.
מהי צניעות. מהי ענווה. מהי תפילה. שינוי הרצון.
היחס לחכמה הכללית. היחס למיסיטיקה. וכו וכו..
וממילא הרבה אנשים כולל אני קצת קרועים ומסתבכים להבין מה רצונו של הקב"ה ביחס לכל אלו..
אולי גם תורם לזה שיש ביהדות מושגים קיצוניים , אחד מהם שעולה לי הוא למשל "עבירה לשמה" שקצת שוברת את חוקי המשחק ומעלה אפשרות שלפעמים ניתן לסטות מן המסגרת הרגילה ושוב זה ביטוי לכך שעבודת ה' היא מורכבת ויש בה עקרונית בכל אופן, גם פן של לחטוא, לעבור על ההלכה..
גם בלי המושג עבירה לשמה יש הרבה התלבטות האם לדבוק בפורמליות של ההלכה או בכוונה/תכלית שמאחוריה מה שיוצר עוד מחלוקות וכו..
לא הצלחתי לכתוב את טיעוניי ברמה של מאמר קצר בהיר ומסודר אבל מקווה שבכל זאת הטיעון הובן.
חנוכה שמח!!...
הוא המכנה משותף לכולם
במקור אני בטוח שהכל היה יותר פשוט, נהיר, קל וברור
המורכבות נובעת מטשטוש הגבולות בין מה שחובה מהתורה או מהמשנה, לבין חומרות שהפכו עם הזמן להלכות שלא היו במקור.
- הרבה מאוד חומרות שנקבעו כ-"גדרות" ששומרות על הזהות היהודית בגלות. כמו איסורי אכילת בישולי גויים, פת עכו"ם, יין נסך, ועוד.
- הלכות טהרת המשפחה נעשו מורכבות ומסובכות מאוד, לעומת המקור בתורה. הפער כאן הוא עצום: חומרות רבי זירא, טומאה וטהרה של יולדת בתורה לעומת ההלכה כיום
- חומרות בולטות נוספות: המתנה בין בשר וחלב, קטניות בפסח לאשכנזים, וכמובן חשמל.
בעיית החשמל היא מורכבות שההלכה לא פתרה, אלא העמיסה עליה שלל איסורים שבכלל לא היו בתקופה הקדומה.
יש אינספור הלכות שנוצרו מתוך מחשבה על מראית עין, צביון של האדם הדתי, מדרון חלקלק.
והנקודה הכי כואבת - הבעיה הגדולה של חוסר יכולת של פוסקי הדור לבטל הלכות שנקבעו בזמנים אחרים למרות שהמציאות השתנתה לבלי הכר.
הירושלמי אומר "אילו ניתנה התורה חתוכה לא היתה לרגל עמידה"
גם בהלכה, גם בתחומים אחרים, יש אינסוף דעות של רבנים והוגים. ועל דעת זה התורה ניתנה. במקום לסבך ולקרוע, המגוון הזה יכול לאפשר לכל אחד למצוא את המקום שלו. למצוא את הדרך שמתיישבת על הלב שלו, לשמוע ולקרוא רבנים ואנשים שהדברים שלהם טובים עבורו. אבל אחרים אומרים אחרת? "מה לי בזה, זה מעשה שלו, וזה מעשה שלי"
בגדול אני חודב שיש שני דברים שמנחים את התפיסה שלי כיהודי דתי, שלא מאפשרים שום פתרון:
1. אני מאוד מסכים עם האמירה ש80% ממה שאנחנו עושים זה לא הדברים עצמם שהאלוהים בורא עולם ציווה או ביקש. המון זה חששות, גזרות, חומרות, ניפוחים במקומות שבכלל לא רלוונטים מבחינה הלכתית, או דברים שסתם מסבכים את האדם הדתי.
מצד שני, כדי לפתור את זה צריך גב מאוד חזק וקונצנזוס רציני כדי להכריע בשאלות מהותיות, מחד, וצריך לפתוח הרבה תיבות פנדורה ולשחוט הרבה פרות קדושות מאידך. כך שקשה לי להאמין שיהיה מצב של הכרעה כזו שהיא טובה - בעיקר מבחינה ציבורית.
