בס"ד
בטחון שמה? שהכל לטובה?
ואם טוב בשבילנו שנהיה נגיד הומלסים (סליחה על הקיצוניות)
לא קצת קשה לבטוח על זה?
ואם טוב בשבילנו למות על קידוש ה', כמו שהיה בשואה, זה קצת מפחיד
כאילו הכוונה שלפעמים בוטחים ורוצים לראות את הטוב בעיננו
ואם לא יכול להיות שהבטחון קצת מתערר
ונראה שקל יותר לסמוך על בני אדם ח"ו
איך אפשר לסמוך ובאמת להיות רגועים?
לא מצליחה ממש להסביר, אבל אם משהו הבין אשמח שיכתוב 
יש שם את כל התשובות
גם להאמין שכל מה שהשי"ת עושה הוא לטובה...
ייתכן שבעין האנושית המצומצמת שלנו לא הכל נראה כטוב.ויש רע..
אך גם אם לא הכל "טוב" הכל אבל הכל לטובה!
ואם אני לא טועה...הרב קוק אומר שהכל בבחינת טוב אך תמיד אפשר לשאוף לטוב יותר.
אך הטוב קיים.
אנו חפצים להגדילו.
ו.."הטוב כי לא כלו רחמיך והמרחם כי לא תמו חסדיך כי מעולם קיווינו לך"
כל העולם...ובכל העולם מקווים ובוטחים בהשי"ת.
והטוב לא תם...
אז לדעתך בטחון לא מביא רוגע
לנו באמת. לפעמים זה כדי שיהיה לנו נסיון ונעמוד בו, לפעמים כדי שנתפלל, וכן הלאה.
אם אתה יודע שאתה בידיים טובות, זה מרגיע.
שלכל סיטואציה שנקלעת אליה-יש סיבה, ויש התערבות של הקב"ה, שלא סתם הוא סידר את הדברים ככה. לא להיכנס למקומות הכי קטנים של מה אם, אלא פשוט-נאבד לי עכשיו שטר של עשרים שקל ברחוב-מה אני עושה עם זה, למה הקב"ה סידר את זה בצורה כזו.. לא התקבלתי לאיזושהי עבודה-למה זה קרה לי..
"...מהי סגולתו של דוד? אפשר לומר כי דוד היה מוכן להתמסר עד כדי סכנת "נמות זכאים", מתוך אמונתו בקב"ה. אילולא המדרש הייתי אומר כי אמירה זו אינה מבטאת דווקא את מידת הביטחון משום שמידת הביטחון אומרת לכאורה "יהיה טוב, ננצח!", אולם פה אנו מוצאים את מידת האמונה. מה שהקב"ה דורש מאתנו, זה מה שנעשה, אפילו אם זה אומר ש"נמות". (מתוך חוברת לדמותו של הצבא היהודי "חיילותיו של דוד"
מאת הרב אלחנן בן נון רב הישוב וישיבת בית אורות)
ואין ביניהם חילוק רק ברמת הביצוע, ככה שביטחון הוא לא "יהיה טוב" בהכרח (יכול להיות "גם זו לטובה"). ואמונה היא אותו הדבר, רק בשכל ולאו דווקא במעשה.
בביטחון חייב להיות אמונה, אחרת זאת שאננות.
משתמע ממנה הפך הביטחון והאמונה. וגם שיש סתירה ביניהם.
הכוונה של הרב עצמו היא שבמדרגת האמונה אין חילוק בכלל בין טוב לרגע.
זה ההבדל בין רבי עקיבא לרבו נחום איש גמזו.
וכתוספת, כשאדם בוטח בה' הוא מסתמא גם מאמין. כלומר אם הביטחון שלו שלם, הוא מבין שלמרות שמובטח לו ע"י מידת הביטחון שהכל יסתיים לטובה, הוא ודאי גם חייב להיות מאמין מלכתחילה שגם אם זה לא יקרה, וגם אם זה יסתור לגמרי את רעיון הביטחון, עדיין הדבר הוא טוב במהותו.
וגם אם מידת הביטחון מבטיחה לו הצלחה, ברמה הטהורה האמיתית הוא ודאי מוכן לקבל עליו גם את הכישלון, אפילו שזה לא יקרה.
לענ"ד אם זה ביטחון אחר, כנראה שהוא פגום.
זוהי הבנתי בנ"ל ובדברי הרב, מוזמנים לחלק בשמחה
ירצה להעמיק בנ"ל הוא יוכל.
תמיד אפשר לשפר ניסוח, אבל אנחנו לא כאן כדי לתקן אנשים (נראה לי לפחות).
בקיצור, אני לא מנסה להגיד שמישהו טועה.
חשבתי שאולי יהיה טוב להציע ניסוח, סתם כ"ספורט":
ביטחון = הכרה שהטוב ודאי יגיע. אמונה = הבנה שאין חילוק בין טוב ומוטב.
ככה נשמע פחות שיש בהם סתירה.
אפשר ללטש הרבה את הניסוח שלי, אבל אין לי זמן.
תודה רבה על הבאת דברי הרב.
אנסה לזרוק ניסוח חריף:
אתה לא שיקול בכלל כשאתה מאמין.
אולי במילה אחת =
אמונה= ביטול. התבטלות.
המחשבות ודעתי על האתגר שמולי הן לא רלוונטיות
יש כאן משהו גדול ממני ואין כאן בכלל עניין של מה יהיה והאם זה יהיה טוב או רע לגביי.
אני פיון על לוח השחמט של הקב"ה.
(כמובן שאלו הן השערות פרועות שצריך לבדוק אותן עם ת"ח. )
הביטחון והאמונה הם גלגולים של אותו הכח (בערך) רק אחד ב"שכל" ואחד ב"גוף".
העיון שלך במושג אמונה הוא בסדר לגמרי, הבעיה היא שאתה עלול להשאר "רק" עם אמונה.
צריך לזכור שיש גם ביטחון וצריך את שניהם.
אדם שיודע שהוא "שחקן" בלוח של ה', צריך לזכור גם שה' הוא טוב והכל לטובה, ולכן הוא צריך לבטוח שכל מה שה' יעשה באמת, בפועל, יהיה לו טוב גם בלי הביטול הנ"ל.
בכלל, הביטול הנ"ל הוא מדרגה של נביאים.
(שוב, אינני מבין בזה, אני זורק הימור)
אם אמרתי אדם מאמין = כלי שחמט
אז אין בכלל משמעות למה הוא חושב או רוצה, אם הוא כן בוטח או לא.
האם מצפה להצלחה תוך השענות מוחלטת (ז"א ביטחון מלא) או לא.
מה שממלא לו את ה"שכל" ואת ה"גוף" זה רק דבר אחד
רצון ד'.
כל השאר - זה משהו משלך. ומשהו משלך זה אומר שגם אתה בעסק
ו(אני מניח)האמונה אומרת "אתה לא בעסק".
לא רק שאתה לא המנהל אתה גם לא הפועל.
