בית החיים
בכל פעם שאני יוצאת,
מכה בי ההכרה
כאן קבורים המתים,
שעברו לעולם אחר.
אנחנו- חיים לגמרי!
ואפשר גם לבנות אני אתחיל בהערה טכנית - כדאי להוריד את הסמיילים. הם פוגמים בקריאה וברצינות של הטקסט.
הטקסט צריך הגהה, אבל הוא חמים ונעים. מבהיר את התחושות ואת המקום שלך מעולה.
מוזמנת תמיד, אנחנו לא טורפים
זכרון ושמחה שזורים להם יחד
כאלו הם בעצם אחד
זכרון חיילם שנלחמו על המולדת
ביחד עם מדינה יהודית מאוחדת
עצבות על מי שאיננו
ושמחה בהקמת מדינתנו
יום שזוכרים בו גבורה
מול יום שמלא אורה
אבל בעצם שניהם אות דבר
שניהם מדברים על העבר
שניהם מסמלים את גאולת העם
שזה לא מה שהיה פעם
שניהם הם דברים שצריך לזכור
מי אנחנו ומה המקור
בשניהם צריך להודות לאל
שנתן לנו את מדינת ישראל
איך אני אוהבת שירי יום הזיכרון - עצמאות
שהם יכולים להיות עצובים מתוקים כואבים
איזה יופי של מילים כתבת
ואיזה כיף שיש פה כל נדרי ופירפור בלב.
נשמח לראות את זה בפסיפס
למה שלא תעלי לפסיפס?
מבטיחה שאגיב לך שם תגובה טובה יותר 
מתחת ללשונית פנאי את נכנסת לפסיפס. שם בשמאל יחסית למעלה יש 'יצירה חדשה'
מוזמנת לחסות בצל קורתינו
אפשר לחרוט על אבן,
אתם מבינים?
לחרוט הלוך ושוב הלוך ושוב
כשהיינו קטנים, חרטנו על האקליפטוס בבית הספר
איך חורטים על הגוף,
תגידו.
הגוף מתפרק לו לאיטו
וכל יום מת הגוף
תאים מתים בכל מקום
בכל הרף-רוח
מתפזר אדם
כמו סבא פופו באביב
בכל הרף רוח אנו שותקים
ואיך נדע לחרוט על אבן
איך נדע
המילים נושרות ממני
מספרות לי סיפורו של מקום
עפות ממני.
(לא
תדעי
לאהוב)
תנסי:
להדביק את עצמך בדבק פלסטי שקוף
שלא תעופי ברוח
נערת טבעיום הזכרון בירושלים.
ירושלים אינה מגלה רזיה לכל אחד.
היא מסבירה פנים, חובקת בכנפיה בשמחה את כל אותם הבאים בשעריה,
אך כאותה מטרוניתא מכובדת, מעטים ונדירים הם רגעי החסד,
מעטים הם הזוכים להביט באמת ביופייה.
את מצפוניה היא מסתרת.
מכשפת.
ורק ברגעי דמדומים,
שבין ערות לחלום,
בין לילה ליום,
רסיסי אורה נוגהים באשר טהורה נפשו.
ויש שהם נוגעים בו בבלי דעת,
באותו האור שמקודש נחצב
ומיתר נסתר בליבם אז נרעד.
וישנן נשמות שאור ירושלים בנפשם לעד מאיר וזורח
וגופם באש התמיד על מזבחה נעקד.
מביטה בחלון עכשיו ומחשבותיי נישאות הלאה מאליהן
זכרונות וקטעים מרצדים במוחי,
מתחננים לתשומת לב.
סיפורים שונים קופצים ומציגים את עצמם:
גלות וגאולה, פיגועים ותקווה,
והדבקות שמשאירה חותם בכולם.
הכותל, זה המקום שאליו מתרכזות הדמעות, הצרות-
הסיפורים שגוועו על שפתותינו,
השמחה שבלב, הרגש העצום, ההודיה
מפיחים בנו את הרצון לשוב ולפקוד את מקום קודשנו.
