אתגר חדש שבירת הקיר הרביעיפיתה פיתה

הקיר הרביעי זה מושג בתיאטרון.

הבמה היא שלושה קירות, והקיר הרביעי זה הקהל.

שבירת הקיר הרביעי זה אמצעי אמנותי. פנייה לקהל.

מושג זה הושאל מעולם התיאטרון לעולם הכתיבה.

 

דוגמא לשבירת הקיר הרביעי אפשר לראות בשיר לא זכיתי באור מן ההפקר של ביאליק

 

לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר

 

לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר,

אַף לֹא-בָא לִי בִירֻשָּׁה מֵאָבִי,

כִּי מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּיו

וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי.

 

נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר,

נִיצוֹץ קָטָן – אַךְ כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא,

לֹא שְׁאִלְתִּיו מֵאִישׁ, לֹא גְנַבְתִּיו –

כִּי מִמֶּנִּי וּבִי הוּא.

 

וְתַחַת פַּטִּישׁ צָרוֹתַי הַגְּדוֹלוֹת

כִּי יִתְפּוֹצֵץ לְבָבִי, צוּר-עֻזִּי,

זֶה הַנִּיצוֹץ עָף, נִתָּז אֶל-עֵינִי,

וּמֵעֵינִי – לַחֲרוּזִי.

 

וּמֵחֲרוּזִי יִתְמַלֵּט לִלְבַבְכֶם,

וּבְאוּר אֶשְׁכֶם הִצַּתִּיו, יִתְעַלֵּם,

וְאָנֹכִי בְּחֶלְבִּי וּבְדָמִי

אֶת-הַבְּעֵרָה אֲשַׁלֵּם.

 

תרס"ב.

 

בבית האחרון ביאליק פונה ישירות אלינו. "ומחרוזי יתמלט ללבבכם"

 

האתגר הבא הוא לשבור את הקיר הרביעי.

 

בהצלחה

תיוגיםפיתה פיתה
עבר עריכה על ידי פיתה פיתה בתאריך ט"ז בסיון תשע"ז 23:33
עבר עריכה על ידי פיתה פיתה בתאריך ט"ו בסיון תשע"ז 13:05
 

@פיתה פיתה

@כישוף כושל

@נערת טבע

@חלילית אלט

@mp3

@מוריה2

@שאג

@הכל מאת ה'

@אחיתופל

@חבוי

@מישהי=)

@ציף

@כמו צמח בר

@כתם דיו

@שיר מזמור

@יום מבולבל

@חותם-צורי

@סיהרא

@אופטימיסט לנצח

@קפיץ-

@הנסיך הקטן.

@נפתלי הדג

@~מישי~

@אהבת ישראל!!

@רק אמונה

@נפש חיה.

@מתנחלת גאה!

@זויתן

@בעיצוב

@מעין=)

 

אם שכחתי לתייג מישהו אני מצטערת. תגידו ונוסיף לרשימה

אותי לא תייגתמתנחלת גאה!

אני אשמח אם תוסיפי אותי לרשימה

תודה על התיוג!הכל מאת ה'
תתייגו גם את @זויתן


אבל וואי לא ניראלי שאני אצליח באתגר הזה..
לי זה ממש קשה..

אולי אתגרים של תיאור חוויות..
הוא תוייגאהבת ישראל!!


אחרי שאמרתיהכל מאת ה'
לא.. תסתכלי ברשימת תיוגים. הוא אחרוןאהבת ישראל!!

 

 

לא.תסתכלי בעריכה של פיתה פיתה.הכל מאת ה'
רשום עבר עריכה ע״י פיתה פיתה בשעה 16:19

ואני הגבתי בשעה 16:16.

נ.ב זה כלכך משנה?
טוב טוב.. לא באמת ראיתי.. סליחהאהבת ישראל!!


הכל בסדרהכל מאת ה'
...בעיצוב

אשמח

כואב-כועס.(אשמח לתגובות)רק אמונה

הי את! כן את! הנעימה המבינה הנחמדה

את,זאת שהערכתי שכיבדתי

זאת שממש נהניתי לדבר איתה

שבחרתי בפיצנטה.

האיכות האצילות זעקה ממך.

 

ודיברנו והיה נעים

והיה פורה מצמיח

נבנו שם גם תובנות

והורכב גם תוכן עם תבלינים

והכל היה דבש ונופת צופים

 

ודווקא ממך שתדעי

כן,דווקא ממך לא ציפיתי לזה,

 

זה הצליף בי כמו רוח בפנים

זה שבר לי את הלב לרסיסים

זה כיסה לי בשחור את התמונה

 

זה ,את, הרסתם לי את כל התקווה

לקחתם לי את המקום שלי

(שחשבתי )ששווה בין כל כולם

והטבעתם אותי למטה חזרה 

 

לא,לא אמרת כלום

את היית נעימה ומקבלת

מבינה נחמדה נאצלת

וגם אחרי זה המשכנו לדבר

 

וגם לא עשית כלום

זה רק זה שאת

מעיפה בי  סוג של מבט

מיד אחרי ששמעת..

 

 

 

מתיגתרק אמונה

@פיתה פיתה

כתבתי בלי לחשוב 

עם להרגיש

אני מחכה לתגובה.אם אפשררק אמונה
שני הבתים האחרונים ממש מצוינים!!כמו צמח בר
ואהבתי את הסיום הפתוח, שמשאיר מקום לדמיון..

כואב
תודה על התגובה.שאלה לירק אמונה

מענין אותי האם שמים לב למשחקי מילים של "את" ו"זה"

או שצריך לסמן את זה?

האמת שלא שמתי לב עד שאמרת..כמו צמח בר
אני הייתי מדגישה את זה ע"י הורדת שורה:

זה, את,
הרסתם לי את כל התקווה
...

לא, לא אמרת כלום
את
היית נעימה ומקבלת
...

וגם לא עשית כלום
זה
רק שאת...





כלומר,להדגיש ע"י מבנה השיר ולא באמצעים ויזואלים אחרים..
תודה רבהרק אמונה


קטע כואבפיתה פיתה

ממש חזק

מלא רגש, מלא כאב

ממש מקסיםאחיתופל
ב"ה
את חושבת שהסוגריים חיוניים?
לא דוקא.רק אמונה


ותוכנם?אחיתופל
גם לא .זה כאילו עוד קול.רק אמונה

קצת ציני -בתמימותי חשבתי ש..

אם ככה אז אולי תשקלי לוותר או על הסוגריים בלבד או גם ?אחיתופל
אולי.(במילא א"א לערוך)רק אמונה


אפשר אם מבקשים יפהאחיתופל
אולי.חוץ מהסוגרים הכל בסדר בעיניך?רק אמונה


זה וההארה של כמו צמח בראחיתופל
אותינחמיה17


קטע שלי שיש בו שבירת הקיר הרביעי-פיתה פיתה
וואו תחיה.חלילית אלט
וואו!כמו צמח בר
"תוציאו את אלוקים איתכם אני רוצה להיות לבד"

"לא באמת אכפת לי מחווית האיבוד שלכם.. אותה תכתבו לבד"

והסבון שנוזל על החולצה...


אם אתם רוצים להגיב לי, תגיבו בפסיפס פיתה פיתה
נדמה לי שזהוא הקטע הטוב ביותר שקראתי אי פעםאני השקית
מישהו מחבק אותךחלילית אלט
(קטע שכבר העליתי בעבר אבל אני חושבת שמתאים לאתגר.)

