(קטע שכבר העליתי בעבר אבל אני חושבת שמתאים לאתגר.)
* אתה מתעורר. מתהפך לצד השני ומנסה להילחם בעפעפיים שלא ייעצמו לך שוב, שלא תירדם שוב, כי אתה צריך לקום ללימודים. אתה מסתכל בשעון, כבר שבע וחמישה. אתה קם בכבדות מהמיטה, מדשדש בנעלי בית לשירותים כמו איזו גיברת מבוגרת ונאנח. אתה מתארגן בעצלתיים, הופך את התיק המבולגן שלך על השולחן המבולגן שלך ומכניס רק את הדברים שתצטרך: עט, עוד עט למקרה שההוא יפסיק לעבוד, עיפרון למקרה ששני העטים לא יעבדו, קצת כסף בשביל אוכל כי למי יש זמן להכין על הבוקר, שני ספרים – את הספר שאתה לוקח אתך לכל מקום ועוד אחד לקרוא כשישעמם, טישו כי אתה מצונן, את הכפפות החתוכות ששגיב קנה לך בחורף שעבר ואיבדת וקנית חדשות ואז מצאת אותן בחזרה, את המפוחית מעץ ואת שני היומנים שלך. אתה מתלבט אם לקחת גם מטריה ומחליט שלא, זה סתם לא נוח, ובכל מקרה אין לך בכלל מטריה. אתה צועק "אני יוצא" לאבא ואימא שלא ישמעו אותך כי הם עוד ישנים, ויוצא מהבית. קר בחוץ. אתה מחבק את עצמך מבעד למעיל, זה מרגיש כאילו מישהו מחבק אותך. אתה חושב שזה היה נחמד אילו מישהו באמת היה מחבק אותך, והמחשבה הזו גוררת עוד מחשבות על איך זה שאתה עד כדי כך בודד, שאתה מתחיל לדמיין חיבוקים דרך המעיל, ולמה אתה כזה בודד וזה לא הוגן כי לכל האנשים שאתה מכיר יש חברים, ואתה שוכח שגם לך יש חברים, אולי קצת פחות מלכולם, אולי לא כאלה שיחבקו אותך על הבוקר – פשוט כי פיזית הם לא נמצאים שם, אתה שוכח שיש לך את שגיב שמחבק אותך כשאתם נפגשים, אתה שוכח הכל והבוקר שלך מתחיל ככה, ולבד לך ועצוב לך וקר לך. ככה אתה מגיע ללימודים, דוקרני ועצבני ולא מדבר עם אף אחד, למרות שמנסים לדבר אתך, שואלים על השיעור האחרון ועל המורה ההוא, ואתה מהנהן בעצבנות ומתיישב בכיסא הקבוע שלך שנמצא כמובן בקצה הכיתה, מוציא את הספר שהבאת ומזדעף כשאתה קולט שכבר קראת אותו והוא שיעמם אותך. אתה מכניס את הספר לתיק בזעף ומוציא את אחד היומנים – האחד שאתה כותב בו כשאתה עצבני, קורא כמה עמודים שמספרים לך כמה אתה מטומטם וכמה הגיוני זה שאין לך אף חבר אחד והחבר היחיד שלך הוא שגיב שגם לו יש מלא בעיות ולכן הוא התחבר אתך כי אף אחד אחר לא הסכים להיות אתו, ואתה שוכח שביומן השני כתבת איזה אדם טוב אתה שלא מתייחס לפגמים חיצוניים בחברים שאתה בוחר וכמה אתה אוהב את שגיב ומעריך אותו ואיך טוב לכם יחד. אתה ממשיך להיות עצבני לאורך כל היום, גם כשנגמרים הלימודים ואתה חוזר הביתה, ויורד גשם שמטשטש לך את הראיה ואתה ממשיך לחבק את עצמך דרך המעיל ולרחם על עצמך. כשאתה עולה חזרה הביתה אף אחד לא בבית כי ההורים בעבודה ושירי בפנימייה, ואתה מרגיש לבד עוד יותר. אתה מחמם לעצמך אוכל מהמקרר, אוכל ארוחה כפולה כי בבוקר בסוף לא אכלת כלום, ואז אתה נוחת על המיטה ובוכה. ואז שגיב מתקשר ושואל מה שלומך, והקול שלו כל כך רך ונעים ומזמין ואתה מתייפח לו בטלפון ואומר לו שקר לך ושגיב שותק שם ונותן לך לבכות. וכשאתה גומר לבכות ונשארות רק יפחות קטנות וחנוקות הוא אומר לך "אני מתגעגע אליך," ורק המשפט הקצר הזה גורם לך לבכות שוב עוד יותר, ושגיב נותן לך. כשאתה גומר לבכות, הפעם לגמרי, אתה מספר לו איזה יום דפוק היה לך ושאתה מצונן וחיממת אוכל מהמקרר ואתה רוצה שמישהו יהיה שם אתך, אפילו שירי למרות שהיא אחות גדולה די מעצבנת. ואז שגיב שואל אם הוא יכול לקפוץ אליך, הוא רק צריך איזה ספר ביולוגיה כי יש לו מבחן, ואתה אומר "כן, כן!" בהתרגשות ומתחיל לסדר את הבית כדי שכששגיב יבוא הוא לא יראה את הבלגן שלך, למרות שבמחשבה שניה שגיב ראה אצלך בלגן מבולגן הרבה יותר. אבל אתה מסדר בכל מקרה כי צריך. וכבר מרוח לך חיוך על הפרצוף, ואתה שוכח את כל המחשבות הנוראיות שחשבת על שגיב ועל עצמך חצי יום. אתה מדליק חימום ומוזיקה ומטאטא מתחת לשולחן כי פיצחת שם אתמול בלילה גרעינים כשראית סרט עם אבא וטוב לך ואתה לגמרי לא זוכר שבכלל היית עצבני בבוקר. כששגיב מגיע הוא מחבק אותך חזק ואתה מחבק אותו חזק ואתם מתחבקים ואתה נעטף בחיבוק לגמרי וזה שונה בתכלית מהחיבוק שחיבקת את עצמך בבוקר כשהיה לך קר, כי עכשיו מישהו באמת מחבק אותך וזה לא דרך המעיל וחם לך ונעים וזה מישהו שאתה אוהב ועד כמה שאתה יודע גם הוא אוהב אותך. וטוב לך. אתם מתיישבים על המיטה שלך ומדברים על כלום וצורחים שירים. שגיב מזייף ואתה מתקן אותו ואתה מוציא את הגיטרה ומאלתר קצת ואתם מחייכים. ואז אתה אומר לשגיב תודה שהוא בא ונותן לו את הספר שהוא צריך והוא הולך הביתה. אחר כך בלילה אתה חושב על זה, איך זה שהיה לך קר כל כך בפנים והיית לבד ואיך זה ששגיב תמיד מצליח להוציא אותך מהלבד המעיק הזה. ואתה חושב כמה טוב שיש לך את שגיב והלוואי שגם הוא מרגיש ככה כלפיך. ואתה מחליט שגם אתה צריך להיות שגיב כזה, שמחמם את הלב של חבר שלו כשהוא לבד ומחבק אותו. ופתאום הטלפון שלך מצלצל וזה שגיב והוא לוחש לך שכואב לו והוא לבד ואתה לוחש לו בחזרה שהוא לא לבד כי אתה אתו גם כשזה לא פיזי. ואתה נזכר שככה זה כל לילה, כי לילה זה הזמן ששגיב מרגיש לבד, ואתה נזכר שתמיד אתה אתו בזמן הזה. אחר כך אתה נרדם עם חיוך. גם לך יש חבר. גם לך יש מישהו שמחבק אותך ואוהב אותך. וגם אתה טוב כמו המישהו הזה. גם אתה טוב.
