בס"ד
בטחון שמה? שהכל לטובה?
ואם טוב בשבילנו שנהיה נגיד הומלסים (סליחה על הקיצוניות)
לא קצת קשה לבטוח על זה?
ואם טוב בשבילנו למות על קידוש ה', כמו שהיה בשואה, זה קצת מפחיד
כאילו הכוונה שלפעמים בוטחים ורוצים לראות את הטוב בעיננו
ואם לא יכול להיות שהבטחון קצת מתערר
ונראה שקל יותר לסמוך על בני אדם ח"ו
איך אפשר לסמוך ובאמת להיות רגועים?
לא מצליחה ממש להסביר, אבל אם משהו הבין אשמח שיכתוב 
יש שם את כל התשובות
גם להאמין שכל מה שהשי"ת עושה הוא לטובה...
ייתכן שבעין האנושית המצומצמת שלנו לא הכל נראה כטוב.ויש רע..
אך גם אם לא הכל "טוב" הכל אבל הכל לטובה!
ואם אני לא טועה...הרב קוק אומר שהכל בבחינת טוב אך תמיד אפשר לשאוף לטוב יותר.
אך הטוב קיים.
אנו חפצים להגדילו.
ו.."הטוב כי לא כלו רחמיך והמרחם כי לא תמו חסדיך כי מעולם קיווינו לך"
כל העולם...ובכל העולם מקווים ובוטחים בהשי"ת.
והטוב לא תם...
אז לדעתך בטחון לא מביא רוגע
לנו באמת. לפעמים זה כדי שיהיה לנו נסיון ונעמוד בו, לפעמים כדי שנתפלל, וכן הלאה.
אם אתה יודע שאתה בידיים טובות, זה מרגיע.
שלכל סיטואציה שנקלעת אליה-יש סיבה, ויש התערבות של הקב"ה, שלא סתם הוא סידר את הדברים ככה. לא להיכנס למקומות הכי קטנים של מה אם, אלא פשוט-נאבד לי עכשיו שטר של עשרים שקל ברחוב-מה אני עושה עם זה, למה הקב"ה סידר את זה בצורה כזו.. לא התקבלתי לאיזושהי עבודה-למה זה קרה לי..
"...מהי סגולתו של דוד? אפשר לומר כי דוד היה מוכן להתמסר עד כדי סכנת "נמות זכאים", מתוך אמונתו בקב"ה. אילולא המדרש הייתי אומר כי אמירה זו אינה מבטאת דווקא את מידת הביטחון משום שמידת הביטחון אומרת לכאורה "יהיה טוב, ננצח!", אולם פה אנו מוצאים את מידת האמונה. מה שהקב"ה דורש מאתנו, זה מה שנעשה, אפילו אם זה אומר ש"נמות". (מתוך חוברת לדמותו של הצבא היהודי "חיילותיו של דוד"
מאת הרב אלחנן בן נון רב הישוב וישיבת בית אורות)
ואין ביניהם חילוק רק ברמת הביצוע, ככה שביטחון הוא לא "יהיה טוב" בהכרח (יכול להיות "גם זו לטובה"). ואמונה היא אותו הדבר, רק בשכל ולאו דווקא במעשה.
בביטחון חייב להיות אמונה, אחרת זאת שאננות.
משתמע ממנה הפך הביטחון והאמונה. וגם שיש סתירה ביניהם.
הכוונה של הרב עצמו היא שבמדרגת האמונה אין חילוק בכלל בין טוב לרגע.
זה ההבדל בין רבי עקיבא לרבו נחום איש גמזו.
וכתוספת, כשאדם בוטח בה' הוא מסתמא גם מאמין. כלומר אם הביטחון שלו שלם, הוא מבין שלמרות שמובטח לו ע"י מידת הביטחון שהכל יסתיים לטובה, הוא ודאי גם חייב להיות מאמין מלכתחילה שגם אם זה לא יקרה, וגם אם זה יסתור לגמרי את רעיון הביטחון, עדיין הדבר הוא טוב במהותו.
וגם אם מידת הביטחון מבטיחה לו הצלחה, ברמה הטהורה האמיתית הוא ודאי מוכן לקבל עליו גם את הכישלון, אפילו שזה לא יקרה.
