בס"ד
בטחון שמה? שהכל לטובה?
ואם טוב בשבילנו שנהיה נגיד הומלסים (סליחה על הקיצוניות)
לא קצת קשה לבטוח על זה?
ואם טוב בשבילנו למות על קידוש ה', כמו שהיה בשואה, זה קצת מפחיד
כאילו הכוונה שלפעמים בוטחים ורוצים לראות את הטוב בעיננו
ואם לא יכול להיות שהבטחון קצת מתערר
ונראה שקל יותר לסמוך על בני אדם ח"ו
איך אפשר לסמוך ובאמת להיות רגועים?
לא מצליחה ממש להסביר, אבל אם משהו הבין אשמח שיכתוב 
יש שם את כל התשובות
גם להאמין שכל מה שהשי"ת עושה הוא לטובה...
ייתכן שבעין האנושית המצומצמת שלנו לא הכל נראה כטוב.ויש רע..
אך גם אם לא הכל "טוב" הכל אבל הכל לטובה!
ואם אני לא טועה...הרב קוק אומר שהכל בבחינת טוב אך תמיד אפשר לשאוף לטוב יותר.
אך הטוב קיים.
אנו חפצים להגדילו.
ו.."הטוב כי לא כלו רחמיך והמרחם כי לא תמו חסדיך כי מעולם קיווינו לך"
כל העולם...ובכל העולם מקווים ובוטחים בהשי"ת.
והטוב לא תם...
אז לדעתך בטחון לא מביא רוגע
לנו באמת. לפעמים זה כדי שיהיה לנו נסיון ונעמוד בו, לפעמים כדי שנתפלל, וכן הלאה.
אם אתה יודע שאתה בידיים טובות, זה מרגיע.
שלכל סיטואציה שנקלעת אליה-יש סיבה, ויש התערבות של הקב"ה, שלא סתם הוא סידר את הדברים ככה. לא להיכנס למקומות הכי קטנים של מה אם, אלא פשוט-נאבד לי עכשיו שטר של עשרים שקל ברחוב-מה אני עושה עם זה, למה הקב"ה סידר את זה בצורה כזו.. לא התקבלתי לאיזושהי עבודה-למה זה קרה לי..
"...מהי סגולתו של דוד? אפשר לומר כי דוד היה מוכן להתמסר עד כדי סכנת "נמות זכאים", מתוך אמונתו בקב"ה. אילולא המדרש הייתי אומר כי אמירה זו אינה מבטאת דווקא את מידת הביטחון משום שמידת הביטחון אומרת לכאורה "יהיה טוב, ננצח!", אולם פה אנו מוצאים את מידת האמונה. מה שהקב"ה דורש מאתנו, זה מה שנעשה, אפילו אם זה אומר ש"נמות". (מתוך חוברת לדמותו של הצבא היהודי "חיילותיו של דוד"
מאת הרב אלחנן בן נון רב הישוב וישיבת בית אורות)
ואין ביניהם חילוק רק ברמת הביצוע, ככה שביטחון הוא לא "יהיה טוב" בהכרח (יכול להיות "גם זו לטובה"). ואמונה היא אותו הדבר, רק בשכל ולאו דווקא במעשה.
בביטחון חייב להיות אמונה, אחרת זאת שאננות.
משתמע ממנה הפך הביטחון והאמונה. וגם שיש סתירה ביניהם.
הכוונה של הרב עצמו היא שבמדרגת האמונה אין חילוק בכלל בין טוב לרגע.
זה ההבדל בין רבי עקיבא לרבו נחום איש גמזו.
וכתוספת, כשאדם בוטח בה' הוא מסתמא גם מאמין. כלומר אם הביטחון שלו שלם, הוא מבין שלמרות שמובטח לו ע"י מידת הביטחון שהכל יסתיים לטובה, הוא ודאי גם חייב להיות מאמין מלכתחילה שגם אם זה לא יקרה, וגם אם זה יסתור לגמרי את רעיון הביטחון, עדיין הדבר הוא טוב במהותו.
