@צקון לחש מזהיר אותך זה זה ארווווךךך
לפני שאני יתחיל לכתוב את הדברים עצמם אני חייב להקדים...
כמו בהרבה דברים בחיים שבהם יש הבדל בין הראליות לאידאליות, בין הרצוי והנכסף למציאות המאכזבת, הדיון בפסיקת ההלכה הוא דיון במציאות הדתית הראלית המאכזבת והבוגדנית, לא באידיאל הדתי, שבו קיים הסנהדרין והמשפט בירושלים.
לכן במידה רבה מאוד..
יותר משאיכפת לי שיצא אור מהמנורה שבהיכל, איכפת לי שתצא אורה של הלכה מלישכת הגזית {או ממקום אחר}.
יותר משאיכפת לי לשמוע את קולו של כהן גדול ביוה"כ, איכפת לי לשמוע את קולן של הסנהדרין בברור ההלכה.
יותר משאיכפת לי שתתלבן לשון הזהורית, איכפת לי שיתלבנו סוגיות ומחלוקות להלכה אחת.
יותר משאיכפת לי שעם ישראל יקריב בהמות על המזבח הבנוי שבאולם, איכפת לי שתצא הלכה אחת לכל ישראל.
החיסרון בסנהדרין הוא לא רק בתחום ההלכתי, שאין הלכה אחת, ושהרבה דברים יכלו להתבטל או לחילופין ולהתחדש, ואין כוח בידינו לבטל או לחדש. אלא גם בתחום הפוליטי, כשלדת/יהדות יש סנהדרין, היא עצמאית, היא לא חלק ממנגנון ממשלתי, והיא יכולה להיות אופוזיציה דתית בשביל כל יהודי נגד מנגנון שמנוגד ליהדות. {זה כבר דיון אחר. בכל מקרה סנהדרין תלוי בנו, בליכוד של העם, ושל חכמי העם, ולא במישהו אחר}.
האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם.. רוב מה שנאמר פה זה שיעורים של הרב שמואל טל שליט"א שנערכו לספר טל חיים כללי הוראה. אני רק עיבדתי את זה קצת.. אבל אני רק צינור.
עירובין ו עמ ב
תניא 'לעולם הלכה כבית הלל והרוצה לעשות כדברי בית שמאי - עושה, כדברי בית הלל – עושה; מקולי בית שמאי ומקולי בית הלל - רשע; מחומרי בית שמאי ומחומרי בית הלל - עליו הכתוב אומר (קהלת ב יד) [החכם עיניו בראשו ו]הכסיל בחשך הולך [וידעתי גם אני שמקרה אחד יקרה את כלם]’, אלא אי כבית שמאי - כקוליהון וכחומריהון, אי כבית הלל - כקוליהון וכחומריהון.
מסקנת הגמר בעירובין ז עמ א, {רב שזבי}
שאם יש לי שני מיקרים בדאורייתא, ושני פוסקי הלכה ש במקרה אחד זה אוסר והשני מתיר, ובמקרה אחר זה מתיר והשני אוסר, להחמיר בשני המקרים מדין ספק דאורייתא לחומרא. אלא אם כן הפסיקה לחומרא במקרה אחד סותרת את המקרה השני. כגון שדרה וגולגולת - וטרפה, במקרה של טומאה אוהל של שדרה וגולגולת בית הלל מקילין ובית שמאי מחמירין, אבל בטרפה בית שמאי מקלין ובית הלל מחמירין. במקרים של פסיקה סותרת - לפי מסקנת הגמר על האדם לפסוק כמו דעה מסויימת אחת אפילו שזה יוצא לקולא בדאורייתא. ורק על מקרים סותרים נאמר בברייתא אי כבית שמאי כקולהון וחומרהון וכו', אבל במקרים רגילים ספק דאוריתא לחומרא.
הגמר מכנה את מי שפוסק לחומרא במקרים סותרים כסיל..
למה? למה לא להחמיר?
על פי הריטבא{שם} אדם צריך ללמוד את הסוגיא ולהחמיר בהכרעתו ופה מדובר על אדם שפוסק לחומרא מאי ידיעה.
על פי המאירי{ר"ה יד} הוא כסיל כי בפסיקה כזאת של מיקרים מנוגדים הוא סותר את עצמו.
על פי הרשבא{שו"ת רנג} או מדין לא תסור לרב מובהק, או משום שבמקרים סותרים לא חוששים לספק דאורייתא לחומרא.
הרמב"ם הריף והרא"ש לא פסקו את הגמרא בעירובין אלא את הגמרא בעבודה זרה
הגמר בע"ז {ז}
תנו רבנן הנשאל לחכם וטימא - לא ישאל לחכם ויטהר; לחכם ואסר - לא ישאל לחכם ויתיר; היו שנים: אחד מטמא ואחד מטהר, אחד אוסר ואחד מתיר: אם היה אחד מהם גדול מחבירו בחכמה ובמנין - הלך אחריו, ואם לאו - הלך אחר המחמיר.
רבי יהושע בן קרחה אומר: בשל תורה הלך אחר המחמיר, בשל סופרים הלך אחר המיקל.
אמר רב יוסף: הלכתא כרבי יהושע בן קרחה.
הרשב"א בתשובה רנג מוכיח שיש מושג של פסיקה על פי רב של אותו מקום.. {מרא דאתרא}
כדוגמאות לכך הוא מביא את מחלוקת ארץ ישראל ובבל {פסחים נא עא} בחלב שבמקום היתר {תרבא דאיתרא} שבני ארץ ישראל אוכלין ובני בבל מיתירין?
