צמנו אתמול, התחלנו את שלושת השבועות. תקופה שכזאת באמצע החופש הגדול.
באמצע החיים תקוע לנו צום. לא בא בטוב.
חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז...
נשתברו הלוחות
ובוטל התמיד
והובקעה העיר
ושרף אפוסטומוס את התורה
והעמיד/והועמד צלם בהיכל...
אני רוצה שתכתבו על אחד הדברים האלה.
שתספרו לנו איך מרגיש שבירת חומות
איך מבטלים תמיד
מחכים לכם בפסיפס
תודה רבה.
בוטל התמיד נגיד- אני יכולה לכתוב על מה שבאלי.. נכון?
(זה הכוונה בהשאלה?)
וזה נשמע אתגר מגניב...
פיתה פיתה
אוי מה היה לי מה היה לנו
אין זמרה באוייר
נעדר ריח העשן
הידיים מחזיקות ריק,
בשער אין עובר ושב
השגרה המתוקה הומרה
בטעם הגלות המרה
אך כמה נורא
פנה הודה זיוה והדרה
אך עודיני מצפה עכשיו
לא אשב כאן לשווא..
בעונותינו יצאנו לפגרה
אך עוד מאמינים ,נשוב לשגרה
מי יתן ונראה זאת במהרה
וישובו קורבותינו כבראשונה
המעברים בין העבר, התקופה הלא מוכרת בה יש זמרה באויר, ריח עשן
לאנחנו - בעוונותינו
החיבור בין אז להיום. האבל, החוסר הוא גם בימינו.
מעולה
בוטל התמיד
אין הרגל שהוא קבע, יש לתהות על כל דבר, איך נועלים את הנעליים, איך אוהבים.
איך היה אתמול, מה היה שבוע שעבר.
זוכר איך שכבנו על הדשא, התבוננו על הכוכבים? זוכר איך תמיד בימי ראשון היינו גוררים רגליים בדרך לאוטובוס? זוכר איך היית נשכב על המיטה? זוכר איך התרגשנו ביחד מהשקיעה?
אין יותר תמיד. אין קבע, אין מילים להגיד. צריך להיזכר כל בוקר איך קמים, איך מרימים רגליים.
אין משמעות לגרירת רגליים של יום ראשון, אין משמעות לשיעור מתמטיקה של יום שני. אין משמעות לזמן הזה. חיים רק מכוח האינרציה, חיים רק מכוח העבודה הדופקת בראש. לקום לעבוד לאכול.
נצטרך ללמוד להרגיש, ביחד. איך הופכים חיבוק לביטחון. איך מרגישים, תגיד לי.
לאכול להתפלל לאהוב אתה אומר לי. אין לי מה לאהוב, למי להתפלל. רק לאכול אני עוד יודעת. פסטה עם רוטב, להרגיע את הבטן המקרקרת.
היום שלי צבוע באפרוריות חסרת צבע.
בוטל התמיד, הכל נשבר ככה. אנחנו מהלכים משני צדדי השבר. אתמול והיום. אתמול החזקנו ידיים, היום אנחנו מחזיקים בעצמנו, שלא ניפול.
אנשים בודדים. אין לנו תמיד שיחזיק אותנו. אין שעה שנכסוף אליה, סוף יום, ליפול על המיטה. יש אין סוף אין סוף.
אין מנוח, אין רגע.
אור אלוקי
עוטף אותי
אור זך, צלול
שמחה אין סופית שרה לי
פותחת עולמות נשכחים
שיר עדין מחייך
מראה לי את מה שיהיה
מבקיע כל חומה
נותן התורה...
כמו מלאך מרחפת
על פני המים
כמו ציפור קטנה
שאין לה כנפיים
עפה בזכות עצמה
יורד לפתע אבי
רוצה להחבק עימי
אך את גווי מפנה
מקום לרוע מפנה
שושבין חתונתי
נותן מה שיכול עבורי
מסתיר את הסוד
מה שלא יהיה עוד
ואותיות פורחות
לא מגלות מילה
לוחות שבורות
ענף - שרט - בכיה
על אלה אני בוכיה
נוגע מאוד, עוצר נשימה.
הערה טכנית - לוותר על השלוש נקודות בבית הראשון.
כואב נורא
תעמיד לי צלם באמצע,
צלם אלוקים.
צלם אנוש.
מישהו להאמין בו
משהו להיאחז
להתמכר,
לחוג סביבו
ולשכוח.