אתה רק קופסת קרטון ריקה שבזכות זה שאתה שומר את השוליים שלה פתוחים כל הזמן
אפשר להזרים אלייך את רצון ד'.
הבטחון אומר:
"אני הפועל הפשוט, רץ בכוח שניתן לי ואני בטוח שאגיע עם הקרטון (אני) והתוכן שבתוכה(רצון ד')
אל קו הסיום. וכל הדרך שאעבור היא לטובתי."
באמונה אין בכלל פועל שאומר משהו. רק האמונה מדברת.
אם אתה נשאר "רק עם אמונה" זה לא אומר שאתה מסלסל את פאותיך ומתנדנד וממלמל תהלים
ופסיבי מול המציאות. זה ההבנה שלי אותך - להשאר רק עם אמונה "בשכל". ממש לא מקבל את החילוק הזה)
אלא
אני מאמין וכפועל יוצא הכרחי מהאמונה מסתער בריצה מול האש במלחמת מצווה (נניח) כי אני יודע שזה מה שד' רוצה עכשיו
וזה מאיין לי כל דבר אחר
(אין לי ת"ח כדי לוודא איתו. לא לקחת את זה ברצינות )
קשה להיות אדם ש"רק מאמין", כי זה לא מציאותי.
אדם שלא בטוח כלל הוא כזה שרק מאמין ולא עושה כלום בכלל, זה לא מצוי.
לגבי הביטול והכלי שחמט וכו', זה עמוק מדי וזה לא המקום להרחיב, בטח לא בצורה בריאה
ובהכרח כל מה שטוב לנו נעים לנו, אבל רק בכח ולא בהכרח בפועל.
ההגדרה של "לא תמיד מה שטוב" וכו', מאוד מדוייקת ויפה, אם כי למעשה אפשר שכל מה שטוב לנו יהיה גם נעים לנו, זה תלוי באמונה והביטחון של האדם.
אפשר להיות שמח תמיד.
הזכרת לי את המשפט הזה
בזכות המשפט האחרון שלך.
אם הגעתי לשם? עדיין לא..
מחלה או אובדן או מלחמה או עוני
להגיע למדרגה שזה נעים לנו
זה לא כזה פשוט. אל תביאנו.
אולי אפשר כן להתעודד מזה שיש כאן תוכנית שאתה לא מבין
אבל להנות מזה - זה מאד מאד קשה.
אגב רק כדי לקבל פרופורציות: המשפט הזה נאמר
ע"י אבא שאיבד את הבן שלו.
הבן שלו הראל עז נרצח ב1999 עם שלמה ליבמן הי"ד ביצהר
הם ראויים לשרשור על "דמויות של מסירות נפש בזמננו"
או שטעית. בודאי הכל היה לשם שמים, מה גם שטעות בוודאי לא הייתה פה.
ממש לא התכוונתי לגרום לאף אחד חלישות הדעת חס ושלום!
ד' מחליט עכשיו. אני לא פונקציה.
בעצם יוצא שהאמונה יותר גבוהה מביטחון
שבו אני נשען על האופטימיות שתצליח דרכי
באמונה כבר אין על מה להשען. אין הבטחה ליעד. להפי אנד.
זה יכול להגמר במוות או בגביע גלידה או בסלון עור - כל זה לא מעניין
השיקול היחידי -אני עושה רצון ד'.
טוב, כולם יקפצו, מה, אמונה זה מחיקת האישיות?!!
שאלה טובה.
אתה צריך להאמין שמושא הביטחון ראוי לביטחונך.
אבל אתה יכול להאמין שהנ"ל ראוי לבטחונך, אם כי הוא לא בהכרח ישמש לך משענת.
אתה מוזמן להגיב בלי עילום שם, כי יש דברים שלא צריך לפתוח כאן בעיון הזה במושגים האלה.
יותר מאשר הורחב כאן כבר בפומבי
לכן כתבתי לנ"ל שעדיף להמשיך את הדיון הזה ב"ארבע עיניים".
צקון לחשידיעה
כך שיקשה לפקפק בה.
אמונה.
אמונה אמיתית, שלמה, במהותה היא הידיעה שמעל השכל.
כלומר ידיעה ברורה.
כשאתה רואה אדם עומד מולך, חוץ משאר התהליכים שקורים לך, אתה גם מאמין שאדם עומד מולך.
ככה גם האמונה בה'. בהתחלה זה כי אומרים לך, אח"כ אתה חוקר, ואז ברור לך. אז אתה מאמין אמיתי! לפני כן היית רק מאמינון
מכיוון שאני עוד לא שם רק אגיד שקראתי את זה
בספרו הראשון של הרב שג"ר הלבן/ירוק אפור
אולי אביא את הציטוט אח"כ
הוא מתאר במילים מאד פשוטות ואמיתיות
את חווית האמונה שלו.
לא איזה משהו עם מילים בשמיים וטטטאם.
פשוט תיאור של מה זה חיים עם אמונה
לא כפלקט על הקיר או בשכל
אלא משהו חי ונושם.
שנזכה.
דברים מעל החושים?
ברור לי ולך שיש נשמה, נכון?
והאמונה אחרי שהיא בשכל וברגש היא צריכה להגיע להכרה
זהו החלק בנפש שלא ניתן לתאר אותו במילים - ומכאן גם מסקנה
שהוא עליון יותר מהשכל שאין לו בו תפיסה כלל.
יש כאן גם קשר לכוח המדמה מול השכל והרגש - ניתן לצפות בשיעורי ד"ר אבולעפיה.
אבל השיעורים לא רלוונטים
מה שכן רלוונטי הוא שראיתי רב גדול :
אתה לא עובד את הקב"ה מפה (מצביע על הרקה ואומר)
אלא מפה - מצביע על הלב.
מי מאמין יותר זה שקרא את כל אמונה ובטחון חלק י"ג ישר והפוך
או הסבתא הזקנה שממלמלת תהלים?
על מה יצא קצפכם שהוא העיז לנדנד את הקונספציה של השכל המפואר שבניתם?
אחרי כל החוכמולגיות זה עניין פשוט בלי חוכמס
ובלי מחשבות.
אמונה.
כשאתה בצרה אתה לא מתפלפל עם הריטב"א ועם החתם סופר
אתה צועק לריבונו של עולם
די!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
מסוף העולם ועד קצהו.
מה מטרת התורה? תפילה. להגיע לקשר עם ריבונו של עולם.
מה מטרת היהדות? ללמוד תורה? לא. זה אמצעי. המטרה היא
שאור ד' יזרח עליך.
זה קורה בגלל שהתורה ("השכל" לעניין הדיון כאן) טיהרה אותך אבל
היא לא היעד. היא שלב אל הא-ל.
אני שואל את עצמי האם ריבונו של עולם נמצא אצלי בשכל יותר מאשר בלב.
לא עלינו.
יש ספר שלם של ר' חסדאי קרסקס אור ד' שמתווכח עם הרמב"ם אאלט על זה שהאמונה היא
לא במוח. היא בלב.
אמן.
