@כישוף כושל

@נערת טבע

@חלילית אלט

@mp3

@מוריה2

@מעיין=)

@שאג

@הכל מאת ה'

@אחיתופל

@חבוי

@מישהי=)

@ציף

@כמו צמח בר

@כתם דיו

@שיר מזמור

@יום מבולבל

@חותם-צורי

@@סיהרא

@אופטימיסט לנצח

@קפיץ-

@הנסיך הקטן.

@נפתלי הדג

בעז"ה
@מעין=)

אבל@פיתה פיתה מה זה סינדרום?

סינדרום ירושלים – ויקיפדיה

אני רק רוצה שניגע בשגעון שלנו

של ירושלים שלנו

אני אמורה לכתוב כילו על השיגעון הפסיכי לירושלים??

רק שלא אהבתי את הניסוח...

הוא עושה לי קשה ופחות מתאים לי עכשיו במצבי.

אבל אפשר לנסח את זה בצורה אחרת שיגרום לי ול@אחיתופל (לפי התגובה שלך.. שאני מזדהה איתה קצת) ואולי לעוד כמה, שיהיה קל יותר לעשות

(אם יש למישהו שהבין את המשימה טוב יותר ממני רעיון לניסוח- אשמח מאוד!!!)

בכל אופן תודה לך על האתגר!- @פיתה פיתה

אני נראלי אחכה לאתגר של השבוע הזה

הבסיס שלך מעולה

אבל זה תיאור חויות, לא קטע אומנותי.

תעבדי על זה קצת. תרגישי.

בהצלחה

אני רוצה להיות אבן מהכותל,

שורשית,איתנה,מנוסה,יציבה.

אני רוצה להיות סימטא עתיקה ושביל 

מובילה עוזרת מענינית.

אני רוצה להיות ספסל מעץ

מזמינה חמה מנחמת

מרמזת על עוד זקן וזקנה .

אני רוצה להיות עץ ברוש גבוה

שהציץ על מליוני טרליוני אנשים

ומכיר כל כיפה וכל ראש יהודי

אני רוצה להיות גינת ילדות

עם ילדים משחקים

דורות מבורכים והרבה נחת

ירושלמית אמיתית!!

המחשה מלשון שזה ממחיש

למה התכונת?

 אני ירושלמית דורי דורות

דבר ראשון - יש לי סלידה מסימני קריאה. הופך בעיניי כל קטע טוב לקטע של טקס בבית ספר יסודי.

הקטע טוב. מבהיר את ירושלים, מראה אותה בזמנים, ירושלים קיימת נצח. כמה מדהים זה.

אולי צריך להוריד את השורה האחרונה או לשנות אותה, לא להאכיל את הקורא במסר שאת מעבירה

פתאום גם אני רציתי להיות..

ללכת ברחובות העיר העתיקה

ולחשוב, שכאן, סבתא שלי גדלה. 

להגיע אל השער בחומה

ולהיזכר שכאן סבא שלי נלחם

לפני חמישים שנה.

איש יושב ומנגן

חיילים יושבים על ספסל מדברים

שני אנשים עוברים, הולכים. תמיד ממהרים

להתקדם, לפי הפסים

של הרכבת

ולראות איש עם מקל,ושתי ילדות קטנות.

ולראות, ולזכור ולחשוב

על אנשים שחלמו על העיר הזאת אלפיים שנה

להסתכל שוב על האיש עם השיער הלבן והמקל

ולהרגיש ולהבין

שאני זוכה, לראות באמת את התגשמות הנבואה

אבל אתה יותר מידי מספר לנו בפשטות מה קורה לך. 

אולי אני טועה, אבל אני מרגישה את התגשמות הנבואה אחרת.

אני מרגישה את המרצפות מתחת לרגליים שלי, שמתהלכים עליהם המוני אנשים יום יום, לראות ילד מחייך, ככה מרגיש לי.

הקטע שלך הוא יותר - טכנית ככה ירושלים עכשיו.

הבסיס שלך מעולה. אתה כמעט נוגע ברגש. כמעט נוגע בדרך, בשיגעון שמרגישים בירושלים. אבל אתה נעצר. תמשיך, אל תפחד.

תודה שכתבת. תבוא עוד

משום מה לא נמאס לי ממנה

זהו!

בחלומי
אני פוסעת בסמטאותיך
ממששת את אבניך
ונושמת את ריחך המשכר אל ראותי הכמהות.
בליל שפות וצבעים
והמון המון אנשים
ואני מהלכת ומוחי ריק ממחשבות
המואזין מרעיש בקולו
והשופר מריע-מתחרה בו
קול התפילה הדהד בי ושפתי החלו ממלמלות
ואז הקצתי משנתי
ואין חומות ואין קולות
ואין תפילות בבליל שפות
עצמתי עיני
מניחה לאכזבה למלא את כל גופי
ירושלים שלי-
את געגוע

אני זוכרת קטעים קודמים שלך, ממש גדלת. כיף לראות את זה .

שוב- בבקשה להוריד את הסימני קריאה. זה יעשה חסד לשיר שלך.

את ממש מספרת לנו על הדרך של ירושלים, מה שאת מרגישה. תודה

החלום, ולקום פתאום ואין חומות ואין קולות, זה פשוט אדיר ואין לי מילה אחרת.

אני חושבת שהשורה בסוף טיפה הרסה, כי כמו שתחיה אמרה סימני קריאה מורידים את השיר ברוב הפעמים...