וזר לא יבין זאת, את הכמיהה הזו לקשר חזק
שמפעמת בי בכל פעם שמשהו משמעותי מתרחש.
כי הכותל הזה, שריד בית מקדשנו,
הוא המשאיר את חותמו בכולנו.
תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ, וְתַחַת הַסִּרְפַּד יַעֲלֶה הֲדַס; וְהָיָה לַה' לְשֵׁם, לְאוֹת עוֹלָם לֹא יִכָּרֵת."
ישעיה נה יג
סִרְפָּד זָב מִקְּצוֹת לָשׁוֹן
לְהִיטוּת חוֹרֶפֶת אֲחוֹרֵי נַפְשׁוֹ
נוֹשַׁכְתּוֹ בָּאֵשׁ לְהִכָּלוֹת
נְשַׁקְתּוֹ כָּאֵשׁ לְהֵיכָלוֹת
מְבֹהָל מְשֹׁחָז בְּשַׁחַד וְהֶבֶל
בְּמֶתֶק עִבְרִי וּבְנֶפֶשׁ אֶבְרָתִי
נִפְרַד בְּהִלָּפֵת
נִלְפָּת בְּהִתְפָּרֵד
כְּתֻמָּה נֶחֱרֶצֶת בּוֹ הַלֶּשֶׁם
בְּלַהֲבוֹ זִיקֶיהָ נוֹהֲרִים
שִׁלּוּמַת הַשֵּׂכֶל
מְשׂכֶּלֶת שְׁלָמִים
עֵדֶר-נֶפֶשׁ בּוֹ בְּפֶלֶךְ
הַגּוֹלֵל אִמְרִי הָאִישׁ
וּכְמִכְמַנֵּי הַתְּכֵלֶת
מִתְּכוֹלוֹ מַנְעִים
בִּבְאי-הַשַּׁחַק כִּמְטֻטֶּלֶת
נֶצַח מְטֻלָּא בְּהוֹד
שָׁב הַסֵּבֶר וְשִׁבְרוּ
סָב הַתָּם עַל עֲקֵבוֹ
מִנְּעִיצַת הַעֵין בָּעֵמֶק
וּמֵרַעַד עלָמוֹת אֵינְסְפוֹר
מְדּוֹהַר נִרְכַּב כְּאֶמֶשׁ
וְשִׁמְשׁוֹ עָלַי כַּטּוֹב
יִחוּדוֹ לָבוּד הָדוּר
פִתְאוֹמוֹ מִצּוּר לְצוּר
מְלָחֵם בַּשַּׁעַר
בְּעַרְשׂוֹ חֲלוֹם
פִּלּוּלִי-הִיּוּלִי
אָנָּא אֵלִי
פָּנַי לָאוֹת
לפעמים צריך לקום וללכת. אמרתי לעצמי.
רציתי לומר לעוד מישהו את זה. אם זה רק היה אפשרי, קרוב. אם מישהו רק ישאל.
אסתכל אל האופק וזה בדיוק מה שאגיד לו. לפעמים צריך פשוט ללכת.
כביכול במילים סתומות אלו תמונה אמת אדירה. תשובה חלקית לעת עתה. כיוון. משב רוח.
אני נשבע שברגע זה, כל שברצוני הוא לקום וללכת אל הלא מקום. למלאות את הציווי שגזרתי על עצמי באדיקות דתית. לשאוף אוויר פסגות ולשתות מי רחוב מזוהמים.
מסע, אולי. המילה מתגלגלת לי פתאום מאי שם. אני חושב שכן. מסע. נפש פתאום רוצה מסע.
אני משהה את מבטי על הקיר הלבן וחסר והחלק, אפשר יש בפשטותו עומק נסתר.