יתנפצו אלילי יום יום
מסואבים משגרה
מתמשכת
חלודים בקצוות הקהים
מיושן,
ממגע אוהב.
תעמיד לי צלם
בחלל ההיכל המקושת
להתכופף לעפר;
להשתחוות עד כאב.
(זוהי טיוטה ראשונית, אשמח לביקורות 
)
חשבתי לחלק ככה;
תעמיד לי צלם באמצע,
צלם אלוקים.
צלם אנוש.
מישהו להאמין בו
משהו להיאחז
להתמכר,
לחוג סביבו
ולשכוח.
יתנפצו אלילי יום יום
מסואבים משגרה
מתמשכת
חלודים בקצוות הקהים
מיושן,
ממגע אוהב.
תעמיד לי צלם
בחלל ההיכל המקושת
להתכופף לעפר;
להשתחוות עד כאב.
כדי להדגיש את הניגודיות, מתלבטת...
יש פה אותך. ממש אותך
מעבירה תחושות כל כך מעולה
עם השורות הקצרות
תודה
,אני אנסה משהו מחראחיתופלהיא איבדה את עצמה. היא איבדה את מי שהיא. היא כבר לא אותה אחת.
ועכשיו, רק עכשיו היא הבינה את זה,
רק עכשיו באה הכאפה שפקחה את עיניה, שפתחה את הלב.
ואיתה- הדמעות.
איך הגיעה למצב הזה? איך לא שמה לב לזה קודם?
הרי היא כ"כ ניסתה להישמר, להיטהר, לגעת במה שטוב, להתרחק ממה שמקלקל.
היא הייתה בטוחה בדרכה, במהליכה.
היא הוסיפה טוב, והרגישה איך זה מחלחל לליבה.
אך בשקט בשקט, לאט לאט,
בלי שאף אחד שם לב, אפילו לא היא,
החלה ליפול, להתחספס, להתרחק.
משהו הצליח לחדור לליבה, ולהעמיד צלם בהיכל,
להעמיד צלם בנפשה הטהורה.
הלב והמעין.עדין כזה, כמעט שבור.
יש פה מה לפתח. אני חושבת שאפשר לישון על זה ואז לכתוב עוד
כמו מה? אשמח ליותר הכונה...
חריזה מעולה
מעביר מצב. איזה יופי זה
התורה נשרפת.
בעיתון, ברכבת,
תחת כל עץ רענן.
רק אניח עיני, והנה-
להבות להבות.
(ושמא
אלו הן עיני השורפות
עולם, עולמות
עת יוצאת אני ממערתי?)
ואני-
הן לא שרפתי
רק אתמול
תיבות תפילה
בהבל פי
המנותק ממחשבה?
אותיות פורחות באויר.
עשנן
מסמא עיניים.
החיבור בין הדבר הרחוק לכאורע לבין קיום יומיומי - עיתון, רכבת.
שיר מעולה, ממש
אני רוצה עוד סיפורים שלך
אני לא סגורה שהכתיבה מתאימה לגיל של המספר. המספר מרגיש לי בן 10, לא חמש. ואני רוצה שיכאב לו יותר
אבל אתה מספר מעולה
כי היא היתה כבדה ולא בכתה...כמו צמח בר
וואו.
זה כל כך מדויק, ונכון, ואמיתי
וכואב.
ככה נשברים
לוחות.
הפסיחות כ"כ במקום, ואיך שהמילים האלו ביחד, והרעיון.
נגעת בי נורא, נורא..
תודה לך.
זווית כזאת, כואבת
סוף מפתיע, שובר באמצעות מילים פשוטות
כיף לקרוא את התגובות שלך!כמו צמח ברפחות קטע, פחות כואב. הקטע השני שלך מעולה
איך שאת לוקחת הכל אלייך, איך שהכל חד וכואב, שהשאלות נשאלות
תמיד רצה ללמוד את
כל התורה כולה
על רגל אחת.
היה עומד מול
חומות בצורות
של תמהון ויראה
וכמיהה,
מבקש לפרוץ גדר,
לעשות לו דרך.
פעם אחת לרגע
הובקעו החומות,
והיה רץ פנימה, נשטף
במים אדירים,
שתי רגליו מסתבכות ואובדות,
מסתבכות ועומדות.
עד שמצא את שאהבה נפשו
נעצר פתאום
אל מול חזיון ביעותים:
גוילים נשרפים
אותיות פורחות---
ומפליאה אותי כל פעם מחדש
בקצת מילים, שמספיקות בדיוק
למען האמת נראלי שלא הבנתי עד הסוף....
