בית החיים
בכל פעם שאני יוצאת,
מכה בי ההכרה
כאן קבורים המתים,
שעברו לעולם אחר.
אנחנו- חיים לגמרי!
ואפשר גם לבנות אני אתחיל בהערה טכנית - כדאי להוריד את הסמיילים. הם פוגמים בקריאה וברצינות של הטקסט.
הטקסט צריך הגהה, אבל הוא חמים ונעים. מבהיר את התחושות ואת המקום שלך מעולה.
מוזמנת תמיד, אנחנו לא טורפים
זכרון ושמחה שזורים להם יחד
כאלו הם בעצם אחד
זכרון חיילם שנלחמו על המולדת
ביחד עם מדינה יהודית מאוחדת
עצבות על מי שאיננו
ושמחה בהקמת מדינתנו
יום שזוכרים בו גבורה
מול יום שמלא אורה
אבל בעצם שניהם אות דבר
שניהם מדברים על העבר
שניהם מסמלים את גאולת העם
שזה לא מה שהיה פעם
שניהם הם דברים שצריך לזכור
מי אנחנו ומה המקור
בשניהם צריך להודות לאל
שנתן לנו את מדינת ישראל
איך אני אוהבת שירי יום הזיכרון - עצמאות
שהם יכולים להיות עצובים מתוקים כואבים
איזה יופי של מילים כתבת
ואיזה כיף שיש פה כל נדרי ופירפור בלב.
נשמח לראות את זה בפסיפס
למה שלא תעלי לפסיפס?
מבטיחה שאגיב לך שם תגובה טובה יותר 
מתחת ללשונית פנאי את נכנסת לפסיפס. שם בשמאל יחסית למעלה יש 'יצירה חדשה'
מוזמנת לחסות בצל קורתינו
אפשר לחרוט על אבן,
אתם מבינים?
לחרוט הלוך ושוב הלוך ושוב
כשהיינו קטנים, חרטנו על האקליפטוס בבית הספר
איך חורטים על הגוף,
תגידו.
הגוף מתפרק לו לאיטו
וכל יום מת הגוף
תאים מתים בכל מקום
בכל הרף-רוח
מתפזר אדם
כמו סבא פופו באביב
בכל הרף רוח אנו שותקים
ואיך נדע לחרוט על אבן
איך נדע
המילים נושרות ממני
מספרות לי סיפורו של מקום
עפות ממני.
(לא
תדעי
לאהוב)
תנסי:
להדביק את עצמך בדבק פלסטי שקוף
שלא תעופי ברוח
נערת טבעיום הזכרון בירושלים.
ירושלים אינה מגלה רזיה לכל אחד.
היא מסבירה פנים, חובקת בכנפיה בשמחה את כל אותם הבאים בשעריה,
אך כאותה מטרוניתא מכובדת, מעטים ונדירים הם רגעי החסד,
מעטים הם הזוכים להביט באמת ביופייה.
את מצפוניה היא מסתרת.
מכשפת.
ורק ברגעי דמדומים,
שבין ערות לחלום,
בין לילה ליום,
רסיסי אורה נוגהים באשר טהורה נפשו.
ויש שהם נוגעים בו בבלי דעת,
באותו האור שמקודש נחצב
ומיתר נסתר בליבם אז נרעד.
וישנן נשמות שאור ירושלים בנפשם לעד מאיר וזורח
וגופם באש התמיד על מזבחה נעקד.
מביטה בחלון עכשיו ומחשבותיי נישאות הלאה מאליהן
זכרונות וקטעים מרצדים במוחי,
מתחננים לתשומת לב.
סיפורים שונים קופצים ומציגים את עצמם:
גלות וגאולה, פיגועים ותקווה,
והדבקות שמשאירה חותם בכולם.
הכותל, זה המקום שאליו מתרכזות הדמעות, הצרות-
הסיפורים שגוועו על שפתותינו,
השמחה שבלב, הרגש העצום, ההודיה
מפיחים בנו את הרצון לשוב ולפקוד את מקום קודשנו.
וזר לא יבין זאת, את הכמיהה הזו לקשר חזק
שמפעמת בי בכל פעם שמשהו משמעותי מתרחש.
כי הכותל הזה, שריד בית מקדשנו,
הוא המשאיר את חותמו בכולנו.
רָאִיתִי אֶרֶץ וּפִרְיָהּ,
מְלֵאָה כָּל עִיר יְבוּל שָׂדוֹת;
צְבוּרִים צִבּוּרִים
אוֹ חֳמָרִים חֳמָרִים -
וְהֵם כֻּלָּם דֵּעוֹת.
שָׁמַעְתִּי קוֹלוֹת,
הַמּוּלוֹת וַחֲמוּלוֹת -
כָּל אַחַת הִיא אַ-ל דֵּעִים.
הָאָמְנָם צָדְקוּ חָזָ"ל
וְאֲוִירָא דְּיִשְׂרָאֵל מְחַכִּים?
אני מחפש אחר צבעים
שלא חזו עיניי,
ותר לי אש יוצרת
שתמלא צפוניי.
ההמתנה המורטת
תמיד לוחשת געגועים,
"הינבא, בן אדם" -
נו דבר כבר, אלוהים.
גוויותיי האהובות
איני מספיק לקברן ושוב אני מת
וקובר כעת את גוויתי החדשה
אתי נופל מידיי
והנה גוויתי מוטלת לידו, לידי
בחוסר אונים כזה אני כורה את קברות האהבה.
דימויים של אהבה ומוות, אהבה אחרי המוות, תמיד מתכתבים לי עם אורפיאוס ואורדיקה.
