צמנו אתמול, התחלנו את שלושת השבועות. תקופה שכזאת באמצע החופש הגדול.
באמצע החיים תקוע לנו צום. לא בא בטוב.
חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז...
נשתברו הלוחות
ובוטל התמיד
והובקעה העיר
ושרף אפוסטומוס את התורה
והעמיד/והועמד צלם בהיכל...
אני רוצה שתכתבו על אחד הדברים האלה.
שתספרו לנו איך מרגיש שבירת חומות
איך מבטלים תמיד
מחכים לכם בפסיפס
תודה רבה.
בוטל התמיד נגיד- אני יכולה לכתוב על מה שבאלי.. נכון?
(זה הכוונה בהשאלה?)
וזה נשמע אתגר מגניב...
פיתה פיתה
אוי מה היה לי מה היה לנו
אין זמרה באוייר
נעדר ריח העשן
הידיים מחזיקות ריק,
בשער אין עובר ושב
השגרה המתוקה הומרה
בטעם הגלות המרה
אך כמה נורא
פנה הודה זיוה והדרה
אך עודיני מצפה עכשיו
לא אשב כאן לשווא..
בעונותינו יצאנו לפגרה
אך עוד מאמינים ,נשוב לשגרה
מי יתן ונראה זאת במהרה
וישובו קורבותינו כבראשונה
המעברים בין העבר, התקופה הלא מוכרת בה יש זמרה באויר, ריח עשן
לאנחנו - בעוונותינו
החיבור בין אז להיום. האבל, החוסר הוא גם בימינו.
מעולה
בוטל התמיד
אין הרגל שהוא קבע, יש לתהות על כל דבר, איך נועלים את הנעליים, איך אוהבים.
איך היה אתמול, מה היה שבוע שעבר.
זוכר איך שכבנו על הדשא, התבוננו על הכוכבים? זוכר איך תמיד בימי ראשון היינו גוררים רגליים בדרך לאוטובוס? זוכר איך היית נשכב על המיטה? זוכר איך התרגשנו ביחד מהשקיעה?
אין יותר תמיד. אין קבע, אין מילים להגיד. צריך להיזכר כל בוקר איך קמים, איך מרימים רגליים.
אין משמעות לגרירת רגליים של יום ראשון, אין משמעות לשיעור מתמטיקה של יום שני. אין משמעות לזמן הזה. חיים רק מכוח האינרציה, חיים רק מכוח העבודה הדופקת בראש. לקום לעבוד לאכול.
נצטרך ללמוד להרגיש, ביחד. איך הופכים חיבוק לביטחון. איך מרגישים, תגיד לי.
לאכול להתפלל לאהוב אתה אומר לי. אין לי מה לאהוב, למי להתפלל. רק לאכול אני עוד יודעת. פסטה עם רוטב, להרגיע את הבטן המקרקרת.
היום שלי צבוע באפרוריות חסרת צבע.
בוטל התמיד, הכל נשבר ככה. אנחנו מהלכים משני צדדי השבר. אתמול והיום. אתמול החזקנו ידיים, היום אנחנו מחזיקים בעצמנו, שלא ניפול.
אנשים בודדים. אין לנו תמיד שיחזיק אותנו. אין שעה שנכסוף אליה, סוף יום, ליפול על המיטה. יש אין סוף אין סוף.
אין מנוח, אין רגע.
אור אלוקי
עוטף אותי
אור זך, צלול
שמחה אין סופית שרה לי
פותחת עולמות נשכחים
שיר עדין מחייך
מראה לי את מה שיהיה
מבקיע כל חומה
נותן התורה...
כמו מלאך מרחפת
על פני המים
כמו ציפור קטנה
שאין לה כנפיים
עפה בזכות עצמה
יורד לפתע אבי
רוצה להחבק עימי
אך את גווי מפנה
מקום לרוע מפנה
שושבין חתונתי
נותן מה שיכול עבורי
מסתיר את הסוד
מה שלא יהיה עוד
ואותיות פורחות
לא מגלות מילה
לוחות שבורות
ענף - שרט - בכיה
על אלה אני בוכיה
נוגע מאוד, עוצר נשימה.