את מנסה לחשוב, למצוא לך זמן, והדף שמולך מתקשקש בקווים, דקיקים ומהירים מעט שלך.
פסים באותו הצבע מקשטים גם את קצות אצבעותייך, ומתוחים בצורות ואותיות שונות לאורך זרועותייך החשופות. כשאת מביטה בהן את מרגישה שוב את קצוות השרוולים, והקול שקורא בשמך מחזיר אותך למציאות.
את מרימה את עינייך, ובעצם מבינה שעד עכשיו הסתכלת על הדף, שהיה לבן וחלק בתחילת השיחה הזו, ועכשיו הוא מלא בחצאי משפטים, במילים חסרות קשר.
את מביטה לתוך העיניים, של מי שמנסה לתפוס את מבטך, מנסה להעביר לך מידע, בצורה שלא מתאימה לך כרגע.
את ממוקדת בו לחלוטין רק לא בצורה שהוא היה רוצה שתתמקדי בו, העייניים שלו אפורות ויפות והידיים שלו, מתופפות עכשיו על השולחן ארוכות ורזות.
את נתפסת להביט בעיניו היפות, והוא מפרש את זה כהקשבה. אין לך מושג על מה הוא מדבר.
במעורפל מספר מילים חודרות לתוך המחשבות שלך, אין ביניהן הרבה קשר.
השיחה מסתיימם, שניכם קמים ולוחצים ידיים, את מנסה להביט בעיניו עוד פעם כשאת רואה את כמות הכעס שמשתקף בהן.
הבהלה שלך, הקפיצה המשונה לאחור והמבט שלו, שעדיין מלא בכעס, הם הסימן שלך, לברוח.
תדמייני טלפון אסימונים. אני יודעת שאת צעירה מידי בשבילו, אבל בכל זאת. הרי אנחנו רק מתעסקים בדימיונות, נכון? תדמייני שאת רוצה שהוא לא יתנתק, אבל את גם לא מדברת בו. את דוחפת לו אסימון ומדברת עם חברה אסימון ורוקדת אסימון ואוכלת אסימון וישנה אסימון. דוחפת ודוחפת ודוחפת רק שלא יתנתק. עכשיו תדמייני שאני הטלפון ואת דוחפת ודוחפת ודוחפת. את יודעת? לפעמים גם טלפונים רוצים להתנתק.
מה ההבדל בין מונולוג בוהמספר פונה לקהל לבין שבירת הקיר הרביעי? האם כל פניה אל הקורא היא שבירת קיר 4 או שכמו אצל ביאליק בדוגמא שנתת צריך דיאלוג פנימי שבסוף "מרים ראש" מההתבוננות פנימה ופונה החוצה? @פיתה פיתה
מונולוג בדר"כ הוא תהליך פנימי שממולל כלפי חוץ. ברגע שהדובר פונה לקהל (לא כשותפים צופים אלא כשותפים לשיחה.. ) זה הופך לדיאלוג עם הקהל וממילא ל"שבירת הקיר הרביעי"
יש עוד דרכים לשבור את הקיר הרביעי בתיאטרון. לא כולם כרוכות בפניה אל הקהל..
הסבר למשפט/מילה מורכבת (מעיד עך העובדה שיש כאן קהל. אלמלא הקהל לא היה צורך בהסבר) אמירה שמבטאת מודעות של הדמות לכך שהיא רק דמות ולא באמת קיימת. בעיקרון בתיאטרון, כשזה על במה ולא בכתיבה גם יצירת קשר עין עם הקהל יכולה להחשב כשבירת הקיר הרביעי.
ואגב @פיתה פיתה כשאני חושבת על זה הפניה של הזמר החביב בהופעה הנפלאה בבקשת מחיאות כפיים וצווחות הדרן גם היא שבירה של הקיר הרביעי. (בעצם כל הביןלבין של השירים שלו היו סוג של שבירת הקיר הרביעי [אם אפשר לומר את זה על הופעה של זמר שכל עניינו הוא הקהל, אבל את מבינה אותי, נכון?] וזה משעשע אותי שזה קרה באותו יום.)
בהרבה הצגות שראיתי- אחד מהשחקנים משמש כדמות ש'יוצאת ונכנסת מהדמות' כלומר- הוא משמש כדמות בעלילה אבל גם יוצא מהדמות מידי פעם לפעם כדי להסביר לקהל דברים או לתקשר עם הקהל. (יש לזה דוגמא מהממת בהצגת ילדים בשם "עוץ לי גוץ לי"- מוזמנים לחפש אותה ביוטיוב...)
בתיאטרון אפשר לעשות זאת בדרך של חלל בימתי משותף לקהל. כלומר שאין 'במה' ו-'צופים' אלא ההצגה מתרחשת בתוך הקהל.
ניתן גם לשתף את הקהל כשחקנים- לקחת שחקן בתפקיד חסר מתוך הקהל. או לתת להם תפקיד בימתי כקהל (למשל- "כדי שהסוס ידהר- אני צריך שכולם יצעקו 'דיו'.." או להשתמש בהם כחבר שופטים.. ויש עוד מלא דוגמאות לזה)
עוד דרך היא להגיב למה שקורה בקהל ולא להתייחס אליהם כצופים דוממים.. למשל להגיב לקול צחוק רם מידי. לשיעול. לכניסה של קהל באמצע ההופעה. לרעש מוזר.. החוכמה היא להתייחס לזה כחלק מהמופע עצמו ולא כהפרעה.
אני יכולה לתת לך דוגמאות לסרטונים שיש ביוטיוב לדברים כאלו.. אבל כמו שאמרתי, זה יותר מעולם התיאטרון את יכולה לנסות לקחת את הבסיס של הרעיונות האלו וליישם בשירה..
אם אתם רוצים להכנס לראשי, קראו את הקטע בקול לעצמכם, שחקו עם הטונים כאוות נפשכם, ובסוף כיתבו איך היה
הי אתה שם! אתה! עצור לרגע, הבט סביבך. התבוננת כבר בזה שיושב מולך? שמת לב כמה הוא עייף? ראית את חפציו שהתפזרו? לא, חכה! חשבת פעם מעבר למה שאתה רואה? ניסית פעם להעמיק, לחקור, או פשוט סתם, לעצור? אתה רץ. אינך זז, אני יודעת, במחשבתך אתה רץ. אתה חושב על הקניות, והבנק, והילד שבגן, והמבחן מחר, והמכונית החדשה. אתה מעביר במוחך במהירות שרשרת מטלות ולא מותיר לעצמך דקה אחת פנויה- הנה, רואה? כבר מבטך מרחף ואיבדת אותי.