וגם אם מידת הביטחון מבטיחה לו הצלחה, ברמה הטהורה האמיתית הוא ודאי מוכן לקבל עליו גם את הכישלון, אפילו שזה לא יקרה.
לענ"ד אם זה ביטחון אחר, כנראה שהוא פגום.
זוהי הבנתי בנ"ל ובדברי הרב, מוזמנים לחלק בשמחה
ירצה להעמיק בנ"ל הוא יוכל.
תמיד אפשר לשפר ניסוח, אבל אנחנו לא כאן כדי לתקן אנשים (נראה לי לפחות).
בקיצור, אני לא מנסה להגיד שמישהו טועה.
חשבתי שאולי יהיה טוב להציע ניסוח, סתם כ"ספורט":
ביטחון = הכרה שהטוב ודאי יגיע. אמונה = הבנה שאין חילוק בין טוב ומוטב.
ככה נשמע פחות שיש בהם סתירה.
אפשר ללטש הרבה את הניסוח שלי, אבל אין לי זמן.
תודה רבה על הבאת דברי הרב.
אנסה לזרוק ניסוח חריף:
אתה לא שיקול בכלל כשאתה מאמין.
אולי במילה אחת =
אמונה= ביטול. התבטלות.
המחשבות ודעתי על האתגר שמולי הן לא רלוונטיות
יש כאן משהו גדול ממני ואין כאן בכלל עניין של מה יהיה והאם זה יהיה טוב או רע לגביי.
אני פיון על לוח השחמט של הקב"ה.
(כמובן שאלו הן השערות פרועות שצריך לבדוק אותן עם ת"ח. )
הביטחון והאמונה הם גלגולים של אותו הכח (בערך) רק אחד ב"שכל" ואחד ב"גוף".
העיון שלך במושג אמונה הוא בסדר לגמרי, הבעיה היא שאתה עלול להשאר "רק" עם אמונה.
צריך לזכור שיש גם ביטחון וצריך את שניהם.
אדם שיודע שהוא "שחקן" בלוח של ה', צריך לזכור גם שה' הוא טוב והכל לטובה, ולכן הוא צריך לבטוח שכל מה שה' יעשה באמת, בפועל, יהיה לו טוב גם בלי הביטול הנ"ל.
בכלל, הביטול הנ"ל הוא מדרגה של נביאים.
(שוב, אינני מבין בזה, אני זורק הימור)
אם אמרתי אדם מאמין = כלי שחמט
אז אין בכלל משמעות למה הוא חושב או רוצה, אם הוא כן בוטח או לא.
האם מצפה להצלחה תוך השענות מוחלטת (ז"א ביטחון מלא) או לא.
מה שממלא לו את ה"שכל" ואת ה"גוף" זה רק דבר אחד
רצון ד'.
כל השאר - זה משהו משלך. ומשהו משלך זה אומר שגם אתה בעסק
ו(אני מניח)האמונה אומרת "אתה לא בעסק".
לא רק שאתה לא המנהל אתה גם לא הפועל.
אתה רק קופסת קרטון ריקה שבזכות זה שאתה שומר את השוליים שלה פתוחים כל הזמן
אפשר להזרים אלייך את רצון ד'.
הבטחון אומר:
"אני הפועל הפשוט, רץ בכוח שניתן לי ואני בטוח שאגיע עם הקרטון (אני) והתוכן שבתוכה(רצון ד')
אל קו הסיום. וכל הדרך שאעבור היא לטובתי."
באמונה אין בכלל פועל שאומר משהו. רק האמונה מדברת.