וברור למה (מסורת וכו').
בסופו של דבר האמונה היא מעל הגוף, לא בלב ולא במח (הבהרה, השכל הוא לא המוח, למי שלא יודע).
בקצרה צריך ללמוד את הקשר בין אמונה לשכל (זה לימוד אמונה וזה מבוסס על חכמת האמת), כדי להבין קודם כל למה הסבתא לעולם לא תיפול איפה שהמשכילים נפלו ולמה החוקר האמיתי גם לא.
רק מי שבתווך עלול ליפול, ושם היו המשכילים.
צריך להיות מונח במשהו כדי להעביר עליו ביקורת, אחרת זאת סתם גאווה עיוורת.
הפסקתי את ההתראות פה אבל הגעתי לפה במקרה, אז לא נראה שאגיב עוד אחרי זה
זה פער גדול מאוד.
אפשר לא להסתמך על אף אחד וגם להיות אחד שנותן אמון באנשים.
לא רואה בזה סתירה
כי אף בן אדם לא יודע עתיד בוודאות ולא יכול לדעת עתיד בוודאות, חוץ מתוכניות ודמיונות בעלמא,
אלא רק הבורא הנצחי שמשגיח בעולם בצורה נצחית ונתן לנו את תורתו הנצחית
ממילא מה שנשאר לבני אדם זה להיות בהווה הנפלא ביקום הידידותי הנצחי המלא טוב נצחי ותורה
וכשהדעת נמצאת במקום הנפלא - גם שלווה מורגשת והמציאות בהתאם
"נכון ליבו, בטוח בה'" (תהלים)
שלטונו, ולמה הוא עשה את מעשה גביע בנימין?
(אין לי תשובה בעניין. יש רק 2 אפשרויות שאי אפשר להכריע ביניהם)
האם מפני שהוא סבר שרק בני רחל ימשיכו את עם ישראל ושאר האחים מופרשים ממנו כמו ישמעאל ועשיו, ולכן הוא רצה לחטוף את בנימין ולשכנעו להשאר איתו מתוך מחשבה שרק על בני רחל נגזר "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם" במצרים?
זו אפשרות א'.
מצד אחד יש לזה ראיה: "כי נשני אלוקים את כל עמלי ואת כל בית אבי" נשני השכיחני, כלומר יוסף אומר שה' השכיח ממנו את בית אביו. וגם הכתוב אומר "ולא יכול יוסף להתאפק... ויאמר אני יוסף" כלומר הסיבה היחידה שיוסף נגלה לאחיו כי הוא נשבר מהתרגשות באמצע התכנית לחטוף את בנימין כי ראה את מסירות הנפש של יהודה, ושינה את דעתו על האחים.
מצד שני למה הוא לא הודיע ליעקב? האם כי חשש שיעקב חושב שכל האחים הם עם ישראל והוא ימנע ממנו לקחת רק את בנימין? או שמא ההפרדות מהאחים מחייבת הפרדות של יוסף מיעקב אביהם?
אפשרות ב' זה שיוסף מראש תכנן שהאחים יבואו ברעב למצרים והוא תכנן לחטוף את בנימין כדי לעשות ניסיון/תיקון לאחים שיימסרו את נפשם על בנימין כדי לבדוק/לרפא את השנאה בין בני רחל ללאה ולבחון האם הם מוכנים למסור את עצמם על בנימין. ואז "ולא יכל להתאפק" זה אולי שהוא תכנן ממש לאסור את יהודה ולבדוק את שאר האחים ורק אז להתגלות אליהם, אלא שהוא נשבר באמצע. ו"נשני אלוקים את עמלי ואת כל בית אבי" הכוונה השכחני את כל הצרות שהיו לי בבית אבי. אבל גם על פירוש זה קשה.
ואם יש למישהו פירוש שלישי גם יהיה מעניין לשמוע
יוסף חשב שהוא הופרש מעם ישראל החוצה "נשני אלוקים את עמלי וכל בית אבי" בית אבי כולל יעקב עצמו. "הפרני אלוקים בארץ עניי" - זה המקום שלי כמצרי ולא כיהודי.
ואז יוצא שיוסף סבר שתפקידו זה לקדש את ה' דווקא בתוך הגויים ולא כחלק מעם ישראל ושה' הוציא אותו מכלל ישראל כמו ישמעאל ועשיו, ומינה אותו להיות שליט מצרים שימשיך קדושה למצרים והאומות. ולכן הוא מנתק קשר עם יעקב.
ורק כשיוסף פוגש את אחיו משתחווים לו ונזכר בחלומות, הוא משנה את דעתו ומבין שהוא יהודי ואז מתכנן את כל גביע בנימין כדי לתקן את הקרע בין האחים כנ"ל.
https://www.herzog.ac.il/vtc/tvunot/mega1_ybn.pdf
לגבי הפירוש שיוסף רוצה לנקום/להעניש את האחים - לא ברור אז למה הוא שם את כספם באמתחותיהם ואחר כך אומר "שלום לכם אל תיראו" אקט של חיבה ולא עונש, שעוד יכול לעורר חשד אצל האחים שיוסף בכוונת תחילה משתיל להם כלי כסף כמו גביע בשקיהם.
הטיעון שיוסף חשד שמא אביו שלח אותו בכוונה כדי שימכרו אותו, נשמע קצת קונספרטיבי במחילה, ומזכיר לי את הטיעונים הקונספרטיבים על כך שצרציל וסטלין תכננו במכוון את מלחמת העולם השניה. הרי יעקב לפני שניה אהב אותו ונתן לו כתונת פסים! מה גם שאין סיבה שיוסף יחשוד שאף אחד לא חיפש אותו. בעולם העתיק ללא טלפון בלתי אפשרי לחפש עבד שנמכר לארץ אחרת.
גם אם יוסף הופרש מעם ישראל/האחים הופרשו לפי מחשבתו האם זה מצדיק לצער את אביו ולא להודיע לו שהוא חי? או שמא גורל האומה חשוב ליוסף יותר מצער אביו והגעגועים אליו?
ואם לא, אז ממתי זה נודע, רק בברכות יעקב בסוף ימיו?
יוסף חשב שהוא הופרש מעם ישראל וגם חשב שבנימין הופרש מעם ישראל? (וצריך לזכור שהוא גם ידע שה' מינהו לשליט מצרים לא במקרה)
כנראה שבשני המקרים ה' גלגל שיהיה איזה הכרח שאנחנו לא מודעים אליו.
יתכן שיוסף חשש לשלוח שליח לאביו, כדי שזה לא יתפס כמרידה במלכות או משהו כזה (שהוא עדיין קשור לעבריות. אפשר למצוא רמז לזה במה שנאמר בסופו של דבר- וְהַקֹּ֣ל נִשְׁמַ֗ע בֵּ֤ית פַּרְעֹה֙ לֵאמֹ֔ר בָּ֖אוּ אֲחֵ֣י יוֹסֵ֑ף וַיִּיטַב֙ בְּעֵינֵ֣י פַרְעֹ֔ה וּבְעֵינֵ֖י עֲבָדָֽיו- משמע שהייתה הו"א שזה בעייתי).