2. יש שאלה מהותית שכל הסמן מנקרת אבל לעולם לא תיענה כראוי (לפחות לא על יגי אורתודוקסים פשוטים כמוני), והיא: מה קורה מאחורי הפרגוד, מה באמת באמת אלוהים הגדול חושב כשהוא רואה מה הולך כאן, ומה תכלס הוא היה רוצה שיקרה (וגם, האם הוא פועל שזה אכן יקרה)?
אז לשאלה הזו אני לא יודע לתת תשובה מלאה, אבל אני כן חושב שניתן להחליט שהשינויים הרבים שקורים בעולם, משנים גם את הציפייה מהאדם המאמין. אם בעת העתיקה, אדם מאמין היה צריך הרבה מאוד שעות ביום כדי לקיים יהדות מאוד מאוד רזה - שהיא עיקר הדרישה האלוקית, כיום היהדות הרזה הזו יכולה לקחת לכל אדם איזה שעה-שעתיים במקסימום. אבל כמונוטאיסט אני מאמין שהדת צריכה להקיף את חיי האדם, אז אולי באמת אנשים לא מקיימים את היהדות הרזה, הבסיסית הנכונה, אבל הם רוב היום עסוקים בדת וזה כן הרצון של האלוהים.
זה בגדול, מקווה שאני מובן...
מס. 12 בעיקרי האמונה:
אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ, וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּתְמַהְמֵהַּ, עִם כָּל זֶה אֲחַכֶּה לּו בְּכָל יום שֶׁיָּבוא.
על 2 אני לא מסכים איתך.
לפי הנתונים הידועים מהעולם העתיק, לפני שתיקנו להתפלל 3 תפילות ביום לאחר חורבן בית המקדש, כדי לייצר תחליף רוחני לעבודת המקדש שנפסקה, שגרת היום של האדם הרגיל היתה חקלאית או עבודה אחרת.
לכהנים והלויים היו מטלות קודש - וגם זה לא לכולם בו זמנית.
המצווה הייתה פשוט "לעבוד את ה' בלבבכם". היו כאלו שהתפללו פעם ביום, והיו כאלו (כמו דוד המלך או דניאל) שבחרו להתפלל שלוש פעמים, אך זו הייתה בחירה אישית ולא חובה הלכתית.
הדת סובבה מאוד את האשם, והקהילה הייתה מאוד סביב הפולחן הדתי. ברור שעשו עוד הרבה דברים אבל החיים עצמם היו חיים דתיים.
תדמיין חקלאות שכוללת איסור כלאיים, חיוב שמיטה ותרומות ומעשרות וקורבנות. הרבה פעולות בחיי היומיום מחייבות או נותנות הזגמנות לקורבן. אנשים מאוד חיים את זה.
בעידן המודרני אתה יכול לשמור את כל המצוות הבסיסיות בלי כמעט לעשות כלום...
חביבים דברי סופרים יותר מיינה של תורה
2. צורת חשיבה כזו לא נכונה. אין לנו בכלל מושג להגדיר מה זה אומר "מאחורי הפרגוד" בלתי אפשרי להגדיר את ה' או מחשבותיו, כך שהשאלה "מה ה' חושב" לא מתחילה. הגישה היא איך הבורא מתגלה בתוך עם האלוקים, עמו ונחלתו. כלומר הוא מתגלה בתורה שהאומה קיבלה על עצמה לדורותיה - התורה שבעל פה עם ש"ס ופוסקים. או בניסוח פתח אליהו - מלכות פה,תורה שבעל פה קריה לה.
אני מדבר על הווה אמינא, מה הייתי אומר לולא כל מיני הנחות.
אתה מדבר על מסקנות לאחר ההתחבטויות הנפשיות וההסתכלות על המציאות
והתמונה הגדולה (שלעולם לא נשיג אותה בשלמותה כי היא אינסופית) היא הדרך להתחבר למי שצייר אותה.