החיבור הזה דווקא די מילולי, ומתייחס לגרסאות ההולכות ודועכות תוך־כדי־דיבור של העצמי, כשהמודע מנסה לקבור אותן – האם להעלים אותן? או להקים מצבה כדי להתרפק על העבר? גם וגם? אבל לא עומד בקצב.
גם אם תקבור.
במובן הזה אתה דומה לאורפיאוס- לא מוכן לוותר על מה שאבד.
גוויותי
אהבה
את החלק שיודע לאהוב...את האהבה הנכזבת?
מדהים
זה עדכון על מה שנזכר בלנ"ו?
ולאיזה צד? התגובה השנייה שלך בלבלה אותי.
🤔
אתה קובר את האהבה הנכזבת, את היכולת לאהוב, או או דווקא את הגרסא הקודמת שלך, שכפרה במושג הזה בצורה מסויימת?
אם השני הוא הנכון, אני חושב שהפורום הוא בהחלט מצבה מכובדת לעבר. אם תרצה אפילו לפתוח ניק חדש כדי להשאיר את הישן מייצד את העבר.
לוּאַי הָיְתָה יָד אָחוֹת
הַמְלַטֶּפֶת כְּתֵפִי לְעֵת עֶרֶב
לוּאַי הָיָה חָבֵר
עָלָיו הָיִיתִי נִשְׁעָן בְּנופְלִי
לוּאַי בֵּין בְּדִידוּת מְשַׁתֶּקֶת
עוֹד אֶמְצָא שׁוּב אֶת עַצְמִי
לוּאַי בְּלֵילוֹת הַכְּפוֹר
תַּכְרִיכֵי הַמִּטָּה יִסְפְּגוּנִי לְתוֹכָם
אֶל עוֹלָם נְטוּל אוֹר
אֶל רַכּוּת הַחֲשֵׁכָה הַמְלַטֶּפֶת
לְלֹא צְלָלִים, לְלֹא כְּאֵב
לְעוֹלָם שֶׁל שִׁכְחָה זוֹהֶרֶת
לוּאַי לֹא אֶסְתּוֹבֵב חֲרִישִׁי
חַי בֵּינֵיכֶם כְּמוֹ פּוֹסֵעַ עֲלֵי קֶבֶר
לֹא אַפְגִּין מוּעֲקוֹתַי
צַלְּקוֹתַי הַמְּדַמְּמוֹת
הַהוֹלְמוֹת שׁוּב וָשׁוּב
כְּמוֹ אֵפֶר
לוּאַי חֶשְׁכַת הַשֶּׁלֶג הָאַחֲרוֹן
תִּמְחֶה אַף אֶת דִּמְעָתִי הָאַחֲרוֹנָה
לוּאַי בְּפוֹסְעִי חֶרֶשׁ אֵלֶיהָ
אֶמְחֶה אֶת זִכְרוֹנִי מִלִּבָּהּ
בְּמַגַּע יָד חִוֶּרֶת
הַמְלַטֶּפֶת צְרָחוֹתַי
אֶפְסַע חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ
עַל עומֶק שְׁאוֹל
דִּמְיוֹנוֹתַי
אָשִׁיר רַק הֵד
שֶׁל זִכָּרוֹן יָשָׁן נוֹשָׁן
מַחְבֶּרֶת מַצְהִיבָה
הָאוֹגֶרֶת אֶת שִׁירַי
אֶת לִבִּי הַמְּרַטֵּט
הָרָוּוּי נָהָר וָדָם
שֶׁל אֵשׁ וְשֶׁל קֶרַח
וְאֵינְסְוֹף שֵׁדִים מַכִּים
הַנּוֹשֵׂא מַרְאֵה פָּנֶיהָ
כְּמוֹ לִגְיוֹן שֶׁל מַלְאָכִים.
כְּשֶׁאֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל נֶעֱלָמִים אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל הַשָּׁלֵם שֶׁנֶּעֱלַם מִמֶּנּוּ.
עַל עוֹלָם שָׁלֵם שֶׁל אֲנָשִׁים שֶׁבֶּאֱמֶת חוֹשְׁבִים שֶׁהַכֹּל אֲמִתִּי. אֲבָל לְכוּ תֵּדְעוּ.
וְהַיְּדִיעָה תִּגְרֹם לָכֶם לִכְאֵב.
אָמְרוּ כְּבָר שֶׁמּוֹסִיף דַּעַת מוֹסִיף מַכְאוֹב
אֲבָל מָה קוֹרֶה עִם חֹסֶר יֶדַע.
שֶׁאָדָם חַי בְּלִי לָדַעַת שֶׁיֵּשׁ תְּרוּפָה.
שֶׁהוּא רוֹאֶה נֶעֱלָמִים וּשְׁלֵמִים בָּרְחוֹב וְהוּא לֹא מַבְדִּיל בֵּינֵיהֶם.
שֶׁהוּא מַעֲבִיר יוֹם וְעוֹד יוֹם וְהַיָּמִים נֶעֱלָמִים
וְהַשְּׁלֵמִים נִרְאִים לוֹ מְלָאכוּתִיִּים.
אָז הוּא בּוֹחֵר אֶת 1+1 וְלֹא מֵבִין לָמָּה הוּא לֹא שָׁלֵם.
זֶה הַמִּסְפָּרִים.
הֵם יְכוֹלִים לָלֶכֶת לְאִבּוּד.
לִפְעָמִים בָּא לִי לִהְיוֹת נֶעְלָם
כִּי כְּשֶׁאַתָּה נֶעְלָם
אַתָּה לֹא יָכוֹל לְהֵעָלֵם.
מדהים
אני ככ מזדהה