הערה טכנית - לוותר על השלוש נקודות בבית הראשון.
כואב נורא
תעמיד לי צלם באמצע,
צלם אלוקים.
צלם אנוש.
מישהו להאמין בו
משהו להיאחז
להתמכר,
לחוג סביבו
ולשכוח.
יתנפצו אלילי יום יום
מסואבים משגרה
מתמשכת
חלודים בקצוות הקהים
מיושן,
ממגע אוהב.
תעמיד לי צלם
בחלל ההיכל המקושת
להתכופף לעפר;
להשתחוות עד כאב.
(זוהי טיוטה ראשונית, אשמח לביקורות 
)
חשבתי לחלק ככה;
תעמיד לי צלם באמצע,
צלם אלוקים.
צלם אנוש.
מישהו להאמין בו
משהו להיאחז
להתמכר,
לחוג סביבו
ולשכוח.
יתנפצו אלילי יום יום
מסואבים משגרה
מתמשכת
חלודים בקצוות הקהים
מיושן,
ממגע אוהב.
תעמיד לי צלם
בחלל ההיכל המקושת
להתכופף לעפר;
להשתחוות עד כאב.
כדי להדגיש את הניגודיות, מתלבטת...
יש פה אותך. ממש אותך
מעבירה תחושות כל כך מעולה
עם השורות הקצרות
תודה
,אני אנסה משהו מחראחיתופלהיא איבדה את עצמה. היא איבדה את מי שהיא. היא כבר לא אותה אחת.
ועכשיו, רק עכשיו היא הבינה את זה,
רק עכשיו באה הכאפה שפקחה את עיניה, שפתחה את הלב.
ואיתה- הדמעות.
איך הגיעה למצב הזה? איך לא שמה לב לזה קודם?
הרי היא כ"כ ניסתה להישמר, להיטהר, לגעת במה שטוב, להתרחק ממה שמקלקל.
היא הייתה בטוחה בדרכה, במהליכה.
היא הוסיפה טוב, והרגישה איך זה מחלחל לליבה.
אך בשקט בשקט, לאט לאט,
בלי שאף אחד שם לב, אפילו לא היא,
החלה ליפול, להתחספס, להתרחק.
משהו הצליח לחדור לליבה, ולהעמיד צלם בהיכל,
להעמיד צלם בנפשה הטהורה.
הלב והמעין.עדין כזה, כמעט שבור.
יש פה מה לפתח. אני חושבת שאפשר לישון על זה ואז לכתוב עוד
כמו מה? אשמח ליותר הכונה...
חריזה מעולה
מעביר מצב. איזה יופי זה
התורה נשרפת.
בעיתון, ברכבת,
תחת כל עץ רענן.
רק אניח עיני, והנה-
להבות להבות.
(ושמא
אלו הן עיני השורפות
עולם, עולמות
עת יוצאת אני ממערתי?)
ואני-
הן לא שרפתי
רק אתמול
תיבות תפילה
בהבל פי
המנותק ממחשבה?
אותיות פורחות באויר.
עשנן
מסמא עיניים.
החיבור בין הדבר הרחוק לכאורע לבין קיום יומיומי - עיתון, רכבת.
שיר מעולה, ממש
אני רוצה עוד סיפורים שלך
אני לא סגורה שהכתיבה מתאימה לגיל של המספר. המספר מרגיש לי בן 10, לא חמש. ואני רוצה שיכאב לו יותר
אבל אתה מספר מעולה
כי היא היתה כבדה ולא בכתה...כמו צמח בר
וואו.
זה כל כך מדויק, ונכון, ואמיתי
וכואב.
ככה נשברים
לוחות.
הפסיחות כ"כ במקום, ואיך שהמילים האלו ביחד, והרעיון.
נגעת בי נורא, נורא..
תודה לך.
זווית כזאת, כואבת
סוף מפתיע, שובר באמצעות מילים פשוטות
כיף לקרוא את התגובות שלך!כמו צמח ברפחות קטע, פחות כואב. הקטע השני שלך מעולה
איך שאת לוקחת הכל אלייך, איך שהכל חד וכואב, שהשאלות נשאלות
תמיד רצה ללמוד את
כל התורה כולה
על רגל אחת.