*
אתה מתעורר. מתהפך לצד השני ומנסה להילחם בעפעפיים שלא ייעצמו לך שוב, שלא תירדם שוב, כי אתה צריך לקום ללימודים. אתה מסתכל בשעון, כבר שבע וחמישה. אתה קם בכבדות מהמיטה, מדשדש בנעלי בית לשירותים כמו איזו גיברת מבוגרת ונאנח. אתה מתארגן בעצלתיים, הופך את התיק המבולגן שלך על השולחן המבולגן שלך ומכניס רק את הדברים שתצטרך: עט, עוד עט למקרה שההוא יפסיק לעבוד, עיפרון למקרה ששני העטים לא יעבדו, קצת כסף בשביל אוכל כי למי יש זמן להכין על הבוקר, שני ספרים – את הספר שאתה לוקח אתך לכל מקום ועוד אחד לקרוא כשישעמם, טישו כי אתה מצונן, את הכפפות החתוכות ששגיב קנה לך בחורף שעבר ואיבדת וקנית חדשות ואז מצאת אותן בחזרה, את המפוחית מעץ ואת שני היומנים שלך. אתה מתלבט אם לקחת גם מטריה ומחליט שלא, זה סתם לא נוח, ובכל מקרה אין לך בכלל מטריה. אתה צועק "אני יוצא" לאבא ואימא שלא ישמעו אותך כי הם עוד ישנים, ויוצא מהבית. קר בחוץ. אתה מחבק את עצמך מבעד למעיל, זה מרגיש כאילו מישהו מחבק אותך. אתה חושב שזה היה נחמד אילו מישהו באמת היה מחבק אותך, והמחשבה הזו גוררת עוד מחשבות על איך זה שאתה עד כדי כך בודד, שאתה מתחיל לדמיין חיבוקים דרך המעיל, ולמה אתה כזה בודד וזה לא הוגן כי לכל האנשים שאתה מכיר יש חברים, ואתה שוכח שגם לך יש חברים, אולי קצת פחות מלכולם, אולי לא כאלה שיחבקו אותך על הבוקר – פשוט כי פיזית הם לא נמצאים שם, אתה שוכח שיש לך את שגיב שמחבק אותך כשאתם נפגשים, אתה שוכח הכל והבוקר שלך מתחיל ככה, ולבד לך ועצוב לך וקר לך. ככה אתה מגיע ללימודים, דוקרני ועצבני ולא מדבר עם אף אחד, למרות שמנסים לדבר אתך, שואלים על השיעור האחרון ועל המורה ההוא, ואתה מהנהן בעצבנות ומתיישב בכיסא הקבוע שלך שנמצא כמובן בקצה הכיתה, מוציא את הספר שהבאת ומזדעף כשאתה קולט שכבר קראת אותו והוא שיעמם אותך. אתה מכניס את הספר לתיק בזעף ומוציא את אחד היומנים – האחד שאתה כותב בו כשאתה עצבני, קורא כמה עמודים שמספרים לך כמה אתה מטומטם וכמה הגיוני זה שאין לך אף חבר אחד והחבר היחיד שלך הוא שגיב שגם לו יש מלא בעיות ולכן הוא התחבר אתך כי אף אחד אחר לא הסכים להיות אתו, ואתה שוכח שביומן השני כתבת איזה אדם טוב אתה שלא מתייחס לפגמים חיצוניים בחברים שאתה בוחר וכמה אתה אוהב את שגיב ומעריך אותו ואיך טוב לכם יחד. אתה ממשיך להיות עצבני לאורך כל היום, גם כשנגמרים הלימודים ואתה חוזר הביתה, ויורד גשם שמטשטש לך את הראיה ואתה ממשיך לחבק את עצמך דרך המעיל ולרחם על עצמך.
כשאתה עולה חזרה הביתה אף אחד לא בבית כי ההורים בעבודה ושירי בפנימייה, ואתה מרגיש לבד עוד יותר. אתה מחמם לעצמך אוכל מהמקרר, אוכל ארוחה כפולה כי בבוקר בסוף לא אכלת כלום, ואז אתה נוחת על המיטה ובוכה.
ואז שגיב מתקשר ושואל מה שלומך, והקול שלו כל כך רך ונעים ומזמין ואתה מתייפח לו בטלפון ואומר לו שקר לך ושגיב שותק שם ונותן לך לבכות. וכשאתה גומר לבכות ונשארות רק יפחות קטנות וחנוקות הוא אומר לך "אני מתגעגע אליך," ורק המשפט הקצר הזה גורם לך לבכות שוב עוד יותר, ושגיב נותן לך. כשאתה גומר לבכות, הפעם לגמרי, אתה מספר לו איזה יום דפוק היה לך ושאתה מצונן וחיממת אוכל מהמקרר ואתה רוצה שמישהו יהיה שם אתך, אפילו שירי למרות שהיא אחות גדולה די מעצבנת. ואז שגיב שואל אם הוא יכול לקפוץ אליך, הוא רק צריך איזה ספר ביולוגיה כי יש לו מבחן, ואתה אומר "כן, כן!" בהתרגשות ומתחיל לסדר את הבית כדי שכששגיב יבוא הוא לא יראה את הבלגן שלך, למרות שבמחשבה שניה שגיב ראה אצלך בלגן מבולגן הרבה יותר. אבל אתה מסדר בכל מקרה כי צריך. וכבר מרוח לך חיוך על הפרצוף, ואתה שוכח את כל המחשבות הנוראיות שחשבת על שגיב ועל עצמך חצי יום. אתה מדליק חימום ומוזיקה ומטאטא מתחת לשולחן כי פיצחת שם אתמול בלילה גרעינים כשראית סרט עם אבא וטוב לך ואתה לגמרי לא זוכר שבכלל היית עצבני בבוקר.
כששגיב מגיע הוא מחבק אותך חזק ואתה מחבק אותו חזק ואתם מתחבקים ואתה נעטף בחיבוק לגמרי וזה שונה בתכלית מהחיבוק שחיבקת את עצמך בבוקר כשהיה לך קר, כי עכשיו מישהו באמת מחבק אותך וזה לא דרך המעיל וחם לך ונעים וזה מישהו שאתה אוהב ועד כמה שאתה יודע גם הוא אוהב אותך. וטוב לך. אתם מתיישבים על המיטה שלך ומדברים על כלום וצורחים שירים. שגיב מזייף ואתה מתקן אותו ואתה מוציא את הגיטרה ומאלתר קצת ואתם מחייכים. ואז אתה אומר לשגיב תודה שהוא בא ונותן לו את הספר שהוא צריך והוא הולך הביתה.
אחר כך בלילה אתה חושב על זה, איך זה שהיה לך קר כל כך בפנים והיית לבד ואיך זה ששגיב תמיד מצליח להוציא אותך מהלבד המעיק הזה. ואתה חושב כמה טוב שיש לך את שגיב והלוואי שגם הוא מרגיש ככה כלפיך. ואתה מחליט שגם אתה צריך להיות שגיב כזה, שמחמם את הלב של חבר שלו כשהוא לבד ומחבק אותו. ופתאום הטלפון שלך מצלצל וזה שגיב והוא לוחש לך שכואב לו והוא לבד ואתה לוחש לו בחזרה שהוא לא לבד כי אתה אתו גם כשזה לא פיזי. ואתה נזכר שככה זה כל לילה, כי לילה זה הזמן ששגיב מרגיש לבד, ואתה נזכר שתמיד אתה אתו בזמן הזה.
אחר כך אתה נרדם עם חיוך. גם לך יש חבר. גם לך יש מישהו שמחבק אותך ואוהב אותך. וגם אתה טוב כמו המישהו הזה.
גם אתה טוב.
אוי.. זה יפיפה! (פרח)כמו צמח בר
חלילית, זה מעבר לנפלא סתרי המדרגה
זה וואו.
יאווופיתה פיתה

יאו יאו יאו

 

תודה.

הי, תודה לכןחלילית אלט
♫♪קפיץ

את מנסה לחשוב, למצוא לך זמן, והדף שמולך מתקשקש בקווים, דקיקים ומהירים מעט שלך.

פסים באותו הצבע מקשטים גם את קצות אצבעותייך, ומתוחים בצורות ואותיות שונות לאורך זרועותייך החשופות. כשאת מביטה בהן את מרגישה שוב את קצוות השרוולים, והקול שקורא בשמך מחזיר אותך למציאות.

את מרימה את עינייך, ובעצם מבינה שעד עכשיו הסתכלת על הדף, שהיה לבן וחלק בתחילת השיחה הזו, ועכשיו הוא מלא בחצאי משפטים, במילים חסרות קשר.

את מביטה לתוך העיניים, של מי שמנסה לתפוס את מבטך, מנסה להעביר לך מידע, בצורה שלא מתאימה לך כרגע.

את ממוקדת בו לחלוטין רק לא בצורה שהוא היה רוצה שתתמקדי בו, העייניים שלו אפורות ויפות והידיים שלו, מתופפות עכשיו על השולחן ארוכות ורזות.

את נתפסת להביט בעיניו היפות, והוא מפרש את זה כהקשבה. אין לך מושג על מה הוא מדבר.

במעורפל מספר מילים חודרות לתוך המחשבות שלך, אין ביניהן הרבה קשר.

השיחה מסתיימם, שניכם קמים ולוחצים ידיים, את מנסה להביט בעיניו עוד פעם כשאת רואה את כמות הכעס שמשתקף בהן.

הבהלה שלך, הקפיצה המשונה לאחור והמבט שלו, שעדיין מלא בכעס, הם הסימן שלך, לברוח.

משהו שכתבתי פעם. אבל מרגיש לי מתאים..ילדונת.
תדמייני טלפון אסימונים.
אני יודעת שאת צעירה מידי בשבילו, אבל בכל זאת. הרי אנחנו רק מתעסקים בדימיונות, נכון?
תדמייני שאת רוצה שהוא לא יתנתק,
אבל את גם לא מדברת בו.
את דוחפת לו
אסימון
ומדברת עם חברה
אסימון
ורוקדת
אסימון
ואוכלת
אסימון
וישנה
אסימון.
דוחפת ודוחפת ודוחפת
רק שלא יתנתק.
עכשיו תדמייני שאני הטלפון
ואת
דוחפת ודוחפת ודוחפת.
את יודעת?
לפעמים גם טלפונים
רוצים
להתנתק.
בטעות שירשרתי לא נכון, סליחה..😏ילדונת.
יפה יפה יפה!!!כמו צמח בר
וואו.פיתה פיתה

איך היטבת לתאר תחושה מוכרת.

קפיצות השורה רק עושות טוב. קוראים את זה בלי לנשום, ממש נכנסים לקטע

אמאלהה!אהבת ישראל!!

מדהים. חזק. ומחייב קריאה נוספת!

תודה לך על זה ממש!!

איזה קטע מענייןפיתה פיתה

הוא בקלות יכל להיכנס לתבנית של בנאליות

אבל הוא מעניין. "פסים מאותו צבע מקשטים גם את קצות אצבעותייך"

איזה יופי.

 

 

אין לי ממש שם לזהשאג
סתום זה אדם
שמשהו תקוע
אבל יכול!

חמור זה אדם
שאולי לא מבין
אבל
מעריכים את העקשנות שלו!

תינוק זה אדם
שלא שולט על עצמו
אבל אוהבים אותו
ורוצים אותו!

ואתה בן אדם
במה בירכו אותך
היום?
אפשר להוריד את הסימני קריאה?פיתה פיתה

אתה כותב טוב, משתמש במילים בחוכמה

אבל אי אפשר לקרוא עם סימני קריאה.

 

החדרת לי כאן יותר מידי מסר. 

 

הסיום מעולה. השבירה של המבנה בבית האחרון ממש מוסיפה לכל השיר, גומרת אותו

האמת התלבטתי לגביהם. יכול להיות שהמטרה מוסגת בלעדיהםשאג
תודה על התגובה
גם ל@בשביל הלב
וואו.משתדלת יותר

הרבה זמן לא נתקלתי בכזה כשרון

צריכה הבהרהשיר מזמור
מה ההבדל בין מונולוג בוהמספר פונה לקהל לבין שבירת הקיר הרביעי?
האם כל פניה אל הקורא היא שבירת קיר 4 או שכמו אצל ביאליק בדוגמא שנתת צריך דיאלוג פנימי שבסוף "מרים ראש" מההתבוננות פנימה ופונה החוצה?
@פיתה פיתה
אין הבדלפיתה פיתה

שבירת הקיר הרביעי היא פנייה אל הקהל.