אחרי שמבינים את זה, אפשר לעבור לנסיון להבין מה המקום של כל דבר.
ממליץ ללמוד את מאמר ייסורים ממרקים של הרב, וכן לקרוא את המבוא של הספר בין החסידות לראי"ה של הרב שילת.
אפשר להסביר סתירות שונות באופנים שונים, לדוג':
1. כל הבנה מדברת על רובד אחר, וכל ההבנות הן דרך להתחבר למקור האחדותי שמאחורי הדברים. זה כמו שאין סתירה בין זה שחבר שלך מצחיק וקל דעת לפעמים לבין זה שהוא חכם ורציני, אלו דרכים שונות בהן המהות שלו מתגלה אליך.
2. לפעמים קל לראות את המכנה המשותף. לדוג', מי שתופס את הבריאה כחידוש, כלומר שקיומנו לא היה מוכרח והיינו יכולים לא להיות, לא רואה סתירה מהותית בין טבע לבין נס כי שניהם מחודשים, הטבע מחודש ביחס לה' והנס מחודש ביחס לטבע.
3. לפעמים הבנה מסויימת מזככת את הדעת ומנקה את השטח כדי שהבנה אחרת תובן בצורה נכונה.
אני חושב שיש שני עקרונות שאם הולכים איתם אז הדרך ברורה יותר- להבין שיש אחדות אלהית מאחורה ולחפש אותה, ולהבין שהאלהות הזו היא דינאמית. אנחנו לא מתעסקים בסתירות בין מושגים, אלא בהבנה של משהו "חי", שמכיל "סתירות" מעצם הגדרתו, שמתגלה פעם ככה ופעם ככה. הנגזרת של זה היא לדעת איך להתנהל כיצורים חיים כאן בעולם (לדוג' היחס בין בטחון לאקטיביות).
במילים אחרות, צריך לאחד כמה שניתן בין התפיסה הנבואית לתפיסת החכמה. בין החוש שמרגיש את האחדות והדינאמיות לבין השכל שרוצה שהדברים יהיו מוגדרים ומובנים. השילוב ביניהם מפרה מאוד ופותח פתח ליותר הבנה שכלית ויותר דבקות נשמתית. וזו בדיוק העבודה של דורנו, אחרי גלות ארוכה ארוכה. ובכך נזכה ל"וחד מינן כי סליק להתם עדיף כתרי מינייהו".
דוג' נוספות- תפילה. בתפילה יש גם תיקון של האני (מידות וקרבת ה') בזכות העמידה מול ה', אבל בוודאי שיש גם מימד שה' מתגלה אלינו כ"מישהו" שבאמת מרחם על בנו שכואב לו וצועק אליו.
תורה. התורה היא ספר חוקים וסיפורים שהגיעו אלינו בצורה של התגלות אלהית (בניגוד למדע שהגיע דרך חקירה שלנו). לכן ממילא היא גונזת בתוכה כח של התגלות אלהית וכח של השפעה אלהית על המציאות. זו המהות שלה.
בתורה מופיע עשרות פעמים איסורים וציווים שונים לגבי עבודה זרה, לקורא בן זמנינו נראה שאין לאיסורים אלו שום שייכות אליו ומאידך קשה לי לתפוס שחלק כ"כ אינטגרלי בתורה לא שייך אלינו כלל ?
גם עבדים ושפחות, לקט, שכחה ופאה, קורבנות, הבאת הביכורים
מצד שני - בתורה אין את השגרה שיש לנו היום: 3 תפילות ביום.
הכל השתנה מאז ירדה התורה מהר סיני
האם קל בעניך לומר שכל עניני עבודה זרה שבתורה לא נכתבו אלא לדורם שהיה שטוף בע"ז אבל באלפיים השנים האחרונות שבטל יצר ע"ז הדברים אינם רלוונטים כלל? (אני חושב שאין לדמות בין תורת הקורבנות, עבדים ושפחות וכדומה ששייכים לזמנינו באופן תיאורטי ובין יצרא דע"ז שבטל כליל מן העולם)
שלטונו, ולמה הוא עשה את מעשה גביע בנימין?