לענ"ד אם זה ביטחון אחר, כנראה שהוא פגום.
זוהי הבנתי בנ"ל ובדברי הרב, מוזמנים לחלק בשמחה
ירצה להעמיק בנ"ל הוא יוכל.
תמיד אפשר לשפר ניסוח, אבל אנחנו לא כאן כדי לתקן אנשים (נראה לי לפחות).
בקיצור, אני לא מנסה להגיד שמישהו טועה.
חשבתי שאולי יהיה טוב להציע ניסוח, סתם כ"ספורט":
ביטחון = הכרה שהטוב ודאי יגיע. אמונה = הבנה שאין חילוק בין טוב ומוטב.
ככה נשמע פחות שיש בהם סתירה.
אפשר ללטש הרבה את הניסוח שלי, אבל אין לי זמן.
תודה רבה על הבאת דברי הרב.
אנסה לזרוק ניסוח חריף:
אתה לא שיקול בכלל כשאתה מאמין.
אולי במילה אחת =
אמונה= ביטול. התבטלות.
המחשבות ודעתי על האתגר שמולי הן לא רלוונטיות
יש כאן משהו גדול ממני ואין כאן בכלל עניין של מה יהיה והאם זה יהיה טוב או רע לגביי.
אני פיון על לוח השחמט של הקב"ה.
(כמובן שאלו הן השערות פרועות שצריך לבדוק אותן עם ת"ח. )
הביטחון והאמונה הם גלגולים של אותו הכח (בערך) רק אחד ב"שכל" ואחד ב"גוף".
העיון שלך במושג אמונה הוא בסדר לגמרי, הבעיה היא שאתה עלול להשאר "רק" עם אמונה.
צריך לזכור שיש גם ביטחון וצריך את שניהם.
אדם שיודע שהוא "שחקן" בלוח של ה', צריך לזכור גם שה' הוא טוב והכל לטובה, ולכן הוא צריך לבטוח שכל מה שה' יעשה באמת, בפועל, יהיה לו טוב גם בלי הביטול הנ"ל.
בכלל, הביטול הנ"ל הוא מדרגה של נביאים.
(שוב, אינני מבין בזה, אני זורק הימור)
אם אמרתי אדם מאמין = כלי שחמט
אז אין בכלל משמעות למה הוא חושב או רוצה, אם הוא כן בוטח או לא.
האם מצפה להצלחה תוך השענות מוחלטת (ז"א ביטחון מלא) או לא.
מה שממלא לו את ה"שכל" ואת ה"גוף" זה רק דבר אחד
רצון ד'.
כל השאר - זה משהו משלך. ומשהו משלך זה אומר שגם אתה בעסק
ו(אני מניח)האמונה אומרת "אתה לא בעסק".
לא רק שאתה לא המנהל אתה גם לא הפועל.
אתה רק קופסת קרטון ריקה שבזכות זה שאתה שומר את השוליים שלה פתוחים כל הזמן
אפשר להזרים אלייך את רצון ד'.
הבטחון אומר:
"אני הפועל הפשוט, רץ בכוח שניתן לי ואני בטוח שאגיע עם הקרטון (אני) והתוכן שבתוכה(רצון ד')
אל קו הסיום. וכל הדרך שאעבור היא לטובתי."
באמונה אין בכלל פועל שאומר משהו. רק האמונה מדברת.
אם אתה נשאר "רק עם אמונה" זה לא אומר שאתה מסלסל את פאותיך ומתנדנד וממלמל תהלים
ופסיבי מול המציאות. זה ההבנה שלי אותך - להשאר רק עם אמונה "בשכל". ממש לא מקבל את החילוק הזה)
אלא
אני מאמין וכפועל יוצא הכרחי מהאמונה מסתער בריצה מול האש במלחמת מצווה (נניח) כי אני יודע שזה מה שד' רוצה עכשיו
וזה מאיין לי כל דבר אחר
(אין לי ת"ח כדי לוודא איתו. לא לקחת את זה ברצינות )
קשה להיות אדם ש"רק מאמין", כי זה לא מציאותי.
אדם שלא בטוח כלל הוא כזה שרק מאמין ולא עושה כלום בכלל, זה לא מצוי.