 

(אולי אני טועה, אך כמדומני)

את צודקת...כמו צמח בר
מונולוג בדר"כ הוא תהליך פנימי שממולל כלפי חוץ.
ברגע שהדובר פונה לקהל (לא כשותפים צופים אלא כשותפים לשיחה.. ) זה הופך לדיאלוג עם הקהל וממילא ל"שבירת הקיר הרביעי"

יש עוד דרכים לשבור את הקיר הרביעי בתיאטרון. לא כולם כרוכות בפניה אל הקהל..
אשמח שתפרטי דרכים נוספותשיר מזמור
אני מסתובבת עם האתגר ומתבשלת איתו.
אשמח לקבל כיוונים
אפשר בשירה ואפשר בסיפור ,תנסי את החולשה שלךאחיתופל
פניה לקהל היא הנפוצה, יש גם-סתרי המדרגה
הסבר למשפט/מילה מורכבת (מעיד עך העובדה שיש כאן קהל. אלמלא הקהל לא היה צורך בהסבר)
אמירה שמבטאת מודעות של הדמות לכך שהיא רק דמות ולא באמת קיימת.
בעיקרון בתיאטרון, כשזה על במה ולא בכתיבה גם יצירת קשר עין עם הקהל יכולה להחשב כשבירת הקיר הרביעי.


ואגב @פיתה פיתה כשאני חושבת על זה הפניה של הזמר החביב בהופעה הנפלאה בבקשת מחיאות כפיים וצווחות הדרן גם היא שבירה של הקיר הרביעי. (בעצם כל הביןלבין של השירים שלו היו סוג של שבירת הקיר הרביעי [אם אפשר לומר את זה על הופעה של זמר שכל עניינו הוא הקהל, אבל את מבינה אותי, נכון?] וזה משעשע אותי שזה קרה באותו יום.)
בקשר להתייחסות של דמות אל עצמה כדמות-כמו צמח בר
בהרבה הצגות שראיתי- אחד מהשחקנים משמש כדמות ש'יוצאת ונכנסת מהדמות'
כלומר- הוא משמש כדמות בעלילה אבל גם יוצא מהדמות מידי פעם לפעם כדי להסביר לקהל דברים או לתקשר עם הקהל.
(יש לזה דוגמא מהממת בהצגת ילדים בשם "עוץ לי גוץ לי"- מוזמנים לחפש אותה ביוטיוב...)
אני מכירה בתיאטרון. לא בשירה.כמו צמח בר
בתיאטרון אפשר לעשות זאת בדרך של חלל בימתי משותף לקהל.
כלומר שאין 'במה' ו-'צופים' אלא ההצגה מתרחשת בתוך הקהל.

ניתן גם לשתף את הקהל כשחקנים-
לקחת שחקן בתפקיד חסר מתוך הקהל.
או לתת להם תפקיד בימתי כקהל (למשל- "כדי שהסוס ידהר- אני צריך שכולם יצעקו 'דיו'.." או להשתמש בהם כחבר שופטים.. ויש עוד מלא דוגמאות לזה)

עוד דרך היא להגיב למה שקורה בקהל ולא להתייחס אליהם כצופים דוממים..
למשל להגיב לקול צחוק רם מידי. לשיעול. לכניסה של קהל באמצע ההופעה. לרעש מוזר..
החוכמה היא להתייחס לזה כחלק מהמופע עצמו ולא כהפרעה.


אני יכולה לתת לך דוגמאות לסרטונים שיש ביוטיוב לדברים כאלו..
אבל כמו שאמרתי, זה יותר מעולם התיאטרון
את יכולה לנסות לקחת את הבסיס של הרעיונות האלו וליישם בשירה..


ללא נושאימ''ל

ללא נושא / ימ''ל

 

מתוך שיעמום או סתם בטלה,

בשילוב ראוי עם חשק מופלא.

כמיהה נושנה לשזור ולחרוז,

לכתוב עוררתני כקריאת הכרוז.

 

אך במה להתמקד זו הדילמה,

(עד כדי כפירה של בכלל האם ולמה).

במשמעות המחרוזת - המילה הכתובה.

או שמא היצירה והתצורה היא החשובה.

 

ללא תוכן ומהות מה שווה היצירה?

משכית חלולה באין תפוח לְנֳׁׁׁצְרַה.

'רק להינות רציתי' עולה בי קול ומתקומם.

לשעשע נפשי בשיר וזמר שאך ממנו תתרומם.

 

אז מה תאמרו לי ידידיי, לקפדנות אומר כבר די?

או שמא 'התמד בהרגלך, רעיוניך שזור במפעלך'.

או 'שְמָעֵנוּ ובדרך המלך צעד, כתוב בתוכן אך מכל המנעד'.

וכדי לסיים בסתם אמירה לא קשורה - ''מדינת משטרה, מדינת משטרעעעע!''

 

 

(חייב לציין שלא אהבתי ת'תוצאה. זהו )

אני לא יודעת אם קראתי עוד קטעים שלךפיתה פיתה

אבל ממש הופתעתי לטובה.

יש לך חריזה, מקצב, הומור.

החריזה לא באה על חשבון איכות הכתיבה

הכתיבה מחויכת

וממש כיף לקרוא

ממש עמוק ויפהאחיתופל
ב"ה
(באמת עמוק,לא הבנתי את הבית האחרון)
..פצלשש!

בס"ד

 

הוא עומד שם,

מחבק את הצדפים הנעים בים הלוך ושוב,

כמחפשים את דרכם.

מקשיב לנהמות ליבם של הרוחות המנשבות.

כתף מנחמת בלב ים.

 

עומד,

סופג בדממה את הגלים המתנפצים אליו בחוזקה.

אם תביט בו עמוק

תוכל להבחין

בחוסר השקט שהוא מנסה להסתיר מתחת לפני המים.

 

כמה היה רוצה גם הוא- להיות כמותם לפעמים,

להתחלף איתם אפילו למעט.

 

וכי מה הוא אשם שהוא נראה חזק?

--

איזה יפהפיתה פיתה

הפניה לקהל מעולה.

לא מאוד ברורה, כזאת שיוצאים ממנה עם שאלה בבטן

אתגר מעניין!יום מבולבל
תודה על התיוג.


אם אתם רוצים להכנס לראשי, קראו את הקטע בקול לעצמכם, שחקו עם הטונים כאוות נפשכם, ובסוף כיתבו איך היה ⁦


הי אתה שם!
אתה!
עצור לרגע, הבט סביבך.
התבוננת כבר בזה שיושב מולך?
שמת לב כמה הוא עייף?
ראית את חפציו שהתפזרו?
לא, חכה!
חשבת פעם מעבר למה שאתה רואה?
ניסית פעם להעמיק, לחקור, או פשוט סתם, לעצור?
אתה רץ.
אינך זז, אני יודעת, במחשבתך אתה רץ.
אתה חושב על הקניות, והבנק, והילד שבגן,
והמבחן מחר, והמכונית החדשה.
אתה מעביר במוחך במהירות שרשרת מטלות ולא מותיר לעצמך דקה אחת פנויה- הנה, רואה? כבר מבטך מרחף ואיבדת אותי.

הנסיעה הזאת תעבור לך מהר, ספק אם תזכור אותה בכלל.
גם היום יעבור לך כך, ברדיפה חסרת אונים.
עצור לרגע.
נשום.
הסתכל על הירח שמציץ מן החלון.
איך הוא, הלילה?
כרגיל. תענה לי במבט תמה.
אגלה לך סוד: הירח הוא מראה.
מראה כסופה המשקפת את לבך.
הוא מתאים עצמו לריצתך.
אינך מבחין כלל בשינוי, אך האמת היא,
שהירח משתנה בכל יום.
וגם אתה, גבר צעיר.
כל יום דברים חדשים נפתחים בפניך,
אך אינך מעז להרים את ראשך.

אני עסוק! תגיד לי בארשת חשיבות,
ותמשיך להקליד בלהט עוד הודעה מטופשת.
אני מאוד עסוק.
עסוק נו- הי, לאן נעלמת?




(משהו לא עד הסוף גמור לי כאן. אשמח להצעות שיפורים)
תקשיבי, זה מעולהפיתה פיתה

איך את נכנסת בדיוק עם המילים שלך

וכותבת כל כך טוב

 

אני לא מוצאת כרגע איך להגיב, אבל אני אעשה את זה עוד

מעולה!חבוי


...סתרי המדרגה
זה בסדר.
לא חייבים ללכת עקב בצד אגודל ולהיזהר כל כך.
אני לא מחרסינה.
אתם מגוננים עליי מדיי.
אם כל פעם שתינוק יפול ירימו אותו,
הוא לעולם לא ילמד ללכת.
אל תהפכו אותי לנכה, לתלותית.
תנו לי ללכת. ליפול. לקום. לטעות. ללמוד.
אני רוצה לנסות קצת לבד.
תאמינו בי שאני יכולה.
בו נסיר את הגדרות האלו יחד,
טוב?
תבינו -
ככה לא מגוננים,
ככה מקטינים.
אתם מצמצים לי את העולם,
את שדה הראיה,
אתם חוסמים לי את היכולת,
כולאים לי את הפוטנציאל,
הורגים לי את המוטיביציה.
בבקשה מכם,
צאו מהאשליה שאתם עוזרים לי.
אתם לא שמים לב?
אתם לא רואים שאתם חונקים אותי?
אני כמו ארי בסוגר,
הולכת ומשתגעת לי.
תנו לי לטעום מהעולם שבחוץ,
תנו לי לצעוד בדרכי.
בבקשה תשחררו,
רגע לפני
שאני
גוועת.

וואופיתה פיתה

הכאב מובע בצורה ממש טובה

השיר טוב

תודה תחיה סתרי המדרגה
בשיר או לאו דווקא?אחיתופל
לאו דווקאפיתה פיתה


יאוו למדנו על זה בעז"ה אנסה כשיהיה זמןהלב והמעין.

ואשמח אם תתיג גם אותי בפעם הבאה

בתיאטרוןהלב והמעין.


מגניבאחיתופל
הראשוןנפתלי הדג
לו יהיו החיים
אוטובוס יום ראשון:
מנוע רועד, תחנה, כתף
לישון
לו יהיו המילים כמו ברכיים צמודות כמו
לשון
נופל
על לשון.