(אין לי תשובה בעניין. יש רק 2 אפשרויות שאי אפשר להכריע ביניהם)
האם מפני שהוא סבר שרק בני רחל ימשיכו את עם ישראל ושאר האחים מופרשים ממנו כמו ישמעאל ועשיו, ולכן הוא רצה לחטוף את בנימין ולשכנעו להשאר איתו מתוך מחשבה שרק על בני רחל נגזר "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם" במצרים?
זו אפשרות א'.
מצד אחד יש לזה ראיה: "כי נשני אלוקים את כל עמלי ואת כל בית אבי" נשני השכיחני, כלומר יוסף אומר שה' השכיח ממנו את בית אביו. וגם הכתוב אומר "ולא יכול יוסף להתאפק... ויאמר אני יוסף" כלומר הסיבה היחידה שיוסף נגלה לאחיו כי הוא נשבר מהתרגשות באמצע התכנית לחטוף את בנימין כי ראה את מסירות הנפש של יהודה, ושינה את דעתו על האחים.
מצד שני למה הוא לא הודיע ליעקב? האם כי חשש שיעקב חושב שכל האחים הם עם ישראל והוא ימנע ממנו לקחת רק את בנימין? או שמא ההפרדות מהאחים מחייבת הפרדות של יוסף מיעקב אביהם?
אפשרות ב' זה שיוסף מראש תכנן שהאחים יבואו ברעב למצרים והוא תכנן לחטוף את בנימין כדי לעשות ניסיון/תיקון לאחים שיימסרו את נפשם על בנימין כדי לבדוק/לרפא את השנאה בין בני רחל ללאה ולבחון האם הם מוכנים למסור את עצמם על בנימין. ואז "ולא יכל להתאפק" זה אולי שהוא תכנן ממש לאסור את יהודה ולבדוק את שאר האחים ורק אז להתגלות אליהם, אלא שהוא נשבר באמצע. ו"נשני אלוקים את עמלי ואת כל בית אבי" הכוונה השכחני את כל הצרות שהיו לי בבית אבי. אבל גם על פירוש זה קשה.
ואם יש למישהו פירוש שלישי גם יהיה מעניין לשמוע
יוסף חשב שהוא הופרש מעם ישראל החוצה "נשני אלוקים את עמלי וכל בית אבי" בית אבי כולל יעקב עצמו. "הפרני אלוקים בארץ עניי" - זה המקום שלי כמצרי ולא כיהודי.
ואז יוצא שיוסף סבר שתפקידו זה לקדש את ה' דווקא בתוך הגויים ולא כחלק מעם ישראל ושה' הוציא אותו מכלל ישראל כמו ישמעאל ועשיו, ומינה אותו להיות שליט מצרים שימשיך קדושה למצרים והאומות. ולכן הוא מנתק קשר עם יעקב.
ורק כשיוסף פוגש את אחיו משתחווים לו ונזכר בחלומות, הוא משנה את דעתו ומבין שהוא יהודי ואז מתכנן את כל גביע בנימין כדי לתקן את הקרע בין האחים כנ"ל.
https://www.herzog.ac.il/vtc/tvunot/mega1_ybn.pdf
לגבי הפירוש שיוסף רוצה לנקום/להעניש את האחים - לא ברור אז למה הוא שם את כספם באמתחותיהם ואחר כך אומר "שלום לכם אל תיראו" אקט של חיבה ולא עונש, שעוד יכול לעורר חשד אצל האחים שיוסף בכוונת תחילה משתיל להם כלי כסף כמו גביע בשקיהם.
הטיעון שיוסף חשד שמא אביו שלח אותו בכוונה כדי שימכרו אותו, נשמע קצת קונספרטיבי במחילה, ומזכיר לי את הטיעונים הקונספרטיבים על כך שצרציל וסטלין תכננו במכוון את מלחמת העולם השניה. הרי יעקב לפני שניה אהב אותו ונתן לו כתונת פסים! מה גם שאין סיבה שיוסף יחשוד שאף אחד לא חיפש אותו. בעולם העתיק ללא טלפון בלתי אפשרי לחפש עבד שנמכר לארץ אחרת.