אבל אז השאלה היא למה כשהאחים באו אל יוסף הוא לא סיפר להם מייד שהוא יוסף ואמר להם לבשר לאביו שהוא חי כשהם חוזרים.
נראה לומר ככה:
וַיִּזְכֹּ֣ר יוֹסֵ֔ף אֵ֚ת הַֽחֲלֹמ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר חָלַ֖ם לָהֶ֑ם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מְרַגְּלִ֣ים אַתֶּ֔ם לִרְא֛וֹת אֶת־עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶֽם.
יוסף נזכר בזה אז (כי לא כתוב "ויוסף זכר"). לכן מסתבר שהגעת האחים הייתה שינוי כיוון בשביל יוסף, והוא הבין שהוא צריך להביא להתגשמות החלומות, כנביא שהוטלה עליו משימה (זו לא הייתה נבואה ממש, לכן יוסף ההיה יכול להתעלם מהחלומות עד הגעת האחים (ואולי לחשוב שהם רק היו הגורם לכך שהאחים ימכרוהו והוא יגיע למצרים)).
יוסף מבין שהתגשמות החלומות זה לא השתחוויה של כבוד, אלא של הסכמה- שהאחים יבינו את תפקידו וחשיבותו ושילכו בדרך שהוא מתווה. זה מסומל בערבותם בעבור בני רחל. ולכן הוא מתכנן את כל העניין עם בנימין. כמובן שלא שייך לספר ליעקב עד שהמשימה תושלם.
מה שנשאר להבין זה מה חשב יוסף עד שהאחים באו למצרים, ואולי זו גם תהיה סיבה נכונה יותר למה הוא לא הודיע ליעקב שהוא חי.
אם ניכנס ל"ראש" של יוסף, ונסתכל על דברים מתוך מבטו (האמוני, כפי שאנו נוכחים לדעת בפרשה זו ובפרשה הבאה)- ה' גלגל אותי למצרים וניתק אותי ממשפחתי, נמכרתי לעבד ואז ה' העלה אותי, ואז שוב הפיל אותי לבור תרתי משמע והעלה אותי משם למקום הכי גבוה שאפשר.
השתלשלות האירועים מראה שמי שפועל פה זה ה' ואסור לי לנסות שום דבר שהוא לא חלק מהתכנית שה' מתווה לי. אם אני מודיע לאבי שאני חי, זה יחבר שוב את המשפחה, וזה יגרור שינוי מהותי כלשהו, ולכן אסור לי לעשות זאת. אני עדיין מאמין בדרך של יעקב אבא, ואולי מה שיקרה בסוף זה שאני אתקן את מצרים (מבני חם ש"עבד עבדים יהיה לאחיו"), או לפחות אהיה הנשיא העברי המכובד של מצרים והתפקיד יעבור לבניי, בד בבד עם זה שאחיי וזרעם יבנו את שלטונם בארץ ישראל. בסופו של דבר נתחבר יחד ונשפיע על כל העולם (תפקידו של אברהם).
קשה על זה ממה שכתבת לגבי ברית בין הבתרים. אבל מי אמר שהם חשבו שזה יתקיים בדורם או בדורות הסמוכים אליהם ולא הרבה זמן אחרי? (אגב, מה ההכרח לומר שהם בכלל ידעו על ברית בין הבתרים? אי אפשר לומר שאברהם לא גילה זאת לאף אחד?)
"ויוסף ישית ידו על עניך" כלומר יעצום את עיניך כשתמות.
בנ"י פרו ורבו מאוד עוד לפני פטירתו של יעקב:
וַיֵּ֧שֶׁב יִשְׂרָאֵ֛ל בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֑שֶׁן וַיֵּאָחֲז֣וּ בָ֔הּ וַיִּפְר֥וּ וַיִּרְבּ֖וּ מְאֹֽד׃ וַיְחִ֤י יַעֲקֹב֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם שְׁבַ֥ע עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה וַיְהִ֤י יְמֵֽי־יַעֲקֹב֙ שְׁנֵ֣י חַיָּ֔יו שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וְאַרְבָּעִ֥ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה׃
רשב"ם- ישית ידו על עיניך: על ענייניך וצרכיך, ישתדל לעשותם, כדכתיב ישית ידו על שנינו.
הפירושים שאנחנו קוראים מבוססים בד"כ על מה שקרה בפועל, לא בטוח שככה יעקב הבין את הדברים בשעה שהם נאמרו לו.
בפשטות יעקב חשב- אנוכי ארד עמך מצרימה, ואנוכי אעלך גם עלה (בעודך חי), ויוסף ישית ידו על עיניך (כפירוש הרשב"ם דלעיל).
ואנכי אעלך בתור גופה.
יוסף אומר פקוד יפקוד אלוקים אתכם והעליתם את עצמותי
ואנוכי אעלך בתוך גופה זה פירוש למפרע של הדברים. יתכן שיעקב חשב גם על הפירוש הזה כשהדברים נאמרו לו, אבל הוא לא חשב שזה הפירוש היחידי.
כלומר תהפוך לגוי גדול, ואתה (כלומר הגוי הגדול) תעלה ממצרים.
הפך לגוי גדול הוא מנוע מלצאת ממצרים כאדם חי.
ואם תאמר שב17 שנה הם כבר הפכו לאלפי איש (מה שלא סביר, וזה עדיין לא "גוי גדול"). אז אולי יעקב חשש שהכנענים כבר לא יסכימו לקבל אלפי איש בארץ כנען, בעוד שפרעה נתן להם מקום. מה גם שהיה להם מקום מרעה משובח, בעוד שבכנען ייתכן שאין מקום למקנה כל כך גדול שכבר גדל מאז שהם התיישבו
שבסופם הוא כבר יהיה גוי גדול (או לפחות עם בסיס איתן להפוך לכזה אחרי לא הרבה זמן) שיכול לחזור.
כשהוא הגיע לגיל 147 והרגיש שהוא עומד למות, הוא הבין למפרע אחרת את דברי ה' אליו.
פורקן במובן של פריקת עול מצווארינו של שעבוד מלכויות, או במובן של פדות והצלה מאסון?
שהפיקניק הציל את העולם?
ממש לא נראה לי שזה היה עניין הפיקניק בדווקא
היה עניין אלוקי שיעקב ירד למצרים.
הם נענשו על זה שמכרו את יוסף
והיה את 10 הרוגי מלכות כעונש שעם ישראל קיבל
על מכירת יוסף.
לא שההשגחה סידרה שיאכלו לחם כדי שימכרוהו לישמעאלים כדי שיוסף יכלכל את האחים ואת כל העולם ברעב?
