בית החיים
בכל פעם שאני יוצאת,
מכה בי ההכרה
כאן קבורים המתים,
שעברו לעולם אחר.
אנחנו- חיים לגמרי!
ואפשר גם לבנות אני אתחיל בהערה טכנית - כדאי להוריד את הסמיילים. הם פוגמים בקריאה וברצינות של הטקסט.
הטקסט צריך הגהה, אבל הוא חמים ונעים. מבהיר את התחושות ואת המקום שלך מעולה.
מוזמנת תמיד, אנחנו לא טורפים
זכרון ושמחה שזורים להם יחד
כאלו הם בעצם אחד
זכרון חיילם שנלחמו על המולדת
ביחד עם מדינה יהודית מאוחדת
עצבות על מי שאיננו
ושמחה בהקמת מדינתנו
יום שזוכרים בו גבורה
מול יום שמלא אורה
אבל בעצם שניהם אות דבר
שניהם מדברים על העבר
שניהם מסמלים את גאולת העם
שזה לא מה שהיה פעם
שניהם הם דברים שצריך לזכור
מי אנחנו ומה המקור
בשניהם צריך להודות לאל
שנתן לנו את מדינת ישראל
איך אני אוהבת שירי יום הזיכרון - עצמאות
שהם יכולים להיות עצובים מתוקים כואבים
איזה יופי של מילים כתבת
ואיזה כיף שיש פה כל נדרי ופירפור בלב.
נשמח לראות את זה בפסיפס
מתחת ללשונית פנאי את נכנסת לפסיפס. שם בשמאל יחסית למעלה יש 'יצירה חדשה'
מוזמנת לחסות בצל קורתינו
אפשר לחרוט על אבן,
אתם מבינים?
לחרוט הלוך ושוב הלוך ושוב
כשהיינו קטנים, חרטנו על האקליפטוס בבית הספר
איך חורטים על הגוף,
תגידו.
הגוף מתפרק לו לאיטו
וכל יום מת הגוף
תאים מתים בכל מקום
בכל הרף-רוח
מתפזר אדם
כמו סבא פופו באביב
בכל הרף רוח אנו שותקים
ואיך נדע לחרוט על אבן
איך נדע
המילים נושרות ממני
מספרות לי סיפורו של מקום
עפות ממני.
(לא
תדעי
לאהוב)
תנסי:
להדביק את עצמך בדבק פלסטי שקוף
שלא תעופי ברוח
נערת טבעיום הזכרון בירושלים.
ירושלים אינה מגלה רזיה לכל אחד.
היא מסבירה פנים, חובקת בכנפיה בשמחה את כל אותם הבאים בשעריה,
אך כאותה מטרוניתא מכובדת, מעטים ונדירים הם רגעי החסד,
מעטים הם הזוכים להביט באמת ביופייה.
את מצפוניה היא מסתרת.
מכשפת.
ורק ברגעי דמדומים,
שבין ערות לחלום,
בין לילה ליום,
רסיסי אורה נוגהים באשר טהורה נפשו.
ויש שהם נוגעים בו בבלי דעת,
באותו האור שמקודש נחצב
ומיתר נסתר בליבם אז נרעד.
וישנן נשמות שאור ירושלים בנפשם לעד מאיר וזורח
וגופם באש התמיד על מזבחה נעקד.
מביטה בחלון עכשיו ומחשבותיי נישאות הלאה מאליהן
זכרונות וקטעים מרצדים במוחי,
מתחננים לתשומת לב.
סיפורים שונים קופצים ומציגים את עצמם:
גלות וגאולה, פיגועים ותקווה,
והדבקות שמשאירה חותם בכולם.
הכותל, זה המקום שאליו מתרכזות הדמעות, הצרות-
הסיפורים שגוועו על שפתותינו,
השמחה שבלב, הרגש העצום, ההודיה
מפיחים בנו את הרצון לשוב ולפקוד את מקום קודשנו.
וזר לא יבין זאת, את הכמיהה הזו לקשר חזק
שמפעמת בי בכל פעם שמשהו משמעותי מתרחש.
כי הכותל הזה, שריד בית מקדשנו,
הוא המשאיר את חותמו בכולנו.