הנסיעה הזאת תעבור לך מהר, ספק אם תזכור אותה בכלל. גם היום יעבור לך כך, ברדיפה חסרת אונים. עצור לרגע. נשום. הסתכל על הירח שמציץ מן החלון. איך הוא, הלילה? כרגיל. תענה לי במבט תמה. אגלה לך סוד: הירח הוא מראה. מראה כסופה המשקפת את לבך. הוא מתאים עצמו לריצתך. אינך מבחין כלל בשינוי, אך האמת היא, שהירח משתנה בכל יום. וגם אתה, גבר צעיר. כל יום דברים חדשים נפתחים בפניך, אך אינך מעז להרים את ראשך.
אני עסוק! תגיד לי בארשת חשיבות, ותמשיך להקליד בלהט עוד הודעה מטופשת. אני מאוד עסוק. עסוק נו- הי, לאן נעלמת?
(משהו לא עד הסוף גמור לי כאן. אשמח להצעות שיפורים)
זה בסדר. לא חייבים ללכת עקב בצד אגודל ולהיזהר כל כך. אני לא מחרסינה. אתם מגוננים עליי מדיי. אם כל פעם שתינוק יפול ירימו אותו, הוא לעולם לא ילמד ללכת. אל תהפכו אותי לנכה, לתלותית. תנו לי ללכת. ליפול. לקום. לטעות. ללמוד. אני רוצה לנסות קצת לבד. תאמינו בי שאני יכולה. בו נסיר את הגדרות האלו יחד, טוב? תבינו - ככה לא מגוננים, ככה מקטינים. אתם מצמצים לי את העולם, את שדה הראיה, אתם חוסמים לי את היכולת, כולאים לי את הפוטנציאל, הורגים לי את המוטיביציה. בבקשה מכם, צאו מהאשליה שאתם עוזרים לי. אתם לא שמים לב? אתם לא רואים שאתם חונקים אותי? אני כמו ארי בסוגר, הולכת ומשתגעת לי. תנו לי לטעום מהעולם שבחוץ, תנו לי לצעוד בדרכי. בבקשה תשחררו, רגע לפני שאני גוועת.
משהו שכתבתי בעבר ונשמע מתאים. אני ממש אוהבת את זה.
אמצע הרחוב.
אתה עומד על המדרכה ומסתכל על המדרכה ממול.
אנשים, ילדים, תינוקות. כולם הולכים לאיזשהו מקום..
אחד הולך לכאן, אחד לשם, קבוצת חברים מתקדמת בדיבורים וצחקוקים קולניים לצד אחד, 2 בנות הולכות להם באטיות לצד השני תוך שהן מדברות בניהן.
מספר ילדים הולכים כשבידי אחד מהם כדורגל, בדרכם למגרש שנמצא בקצה השני של הרחוב...
אב מלמד את בנו לרכב על אופניים ואמא הולכת עם ילדים בגילאים שונים לכיוון הבניין הנמוך שבאיזור..
אתה מסתכל..
וחושב לעצמך - כולם הולכים, זזים, נעים ממקום למקום. כולם יודעים להיכן צריכים להגיע (או לפחות את הכיוון), ואת מטרתם.. כולם. וזה בלי קשר למכוניות הנוסעות מכאן לשם ומשם לכאן.. יודעות את כיוון מסלול הנסיעה שלהן..
ואתה??
אתה עומד על המדרכה ממול ובוהה באנשים. חושב מחשבות...
רוצה רק להגיד להם שינסו לסחוף אותך גם לעולמם שלהם, שיתנו לך יד, שיעזרו לך לעבור לצד השני.. אצלך, במדרכה עליה אתה עומד, הכל שומם, ריק ובלי אנשים. רק אתה נמצא שם.. ואולי עוד כמה נמצאים בהמשך הרחוב במצב כמו שלך ובוהים במדרכה ממול.....
לפעמים אתה עומד בצד אחד של הכביש ולפעמים בצד השני.....
רק צריך שיבוא איזה מישהו מ"שם" ינופף לך לשלום ויחצה את הכביש. וכשיתקרב אליך יבוא, ועם הרבה הרבה רצון אמיתי, הוא ישאל שאלה אחת מכל הלב -
עבר עריכה על ידי פיתה פיתה בתאריך י"ז בסיון תשע"ז 22:38
זה היה נראה עוד סתם יום בהתחלה. סתם עוד יום רגיל, יום שהתחיל במבט חטוף אל החלון. מבט שהביא עימו מפח נפש גדול מן היכולת להכיל בלי להציג זאת החוצה. אפשר לומר שקיוויתי לנוף אחר,לראות את שכני לשעבר ואת רעי לשכבה. אך יושב אני על מיטתי ומביט אל הכיכר כצופה המתיר בראשו כניסה אל הפנים מן החוץ. אבל אסור , אסור בתכלית האיסור,חרוט על הלב באותיות כה גדולות,באותיות של קידוש לבנה. הם צריכים לחשוב שהכול טוב ושאני נהנה פה , ושאני לא רוצה לחזור. למרות שהלב זועק ואומר די נמאס, צביעות אדיבה החוצה כנות פוגעת פנימה כי זה בהחלט עדיף באמת אני לא משקר זה עדיף לשעת את האמת בפנים מאשר לגלות מאחורי הגב אמשול משלון למה הדבר דומה לאדם שגנב דבר מה מן המלך ושלח המלך ליסטים מזוין לפרוע החוב ויש לגנב 2 עונשים מהם יכול הוא לבחור הראשון לקבל מלקות עכשיו או והשני שיחשוב שנפרע לשלום אך יקבל את עונשו בפתע פתאום ואני חושב שלפעמים הכנות עדיפה על ההתנחמדות אבל ישנם רגעים שבהם אני חושב שאפשר למחוק את כל הרשום למעלה כן כן גם את המשל החביב והנמשל המכאיב וזאת בשל מלאכים בני תמותה שמנעימים את הרגע הכאוב ומקהים את הכאב אז תודה לכם מלאכים שתדעו שהיום הזה בזכותכם הוא יום מאיר
עבר עריכה על ידי שיר מזמור בתאריך י"ט בסיון תשע"ז 21:23
ניגבתי אבק מעציצי הגרניום בחלון. גם לצמחי האלוורה צריך לתת מים. אולי מחר כבר אוכל לקטוף את עליהן וארקח לי את המשחה. הידים כבר סדוקות והמשחה ודאי תעזור. כל פעם שאני מכינה אותה אני חושבת על אימי ע"ה. תמיד סיפרה לי על המורה שלה בכפר הקטן ברומניה שלימד אותה אהבת הצומח. כמה אהבה אמא את הפרחים והצמחים שטיפחה ביד אוהבת וכמה כאבה את רמיסתם בידי הנוגש הנאצי. וכמה אני כאבתי את רמישתה היא. נו. די לך. די לבכות. הנה הגרניום שוב פורח. וגם את אוהבת את הצומח. כמו אמא עליה השלום. אוי נו. זקנה שכמוני. שוב בוכה על אמא. ואמא כבר איננה כ"כ הרבה שנים. אני ב"ה לא ברומניה. הצר לא תפסני. ואני פה בארץ ישרואל. ארץ אהבתי. ארץ תפוחי הזהב. אחח. ..עד היום ריחם של הפרדסים משכרני. משיב אותי אחור אל פסיעותי הראשונות בארץ הזו. הטובה הברוכה. כמה ברכה היא נתנה לי. שני ילדי. עשרת נכדי. ובפרט נכדי החייל. בבואו במדי הזית שלו לבקרני חושבת אני שאתפקע מאושר וגאווה. נכדי שלי חייל בארץ ישרואל. הלוואי ואמא היתה רואה. אמא כמה אני מתגעגעת. אוי אמא.