היה עומד מול
חומות בצורות
של תמהון ויראה
וכמיהה,
מבקש לפרוץ גדר,
לעשות לו דרך.
פעם אחת לרגע
הובקעו החומות,
והיה רץ פנימה, נשטף
במים אדירים,
שתי רגליו מסתבכות ואובדות,
מסתבכות ועומדות.
עד שמצא את שאהבה נפשו
נעצר פתאום
אל מול חזיון ביעותים:
גוילים נשרפים
אותיות פורחות---
ומפליאה אותי כל פעם מחדש
בקצת מילים, שמספיקות בדיוק
למען האמת נראלי שלא הבנתי עד הסוף....
אבל אתה כותב מעניין. וכשאני מיבנה, אז בכלל תמשיך לכתוב!!
בס"ד
י"ז בתמוז, צום, שלושת השבועות, יודעת שנפשי כואבת, אך פרט לזה כמו לא יודעת כלום
רוצה להתחבר לחוסר, אך ליבי שואל- של מה? הרי אינך מכירה את המציאות השלימה
אבי היקר, אני מתגעגעת אליך נורא, רוצה אותך פה קרוב לאדמה, שוכן בתוכנו א-ל איום ונורא
נשמע מפחיד ואפילו מאיים, הרי אבא אנחנו לא רגילים ככה למציאות קדושה וטהורה
ואיך נרצה באמת בלבב שלם מציאות שאנחנו מרגישים שאיננו ראויים לה?
למשל הנבואה, גאוועלד, זה נשמע כמו אגדה טובה. אבא, באמת זו הייתה המציאות הישנה?
מורכב, כי נפשי תמהה האם באמת יש סיכוי שזאת תהיה בקרוב המציאות? ומצד שני- כן, נפשי כבר משתוקקת לזה נורא. רגשות מקצוות שונים, ולכולם מקום אצלי בפנים, אך מעל לכולם צועק לו חזק-חזק הקול הפשוט והעמוק ביותר, הקול שאומר:
רוצה אני להיות מוזמנת לביתך, לבוא אליך עם קורבן מתנה, כן, לדעת שכבר יש לך פה את הבית שלך...
עד מתי תחכה בסבלנות שאעשה את תפקידי ואז אתה תגמור את המלאכה? למה יש לך סבלנות שאפתח לך כפתחו מחט ואז אתה תפתח כפתחו של אולם? אבא אולי פשוט תבנה את ביתך ותאמר לי: אכן, עת דודים כלה, בואי לגני, כי כולך יפה רעייתי...
טוב, מבינה שאני לא מבינה, ורוצה לומר לך אבא שמתוך אהבתי אותך אני מקבלת על עצמי בל"נ לעשות את מה שבהשתדלותי שזה ייקרה במהירה, כי אני לא ממש מבינה את החשבונות שלך, רק יודעת שאתה עושה הכל מתוך אהבה ורק-רק לטובה, ו... עדיין מחכה ממך להזמנה (:
תודה לך אבא טוב..
ותודה לפותחת השרשור המתוקה על הזכות לכתוב, זה פשוט דרך נפלאה ממש ממש להתחבר ולהביע..
זה מקום לנפש ונשמה, כי הרב קוק אומר שהנשמה תמיד שרה, רק לא תמיד נותנים לה את המקום ומקשיבים לה, אז זאת זכות עצומה לכוון אותנו למקום הזה ו"נפשי תקשיב שירה"... תודה גדולה!
תודה על השיתוף
(לצאת מנקודה חולפת של עראיות מוזרה. למצוא נקודת אמת בתוך שקר מתכלה. לאזור עוז להסיט עומס לצדדים ולתת מבט חודר לכאב עמוק ואמיתי.)
[קינות בכי עדי חצות. קול קליר נשמע מרחוק. עת רודפיה השיגוה מחלחלת בי]
א.