ובמקומו של רבי אליעזר כורתין עצים לפחמים על מנת לעשות איזמל למילה. {שבת קל}
או כמו מקומו של רבי יוסי הגלילי שהיו אוכלין חלב עם עוף {חולין קטז עא}
הרשב"א הבין שהיות ואלו הרבנים של אותו מקום, והם הולכים אחר דבריו, נחשבים כרבם המובהק לכל פסיקה.
הרשב"א מחלק בין רב מובהק שהוא בחיים והוא רבם ממש, לבין הליכה אחר ספרי הרב אלפאסי והרמב"ם שאף על פי שהמקום נוהג כשיטתם, אדם המעיין בהלכה והגיע להכרעה לאסור את מה שהן מתירין, עליו לנהוג איסור. ואין תוקף להליכת הרבים כשיטתם. בשונה מרבו המובהק בחייו שאסור לו לנהוג איסור.
הרשב"א {שות קצ} במקום שהיו נוהגים לפסוק כהרי"ף, במקרה שלדעתו פסיקת רב אילפס טעות הוא הורה להנהיג איסור. "ומכל מקום טוב להזהירם שלא יהיו נוהגים כן מכאן ולהבא". ואין שום פסיקת פוסק על ידי קבלת ספריו מחייבת. ומרא דאתרא לא מחייב את המרא דאתרא הבא וכך גם נראה מהגמרא בעירובין{מא} רבן גמליאל ורבי יהושוע, ובחולין {ו} רבי ובית שאן.וכך גם הבין הרא"ש {כלל כב סימן טו} ולדעתו גם אם אני סומך על מרא דאתרא אם הוא טעה אני חייב קורבן.
הרמב"ם פסק בגמרא בעבודה זרה את דברי רבי יהושוע בן קרחה בלבד. ולא את דברי תנא קמא. {ממרים א-ט} "משבטל בית דין הגדול, רבתה מחלוקת בישראל: זה מטמא ונותן טעם לדבריו, וזה מטהר ונותן טעם לדבריו; זה אוסר, וזה מתיר. שני חכמים או שני בתי דינין שנחלקו שלא בזמן הסנהדרין, אם עד שלא הגיע הדבר להן--בין בזמן אחד, בין בזה אחר זה--אחד מטמא ואחד מטהר, אחד אוסר ואחד מתיר: אם אין אתה יודע להיכן הדין נוטה--בשל תורה, הלוך אחר המחמיר; ובשל דברי סופרים, הלוך אחר המקל."
יוצא שלדיברי הרמב"ם אין מושג של לפסוק על פי פוסק כלשהוא. ובמידה ואני יודע על שני דיעות בדאורייתא ואיני יודע להיכן הדין נוטה בשל תורה הלוך אחר המחמיר.
אם זה כך מה יאמר הרמב"ם על המקרים ההם שבהם פסקו כמרא דאתרא? והרי לשיטתו עליהם לברר את הדין ואם ספק הדבר, אז בשל תורה וכ'ו???
תשובה.. בכל המיקרים הללו זה היה הפסיקה של אותו רב באותו מקום, ולכן, מיצד דין לא תתגודדו הם מחוייבים לפסק. וספק דאורייתא מדרבנן לחומרא, כאן בגלל דין לא תתגודדו שנוצר מפסיקת מרא דאתרא של אותו מקום, רבנן לא גזרו לחומרא. הם לא סומכים עליו מצד שהוא רבם אלא מצד לא תתגודדו.. ולכן לרמב"ם אין מושג של קבלת ספר פסקים או רב.
למה הרמב"ם כתב את המשנה תורה?
הרמב"ם בנה על זה "שלא יקרא ספר אחר בינהם" ולא ידע על מחלוקת, היות וספק דאורייתא רק מדרבנן לחומרא, לא חייבים לחקור ולחפש אחר מחלוקת, ואם אני לא יודע שיש כזאת, אני לא מחוייב אליה.
ולכן אותם מקומות שפסקו כהרמב"ם נגד שיטות אחרות לשיטת הרמב"ם זה לא תקף .
אולם הרשב"א חידש שאפשר לנהוג על פי ספר פסיקה של רב מסויים .. אבל..
1.אם ישנה טעות בספר הפסיקה הוא לא נקי מעוון..
2.מעמדו של ספר הפסיקה נהפך לאי רלוונטי באדם שעיין בעצמו וראה צורך לאסור..
3.אין תוקף לספר פסיקה להקל במקום שנראה לאסור, גם אם במקום כל שהוא נוהגים להקל.
4. הרשב"א בעצמו כתב {שם} על מקום שנהגו כהלכות רב אילפס, על הלכה בענייני גיטין "ומכל מקום טוב להזהירם שלא יהיו נוהגים כן מכאן ולהבא" אף על פי שהוא ספר פסיקה אין לו משקל לחייב כמו רב בחיים. ואין מישקל למושג מרא דאתרא בספר פסיקה, וכל חכם יכול לחלוק ולנהוג אחרת.
כל אותם אחרונים שסברו שהרמב"ם מרא דאתרא של ארצות מסויימות זה לא אליבא דהרמב"ם. על פי הרמב"ם אין לזה משמעות. אליבא דהרשב"א יש לזה משמעות רק במקרים שלא חל 4 האופנים האחרונים.
חשבתי שאנחנו פה בדיון תורני
