@כישוף כושל

@נפתלי הדג

@נערת טבע

@חלילית אלט

@mp3

@מוריה2

@שאג

@הכל מאת ה'

@אחיתופל

@חבוי

@מישהי=)

@ציף

@כמו צמח בר

@כתם דיו

@שיר מזמור

@יום מבולבל

@חותם-צורי

@סיהרא

@אופטימיסט לנצח

@קפיץ-

@הנסיך הקטן

@נפתלי הדג

@~מישי~

@אהבת ישראל!!

@רק אמונה

@נפש חיה.

@מתנחלת גאה!

@זויתן

@בעיצוב

@מעין=)

@ימ"ל

@ארטיקית

@חבוי

@לך דומיה תהילה

תודה רבה.

בוטל התמיד נגיד- אני יכולה לכתוב על מה שבאלי.. נכון?

(זה הכוונה בהשאלה?)

וזה נשמע אתגר מגניב...

אוי מה היה לי מה היה לנו

אין זמרה באוייר

נעדר ריח העשן

הידיים מחזיקות ריק,

בשער אין עובר ושב

השגרה המתוקה הומרה

בטעם הגלות המרה

אך כמה נורא

פנה הודה זיוה והדרה

אך עודיני מצפה עכשיו

 לא אשב כאן לשווא..

בעונותינו יצאנו לפגרה

אך עוד מאמינים ,נשוב לשגרה

מי יתן ונראה זאת במהרה

וישובו קורבותינו כבראשונה

המעברים בין העבר, התקופה הלא מוכרת בה יש זמרה באויר, ריח עשן

לאנחנו - בעוונותינו

החיבור בין אז להיום. האבל, החוסר הוא גם בימינו.

מעולה

בוטל התמיד

אין הרגל שהוא קבע, יש לתהות על כל דבר, איך נועלים את הנעליים, איך אוהבים.

איך היה אתמול, מה היה שבוע שעבר.

זוכר איך שכבנו על הדשא, התבוננו על הכוכבים? זוכר איך תמיד בימי ראשון היינו גוררים רגליים בדרך לאוטובוס? זוכר איך היית נשכב על המיטה? זוכר איך התרגשנו ביחד מהשקיעה?

אין יותר תמיד. אין קבע, אין מילים להגיד. צריך להיזכר כל בוקר איך קמים, איך מרימים רגליים.

אין משמעות לגרירת רגליים של יום ראשון, אין משמעות לשיעור מתמטיקה של יום שני. אין משמעות לזמן הזה. חיים רק מכוח האינרציה, חיים רק מכוח העבודה הדופקת בראש. לקום לעבוד לאכול.

נצטרך ללמוד להרגיש, ביחד. איך הופכים חיבוק לביטחון. איך מרגישים, תגיד לי.

לאכול להתפלל לאהוב אתה אומר לי. אין לי מה לאהוב, למי להתפלל. רק לאכול אני עוד יודעת. פסטה עם רוטב, להרגיע את הבטן המקרקרת.

היום שלי צבוע באפרוריות חסרת צבע.

בוטל התמיד, הכל נשבר ככה. אנחנו מהלכים משני צדדי השבר. אתמול והיום. אתמול החזקנו ידיים, היום אנחנו מחזיקים בעצמנו, שלא ניפול.

אנשים בודדים. אין לנו תמיד שיחזיק אותנו. אין שעה שנכסוף אליה, סוף יום, ליפול על המיטה. יש אין סוף אין סוף.

אין מנוח, אין רגע.

אור אלוקי

עוטף אותי

אור זך, צלול

שמחה אין סופית שרה לי

פותחת עולמות נשכחים

שיר עדין מחייך

מראה לי את מה שיהיה

מבקיע כל חומה

נותן התורה...

כמו מלאך מרחפת

על פני המים

כמו ציפור קטנה

שאין לה כנפיים

עפה בזכות עצמה

יורד לפתע אבי

רוצה להחבק עימי

אך את גווי מפנה

מקום לרוע מפנה

שושבין חתונתי

נותן מה שיכול עבורי

מסתיר את הסוד

מה שלא יהיה עוד

ואותיות פורחות

לא מגלות מילה

לוחות שבורות

ענף - שרט - בכיה

על אלה אני בוכיה

נוגע מאוד, עוצר נשימה.

הערה טכנית - לוותר על השלוש נקודות בבית הראשון.

כואב נורא

תעמיד לי צלם באמצע,

צלם אלוקים.

צלם אנוש.