ייתכן גם בעומק שהאחים זרקו את יוסף כפשע אידאליסטי, כי חשבו שהתנשאותו תזיק למשפחה ולעם ישראל המתפתח "ביקשו עליו נכלי דתות להמיתו". ואז בעצם בתוך העבירה יש נקודת אמת. אולי האכילת לחם זה כמו שהרמבם אומר שכשרשע גדול מת אז משפחתו צריכה ללבוש לבן ולעשות חגיגה, והאחים סברו בחטאם שיוסף רשע ומזיק לאומה
יוסף..
לענ"ד כוונת המדרש היא שהתכנית של ה' לעמ"י ותפקידו הם הבסיס לקיום עולם, ולכן בין כך ובין כך הם מביאים לקיום העולם.
אסור להקשיב להם
בבא בתרא טז: ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה, אמר רבא עפרא לפומיה דאיוב איהו באחרניתא אברהם אפילו בדידיה לא איסתכל דכתיב "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את", מכלל דמעיקרא לא הוה ידע לה.
מכאן משמע שהוא לא היה מודע ליופיה. וברור שעשה זאת כחלק מעבודת ה'.
לעומת זאת יש מדרש שאומר שה' נתן שכר לאבות שיהנו מהיופי של נשותיהן. משמע שה' רוצה שיהנה מהיופי הזה:
מישהו יודע לתרץ סתירה זו?
וכשהגיע למצרים היה חייב לשים לב אם היא יפה גם במנותק מהנפש ואם המצרים יראו אותה כיפה או לא.
על משה אז היה מובן. שהרי נבואתו היתה ללא כוח מדמה ובלי קשר לחושים והיה צריך לפרוש מאשתו, וכל עולמו היה רוחני עם מיעוט בגשמיות (שזה עצמו גם ייתרון, אבל גם חסרון לעומת זיהרא עלאא דאדם הראשון ששם הכוח המדמה לא מעכב שום רוחניות, כפי שמתאר הרב קוק ב8 קבצים).
אבל מוזר שמתארים את זה דווקא על האבות, שכל עולמם היה קדושה בגשמיות.
אבל אולי זה קשור לזה שאברהם עדיין היה אברם ערל, ולא אברהם מהול (ויש קשר בין מילה לבין קדושת הבשר וקדושת הארץ), ועדיין לא נכרתו איתו כל הבריתות על הארץ, אז עדיין הגשמיות אצלו היתה חסרון. ייתכן שכשנאמר ששרה חזרה בזקנתה ליופי נעוריה, זה בחינת יופי חדש שלא סותר את הקדושה, לעומת היופי של שרי
המקורית 'ומתעובת' לא 'ומתועבת'. היא עושה את זה לעצמה כשהיא מתעברת. זה פסיכולוגי. ההנאה של האבות זה לא מעצם הנוי אלא ההנאה מהתחושה שזה יוצר בבית כשאשה מרגישה יפה, לכן גם המדרש מביא שכאשר היא מתעברת יש עצב.
(אני לא מאה אחוז בתירוץ הזה, אבל יש גם את התירוץ הראשון שכתבתי לעיל שזה פשוט מחלוקת)
במדרש.
דעה 2 במחילה נשמעת כאילו נכתבה על ידי מירב מיכאלי, כאילו האשה ממשת את עצמה ללא ילדים וברגע שיש לה ילדים משועבדת. דעה 3 מייצגת את דעת למך שלקח לו אשה לפריה ורביה ואשה לנוי (הפרדה בין הרומנטיקה הזוגית לבין הולדת ילדים, כמקובל בתרבות המערבית כיום).
עד כאן הקושיה.
התירוץ: לדעתי 3 התשובות אומרות שהאמהות היו עקרות כדי שישקיעו את מלוא האיכות ביצירת הילד שיוולד להן, כי אצל העקרות האמהות זה לא כמות ריבוי הילדים אלא האיכות, וכל חייהן הוקדשו בשביל התוצר הסופי שהוא הילד שיוולד: שרה ילדה רק את יצחק, רבקה התוצר הטוב שלה רק יעקב, רחל זה יוסף (ובנימין). לאה שלא היתה עקרה יש לה 6ילדים , לא אחד.
דעה 2 אומרת שמכיוון שכל אשה שיולדת צריכה להקריב מעצמה משהו (למרות שזה המימוש הכי גדול שלה) ומשועבדת לבנה, אז כדי שיצחק יצא הכי איכותי שיש , שרה כדי להכין אותו היתה צריכה 90 שנה לממש עצמה בחירות ללא ילד כדי שבנה בסוף יצא הכי איכותי שיש, כמו רופא שמוטב שידחה את רפואתו 7 שנים של לימוד כדי שיצא רופא מעולה, או כמו טייס שהצבא מוכן להשקיע כמה שנים רק בהכשרתו כדי שיצא בסוף טייס מעולה.
כנל תירוץ 3 - למרות שמימטש הזוגיות הכי גדול שיש זה הולדת ילד משותף, זה בא על חשבון משהו. אז מוטב היה שהאבות והאמהות יהיו שנים רבות ללא ילדים כדי שיתמקדו בזוגיות רק זה בזו ללא ילד ש"יפריע", וכל זה הכנה והכשרה לנשמה הענקית שהם יולידו בסוף, ואז מתברר שכל שנות הזוגיות היו הכנה להולדת הילד
פיזית בהתחלה לא יכלו להוליד ילדים בגמרא ביבמות סד אעתיק חלק עיקרי מהסוגיא: "אמר רבי אמי אברהם ושרה טומטמין היו שנאמר (ישעיהו נא, א) הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם וכתיב (ישעיהו נא, ב) הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה שרה אמנו אילונית היתה שנאמר (בראשית יא, ל) ותהי שרי עקרה אין לה ולד אפי' בית ולד אין לה"
אני מבין את הסוגיה כפשוטו. ברגע שיש לך מניעות פיזיולוגיות כאלו, אז אתה פחות עסוק בתאווה הגשמית.
אני כן יכול לקבל את המדרש של @הודעה1 כפשוטו, אבל לפי דעתי זו דעה פחות מרכזית בחז"ל וגם בפשט הפסוקים עצמם. לכן הצעתי הסברים אחרים.
תרצתי את המדרש שהובא, לא את המדרש השני על זה שאברהם לא הביט בשרה
בפירוש המשנה אבות ה,יט הוא כתב שאברהם מעולם לא הסתכל עליה "הסתכלות שלמה" עד אז. כלומר הוא לא התבונן בגופה עד אז, אלא רק על פניה.
ישר כח למי שניסה לתרץ
מתנסחת בצורה שאפשר להבין אותה ביותר ממשמעות אחת (פה זה ההוספה של המילה "נא". מצד אחד פשוטו של מקרא זה לא כמו הדרשה בגמ' (כפי שאומר רש"י), מצד שני לפי פשוטו של מקרא היינו מבינים אותו דבר גם בלי המילה "נא").
היא רוצה לומר לנו- אתה צריך לקרוא בכמה אופנים, וללמוד את המסר מכ"א מהם. מה קרה בפועל תשאל אח"כ, אחרי שהפנמת את כל המסרים.