אבל אתה כותב מעניין. וכשאני מיבנה, אז בכלל תמשיך לכתוב!!
בס"ד
י"ז בתמוז, צום, שלושת השבועות, יודעת שנפשי כואבת, אך פרט לזה כמו לא יודעת כלום
רוצה להתחבר לחוסר, אך ליבי שואל- של מה? הרי אינך מכירה את המציאות השלימה
אבי היקר, אני מתגעגעת אליך נורא, רוצה אותך פה קרוב לאדמה, שוכן בתוכנו א-ל איום ונורא
נשמע מפחיד ואפילו מאיים, הרי אבא אנחנו לא רגילים ככה למציאות קדושה וטהורה
ואיך נרצה באמת בלבב שלם מציאות שאנחנו מרגישים שאיננו ראויים לה?
למשל הנבואה, גאוועלד, זה נשמע כמו אגדה טובה. אבא, באמת זו הייתה המציאות הישנה?
מורכב, כי נפשי תמהה האם באמת יש סיכוי שזאת תהיה בקרוב המציאות? ומצד שני- כן, נפשי כבר משתוקקת לזה נורא. רגשות מקצוות שונים, ולכולם מקום אצלי בפנים, אך מעל לכולם צועק לו חזק-חזק הקול הפשוט והעמוק ביותר, הקול שאומר:
רוצה אני להיות מוזמנת לביתך, לבוא אליך עם קורבן מתנה, כן, לדעת שכבר יש לך פה את הבית שלך...
עד מתי תחכה בסבלנות שאעשה את תפקידי ואז אתה תגמור את המלאכה? למה יש לך סבלנות שאפתח לך כפתחו מחט ואז אתה תפתח כפתחו של אולם? אבא אולי פשוט תבנה את ביתך ותאמר לי: אכן, עת דודים כלה, בואי לגני, כי כולך יפה רעייתי...
טוב, מבינה שאני לא מבינה, ורוצה לומר לך אבא שמתוך אהבתי אותך אני מקבלת על עצמי בל"נ לעשות את מה שבהשתדלותי שזה ייקרה במהירה, כי אני לא ממש מבינה את החשבונות שלך, רק יודעת שאתה עושה הכל מתוך אהבה ורק-רק לטובה, ו... עדיין מחכה ממך להזמנה (:
תודה לך אבא טוב..
ותודה לפותחת השרשור המתוקה על הזכות לכתוב, זה פשוט דרך נפלאה ממש ממש להתחבר ולהביע..
זה מקום לנפש ונשמה, כי הרב קוק אומר שהנשמה תמיד שרה, רק לא תמיד נותנים לה את המקום ומקשיבים לה, אז זאת זכות עצומה לכוון אותנו למקום הזה ו"נפשי תקשיב שירה"... תודה גדולה!
תודה על השיתוף
(לצאת מנקודה חולפת של עראיות מוזרה. למצוא נקודת אמת בתוך שקר מתכלה. לאזור עוז להסיט עומס לצדדים ולתת מבט חודר לכאב עמוק ואמיתי.)
[קינות בכי עדי חצות. קול קליר נשמע מרחוק. עת רודפיה השיגוה מחלחלת בי]
א.
דברי אלהים כבראשונה
נעברו בדרך משונה
נותרנו אנו לאנחות
שפע ערכי עליון
לטהר מציאות בהגיון
ממקור חיים לנחות
אך בשתיים זו שמעתי
למסכה הרעתי
ממנוע לזר מנחות
בחטא קדם אדמה
עץ אינו כפרי נדמה
פער רצוי מצוי לאחות
אז כיפר רועה הצאן
מנצח על עם להיות לרצון
ועגל זהב למחות
ולוח מעשה א-להים
ותורה ומצוה והוריות שוהים
וכעת חסור ופחות
ומסוה ומלאך חוצצים
ושלשת אלפי קצוצים
עדה עיניה נפקחות
ובכי זה לעולם
על נס מ"ס נעלם
וכל עיניים מתייפחות
כי ביום זה חטאה גדולה
נגלתה בשבר מעלה
ונשתברו הלוחות
ב.