הקטע הזה נוגע בשלמות

בע"זה

תנסי לחשוב על ההוספה שלי
בְּסוֹף יוֹם שׁוּק 
אוֹ בְּגֶּשֶׁם שׁוֹטֵף ואבני אלגביש
רגליי מלחכות מִדְרָכָה; 
ליבי מתופף, 
עיניי זוהרות 
וַאֲנִי משוגעת.

ב"ה
תחשבי על זה

תודה.

הדיאלוג בינך לבין ירושלים,

השילוב,

תודה

ב"ה

מהלך אני ברחובות שוקקים

פוסע בדד בסמטאות של העיר

הסמטאות כה צרות אך מלאות ילדים

מחפש מקום מנוח לרגלי הלאות

כתפי דואבים מעומסי זכרונות
חדשים גם ישנים קשים וטובים
זכרונות של אומה 

שגלתה וחזרה

שלא שכחה ערש הולדתה

מקום בו בניה צעדו צדם

ואז אני מגיע ולבי כה דואב
בעת עומדי מול מקום המקדש
ואז אני בוכה
דמעותי לא יוצאות אך ליבי אז שותת
בעת היזכרות בנבואות מן האל
מקום אדם אחד ויחיד

נכנס ביראה מן האחד היחיד

מהלכים בעוז ולעג לרש 

שועלים עם 

זוג רגליים אחד

אני מרגישה שיש לך עוד מה להשתפר,

קצת הזדקקות של הרגש

אבל מעולה. איזה כיף שאתה ממשיך לכתוב

בעז"ה
אם אפשר לשנות אשמח

נ.ב
אני יודע שיש מה להשתפר במיוחד לכתוב אותם ביותר מחמש דקות
אני לא אוהב אותו
האתגר הזה לא טוב לי

ברחובות ירושלים

כך רוחות לוחשות לְזיזים

ישנה חבורה, חבורה של הוזים

שחולמת שהעיר-

תדחוף ת'קירות לשכנים

תתפשט עד דמשק תוך כמה שנים

תצמיח בין לילה עשרות בנינים

ושיהיה בה הכל ומכל המינים

ברחובות ירושלים

כך הרוח לוחשת לשפיץ

ישנה חבורה- החולמת בהקיץ

שרוצה שבשוק--

ימכרו גם כבשים

שנביאים יחלקו שם, עוד כמה ניסים

שמנחה ולבונה יהיו בלי מיסים

ושכל פשוט עם-ידע מה עושים

ברחובות ירושלים

כך רוח נושקת אליי פינה

ישנה חבורת משוגעים בשכונה

שרוצה שימציאו--

חצי שקל חדש

שכהן יסתובב עם רימון על הדש

שקול התורה ישמע בלי חשש

וגם- לא עלינו-לבנות בית מקדש!!

ברחובות ירושלים

כך רוח,

געש,

פראוּת

וחבורה שכזאת, כך עונה ולוחשת-

לו יתהפך חלום למציאות

איזה כיף של שיר

הוא מחויך, מכיל את ירושלים.

ממש ממש אהבתי.

תודה!

על עקב נוגנות לך פסיעותי
בצד אגודל. קמעא-קמעא.

אני מהססת אליך את ליבי
שוכחת ברחובותיך ימיני.

ואת-
רגילה לאסוף אליך
כל מה שיש לבני האדם לתת;
דם, ואש, ותמרות בנינים
מצהלות חתנים ואפרם.

על ראש שמחתך, רק את
חובקת ליבי
משכינה
שלום.

יש כאן דיאלוג עם עיר

איך זה שאת מאלפת ככה את המילים

תודה

אם מגיבים לך את לא יכולה לערוך

אני המשוגע שמתהלך ברחובות

ירושלים שלי וצועק:

את אחיי, את אחיי

אנוכי מבקש את אחיי

ולכלוך של קירות עייפים נדבק

לבגדיי ואני מסתובב ומבקש

את אחיי, את אחיי

תנו לי בחזרה את אחיי

אנוכי מבקש את

אחי מוכר הממתקים ואת

אחי רוקח הגלולות ואת

אחי סוחר הבדים הגסים והישנים

של ירושלים שלי;

ואני מתהולל כשיכור אל מול

שרידיי שנותרו שם בין החומות

וצועק ומבקש:

את אחיי, את אחיי, את אחיי.

שתדעי

יש בזה המון יופי

המון.. חיפוש.

הלוואי שתמצאי

אני ממש אוהבת איך אתה מצייר את ירושלים. ממש עם מכחול

איזה יופי

פוסעת ברחובות

נוגעת בשבילים

והם חרש לוחשים

קולות

שמות

צבעים

נושמת הריחות

בוחנת האנשים

ובמעמקי הזיכרון משתוללים

דמויות

מאורעות

צלילים

והראש רוחש

הלב מבקש

ואת בפנים

חיה

נמצאת

לעולמים

יש לה אהבה יותר גדולה ממני. היא טוענת שיש כמה סוגי אהבות בעולם. ובכל זאת, עדיין קשה לי לקבל את זה שהיא חושבת שהיא הכי יפה בעולם.