אולי אכין את הקרטופלאך של אמא. כמו אז. אכין לדודי'ל שלי. וגם קניידלך רכים. ומרק עוף. שיהיה חזק. דויד'ל שלי. שיהיה חזק וגיבור. נכדי שלי חייל. דויד'ל שלי. הנה נקישות בדלת. ודאי דויד'ל בא.
לא... זה רק השנורר התורן. נו שוין. אביא לו כמה מטבעות. מוישלה שלי היה אומר שטוב שמישהו לפעמים נוקש בדלת. אבל מוישלה שלי לא הכיר את השנוררים של היום.
הנה ניגבתי את האבק מהגרניום. ומחר ארקח אלוורה. ומחרתיים אולי מחרתיים יבוא דויד'ל שלי. התוכלו לומר לו שיבוא ? שסבתא תבשל לו מרק עוף שהוא אוהב,וקנידלך. וסבתא תשמח. באמת תשמח,שמישהו ינקוש לה בדלת.
פינה כזאת שקראו לה 'מיקי המקרר' זה היה מלא פתקים שבני המשפחה משאירים אחד לשני על המקרר ויוצרים דו שיח מצחיק כזה.. (היום, אם תהית- מחליפה טת זה פינת וואטסאפ משפחתית..)
אני קראתי פה (בקריאה ראשונית) סיפור עצוב על ילד שלא מתנהל לפי איך שהבית רוצה, על ילד שהוא כבשה שחורה שלא מצליחים להכיל ולהבין אותה, וזה מדכא אותו עד כדי... ובאמת למשפחה, מעבר למה שההתמודדות קשה לה, קשה לה שהיא לא מצליחה להתמודד.
בועז ישב על הספה וזפזפ בין ערוצי הטלוויזיה. אסנת עמדה במטבח וחתכה סלט פירות. נשמעה דפיקה בדלת. בועז, אתה פותח? צעקה אסנת מהטבח. כן! היא שמעה אותו חצי עונה לה חצי מלמל לעצמו. לאחר שסיימה לחתוך את הפירות היא שמה אותם בתוך קערה לבנה גדולה שהייתה שם עוד מימי הפורים. מה אני אגיש לשתות? במקרר היו שישיית בירה ובקבוק מים קרים בטעם אפרסק. היא שלפה שתי כוסות מתוך הכיור שהיה גדוש בכלים ופתחה את הברז כדי לשטוף אותם. בינתיים היא שמעה את הדלת נסגרת ואת בועז חוזר לסלון. מי זה היה בדלת? היא צעקה אבל לא היה תגובה. מוזר. היא יצאה מהטבח לסלון אבל בועז לא היה שם. היה נדמה לה ששמעה את הדלת נסגרת ואת בועז צועד בחזרה לסלון. בועז, איפה אתה? אולי הוא נכנס לשירותים? היא שאלה את עצמה. היא החלה לצעוד לכיוון השירותים אבל אז היא ראתה את בועז יוצא משם. מה יש לך? לא שמעתי שצעקתי לך מהמטבח? הוא חייך ואמר: בחיי לא שמעתי אותך, פשוט הייתי חייב שירותים אז נכנסתי. מי היה בדלת? היא שאלה. בועז עשה פרצוף כאילו נזכר הרגע שזו הפעולה האחרונה ש הוא עשה. אהה כן...זאת הייתה נו...השנה ממול. הוא אמר. מי? השכנה ליאורה? שאלה אסנת. כן, השנה ליאורה! אמר בועז כאילו ענה על שאלת טרויה. מה היא רצתה המעצבנה הזאת? שאלה אסנת. מה היא רצתה? חזר אחריה בועז. כן! מה היא רצתה? מר גאון! שאלה אסנת ושילבה את ידיה. היא שאלה אם ראיתי את הכלב שלה, אמרתי לה שלא ראיתי אפילו חצי כלב מתחילת היום. אסנת צחקה. חבל, הייתה אומר לה ששמעת לפני כמה קולות של כלב נדרס אמרה אסנת ושניהם צחקו. בועז חזר לשבת על הספה ואסנת חזרה למטבח. אני מביאה פירות, בא לך בירה קרה? היא שאלה. וואלה בירה זורם טוב עכשיו, אז כן. הוא ענה. אסנת חזרה למטבח וניסתה להיזכר מתי פעם אחרונה היא דברה עם ליאורה. זה היה לפני שבועיים נדמה לה. היא סיפרה לה שהיא שונאת כלבים והיא מאמצת שני חתולים.
פרק 2
בועז תהה לעצמו אם המזגן פועל כרגע על קירור או על חמום. הוא הרים את שלט המזגן לראות אם הוא לחץ על קירור. המזגן באמת היה על מצב קור ובכל זאת בועז הרגיש שעדיין חם לו. חודש אפריל כולה. נשמעה דפיקה בדלת. בועז, אתה פותח? הוא שמע את אסנת מהמטבח. כן! הוא ענה. היה נדמה לו כאילו שמע את הקול של עצמו מרחוק. כאילו מישהו אחר אמר "כן". כאשר הוא עמד מהספה והתחיל לצעוד אל עבר הדלת הוא חש כאילו הגוף שלו הוסיף משקל והוא סוחב אותו. כל צעד היה קשה. מה קורה לי? הוא עמד מול הדלת והרגיש שהגוף שלו מתחמם. זיעה החלה לכסות את פניו וידיו נטפו מים. הוא שלח את ידו לעבר ידית הדלת וסובבה אותה. הדלת נפתחה. במפתן הדלת עמדה ליאורה וחייכה. היא החזיקה את החתול שלה בין ידיה וליטפה אותו. היי ליאורה, מה קורה? הוא שאל. אסנת בבית?, היא שאלה. והיא חייכה בזמן שהיא אמרה זאת. באותו רגע הוא שם לב לפרט מאוד משונה בהופעתה של ליאורה. צבע העיניים שלה היה שונה. הוא ידע זאת כי אחד הדברים אצל ליאורה שקשה לפספס זה צבע העיניים שלה. הן היו ירוקות בדרך כלל. לפחות כך הוא זוכר אותה. לאישה שעמדה בפתח הדלת כרגע היו עניים בצע כחול. אולי היא שמה עדשות. הוא חשב. חום הגוף שלו החל לעלות והוא חש שעוד רגע מתם מחום. אסנת לא בבית, הוא אמר והיה מופתע שהשקר עלה מפיו בכזה קלות. רגע למה אני משקר לה? הוא שאל את עצמו. לפני שהספיק לענות הוא שמע אותה אומרת: טוב, תגיד לה שחיפשתי אותה. היא חייכה, הפנתה את גבה והלכה. תוך כדי שהוא סגר את הדלת הוא ראה אותה הולכת והחתול שהחזיקה היה חתול לבן עם כתמים שחורים.