אם אתה נשאר "רק עם אמונה" זה לא אומר שאתה מסלסל את פאותיך ומתנדנד וממלמל תהלים
ופסיבי מול המציאות. זה ההבנה שלי אותך - להשאר רק עם אמונה "בשכל". ממש לא מקבל את החילוק הזה)
אלא
אני מאמין וכפועל יוצא הכרחי מהאמונה מסתער בריצה מול האש במלחמת מצווה (נניח) כי אני יודע שזה מה שד' רוצה עכשיו
וזה מאיין לי כל דבר אחר
(אין לי ת"ח כדי לוודא איתו. לא לקחת את זה ברצינות )
קשה להיות אדם ש"רק מאמין", כי זה לא מציאותי.
אדם שלא בטוח כלל הוא כזה שרק מאמין ולא עושה כלום בכלל, זה לא מצוי.
לגבי הביטול והכלי שחמט וכו', זה עמוק מדי וזה לא המקום להרחיב, בטח לא בצורה בריאה
ובהכרח כל מה שטוב לנו נעים לנו, אבל רק בכח ולא בהכרח בפועל.
ההגדרה של "לא תמיד מה שטוב" וכו', מאוד מדוייקת ויפה, אם כי למעשה אפשר שכל מה שטוב לנו יהיה גם נעים לנו, זה תלוי באמונה והביטחון של האדם.
אפשר להיות שמח תמיד.
הזכרת לי את המשפט הזה
בזכות המשפט האחרון שלך.
אם הגעתי לשם? עדיין לא..
מחלה או אובדן או מלחמה או עוני
להגיע למדרגה שזה נעים לנו
זה לא כזה פשוט. אל תביאנו.
אולי אפשר כן להתעודד מזה שיש כאן תוכנית שאתה לא מבין
אבל להנות מזה - זה מאד מאד קשה.
אגב רק כדי לקבל פרופורציות: המשפט הזה נאמר
ע"י אבא שאיבד את הבן שלו.
הבן שלו הראל עז נרצח ב1999 עם שלמה ליבמן הי"ד ביצהר
הם ראויים לשרשור על "דמויות של מסירות נפש בזמננו"
או שטעית. בודאי הכל היה לשם שמים, מה גם שטעות בוודאי לא הייתה פה.
ממש לא התכוונתי לגרום לאף אחד חלישות הדעת חס ושלום!
ד' מחליט עכשיו. אני לא פונקציה.
בעצם יוצא שהאמונה יותר גבוהה מביטחון
שבו אני נשען על האופטימיות שתצליח דרכי
באמונה כבר אין על מה להשען. אין הבטחה ליעד. להפי אנד.
זה יכול להגמר במוות או בגביע גלידה או בסלון עור - כל זה לא מעניין
השיקול היחידי -אני עושה רצון ד'.
טוב, כולם יקפצו, מה, אמונה זה מחיקת האישיות?!!
שאלה טובה.
אתה צריך להאמין שמושא הביטחון ראוי לביטחונך.
אבל אתה יכול להאמין שהנ"ל ראוי לבטחונך, אם כי הוא לא בהכרח ישמש לך משענת.
אתה מוזמן להגיב בלי עילום שם, כי יש דברים שלא צריך לפתוח כאן בעיון הזה במושגים האלה.
יותר מאשר הורחב כאן כבר בפומבי
לכן כתבתי לנ"ל שעדיף להמשיך את הדיון הזה ב"ארבע עיניים".
צקון לחשידיעה
כך שיקשה לפקפק בה.
אמונה.
אמונה אמיתית, שלמה, במהותה היא הידיעה שמעל השכל.
כלומר ידיעה ברורה.
כשאתה רואה אדם עומד מולך, חוץ משאר התהליכים שקורים לך, אתה גם מאמין שאדם עומד מולך.
ככה גם האמונה בה'. בהתחלה זה כי אומרים לך, אח"כ אתה חוקר, ואז ברור לך. אז אתה מאמין אמיתי! לפני כן היית רק מאמינון
מכיוון שאני עוד לא שם רק אגיד שקראתי את זה
בספרו הראשון של הרב שג"ר הלבן/ירוק אפור
אולי אביא את הציטוט אח"כ
הוא מתאר במילים מאד פשוטות ואמיתיות
את חווית האמונה שלו.