דברי אלהים כבראשונה
נעברו בדרך משונה
נותרנו אנו לאנחות
שפע ערכי עליון
לטהר מציאות בהגיון
ממקור חיים לנחות
אך בשתיים זו שמעתי
למסכה הרעתי
ממנוע לזר מנחות
בחטא קדם אדמה
עץ אינו כפרי נדמה
פער רצוי מצוי לאחות
אז כיפר רועה הצאן
מנצח על עם להיות לרצון
ועגל זהב למחות
ולוח מעשה א-להים
ותורה ומצוה והוריות שוהים
וכעת חסור ופחות
ומסוה ומלאך חוצצים
ושלשת אלפי קצוצים
עדה עיניה נפקחות
ובכי זה לעולם
על נס מ"ס נעלם
וכל עיניים מתייפחות
כי ביום זה חטאה גדולה
נגלתה בשבר מעלה
ונשתברו הלוחות
ב.
(אין זמן ממש אז אשיר שירה מהלב הנמוך)
יום רודף יום, החיים זה לא משחק
יום רודף יום, והזמן רק נשחק
עוד שבוע עוד שבוע כמו תולעת מכרסמת
ואני- אני נגוע התחדשות נחסמת
איפה היופי שהייתי בטוח שאתעורר ליום חדש
ועכשיו העקב למד מספיק כל הזמן הוא דש
עוד להזכר מדבר שבער בי היום אם בקולו
ועכשיו- עכשיו יום רודף יום ועוד מחר של אתמולו
איפה הזמן שהייתי שה תמים שמתחדש בבוקר ובמנחה
כל יום להוסיף כח לבלוב חיים כמו אז בשדה בשיחה
כל יום לחזור בחזרה
כל יום לצאת מהשגרה
כל יום באופן עמיד
עד ש
בוטל התמיד
המילים מעולות. הסוגריים מוסיפות המון.
בכלל, זה קטע כואב
חומות נפרצו
אבנים נותצו
לא היה לאן להביט.
חרבות ננעצו
רגשות התרוצצו
ולא הונחה החנית.
יעוד החנית
אסון להמיט
אסון שמבחינתה לא אסון.
בקשה שהחנית תנתץ
את חומות העץ;
כך החומות בעיניה נידמו.
ומשאלתה-
תנועת החנית ממקומה
יכולה היתה להתגשם.
רק ידיה,
האוחזות בחנית
רפו.
ממש אשמח להערות
די הסתבכתי עם הפיסוק, אז עם מישהו מעוניין לעזור אני אשמח(:
בס"ד
יש לך ממש כישרון כתיבה מבורך (: יש לי שאלה אבל- אם יש הרגשה שהחרוז לו ממש נמצא או המילה שעלתה לא מסתדרת, רק אני בעד לעזוב את החרוזים לטובת הקשבה פשוטה לשירת הנפש והנשמה?
זה לא עוזר לנו להיות יותר אותנטיים? 
לב סדוקאני ממש מסכימה איתך.
הרבה פעמים אני לא כותבת בחרוזים או כותבת בחרוזים לא כ"כ מדוייקים כדי שיהיה אני באמת, ויעביר את מה שאני מנסה להעביר..
בס"ד הוצאת שיר כזה יפה ומחורז
חיבור בין האישי לציבורי.
בענייני פיסוק -
הייתי מורידה את הנקודות
להוריד נקודות- נגיד ככה?
וכדאי לדעתך לשים משהו אחר במקום?
חומות נפרצו
אבנים נותצו
לא היה לאן להביט
חרבות ננעצו
רגשות התרוצצו
ולא הונחה החנית.
יעוד החנית
אסון להמיט
אסון שמבחינתה לא אסון
בקשה שהחנית תנתץ
את חומות העץ;
כך החומות בעיניה נידמו.
ומשאלתה-
תנועת החנית ממקומה
יכולה היתה להתגשם
רק ידיה,
האוחזות בחנית
רפו.
שברי מילים
איזה יופי של כאב
ההשאלה מהפסוקים מדהימה
קודם כל ממש התחברתי לסגנון כתיבה.