לא, גלות. לגלות אני משתוקק. החלק הציני מאחורי המוח שלי מרשה לעצמו לגחך. שיגחך. שיגחכו כולם. אולי.
אני נאנח ומתרומם, שולח יד אוטומטית אל הטלפון ועוצר באמצא הדרך, מביט בו מונח. הו אלוהים איזה הרהורים עולים, אם תעזוב את הטלפון לחמש דקות. היצור הציני בראשי מגחך שוב בלי חן.
אני פותח את הטלפון וקורס בחזרה אל הספה. לפעמים נדמה שאתה חי את חייך מהצד, כמו צפיה בסרט רב חושי. חסר שליטה לחלוטין. לא, אני מגזים, לא חסר שליטה, אבל חסר תשוקה, ומה תעזור לך שליטה, בלי רצון. הציניות עולה בי שוב, ואני מדחיק אותה. פעם אחת אחרונה להיום.
פותח וואטסאפ , הודעה וחצי. עניין בתוכי נדלק ונכבה כלעומת שבא. פעם ראיתי בסרט מישהי מתה ממנת יתר. בוודאי כך אני מרגיש, נראה. אם מותר לי, בכלל. אני ריק לגמרי במבט המזוגג הזה וחומר סמיך ומגעיל יוצא לי לאט מהפה, ומהאף. אולי מדגיש את חוסר האונים שלי. את חוסר העניין.
הטלפון נופל לאט מידי הקפואות, ואני לא טורח להרים אותו, שישאר על הרצפה. הוא ומה שאני. הייתי רוצה להיות.
ונשאר רק אני על הספה, אני המרוקן, עלוב, חלש. רק מסע יוכל להוציא אותי מכאן. לכל הרוחות. רק גלות.
מבטי הנודד נתפס לרגע בבקבוק היין על השיש. זה גם סוג של. אה . מסע.
הציניות השפלה שבתחתית ליבי מחייכת בהנאה, ואני ניגש אל השיש בצעדים כבדים
מזכיר לי את הפעם ההיא שהתעוררתי בשבת בבוקר וראיתי ספר (חול אל דאגה) מוכתם ביין שרוע על הרצפה ולא זכרתי איך הגיע לשם.
הכל מתערבב
מה יהיה
ואם יקרה
וששש, אל תפתחי פה
ולמחשבות אסור להתנהל בחופשיות
שימי להן רסן שלא ינהגו בפראות
ואם את יוצאת מדעתך תשמעי שירים
אבל כאלו טובים
שלא מורידים
שיפרידו אותך מהמוץ
שלא ישקיעו בתוך הבוץ
אבל באלי משהו עצוב
אבל זה לא כדאי
ועוד כמה ימים כבר אסור לשמוע שירים ודי
וזה רק נסיונות
תעברי את זה כמו גדולה
או שתלכי לישון
ותירדמי באפלה
ותתעוררי לזריחה
ותופתעי בשקיעה
ותנשמי עמוק כי גם היום הזה נגמר
תם ועבר
וכבר
לא נשאר
דבר
מלבד מה שנאמר...
על ההר מנזר מצודה אבנים לבֵנים ברזל ספרים חיצים כתבי הקודש מול עולם שצר לו על ההר
שצר לו
ברדסים קסדות קשקשים גלימות שמן רותח מים קדושים מחסנים ספריות דמים טבילות מסדרונותבתוככי ההר
צר, נעשה צר
מגדלים חרכים רעפים אבני בליסטראות מות גיבורים אגדות מצווֹת מַצּוֹת חרוכות מלאכים נושאי חרבות יין עשָן שחר עולה מאחורי ההר
אין צר מזה
אדמה רוח דם זיעה דמעה ים מלוחים אולי עמדו החומות למרות הכל?