לגבי הביטול והכלי שחמט וכו', זה עמוק מדי וזה לא המקום להרחיב, בטח לא בצורה בריאה
ובהכרח כל מה שטוב לנו נעים לנו, אבל רק בכח ולא בהכרח בפועל.
ההגדרה של "לא תמיד מה שטוב" וכו', מאוד מדוייקת ויפה, אם כי למעשה אפשר שכל מה שטוב לנו יהיה גם נעים לנו, זה תלוי באמונה והביטחון של האדם.
אפשר להיות שמח תמיד.
הזכרת לי את המשפט הזה
בזכות המשפט האחרון שלך.
אם הגעתי לשם? עדיין לא..
מחלה או אובדן או מלחמה או עוני
להגיע למדרגה שזה נעים לנו
זה לא כזה פשוט. אל תביאנו.
אולי אפשר כן להתעודד מזה שיש כאן תוכנית שאתה לא מבין
אבל להנות מזה - זה מאד מאד קשה.
אגב רק כדי לקבל פרופורציות: המשפט הזה נאמר
ע"י אבא שאיבד את הבן שלו.
הבן שלו הראל עז נרצח ב1999 עם שלמה ליבמן הי"ד ביצהר
הם ראויים לשרשור על "דמויות של מסירות נפש בזמננו"
או שטעית. בודאי הכל היה לשם שמים, מה גם שטעות בוודאי לא הייתה פה.
ממש לא התכוונתי לגרום לאף אחד חלישות הדעת חס ושלום!
ד' מחליט עכשיו. אני לא פונקציה.
בעצם יוצא שהאמונה יותר גבוהה מביטחון
שבו אני נשען על האופטימיות שתצליח דרכי
באמונה כבר אין על מה להשען. אין הבטחה ליעד. להפי אנד.
זה יכול להגמר במוות או בגביע גלידה או בסלון עור - כל זה לא מעניין
השיקול היחידי -אני עושה רצון ד'.
טוב, כולם יקפצו, מה, אמונה זה מחיקת האישיות?!!
שאלה טובה.
אתה צריך להאמין שמושא הביטחון ראוי לביטחונך.
אבל אתה יכול להאמין שהנ"ל ראוי לבטחונך, אם כי הוא לא בהכרח ישמש לך משענת.
אתה מוזמן להגיב בלי עילום שם, כי יש דברים שלא צריך לפתוח כאן בעיון הזה במושגים האלה.
יותר מאשר הורחב כאן כבר בפומבי
לכן כתבתי לנ"ל שעדיף להמשיך את הדיון הזה ב"ארבע עיניים".
צקון לחשידיעה
כך שיקשה לפקפק בה.
אמונה.
אמונה אמיתית, שלמה, במהותה היא הידיעה שמעל השכל.
כלומר ידיעה ברורה.
כשאתה רואה אדם עומד מולך, חוץ משאר התהליכים שקורים לך, אתה גם מאמין שאדם עומד מולך.
ככה גם האמונה בה'. בהתחלה זה כי אומרים לך, אח"כ אתה חוקר, ואז ברור לך. אז אתה מאמין אמיתי! לפני כן היית רק מאמינון
מכיוון שאני עוד לא שם רק אגיד שקראתי את זה
בספרו הראשון של הרב שג"ר הלבן/ירוק אפור
אולי אביא את הציטוט אח"כ
הוא מתאר במילים מאד פשוטות ואמיתיות
את חווית האמונה שלו.
לא איזה משהו עם מילים בשמיים וטטטאם.
פשוט תיאור של מה זה חיים עם אמונה
לא כפלקט על הקיר או בשכל
אלא משהו חי ונושם.
שנזכה.
דברים מעל החושים?
ברור לי ולך שיש נשמה, נכון?
והאמונה אחרי שהיא בשכל וברגש היא צריכה להגיע להכרה
זהו החלק בנפש שלא ניתן לתאר אותו במילים - ומכאן גם מסקנה
שהוא עליון יותר מהשכל שאין לו בו תפיסה כלל.
יש כאן גם קשר לכוח המדמה מול השכל והרגש - ניתן לצפות בשיעורי ד"ר אבולעפיה.
אבל השיעורים לא רלוונטים
מה שכן רלוונטי הוא שראיתי רב גדול :
אתה לא עובד את הקב"ה מפה (מצביע על הרקה ואומר)
אלא מפה - מצביע על הלב.