כמה דברים-
* הייתי מנקדת זה נראלי ממש יוסיף כאן, כי זה נוסח של מקורות כזה..(תשים לב אם אתה מנקד שהנקדן עושה הרבה פעמים שטויות ומנקד לא נכון אז צריך לתקן את זה)
*אממ בבית לפני אחרון הייתי משנה את השורה האחרונה, קצת לא מסתדר לי עם הרצף או אולי המילה באמת מציקה לי במשלב שם.
* ועוד משו קטן אבל אולי זה רק אני- אולי לשנות באיזה בית או אולי רק בבית האחרון נגיד- את המשפט הראשון,
אולי זה סתם האופי שלי אבל מרגיש לי שכשאתה נותן למישהו לקרוא את המשפט שהוא קצת שונה אפילו במילה אחת זה עושה לו משהו אחר, אולי מיוחד יותר לא יודעת. לשיקולך.
חוצ מזה מדהים מדהים.
לטיפולך?פצלשש!אני ינסה לחשוב על משהו עכשיו לשורה שם..
) )קראתי את זה כשהאוויר לוחץ לי על הריאות
תיאור מתקדם מבית לבית
אם תרצי דברי איתי ואני אערוך לך את ההמשך
אחד הקטעים הטובים. האווירה, מילים אמיתיות. מכניסות כאב בפשטות הזאת
אשמח לתגובה @פיתה פיתה @נפתלי הדג
בוּטַּל
שגרה שנעלמת לפתע פתאום.
תהליך שמופסק לפתע גם הוא.
אין מבינים מה ברגע זה קורה.
אין מבינים דבר.
הכל היה רגוע. בטוח ושליו. יודע אתה מה היה אתמול, מה היום. יודע מה תכנוניך למחר. רוצה להספיק את זה ואת ההוא. להיפגש ולעשות דברים כרגיל.
ולפתע פתאום הכל משתנה. האדמה כולה החלה רועדת.
מה מתרחש? מה כאן קורה?
היש מבין בסבך הבלגן? היש רואה תמונה כלשהי? הרי כולנו רואים רק שברי זכוכיות.
בוטלה השגרה. בוטלה השלווה. בוטלה הנחת ובוטלה השמחה.
את מקומם תפסו אי וודאות וחרדה. פחדים, לחצים ומעט חוסר אונים.
אני יודעת שאיני רואה תמונה שלמה. יודעת שמסתכלת עליה הפוך.
אבל עכשיו לא זמן לדיבורי אמונה.
עכשיו זמן כאב. בכי ומעט תקווה.
תן לי לעבד את רעידות האדמה שהפכו את חיי.
תן לי אביב להתנער מפגעי החורף.
תן לי נקודת אור בתוך מערה.
תן לי חיים.
תן לי תקווה.
בוטלה השגרה. בוטלה השלווה. בוטלה הנחת ובוטלה השמחה.
בוטל התמיד.
בוטל.
האם יחזור אי פעם???
תיאור מציאות מעולה.
למרות שאני באמת לא יודעת על מה בדיוק כתבתי.
תוך כדי עלו לי כל כך הרבה דברים שפשוט אין לי מושג....
בדיוק ככה
זה
משפחה יקרה!
ראיתי אותו רץ
בדמי חייו, אחרי כלנית או כלב שובב
מנסה לחזר למרות המשבר
מצא אהובה בתוך הכאב
ראיתיו שטוף בזיכרונותיו על חבריו שאין הם עוד כאן
ולך אימא רציתי לומר
שאיתך אני אבלה
קרעתי את הדש
וישבתי על שרפרף
הלב שבור
שתיים מדם
ועוד אלפים, אלפים מהאומה הגדולה
ישבתי, ובכיתי, ונקרעתי לגזרים
את הלב שלי אפחד כבר לא ישלים
כעסתי, את העולם שברתי.
איתך אבא כבר לא דיברתי
דיברתי כמו אומללה
מה נראלך? אתה משוגע? אתה בכלל לא מבין מה לקחת!
רציתי לשבור אותך בחזרה
את הלב שלך. שלי. בעוצמה.