לא איזה משהו עם מילים בשמיים וטטטאם.
פשוט תיאור של מה זה חיים עם אמונה
לא כפלקט על הקיר או בשכל
אלא משהו חי ונושם.
שנזכה.
דברים מעל החושים?
ברור לי ולך שיש נשמה, נכון?
והאמונה אחרי שהיא בשכל וברגש היא צריכה להגיע להכרה
זהו החלק בנפש שלא ניתן לתאר אותו במילים - ומכאן גם מסקנה
שהוא עליון יותר מהשכל שאין לו בו תפיסה כלל.
יש כאן גם קשר לכוח המדמה מול השכל והרגש - ניתן לצפות בשיעורי ד"ר אבולעפיה.
אבל השיעורים לא רלוונטים
מה שכן רלוונטי הוא שראיתי רב גדול :
אתה לא עובד את הקב"ה מפה (מצביע על הרקה ואומר)
אלא מפה - מצביע על הלב.
מי מאמין יותר זה שקרא את כל אמונה ובטחון חלק י"ג ישר והפוך
או הסבתא הזקנה שממלמלת תהלים?
על מה יצא קצפכם שהוא העיז לנדנד את הקונספציה של השכל המפואר שבניתם?
אחרי כל החוכמולגיות זה עניין פשוט בלי חוכמס
ובלי מחשבות.
אמונה.
כשאתה בצרה אתה לא מתפלפל עם הריטב"א ועם החתם סופר
אתה צועק לריבונו של עולם
די!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
מסוף העולם ועד קצהו.
מה מטרת התורה? תפילה. להגיע לקשר עם ריבונו של עולם.
מה מטרת היהדות? ללמוד תורה? לא. זה אמצעי. המטרה היא
שאור ד' יזרח עליך.
זה קורה בגלל שהתורה ("השכל" לעניין הדיון כאן) טיהרה אותך אבל
היא לא היעד. היא שלב אל הא-ל.
אני שואל את עצמי האם ריבונו של עולם נמצא אצלי בשכל יותר מאשר בלב.
לא עלינו.
יש ספר שלם של ר' חסדאי קרסקס אור ד' שמתווכח עם הרמב"ם אאלט על זה שהאמונה היא
לא במוח. היא בלב.
אמן.
וברור למה (מסורת וכו').
בסופו של דבר האמונה היא מעל הגוף, לא בלב ולא במח (הבהרה, השכל הוא לא המוח, למי שלא יודע).
בקצרה צריך ללמוד את הקשר בין אמונה לשכל (זה לימוד אמונה וזה מבוסס על חכמת האמת), כדי להבין קודם כל למה הסבתא לעולם לא תיפול איפה שהמשכילים נפלו ולמה החוקר האמיתי גם לא.
רק מי שבתווך עלול ליפול, ושם היו המשכילים.
צריך להיות מונח במשהו כדי להעביר עליו ביקורת, אחרת זאת סתם גאווה עיוורת.
הפסקתי את ההתראות פה אבל הגעתי לפה במקרה, אז לא נראה שאגיב עוד אחרי זה
זה פער גדול מאוד.
אפשר לא להסתמך על אף אחד וגם להיות אחד שנותן אמון באנשים.
לא רואה בזה סתירה
כי אף בן אדם לא יודע עתיד בוודאות ולא יכול לדעת עתיד בוודאות, חוץ מתוכניות ודמיונות בעלמא,
אלא רק הבורא הנצחי שמשגיח בעולם בצורה נצחית ונתן לנו את תורתו הנצחית
ממילא מה שנשאר לבני אדם זה להיות בהווה הנפלא ביקום הידידותי הנצחי המלא טוב נצחי ותורה
וכשהדעת נמצאת במקום הנפלא - גם שלווה מורגשת והמציאות בהתאם
"נכון ליבו, בטוח בה'" (תהלים)
מישהו יודע מתי ואיפה יערוך הרבי מסטוטשין את הטיש של ט"ו באב?