מי מאמין יותר זה שקרא את כל אמונה ובטחון חלק י"ג ישר והפוך
או הסבתא הזקנה שממלמלת תהלים?
על מה יצא קצפכם שהוא העיז לנדנד את הקונספציה של השכל המפואר שבניתם?
אחרי כל החוכמולגיות זה עניין פשוט בלי חוכמס
ובלי מחשבות.
אמונה.
כשאתה בצרה אתה לא מתפלפל עם הריטב"א ועם החתם סופר
אתה צועק לריבונו של עולם
די!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
מסוף העולם ועד קצהו.
מה מטרת התורה? תפילה. להגיע לקשר עם ריבונו של עולם.
מה מטרת היהדות? ללמוד תורה? לא. זה אמצעי. המטרה היא
שאור ד' יזרח עליך.
זה קורה בגלל שהתורה ("השכל" לעניין הדיון כאן) טיהרה אותך אבל
היא לא היעד. היא שלב אל הא-ל.
אני שואל את עצמי האם ריבונו של עולם נמצא אצלי בשכל יותר מאשר בלב.
לא עלינו.
יש ספר שלם של ר' חסדאי קרסקס אור ד' שמתווכח עם הרמב"ם אאלט על זה שהאמונה היא
לא במוח. היא בלב.
אמן.
וברור למה (מסורת וכו').
בסופו של דבר האמונה היא מעל הגוף, לא בלב ולא במח (הבהרה, השכל הוא לא המוח, למי שלא יודע).
בקצרה צריך ללמוד את הקשר בין אמונה לשכל (זה לימוד אמונה וזה מבוסס על חכמת האמת), כדי להבין קודם כל למה הסבתא לעולם לא תיפול איפה שהמשכילים נפלו ולמה החוקר האמיתי גם לא.
רק מי שבתווך עלול ליפול, ושם היו המשכילים.
צריך להיות מונח במשהו כדי להעביר עליו ביקורת, אחרת זאת סתם גאווה עיוורת.
הפסקתי את ההתראות פה אבל הגעתי לפה במקרה, אז לא נראה שאגיב עוד אחרי זה
זה פער גדול מאוד.
אפשר לא להסתמך על אף אחד וגם להיות אחד שנותן אמון באנשים.
לא רואה בזה סתירה
כי אף בן אדם לא יודע עתיד בוודאות ולא יכול לדעת עתיד בוודאות, חוץ מתוכניות ודמיונות בעלמא,
אלא רק הבורא הנצחי שמשגיח בעולם בצורה נצחית ונתן לנו את תורתו הנצחית
ממילא מה שנשאר לבני אדם זה להיות בהווה הנפלא ביקום הידידותי הנצחי המלא טוב נצחי ותורה
וכשהדעת נמצאת במקום הנפלא - גם שלווה מורגשת והמציאות בהתאם
"נכון ליבו, בטוח בה'" (תהלים)
...במעשה העגל השם סלח כאשר העניין הוא עבודה זרה ממש במזיד
ואילו בעניין המרגלים שזה לשון הרע לכאורה ועוד שהם עשו תשובה השם לא סלח?
לדעתי השם תכנן מראש שדור יציאת מצרים לא יכנס לארץ ישראל.
כמו שנאמר "אל נורא עלילה".
נניח אתם יודעים על אדם כלשהו, שהוא מתכוון לעשות מעשה חמור מאוד.
למשל לשדוד בנק.
אתם מאיימים עליו שאם הוא לא ייתן לכם חלק מהשלל, אתם תדווחו עליו למשטרה.
הוא לא מוכן לשלם, ואתם מדווחים למשטרה כמו שאיימתם.
אני חושב שאין חולק על כך שהאיום הוא מעשה חמור מאוד, ויש לעשות עליו תשובה. כלפי האדם וכלי המקום.
אך מה לגבי מימוש האיום, כלומר זה שבסוף סיפרתם למשטרה? האם צריך לעשות על זה תשובה? האם זה מעשה רע?
מצד אחד, עשיתם את זה מתוך טעמים אגואיסטיים, מתוך חמדנות ונקמנות וכו'. הנפש שלכם הושחתה, אין לי ספק.