העיניים שלה נדלקות כשהיא מדברת עליה (וזה קורה די הרבה), וזה תמיד גורם לי לתהות האם היא ככה מוארת כשהיא מדברת עליי. האם היא מתרגשת כשהיא רואה אותי כמו שהיא מתרגשת אחרי יומיים שהיא לא רואה אותה. האם היא קוראת לי גם מאחורי הגב בשמות כאלה יפים שגורמים לי אפילו להתרגש קצת.

 יצא לנו לריב בשבוע האחרון, ואז שאלתי אותה איך זה יכול להיות שבי היא רואה דברים רעים ובה.. הכל כל כך יפה. איך היא מסוגלת לבכות לי שעות על זה שהמצב אצלה מורכב, וקרוע, וכואב ומדמם. מדמם. וכמה היא יכולה להיות יותר יפה ממה שהיא עכשיו אם רק.. ותרגיש את הלב שלי, איך הוא דופק כשאני מדברת עליה. ועליי לא.

היא אומרת לי שהיא אוהבת אותי הכי בעולם, אבל אני יודע שיש גם אותה,

(שלא תבינו לא נכון- היא מהממת גם בעיניי, אבל חברה שלי יותר.)

השימוש בפיסוק מעולה

הפסיחות גם טובות

פוגשים פה ירושלים, והיא מעניינת.

מעניין לפגוש את ירושלים שלך

אז אני יוצא גם לטיול בין הבור למים

זה שיר אניגמטי מאוד, מאוד אסוציאטיבי. הדימוי שעולה לי ביחס אליו הוא לשכבה חיצונית מאוד יפה, ססגונית, מסתורית ומסוגננת, ותחתיה שכבות על שכבות סתומות ובלתי מזמינות המסמנות אל הקורא - תוכל להנות מן החוץ, אך בשביל להעמיק אל הפנים תצטרך לחפור ולהקשיב. אני לא יודע מה אפגוש אבל אני לוקח את האתגר (ומניח שחלק מהדברים הם שלך לגמרי ואין לקורא מבחוץ דרך או יכולת להבין).

[במאמר מוסגר - השיר הזה ברובו נעים. האם את מכירה את המשורר הגרמני פרידריך הלדרלין? אני ממליץ לך להיחשף לשירה שלו. (הוא לא כל כך קל לכניסה מרופרפת כי היה לו סגנון מוזר ועיסוק מרכזי וטוטלי בחוויה של המאמין באלילי המיתולוגיה היוונית, אבל התדר בשירים שלו מזכיר את התדר הזה.

. בגלל שאני מכיר חלק מהשירים שאלך אני מכיר וזוכר את האובססיה לשורש "א.פ.ר" ממנו הגיעה גם המילה פרואה, (שגם הופיעה באחד השירים הראשונים שהגבתי לך).

לפני ההעמקה - השיר מרגיש מאוד פסוטורלי. יש כאן המון תיאורים של טבע ובוטניקה. טל, עשב, פטל ענוג, אגסים, עץ פתלתל, כנפי הפרי, אדר, צומרת (מלשון צמרת), רקיע תכלת ואור, כרכום...

גם ברפרוף על הסגנון מבחינה צורנית, אני רואה שמאוד רצית להבליט את המילה לקט. הבית השני והרביעי מתחילים שתי שורות במילה לקט, והבית השני והשלישי רק פעם אחת. לקט לקט לקט לקט. במובן מסוים האווירה של השיר עצמו היא של רפרוף, של יציאה לטיול, של ליקוט אנקדוטות קטנות. 

על פי השורה האחרונה בבית האחרון: 

"בעין הכרכום מלקטת בצלמה בצלמוות בתוהו"

האווירה שאני נכנס אליה היא שהטיול והלקט הזה הוא מן סוג של בריחה אל עולם מלא עדנה ויופי (עוד אתלבט על זה בהמשך כשאעמיק בדברים הספציפיים שיעלו בלקט) מול "צלמוות ותוהו". צלמוות מזוהה עם מזמור כ"ג בתהלים, שם המשורר אומר: "גם כי אלך בגי-צלמוות לא אירא רע, כי אתה עמדי". נראה שזה הסגנון והפער באווירה המעט אוטופית אך עכורה שבשיר. 

בית ראשון:

קודם כל, מבחינת מצלול, משקלים ומרקמים - כל הבית הזה מאוד מאוד יפה. שלחתי לך לדעתי פעם קישור לPuparia, עם האווירה הסוריאליסטית והקסומה. אז משהו כזה...

"פרואה וכומסת, חוצפת לשון" - כאן אני רואה אידיאל של נעורים נצחיים ובלתי מושגים. להתבונן בילד כישות נשגבת המחוברת לטבע (פרואה) ובלתי מושגת (כומסת) וחופשייה (חוצפת לשון). התיאור כאן של הפסטורליה נותן לי תחושה של אחדות טוטלית עם הטבע "שתויה מטל ומעשב" - שהשילוב של שניהם לרוב הוא של רטיבות בקור ברצון למצוא פינה יבשה, אבל הפרואה-כומסת של הבית הראשון "שתויה" מרוב טל ועשב, כלומר שעבורה זה משקה ממריץ, מחייה, מיטיב. "שיכר פטלים ענוג" הוא אותה תנועה רומנטית שמציירת את הלהט הילדי לאכילה בתור סוג של גמיאת נקטר אלים. בסגנון הציור של התקופה הויקטוריאנית המלאכים מצויירים כילדים. יש משהו ביחס הזה לילדים שהוא מהפנט ועוצמתי, להתבונן בהם כקרובים לאלוהים ולטבע. בהתאם, חציפת הלשון הזו היא העליונות של ה"כמוסה" הזו, היכולת להיות קרוב אל הטבע, חופשי ובלתי מושג.