התכוונתי שהחלק התכול יהיה אגם קטן, אבל הוא דומה יותר לכיפת קרח. ואז זה לא מסתדר עם ההר השני, שגם אמור להיות מכוסה בקרח, אם הוא באותו גובה. מצד שני, בגלל שאלו צבעי מים, וכבר עשיתי כל־כך הרבה תיקונים ושינויים, הנייר יתפורר אם אתעלל בו עוד, אז וואטאבר שיהיה.
אני אוהב ניקים שכותרת השרשור מתכתבת עם שמםצדיק יסוד עלום
אז אני יוצא גם לטיול בין הבור למים
זה שיר אניגמטי מאוד, מאוד אסוציאטיבי. הדימוי שעולה לי ביחס אליו הוא לשכבה חיצונית מאוד יפה, ססגונית, מסתורית ומסוגננת, ותחתיה שכבות על שכבות סתומות ובלתי מזמינות המסמנות אל הקורא - תוכל להנות מן החוץ, אך בשביל להעמיק אל הפנים תצטרך לחפור ולהקשיב. אני לא יודע מה אפגוש אבל אני לוקח את האתגר (ומניח שחלק מהדברים הם שלך לגמרי ואין לקורא מבחוץ דרך או יכולת להבין).
[במאמר מוסגר - השיר הזה ברובו נעים. האם את מכירה את המשורר הגרמני פרידריך הלדרלין? אני ממליץ לך להיחשף לשירה שלו. (הוא לא כל כך קל לכניסה מרופרפת כי היה לו סגנון מוזר ועיסוק מרכזי וטוטלי בחוויה של המאמין באלילי המיתולוגיה היוונית, אבל התדר בשירים שלו מזכיר את התדר הזה.
. בגלל שאני מכיר חלק מהשירים שאלך אני מכיר וזוכר את האובססיה לשורש "א.פ.ר" ממנו הגיעה גם המילה פרואה, (שגם הופיעה באחד השירים הראשונים שהגבתי לך).
לפני ההעמקה - השיר מרגיש מאוד פסוטורלי. יש כאן המון תיאורים של טבע ובוטניקה. טל, עשב, פטל ענוג, אגסים, עץ פתלתל, כנפי הפרי, אדר, צומרת (מלשון צמרת), רקיע תכלת ואור, כרכום...
גם ברפרוף על הסגנון מבחינה צורנית, אני רואה שמאוד רצית להבליט את המילה לקט. הבית השני והרביעי מתחילים שתי שורות במילה לקט, והבית השני והשלישי רק פעם אחת. לקט לקט לקט לקט. במובן מסוים האווירה של השיר עצמו היא של רפרוף, של יציאה לטיול, של ליקוט אנקדוטות קטנות.
על פי השורה האחרונה בבית האחרון:
"בעין הכרכום מלקטת בצלמה בצלמוות בתוהו"
האווירה שאני נכנס אליה היא שהטיול והלקט הזה הוא מן סוג של בריחה אל עולם מלא עדנה ויופי (עוד אתלבט על זה בהמשך כשאעמיק בדברים הספציפיים שיעלו בלקט) מול "צלמוות ותוהו". צלמוות מזוהה עם מזמור כ"ג בתהלים, שם המשורר אומר: "גם כי אלך בגי-צלמוות לא אירא רע, כי אתה עמדי". נראה שזה הסגנון והפער באווירה המעט אוטופית אך עכורה שבשיר.
בית ראשון:
קודם כל, מבחינת מצלול, משקלים ומרקמים - כל הבית הזה מאוד מאוד יפה. שלחתי לך לדעתי פעם קישור לPuparia, עם האווירה הסוריאליסטית והקסומה. אז משהו כזה...
"פרואה וכומסת, חוצפת לשון" - כאן אני רואה אידיאל של נעורים נצחיים ובלתי מושגים. להתבונן בילד כישות נשגבת המחוברת לטבע (פרואה) ובלתי מושגת (כומסת) וחופשייה (חוצפת לשון). התיאור כאן של הפסטורליה נותן לי תחושה של אחדות טוטלית עם הטבע "שתויה מטל ומעשב" - שהשילוב של שניהם לרוב הוא של רטיבות בקור ברצון למצוא פינה יבשה, אבל הפרואה-כומסת של הבית הראשון "שתויה" מרוב טל ועשב, כלומר שעבורה זה משקה ממריץ, מחייה, מיטיב. "שיכר פטלים ענוג" הוא אותה תנועה רומנטית שמציירת את הלהט הילדי לאכילה בתור סוג של גמיאת נקטר אלים. בסגנון הציור של התקופה הויקטוריאנית המלאכים מצויירים כילדים. יש משהו ביחס הזה לילדים שהוא מהפנט ועוצמתי, להתבונן בהם כקרובים לאלוהים ולטבע. בהתאם, חציפת הלשון הזו היא העליונות של ה"כמוסה" הזו, היכולת להיות קרוב אל הטבע, חופשי ובלתי מושג.
[אני שולח כרגע ואערוך או אגיב תגובת המשך - נא לא להגיב בינתיים ]
את מכירה את התופעה "סינסתזיה"? של ערבוב חושים ומרקמים?
אז אני מרגיש שבבית השני יש תחושה כזו, שה"חוצפת לשון" של הבית הקודם מתנגש ומתבלבל ומבליט ומנגד את השיוך הטבעי שלו ל"חורצת דרך". זה נותן לפילוס הנתיב הרגשה שקשורה לחריצת לשון, ואולי גם לחרוץ כמו לחתוך ("חריץ גבינה"). מה החוויה של החריצה הזו? אולי מדובר גם בלעבור דרך חריץ... [ואולי גם אנטומיה נשית]. אין לי מושג מה הוא שביל כתכתים אגסי. אני יודע שאגס לרוב מעורר אסוציאציה למבנה גוף נשי, ואולי, במידה והשיר בנוי במבנה כרונולוגי של התפתחות - אז מהשיר הראשון המבטא תום ילדותי, כאן מופיעה לראשונה נערות? זה יכול להסתדר עם כתכתים (שמעורר קשר לכתית, כלומר לכתישה, חיכוך, ואולי גם פציעה; וכמובן שגם לדרך חתחתים שמקבלת תפנית מצלולי ומזכירה גם קטקטים או לפחות משהו קט), וזה בהחלט מסתדר עם החן והחסר הנשי.