(אין זמן ממש אז אשיר שירה מהלב הנמוך)
יום רודף יום, החיים זה לא משחק
יום רודף יום, והזמן רק נשחק
עוד שבוע עוד שבוע כמו תולעת מכרסמת
ואני- אני נגוע התחדשות נחסמת
איפה היופי שהייתי בטוח שאתעורר ליום חדש
ועכשיו העקב למד מספיק כל הזמן הוא דש
עוד להזכר מדבר שבער בי היום אם בקולו
ועכשיו- עכשיו יום רודף יום ועוד מחר של אתמולו
איפה הזמן שהייתי שה תמים שמתחדש בבוקר ובמנחה
כל יום להוסיף כח לבלוב חיים כמו אז בשדה בשיחה
כל יום לחזור בחזרה
כל יום לצאת מהשגרה
כל יום באופן עמיד
עד ש
בוטל התמיד
המילים מעולות. הסוגריים מוסיפות המון.
בכלל, זה קטע כואב
חומות נפרצו
אבנים נותצו
לא היה לאן להביט.
חרבות ננעצו
רגשות התרוצצו
ולא הונחה החנית.
יעוד החנית
אסון להמיט
אסון שמבחינתה לא אסון.
בקשה שהחנית תנתץ
את חומות העץ;
כך החומות בעיניה נידמו.
ומשאלתה-
תנועת החנית ממקומה
יכולה היתה להתגשם.
רק ידיה,
האוחזות בחנית
רפו.
ממש אשמח להערות
די הסתבכתי עם הפיסוק, אז עם מישהו מעוניין לעזור אני אשמח(:
בס"ד
יש לך ממש כישרון כתיבה מבורך (: יש לי שאלה אבל- אם יש הרגשה שהחרוז לו ממש נמצא או המילה שעלתה לא מסתדרת, רק אני בעד לעזוב את החרוזים לטובת הקשבה פשוטה לשירת הנפש והנשמה?
זה לא עוזר לנו להיות יותר אותנטיים? 
לב סדוקאני ממש מסכימה איתך.
הרבה פעמים אני לא כותבת בחרוזים או כותבת בחרוזים לא כ"כ מדוייקים כדי שיהיה אני באמת, ויעביר את מה שאני מנסה להעביר..
בס"ד הוצאת שיר כזה יפה ומחורז
חיבור בין האישי לציבורי.
בענייני פיסוק -
הייתי מורידה את הנקודות
להוריד נקודות- נגיד ככה?
וכדאי לדעתך לשים משהו אחר במקום?
חומות נפרצו
אבנים נותצו
לא היה לאן להביט
חרבות ננעצו
רגשות התרוצצו
ולא הונחה החנית.
יעוד החנית
אסון להמיט
אסון שמבחינתה לא אסון
בקשה שהחנית תנתץ
את חומות העץ;
כך החומות בעיניה נידמו.
ומשאלתה-
תנועת החנית ממקומה
יכולה היתה להתגשם
רק ידיה,
האוחזות בחנית
רפו.
שברי מילים
איזה יופי של כאב
ההשאלה מהפסוקים מדהימה
קודם כל ממש התחברתי לסגנון כתיבה.
כמה דברים-
* הייתי מנקדת זה נראלי ממש יוסיף כאן, כי זה נוסח של מקורות כזה..(תשים לב אם אתה מנקד שהנקדן עושה הרבה פעמים שטויות ומנקד לא נכון אז צריך לתקן את זה)
*אממ בבית לפני אחרון הייתי משנה את השורה האחרונה, קצת לא מסתדר לי עם הרצף או אולי המילה באמת מציקה לי במשלב שם.
* ועוד משו קטן אבל אולי זה רק אני- אולי לשנות באיזה בית או אולי רק בבית האחרון נגיד- את המשפט הראשון,
אולי זה סתם האופי שלי אבל מרגיש לי שכשאתה נותן למישהו לקרוא את המשפט שהוא קצת שונה אפילו במילה אחת זה עושה לו משהו אחר, אולי מיוחד יותר לא יודעת. לשיקולך.
חוצ מזה מדהים מדהים.
לטיפולך?פצלשש!אני ינסה לחשוב על משהו עכשיו לשורה שם..
) )קראתי את זה כשהאוויר לוחץ לי על הריאות
תיאור מתקדם מבית לבית
אם תרצי דברי איתי ואני אערוך לך את ההמשך
אחד הקטעים הטובים. האווירה, מילים אמיתיות. מכניסות כאב בפשטות הזאת
אשמח לתגובה @פיתה פיתה @נפתלי הדג
בוּטַּל
שגרה שנעלמת לפתע פתאום.
תהליך שמופסק לפתע גם הוא.
אין מבינים מה ברגע זה קורה.
אין מבינים דבר.
הכל היה רגוע. בטוח ושליו. יודע אתה מה היה אתמול, מה היום. יודע מה תכנוניך למחר. רוצה להספיק את זה ואת ההוא. להיפגש ולעשות דברים כרגיל.