יש איש שחור מתחת לרצפה
שאומר פרקי תהלים שאף אחד לא מכיר
ובוכה בלילה ומפריע לישון
מקצה העולם ועד קצהו
(יש לו מתחת לסנטר מורסה כבדה הוא צובר שם את הגלות ומקנח)
הדמעות שלו מרטיבות לי את הכרית
אני חושב שהוא מטייל לי על הקירות
בלילות הוא מצפין בכתלים חטאים
בכייה לדורות
(יש לו נכדים באמריקה. הוא עדיין חולם על בירקנאו ושווייץ בסיוטים)
הוא מתפלל על קברי צדיקים
ומצא את מסתור העורלות
הוא מתגלח בבין המיצרים כשאסור
מגולל בעפרו תפוח בדבש
(יש לו שיניים שחורות ועיניים מזכוכית. הוא קורא בספרים אסורים)
מצאתי בכיס כרטיס לרופא
כתוב באותיות רועדות של מכונה גוש בצק
התהלים יוציאו אותי מדעתי
השאגות
(בלילות הוא כופה זדונות לזכויות)
לקחנו אותו בידיים למרצע הוא נשך וקילל אהבנו אותו אהבה יתרה משלנו בגורל חייו הוא נישק אותנו בדמעות והמשיך לקלל ולבעוט (נשברה גם צלע) ורצענו לו את האוזן והיטבנו את הנרות וחבשנו תעלומות
הוא הבטיח שיש עכביש בתוך המזוזה והבטחנו לו שנבדוק
הוא יושב על הספה וקורא תהלים והאוזניים שלו שומעות עכשיו הכל
כשאנחנו אוכלים הוא משתעל ומבקש את המלח בדמעות כבושות
מצאנו אותו מתפלל מתחת לאדמה
הוא תלש לעצמו כנפיים של עטלף מהגב ואמר תהלים
הבטחנו לו שיהיה בסדר
בלילות עצמותיו נשתברו והוא אמר בקול נואש ששוב ריסק נבואה
הושבנו אותו מול הטלוויזיה הבאנו לו סירים של פסטה
הוא בורח מדי פעם מתחת לאדמה
עצמותיו משתברות לריסוק נבואות
הוא יכל לזרוק חץ ולעבור אבל הוא תולש לעצמו את הכנפיים וקובר אותן יפה
החיות מסתכלות מלמעלה וצוחקות
אני חושב לתת לו כדורים
לפעמים אני חושב שהוא לא טוב לעולם
דמיינתי אותו נושא כנף ובכיתי גם אני
החיות מסתכלות גם עלי
על גב העכביש להחזיק בשערות
גם מכאן אפשר לשאת תפילה
ילד לך בדרך הישרה, היה שם מדביר
תסתום את האף ותנשק את הראונדאפ שבאדמה
חפש אותי באבן הטוען
תנקה אותי מהקורים
עברתי דרך יערות חבטו בי ענפים
שרתי עם עכבישים שכחתי מהשמש
הבאתי איתי לגן עדן מזוודה
אספתי כל חיי אבנים
שחורות מפוחמות
זרקו הכל הלבישו אותי לבן
קשרו אותי למיטה שם לצרוח
להודות ולהלל
אבנים יורדות למטה ולא רוצים אותם כאן
הילדים מדקלמים אלהי נשמה
משרפות
תַּתְחִיל לִכְתֹּב שִׁירִים רַכִּים
תָּמִיד אַתָּה צוֹעֵק
מֵקִיא אֶת הַנְּשָׁמָה
אוּלַי תִּלְחַשׁ בַּעֲדִינוּת
בְּשֶׁקֶט בִּדְמָמָה
אוּלַי תַּפְסִיק לִהְיוֹת אָמָּן
תַּפְסִיק לִהְיוֹת קָרוּעַ
נִמְאַס כְּבָר שֶׁהַדֶּלֶק שְׁ'ךָ
זֶה נֵטוֹ גַּעֲגוּעַ
אִם לֹא הָיִיתִי מֵתָה
עַל מָה הָיִיתָ כּוֹתֵב?
אֵיךְ הָיִיתָ חַי
אִם לֹא הָיָה לָךְ כּוֹאֵב?
אוּלַי תַּתְחִיל לִהְיוֹת פָּשׁוּט
אוּלַי תַּפְסִיק לְהִזָּרֵק
מֵהַגְּבָהִים לַתְּהוֹמוֹת
רַק כִּי הַלֵּב שֶׁלְּךָ דּוֹפֵק
תַּפְסִיק לִשְׁאֹל בְּלִי סוֹף
תַּתְחִיל לִמְצֹא מָנוֹחַ
נִסִּיתָ קְצָת לִשְׁאֹף?
נִסִּיתָ קְצָת לִבְרֹוחַ?
אוּלַי אִם תִּתְאַמֵּץ
לְהַכְחִישׁ אֶת עַצְמְךָ
בַּסּוֹף זֶה יַעֲבֹד
וּתְזַיֵּף לְךָ שִׂמְחָה
יש בו מאפיינים ארספואטיים, אבל הרבה מעבר לזה.
שיר שמתאים יפה לעשרת ימי תשובה, ולא רק...
עוד שנה עברה, ורחוקה מהכרעה
שוב במטאפורת שדה הקטל הדמיוני,
הלוחמים כפר עייפים לא תוקעים תקיעה,
שותקים השופרות הצועקים מתוך גרוני
המלך בשדה מתרוצץ והוא עירום
גלימותיו שסועות קרועות ביד כל משרתיו
האם בכלל קיים, הטוב הוא או איום?
ואיך נדע את האמת, מה נעשה עכשיו?
מניפים הלוחמים חרבות שבורות,
היש אלהים אם אין? היכן ממליך המלכים?
בסיבוב אגודל פלדה מתיזים ניצוצות,
משליכים חרבותם בצל העצים ונחים.
עצים שכאלה, עץ הדעת ועץ החיים,
פירותיהם בוסר, גבוהים ענפיהם,
אם ישנו מלך, בצמרתם מסתתר, בשמיים.