"נכרכת...באדמת ההוא הפלאי" יש כאן תחושה חזקה מאוד של פסיביות, של הימשכות ("משכני אחריך נרוצה"), וגם בשיר אחר שלך, אחד הראשונים שניתחתי, היה איזה "הוא" פלאי כזה [שבזמנו לקחתי את הניתוח לכיוונים אבסטרקטיים לחלוטין על אידיאה טמאה~מיסתורית] והימשכות אליו. [כאן - ויש צדפים לאסוף! 🌊🐚🫧 - פרוזה וכתיבה חופשית ]. קראתי עכשיו את השיר ההוא, והמהות של אותו אדם נעלם משמשת כאן להרגשתי אלמנט שווה ערך.
אז מה יש לנו עד כה?
המעבר מהבית הראשון שבו מתואר חופש, חציפת לשון, שחרור ממוסכמות ואחדות עם ההויה והטבע בחויה של שכרות (אווירה מאוד "דיוניסית" אם את מכירה את המושג - https://haraayonot.com/idea/dionysian/ נראה לי שתאהבי), משתנה לבלי היכר בבית השני, בו יש כניעה, התמסרות, כתכתים, וצבעים עדינים יותר מאותו "שיכר פטלים" משכר. כאן יש אגס שמבטא עדינות להרגשתי, ובעיקר היכרכות באדמת אדם אחר. אני חושב שלאדמה יש שני אלמנטים הפכיים זה מזה: האחד הוא אידיאת האדמה (גאיה, במיתולוגיה היוונית, או אמא אדמה בכל התרבויות הפגאניות), שהיא נמצאת בכל מקום, מחייה את העולם, מבטאת נשיות פרימאלית, (צלמיות של האלילה אשרה היו של אישה פורייה עם שדיים ורחם https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A9%D7%A8%D7%94_(%D7%90%D7%9C%D7%94) ). גם שפינוזה שהביא את הפנתאיזם שאומר שההוויה היא סך העולם הקיים) הוליד בעקבותיו את התנועה הרומנטית שראתה באדם ובטבע יסוד חזק ושואב. הלדרלין שר ברכות לאדמה, ניטשה שר ברכות לאדמה, גתה שר ברכות לאדמה... האדמה מהווה את הקיום, וממילא את הדרור.......
אבל! יש מרכיב הפוך לאדמה, ועצמי לה מאוד, והיא אדמה של מישהו. טריטוריה... זו נקודה חזקה שמתבהרת לי עכשיו שקרקע מסמלת גם את כל כדור הארץ ועצם הנאמנות לקיום החומרי, וגם להפך - שיעבוד למקום מסוים, לאנשים מסויימים. בכל מקרה - כאן הגיבורה של השיר עוברת טרנספורמציה יסודית בשביל הכתכתים האגסי ומשתעבדת לאדמה של ההוא, הפלאי. (מעניין להקביל את הפרואה אל הפלאי, כלומר פ.ל.א לעומת פ.ר.א)
--
הבית השלישי כל כולו מתכוונן מבחינתי לתרגום מיני בלבד למפגש ראשוני של מבט נשי עם אנטומיה גברית.
** אעיר בהסתייגות מוקדמת שתמיד כשמנתחים שיר מעורפל-בכוונת-מכוון וחותרים לפרשנות של מיניות אני מרגיש מבוכה. המון פעמים כשניתחו את שיריי הביאו הקבלות למוטיבים מיניים בפסיכואנליזה (נחש מקל וחליל כסמלים פאליים; יללת תנים בתור יצרים מוכחשים; etc...) תמיד הרגשתי לא בנוח... המון פעמים זה מאולץ. ולכן - העובדה שאני מרגיש שזה בבירור הכיוון קשורה גם למהלך של השיר עד כה וגם למובהקות של הסימנים בבית הזה**
** אכתוב בתמצית ואמחק או אערוך מה שתרצי במידה וחשפתי מה שהחמיא לו הכיסוי **
בכל מקרה, נעיצת העיניים בקרן זווית הזו נותנת הרגשה לאו דווקא נעימה. (קרן מזכירה סימן פאלי; זווית - אולי של תשעים מעלות או משהו מעין זה) ; אבל קרן זווית קשורה גם לפינה, ולהרגשתי מעוררת יחד עם נעיצת העיניים רגש של בושה או של דבר לא מתאים או ראוי. גם העובדה שהיא "בת ארבע" (שיכול להיות קשור למנח גופני) נותן כאן הרגשה לא נעימה ו"לא נכונה". עץ פתלתלי בבירור מעורר גם הרגשה לא נעימה, גם אם מכושפת וסקרנית (פתלתלי מעורר מחשבה על שיער מתולתל שצומח שם...)
אין לי מושג מה זה שוע. חשבתי שאולי איכשהו זה ישוע (ואז זה דווקא דימוי לא כל כך טוב נדמה לי ) או שזה מלשון שוועה... זה גם החריגה היחידה שלך ממבנה החריזה בכל השיר, כך שאני לא פוסל על הסף אפשרות לשגיאת כתיב, למרות שהכתיבה שלך כל כך מוקפדת ולכן זה מוזר.
אבל אם אני מסביר ש"כשוע האוחזים בכנפי הפרי" זה משפט אחד, והשוועה היא של אותם האוחזים בכנפי הפרי (שזה מסתדר יותר גם עם ההפרדה מהעץ הפתלתלי) אז זה אולי יותר הגיוני.
בקריאה הראשונה המשפט "האוחזים בכנפי הפרי" עורר לי אסוציאציה לפסוק "כה אמר ה' צבאות בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשנות הגוים והחזיקו בכנף איש יהודי לאמר נלכה עמכם"
חשבתי שאולי ה"שוע" זה בעצם "שבע" המקביל ל"עשרה אנשים" אבל זה כבר לא עושה היגיון.
אז אני מרפה מכנפי הפרי, לא יודע בדיוק מה זה. כנפיים קשורים לי לחופש, אחיזה בכנפיים זו יכולת להיסחף על כנפיים, פרי זה לכאורה ולד על פי מה שדיברנו... אז יש איזה כיוון מתוך זה אבל מרפה
--
"שוקטת על אדר" - זה מאוד ציורי. בטח בהשוואה לבית הראשון שהיה כל כולו חוצפה והסרת עול - כאן השקיטה הזו, להרגשתי, היא נעימה. התלבטתי כי אחד הפירושים שמצאתי למילה "אדר" באינטרנט הוא "פוחלץ", שזה דווקא נותן משמעות אחרת לגמרי להלך הרוח בשיר, ולא נראה לי קשור כי השורות האחרונות בבית הרביעי מאוד נעימות דווקא. כל הבית הרביעי, למעט השורה השנייה נעים, ולכן אני מניח שמדובר בעץ אדר. ידוע לי שאחד הדברים שעץ אדר הכי מתאפיין בהם זה נשירה בצבעי שלכת. [ניסיתי לבדוק האם אפשר להתאים את כל אחד מארבעת הבתים הראשונים לארבע העונות ולכאורה כן - הבית הראשון - אביב; הבית השני - קיץ (אגסים ואדמה); הבית השלישי - חורף; בית רביעי - סתיו].