מישהו להאמין בו

משהו להיאחז

להתמכר,

לחוג סביבו

ולשכוח.

יתנפצו אלילי יום יום

מסואבים משגרה

מתמשכת

חלודים בקצוות הקהים

מיושן,

ממגע אוהב.

תעמיד לי צלם

בחלל ההיכל המקושת

להתכופף לעפר;

להשתחוות עד כאב.

(זוהי טיוטה ראשונית, אשמח לביקורות  )

חשבתי לחלק ככה;

תעמיד לי צלם באמצע,

צלם אלוקים.

צלם אנוש.

מישהו להאמין בו

משהו להיאחז

להתמכר,

לחוג סביבו

ולשכוח.

יתנפצו אלילי יום יום

מסואבים משגרה

מתמשכת

חלודים בקצוות הקהים

מיושן,

ממגע אוהב.

תעמיד לי צלם

בחלל ההיכל המקושת

להתכופף לעפר;

להשתחוות עד כאב.

כדי להדגיש את הניגודיות, מתלבטת...

יש פה אותך. ממש אותך

מעבירה תחושות כל כך מעולה

עם השורות הקצרות

תודה

היא איבדה את עצמה. היא איבדה את מי שהיא. היא כבר לא אותה אחת.

ועכשיו, רק עכשיו היא הבינה את זה,

רק עכשיו באה הכאפה שפקחה את עיניה, שפתחה את הלב.

ואיתה- הדמעות.

איך הגיעה למצב הזה? איך לא שמה לב לזה קודם?

הרי היא כ"כ ניסתה להישמר, להיטהר, לגעת במה שטוב, להתרחק ממה שמקלקל. 

היא הייתה בטוחה בדרכה, במהליכה.

היא הוסיפה טוב, והרגישה איך זה מחלחל לליבה.

אך בשקט בשקט, לאט לאט,

בלי שאף אחד שם לב, אפילו לא היא,

החלה ליפול, להתחספס, להתרחק.

משהו הצליח לחדור לליבה, ולהעמיד צלם בהיכל,

להעמיד צלם בנפשה הטהורה. 

עדין כזה, כמעט שבור.

יש פה מה לפתח. אני חושבת שאפשר לישון על זה ואז לכתוב עוד

כמו מה? אשמח ליותר הכונה...

חריזה מעולה

מעביר מצב. איזה יופי זה

התורה נשרפת.

בעיתון, ברכבת,

תחת כל עץ רענן.

רק אניח עיני, והנה-

להבות להבות.

(ושמא

אלו הן עיני השורפות

עולם, עולמות

עת יוצאת אני ממערתי?)

ואני-

הן לא שרפתי

רק אתמול

תיבות תפילה

בהבל פי

המנותק ממחשבה?

אותיות פורחות באויר.

עשנן

מסמא עיניים.

החיבור בין הדבר הרחוק לכאורע לבין קיום יומיומי - עיתון, רכבת.

שיר מעולה, ממש

אני רוצה עוד סיפורים שלך

אני לא סגורה שהכתיבה מתאימה לגיל של המספר. המספר מרגיש לי בן 10, לא חמש. ואני רוצה שיכאב לו יותר

אבל אתה מספר מעולה

וואו.

זה כל כך מדויק, ונכון, ואמיתי

וכואב.

ככה נשברים

לוחות.

הפסיחות כ"כ במקום, ואיך שהמילים האלו ביחד, והרעיון.

נגעת בי נורא, נורא..

תודה לך.

זווית כזאת, כואבת

סוף מפתיע, שובר באמצעות מילים פשוטות

פחות קטע, פחות כואב. הקטע השני שלך מעולה

איך שאת לוקחת הכל אלייך, איך שהכל חד וכואב, שהשאלות נשאלות

תמיד רצה ללמוד את

כל התורה כולה

על רגל אחת.

היה עומד מול

חומות בצורות

של תמהון ויראה

וכמיהה,

מבקש לפרוץ גדר,

לעשות לו דרך.

פעם אחת לרגע

הובקעו החומות,

והיה רץ פנימה, נשטף

במים אדירים,

שתי רגליו מסתבכות ואובדות,

מסתבכות ועומדות.

עד שמצא את שאהבה נפשו

נעצר פתאום

אל מול חזיון ביעותים:

גוילים נשרפים

אותיות פורחות---

ומפליאה אותי כל פעם מחדש

בקצת מילים, שמספיקות בדיוק

למען האמת נראלי שלא הבנתי עד הסוף....

אבל אתה כותב מעניין. וכשאני מיבנה, אז בכלל תמשיך לכתוב!!