גם אם יוסף הופרש מעם ישראל/האחים הופרשו לפי מחשבתו האם זה מצדיק לצער את אביו ולא להודיע לו שהוא חי? או שמא גורל האומה חשוב ליוסף יותר מצער אביו והגעגועים אליו?
ואם לא, אז ממתי זה נודע, רק בברכות יעקב בסוף ימיו?
יוסף חשב שהוא הופרש מעם ישראל וגם חשב שבנימין הופרש מעם ישראל? (וצריך לזכור שהוא גם ידע שה' מינהו לשליט מצרים לא במקרה)
כנראה שבשני המקרים ה' גלגל שיהיה איזה הכרח שאנחנו לא מודעים אליו.
יתכן שיוסף חשש לשלוח שליח לאביו, כדי שזה לא יתפס כמרידה במלכות או משהו כזה (שהוא עדיין קשור לעבריות. אפשר למצוא רמז לזה במה שנאמר בסופו של דבר- וְהַקֹּ֣ל נִשְׁמַ֗ע בֵּ֤ית פַּרְעֹה֙ לֵאמֹ֔ר בָּ֖אוּ אֲחֵ֣י יוֹסֵ֑ף וַיִּיטַב֙ בְּעֵינֵ֣י פַרְעֹ֔ה וּבְעֵינֵ֖י עֲבָדָֽיו- משמע שהייתה הו"א שזה בעייתי).
אבל אז השאלה היא למה כשהאחים באו אל יוסף הוא לא סיפר להם מייד שהוא יוסף ואמר להם לבשר לאביו שהוא חי כשהם חוזרים.
נראה לומר ככה:
וַיִּזְכֹּ֣ר יוֹסֵ֔ף אֵ֚ת הַֽחֲלֹמ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר חָלַ֖ם לָהֶ֑ם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מְרַגְּלִ֣ים אַתֶּ֔ם לִרְא֛וֹת אֶת־עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶֽם.
יוסף נזכר בזה אז (כי לא כתוב "ויוסף זכר"). לכן מסתבר שהגעת האחים הייתה שינוי כיוון בשביל יוסף, והוא הבין שהוא צריך להביא להתגשמות החלומות, כנביא שהוטלה עליו משימה (זו לא הייתה נבואה ממש, לכן יוסף ההיה יכול להתעלם מהחלומות עד הגעת האחים (ואולי לחשוב שהם רק היו הגורם לכך שהאחים ימכרוהו והוא יגיע למצרים)).
יוסף מבין שהתגשמות החלומות זה לא השתחוויה של כבוד, אלא של הסכמה- שהאחים יבינו את תפקידו וחשיבותו ושילכו בדרך שהוא מתווה. זה מסומל בערבותם בעבור בני רחל. ולכן הוא מתכנן את כל העניין עם בנימין. כמובן שלא שייך לספר ליעקב עד שהמשימה תושלם.
מה שנשאר להבין זה מה חשב יוסף עד שהאחים באו למצרים, ואולי זו גם תהיה סיבה נכונה יותר למה הוא לא הודיע ליעקב שהוא חי.
אם ניכנס ל"ראש" של יוסף, ונסתכל על דברים מתוך מבטו (האמוני, כפי שאנו נוכחים לדעת בפרשה זו ובפרשה הבאה)- ה' גלגל אותי למצרים וניתק אותי ממשפחתי, נמכרתי לעבד ואז ה' העלה אותי, ואז שוב הפיל אותי לבור תרתי משמע והעלה אותי משם למקום הכי גבוה שאפשר.