אם באמת האסוציאציה של השלכת ושל האדר נכונה, אז "צומרת שחור" יכול היות קשור לצמרת של העץ המאבדת את צבעיה ומשחירה (מאפירה יותר נכון, כי לרוב הענפים לא שחורים). יש אפשרות אחרת, של צמר, וזה מעורר אסוציאציה של כבשה שחורה. זה היה יכול להסתדר אם היתה הנגדה או הקבלה למשפחה של הגיבורה, אבל היא מוזכרת בבית הראשון כילדת פרא, בלי אב ואם, ולכן אין לה מול מי להיות כך. אבל אני כן יכול לראות בבית הזה משהו מיושב יותר, ולכן גידול הצמר לעומת הראשוניות שבבית הראשון יכולה להסתדר עם זה. יחד עם זאת, שתי השורות האחרוונת בבית הרביעי דווקא נותנות רושם אחר:
רוחץ הרקיע בתכלת | לקט נמשחת באור - אלה שורות מאוד מאוד נעימות ויפות, ואווירת הנינוחות של השקיטה על אדר ממשיכה להרגשה של התעלות. אם בבית הראשון הזכרתי את היסוד הדיוניסי, ובבית השני הזכרתי את ההתקרקעות וההתמסרות אל האדמה של אדם אחר, אל הטריטוריה שלו - הרי שכאן עזבנו כל יסוד גשמי וארצי, ויחד עם הצמרות עלינו השמימה, לתכלת רקיע ואור. אלו שורות מאוד יפות שעומדות בפני עצמן (רוחץ הרקיע בתכלת - יפהפה) - - - זה מאוד מזכיר לי שיר יפהפה ויוצא דופן שנראה לי שיקלע לסגנון שלך ואשלח אותו בתגובה נפרדת.
עם האופטימיות הזו של הבית הרביעי אני מגיע לבית החמישי, שבבירור הוא שונה מארבעת קודמיו ומהווה תרגום ומרכוז לכל המהלך בשיר.
לשיר קוראים טיול, ובטיול מלקטים כל מיני דברים. החוויה של לקט היא שיש גם מזה, וגם מזה, וגם מזה. כשמלקטים - מכירים שאין בהכרח מהלך כרונולוגי, ולכן לפעמים הולכים לפנים, לפעמים לאחור. הטיול הזה, בין חופש מוחלט, פחד (המורגש בבית השלישי), פלא (המורגש בבית השני), והתעלות (המורגשת בבית הרביעי) הם הכרה עמוקה שהמבט שלנו על החיים הוא של ליקוט. "בעין הכרכום מלקטת", כרכומים צומחים בפזורות, לקט פה לקט שם. הם מופיעים צצים פורחים עולים פה ושם. הפסיביות של הגיבורה, שנעה חרש, וכל כולה נפעלת בתוך הטיול הזה, שלפעמים תצפין (צפון והסתרה, כמו כומסת של ההתחלה) תזרח (מזרח וזריחה, כמו נמשחת באור של הסוף), ותנפול לתוהו של המילה האחרונה.
אם ההבנה הזו נכונה, אז היא מלאת חמלה, והמילה "טיול" אפילו לא מהווה פרשנות צינית או פסימית אלא מבט רענן וחדש על החיים, בלתי שיפוטי, חומל ונוכח בכל גווני הקשת.
"בצלמו" - כלומר במפגש עם הצדדים הגבוהים, האלוהיים, "בצלמוות" הדומה עד מאוד לצלמו, בצורה יפהפיה מצלולית, וכואב באותה מידה, כי הדמיון המילולי מעיד על הקרבה המוזרה מדי בין הבור למים ( ), ותוהו...
צחקתי בשעשוע לא פעם בקראי את תגובתך היפהבין הבור למים
אני לא אוכל להשיב על הכל אבל אשמח להשיב בלי סדר אקדים אנקדוטלית ואומר כי כחלק מתרגילי הגמשת השירה אני כותבת ג'יבריש. להלן:
לחמף /
גפל החיטוש נמוג בארוגות הלשם הנמקל שקר הטיפש, נפל הנרמוך, נסתם בקתם הלחמף קרב, נמק, שתף, קפל מבע סתם לחשש, פרש, דבר עם הנבקל בעום.
לחשש דיבר, פרש את מבעו על סף, השתף נדם, הקפל שנמעף אז באה רוח: סתם, להיפלטר והכלל שהתברר נלמס
ובכן, א' - תודה! נעים להיקרא בשיר כמו זה כמו גם על ידי מחשבה מופרעת, זו מחמאה כמובן
ב' - לפני שבוע יצאתי לטיול למעין. לא מצאתי את העין וכשמצאתי הוא קרס אל תוכעצמו וברובו יבש. יש לי תחביב לטמון פניי בקרקע ולהתהלך, חושבת שילדים קרובים יותר לאדמה כיוון שהמרחק מכפות רגליהם עד לצמרתם גם הוא קטן. כשהבטתי מטה הרגשתי כי נצלבו לי הרוחות אל המרכז כמו בזוית ישרה וכמו נברא לי שביל פתלתל להלך בו כבת ארבע ממש. כיף גדול. גם טיפסתי בהתרגשות עד קצות האילן והתנדנדתי לי מטה והייתי ממש כאן בארץ, כלומר לא בלי מקום. אני לא יודעת למה לקט, כך התחבר לי ואולי מפני שהייתי אסופת התקיימויות. האמת היא שפשוט היה לי טוב באופן קיצוני לפגוש טבע, הוציא ממני פרא וחוצפה ושיכר טל.
את הלדרלין לא קראתי רק שמעתי אודותיו אבל כחלק ממאמציי לשורר שוב חיפשתי לי שירה וגיליתי מחדש את אמיר גלבוע שחרץ היישר אל ליבי. לגבי מספר מילים לא ברורות, קודם כתבתי אותן, אחרי כן ביררתי מה משמען אם בכלל, אם כן או לא לרוב לא היה לי משנה, כי משמעות ישנה מעצם צירופם יחד, מהי? לא יודעת עד הסוף.
למשל שוע, לקחתי משירה של לאה גולדברג נפשי, היא כותבת "כשדה שוע השיבולת נפשי היודעת, גאווה ופאר ודרכי עפר ושפל הרוח" יש פסוקים יפים בתנך המתייחסים לשוע כאל נכבדים/אצילים מלאי הדר. ראיתי גם פירוש שמתייחס לשוע כאמייל, זה מתחבר לי באופן הופכי משהו לשעווה כחומר וגם לשעווה כשעווה. לי בסופו של דבר מדבר מאוד השוע כסופו של שעשוע.