ואז בפשטות יוצא- החיבור של אברהם לשרה היה פנימי ועמוק מאוד. לא רק מעל המגע, אלא גם מעל הראיה/מראה. אחרי שיודעים את זה, מבינים שזה שאברהם כן הכיר את יופייה של שרה, ואף נהנה ממנו, לא פגע בכהוא זה בחיבורו הפנימי אליה (ומן הסתם אף העצים אותו).
מצרף קישורים לספרי הלכה ידועים שזמינים בעיצוב מקסים ונח לשימוש, עם יכולת חיפוש בתוך הספר וכתיבת הערות אישיות לחזרה עתידית:
דברי ר' נחמן גבהו גבוה מעל גבוה.. ובכל זאת אמרתי אגרוס בפשט את הדברים. בגרסא בסהכ הבנתי עד שהגעתי לחלק המצורף מטה, ארשום את שאלותי ואסיים בהבאת הקטע.
1. בפשט, למה התם סולד מליצנות? הייתי חושב שהחכם יהיה מזוהה יותר עם תכונה זו?
2. מה הפשט "יותר לא היה רוצה להעמיק לחשב חכמות, שגם זה בעצמו ליצנות"? למה העמקה אף היא ליצנות?
3. בדומה ל2, למה כשמתלוצצים עם התם, הוא משיב "וכשתהיה חכם ממני, אדרבא, אזי תהיה שוטה" וגם מה ביאור המשפט הנל?
תודה רבה לעונים!!.
הקטע:
"ואצל העולם היה (התם) ללעג. והשיגו תאותם בו, שמצאו ממי להתלוצץ כרצונם, כי היה נדמה למשגע, והיו באים בני אדם, והתחילו בכונה לדבר עמו בשביל להתלוצץ. והיה אותו התם אומר: רק בלי ליצנות. ותכף שהשיבו לו: בלי ליצנות, קבל דבריהם, והתחיל לדבר עמם, כי יותר לא היה רוצה להעמיק לחשב חכמות, שגם זה בעצמו ליצנות, כי היה איש תם; וכשהיה רואה שכונתם לליצנות, היה אומר: מה יהיה כשתהיה חכם ממני הלא אזי תהיה שוטה, כי מה אני נחשב. וכשתהיה חכם ממני, אדרבא, אזי תהיה שוטה.".
החכם נוקט בגישה קרה וצינית על העולם שכלל אין מלך, ואילו התם נעדר ציניות. כמו שלילד בן 3 אין כלל ציניות, כי כל ציניות היא הסתכלות קרה מעוטת רגש על העולם, שמזלזלת בכל דבר ולא רואה את החיוניות שבו, ומציגה זאת בתחפושת של הומור
ליצנות יותר שטחית ורדודה שמזוהה עם פלשתים כדברי הגר"א בחבקוק.
הקטע בר' נחמן מתייחס לליצנות שבאה מתוך חכמה. החכם מתחכם ומעוות ומזלזל עושה שחוק מכל דבר דרך השכל שלו. זה הבחינה של אחוריים דחכמה שמזוהה עם עשיו ועמלק, כדברי הפנים יפות בסוף וישלח.
להיות חכם ולהתלוצץ על משהו זה לפספס את הנקודת עומק שיש בכל דבר.
בשביל להבין את העומק בשכל יש להסתכל באמת ולא בליצנות. "רק בלי ליצנות" מבקש לשמור את רובד הייחודיות של העומק שבדבר כדי לא לפספס אותו.
"כי איש הישראלי צריך *להסתכל בשכל של כל דבר* ולקשר עצמו אל החכמה והשכל שיש בכל דבר, כדי שיאיר לו השכל *להתקרב להשי"ת על ידי אותו הדבר*" השכל משמש לעבודת ה' בשמחה ובמלוא המיצוי שלה.
התם סולד מליצנות כי החכמה והקרירות מרחיקות מעבודת ה' בעמקות ובלב חם ...
העמקה מביאה חשבונות ו"פנקסנות" כזאת אולי כלפי שמייא, וזה יוצר ריחוק קריר ללא שמחה פשוטה שמחברת תמיד בקלות לרבש"ע.
בערך כמו ביקור נימוסין לעומת כיפים וזרימה.
ובגלל זה התם אמר לו שאדרבה- יהיה שוטה,
כי אם החכם כל הזמן יעמיק, זה הפוך-
גם הליצנות תקרר אותו
וגם הוא יפסיד את קרבת ה לי טוב, וזה בסוף יגרום לו לאבד אותה. שבאמת פקפק בכלל במציאות המלך.... ואז רע לו בחיים.
שוטה זה מי שיש לו משהו ביד ומאבד אותו (כתוב בגמרא לא יודעת איפה)
לחכם יש עבודת ה ביד, במקום לנצל אותה לקרבת ה הוא מתלוצץ ממי שכן עובד ה בשלמות וממילא מפסיד אותה.
יודע את התשובה)
האם בגלל שיעקב אהב אותו מכל אחיו? ואז כל האחים שנאו אותו?
או בגלל שהוא בן רחל והם בני לאה?
מה פשר הפסוק הראשון בפרשה "והוא נער את בני בלהה וזלפה ויבא יוסף את דבתם"?
האם הכוונה שהביא את דיבת בני לאה שדיברו על בני השפחות, ואז יוצא שאחיו ששנאו אותו זה בני לאה?
או שהביא את דיבת בני השפחות ואז יוצא שבני השפחות שנאו אותו "על דבריו" כלומר על הדיבה, ובני לאה "על חלומותיו"?
והאם יהודה מוכר את יוסף כי הוא נציג בני לאה ולכן שונא אותו יותר מכולם והשאר רק בכעסם זרקו אותו לבור אבל לא היו מעיזים להרגו ויהודה היחיד שיזם נזק? או שמא יהודה (חוץ מראובן) הוא האחראי היחיד מבין האחים שלוקח אחריות וממיר מוות במכירה?
ואם כל אחיו שנאו אותו בשווה כולל בני השפחות, איך הניסיון עם בנימין אמור לעזור? האם זה מבחן לבני לאה במסירותם על בן רחל, או מבחן על מסירות האחים על אח השני האהוב יותר על יעקב מהשאר?
על כל פנים, עיקר השנאה כמפורש בכתוב: "וְיִשְׂרָאֵ֗ל אָהַ֤ב אֶת-יוֹסֵף֙ מִכָּל-בָּנָ֔יו כִּֽי-בֶן-זְקֻנִ֥ים ה֖וּא ל֑וֹ וְעָ֥שָׂה ל֖וֹ כְּתֹ֥נֶת פַּסִּֽים: וַיִּרְא֣וּ אֶחָ֗יו כִּֽי-אֹת֞וֹ אָהַ֤ב אֲבִיהֶם֙ מִכָּל-אֶחָ֔יו וַֽיִּשְׂנְא֖וּ אֹת֑וֹ וְלֹ֥א יָֽכְל֖וּ דַּבְּר֥וֹ לְשָׁלֹֽם"
בנימין גם כלול בסיבת השנאה הזאת במידה מסויימת.