בס"ד

י"ז בתמוז, צום, שלושת השבועות, יודעת שנפשי כואבת, אך פרט לזה כמו לא יודעת כלום

רוצה להתחבר לחוסר, אך ליבי שואל- של מה? הרי אינך מכירה את המציאות השלימה

אבי היקר, אני מתגעגעת אליך נורא, רוצה אותך פה קרוב לאדמה, שוכן בתוכנו א-ל איום ונורא

נשמע מפחיד ואפילו מאיים, הרי אבא אנחנו לא רגילים ככה למציאות קדושה וטהורה

ואיך נרצה באמת בלבב שלם מציאות שאנחנו מרגישים שאיננו ראויים לה?

למשל הנבואה, גאוועלד, זה נשמע כמו אגדה טובה. אבא, באמת זו הייתה המציאות הישנה?

מורכב, כי נפשי תמהה האם באמת יש סיכוי שזאת תהיה בקרוב המציאות? ומצד שני- כן, נפשי כבר משתוקקת לזה נורא. רגשות מקצוות שונים, ולכולם מקום אצלי בפנים, אך מעל לכולם צועק לו חזק-חזק הקול הפשוט והעמוק ביותר, הקול שאומר:

רוצה אני להיות מוזמנת לביתך, לבוא אליך עם קורבן מתנה, כן, לדעת שכבר יש לך פה את הבית שלך...

עד מתי תחכה בסבלנות שאעשה את תפקידי ואז אתה תגמור את המלאכה? למה יש לך סבלנות שאפתח לך כפתחו מחט ואז אתה תפתח כפתחו של אולם? אבא אולי פשוט תבנה את ביתך ותאמר לי: אכן, עת דודים כלה, בואי לגני, כי כולך יפה רעייתי...

טוב, מבינה שאני לא מבינה, ורוצה לומר לך אבא שמתוך אהבתי אותך אני מקבלת על עצמי בל"נ לעשות את מה שבהשתדלותי שזה ייקרה במהירה, כי אני לא ממש מבינה את החשבונות שלך, רק יודעת שאתה עושה הכל מתוך אהבה ורק-רק לטובה, ו... עדיין מחכה ממך להזמנה (: 

תודה לך אבא טוב..

ותודה לפותחת השרשור המתוקה על הזכות לכתוב, זה פשוט דרך נפלאה ממש ממש להתחבר ולהביע..

זה מקום לנפש ונשמה, כי הרב קוק אומר שהנשמה תמיד שרה, רק לא תמיד נותנים לה את המקום ומקשיבים לה, אז זאת זכות עצומה לכוון אותנו למקום הזה ו"נפשי תקשיב שירה"... תודה גדולה!

תודה על השיתוף

(לצאת מנקודה חולפת של עראיות מוזרה. למצוא נקודת אמת בתוך שקר מתכלה. לאזור עוז להסיט עומס לצדדים ולתת מבט חודר לכאב עמוק ואמיתי.)

[קינות בכי עדי חצות. קול קליר נשמע מרחוק. עת רודפיה השיגוה מחלחלת בי]

א.

דברי אלהים כבראשונה

נעברו בדרך משונה

נותרנו אנו לאנחות

שפע ערכי עליון

לטהר מציאות בהגיון

ממקור חיים לנחות

אך בשתיים זו שמעתי

למסכה הרעתי

ממנוע לזר מנחות

בחטא קדם אדמה

עץ אינו כפרי נדמה

פער רצוי מצוי לאחות

אז כיפר רועה הצאן

מנצח על עם להיות לרצון

ועגל זהב למחות

ולוח מעשה א-להים

ותורה ומצוה והוריות שוהים

וכעת חסור ופחות

ומסוה ומלאך חוצצים

ושלשת אלפי קצוצים

עדה עיניה נפקחות

ובכי זה לעולם

על נס מ"ס נעלם

וכל עיניים מתייפחות

כי ביום זה חטאה גדולה

נגלתה בשבר מעלה

ונשתברו           הלוחות

ב.