אך נדמה שרק ציפרים בצמרת, ואין מנחם.
המצוי הראשון. מיכאל אברהם.
אתה לא תרגיש יותר את אלוהים לעולם, אך אולי תדע אותו.
הנה, אני מרגיש אותו
ומה הקשר למצוי הראשון ולרב מיכאל אברהם?
לעתיד וראית את ימח שם עראפאת עוד 50 שנה?
מאיפה הקביעה של ךשהוא עוד לא ירגיש לעולם את אלוהים?
ולמה לעזאזל השרשור הזה מופיע בראשי
)צדיק יסוד עלום
ימח שם עראפתאחרונהלך מפה יצר הרע לך
חופש.
חופש מחיפוש. חופש מחשוף.
ערגה. חופש מלהרוג. להרוג את הערגה.
הערגה שהורגת.
הורגת את החופש.
הורגת את הערגה. לקודש.
קודש זה טוהר.קודש זה בוסר.
קודש זה הילד הזה שאף פעם לא התבגר.
נעלם. קודש זה היעלם.
לכן הקדושים נעלמים.
לכן קודש הקודשים איננו כאן.
כי העולם הזה הורג לחופש והנעלם לא יכול להיות
בחופש.
שה' ימלא כל משאלותייך לטובה
שפורסם במקום אחר?
היי לכולם זה סגנון קצט שונה ובכ"ז
הם רכבו על אופנועים בעמק הטרשי
מדי פעם עברו על יד תחנת אוטובוס או אוהל בדואי מזדמן
גימלי ישב בתוך הסירה ליד לגולס ידידו
בעוד החמה שוקעת - צללי הערב ירדו
ככה רכבו כל הלילה בדממה שאיש לא הפר
היה זה ערב ראש השנה וגנדלף נשא באמתחתו את הציוד הנדרש
"דבר לגולס, תאר את אשר עיניך רואות"
לגולס ההאיל על עיניו מפני השמש העולה
"אני רואה גבעה ירוקה מסביבה בנייני בטון אדירי קומה
ובראשה מבנה מוזר עם כיפה עגולה
סביב לגבעה הכל דומם כולם ישנים
אך בחצר המבנה שני אנשים עם קסדות בד
שותים משקה שחור עם גרגירים
מעודי בכל שנות חיי לא ראיתי כמראה המוזר הזה"
"זאת ישיבת הספר ואדורס הקודש שמה", אמר גנדלף
"וראש הישיבה תאודן בן תימה שמו
ריש מתיבתת ארץ הספר שוכן בו כבוד
בעלות השחר מגיעים אנחנו
ונתפלל איתם ותיקין אך מעתה
עלינו לנקוט במשנה זהירות משום
שבמלחמה על הבית הם נתונים
על כן הישמרו לבל יישלוף
אף אחד מכם את הספרים.."
המשך יבוא
געוואלדיקעימח שם עראפתמחכה להמשך
מה אהבת?
את הרוב כנראה שלא הבנתי, אבל אהבתי את גנדלף, ואת תאר את אשר עיניך רואות, ובכללי את ההיגיון החסר היגיון של הסיפור
רואים שלא קראת עד הסוף את הטרילוגיה
או ליתר דיוק עד העמצה
לצערי לא ממש אוכל לדאוג לך לחלק שני לפני סוכות
ככה שתעלץ להשאר כרגע עם לספור את הכבשים שלך בגבעה
זה כנראה חשוב יותר מהסיפור שלי
והוא פרסם את הפרומפט ולא את התוצר 😆
בעולם הנעלמים רק הפחד אינו נעלם
הפחד מלהימצא. הפחד מלהפסיק להתקיים.
אנשים חושבים שיעשו להם טובה אם יגאלו אותם
וישחררו אותם לחופש.
אבל החופש הורג.
בעולם הנעלמים יש פחד.
פחד מזה שישבור את הנעלם לנעלמים קטנים שקטנים מדי בשביל להתקבל לממלכה.
נעלמים מדי אפילו בשבילה.
בעולם הנעלמים כשהם רוקדים בחן את ריקוד הסולו שלהם
הריקוד מהוסס מעט.
איה זה שיהרוס את הריקוד ויצטוות לנעלם ויגרום לנעלם לחשוב שהוא לא צריך עוד לרקוד לבד.
שהוא יכול לעזוב את הממלכה ביחד. ולהישאר נעלם ביחד.
שייתן לו את החירות להיעלם.
התחברתי לדיוק של הריקוד המהוסס
אבל השאלה הגדולה זה בעצם האם להיעלם זו בעיה. כלומר, שאנחנו תלויים במי שסביבנו או שזה סבבה להעלם לפעמים.
על דרך ההיעלמות ולא הגילוי
הגילוי מפחיד מי שרוצה שינסה להצטרף להיעלמות
מה פירוש נעלם?
פירושו: הלך לכל הרוחות
כמו השיר
"אני אף אחד מי אתם
האם גם אתם אף אחד
אם כך יש שניים מאיתנו
אל תגלו"
שיר מעניין
מסתורי משו
השפעה פנימית נסתרת