[אני שולח כרגע ואערוך או אגיב תגובת המשך - נא לא להגיב בינתיים ]

את מכירה את התופעה "סינסתזיה"? של ערבוב חושים ומרקמים?

אז אני מרגיש שבבית השני יש תחושה כזו, שה"חוצפת לשון" של הבית הקודם מתנגש ומתבלבל ומבליט ומנגד את השיוך הטבעי שלו ל"חורצת דרך". זה נותן לפילוס הנתיב הרגשה שקשורה לחריצת לשון, ואולי גם לחרוץ כמו לחתוך ("חריץ גבינה"). מה החוויה של החריצה הזו? אולי מדובר גם בלעבור דרך חריץ... [ואולי גם אנטומיה נשית]. אין לי מושג מה הוא שביל כתכתים אגסי. אני יודע שאגס לרוב מעורר אסוציאציה למבנה גוף נשי, ואולי, במידה והשיר בנוי במבנה כרונולוגי של התפתחות - אז מהשיר הראשון המבטא תום ילדותי, כאן מופיעה לראשונה נערות? זה יכול להסתדר עם כתכתים (שמעורר קשר לכתית, כלומר לכתישה, חיכוך, ואולי גם פציעה; וכמובן שגם לדרך חתחתים שמקבלת תפנית מצלולי ומזכירה גם קטקטים או לפחות משהו קט), וזה בהחלט מסתדר עם החן והחסר הנשי.

"נכרכת... באדמת ההוא הפלאי"  יש כאן תחושה חזקה מאוד של פסיביות, של הימשכות ("משכני אחריך נרוצה"), וגם בשיר אחר שלך, אחד הראשונים שניתחתי, היה איזה "הוא" פלאי כזה [שבזמנו לקחתי את הניתוח לכיוונים אבסטרקטיים לחלוטין על אידיאה טמאה~מיסתורית] והימשכות אליו. [כאן - ויש צדפים לאסוף! 🌊🐚🫧 - פרוזה וכתיבה חופשית ]. קראתי עכשיו את השיר ההוא, והמהות של אותו אדם נעלם משמשת כאן להרגשתי אלמנט שווה ערך.

אז מה יש לנו עד כה?

המעבר מהבית הראשון שבו מתואר חופש, חציפת לשון, שחרור ממוסכמות ואחדות עם ההויה והטבע בחויה של שכרות (אווירה מאוד "דיוניסית" אם את מכירה את המושג - https://haraayonot.com/idea/dionysian/ נראה לי שתאהבי), משתנה לבלי היכר בבית השני, בו יש כניעה, התמסרות, כתכתים, וצבעים עדינים יותר מאותו "שיכר פטלים" משכר. כאן יש אגס שמבטא עדינות להרגשתי, ובעיקר היכרכות באדמת אדם אחר. אני חושב שלאדמה יש שני אלמנטים הפכיים זה מזה: האחד הוא אידיאת האדמה (גאיה, במיתולוגיה היוונית, או אמא אדמה בכל התרבויות הפגאניות), שהיא נמצאת בכל מקום, מחייה את העולם, מבטאת נשיות פרימאלית, (צלמיות של האלילה אשרה היו של אישה פורייה עם שדיים ורחם https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A9%D7%A8%D7%94_(%D7%90%D7%9C%D7%94) ). גם שפינוזה שהביא את הפנתאיזם שאומר שההוויה היא סך העולם הקיים) הוליד בעקבותיו את התנועה הרומנטית שראתה באדם ובטבע יסוד חזק ושואב. הלדרלין שר ברכות לאדמה, ניטשה שר ברכות לאדמה, גתה שר ברכות לאדמה... האדמה מהווה את הקיום, וממילא את הדרור.......

אבל! יש מרכיב הפוך לאדמה, ועצמי לה מאוד, והיא אדמה של מישהו. טריטוריה... זו נקודה חזקה שמתבהרת לי עכשיו שקרקע מסמלת גם את כל כדור הארץ ועצם הנאמנות לקיום החומרי, וגם להפך - שיעבוד למקום מסוים, לאנשים מסויימים. בכל מקרה - כאן הגיבורה של השיר עוברת טרנספורמציה יסודית בשביל הכתכתים האגסי ומשתעבדת לאדמה של ההוא, הפלאי. (מעניין להקביל את הפרואה אל הפלאי, כלומר פ.ל.א לעומת פ.ר.א)

--

הבית השלישי כל כולו מתכוונן מבחינתי לתרגום מיני בלבד למפגש ראשוני של מבט נשי עם אנטומיה גברית. 