שלכדנו אותן בין ארבע קירות
מוגגנו לרגש
את כל הפירות
ואתם ואני לא
יכולים
עתה
לראות.
איך אתה אורג מיליםפיתה פיתה

מכניס אותי לתוך ארבע קירות של אוטובוס

תודה

מקווה שהבנתי את התרגיל.אהבת ישראל!!

משהו שכתבתי בעבר ונשמע מתאים. אני ממש אוהבת את זה.

 

 

 

אמצע הרחוב.

אתה עומד על המדרכה ומסתכל על המדרכה ממול.

אנשים, ילדים, תינוקות. כולם הולכים לאיזשהו מקום..

אחד הולך לכאן, אחד לשם, קבוצת חברים מתקדמת בדיבורים וצחקוקים קולניים לצד אחד, 2 בנות הולכות להם באטיות לצד השני תוך שהן מדברות בניהן.

מספר ילדים הולכים כשבידי אחד מהם כדורגל, בדרכם למגרש שנמצא בקצה השני של הרחוב...

אב מלמד את בנו לרכב על אופניים ואמא הולכת עם ילדים בגילאים שונים לכיוון הבניין הנמוך שבאיזור..

אתה מסתכל..

וחושב לעצמך - כולם הולכים, זזים, נעים ממקום למקום. כולם יודעים להיכן צריכים להגיע (או לפחות את הכיוון), ואת מטרתם.. כולם. וזה בלי קשר למכוניות הנוסעות מכאן לשם ומשם לכאן.. יודעות את כיוון מסלול הנסיעה שלהן..

 

ואתה??

אתה עומד על המדרכה ממול ובוהה באנשים. חושב מחשבות...

רוצה רק להגיד להם שינסו לסחוף אותך גם לעולמם שלהם, שיתנו לך יד, שיעזרו לך לעבור לצד השני.. אצלך, במדרכה עליה אתה עומד, הכל שומם, ריק ובלי אנשים. רק אתה נמצא שם.. ואולי עוד כמה נמצאים בהמשך הרחוב במצב כמו שלך ובוהים במדרכה ממול.....

 

לפעמים אתה עומד בצד אחד של הכביש ולפעמים בצד השני.....

 

רק צריך שיבוא איזה מישהו מ"שם" ינופף לך לשלום ויחצה את הכביש. וכשיתקרב אליך יבוא, ועם הרבה הרבה רצון אמיתי, הוא ישאל שאלה אחת מכל הלב -

 

 

אח שלי, צריך עזרה לחצות את הכביש?

 

כתיבה מעולהפיתה פיתה

הסיפור שלך קולח, כל המילים מובנות. יש פה סיפור והוא טוב. קצר, מעביר את התחושות, את מה שאת רוצה להעביר.

מעולה

תודה רבהאהבת ישראל!!

שימחת אותי ממש!

אין יותר שבור מלב סדוקאחיתופל
עבר עריכה על ידי פיתה פיתה בתאריך י"ז בסיון תשע"ז 22:38

זה היה נראה עוד סתם יום בהתחלה.
סתם עוד יום רגיל, יום שהתחיל במבט חטוף אל החלון.
מבט שהביא עימו מפח נפש גדול מן היכולת להכיל בלי להציג זאת החוצה.
אפשר לומר שקיוויתי לנוף אחר,לראות את שכני לשעבר ואת רעי לשכבה.
אך יושב אני על מיטתי ומביט אל הכיכר כצופה המתיר בראשו כניסה אל הפנים מן החוץ.
אבל אסור , אסור בתכלית האיסור,חרוט על הלב באותיות כה גדולות,באותיות של קידוש לבנה.
הם צריכים לחשוב שהכול טוב ושאני נהנה פה , ושאני לא רוצה לחזור.
למרות שהלב זועק ואומר די נמאס, צביעות אדיבה החוצה כנות פוגעת פנימה
כי זה בהחלט עדיף באמת אני לא משקר זה עדיף לשעת את האמת בפנים מאשר לגלות מאחורי הגב
אמשול משלון למה הדבר דומה
לאדם שגנב דבר מה מן המלך ושלח המלך ליסטים מזוין לפרוע החוב ויש לגנב 2 עונשים מהם יכול הוא לבחור
הראשון לקבל מלקות עכשיו או והשני שיחשוב שנפרע לשלום אך יקבל את עונשו בפתע פתאום
ואני חושב שלפעמים הכנות עדיפה על ההתנחמדות
אבל ישנם רגעים שבהם אני חושב שאפשר למחוק את כל הרשום למעלה כן כן גם את המשל החביב והנמשל המכאיב וזאת בשל מלאכים בני תמותה שמנעימים את הרגע הכאוב ומקהים את הכאב
אז תודה לכם מלאכים שתדעו שהיום הזה בזכותכם הוא יום מאיר

וואו.אהבת ישראל!!

זה עמוק. וצריך לחשוב על זה קצת. ועם 2 המשפטים האחרונים הכי הזדהתי! תודה!

הקטע מעולהפיתה פיתה

אני חושבת שכדאי לוותר על המשל, הוא מסבך את הרצף של הקריאה.

 

אתה כותב ברמה, יודע להשתמש במילים. תודה

תודה אך המשל כבודו במקומו מונחאחיתופל
אז זה מה שיצא תחת ידיהלב והמעין.

לך,

לך לך אל דרכך, לך לך אל מסלולך.

לך,

תבנה את עצמיך, את שאיפותיך, את עתידך, את אישיותך.

לך,

תגלה עולמות חדשים, תכיר אנשים, תקשיב לצלילים, תחבק אבנים.

לך,

תבין דברים, תסיק מסקנות, תפתח הבנות, תחדש מחשבות, תצמיח רגשות.

לך,

לך לך.

אך אל תתרחק יותר מידי, תשאר קרוב.

אני אצפה בך, אשמור מרחק, ואדאג לך,

אשמח בשמחתך, אבכה את כאבך, יכאב את משבריך, יצמח איתך,

ואחכה לרגע שתקפוץ לבקר, שתשוב, שאוכל להתקרב,

ושוב לחבק, להבין, לדבר.

ושוב לאחל

דרך צלחה..

וואופיתה פיתה

הלוואי ונלך.

 

יש הרבה סיפורי דרכים

וכאן יש ציווי ללכת

זה מעניין.

 

השימוש בוויזואליות מעולה

השיר רהוט וטוב

מקסיםשיר מזמור
הארה קטנה... רק אם אפשר
פשוט קצת צרם לי
אני אכאב את משבריך...אצמח איתך
(אולי יש עוד... כדאי לעבור על השיר ולבדוק ... )
תודה! בד"כ גם לי זה צורם לא יודעת מה קרה הפעם הלב והמעין.


וואו.אהבת ישראל!!

זה מיוחד.

והחזרה על הציווי ללכת ממש מוסיפה. ובעיקר האמירה שאני כאן ותישאר קרוב.

אהבתי.

תודה לך!

תודה רבה על התגובות! ממש מחממם את הלב הלב והמעין.


מזכירה שנשמח לראות אתכם בפסיפס פיתה פיתה


מה באמת הרעיון של פסיפס?שאג
מה זה משנה אם כאן או שם?
פסיפס זו הבמהפיתה פיתה
כאן אנחנו משתפשפים, משתתפים בתרגילים, מעלים יצירות לא גמורות

בפסיפס אנחנו מציגים את היצירות שלנו. מקום מקצועי יותר
מוזמן לשוטט בפסיפס ולהתרשם מה ההבדל
יצא לי להסתובב שם קצתשאג
אבל חוץ מזה שהיצירות מרוכזות לא ממש ראיתי הבדל
נסיון ראשוןבעיצוב
נולד למציאות
חונך מן הילדות
מסלול ברור ישנו
מן ינקות ועד קברו

הורגל לחוסר שוני
יש עושר ויש עוני
עולם כולו בזרם
הבדלות מזמן בחרם


יום ההתפרצות
כוחות של התבגרות
טבע מתמרד
מן המסלול יורד

כנגד זרם חי כמו דג
עולם חושב, יש לו באג
והוא נוהג כמתבגר
על כל מטריד מיד נוער



שילוב העולמות
זרם ומחשבות
ואתה אדם הצמד למסלול
הטמע בו את רצונך הצלול
ניסיון מוצלחאחיתופל
הכתיבה מעולהפיתה פיתה

המקצב טוב

הנה התבשל לו משהושיר מזמור
לעילוי נשמת סבתא שלי שדמותה היא מקור השראה.
דויד'לשיר מזמור
עבר עריכה על ידי שיר מזמור בתאריך י"ט בסיון תשע"ז 21:23
ניגבתי אבק מעציצי הגרניום בחלון.
גם לצמחי האלוורה צריך לתת מים. אולי מחר כבר אוכל לקטוף את עליהן וארקח לי את המשחה. הידים כבר סדוקות והמשחה ודאי תעזור. כל פעם שאני מכינה אותה אני חושבת על אימי ע"ה. תמיד סיפרה לי על המורה שלה בכפר הקטן ברומניה שלימד אותה אהבת הצומח. כמה אהבה אמא את הפרחים והצמחים שטיפחה ביד אוהבת וכמה כאבה את רמיסתם בידי הנוגש הנאצי.
וכמה אני כאבתי את רמישתה היא.
נו. די לך. די לבכות. הנה הגרניום שוב פורח. וגם את אוהבת את הצומח. כמו אמא עליה השלום. אוי נו. זקנה שכמוני. שוב בוכה על אמא. ואמא כבר איננה כ"כ הרבה שנים.
אני ב"ה לא ברומניה. הצר לא תפסני. ואני פה בארץ ישרואל. ארץ אהבתי. ארץ תפוחי הזהב.
אחח. ..עד היום ריחם של הפרדסים משכרני. משיב אותי אחור אל פסיעותי הראשונות בארץ הזו. הטובה הברוכה.
כמה ברכה היא נתנה לי. שני ילדי. עשרת נכדי. ובפרט נכדי החייל. בבואו במדי הזית שלו לבקרני חושבת אני שאתפקע מאושר וגאווה. נכדי שלי חייל בארץ ישרואל. הלוואי ואמא היתה רואה. אמא כמה אני מתגעגעת.
אוי אמא.