השתלשלות האירועים מראה שמי שפועל פה זה ה' ואסור לי לנסות שום דבר שהוא לא חלק מהתכנית שה' מתווה לי. אם אני מודיע לאבי שאני חי, זה יחבר שוב את המשפחה, וזה יגרור שינוי מהותי כלשהו, ולכן אסור לי לעשות זאת. אני עדיין מאמין בדרך של יעקב אבא, ואולי מה שיקרה בסוף זה שאני אתקן את מצרים (מבני חם ש"עבד עבדים יהיה לאחיו"), או לפחות אהיה הנשיא העברי המכובד של מצרים והתפקיד יעבור לבניי, בד בבד עם זה שאחיי וזרעם יבנו את שלטונם בארץ ישראל. בסופו של דבר נתחבר יחד ונשפיע על כל העולם (תפקידו של אברהם).
קשה על זה ממה שכתבת לגבי ברית בין הבתרים. אבל מי אמר שהם חשבו שזה יתקיים בדורם או בדורות הסמוכים אליהם ולא הרבה זמן אחרי? (אגב, מה ההכרח לומר שהם בכלל ידעו על ברית בין הבתרים? אי אפשר לומר שאברהם לא גילה זאת לאף אחד?)
"ויוסף ישית ידו על עניך" כלומר יעצום את עיניך כשתמות.
בנ"י פרו ורבו מאוד עוד לפני פטירתו של יעקב:
וַיֵּ֧שֶׁב יִשְׂרָאֵ֛ל בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֑שֶׁן וַיֵּאָחֲז֣וּ בָ֔הּ וַיִּפְר֥וּ וַיִּרְבּ֖וּ מְאֹֽד׃ וַיְחִ֤י יַעֲקֹב֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם שְׁבַ֥ע עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה וַיְהִ֤י יְמֵֽי־יַעֲקֹב֙ שְׁנֵ֣י חַיָּ֔יו שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וְאַרְבָּעִ֥ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה׃
רשב"ם- ישית ידו על עיניך: על ענייניך וצרכיך, ישתדל לעשותם, כדכתיב ישית ידו על שנינו.
הפירושים שאנחנו קוראים מבוססים בד"כ על מה שקרה בפועל, לא בטוח שככה יעקב הבין את הדברים בשעה שהם נאמרו לו.
בפשטות יעקב חשב- אנוכי ארד עמך מצרימה, ואנוכי אעלך גם עלה (בעודך חי), ויוסף ישית ידו על עיניך (כפירוש הרשב"ם דלעיל).
ואנכי אעלך בתור גופה.
יוסף אומר פקוד יפקוד אלוקים אתכם והעליתם את עצמותי
ואנוכי אעלך בתוך גופה זה פירוש למפרע של הדברים. יתכן שיעקב חשב גם על הפירוש הזה כשהדברים נאמרו לו, אבל הוא לא חשב שזה הפירוש היחידי.
כלומר תהפוך לגוי גדול, ואתה (כלומר הגוי הגדול) תעלה ממצרים.
הפך לגוי גדול הוא מנוע מלצאת ממצרים כאדם חי.
ואם תאמר שב17 שנה הם כבר הפכו לאלפי איש (מה שלא סביר, וזה עדיין לא "גוי גדול"). אז אולי יעקב חשש שהכנענים כבר לא יסכימו לקבל אלפי איש בארץ כנען, בעוד שפרעה נתן להם מקום. מה גם שהיה להם מקום מרעה משובח, בעוד שבכנען ייתכן שאין מקום למקנה כל כך גדול שכבר גדל מאז שהם התיישבו
שבסופם הוא כבר יהיה גוי גדול (או לפחות עם בסיס איתן להפוך לכזה אחרי לא הרבה זמן) שיכול לחזור.
כשהוא הגיע לגיל 147 והרגיש שהוא עומד למות, הוא הבין למפרע אחרת את דברי ה' אליו.
היא שמבחינת יוסף, יעקב היה שותף במכירה, הוא זה ששלח אותו לאחים.
לבבי השאלה השניה, הפשט הוא שהוא רצה לראות אם האחים חזרו בתשובה
/\/jumbomail.me\/j\/OTmH3GeLKEWNSTH");" rel="nofollow nofollow" target="_blank">https://jumbomail.me/j/