** אעיר בהסתייגות מוקדמת שתמיד כשמנתחים שיר מעורפל-בכוונת-מכוון וחותרים לפרשנות של מיניות אני מרגיש מבוכה. המון פעמים כשניתחו את שיריי הביאו הקבלות למוטיבים מיניים בפסיכואנליזה (נחש מקל וחליל כסמלים פאליים; יללת תנים בתור יצרים מוכחשים; etc...) תמיד הרגשתי לא בנוח... המון פעמים זה מאולץ. ולכן - העובדה שאני מרגיש שזה בבירור הכיוון קשורה גם למהלך של השיר עד כה וגם למובהקות של הסימנים בבית הזה**

** אכתוב בתמצית ואמחק או אערוך מה שתרצי במידה וחשפתי מה שהחמיא לו הכיסוי **

בכל מקרה, נעיצת העיניים בקרן זווית הזו נותנת הרגשה לאו דווקא נעימה. (קרן מזכירה סימן פאלי; זווית - אולי של תשעים מעלות או משהו מעין זה) ; אבל קרן זווית קשורה גם לפינה, ולהרגשתי מעוררת יחד עם נעיצת העיניים רגש של בושה או של דבר לא מתאים או ראוי. גם העובדה שהיא "בת ארבע" (שיכול להיות קשור למנח גופני) נותן כאן הרגשה לא נעימה ו"לא נכונה". עץ פתלתלי בבירור מעורר גם הרגשה לא נעימה, גם אם מכושפת וסקרנית (פתלתלי מעורר מחשבה על שיער מתולתל שצומח שם...)

אין לי מושג מה זה שוע. חשבתי שאולי איכשהו זה ישוע (ואז זה דווקא דימוי לא כל כך טוב נדמה לי ) או שזה מלשון שוועה... זה גם החריגה היחידה שלך ממבנה החריזה בכל השיר, כך שאני לא פוסל על הסף אפשרות לשגיאת כתיב, למרות שהכתיבה שלך כל כך מוקפדת ולכן זה מוזר.

אבל אם אני מסביר ש"כשוע האוחזים בכנפי הפרי" זה משפט אחד, והשוועה היא של אותם האוחזים בכנפי הפרי (שזה מסתדר יותר גם עם ההפרדה מהעץ הפתלתלי) אז זה אולי יותר הגיוני. 

בקריאה הראשונה המשפט "האוחזים בכנפי הפרי" עורר לי אסוציאציה לפסוק "כה אמר ה' צבאות בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשנות הגוים והחזיקו בכנף איש יהודי לאמר נלכה עמכם"

חשבתי שאולי ה"שוע" זה בעצם "שבע" המקביל ל"עשרה אנשים" אבל זה כבר לא עושה היגיון.

אז אני מרפה מכנפי הפרי, לא יודע בדיוק מה זה. כנפיים קשורים לי לחופש, אחיזה בכנפיים זו יכולת להיסחף על כנפיים, פרי זה לכאורה ולד על פי מה שדיברנו... אז יש איזה כיוון מתוך זה אבל מרפה

--

"שוקטת על אדר" - זה מאוד ציורי. בטח בהשוואה לבית הראשון שהיה כל כולו חוצפה והסרת עול - כאן השקיטה הזו, להרגשתי, היא נעימה. התלבטתי כי אחד הפירושים שמצאתי למילה "אדר" באינטרנט הוא "פוחלץ", שזה דווקא נותן משמעות אחרת לגמרי להלך הרוח בשיר, ולא נראה לי קשור כי השורות האחרונות בבית הרביעי מאוד נעימות דווקא. כל הבית הרביעי, למעט השורה השנייה נעים, ולכן אני מניח שמדובר בעץ אדר. ידוע לי שאחד הדברים שעץ אדר הכי מתאפיין בהם זה נשירה בצבעי שלכת. [ניסיתי לבדוק האם אפשר להתאים את כל אחד מארבעת הבתים הראשונים לארבע העונות ולכאורה כן - הבית הראשון - אביב; הבית השני - קיץ (אגסים ואדמה); הבית השלישי - חורף; בית רביעי - סתיו]. 

אם באמת האסוציאציה של השלכת ושל האדר נכונה, אז "צומרת שחור" יכול היות קשור לצמרת של העץ המאבדת את צבעיה ומשחירה (מאפירה יותר נכון, כי לרוב הענפים לא שחורים). יש אפשרות אחרת, של צמר, וזה מעורר אסוציאציה של כבשה שחורה. זה היה יכול להסתדר אם היתה הנגדה או הקבלה למשפחה של הגיבורה, אבל היא מוזכרת בבית הראשון כילדת פרא, בלי אב ואם, ולכן אין לה מול מי להיות כך. אבל אני כן יכול לראות בבית הזה משהו מיושב יותר, ולכן גידול הצמר לעומת הראשוניות שבבית הראשון יכולה להסתדר עם זה. יחד עם זאת, שתי השורות האחרוונת בבית הרביעי דווקא נותנות רושם אחר:

רוחץ הרקיע בתכלת | לקט נמשחת באור - אלה שורות מאוד מאוד נעימות ויפות, ואווירת הנינוחות של השקיטה על אדר ממשיכה להרגשה של התעלות. אם בבית הראשון הזכרתי את היסוד הדיוניסי, ובבית השני הזכרתי את ההתקרקעות וההתמסרות אל האדמה של אדם אחר, אל הטריטוריה שלו - הרי שכאן עזבנו כל יסוד גשמי וארצי, ויחד עם הצמרות עלינו השמימה, לתכלת רקיע ואור. אלו שורות מאוד יפות שעומדות בפני עצמן (רוחץ הרקיע בתכלת - יפהפה) - - - זה מאוד מזכיר לי שיר יפהפה ויוצא דופן שנראה לי שיקלע לסגנון שלך ואשלח אותו בתגובה נפרדת.

עם האופטימיות הזו של הבית הרביעי אני מגיע לבית החמישי, שבבירור הוא שונה מארבעת קודמיו ומהווה תרגום ומרכוז לכל המהלך בשיר.