אולי אכין את הקרטופלאך של אמא. כמו אז.
אכין לדודי'ל שלי. וגם קניידלך רכים. ומרק עוף. שיהיה חזק. דויד'ל שלי. שיהיה חזק וגיבור.
נכדי שלי חייל. דויד'ל שלי.
הנה נקישות בדלת. ודאי דויד'ל בא.

לא...
זה רק השנורר התורן. נו שוין. אביא לו כמה מטבעות.
מוישלה שלי היה אומר שטוב שמישהו לפעמים נוקש בדלת. אבל מוישלה שלי לא הכיר את השנוררים של היום.

הנה ניגבתי את האבק מהגרניום. ומחר ארקח אלוורה. ומחרתיים אולי מחרתיים יבוא דויד'ל שלי.
התוכלו לומר לו שיבוא ? שסבתא תבשל לו מרק עוף שהוא אוהב,וקנידלך. וסבתא תשמח. באמת תשמח,שמישהו ינקוש לה בדלת.
יפה!!כמו צמח בר

בעניי השורה הזאת:

"אני ב"ה לא ברומניה. הצר לא תפסני. ואני פה בארץ ישרואל. ארץ אהבתי. ארץ תפוחי הזהב. "

היא קצת מלאכותית ברצף של הקריאה.. ממש מרגיש כאילו את מסבירה לצופים ולא כמתוך המונולוג המחשבתי שלה..

(ונכון שהאתגר הוא שבירת הקיר הרביעי, אבל מרגיש לי טיפה לא זורם..)

 

 

ואהבתי מאוד (!) את-

"נו. די לך. די לבכות. הנה הגרניום שוב פורח. וגם את אוהבת את הצומח. כמו אמא עליה השלום"

ו-

"מוישלה שלי היה אומר שטוב שמישהו לפעמים נוקש בדלת. אבל מוישלה שלי לא הכיר את השנוררים של היום"

תודה לךשיר מזמור
באמת.
לגבי ההערה אני אחשוב על זה.
דווקא שם עוד לא ניסיתי "לשבור את הקיר"
אבל מצליחה להבין למה זה קצת מאולץ /מסביר מדי בעיניך


ולגבי שני המשפטים שאהבת-
1. מה אהבת הראשון?
2. השני מאוד מאוד קשור לסבתא שלי, זה שני ציטוטים קבועים ממנה שחיברתי ביניהם.
וכנראה שהיית אוהבת אותה
קשה לי לשים את האצבע על מה אהבתי..כמו צמח בר
פשוט יפה בעניי..
נכון ומעביר את התחושה יפה..
קטע מעולהפיתה פיתה

נכתב בסיפוריות

אנחנו ממש מתגלגלים באיטיות במהלך הסיור

תודהשיר מזמור
איזה כיף שאהבת
נפלא. אותנטי. מעביר את הזמן את השפה/מחשבה.חבוי


תודה לך שיר מזמור
הישיר מזמור
@פיתה פיתה
@כמו צמח בר

אשמח שתקראו ותגיבו ...אחרי שהסברתן לי כ"כ יפה
%%כמו צמח בר
_מיקי המקרר_

באמצע הסלון
כיסא
ומעליו
חולצה צבעונית. עמוסה.
שמחכה לך במיוחד
שתניח בכביסה.




(מבוסס על סיפור אמיתי)

יאו זה טובפיתה פיתה

הציניות

המבט השובב

החריזה, המקצב

מעלה חיוך.

תעשי עוד כאלה!

אמסור לבעלי שצריכה עוד חומר לשיריםכמו צמח בר
וואי ממש!!!!!!אהבת ישראל!!

מתוק ומעלה חיוכים!

צמח ברשיר מזמור
זה מתוק
ומחויך
ויומיומי
ומאוד מוכר. .. בעלך דבר עם בעלי ? 😁

(אגב, למה קראת לו מיקי המקרר? )
היה פעם בעיתון 'אותיות'כמו צמח בר
פינה כזאת שקראו לה 'מיקי המקרר'
זה היה מלא פתקים שבני המשפחה משאירים אחד לשני על המקרר ויוצרים דו שיח מצחיק כזה..
(היום, אם תהית- מחליפה טת זה פינת וואטסאפ משפחתית..)


מעניין מי זוכר את זה גם

ו--תודה!!
אני זוכרת את זה!!!מתנחלת גאה!

עצוב

.....חבוי

בס"ד

 

פחד. כוויה, התכווצות.
נוכחות.
נעלמת
 
תוהה
בוהה
משתנקת.
 
איך אצא
מה אשאיר
למה אחזור.
 
מערבולת
בילבול
נמחצת.
 
התרשו לי
לצאת
רק לנשום,
אחת
בלבד.

 

יפה!!כמו צמח בר
תינוק? או סתם אסוציאציה שלי...?!
תודה! דווקא לא. אסוציאציה מעניינתחבוי


וואוו זה יפה.הלב והמעין.

והבית האחרון ממש נגע

טוב לשמוע, תודה!חבויאחרונה


אני חושב שזה יכול לענות על ההגדרה...עוד יהודי

רציתי רעות לנפשי

לא למעני, מבטיח!

ביקשתי לי רק איש שיח

להפר בדידות ייאושי

 

אך כמצורע נעשיתי

דבק בי מר ספחת

ירחק כל רע מאיתי

מולי אין עין נפתחת

 

אך המתן! לרגע חזור!

הפר עצבי שכה ממאיר

אנא! הט פניך אחור!

אך לשווא

אותי לבד הוא השאיר.

וואווו מדהיםםם!!!מתנחלת גאה!


אין זמן אז אכתוב משפט שאחרי זה אערוך אותו...נחמיה17

גם אם אפנה אליך.

הרי לא  ישמעו פה את קולך.

אז אדוני הקורא- אנסה להנות משתיקתך.

כי כשאין מה לומר השתיקה רועמת

אני אשתוק.

ואתה?

סקלוני נאימח שם עראפת

עוד שנה עברה, ורחוקה מהכרעה

שוב במטאפורת שדה הקטל הדמיוני,

הלוחמים כפר עייפים לא תוקעים תקיעה,

שותקים השופרות הצועקים מתוך גרוני

המלך בשדה מתרוצץ והוא עירום

גלימותיו שסועות קרועות ביד כל משרתיו

האם בכלל קיים, הטוב הוא או איום?

ואיך נדע את האמת, מה נעשה עכשיו?

מניפים הלוחמים חרבות שבורות,

היש אלהים אם אין? היכן ממליך המלכים?

בסיבוב אגודל פלדה מתיזים ניצוצות,

משליכים חרבותם בצל העצים ונחים.

עצים שכאלה, עץ הדעת ועץ החיים,

פירותיהם בוסר, גבוהים ענפיהם,

אם ישנו מלך, בצמרתם מסתתר, בשמיים.

אך נדמה שרק ציפרים בצמרת, ואין מנחם.

כל אדם סוקל את עצמונקדימון

המצוי הראשון. מיכאל אברהם.

אתה לא תרגיש יותר את אלוהים לעולם, אך אולי תדע אותו.

מה הכוונה לא תרגיש את אלוהים?קעלעברימבאר

הנה, אני מרגיש אותו

אתה ימח-שם-עראפת?נקדימון

מאיפה קביעתך שהוא לא ירגיש את אלוהים *לעולם*?קעלעברימבאר

ומה הקשר למצוי הראשון ולרב מיכאל אברהם?

חמוד שלי. אתה ימח-שם-ערפאת?נקדימון

חמוד שלי, חזרת בזמןקעלעברימבאר

לעתיד וראית את ימח שם עראפאת עוד 50 שנה?

מאיפה הקביעה של ךשהוא עוד לא ירגיש לעולם את אלוהים?

נשמע שאתה הופך את אלוהים למושג לוגי קר וטכניקעלעברימבאר

שניכם טיפשיםימח שם עראפת

ולמה לעזאזל השרשור הזה מופיע בראשי

נעים לי לקרוא את זה ()צדיק יסוד עלום

ימח שם עראפתאחרונה

לך מפה יצר הרע לך

...רחל יהודייה בדם

חופש.

חופש מחיפוש. חופש מחשוף.

ערגה. חופש מלהרוג. להרוג את הערגה.

הערגה שהורגת.

הורגת את החופש.

הורגת את הערגה. לקודש.

קודש זה טוהר.קודש זה בוסר.

קודש זה הילד הזה שאף פעם לא התבגר.

נעלם. קודש זה היעלם.

לכן הקדושים נעלמים.

לכן קודש הקודשים איננו כאן.

כי העולם הזה הורג לחופש והנעלם לא יכול להיות

בחופש.

שנה טובהזיויקאחרונה

שה' ימלא כל משאלותייך לטובה

יש פה ביקוש לסיפור שהוא בעצמו פיצול של סיפור אחרמשה

שפורסם במקום אחר?

מה הכוונה?אריק מהדרום

סיפורי משה רטמשה

אני עדיין לא מבין מה הכוונהאריק מהדרוםאחרונה

שר - האורותצמר-ארד

היי לכולם זה סגנון קצט שונה ובכ"ז

הם רכבו על אופנועים בעמק הטרשי

מדי פעם עברו על יד תחנת אוטובוס או אוהל בדואי מזדמן

גימלי ישב בתוך הסירה ליד לגולס ידידו

בעוד החמה שוקעת - צללי הערב ירדו

ככה רכבו כל הלילה בדממה שאיש לא הפר

היה זה ערב ראש השנה וגנדלף נשא באמתחתו את הציוד הנדרש

"דבר לגולס, תאר את אשר עיניך רואות"

לגולס ההאיל על עיניו מפני השמש העולה

"אני רואה גבעה ירוקה מסביבה בנייני בטון אדירי קומה

ובראשה מבנה מוזר עם כיפה עגולה

סביב לגבעה הכל דומם כולם ישנים

אך בחצר המבנה שני אנשים עם קסדות בד

שותים משקה שחור עם גרגירים

מעודי בכל שנות חיי לא ראיתי כמראה המוזר הזה"

"זאת ישיבת הספר ואדורס הקודש שמה", אמר גנדלף

"וראש הישיבה תאודן בן תימה שמו

ריש מתיבתת ארץ הספר שוכן בו כבוד

בעלות השחר מגיעים אנחנו

ונתפלל איתם ותיקין אך מעתה

עלינו לנקוט במשנה זהירות משום

שבמלחמה על הבית הם נתונים

על כן הישמרו לבל יישלוף

אף אחד מכם את הספרים.."