שיעמום בקצב קבוע
מגיע והולך
אני והוא מכירים היטב
ניגש אל המטבח ושולף את הסילאן
לאחרונה זוהי ההתמכרות החדשה שלי
סוכר בכמות גבוהה ממקור טבעי כך שאין מצפון
מחליט לחשוב על החיים
מגלה שאין מה לחשוב
בסוף הכול אותו הדבר
עושה מדיטציה להעביר את הזמן
הופה הנה עברה חצי שעה
איזה דרך טובה אתה חושב לעצמך - ניצלתי את הזמן
כותב באיזה פורום באינטרנט
בסוף כל המילים הולכות לפח מהרהר
אבל לפחות הזמן עובר יותר מהר
מנסים להאריך את תוחלת החיים למקסימום
ואז אין מושג מה לעשות עם כל הזמן
אז מתחתנים ומביאים ילדים שיעסיקו אותנו
וואלה אני יכול לדבר על אותו הדבר שעות
כי מסתבר שאין ממש מגבלת תווים
אבל אתם הבנתם את העניין אנשים
אני אמשיך לכתוב עד שהשמש תתפורר
עד שהברזל יחייך
והסילאן יזרום בנהרות של דבש
כי וואלה אין מגבלת תווים
אשכרההה
אין
מגבלת
תווים .
לכתוב ולמחוק
כדי להוציא יצירה יפה
הרי יש פה קהל משופשף
כמו נייר זכוכית שמלטש בננה
כמו סכין יפנית שחותכת גלידה אמריקאית
כמו שאלה חדה של למה לעזאזל אני קורא את זה
כי אין מגבלת תווים
ויש זמן לבזבז
אני אוהב סירופ אגווה
אבל גם בלי משמעות, טוב לכתוב.
החתימה שלך מקוממת...
אהבתי ביותר. גאוני.
התעוררנו כי שמענו צליל מאוד רועם של תו נמוך בפסנתר וטריקת דלת.
הדלת נטרקה בחבטה ודממה, והתו בפסנתר המשיך לרעום.
רטנוני, זר, כועס מאוד.
קשה לשבת בסלון ולשלב רגל על רגל
איזה רעם
הקפה נהיה חמוץ
מאכלים נשרפים על הכיריים
אין טעם לאכול
קשה מאוד לישון
איזה חייכן אחד ביקש לשיר
התנגשה שירתו בתו הנמוך הזה
מיהרנו להשתיק אותו, אבא צעק והשתעל ארוכות
"זה לא בפסנתר," הזמנו טכנאי
הוא מחייך בחיוורון כשהוא מזדקף, ואומר: "לא יודע מה להגיד לכם, זה בקירות"
אז נעבור דירה אמא אמרה וחייכה חיוך עצוב
שמענו בלילה בכייה אל כריות
למה ללכת ככה, ללחוץ כל כך חזק?
האחות מתנצלת כשהיא אומרת: "אני לא מוצאת את הסולם"
דווקא זה שלא מבין בהרמוניה אומר: "אולי פה מינור?"
רק כדי להכעיס. נכנס הביתה קור
אין טעם לדבר כשנופל איתך פסנתר
בכל דיבור מתהדהד ומתקרטע צליל רעוע
שנספג באוויר ונטמע בחלל
וסודק את הקירות ומטמא את השטיחים
גם חיוך קטן של חמלה הופך כחלחל ומתאדה
ולאמא שקים כבדים מתחת לעיניים
למה כל כך חזק
על תו נמוך כל כך
בטריקת דלת קצרה והד חלול ארוך
אבא עקר את התווים וגזם את מיתריו
"טוב שהלך!" הוא כמעט גועה בבכי
"גם ככה כשניגן תמיד זייף"
תו ארוך. זועף, נצחי
בכל טריקת דלת סתמית, גם מהרוח
בקפה החמוץ, באוכל חסר הטעם
זר
קול האמת האולטימטיבית שהסביבה מנסה להשתיק ולהרוג (העולם והסביבה כשיקוף של העצמי)
כאשר הקול הזה אומר משהו שסותר את ההוויה הרגילה של הדברים (אם מצד היותו ניהיליסטי, או מעצם היותו "אמיתי" כאיזה עניין מטפיזי)
לדעתי האב עושה projection בזה שהוא קורא לו מזויף
"למה כל־כך חזק"
איך זה שאתה ככה חזק?