מצד שני, סוף סוף המשטרה עצרה בזכותכם אדם מסוכן ומנעה ממנו להוציא לפועל את זממו, ואולי בזכותכם חייהם של אנשים ניצלו (של השודד עצמו ושל עובדי הבנק).
מה דעתכם? צריך לעשות תשובה על ההלשנה? אם כן, איך?
צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת
כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)
והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות.
אשמח לעצה, לא מצליח ללמוד תורה.
אני קם כל בוקר בחמש כדי להגיע לעבודה מוקדם, לעשות את ה 9 שעותןלחזור מספיק מוקדם למשפחה ולהיות עם הילדים.
אני מגיע בערך ב 17:00 ואז קצת עם הילדים, סידורים וכבר מגיע זמן השכבות שלוקח שעה ואני מוצא את עצמי פנוי רק ב 21:30 במקרה הטוב (אם אין קניות באותו יום) וזה לפני שישבתי לדבר עם אשתי. רוצה ללמוד אבל כבר אין כוח. ניסיתי בעבר ללכת לשיעור דף יומי ב 22:00 אבל המוח כבר לא מתפקד בשעות האלה ולא מצאתי שזה ממלא אותי. מנצל את הנסיעות ל/מהעבודה לשתיים מקרא ושיעורים באוזניות אבל מרגיש שזה ממש לא זה. אשמח לעצות, תודה
קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך,
בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה
אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.
אין לי כמעט זמן ללמוד תורה, לומד קצת הלכה, מחפש להעמיק ושמעתי על הספרים בים דרכך וסדרת אש החסידות, יצא למישהו ללמוד אותם? יש המלצות? למי מתאים? האם שווה לכל נפש או כתוב בשפה גבוהה מידי?
תודה🙏
ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ
קשה לקריאה?
או תובעני מבחינת עבודת השם?
מסתבר שזה לא ציטוט מדויק מחז"ל...
גוגל וג'מיני לא עזרו לי מספיק, אז אני פונה לעזרת החוכמה האנושית...
אז מה המקור לכך? (מן הסתם זהו שיבוש כלשהו של משפט אחר בחז"ל...)
יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.
בהשראת המכילתא
"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"
"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"
א. שייכתבו כמותם ולא מספיק נכתבו?
ב. שלמיטב ידיעתכם טרם נכתב כזה?
(תכלס לא חייב להצמד ל2 הקטגוריות.. תכתבו חופשי)
(אולי גם הודות לשרשור נחשף לספרות שלא ידענו שיש..)
אפשר תשובות כלליות אפשר תשובות מיוחדות..
אני אתחיל.
א. קלאסי- ספר שינסה לפרט ולבאר יותר את הלכות בין אדם לחברו וכן ספר שינסה לפרט להסביר ולבאר את נושא אהבת ה' ויראת ה' כפי שמעורר על זה הרמחל (שוב, לא פירוש למסלש אלא חיבור עיוני ומעשי על שני ענפים גדולים אלו.).
ב. הייתי רוצה ספר על הלכות שבת שלא יכתב על סדר השוע, אלא פשוט יחשוב על איך נראה יום חול שגרתי אצל רוב האנשים וביחס לכל פעולה ופרטיה ירשום מה דינה בשבת..
על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.
אבל מי יקרא את זה?
בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?
אשמח לחידוד..
זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.
או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.
ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד
(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)
אכתוב ב"נ בהמשך
שומרת את השרשור
כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).
לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).
ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)
מרגולממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.
ובנפרד בשביל הפרקטיות…
אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)
הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)
וגם אם אני לא טועה
מנחה, ראש חודש, חגים...
בנושא של 'התלהבות', איך לקיים דברים ביותר אש פנימית.. דבקות וכו'..
ה' ישמח אתכם, תודה
ידעו..
זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי
האדמור מפיאסצנה היד..
הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.
בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה
אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..
אבל שוב זה קצת שונה..
שווה לעיין שם בכל מקרה😃
על שמחה ועצבות יש מלא!
אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..
תודה
ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.
אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.
בהצלחה!
/\/jumbomail.me\/j\/OTmH3GeLKEWNSTH");" rel="nofollow nofollow" target="_blank">https://jumbomail.me/j/