אחדים אוהבים שירה / ויסלבה שימבורסקה
אֲחָדִים אוֹהֲבִים שִׁירָה
אֲחָדִים -
זֹאת אוֹמֶרֶת שׁלֹּא כֻּלָּם.
אֲפִלּוּ לֹא הָרֹב אֶלָּא הַמִּעוּט.
בְּלִי לְהָבִיא בְּחֶשְׁבּוֹן אֶת בָּתֵּי הַסֵּפֶר, שֶׁשָּׁם מֻכְרָחִים
וְאֶת הַמְשׁוֹרְרִים עַצְמָם,
אֲנָשִׁים אֵלֶּה הֵם שְׁנַיִם לְאֶלֶף.
אוֹהֲבִים -
אַךְ אֶפְשָׁר לֶאֱהֹב גַּם מְרַק עוֹף עִם אִטְרִיּוֹת
אוֹהֲבִים גַּם מַחֲמָאוֹת וְצֶבַע תְּכֵלֶת,
אוֹהֲבִים צָעִיף יָשָׁן,
אוֹהֲבִים לַעֲמֹד עַל שֶׁלָּהֶם,
אוֹהֲבִים לְלַטֵּף כֶּלֶב.
שִׁירָה -
אֲבָל מַה זֹּאת בְּעֶצֶם שִׁירָה.
לֹא אַחַת נִתְּנָה לְכָךְ
תְּשׁוּבָה רְעוּעָה.
וַאֲנִי אֵינֶנִּי יוֹדַעַת וְאֵינֶנִּי יוֹדַעַת וְנֶאֱחֶזֶת בָּזֶה
כִּבְמַעֲקֶה גּוֹאֵל.
השיר הזה של ויסלבה שימבורסקה עוסק בשאלה מרתקת – מה היא שירה? מה הופך קובץ מילים לשיר? מה החוט השזור בין כל סוגי השירים שישנם?
זה לא ה-דיון סביבו סובב האתגר הזה, אבל זאת כן נקודה שאני ממליץ לכל אחד לחשוב עליה בעצמו, עוד נחזור אליה בהמשך.
היום אני רוצה שנדבר על ארספואטיקה.
ארס – כמו ארט, אמנות, פואטיקה – שירה. ארספואטיקה היא שירה על השירה, סוגת שירה שהנושא המרכזי בה הוא אמנות השירה עצמה, מעשה הכתיבה וכל מה שסובב אותו.
הסוגה הזאת מאוד שנויה במחלוקת. יש הרואים בה התבטאות מהגדולות שיש בעולם השירה, ויש כאלה שרואים בה סוג נמוך של שירה, שירה שעוסקת רק בעצמה ובמשורר ומנותקת מהמציאות.
אני רוצה שתכתבו שיר ארספואטי. אבל לא סתם שיר ארספואטי, שיר שמנסה לענות או להדגים, בכל דרך שהיא, על השאלה בה נגעה שימבורסקה – מה היא שירה?
(אם לא הולך, גם שיר ארספואטי אחר על הכתיבה שלכם או על איך אתם כותבים, יתקבל בברכה)
אתן לכם עוד דוגמא של אחד מהמשוררים הגדולים שלנו, דוד אבידן (שאולי נדבר על הטכניקות שלו בפעם אחרת):
שִׁיר הוּא דָּבָר/ שֶׁאֲנִי קוֹבֵעַ שֶׁהוּא שִׁיר / לְאַחַר שֶׁאֲנִי כּוֹתֵב אוֹתוֹ / כְּשִׁיר אוֹ כְּלאשִׁיר / אֲבָל מְפַרְסֵם אוֹתוֹ כְּשִׁיר // וְעַכְשָׁו תִּקְבְּעוּ מֵחָדָשׁ מַזֶּשִׁיר.
אֲחָדִים אוֹהֲבִים שִׁירָה
אֲחָדִים -
זֹאת אוֹמֶרֶת שׁלֹּא כֻּלָּם.
אֲפִלּוּ לֹא הָרֹב אֶלָּא הַמִּעוּט.
בְּלִי לְהָבִיא בְּחֶשְׁבּוֹן אֶת בָּתֵּי הַסֵּפֶר, שֶׁשָּׁם מֻכְרָחִים
וְאֶת הַמְשׁוֹרְרִים עַצְמָם,
אֲנָשִׁים אֵלֶּה הֵם שְׁנַיִם לְאֶלֶף.
אוֹהֲבִים -
אַךְ אֶפְשָׁר לֶאֱהֹב גַּם מְרַק עוֹף עִם אִטְרִיּוֹת
אוֹהֲבִים גַּם מַחֲמָאוֹת וְצֶבַע תְּכֵלֶת,
אוֹהֲבִים צָעִיף יָשָׁן,
אוֹהֲבִים לַעֲמֹד עַל שֶׁלָּהֶם,
אוֹהֲבִים לְלַטֵּף כֶּלֶב.
שִׁירָה -
אֲבָל מַה זֹּאת בְּעֶצֶם שִׁירָה.
לֹא אַחַת נִתְּנָה לְכָךְ
תְּשׁוּבָה רְעוּעָה.
וַאֲנִי אֵינֶנִּי יוֹדַעַת וְאֵינֶנִּי יוֹדַעַת וְנֶאֱחֶזֶת בָּזֶה
כִּבְמַעֲקֶה גּוֹאֵל.
השיר הזה של ויסלבה שימבורסקה עוסק בשאלה מרתקת – מה היא שירה? מה הופך קובץ מילים לשיר? מה החוט השזור בין כל סוגי השירים שישנם?
זה לא ה-דיון סביבו סובב האתגר הזה, אבל זאת כן נקודה שאני ממליץ לכל אחד לחשוב עליה בעצמו, עוד נחזור אליה בהמשך.
היום אני רוצה שנדבר על ארספואטיקה.
ארס – כמו ארט, אמנות, פואטיקה – שירה. ארספואטיקה היא שירה על השירה, סוגת שירה שהנושא המרכזי בה הוא אמנות השירה עצמה, מעשה הכתיבה וכל מה שסובב אותו.
הסוגה הזאת מאוד שנויה במחלוקת. יש הרואים בה התבטאות מהגדולות שיש בעולם השירה, ויש כאלה שרואים בה סוג נמוך של שירה, שירה שעוסקת רק בעצמה ובמשורר ומנותקת מהמציאות.
אני רוצה שתכתבו שיר ארספואטי. אבל לא סתם שיר ארספואטי, שיר שמנסה לענות או להדגים, בכל דרך שהיא, על השאלה בה נגעה שימבורסקה – מה היא שירה?
(אם לא הולך, גם שיר ארספואטי אחר על הכתיבה שלכם או על איך אתם כותבים, יתקבל בברכה)
אתן לכם עוד דוגמא של אחד מהמשוררים הגדולים שלנו, דוד אבידן (שאולי נדבר על הטכניקות שלו בפעם אחרת):
שִׁיר הוּא דָּבָר/ שֶׁאֲנִי קוֹבֵעַ שֶׁהוּא שִׁיר / לְאַחַר שֶׁאֲנִי כּוֹתֵב אוֹתוֹ / כְּשִׁיר אוֹ כְּלאשִׁיר / אֲבָל מְפַרְסֵם אוֹתוֹ כְּשִׁיר // וְעַכְשָׁו תִּקְבְּעוּ מֵחָדָשׁ מַזֶּשִׁיר.