אבל אתה מכיר את האתר הזה?
https://www.bechatzros.com/%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%A2%D7%95%D7%AA
....מי שאוהב את האב אי אפשר שלא יאהב את הבן!!!
מי שאוהב את הקדוש ברוך הוא אי אפשר שלא יאהב את בניו כל יהודי באשר הוא יהודי.
גלינו מארצנו רק כדי לחזק קודם כל את אהבת העם.
גלינו מארצינו כדי לא לחטוא בע"ז ש"ד וגילוי עריות.
ואז כשלכ חטאנו באלה,במילא לא היינו להוטים לעשות כת הקצוניות השניה ולחטוא בשנאת חינם.
עיין מהלך האידאות בישראל
...לשנאת חינם. כל ההבטים של החסד ביהדות הופיעו רק כשהעם גלה.
לדוגמא רק כאן הבנתי כשזכיתי לעשות ברית לארבעת ילדי שלא שולחים הזמנות לברית מילה.
כל מי שבא ברוך הבא.
שני היו גומלי חסדים.
אלא שהיתה שנאת חינם ביניהם.
שנאת חינם זה לא חוסר בן אדם לחבירו, אלא חוסר אחווה לאומית.
חוסר האחווה הלאומית נבעה כי עבודת ה' הפרטית הרימה ראש בבית שני, וכלאחד חשב שהוא צדיק מחברו והשני טועה.
זה נבע מפוסט טראומה של בית ראשון ורצון לעבוד את ה' בעבודת הפרט ולא הכלל.
ברגע שיש גלות, העם רגוע יותר כי לא מפחד לחזור לטומאת החטאים של בית ראשון, ולכן גם לא שונא חינם.
זה כמו שאם תנסה לעלות במדרון תלול עם הרכב, המנןע ישרף מרוב מאמץ, אז אתה נאלץ לעלות במדרון המתון והארוך.
כך הנסיון לטהר את טומאת חטאי בית ראשון,גרם מרוב מאמץ.לשנאת חינם.
הגלות במילא מדכאת את הגשמיות, ולכן העם יכול להרפות ולא מפחד להגיע לטומאת חטאי בית ראשון, ובמילא לא מאמץ את השרירים שלו ולא נופל לשנאת חינם
הגלות לא חיזקה באופן ידיר את האחווה הלאומית, כי היינו מפוזרים.
אבל מכיוון שכבר לא היינו צריכים להתאמץ לא ליפול לחטאי בית ראשון, אז במילא לא התפתחה קיצוניות דתית חזקה כמו בבית שני שהובילה לשנאת חינם.
כשם שאם לא אתאמץ לרפרף בכנפיים כדי לא ליפול (כי אני לא באוויר) אז לא ייתפסו לי השרירים
מעשים ודעות זה משהו אחר.
את בני לדוגמא אני אוהב אבל לא את כל מעשיהם.
אחד מעשן, אחד נוסע על אופנוע....
ביום כזה מדובר על שנאת חינם כך שאם אין אהבה לכל הפחות אסור לשנוא.
שלכן נגזר "להפיץ זרעם בגוים ולזרותם בארצות".
התיקון הוא קודם כל דבקות בארץ.
גלות בית שני מתקנת שנאת חינם?
עניתי על זה למעלה.
זה משתמע באופן עקיף ממהלך האידאות
שהוא שאל. ואפשר לפתוח עליה שרשור נפרד
… זה עוד דוגמא לתיקון שנאת חינם. מנסיוני בביקורי בארץ בתי חבד בארץ הרבה פחות פתוחים.
ארוחות שישי כל שבוע לכל יהודי זה חסד גדול שרק קיים בגלות במלא הקפו.
בארץ הכל מצטמצם סביב המשפחה גרעינית באופן כללי. כמובן שפה ושם מארחים אחד או שניים אבל זה לא כמו מה שקורה כאן בגלות.