המשך יבוא

געוואלדיקעימח שם עראפת

מחכה להמשך

כן?צמר-ארד

מה אהבת?

את הרפרנסיםימח שם עראפת

את הרוב כנראה שלא הבנתי, אבל אהבתי את גנדלף, ואת תאר את אשר עיניך רואות, ובכללי את ההיגיון החסר היגיון של הסיפור

חחח...צמר-ארד

רואים שלא קראת עד הסוף את הטרילוגיה

או ליתר דיוק עד העמצה

חיחי, לא קראתי בכלל, רק ראיתי תסרטים מזמןימח שם עראפת

לצערי..צמר-ארד

לצערי לא ממש אוכל לדאוג לך לחלק שני לפני סוכות

ככה שתעלץ להשאר כרגע עם לספור את הכבשים שלך בגבעה

חחח, דונט וורי אני אתאזר בסבלנותימח שם עראפתאחרונה

בינינוצמר-ארד

זה כנראה חשוב יותר מהסיפור שלי

אין מצב שאני אהיה האדם היחיד שנהנה מזהסופר צעיר
מזעזע 😀צדיק יסוד עלוםאחרונה

והוא פרסם את הפרומפט ולא את התוצר 😆

...רחל יהודייה בדם

בעולם הנעלמים רק הפחד אינו נעלם

הפחד מלהימצא. הפחד מלהפסיק להתקיים.

אנשים חושבים שיעשו להם טובה אם יגאלו אותם

וישחררו אותם לחופש.

אבל החופש הורג.

בעולם הנעלמים יש פחד.

פחד מזה שישבור את הנעלם לנעלמים קטנים שקטנים מדי בשביל להתקבל לממלכה.

נעלמים מדי אפילו בשבילה.

בעולם הנעלמים כשהם רוקדים בחן את ריקוד הסולו שלהם

הריקוד מהוסס מעט.

איה זה שיהרוס את הריקוד ויצטוות לנעלם ויגרום לנעלם לחשוב שהוא לא צריך עוד לרקוד לבד.

שהוא יכול לעזוב את הממלכה ביחד. ולהישאר נעלם ביחד.

שייתן לו את החירות להיעלם.

וואוכְּקֶדֶם

התחברתי לדיוק של הריקוד המהוסס

נעלמיםמשה

אבל השאלה הגדולה זה בעצם האם להיעלם זו בעיה. כלומר, שאנחנו תלויים במי שסביבנו או שזה סבבה להעלם לפעמים.

לא נראלי שזו כוונת המשוררתכְּקֶדֶם

נקרא לנערה ונשאל את פיהמשה

...רחל יהודייה בדם

אני פחות בקטע לפשט את הדברים שאני כותבת..

לא אישי כמובן

@משה @כְּקֶדֶם

🙂

להיות מוגדרxmasterx

על דרך ההיעלמות ולא הגילוי

הגילוי מפחיד מי שרוצה שינסה להצטרף להיעלמות

מה פירוש נעלם?

פירושו: הלך לכל הרוחות

כמו השיר

"אני אף אחד מי אתם

האם גם אתם אף אחד

אם כך יש שניים מאיתנו

אל תגלו"

מעניין 🧐צמר-ארד

שיר מעניין

מסתורי משו

השפעה פנימית נסתרת

געוואלדיקעימח שם עראפתאחרונה

סיפור לא מעניין שכתבתי:צדיק יסוד עלום

כותרת הסיפור: "שלוש שיחות (ואפילוג)"

1.צדיק יסוד עלום

"חזרתי לישיבה לתחילת זמן אלול ופגשתי שם את עמיחי"

"וקנין?"

"לא זוכר איך קוראים לו... רזה, קורא בתורה בספרדי ירושלמי"

"די בטוח שזה וקנין. בחור טוב, היה באגוז"

"בקיצור הוא אמר לי שיש עכשיו כמה חברים שנפגשים בערבים ומתווכחים על פוליטיקה בגן סאקר, נפגשים עם חילונים ומנסים להשפיע. אני ממש רוצה ללכת גםף אבל מתלבט על הסדר ערב."

"מה תשפיע?"

"תצחק תצחק, אבל כשתראה כמה החילונים בורים ואיזה סיסמאות הם משלשלים מהפה אתה תבין שיש ערך גדול למחשבות של בני תורה"

"גם לדוסים יש סיסמאות בלי סוף"

"בסדר אבל זה לשטחיים, מי שלומד תורה כמו שצריך מדבר אחרת. אתה יודע איך זה לפגוש בעלי בתים, זה לא כמו השיחות שלנו"

"כן..."

"אז עמיחי הזה העלה את הנושא של התורה של הגלות והתורה של הרב זצ"ל, תורת ארץ ישראל. היית צריך לראות את זה, לחילונים שם היה אור בעיניים כשהוא דיבר"

"שמו"צים?"

"מה זה?"

"חילונים קיבוצניקים, יעני הארדקור"

"לא, האמת חבר'ה חמודים, הולכים למכינות, כמו הזה של נחל צופית. הם לומדים הרבה אבל דברים לא רלוונטיים, פילוסופיה והיסטוריה... הם מדברים על המצב הבטחוני אבל אין להם מושג על הערך של מה שאנחנו עושים פה, בסוף כמו שהרב קוק אומר הציונות היא דבר קדוש, זה לא סתם מקלט לאומי. שאלתי אחד כזה עם שיער בצבע תכלת מי היה הרב צבי קלישמן והוא לא ידע"

"מתערב איתך שגם בבני עקיבא בשוהם או בכפר סבא לא ידעו מי זה הרב קלישר"

"זה שונה אחי, אל תערבב. אנחנו הולכים לישיבות ובסוף זה משנה את המצב. פעם המזרוחניקים היו בורים... היום בזכות הישיבות זה ממש השתנה, תחשוב כמה אנשים נכנסים לצבא אחרי לפחות שנתיים של עמל בתורה, זה עושה השפעה מטורפת. כל חילוני שפוגש מחלקות בייניש יודע להגיד שאנחנו זה משהו אחר"

"כן..."

"... רוצה אחת?"

"לא אחי, לא מעשן."

"אתה יודע שהרב זצ"ל גם היה מעשן?"

"נראה לי שזה מיתוס. בטוח שהוא היה מרגיש שזה גומר לו את הריאות"

"הרב כדורי היה מעשן נובלס ואומר שזה הכי טעים למלאכים"

"וואלה..."

"דביר אבל למה אנחנו יושבים בחושך?"

"נשרפה המנורה ועוד לא הספקתי להחליף... וחוץ מזה יותר נעים לי ככה. אפשר לראות את הדקלים נעים מול הירח"

"מה נהיית לי עכשיו אורי צבי גורדון, אני לא רואה כלום אחי"

"אני אוהב אותך מאוד אביאל, הרבה זמן לא ישבנו ככה"

"אתה מוזר..."

"למה ככה?"

"אף אחד לא מדבר ככה, יושבים ומדברים אחי, לא יודע. יש לך סגנון מוזר..."

"אתה שומע את הצרצרים?"

"אתה רוצה שאני אזוז כאילו?"

"לא, טמבל. תשמע את הצרצרים."

"וואלה עד שלא אמרת לא שמתי לב, איזה רעש מטורף הם עושים."

"בלילות כאלה אני מרגיש געגועים למשהו שאין לי בחיים ואין לי מושג איך מגיעים אליו."

"מה נהיית לי ברסלבר, אתה רוצה להתבודד או משהו?"

"אבנר הג'ינג'י אמר לי שיש אומנים שיושבים בחדר ובוהים בקיר שבועות בשביל לקבל השראה"

"אבנר הזה כופר, מה אתה מקשיב לו? יש לו בספרייה בבית ספרים של הברית החדשה ודברים כאלה. אמרו לי שהוא להט"ב."

"אני מחבב אותו, יש לו משהו מיוחד."

"אתה מחבב את כל היצורים. לדעתי הוא חולה נפש. אני גם חושב שהוא מסתובב עם גויה. לא מבין איך חבר'ה כאלה לא עושים לך בחילה."

"הרגע אמרת שהוא להט"ב..."

"אתה יודע מי אני מדבר, היא מסתובבת מחוץ לישיבה לפעמים, לבושה לא הכי צנוע. בוהה במרפסות, אני חושב שהיא גם קצת קוקו."

"אבנר טוען שהיא סכיזופרנית"

"אין לי מושג מה אמרת עכשיו אבל אני מאמין לך. אבל עזוב את היצורים האלה, לי זה עושה צמרמורת. לא מתאים לך לחבב אותם, אתה מבלבל אותי."

"מה אני יודע... אמרתי לך כבר שאני אוהב אותך?"

2.צדיק יסוד עלום

"חזרתי לספר הזה אחרי שנתיים שלא העזתי לפתוח אותו. הוא מזיז לך משהו."

"נראה מפחיד. על מה זה?"

"דוסטויבסקי כתב אותו בתקופה שהתחיל הניהיליזם באירופה. אנשים הגיבו לא טוב למהפכה המטריאליסטית, הנוער התחיל להגיד שאין מוסר ואין ערכים, היה רומס את הדברים הקדושים לכיף. הגיבור בספר הוא אחד כזה... זה מבוסס על אחד הפרקים בברית החדשה. ישוע פוגש רועה חזירים שנכנס בו שד. דוסטויבסקי צולל שם לתהום הזאת ובורא את סטברוגין, עם אישיות מפוארת ונשמה חלולה. אף אחד לא יודע לכתוב כמוהו כיום."

"זה איזה שש מאות עמודים. בחיים לא קראתי ספר כזה."

"לא יודע אם טוב שתקרא אותו. יש תהומות עמוקים מאוד בנפש האדם. מי שמציץ לתהום התהום מציצה עליו בחזרה, זה ניטשה מפורש."