לשיר קוראים טיול, ובטיול מלקטים כל מיני דברים. החוויה של לקט היא שיש גם מזה, וגם מזה, וגם מזה. כשמלקטים - מכירים שאין בהכרח מהלך כרונולוגי, ולכן לפעמים הולכים לפנים, לפעמים לאחור. הטיול הזה, בין חופש מוחלט, פחד (המורגש בבית השלישי), פלא (המורגש בבית השני), והתעלות (המורגשת בבית הרביעי) הם הכרה עמוקה שהמבט שלנו על החיים הוא של ליקוט. "בעין הכרכום מלקטת", כרכומים צומחים בפזורות, לקט פה לקט שם. הם מופיעים צצים פורחים עולים פה ושם. הפסיביות של הגיבורה, שנעה חרש, וכל כולה נפעלת בתוך הטיול הזה, שלפעמים תצפין (צפון והסתרה, כמו כומסת של ההתחלה) תזרח (מזרח וזריחה, כמו נמשחת באור של הסוף), ותנפול לתוהו של המילה האחרונה. 

אם ההבנה הזו נכונה, אז היא מלאת חמלה, והמילה "טיול" אפילו לא מהווה פרשנות צינית או פסימית אלא מבט רענן וחדש על החיים, בלתי שיפוטי, חומל ונוכח בכל גווני הקשת.

"בצלמו" - כלומר במפגש עם הצדדים הגבוהים, האלוהיים, "בצלמוות" הדומה עד מאוד לצלמו, בצורה יפהפיה מצלולית, וכואב באותה מידה, כי הדמיון המילולי מעיד על הקרבה המוזרה מדי בין הבור למים ( ), ותוהו...

תודה!

דור

הָיִינוּ תְּכֻלִּים וּשְׁקוּפִים וְיָפִים
לְלֹא גְבוּל
וְזִיוֵנוּ פָּשַׁט וְנָהַר
לְעֵירֻמֵּנו
הָיָה בֹּהַק מוּזָר

הַיּוֹם הָיָה חָסֵר
:וְצָעַק בְּאוֹרוֹ
לַיְלָה, לַיְלָה
הַלַּיְלָה הָיָה חָסֵר
וְהִתגַּעְגַּע
יוֹם, יוֹם

תְּכֻלִּים וּשְׁקוּפִים הָיוּ הַגּוּפִים
וְזִיוֵנוּ פָּשַׁט וְנָהַר
הָעֵצִים הִבְשִׁילוּ פֵּרוֹת-קַיִץ
כְּבֵדִים, לוֹהֲטִים בצהוב מנומר

הַיּוֹם הָיָה חָסֵר
וְצָעַק: תַּעְתּוּע
הַלַּיְלָה הָיָה חָסֵר
אָבוּד לְגַמְרֵי בְּדַרְכֵי הָעוֹלָם
לֹא מֻכָּר, לֹא יָדוּעַ⁠
וְאֲנַחְנוּ, אִשְׁתִּי
יָפִים הָיִינו לְהַפְלִיא

וְזִיוֵנו פָּשַׁט וְנָהַר לֹא דִבַּרְנוּ
עֵירֻמִּים נַחְנו עַל יַד הַגּוּפִים
וְהַמַּיִם פִּכּו עַל יָדֵנוּ בְּלַחַשּׁ
כְּאִלּוּ הָיִינוּ שְׁקוּפִים

מִפִּסְגַּת הֶהָרִים הַכְּחֻלִּים רָאוּ אוֹתָנוּ⁠
כַּמָּה צוֹפֵי־אֲוִיר גַּעְגּוּעִיִּים
שֶׁהִנֵּה, אֲנַחְנוּ יָפִים

שֶׁעֵירֻמֵּנוּ הוֹלֵךְ וְגוֹבֵר
וְשֶׁאֵין אִישׁ זָר אִתָּנוּ וְאֵין גַּם אֶחָד חָסֵר
וְשֶׁהַיּוֹם כְּבָר נוֹגֵעַ בַּלַּיְלָה
כְּשֶׁזִּיוֵנוּ פּוֹשֵׁט וְנוֹהֵר

אני לא אוכל להשיב על הכל אבל אשמח להשיב בלי סדר
אקדים אנקדוטלית ואומר כי כחלק מתרגילי הגמשת השירה אני כותבת ג'יבריש. להלן:

לחמף /

גפל החיטוש נמוג בארוגות הלשם הנמקל
שקר הטיפש, נפל הנרמוך, נסתם בקתם הלחמף
קרב, נמק, שתף, קפל מבע סתם
לחשש, פרש, דבר עם הנבקל בעום.

לחשש דיבר, פרש את מבעו על סף,
השתף נדם, הקפל שנמעף
אז באה רוח: סתם, להיפלטר
והכלל שהתברר נלמס

ובכן, א' - תודה! נעים להיקרא בשיר כמו זה 
כמו גם על ידי מחשבה מופרעת, זו מחמאה כמובן

ב' - 
לפני שבוע יצאתי לטיול למעין. לא מצאתי את העין וכשמצאתי הוא קרס אל תוכעצמו וברובו יבש. יש לי תחביב לטמון פניי בקרקע ולהתהלך, חושבת שילדים קרובים יותר לאדמה כיוון שהמרחק מכפות רגליהם עד לצמרתם גם הוא קטן. כשהבטתי מטה הרגשתי כי נצלבו לי הרוחות אל המרכז כמו בזוית ישרה וכמו נברא לי שביל פתלתל להלך בו כבת ארבע ממש. כיף גדול. גם טיפסתי בהתרגשות עד קצות האילן והתנדנדתי לי מטה והייתי ממש כאן בארץ, כלומר לא בלי מקום. אני לא יודעת למה לקט, כך התחבר לי ואולי מפני שהייתי אסופת התקיימויות. האמת היא שפשוט היה לי טוב באופן קיצוני לפגוש טבע, הוציא ממני פרא וחוצפה ושיכר טל. 