…לארועי ברית מילה. כמו כן עושים ארועי "בריתות" כדי לאסוף צ'קים.
כמו כן עדיין שולחים משולחים לרחבי העולם לאסוף תרומות להכנסת כלה, לישיבות ולכל מיני גמ"חים כאילו אין מספיק עשירים בארץ ישראל.
אני מחפש מקורות לנושא בכותרת. אשמח לכל הפניה, גם אם זה רק לפרק יחיד בתוך ספר.
אם לראשון, יש קטע קלאסי של הרמבם בפירוש המשנה לאבות (פרק א משנה יז). אבל אני נרתע מלתת אותו כהמלצה מעשית - אני חושב שהנפש שלנו צריכה דיבורים של סתם, שיתוף של רגשות, וכו וכו
תודה
תודה לGEMINI
שכר השתיקה וזהירות בדיבור ערך השתיקה: במסכת אבות (פרק א', משנה י"ז), רבן שמעון בן גמליאל מעיד על עצמו: "כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵּין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה".שתיקה שווה זהב: בתלמוד הבבלי (מסכת מגילה, דף י"ח, עמוד א') מובא הפתגם: "אִם מִלָּה בְּסֶלַע, מַשְׁתּוּקָא בִּתְרֵין" (אם מילה שווה שקל, השתיקה שווה שניים).חכמת השתיקה: במסכת אבות (פרק ג', משנה י"ג) נאמר: "סְיָג לַחָכְמָה – שְׁתִיקָה".
שיש תלמיד שלומד מרבו דרך השתיקןת של רבו. לא זוכר איפה
לא מצאתי בהיברובוקס, גם לא בספריא
אפשר לצפות בחינם ב-150 עמודים ראשונים מכל ספר אחרי רישום (ללא רכישת מנוי)
(לי הרישום עבד רק מהמחשב או במצב desktop בטלפון)
יש את המדרש שהאבות ביקשו מה' שבזכותם הוא ירחם על עמ"י ולא הסכים ואז קפצה רחל אימנו ואמרה שבזכות שתיקתה שלא לבייש את לאה
ואכן הזכות עמדה והקב"ה ריחם על עמ"י
סליחה שזה בלי המקור המדוייק, אוכל לחפש בהמשך
לא ציפיתי לראות ספר של הרב משה צוריאל שם. תודה רבה.
א. משה רצה למנוע נתק בין השבטים שבעבר הירדן המזרחי לשבטים שבעבר הירדן המערבי. לכן הוא צירף אליהם חצי משבט מנשה - שהיה אחד השבטים הכי גדולים - כדי שהקשר בין שני חלקי השבט ימנע נתק
ב. בסוף הפרשה בני מכיר ויאיר ונבח משבט מנשה כבשו ערים בעבר הירדן המזרחי. אז משה צירף אותם (ולפי זה הפסוקים שם לא לגמרי לפי הסדר)
ג. פחות אהבתי - קראתי ביום שישי רעיון, שמשה רצה מראש לפצות את בני מנשה על ההפסד הצפוי מבנות צלפחד. אז הוא הוסיף להם נחלה (אבל לפי זה זה לא סיפק אותם)
לפי יהושע פרק א גם חצי שבט המנשה יצאו חלוצים
חזקוני במדבר לב לג פרשת מטות – פילוג שבט מנשה הוא עונש
"ולחצי שבט מנשה" – בני מנשה לא שאלו להם נחלה בארץ סיחון ועוג, רק בני ראובן וגד שאלו. אלא שע"י שאביהם גרם להם לשבטים שקרעו בגדיהם במעשה הגביע נתנה לו נחלתו בשני חלקים בשני עברי הירדן.16
פירוש נוסף-
בראשית רבתי עמוד 269 – זכות היא לשבט מנשה