"בקושי מכיר את הכתיבה של ניטשה. אני די בטוח שהרב צבי יהודה אמר עליו שהוא נשמה מעולם התוהו."

"הוא היה שבור, כן. אני מצטער שלא הייתי חי בתקופה שלו."

"היית יכול לשגשג בגרמניה היהודית בתקופת ההשכלה."

"היו הורגים אותי כי אני יהודי. אולי הייתי משחזר את העורלה שלי ומשוויץ בה בכל מקום."

"אני שמח שאני חי כיום, אני חושב."

"פעם הדברים הרגישו אמיתיים. אנשים הרגישו שאנחנו לקראת פיצוח חידת החיים. היום זה מרגיש ביזארי וכמעט נאיבי לרצות לצלול למעמקי הנפש, לפרוץ את מחסומי התודעה. אפילו אנשים שעושים מדיטציות מצלמים את עצמם או משלבים את זה ברוטינה לאינסטגרם."

"ניסיתי לעשות מדיטציה. אין לי מושג איך עושים את זה. כל השרירים שלי כאבו."

"אני עושה הרבה מדיטציות. אני חווה דברים שאני לא יודע להסביר במילים, אפילו לעצמי."

"נשמע מטורף, איפה למדת את זה?"

"סיפרתי לך על שירה. היא היתה כמה חודשים במנזר בהודו. היא לקחה את זה ברצינות. אני נהנה לשמוע אותה כשהיא מדברת. אני די בטוח שהיא סכיזופרנית."

"באיזה קטע אתה חושב ככה?"

"יש לה דיבור כזה מוזר."

"זה הכל?"

"אמרתי לה שאני חושב שכדאי שתיפגשו. היא סקרנית לגביך. תפגוש אותה ותשפוט בעצמך."

"אני לא מתכנן להכריע האם היא סכיזופרנית. אני בקושי יודע מה זה."

"היא טוענת שהיא שומעת קולות. שהיא שומעת את האדמה שרה. כמה פעמים ראיתי אותה מנסה לחבק את האוויר ומתחילה לבכות."

"אני מסתנוור מהאור הכתום הזה, אפשר לכבות אותו?"

"שוט."

"אמרת יפה מקודם על החוויה שלך מהמדיטציה. אני גם מרגיש הרגשות נורא עמומות שאין לי מושג איך להסביר אותן אפילו במילים."

"כלא התודעה."

"כמו כלא. הייתי רוצה שיהיה מישהו בעולם שיוכל לתת לזה מילים."

"שמעת על הדא-דאיזם?"

"לא... מה זה?"

"הם טענו שבשביל להגיע אל העומק של נפש האדם צריך לבנות ערוצים עקיפים, בשפה של תת-מודע. בהמשך נולד מהם הסוריאליזם, כמו בציורים של סלבדור דלי".

"אני לפעמים מכבה את האור במרפסת ומסתכל אל הכוכבים ומרגיש שרוב היום אני אומר מילים שאין להן תועלת ולא מדגדגות בכלל את מה שאני באמת רוצה להגיד."

"כמו מחסום?"

"לא... כאילו אין לזה בכלל שפה."

"אתה חייב לדבר עם שירה. היא תשתולל כשתשמע אותך מתאר את זה."

"בת כמה היא?"

"אין לי מושג. מאוד קשה לדעת. בהתחלה הייתי משוכנע שהיא צעירונת, אבל יש לה קמטים בצדדים של העיניים. לדעתי היא נושקת לשלושים."

"זקנה!"

"אולי עדיף להגיד 'נשמה עתיקה'. לשלוח לך את המספר שלה?"

3.צדיק יסוד עלום

"חזרתי ממדיטציה ארוכה של קואן. ישבתי במערה אולי שבועיים, לא אכלתי כלום ולא שתיתי כלום. הלכתי מהנזיר עם שאלת קואן בסיסית, 'איך נשמעת מחיאת כף ביד אחת'. יש לתודעה שבע חומות שצריך להקיף שבע פעמים. אמרו לי שבבלוטת האצטרובל יש יכולות לשבור את החומות האלה. שקעתי בטרנס. קשה לתאר איך תחושת הזמן משתנה, איך תחושות הגוף משתנות. במדיטציה מכבים את המחשבות. אתה יודע שבני אדם חושבים בערך שישים אלף מחשבות בכל יום? אבל מי שמורגל במדיטציה מצליח די מהר להפסיק לחשוב ואז נכנסים פנימה והכל מרגיש אחרת. מצאו לפני כמה שנים קבר של נזיר טיבטי וכשנגעו בבשר שלו ראו סימנים ברורים של חיים. כמה שאנחנו לא יודעים כלום על השבעים קילו בשר שלנו. אני חושבת שמי שיודע למדוט יכול לגעת בנצח. הגוף האסטרלי מתחנן מאיתנו שנפתח לו חלון החוצה. גם בקבלה הנשמה מחולקת לחלקים. החלקים העליונים שלה מחוברים לשורש העליון של ההוויה, לקוצו של יוד. האור המבהיק שם יכול להוציא בן אדם מדעתו. גם הגנוסטים ידעו את זה, לכן הם המציאו את הדמיורגוס. אנשים נתקעים בתוך הבשר שלהם ומטביעים את כל הנשמה שלהם ואת כל האור העליון בתוך הסופיות של החומר. בגלל זה יש אנשים באשפוזים. הם הגיעו לאור בהיר כל כך ששרף להם את הפיוזים והם חיפשו דרך החוצה. הכדורים מחזקים את הכלובים של התודעה.

"יש לך ש' שורקת, בחיים לא שמעתי ש' כזו".

"זאת סוג של מחמאה?"

"לא הבנתי את רוב מה שאמרת, אבל נהניתי להקשיב."

"אתה רוצה לצאת לחופשי?"

"כן."

"שקרן."

"למה ככה?"

"מי שרוצה לצאת לחופשי לא עונה ככה."

"אבל אני באמת רוצה."

"מה זה מבחינתך חופש?"

"יש דברים שאני מרגיש שאין להם מילים בכלל ומשהו בי מתענה כי הוא לא יכול לגעת בהם. הם לא נמצאים בשום פעולה או מעשה או מחשבה שאני פוגש ביומיום. אני מרגיש שיש שפה אחרת שאני צמא אליה ואני לא דובר אותה, והלוואי והייתי יכול למצוא אותה ולהצליח לבטא את מה שאני מרגיש."

"למה אבנר קרא לך לפגוש אותי?"

"הוא אמר שאת סקרנית לגביי. גם אני הסתקרנתי."

"אבנר לא מבין כלום בדברים שהוא מתעסק בהם."

"בעיניי הוא גאון."

"גאון אולי, אבל הנפש שלו מתה."

"ושלך?"

"תסתכל לי בעיניים, מה אתה רואה?"

"חשוך, אז לא הרבה. אני רואה את ההשקתפות של הפנס רחוב."

"תסתכל יותר מקרוב."

"אני לא רואה עכשיו כלום."

"כי אתה טיפש."

"לאן את הולכת?"

"כואב לי כל הגוף."

"הכעסתי אותך?"

"גם הנשמה שלך חולה. אתה מלא טומאה."

"טוב."

"מה טוב?! אתה אדם מגעיל!"

"מה שתגידי."

"אמרת את זה מקודם בשביל ללעוג לי?"

"את מה?"

"על השפה האחרת."

"לא, זה מענה אותי."

"אבנר סיפר לך?"

"סיפר מה?"

"אתם שקרנים, אסור לי לדבר עם אנשים."

"אני נהנה לשמוע אותך מדברת. אני לא מכיר אנשים שמדברים כמוך."

"יש לך פוטנציאל לגעת באור אין סוף. אבל אתה טיפש."

"מה אני יעשה..."

"תגיד לאבנר שאני לא רוצה לפגוש לא אותו ולא אותך שוב."

"היה לי מיוחד לפגוש אותך, מצטער אם אמרתי משהו לא בסדר."

אפילוגצדיק יסוד עלוםאחרונה

לקול קרקוש ותרועת גונג חגיגית עלה עמוד השחר ושרט בחשכת הרקיע. עננים עמומים בכחול עמוק נחרצו בשמיים המתבהרים. גלגלי השמש חרקו על מסילותיהם, פנסי רכבים ושאגת מנועים בישרו ראשיתו של יום. מדרס נעליים עייף גרר נער צעיר למיטתו. לחייו סמקו ועיניו היו נפוחות. חדרו קטן, מיטתו סתורה, הוא נפל אליה וחפן את סדיניה. בחלונו דפק בוקר עיקש וציוץ ציפורים הבליח בעדו. שעון מעורר החליט לצלצל, שקיק קטיפה של תפילין בהה נכחה מהמדף. הוא חשב שהוא שומע את הכוכבים שורטים את החלל, שרגליו מתאחדות עם האדמה, שמפיו בוקע אור, שבעיניו שופעים רקיעים, שידיו צומחות ומתעבות ומתארכות. הוא נשם את הסדין ושתה את גליו ומשבריו. צחקוק עמום מבטן כבדה דנדן לו ואסף אותו אל השינה.

01ריק סאנצ'ז

מיכאל לא האמין שאדם נועד לחיות לבדו. ועדיין, הוא גר לבד כבר חמש שנים.

הדירה לא גדולה, אבל עדיף ככה, זה מה שהוא תמיד אומר, אחרת אני אאבד פה.

הוא מחייך ושואף עוד קצת מאוויר הלילה הקריר.

המרפסת הזאת זה הבחירה הכי טובה בחיים שלו עד עכשיו בלי ספק.

העיניים שלו נעצמות לאט והוא מניח להם, מרפה שרירים בכיסא הנדנדה הישן.

הוא תמיד האמין שהוא יחיה ביחד. עם אישה. עם משפחה. עם חברים.

אבל הוא לא חזר הביתה אחרי הצבא. וגם לא חיפש שותפים. והוא מאוהב. בשקט של הדירה הזאת. ובבדידות.

ידו המגששת מצאה את שישיית הבירות ושלפה עוד בקבוק קריר.