לנקום על מה שנלקח ולא אקבל לעולם
אבל נמשכתי אליך בחזרה
אל הלב של אבא
למרות שלקבל ממך כבר לא יכולתי יותר
אז רציתי לספר שהלב נשאר שבור. מרוסק לחתיכות.
גם אם את זה קשה לראות
אבל מה לעשות שכבר אמרת
"אין דבר שלם יותר מלב שבור"
אז אבא שתדע שלמרות הכל אני סולחת'ך
גם אם מה שעשית לא צודק
כי מה לעשות אתה חכם פי אלף.
נב. אז אותך מדינה, עליך עדין חולמת.
בך אקים משפחה לתפארת.
אך תמיד אשאיר בך חותם
שעליך נקבר אהובי ולא חזר
מחפשת קוראים/קוראות מהמגזר הציוני-דתי, כדי לקרוא סיפור זכרונות קצרצר של יוצא ברית המועצות לשעבר, ולענות על כמה שאלות.
הסיפור באורך 38 עמודים.
פרטים על הספר:
השעון המתקתק במרתף - סיפור מהווי נערותו של הרב מיכל וישצקי, מאחורי מסך הברזל.
תקציר:
ברית המועצות, תשט"ו. סדרי הלימוד של מִיכֵל וישצקי די רגילים: לימוד גמרא בבוקר, ולימוד חסידות עם אביו אחר הצהריים – שחזר מגלותו בקזחסטן חודשיים קודם לכן.
אלא שאז החסיד האגדי, ר' מענדל פוטרעפאס גם משתחרר ממאסר פתאום. הוא מאתגר את מיכל בסדרי לימוד חדשים – המובילים בקלות לרצף סיכונים חדש.
עד להימור הגדול מכולם.
מחפש מוצא, אולי איזו דרך
פתחתי פתח, האם יש בזה ערך?
שוב נפלתי, מי יקימני?
וכל כך התחננתי, פניך אנה ממני
מאמין בהסתר, בכל התפאורה
ואין עם מי לדבר, לזרוק בו מרה
ואם אשבר, כבר לא נותרה בי צורה
וכיצד אתחבר, אמצא כנגד עזרה
נזרקתי בבור, אין פנים אין אחור
רק עקרב ונחש, מעורפל מהשחור
שדים וקליפות, פרשת אחרי מות
מול עדשת מצלמות, תופפות עלמות.
והנפש במנוסה, מאלקים התביישה
המרחק שוב כיסה, ערוותה הלבושה
והוא קורא לה שובי, זהו שמה (מ)מכבר
שכחה זהותה, בשטטה במדבר.
ראיתי כופר אחד, מת באיוולתו,
קרבן על מזבח מולדתו.
שורות שורות באו לסופדו ולבכותו.
"זה העלם! הצעיר בשנים – בכיר בניו של ריבון העולמים!
והוא כתכשיט בהיכלו! קדוש יאמר לו!"
ואני מהרהר...
הרי בחייו היה כה שחור,
ובמותו – הרב אומר: "אין כמוהו צחור!"
"אם פשע וסרח – כעת הריהו מלאך!"
"מותו – כפרתנו, מותו – כפרתו, ונפלאית נחלתו"
ואני??
אלוהים, יודע תעלומות
– האין אני כופר, פושע וסורח??
ומה לי בעולם כזה להיות גורלי כאורח
בשבט עברתך מזדעק וצורח?
אם גם למעלה יש ניסים ואנשים הופכים לקדושים
בגופה מחוללת
– לכזאת נפשי מייחלת.
ואם על כל פשעים יכסו חיים המשתתקים
– הנה כל סעיפיי משתוקקים.
אלוהים אתה ידעת,
גופי ונפשי – כבר שבורים...
אך רוחי ונשמתי עדיין רק אליך הם עורגים,
קח אותי אליך! כאותם ההרוגים.
אם זו המשמעות, להיות רק שלך,
טהור, נקי, דבוק בשלימות
– אני כבר לא יכול לחכות למות...
מחפשת קוראים/קוראות מהמגזר הציוני-דתי, כדי לקרוא סיפור זכרונות קצרצר של יוצא ברית המועצות לשעבר, ולענות על כמה שאלות.