את הלדרלין לא קראתי רק שמעתי אודותיו אבל כחלק ממאמציי לשורר שוב חיפשתי לי שירה וגיליתי מחדש את אמיר גלבוע שחרץ היישר אל ליבי. 
לגבי מספר מילים לא ברורות, קודם כתבתי אותן, אחרי כן ביררתי מה משמען אם בכלל, אם כן או לא לרוב לא היה לי משנה, כי משמעות ישנה מעצם צירופם יחד, מהי? לא יודעת עד הסוף. 

למשל שוע, לקחתי משירה של לאה גולדברג נפשי, היא כותבת "כשדה שוע השיבולת נפשי היודעת, גאווה ופאר ודרכי עפר ושפל הרוח" יש פסוקים יפים בתנך המתייחסים לשוע כאל נכבדים/אצילים מלאי הדר. ראיתי גם פירוש שמתייחס לשוע כאמייל, זה מתחבר לי באופן הופכי משהו לשעווה כחומר וגם לשעווה כשעווה. לי בסופו של דבר מדבר מאוד השוע כסופו של שעשוע. 

הכל ילדות הכל ילדי הכל התיילדות, אם היה דבר מה מיני הרי זו אירוטיקה טהורה של גוף בטבע ילד עם שמיים ופתלתלות חושים. זה בוודאי לא שולל התפרשות אחרת, משובב בעיניי לגלות הרבה נוספות. לדעתי עניינו של הבית האחרון נובע אצלי, מהרגשה שיש לי לאחרונה ששכחתי איך להתפלל, לכן בינתיים אני מכוונת צעדיי ושתיקתי כאילו הם תפילה ויש שם הרבה שקט ופיזור, וודאי יש עוד. 

כמו תמיד דייקת הרבה בפירוק שלך והבאת ניתוח חריג ולא פעם מתאים. אהבתי את המחשבה על העונות בבתים כמו גם לדמיין אדר כפוחלץ. סלח לי שלא התייחסתי להכל, כמו לכנפי הפרי, זה להכניס אל תוך פילוסופיית עצמי לא בהירה מספיק שבה אני משליכה הכל עליי וממני וממני עליי הכל והופכת ומשתמשת אלו באלו ללא סדר וללא אבחנה.  החכמת עם הקישורים השונים והכרת לי שיר יפה עד מאוד. תודה!

שמחתי להגיב ותודה על התשובה

בשביל הג'יבריש והגמשת השפה, שווה לך להיחשף ליצירות של המשורר יונתן לוי.

נעם ענבר עושה ביצועים לשירים שלו

לא אכפול את דבריו, 

החיבור ותרגיל הג'יבריש מזכירים לי מאוד מאניה. שאפשר לתאר אותה מנקודת המבט הסובייקטבית כאותנטית, מחוברת לרגע ולתחושה, התמונה מקבלת "סטורציה", ומנקודת מבט המסתכל מן־הצד, היא בלתי־נשלטת, חצופה, והסטורציה מעוותת את התמונה האמיתית, או משהו כזה, וזה דווקא לא רומנטי בכלל, אבל בעצם, אולי זה להאפיר את התמונה ולהיות ציני? מאבק.

זה פשוט הזכיר לי.

זה לאו דווקא מאני, אלא יש אלמנטים חופפים.

אני אוהב סירופ אגווה

אבל גם בלי משמעות, טוב לכתוב.

החתימה שלך מקוממת...

ידוע לי שאתה אוהב חתולים במיוחד.

חתול היא אחת החיות שההפרש בין גרסתה המבויתת לגרסתה הרחובית הוא הגדול ביותר בחיי האדם, האחד ענוג, חנפן ומתחכך ברגל, והשני מלוכלך, דרוך, ציני ושתום עין, עמוס צלקות ופצעים אדומים.

כשאתה אומר "חתוליי", כלומר מתיחס אליהם בשיוך, ובנוסף - בהנחה שכתיבתך הולמת את אישיותך - סביר להניח שהחתולים המוזכרים בשיר הם חתולי בית. 

וזה מוזר! כי היללות המיוחמות שטורפות את הלילות ידועות דווקא כמיוחסות לחתולי רחוב, שנוהמים מייללים ובוכים כתינוק מחוץ לחלון לפני השינה. ואם אליהם אתה מתכוון ואליהם אתה משתייך - ועליהם אתה כותב "חתוליי", אזי שזה יותר מעניין ממה שחשבנו עד עתה. אלא אם היללות הן של חתולי בית, עדינות, "Nyan" קטנות ומהורהרות, מה שלא מסתדר לא עם המציאות (לרוב חתולים ישנים בלילה), ולא עם התדר.