ולפתע פתאום הכל משתנה. האדמה כולה החלה רועדת.
מה מתרחש? מה כאן קורה?
היש מבין בסבך הבלגן? היש רואה תמונה כלשהי? הרי כולנו רואים רק שברי זכוכיות.
בוטלה השגרה. בוטלה השלווה. בוטלה הנחת ובוטלה השמחה.
את מקומם תפסו אי וודאות וחרדה. פחדים, לחצים ומעט חוסר אונים.
אני יודעת שאיני רואה תמונה שלמה. יודעת שמסתכלת עליה הפוך.
אבל עכשיו לא זמן לדיבורי אמונה.
עכשיו זמן כאב. בכי ומעט תקווה.
תן לי לעבד את רעידות האדמה שהפכו את חיי.
תן לי אביב להתנער מפגעי החורף.
תן לי נקודת אור בתוך מערה.
תן לי חיים.
תן לי תקווה.
בוטלה השגרה. בוטלה השלווה. בוטלה הנחת ובוטלה השמחה.
בוטל התמיד.
בוטל.
האם יחזור אי פעם???
תיאור מציאות מעולה.
למרות שאני באמת לא יודעת על מה בדיוק כתבתי.
תוך כדי עלו לי כל כך הרבה דברים שפשוט אין לי מושג....
בדיוק ככה
זה
רוב הסיפורים שאנחנו קוראים הם לא סיפורי אמונה למרות שכתוב עליהם סיפורי אמונה...
הם סיפורי חסדך...
הסיפור שמושקה לא הסכים לעבוד בשבת ועף לבור ואז הגיע יהודי עשיר ושילם והיום הוא ראש כולל חשוב בבני ברק וכו'... זה לא סיפור אמונה זה סיפור חסד...
כתוב "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות"
בבוקר כשהשמש זורחת אומרים את חסד ה'.. כשטוב...
אבל לפעמים יש לילה, הכל חשוך לא רואים וכו' ואז צריך להאמין...
סיפור אמונה אמיתי זה שמושקה לא הסכים לעבוד בשבת, ואז הפריץ זרק אותו החוצה, והוא עם הילדים שלו שוכבים בשלג קופאים לאט לאט, ואין להם מה לאכול...
בלילה הראשון עברו שיכורים ובעטו בהם בשביל הצחוק... אחד גם הקיא על רבקה אישתו... למזלו הם לא התפתו לעשות בה כל מיני דברים... "למזלו" הם לא התפתו כי היא היתה כחולה והם פחדו להידבק בדלקת ריאות...
ואחרי יומיים הוא מנסה להעיר את התאומים הקטנים חצק'ל ושרוליק, והם לא זזים... חצק'ל נושם לאט בכבדות... הוא כולו כחול... ושורוליק כבר לא יזוז... אף פעם...
אז הם חופרים בור בשלג וקופאות להם האצבעות תוך כדי... הם שמים שם את שרוליק... ותוך כדי לאהל'ה משתעלת כמו טרקטור.... ואז מגיע הפריץ ואומר לו "אתה רק צריך להגיד כן..."
ויום אח"כ שמחה בונים מחליט שהוא נכנע והוא הולך מפנה עורף לאבא לא-לוקים ולהכל... והולך לשתות וודקה כדי להתחמם...
ואחרי עוד יומיים לאל'ה נופלת על הרצפה על הגופה של חצק'ל את הגופה של חצק'ל הם כבר לא קברו כי לא היה להם כוח פיזי... טכנית כבר לא היה להם כוח...
בסוף נשאר רק שמי'ל כי הוא היה צעיר וחזק מספיק כדי לשרוד... הוא עוטף את עצמו בגופות של המשפחה שלו כדי להתחמם... אתמול איוון הסכים להביא לו קצת אש אז הוא הדליק את הבגדים שלהם כדי להתחמם... והפריץ עובר לידו ואומר לו "אתה רק צריך להגיד כן... אני כבר אדאג לכל השאר..." ושמיל מנסה לענות לו "לא" אבל משפתיו יוצאת רק נשיפה קרה, רועדת ובלתי ברורה... הפריץ צוחק עליו וממשיך...
ואחרי שבוע יש בצד השביל ערימה של גופות ומספיק אוכל לחתולים ולעופות הדורסים למשך כל השבועיים הקרובים בשפע...
זה סיפור של אמונה... של מסירות עם ה' עד הסוף... למרות שאין כל סיבה ניראת לעין לעשות את זה...