ברצף השאלות אתה מביא כל פעם שתי אפשרויות: אחת שמעמידה את יוסף מול שאר האחים, והשניה שתולה הכל במאבק בין בני רחל לבני לאה
אני בצד הראשון, חושב שזה פשטות הפסוקים, וחושד שהדרך השניה נובעת מתפיסה שגויה של המציאות והתורה שמחפשת סמלים בכל מקום
להתעלם מהפסוק הראשון העמום "והוא נער את בני בלהה וזלפה".
אי אפשר להתעלם מהמיקריות שב"מקרה" יהודה מוכר את יוסף, שבמקרה שמעון נאסר, שבנימין מוצג כאהוב דווקא בגלל היותו בן רחל (אתם ידעתם כי שנים ילדה לי אשתי), מזה שנראה שיוסף אהוב על יעקב מכל אחיו כי הוא בן רחל, מהניסיון שיוסף מנסה את האחים דווקא עם בנימין בן רחל, מהתיקון שדווקא יהודה בן לאה ערב לו (והמקריות ההיסטורית ששבט בנימין הולך דווקא עם ממלכת יהודה ולא ממלכת אפרים), מהחלוקה ההיסטורית בין יהודה לישראל ממלכת אפרים, בין היות 2 השבטים החשובים בישראל יוסף ויהודה, ומההדגשה של התורה מכל בני יעקב את יוסף ויהודה בספר בראשית. (ואם נוסיף את דברי חזל - אז מי שיזמו להרגו זה שמעון ולוי).
אפשר גם להעלאות השערה שזה לא בני לאה מול רחל, אלא סיעת יהודה מול סיעת יוסף ללא קשר לאמהות (ואז זה מסתדר למה רוב השבטים כולל בני לאה התרכזו סביב יוסף בפילוג הממלכה נגד יהודה). וכתבתי על זה בתגובה למי האיש הח"ח, פה למעלה).
מצד שני יוסף מוצג כמיוחד גם לעומת בנימין, ללא קשר מובהק להיותו בן רחל. הוא נזיר אחיו, דווקא הוא מתברך ב2 שבטים ובשכם אחד על אחיו, רק בו יתברך ישראל, שרק לו יגיעו ברכות האבות מכל השבטים, רק אותו יברך דווקא המלאך הגואל מכל רע ולא מלאך אחר, הוא זה שישלוט באחיו, הוא השבט היחיד שכל ישראל מכונה על שמו "נוהג כצאן יוסף", "עדות ביהוסף שמו". יוסף מוצג בבראשית כחצי אב חצי בן, כמעיין אב רביעי שסביבו האחים מתלכדים. בניגוד לבנימין.
לא בא להתווכח, רק לשאול שאלות
רק רבי ברוך רוזנבלום שליט"א יכול להשיב
אולי בברכת יעקב, אולי בברכת משה, ואולי זה חרה לחלק מהמחנות, צ"ע
יוסף כתוב במפורש שהוא מיוחד משאר אחיו.
לגבי הסיבה שיעקב אהב אותו - בפשט כתוב כי הוא בן זקונים.
השאלה מה זה בכלל בן זקונים בפשט, ואם זה דבר בחירי, אז למה יעקב בחר דווקא בו.
עד סוף ספר בראשית רואים שיוסף מיוחד לא רק עקב היותו בן זקונים, אלא כי התברך בברכות מיוחדות משאר האחים (החצי הראשון של ויחי)
וזה כאילו שירידת יוסף ממשנה למלך במצרים, למעין כינור שני למלוכה ולמשיחיות (בן יוסף רק כקדימון לבן דויד), עשתה את ביתו לאנדרדוג שאיתו הפכו להזדהות כל מי שחשו מודרים או נפגעים משלטון שלמה וכמובן המזדעזעים מלשונו ומתקיפותו הילדותית של רחבעם (קוטני עבה ממתני אבי)
השבט המרכזי ככתוב "בני אפרים הפכו ביום קרב...ויטש משכן שילה...וימאס בשבט אפרים". יהושע לא במקרה היה משבט אפרים.
בימי ממלכת ישראל שבט יוסף היה המרכזח בממלכה.
גם בימי רחבעם באים ישראל להמליך אותו בשכם, וכן רוב ישראל תומכים בירבעם כבר בימי שלמה. ואסף שחי בימי דוד מכנה את כל ישראל בשם יוסף. וגם ירמיהו 150 שנה אחרי חורבן ממלכת ישראל מכנה את ישראל בשם אפרים (למרות שאולי שם זה התיחסות רק לגולי 10 השבטים ממלכת ישראל). נראה שסמלית ותרבותית מרכזיותו של שבט יוסף נשמרה תמיד, גם אם לא פוליטית.
כמובן שיוסף עצמו שלט על מצרים ועל אחיו, כלכל אותם במצרים, ויוסף ישית ידו על עיניך. 20 שנה אמנם היה מרוחק מהם, אבל 70 שנה הנותרות הנהיג את העם במצרים.
יעקב אומר "לא יסור שבט מיהודה", משה אומר "ואל עמו תביאנו". לכאורה הלעילא הוא על צד יהודה וממילא בית דויד הוא הנבחר להימשח לדורות. אבל משהו בעם זורם אל יוסף היפה תואר ויפה מראה (כמובן בפנימיות בהקשר שלנו, אבל גם בעצם במראה החיצוני - שמגרה גם את "הדוב" כפי שמפרשים בפרשתנו הקרובה - ובסופו של דבר באיזה אופן טבעי הוא שמולבש בכתונת הפסים "המשגעת" כפי שבעולם החילוני של דורנו זה מוגדר). אז יש צד לומר שגם הלתתא הוא אמירה שיש לה מקום.
הרובד הלאומי מרכזו שבט יוסף והוא הנציג של 3 האבות בישראל.
הרובד הפוליטי מרכזו שבט יהודה והוא הנציג של קדושת בית דוד כמלכי ישראל.
דווקא נראה שהלעילא זה יוסף, מידת היסוד שנוגעת-אינה-נוגעת במציאות הגשמית, בניגוד ליהודה ששם הקדושה כבר יורדת ממש לגשמיות למידת המלכות
תיארתי הקשר של דבר תורה מול דבר העם; אתה מתאר הקשר של פשט/דרש מול רמז/סוד.
מכל מקום בנוגע לתירוץ שהצגתי בנוגע למקומם של בית יוסף ובית דויד, אולי מכאן השמות הסמליים בפילוג הממלכה: רחבעם בעצם דורש שיראו את רוחב היריעה והתמונה - הייעוד, החובה, האתגר - וייכנעו בפניה מול יהודה, ירושלים, המקדש. ירבעם דורש שהמלוכה תראה את כמיהת וערגת העם אל ימי הקדם ממש, טרם היות כל זה, אולי אפילו טרם מכירת יוסף ("והוא נער" - אולי זה באמת רמז, שמבקשים לחזור אל הנער שהיינו, טרם נמכרנו לעולם החיצוני והושלכנו מבית ההורים לבור).