הטללים הלאים קשורים גם הם ללילה ולרחוב מן הסתם (למרות שאזכור החול בהקשר לחתולים מזכיר את החול לצואת החתולים, הדוחה).

בקיצור, יש כאן משהו בין בית לחוץ, בין יללות טורדות שינה וטללים עייפים (הלאות הזו, המתחרזת עם יללת החתולים, יכולה להיות קשורה ללאות של הכותב העייף, או לכבדות של הקוסמוס, המטיל טללים לאים, או לאנלוגיה של חול בחיי הכותב בהשוואה לחול של החתול. (אני עכשיו ראוה שחתול וחול שותפים באותיות).

ארבע השורות האחרונות מתרחקות להרגשתי ממשל החתולים ועוברות לכאב של היומיום והלילה. השפה רכה כל כך, מוכת-גורל כל כך, ודווקא מול דברים כל כך עדינים. "יללת חתולים" קשה ככל שתהיה - לא מעוררת בלב הקורא צעקה נוראה או נהמה. יללות הן רכות, אבודות, וההדהוד שלהן בתוך לילותיו של גיבור השיר מהדהדות רכות וכאב וחולשה מול החיים. ואת אותו תדר אני פוגש בשורות הבאות, רק להפך - המילה מגואל היא מילה מאוד חריפה, מזוהמת, ומעוררת קונוטציה מיידית לדם. אך כאן הדימוי יוצא כואב במיוחד - נהר לא יכול ולא אמור להיות מושפע מדמעות, כי דמעות זולגות, רבות ככל שתהיינה, לא יכולות להשפיע על טבעו של אגם. המילה "נחלים מגואלים בדמעות" נותנת כאן שיפוטיות נוקבת על אומללותו של הכותב ביחס לימיו. הדמעות האלו אסורות, הכאבים איתם הוא בא אל היומיום (הסובייקטיביים) מזיקים ליומיום (האובייקטיבי).

שיר נעים וכאב נעים, עם אקספרסיביות מאוד מינימלית. אוהבים אותך אחו 3>

בהחלט התכוונתי לחתולי רחוב הפעם. בכללי, אני חושב שהחתול האולטימטיבי הסמלי הוא דווקא חתול הרחוב, כי אז תכונותיו החתוליות באות לידי ביטוי באמת על כל אופניהן.

"חתוליי מייללים" מתייחשים לאיזשהו מקום בנפש, שאו טוב לו, או רע לו. כמו צופרים פנימיים, או רחובות הלב. קצת כמו "כלבים בוכים – מלאך המוות בא לעיר". או קצת כמו הסיפור של ר' נחמן עם מנגינת היער המפחידה.

הבוקר המסומל על־ידי הטללים לא באמת מצליח לעשות שום־דבר. אני חושב שהבוקר יכול להיות או הקריאה הקוסמית, כפי שזיהית, או מנגנון פנימי של יקיצה של הנפש, אבל מבחינתי היינו־הך.

"מגואלים בדמעות" הוא רעיון שעדיין לא ירדתי לסופו, אני נוטה ראשית להמציא דימויים ורק אחר־כך לחשוב מה הם אומרים. דמעות, לרוב, נתפשות כחומר זך, שקוף, טהור, אמיתי, אותנטי, וגם בעל יכולת טיהור. וכאן בעצם הפוך, הדמעות הן יותר כמו דם, זיהום בלתי־נראה, משהו להרגיש עליו אשמה. כמו שהלילות רוויים ביללות, הימים רוויים במליחות (שאין רואים אותה, אך מרגישים אותה אם טועמים אותה). גם כאן יש אלמנט של מים מטהרים (נחל, כמו הטל הטהור) שאינם ממלאים את תפקידם כראוי (זרמי ההתחדשות והחיים נגועים בכל־כך הרבה עצב, שאינם מצליחים להצמיח דבר).

אולי קצת כמו הכריש הבוכה של רמשטיין:

"Und der Haifisch der hat Tränen und die laufen vom Gesicht

Und so kommt es dass das Wasser in den Meeren salzig ist"

///

The bright sky that breaks my heart
As I see it so far away
Tears rolling down as ever today

Too sad too sad
To go on any longer
Should I confess this frustration
To anyone?

White clouds are floating one by one
My dreams are tangled up
Drifting sadly as ever today

Too sad too sad
To go on any longer
Is there any rescue
To this everlasting vain

Held by the green deep forest
With the song of wind
I moan as ever today

Too sad too sad
To go on any longer
Will this flaming pain
Continue tomorrow?

קול האמת האולטימטיבית שהסביבה מנסה להשתיק ולהרוג (העולם והסביבה כשיקוף של העצמי)

כאשר הקול הזה אומר משהו שסותר את ההוויה הרגילה של הדברים (אם מצד היותו ניהיליסטי, או מעצם היותו "אמיתי" כאיזה עניין מטפיזי)

לדעתי האב עושה projection בזה שהוא קורא לו מזויף

"למה כל־כך חזק"

איך זה שאתה ככה חזק?

התכוונתי שהחלק התכול יהיה אגם קטן, אבל הוא דומה יותר לכיפת קרח. ואז זה לא מסתדר עם ההר השני, שגם אמור להיות מכוסה בקרח, אם הוא באותו גובה. מצד שני, בגלל שאלו צבעי מים, וכבר עשיתי כל־כך הרבה תיקונים ושינויים, הנייר יתפורר אם אתעלל בו עוד, אז וואטאבר שיהיה.