וגם על זה צריך להודות לה'. ולהגיד אמונתו בלילות...
אני יודע יצאתי חרדי רצחח, אבל הרגשתי צורך לשתף... אז סליחה...
הכתיבה מהממת, ויזואלי מאוד, ממש מרגישים שם...(לי אישית היה טיפה קשה עם זה אבל זה רק מדגיש כמה הכתיבה טובה😅)
בקשר למסר אתה צודק, סוגשל, כי סיפורי אמונה שמכירים על ניסים שקרו זה סיפורי אמונה שגררו איתם חסד, הסיפור שאתה כתבת זה סיפור אמונה שלא גורר איתו חסד ולכן פחות ירצו לספר אותו בתור חיזוק לרבים כי הוא לא מחזק, הוא מציב מראה, הוא נכון מאוד אבל לא מחזק, לכן לא שומעים אותו.....
וכן, זו גישה קצת ליטאית מאוד אבל בסדר😅
זה לפעמים קשה להכיל שבעבודת ה' יש לפעמים דברים קשים מאודד...
ביחד עם כל האהבה והטוב הזה
יום שישי בצהריים בסופר השכונתי, צריך להשלים את מה ששוכחים קבוע
דחוק וצפוף כמו ערב חג
כולם בריצה, עינים ברשימות
ידיים חוטפות הכל מהמדף.
ליד המקרר של הגבינות עומד איש מבוגר
לובש חליפה ישנה מכופתרת, יש לו את הסגנון שלו.
הפוך לגמרי מכל הג'ינס, הטיץ והכפכפים שמסביב.
הוא מחזיק ביד קופסת קוטג' קטנה
מסתכל עליה מרוכז
מסובב אותה בוחן אותה
קורא אותה כאילו זה מכתב אהבה ישן.
בודק את התחתית מחפש עוד כיתוב בפינה חבויה.
כולם עוקפים אותו, נתקעים בו, מימין משמאל
הוא לא זז, עומד עם העגלה הקטנה שלו.
בסוף הוא ניגש לסדרן, נער עם אזניות
אומר לו
'סליחה, אתה יודע אם שינו משהו בעטיפה?
הפסים תמיד היו ככה והבית כל כך קטן?'
העובד מסתכל עליו כאילו הוא הגיע עכשיו מעולם אחר ועונה
'אחי זה קוטג' מה זה משנה?'
מחזיר אזניה וחוזר לעבוד.
הזקן לא נעלב הוא מחזיר את הקוטג' למקרר
באיטיות
מניח אותו עם הפנים קדימה
מסדר אותו
מסדר את החליפה
משאיר עגלה ריקה ויוצא מהחנות בלי לקנות כלום.
בלי להסתכל אחורה
לשמש של יום שישי
(כתבתי עוד פסקה, חשבתי לסגור את זה אבל מפה כל אחד ישלים לעצמו)
מחלום שחלמתי אתמול, וחלומות בהקיץ אחרים.
///
בבית הכנסת "תפילת השם"
אני מגיע באיחור־מה, החזן במקום אחר, אבל שיהיה
בין עמודי השיש הצחורים (לא מים)
אני אתפלל תפילת שמונה־עשרה של ט"ו באב
או... תפילת חמישה־עשר?
מילים אחרות לחלוטין שלא אזכור עוד
משהו עם אהבה.
והשם מתפלל איתנו, אני שומע זאת בתוך הראש
ואהבת – אהבתי
את – אתכם
ה' – אמר ה'
א־ל אמונה
המאמין בעולם ובאהבה
אנא
עזור לנו להאמין בעצמנו
ובאהבה בכלל.
במבט חרד
קווצת שיער חמקה מהכיסוי
תצבעי את הלבן אמרה
זה...זה לא ראוי!
סליחה?! התמרמרתי בלבי
זה לחלוטין... עניין שלי!
בתשעה באב
עלה פתאום בזכרוני
איך פעם סיפרה (רק לי)
שאמה (זאת סבתי)
היתה עוד צעירה
כשערה הפך לבן.
אז, כשהגיעה שמה
המומה ומבולבלת,
(הסבתא כלומר האמא)
בהינף יד
מבלי הנד עפעף
הוא שלח אותה
מייד ימינה
ט"ז אב
(ממש עכשיו)
אניח על שיער
שכבה עבה של צבע
אדום, ירוק...
לא משנה
א נ י
לא אעשה
את המשגה הזה
לרגע חשבתי שהבעיה זה כיסוי ראש וצניעות.