[בן פרת זה] אפרים, בן פרת זה מנשה שנתרבה… בזכות שלא נשא עין למצריות שעלו לראותו… [עלי] שור נתן משה לחצי שבט המנשה בעבר הירדן כל… ס' עיר כלן מוקפות חומה שנאמר ס' עיר וכו' (דברים ג ד). הוי: "צעדה [עלי] שור" – זכה לערים מוקפות שור … זה שבט מנשה שצעד על הירדן, רגלו אחת עמדה מעבר הירדן ורגלו אחת בארץ כנען. שחצי השבט נטל חלקו בעבר הירדן וחצי השבט בארץ, הוי: צעדה עלי שור זה הירדן. ולמה נקרא שור? שנעשה כחומה לפני משה שלא יכול לעברו.17
כדי שישגיחו על בני גד וראובן וישימו לב שהם נשארים מחוברים לתורה ולעם למרות המרחק. (אף שלפי זה לכאורה היה מתאים לשים עליהם דווקא חצי משבט יששכר, נגיד... אבל אולי גם שבט מנשה נחשב ללמדן ולמחובר לתורה)
הבן שלי העלה שאלה: לאיזה חצי משבט מנשה היו בנות צלופחד שייכות? לכאורה הן לא היו מסכימות לגור בעבר הירדן, אחרי שכל כך התחננו לנחלה בארץ ישראל...
לט אבות מלאכה שאסורות בשבת נעשו לצורך בניית המשכן.
לשם מה נצטרכו בבניית המשכן למלאכות של הכנת הלחם?
זורע, חורש, קוצר, מעמר, דש, זורה, טוחן, מרקד, לש, אופה?
@נקדימון כתב את תשובת הירושלמי, לפיו לומדים גם מעבודת המשכן בפועל.
@עזריאל ברגר כתב את תשובת הבבלי, לפיו אמנם המשנה בשביל נוחות הלימוד והזכירה ציינה 'אופה', אבל בעצם זה מבשל, שבישלו את הצבעים.
(כלומר יש לי עליה תשובה מצויינת 
)
רב האי גאון כתב שזה נלמד מהכנת מנחת התמיד ומנחת כהן גדול שבכל יום ומנחות המילואים. ואילו רשי ותוספות כתבו שהמלאכות האלו היו בהכנת הסממנים לצביעת הבדים והעורות
האגלי טל בפתיחה תולה את המחלוקת בשאלה האם לומדים רק ממלאכת בניית המשכן (ואולי גם המשאות), או גם ממלאכת הקורבנות. הוא מביא כמה הוכחות חזקות מהבבלי לצד הראשון, והוכחה יפה מהירושלמי לצד השני, ומסביר איך כל אחד יכול להתמודד בכל זאת עם ההוכחות שנגדו
מכילתא דר"י לומד מהמילים "כל מלאכה" שבכלל זה גם המעטפת החיצונית [אוכל, לינה וכו'] שנצרכה לבוני המשכן
וְהִנֵּה מַה שֶּׁעָבַר אַיִן, כִּי כְּבָר נִשְׂרַף בֵּית־מִקְדָּשֵׁנוּ. אַךְ כָּעֵת, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְצַפֶּה לָשׁוּב אֵלֵינוּ וְלַחֲזֹר וְלִבְנוֹת בֵּית־ מִקְדָּשֵׁנוּ, רָאוּי לָנוּ שֶׁלֹּא לְעַכֵּב, חַס וְשָׁלוֹם, בִּנְיַן בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ, רַק לְהִשְׁתַּדֵּל בְּבִנְיָנוֹ
בין המצרים זה האירוע הכי דרמטי בתורת רבי נחמן.
הכי שיש ביהדות.
בין המצרים זה נקודה מאוד מחוברת ועמוקה בתורותיו
כְּקֶדֶםאחרונה
/\/jumbomail.me\/j\/OTmH3GeLKEWNSTH");" rel="nofollow nofollow" target="_blank">https://jumbomail.me/j/