שולט ביצרו הוא צדיק גמור, כלומר מתנשא מעל המציאות ופחות נוגע בה, כמידת היסוד.
יהודה ודוד הם בעלי תשובה , מכירים את כל המשברים של המציאות הגשמית ודווקא מתוך כך מתעלים וזדונות נהפכות להם לזכויות ומקדשים את קרבי המציאות, כלומר את מידת המלכות (פרץ וזרח נולדו מהזינות עם תמר, שלמה מבת שבע).
המימד הלאומי הוא עדיין תרבות מופשטת המתנשאת מעל המציאות, המימד הפוליטי הוא יישום התרבות בשטח ממש.
לעניין התורה: יוסף דווקא בתורה מקבל יותר מקום מיהודה - אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, המלאך הגואל אותי, בך יברך ישראל ישימך כאפרים ומנשה, שכם אחד על אחיך, ברכות אביך תהיינה לראש יוסף נזיר אחיו, הבכורה ליוסף. ליהודה זה רק לא יסור. יהושע מאפרים והוא חשוב מכלב או נחשון. גם בברכות משה ברכת יוסף ארוכה הרבה יותר מברכת יהודה (רק לוי ויוסף מקבלים ברכות ארוכות) וגם שם הוא מכונה נזיר אחיו, כלומר הנישא על אחיו.
רק מהברית עם דוד והלאה מתברר יחודו המלא של שבט יהודה, כמו שכתוב בתהילים "ויטוש משכן שילה...וימאס בשבט אפרים ובאהל יוסף, ויבחר בשבט יהודה בהר ציון אשר אהב...ויבחר בדוד עבדו".
לגבי ירבעם, נראה שהוא רוצה לחזור למצב ימי השופטים בהם שבט יוסף היה המרכזי.
ברור לגמרי שהמקרא מותח את הקו בעניין להסביר שכבר אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה: פילוג הממלכה לא הישרה על עשרת השבטים רוח טהורה יותר מאשר זו של ממלכת יהודה (כולל שבטי לוי, בנימין ושמעון שנאספו אליה), אלא פורר לאבק כל תקווה להשיג יותר ממה שאליו כבר הגיע דויד ושלמה וסיימו את מלאכת הרועים.
כנראה ללא הפילוג היה גרוע יותר. כמובן שזה פילוג זמני.
ממלכת יהודה חטאה בסוף ימיה יותר "ושומרון כחצי חטואתיך חטאה" "צדקה משובה ישראל מבוגדה יהודה".
כמובן שהתכנון של אחיה היה ש10 השבטים ימשחכו לעלות לרגל לירושלים למרות הפילוג הפוליטי, וירבעם הרס הכל עם העגלים. אבל כנראה עדיין ללא הפילוג היה גרוע יותר, עובדה ששום נביא לא אומר לאחד מחדש אחרי עגלי ירבעם, וכנראה שללא הפילוג רחבעם היה נושא נשים נכריות שהיו מדרדרות את המצב גרוע יותר.
אבל נראה שגם בימי דוד ושלמה, שבט יוסף היה חשוב יותר משבט יהודה למעט בית דוד המולך. הבירה בגבול יהודה ובנימין, וערי המסכנות 2 מהם בנחלת יוסף - גזר ומגידו. לדוד יש גיבורים רבים מבנימין, וירבעם איש חשוב בימי שלמה, ונראה ששכם היתה חשובה, וירושלים עדיין היתה עיר קטנה בימי שלמה. היו בה הרבה מבני ציבור, אבל ייתכן שהיא היתה קריית המלוכה והמקדש ולא הרבה מעבר. על חברון מרכז שבט יהודה כלל לא שומעים ברגע שדןד מולך על כל ישראל ועובר לירושלים
א. שנאת האחים את יוסף
ב. שנאת סיעת לאה את סיעת רחל
ג. שנאת בני שאר האמהות את בני רחל (חיזוק לזה הוא שיעקב לא אומר לדן ונפתלי להשאר כשבנימין הולך למצרים, למרות שהיה אפשר לחשוב שמעדיף שאם בנימין ימות, ישארו 2 בנים שרחל קראה בשמם).
ד. שנאת סיעת יהודה את סיעת יוסף
ניתן ללמוד את עיקרי הלכות חנוכה בתמציתיות על פי המנהגים השונים בעמוד קיצור הלכות חנוכה וכן בקובץ המצורף.20251207222511.pdf
או ישירות לפרק הנדרש:
זמן הדלקת נרות חנוכה – מפרט ארבע מדרגות בזמן ההדלקה מהמהודר לקל.
אכילה, לימוד ומלאכה קודם הדלקה – כפשוטו.
החייבים בהדלקת נר חנוכה – דין איש ואשתו, קטנים, בחורי ישיבות, חתן וכלה בערב חתונה, שותפים בדירה.
משפחה שמתארחת בחנוכה – דין השתתפות בפרוטה, יש להם יחידת דיור נפרדת. הבעל והאשה מתארחים במקומות שונים.
חיוב הדלקה מפני החשד – אורח עם פתח משל עצמו. בית עם שתי פתחים והדין בימינו.
מקום העמדת נרות חנוכה בבתים שונים – מקום לכתחילה לדירת קרקע. לבניין מגורים. למתגוררים בקומות גבוהות.
הדלקה נרות חנוכה מחוץ לבתים – הדלקה במלון, רכבת, ספינה, מטוס ואוהל.
הדלקה בבית הכנסת – זמן ההדלקה.הדלקה חוזרת בביתו.
'הדלקה עושה מצווה' – הדלקה במקום רוח. במיעוט שמן. טלטול הנרות. נרות שכבו.
פתילות ושמנים לנר חנוכה – הידור בשמן זית. שמן למאור. פתילה מצופה בשעווה. נורה חשמלית.
הברכות על נרות חנוכה וסדר ההדלקה – ברכות ההדלקה. ברכות לאדם שרואה נר חנוכה. דגשים בהדלקה.
מלאכה לנשים – המנהג להמנע ממלאכה. זמנו. וגדרי המלאכות שנמנעו.
שבת חנוכה – תפילה והדלקה ערב שבת. טלטול חנוכיה בשבת. הבדלה.
כיבוי נרות חנוכה ושימוש באורן ובשמן – שימוש בנרות. לאחר שיעור המצווה. שימוש של מצווה. כיבוי הנרות. הנאה מהשמן הנותר.
הלל ועל הניסים בחנוכה – סדרי התפילה ודין שוכח. חיוב הלל לנשים.
הספד, תענית והנהגות האבל בחנוכה - תענית יחיד, יארצייט, ערב ראש חודש. הספדים. דיני אבלות. בית עלמין.
מנהגים, הנהגות וסגולות בחנוכה – אוסף מנהגי חתונה בתפוצות ישראל השונים.
/\/jumbomail.me\/j\/OTmH3GeLKEWNSTH");" rel="nofollow nofollow" target="_blank">https://jumbomail.me/j/