אפשר לומר שהוא המאושר שבאדם? הוא גיחך לאט, פותח עיניים כדי לשלוף את פקק הבירה במיומנות.

לגימה קצרה אל הגרון.

אפשר לומר שהוא בודד. שהוא האחרון להיקרא מאושר. מבטו נדד על אנשים חולפים ברחוב.

חבורת נערים מצחקקים וצועקים. שמחים.

זוג מדבר על משהו חשוב. זה בטוח משהו חשוב. תמיד זה חשוב. חיוך התגנב לפיו.

וכמה עוברי אורח הולכים בדד. כאלה תמיד יש, בכל שעות היום.

הוא הצמיד את הבירה לפיו ולגם ממושכות. נותן למחשבותיו דרור. כמו שהם אוהבות. כמו שהוא אוהב.

תמיד עם פרצוף רציני או מודאג, הבודדים. מסכת התגוננות.

או שאולי אלה הפנים האמיתיות.

מבטו התעכב לרגע על עוברת אורח בודדת. היא הלכה לאט.

כאלה יש גם, אבל נדירים, הם לא עצובים, הם מהורהרים. הם בוהים כמו מפגרים.

משהו בה משך את עינו. בדרך החולמנית שבה היא בהתה בפנס הרחוב.

הוא שתה עוד בירה והביט בה בעניין.

היא הרימה לפתע את מבטה לאט.

מבט תוהה. הלב שלו האיץ לרגע משום מה.

היא הביטה היישר אליו. ברגע של החלטה הוא המשיך להביט.

היא הטתה את ראשה.

סקרנות.

02ריק סאנצ'ז

היא המשיכה להביט בו, היישר אליו

לרגע תהה אם היא בכלל רואה אותו או סתם מסתכלת לכיוון. אבל לא, הקשר עין היה מורגש באוויר. לפעמים מרגישים את זה.

הוא לא העיז לזוז. דקה חלפה. שניהם הביטו זה בזה.

הדופק שלו עלה וירד, הוא לא היה בטוח למה. רק בחורה שמסתכלת עליו.

הקשר עין נמשך, וכל שאר העולם נמחק לאט. מאבד משמעות. הוא לא ידע למה. אבל הוא לא יהיה האחד מבין שניהם שיפנה מבטו. אובססיה השתלטה עליו. משחקים כאלה היו מה שעשו אותו. חיוך קטן התגנב לפיו אבל הוא לא זז אפילו סנטימטר.

אלוהים יודע כמה זמן חלף. אולי רק עשר דקות. אולי שעה. זה הרגיש כמו נצח. אבל לפתע משהו בהבעתה השתנה. היא חייכה גם.

עיניו מרותקות ומוחו מרוקן לחלוטין. הוא הרגיש את עצמו נאבד לאט, שוקע במחשבות, שוקע בעיניה המרוחקות. מאבד אחיזה עם המציאות לאט, נתלה ביד חשופה על העוגן האחרון, האישה למטה.

הוא הרגיש שהוא מתעורר פתאום, אפילו שלא נרדם, כשאור קלוש הגיע פתאום. שמש? הוא הופתע לחלוטין, מסובב את ראש בפצאומיות למזרח.

כן, שמש. אלוהים אדירים, כל הלילה. או שיט. בחורה משוגעת. הוא סובב את ראש בחזרה אליה. הרחוב היה ריק לחלוטין.

03ריק סאנצ'ז

מאז שהוא היה קטן הוא הכיר נדודי שנה מקרוב מאוד.

ההורים שלו דאגו מזה מאוד, רופא, מטפלים, כדורים.

אבל הוא? זה פשוט היה טבעי לו. לפקוח עיניים. כשכולם ישנים, כשהכל רדום ומת. לפתוח עיניים. ולחשוב.

יש לו רק אח אחד, גדול. ליאו. בכל זכרונות הילדות שלו הם ישנו ביחד, חדר גדול, אבל המיטות קרובות.

הוא היה מעיר את ליאו באמצע הלילה בהתחלה. והם היו מדברים, עד הבוקר לפעמים. זה חמוד להיזכר.

עד שאמא שמה לב לילה אחד וכעסה. אוהו כעסה.

חיוך משועשע התפשט על פניו של מיכאל והוא התיישב במיטה ואז התחרט וקם.

נדודי שינה אולי. הוא חייב לרדת למטה. איפה שהבחורה נעלמה, אולי היתה תעתוע.

רגליו נשאו אותו כמאליהם במדרגות, אל המדרכה, אור זריחה בהיר. אנשים זריזים כבר ממהרין לעבודה. אבל הוא באקסטזה משהו. עיניו חולמניות ומחשבותיו מופשטות. הוא הולך לאט. כאן, ממש כאן היא עמדה.

הוא התיישב בספסל הקרוב. מחשבותיו לאט נהיות בהירות יותר. הוא נושם עמוקות ומרגיש עייפות. למה הוא ירד בכלל?

סירנה נשמעת מאחוריו, צעקות עמומות. הוא מסתובב. שוטרים. המון אנשים. מתי הגיען כל ההמון הזה? השמש כבר במרכז השמים. צעקות מכל כיוון. מה קורה פה? הם צועקים אליו. הוא מסתובב במבטו מחפש פיתרון. ואז נעצר הלום רעם.

הנערה ישבה בספספל לידו. צווארה משוסע בגסות. והמון דם, בכל מקום. דם יבש.

04ריק סאנצ'ז

אמא מתה. די מזמן, לפני שנתיים אולי. אבל מה שמעניין זה אבא שלי.

הייתי בטוח, כלומר כולם היו בטוחים שזה יגמור את אבא.

הוא ואמא היו כל כך אוהבים. דברים שקשה למצוא היום. ולילה אחד והיא לא קמה.

בהתחלה אבא היה שקט, לא דיבר. לא איתי ולא עם ליאו.

ואז, בדיוק שלושה ימים מהרגע שהיא מתה. הוא פרח. בן אדם אחר. אני זוכר את הבוקר הזה. העירו אותי דפיקות בדלת. אבא בפתח. עשרים שנה אנחנו מדברים בטלפון. נפגשנם כשאין ברירה. והנה הוא פה על מפתן ביתי, מחויך מאוזן לאוזן.

מאז, כל שבוע ביום חמישי הוא הגיע ללילה. חשבתי שהוא השתגע, השכול גמר עליו. אבל הוא היה יציב. במידה מפתיעה.

אני לא זוכר לגמרי איך הגעתי לכאן ומה שאלו אותי. אבל אני חושב שזה היה חשוב.

"חלאה" ירק האיש שעמד מתנשא מעלי בחדר הריק . שוטר. הוא שוטר.

"לשחק אותה משוגע לא יוציא אותך מזה" הוא אמר בקול מאופק משהו "מבטיח לך"

דם. משהו התחיל להבזיק בזיכרון שלי. לא חשוב.

"מי אתה?" לחשתי בשקט, מעוניין לא מעוניין לשמוע.

האיש-שוטר כיווץ את עיניו ויצא מהחדר, מתעלם לחלוטין.

נערה. ודם. המון דם. אני נזכר אולי.

הוא נעל את הדלת אני חושב. ניסיתי לזוז מהכיסא ללא הצלחה.

ספסל בודד. נערה. נערה מתה. המון דם.

אני שואף אויר בחדות, הזיכרון חוזר אלי במלואו.

רוצח. אני רוצל

וואורקאני

איזו כתיבה סוחפת

תמשיךך

05ריק סאנצ'זאחרונה

חדרים סגורים ריקים. מעולם לא החלטתי לגביהם.

אהבתי אותם. על פי רוב. את השקט שהריקנות הפיזית מביאה איתה, אין דבר חיצוני שיסיח. והייתי שוקע פנימה עוד ועוד, המקומות שבאמת מעניינים אותי. ומרגיעים.

מבטי נשאר על דלת החדר הנעולה בודאי, בוהה.

אני אוהב את זה. אבל אלוהים, אני מפחד מזה.

כששקעתי יותר מדי פנימה, הבדידות האפלה חונקת אותך לאט. ואז מהר מאוד. ואין אויר, והמון פחד. כמה חרדה.

מחדר סגור. חדר סגור וריק. אין כלום ואת זה אני אוהב. רק אני. מזה אני פוחד.

הדלת נפתחה באחת וקטעה את הרהורי. לבוש מדים וחמוש נכנס פנימה נעמד מאחורי הכיסא שלי. ממלא את החדר הריק.

אדם נוסף נכנס לאט. מביט בעיני בעצב. או כעס. אני בולע רוק בחוסר נוחות. אולי אכזבה.

"ליאו, אני-" המילים מתפרצות לי מהפה ועוצרות בעודם באויר. איני יודע.

ליאו התיישב. מולי. אין דבר שמפריד בינינו, רק כמה סנטימטרים של אויר. קרובים כל כך ורחוקים כל כך.

"הרגת" הוא לא ניתק את קשר העין כשהוא לחש רצחת אותה?"

הסתכלתי עליו. על העיניים. אני מנסה להבין מה אני רואה. ולא מצליח. מנסה. מה ליאו רוצה? מה הוא אומר.

"ליאו תקשיב" אני נאנח ועוצם עיניים חזק "אני לא יודע מה קורה. אני לא מבין, אני רצחתי. אולי לא רצחתי, אולי כן, ליאו אני נשבע אני לא יודע" אני פוקח עיניים מיוסרות מדיבור שעל הלב. "ליאו זה כמו פעם" אני מתחנן "שוב, בדיוק כמו פעם", תולה בו את עיני. מבועת.

ליאו הרחיק את ראשו במהירות, נסוג. הוא מבין אותי, אני בטוח בזה. הוא מתנשם פתאום במהירות, עיניו מתרוצצות, אני מבחין. אני מגחך, כן זה אחי.

"אז זה היה אמיתי?" הוא שואל בקול לא יציב. ספק מכחיש ספק מפחד להאמין. לי.

אני רק מהנהן.

"אז למה לא אמרת אף פעם ש-" הוא עצר באמצע, מילותיו עוצרות בפיו.

-----

כדאי שאספר לכם מה קרה לי ולליאו בקיץ שבו הייתי בן 10

אולי יעניין אותך