הסיפור באורך 38 עמודים.
פרטים על הספר:
השעון המתקתק במרתף - סיפור מהווי נערותו של הרב מיכל וישצקי, מאחורי מסך הברזל.
תקציר:
ברית המועצות, תשט"ו. סדרי הלימוד של מִיכֵל וישצקי די רגילים: לימוד גמרא בבוקר, ולימוד חסידות עם אביו אחר הצהריים – שחזר מגלותו בקזחסטן חודשיים קודם לכן.
אלא שאז החסיד האגדי, ר' מענדל פוטרעפאס גם משתחרר ממאסר פתאום. הוא מאתגר את מיכל בסדרי לימוד חדשים – המובילים בקלות לרצף סיכונים חדש.
עד להימור הגדול מכולם.
והפחד.
הפחד מהריק הזה.
הדבר הריק הזה שרוצה שאהיה כמוהו.
שאבלע בתוכו.
שאבלע את עצמי.
הפחד שיחזור.
הפחד שהוא שם.
אורב. עדיין מחפש אותי.
איזה נאמנות.
אנשים כל כך רוצים נאמנות כזו אה?!.
ואני רק רוצה שייתן לי. ייתן לי להישאר אני.
ייתן לי מקום. ישאיר אותי אני.
והפחד הזה נמצא שם.
ואני מרימה את הראש.
וממשיכה.
לתפוס מקום. שאני אני.
תודה.
תלחץ על עריכה, תלחץ על בחר הכל, העתק ואז תפתח שרשור כאן.
(אל תעשה גזור כדי שלא יימחק לך בטעות)
אחר כך אתה יכול שוב לערוך שם ולמחוק את התוכן
הידית עולה אט אט ובסיבוב יורדת מטה. ועוד סיבוב: למעלה במאמץ ודחיפה חזקה למטה.
היא מתנשפת, אבל לא פוסקת. זוהי מלאכתה ואין לה אלא לעשותה בלי להתלונן. כל יום היא כאן, ניצבת על המשמר. דוחפת, מסובבת, מסיעה את הידית שוב ושוב על צירה בסיבוב.
כל תנועה שלה, כל דחיפה ולו הקטנה ביותר מקדמת עוד ועוד את המנוע, כל סיבוב וחצי סיבוב, מניע את העצם. בסוף כל יום היא מאשרת, אכן נראית התקדמות. היא סוקרת בעיניים מצומצמות את המרחק בין המקום בו היתה בתחילת היום לבין המקום בו היא כעת לאחר עבודה של יום תמים. אז היא מתמלאת סיפוק ונחת. אז היא יכולה לפרוש לנוח, להרוויח בביתה עם היקרים לה ולדעת כי עשתה את מלאכתה להיום.
ישנם ימים שהכל חלק והסיבוב פשוט הוא, כאילו מעצמה מסתובבת הידית. לעומתם יש ימים שהידית שחוקה וקשה לה לאחוז בה, שהיד האוחזת עייפה, או שהגלגל כבד עד מאד. לעיתים קרובות קורה שידיים נוספות בוחשות איתה בקלחת, ומסובבות ידיות הפוכות. אבל כל אלו, כמו אינם נוגעים לה, היא מגיעה בכל יום בשעת בוקר מוקדמת, מתייצבת בעמדתה ומסובבת, והידית נעה, והסיבוב מניע.
היא לא מנסה להיאבק, היא לא מוכיחה לאיש דבר, היא נוכחת ומסובבת ומניעה. אף כוח בעולם לא יוכל לה, אף כוח בעולם לא ימנע ממנה למלא את תפקידה במסירות. אף כוח בעולם לא יעצור אותה מלסובב ולהניע.
ויש התקדמות, וישנה תנועה.
תמיד ישנה תנועה.
° ° °
אלוקי, נשמה נתת בי, והיא אינה פוסקת מלסובב ולקדם אותי.
אתה בראתה, אתה יצרתה, ונפחתה בי והיא מניעה אותי אליך.
כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך עליה.