אני קראתי פה (בקריאה ראשונית) סיפור עצוב על ילד שלא מתנהל לפי איך שהבית רוצה, על ילד שהוא כבשה שחורה שלא מצליחים להכיל ולהבין אותה, וזה מדכא אותו עד כדי... ובאמת למשפחה, מעבר למה שההתמודדות קשה לה, קשה לה שהיא לא מצליחה להתמודד.
פרק 1
בועז ישב על הספה וזפזפ בין ערוצי הטלוויזיה. אסנת עמדה במטבח וחתכה סלט פירות. נשמעה דפיקה בדלת. בועז, אתה פותח? צעקה אסנת מהטבח. כן! היא שמעה אותו חצי עונה לה חצי מלמל לעצמו. לאחר שסיימה לחתוך את הפירות היא שמה אותם בתוך קערה לבנה גדולה שהייתה שם עוד מימי הפורים. מה אני אגיש לשתות? במקרר היו שישיית בירה ובקבוק מים קרים בטעם אפרסק. היא שלפה שתי כוסות מתוך הכיור שהיה גדוש בכלים ופתחה את הברז כדי לשטוף אותם. בינתיים היא שמעה את הדלת נסגרת ואת בועז חוזר לסלון. מי זה היה בדלת? היא צעקה אבל לא היה תגובה. מוזר. היא יצאה מהטבח לסלון אבל בועז לא היה שם. היה נדמה לה ששמעה את הדלת נסגרת ואת בועז צועד בחזרה לסלון. בועז, איפה אתה? אולי הוא נכנס לשירותים? היא שאלה את עצמה. היא החלה לצעוד לכיוון השירותים אבל אז היא ראתה את בועז יוצא משם. מה יש לך? לא שמעתי שצעקתי לך מהמטבח? הוא חייך ואמר: בחיי לא שמעתי אותך, פשוט הייתי חייב שירותים אז נכנסתי. מי היה בדלת? היא שאלה. בועז עשה פרצוף כאילו נזכר הרגע שזו הפעולה האחרונה ש הוא עשה. אהה כן...זאת הייתה נו...השנה ממול. הוא אמר. מי? השכנה ליאורה? שאלה אסנת. כן, השנה ליאורה! אמר בועז כאילו ענה על שאלת טרויה. מה היא רצתה המעצבנה הזאת? שאלה אסנת. מה היא רצתה? חזר אחריה בועז. כן! מה היא רצתה? מר גאון! שאלה אסנת ושילבה את ידיה. היא שאלה אם ראיתי את הכלב שלה, אמרתי לה שלא ראיתי אפילו חצי כלב מתחילת היום. אסנת צחקה. חבל, הייתה אומר לה ששמעת לפני כמה קולות של כלב נדרס אמרה אסנת ושניהם צחקו. בועז חזר לשבת על הספה ואסנת חזרה למטבח. אני מביאה פירות, בא לך בירה קרה? היא שאלה. וואלה בירה זורם טוב עכשיו, אז כן. הוא ענה. אסנת חזרה למטבח וניסתה להיזכר מתי פעם אחרונה היא דברה עם ליאורה. זה היה לפני שבועיים נדמה לה. היא סיפרה לה שהיא שונאת כלבים והיא מאמצת שני חתולים.