הכל ילדות הכל ילדי הכל התיילדות, אם היה דבר מה מיני הרי זו אירוטיקה טהורה של גוף בטבע ילד עם שמיים ופתלתלות חושים. זה בוודאי לא שולל התפרשות אחרת, משובב בעיניי לגלות הרבה נוספות. לדעתי עניינו של הבית האחרון נובע אצלי, מהרגשה שיש לי לאחרונה ששכחתי איך להתפלל, לכן בינתיים אני מכוונת צעדיי ושתיקתי כאילו הם תפילה ויש שם הרבה שקט ופיזור, וודאי יש עוד.
כמו תמיד דייקת הרבה בפירוק שלך והבאת ניתוח חריג ולא פעם מתאים. אהבתי את המחשבה על העונות בבתים כמו גם לדמיין אדר כפוחלץ. סלח לי שלא התייחסתי להכל, כמו לכנפי הפרי, זה להכניס אל תוך פילוסופיית עצמי לא בהירה מספיק שבה אני משליכה הכל עליי וממני וממני עליי הכל והופכת ומשתמשת אלו באלו ללא סדר וללא אבחנה. החכמת עם הקישורים השונים והכרת לי שיר יפה עד מאוד. תודה!
היות וידידנו לקח על עצמו את החלק הפילוסופי,חתול זמני
לא אכפול את דבריו,
החיבור ותרגיל הג'יבריש מזכירים לי מאוד מאניה. שאפשר לתאר אותה מנקודת המבט הסובייקטבית כאותנטית, מחוברת לרגע ולתחושה, התמונה מקבלת "סטורציה", ומנקודת מבט המסתכל מן־הצד, היא בלתי־נשלטת, חצופה, והסטורציה מעוותת את התמונה האמיתית, או משהו כזה, וזה דווקא לא רומנטי בכלל, אבל בעצם, אולי זה להאפיר את התמונה ולהיות ציני? מאבק.
חתול היא אחת החיות שההפרש בין גרסתה המבויתת לגרסתה הרחובית הוא הגדול ביותר בחיי האדם, האחד ענוג, חנפן ומתחכך ברגל, והשני מלוכלך, דרוך, ציני ושתום עין, עמוס צלקות ופצעים אדומים.
כשאתה אומר "חתוליי", כלומר מתיחס אליהם בשיוך, ובנוסף - בהנחה שכתיבתך הולמת את אישיותך - סביר להניח שהחתולים המוזכרים בשיר הם חתולי בית.
וזה מוזר! כי היללות המיוחמות שטורפות את הלילות ידועות דווקא כמיוחסות לחתולי רחוב, שנוהמים מייללים ובוכים כתינוק מחוץ לחלון לפני השינה. ואם אליהם אתה מתכוון ואליהם אתה משתייך - ועליהם אתה כותב "חתוליי", אזי שזה יותר מעניין ממה שחשבנו עד עתה. אלא אם היללות הן של חתולי בית, עדינות, "Nyan" קטנות ומהורהרות, מה שלא מסתדר לא עם המציאות (לרוב חתולים ישנים בלילה), ולא עם התדר.
הטללים הלאים קשורים גם הם ללילה ולרחוב מן הסתם (למרות שאזכור החול בהקשר לחתולים מזכיר את החול לצואת החתולים, הדוחה).
בקיצור, יש כאן משהו בין בית לחוץ, בין יללות טורדות שינה וטללים עייפים (הלאות הזו, המתחרזת עם יללת החתולים, יכולה להיות קשורה ללאות של הכותב העייף, או לכבדות של הקוסמוס, המטיל טללים לאים, או לאנלוגיה של חול בחיי הכותב בהשוואה לחול של החתול. (אני עכשיו ראוה שחתול וחול שותפים באותיות).
ארבע השורות האחרונות מתרחקות להרגשתי ממשל החתולים ועוברות לכאב של היומיום והלילה. השפה רכה כל כך, מוכת-גורל כל כך, ודווקא מול דברים כל כך עדינים. "יללת חתולים" קשה ככל שתהיה - לא מעוררת בלב הקורא צעקה נוראה או נהמה. יללות הן רכות, אבודות, וההדהוד שלהן בתוך לילותיו של גיבור השיר מהדהדות רכות וכאב וחולשה מול החיים. ואת אותו תדר אני פוגש בשורות הבאות, רק להפך - המילה מגואל היא מילה מאוד חריפה, מזוהמת, ומעוררת קונוטציה מיידית לדם. אך כאן הדימוי יוצא כואב במיוחד - נהר לא יכול ולא אמור להיות מושפע מדמעות, כי דמעות זולגות, רבות ככל שתהיינה, לא יכולות להשפיע על טבעו של אגם. המילה "נחלים מגואלים בדמעות" נותנת כאן שיפוטיות נוקבת על אומללותו של הכותב ביחס לימיו. הדמעות האלו אסורות, הכאבים איתם הוא בא אל היומיום (הסובייקטיביים) מזיקים ליומיום (האובייקטיבי).
שיר נעים וכאב נעים, עם אקספרסיביות מאוד מינימלית. אוהבים אותך אחו 3>
בהחלט התכוונתי לחתולי רחוב הפעם. בכללי, אני חושב שהחתול האולטימטיבי הסמלי הוא דווקא חתול הרחוב, כי אז תכונותיו החתוליות באות לידי ביטוי באמת על כל אופניהן.
"חתוליי מייללים" מתייחשים לאיזשהו מקום בנפש, שאו טוב לו, או רע לו. כמו צופרים פנימיים, או רחובות הלב. קצת כמו "כלבים בוכים – מלאך המוות בא לעיר". או קצת כמו הסיפור של ר' נחמן עם מנגינת היער המפחידה.
הבוקר המסומל על־ידי הטללים לא באמת מצליח לעשות שום־דבר. אני חושב שהבוקר יכול להיות או הקריאה הקוסמית, כפי שזיהית, או מנגנון פנימי של יקיצה של הנפש, אבל מבחינתי היינו־הך.
"מגואלים בדמעות" הוא רעיון שעדיין לא ירדתי לסופו, אני נוטה ראשית להמציא דימויים ורק אחר־כך לחשוב מה הם אומרים. דמעות, לרוב, נתפשות כחומר זך, שקוף, טהור, אמיתי, אותנטי, וגם בעל יכולת טיהור. וכאן בעצם הפוך, הדמעות הן יותר כמו דם, זיהום בלתי־נראה, משהו להרגיש עליו אשמה. כמו שהלילות רוויים ביללות, הימים רוויים במליחות (שאין רואים אותה, אך מרגישים אותה אם טועמים אותה). גם כאן יש אלמנט של מים מטהרים (נחל, כמו הטל הטהור) שאינם ממלאים את תפקידם כראוי (זרמי ההתחדשות והחיים נגועים בכל־כך הרבה עצב, שאינם מצליחים להצמיח דבר).
אולי קצת כמו הכריש הבוכה של רמשטיין:
"Und der Haifisch der hat Tränen und die laufen vom Gesicht
Und so kommt es dass das Wasser in den Meeren salzig ist"
)