אני חושב ששיער לבן הוא מאוד יפה
את הצעירים
ומשגה זה אומר האשמת הקורבן
(שיער לבן זה אחלה
הטבע לא יכול להיות משגה)
בזרה"ק
אני העבד ניצב מנגד.
אני מרגישה שכל עוד אנחנו לא נמצאים שם,
אנחנו ניצבים מנגד.
ושעריך כותנה, ברזל, אריות, שכם, פרחים הם דופקים,
ושער אחד מחכה להיפתח ברחמים.
ואיך אפשר להמשיך להיות ניצבים מנצד?
כשאני העבד!!
רחם.
בן השפחה (ישמעאל) יושב בארמון
ובן המלך (ישראל) עומד בשער החיצון
לכיסאו ישוב בצדקתו
ינקום נקמת עמו
וישפוט גוזלי מלכותו
נביאי ומבטיחי שקר
טענו לכתר
שימרנו מכולם
שומר ישראל לעולם
זה מתחיל, אמר ראש ממשלה.
זה מתחיל, הורה רמטכ"ל.
זה מתחיל, צעק רב פקד.
זה נגמר, מלמל תושב.
טורים טורים הם נכנסים. ווסטים כהים, כובעי מצחיה. מאות חיילים, תנועה אחידה. עוברים ברחובות, נותנים לנו להרגיש כמה אין לנו שום סיכוי נגדם. "קלגסים!" צעק מישהו. אחד החיילים חנן אותו במבט. קר. אטום. ההכנה המנטאלית שהם עברו באה לידי ביטוי עכשיו. "תסתלקו מפה!!" צועקת גברת שמידט. ניצולת שואה. "באתם לקחת אותי לגטו?! להחזיר אותי לאוושוויץ?!" החיילים ממשיכים קדימה. כמה דקות של שקט. ואז, זה התחיל באמת. דפיקות בדלת. בפתח אבעה חיילים. מדי צה"ל. ווסט שחור עם דגל ישראל. כובע מצחייה שחור. "שלום," אומר מפקד הכוח. "באנו לעזור לכם לארוז." חיילת מאחוריו מחזיקה ארגזים. אני מסתכל עליו. מבט אטום. "באנו לעזור" הוא אומר לי. "העזרה הכי גדולה תהיה שתסתלקו מפה ולעולם לא תחזרו," אני עונה וקולי נשבר. "הדגל הזה", אני צועק עליו, ודוקר אותו בחזה, במקום שנתפר הדגל על הווסט שלו, "הדגל הזה אמור להגן עליי!!! לא לגרש אותי מהבית!!" החייל מסיט מבט. הם מסתובבים. הלוואי שלא יחזרו לעולם.
"אבא.." לוחשת ילדה מאחוריי. תחייה. מתוקונת, בת 11. עוד חודשיים הבת מצווה שלה. איפה נחגוג לה? האם ייתנו לנו להישאר כאן, בבית שלנו? האם יבטלו את גזירת הגירוש הנוראה? אבל כל המחשבות קבס האלה זזות הצידה. "אבא..." לוחשת תחייה שוב. "כן מתוקה?" אני מחייך אליה חיוך עצוב. "אבא מה הם רצו?" היא שואלת. העיניים שלה גדולות, והיא מסתכלת עליי. מפחדת מהתשובה. היא כבר לא ילדה קטנה. "תחיילי," אומרת אמא ומושכת אותה לחיבוק, "היום בבוקר היה פה חייל שנתן לנו צו פינוי." אני נשען על המשקוף בכבדות. "אמא מה זה אומר?" עיניה הגדולות מתלחלחות. "אמא זה קורה? אמא, אבל אמרתם שלא..!" שרה מחבקת אותה חזק חזק. "זה חלום רע מתוקה," היא לוחשת וקולה רועד. "זה סיוט שמתגשם," אני אומר בקול חלול ששום רגש אין בו. שרה מרימה את תחייה ונשענת עליי. תחייה מזילה דמעות. "איפה נגור?" היא שואלת שרה מחבקת אותה חזק. אני עוטף את שתיהן בחיבוק. "איפה נחגוג בת מצווה?" שואלת שוב הקטנה. שרה מתפרקת בבכי. היא טומנת את פניה בכתף שלי ותחייה בוכה איתה. העיניים שלי רטובות. אני מוליך אותן לספה ושם אנחנו בוכים ביחד. לאט נפסק הבכי. שרה נזכרת ביום הראשון שלנו בבית. תחייה נזכרת שנסענו ביחד בטרקטור לים. הקטנים מצטרפים ויושבים איתנו בספה. צור בן התשע. בן ציון, ששנה הבאה יעלה לכיתה א'. לאיזה בית ספר נשלח אותו? מרים שהשנה נכנסה לגן. ודביר, שעדיין לא יודע לדבר. אנחנו יושבים על הספה מחובקים.