פרק 2
בועז תהה לעצמו אם המזגן פועל כרגע על קירור או על חמום. הוא הרים את שלט המזגן לראות אם הוא לחץ על קירור. המזגן באמת היה על מצב קור ובכל זאת בועז הרגיש שעדיין חם לו. חודש אפריל כולה. נשמעה דפיקה בדלת. בועז, אתה פותח? הוא שמע את אסנת מהמטבח. כן! הוא ענה. היה נדמה לו כאילו שמע את הקול של עצמו מרחוק. כאילו מישהו אחר אמר "כן". כאשר הוא עמד מהספה והתחיל לצעוד אל עבר הדלת הוא חש כאילו הגוף שלו הוסיף משקל והוא סוחב אותו. כל צעד היה קשה. מה קורה לי? הוא עמד מול הדלת והרגיש שהגוף שלו מתחמם. זיעה החלה לכסות את פניו וידיו נטפו מים. הוא שלח את ידו לעבר ידית הדלת וסובבה אותה. הדלת נפתחה. במפתן הדלת עמדה ליאורה וחייכה. היא החזיקה את החתול שלה בין ידיה וליטפה אותו. היי ליאורה, מה קורה? הוא שאל. אסנת בבית?, היא שאלה. והיא חייכה בזמן שהיא אמרה זאת. באותו רגע הוא שם לב לפרט מאוד משונה בהופעתה של ליאורה. צבע העיניים שלה היה שונה. הוא ידע זאת כי אחד הדברים אצל ליאורה שקשה לפספס זה צבע העיניים שלה. הן היו ירוקות בדרך כלל. לפחות כך הוא זוכר אותה. לאישה שעמדה בפתח הדלת כרגע היו עניים בצע כחול. אולי היא שמה עדשות. הוא חשב. חום הגוף שלו החל לעלות והוא חש שעוד רגע מתם מחום. אסנת לא בבית, הוא אמר והיה מופתע שהשקר עלה מפיו בכזה קלות. רגע למה אני משקר לה? הוא שאל את עצמו. לפני שהספיק לענות הוא שמע אותה אומרת: טוב, תגיד לה שחיפשתי אותה. היא חייכה, הפנתה את גבה והלכה. תוך כדי שהוא סגר את הדלת הוא ראה אותה הולכת והחתול שהחזיקה היה חתול לבן עם כתמים שחורים.
ורוד ורוד
סגול סגול
אפור אפור
ועתה גשם שוטף את כל הגוונים שציירתי
זאב עומד על ראש ההר
ונושף מפיו פיח שחור
באדי נשימותיו ירח מלא
קורא לי להצטרף אליו לשיר היערות
כל־כך קורע לב
שחור שחור
לבן לבן
מים מים (אל תאמרו זאת)
דף רטוב חלק
היום אתחיל הכל מהתחלה
היום שוב אוולד מחדש
היום שוב אמות מחדש
אשיר מחדש
אשתוק מחדש
שוב בראש ההר
פיח שחור באדי נשימותיו ירח מלא
קורא לי שוב להצטרף אליו
זאב
הבוקר קורא לי שוב לנפול מהמיטה
שוב להתרסק אל אור לבן
לחיות עוד ועוד ועוד ועוד
כחול ירוק
צהוב כתום
אדום אדום אדום אדום
הבטחתי להחזיק בך
כל־כך כל־כך כואב
קורא לי שוב בראש ההר
הבוקר שוב אפול מהמיטה
הגשם שוב ישטוף את היריעה
הלילה שוב יחנוק אותי
תפשי אותי
אצייר לך משהו.
התכוונתי שהחלק התכול יהיה אגם קטן, אבל הוא דומה יותר לכיפת קרח. ואז זה לא מסתדר עם ההר השני, שגם אמור להיות מכוסה בקרח, אם הוא באותו גובה. מצד שני, בגלל שאלו צבעי מים, וכבר עשיתי כל־כך הרבה תיקונים ושינויים, הנייר יתפורר אם אתעלל בו עוד, אז וואטאבר שיהיה.
יש לזה שם, כאשר משתמשים הרבה בצבעים... לא זוכר מה הוא.
בכל מקרה, אהבתי את הקריאה "לשיר היערות".