ואז החיילים חוזרים. ואיתם הדמעות. הם מגיעים עם אדם מזוקן, שמעל לחולצה לבנה יש לו אפודה כתומה, עם מילה גדולה בת שתי אותיות שחורות: "רב".
הם דופקים. אני לא פותח. צור מסתכל עליהם מהחלון. "ילד איפה אבא?" שואל אחד מהם. צור מסתכל עליו. "אתם של ישראל?" הוא שואל. הם לא עונים. צור חוזר אלינו לספה. אני קפוא כמו פסל. קטעי חיים רצים לי במוח. הגוש. החולות. החממות שלי. הים.
ואז הם נכנסים. פורצים את הדלת שלי. אני נעמד בזעם. "תסתלקו מפה!" אני צועק. "רשעים!!" אני מנופף בפראות באוויר, רץ אליהם מהספה. "צאו לי מהבית!!!" הראייה שלי נעשית מטשוטשת, ואני דוחף אותם. "לכו", אני בוכה. "בבקשה".
שלט כאן גרים בכיף יגאל ושרה נופל לריצפה. אני נופל איתו ביחד ושנינו נשברים. החיילים מהססים רגע בכניסה. דביר מתחבא אצל אמא וצורח בפחד. האיש עם הווסט הכתום עוזר לי לקום, ומאחוריו אני רואה את צור קופץ מהחלון. "צור לאן אתה הולך?" אני שומע את אישתי צועקת בפאניקה. "אני הולך להיפרד מהים," הוא צועק בחזרה. הילדים ושרה בוכים על הספה. האיש בכתום מציג את עצמו. הוא רב, הרב חיים. הוא מתיישב מולי, מנחם אותי. "זה קשה לאבד את כל מה שיש לנו", הוא אומר. "זו גזירה משמיים, אלה אחים שלנו שנגזר עליהם לגרש אותנו מביתנו." היד שלו על הכתף שלי. והוא ממשיך לדבר. אבל אני קוטע אותו, ומצביע על החייל שעומד לידינו. שמסתכל לצד. שלא לפגוש במבט שלי. "זה אח שלי?!" אני שואל. "זה אח שלי?!?!" אני צועק וקם, מתנדנד בטשטוש הדמעות.
"אתה לא אח שלי!!! לא אתה ולא אף אחד מכם!!! יהודי לא מגרש יהודי, אח לא מגרש אח מהבית שלו!!!" הרב מנסה לחבק אותי ואני הודף אותו. מפקד הכוח מניח יד על הכתף של הרב. "הרב חיים, בוא נתקדם." הרב זז מעט הצידה. "אתה!!! אני שואג עליו, "אתה חלאה!!!" החייל מביט למעלה בפרצוף אטום. "מר ישראלי, אני עשיתי לך משהו? זו החלטת ממשלה. אני מבקש, אל תקשה עליי". סטאחחח!!! הוא נהדף הצידה מהסטירה. "אתה לא עושה לי כלום?!?!?! אתה נאצי!!!! אתה, עם המדים שלך, עם הווסט השחור שלך," אני מתייפח, "אתה לא עושה לי כלום?!?! אתה מגרש אותי מהבית!!!! אתה זורק אותי לרחוב, אתה לא אח שלי!!! אתה נאצי!!!!" תגבורת חיילים נכנסת לבית. ארבעה לובשי שחורים מפילים אותי לרצפה. "מה אתם עושים לאבא שלי!!!! תעזבו אותווווו!!!! דיייייייי---- תעזבי אותיייייי אמאאאאא----" העיניים שלי נעצמות ולא רוצות להיפתח. מרים צורחת. חיילת תולשת את דביר מהידיים של שרה. גוררים אותי החוצה. נגמר.
נגמר, בוכה תושב.
נגמר, מדווח רב פקד.
נגמר, מאשר רמטכ"ל.
נגמר? חושב ראש ממשלה.
לא הייתי מסוגלת לקרוא את הכל אבל ריפרפתי... מטורף, כרגיל, כואב מאוד, חשוף מאוד, קצת קשה לקריאה אבל וואו, אין מילים, תמשיך ככה, אין לי מה לומר......
כתיבה מדהימה