(אין זמן ממש אז אשיר שירה מהלב הנמוך)

יום רודף יום, החיים זה לא משחק

יום רודף יום, והזמן רק נשחק

עוד שבוע עוד שבוע כמו תולעת מכרסמת

ואני- אני נגוע התחדשות נחסמת

איפה היופי שהייתי בטוח שאתעורר ליום חדש

ועכשיו העקב למד מספיק כל הזמן הוא דש

עוד להזכר מדבר שבער בי היום אם בקולו

ועכשיו- עכשיו יום רודף יום ועוד מחר של אתמולו

איפה הזמן שהייתי שה תמים שמתחדש בבוקר ובמנחה

כל יום להוסיף כח לבלוב חיים כמו אז בשדה בשיחה

כל יום לחזור בחזרה

כל יום לצאת מהשגרה

כל יום באופן עמיד

עד ש

בוטל התמיד

המילים מעולות. הסוגריים מוסיפות המון.

בכלל, זה קטע כואב

חומות נפרצו

אבנים נותצו

לא היה לאן להביט.

חרבות ננעצו

רגשות התרוצצו

ולא הונחה החנית.

יעוד החנית

אסון להמיט

אסון שמבחינתה לא אסון.

בקשה שהחנית תנתץ

את חומות העץ;

כך החומות בעיניה נידמו.

ומשאלתה-

תנועת החנית ממקומה

יכולה היתה להתגשם.

רק ידיה,

האוחזות בחנית

רפו.

ממש אשמח להערות

די הסתבכתי עם הפיסוק, אז עם מישהו מעוניין לעזור אני אשמח(:

בס"ד

יש לך ממש כישרון כתיבה מבורך (: יש לי שאלה אבל- אם יש הרגשה שהחרוז לו ממש נמצא או המילה שעלתה לא מסתדרת, רק אני בעד לעזוב את החרוזים לטובת הקשבה פשוטה לשירת הנפש והנשמה?

זה לא עוזר לנו להיות יותר אותנטיים? 

אני ממש מסכימה איתך.

הרבה פעמים אני לא כותבת בחרוזים או כותבת בחרוזים לא כ"כ מדוייקים כדי שיהיה אני באמת, ויעביר את מה שאני מנסה להעביר..

בס"ד הוצאת שיר כזה יפה ומחורז

חיבור בין האישי לציבורי.

בענייני פיסוק - 

הייתי מורידה את הנקודות

להוריד נקודות- נגיד ככה?

וכדאי לדעתך לשים משהו אחר במקום?

חומות נפרצו

אבנים נותצו

לא היה לאן להביט

חרבות ננעצו

רגשות התרוצצו

ולא הונחה החנית.

יעוד החנית

אסון להמיט

אסון שמבחינתה לא אסון

בקשה שהחנית תנתץ

את חומות העץ;

כך החומות בעיניה נידמו.

ומשאלתה-

תנועת החנית ממקומה

יכולה היתה להתגשם

רק ידיה,

האוחזות בחנית

רפו.

שברי מילים

איזה יופי של כאב

ההשאלה מהפסוקים מדהימה

קודם כל ממש התחברתי לסגנון כתיבה.

כמה דברים-

* הייתי מנקדת זה נראלי ממש יוסיף כאן, כי זה נוסח של מקורות כזה..(תשים לב אם אתה מנקד שהנקדן עושה הרבה פעמים שטויות ומנקד לא נכון אז צריך לתקן את זה)

*אממ בבית לפני אחרון הייתי משנה את השורה האחרונה, קצת לא מסתדר לי עם הרצף או אולי המילה באמת מציקה לי במשלב שם.

* ועוד משו קטן אבל אולי זה רק אני- אולי לשנות באיזה בית או אולי רק בבית האחרון נגיד- את המשפט הראשון,

אולי זה סתם האופי שלי אבל מרגיש לי שכשאתה נותן למישהו לקרוא את המשפט שהוא קצת שונה אפילו במילה אחת זה עושה לו משהו אחר, אולי מיוחד יותר לא יודעת. לשיקולך.

חוצ מזה מדהים מדהים.

אני ינסה לחשוב על משהו עכשיו לשורה שם..

קראתי את זה כשהאוויר לוחץ לי על הריאות

תיאור מתקדם מבית לבית

אם תרצי דברי איתי ואני אערוך לך את ההמשך

אחד הקטעים הטובים. האווירה, מילים אמיתיות. מכניסות כאב בפשטות הזאת

אשמח לתגובה @פיתה פיתה @נפתלי הדג

בוּטַּל

שגרה שנעלמת לפתע פתאום.
תהליך שמופסק לפתע גם הוא.
אין מבינים מה ברגע זה קורה.
אין מבינים דבר.
הכל היה רגוע. בטוח ושליו. יודע אתה מה היה אתמול, מה היום. יודע מה תכנוניך למחר. רוצה להספיק את זה ואת ההוא. להיפגש ולעשות דברים כרגיל.
ולפתע פתאום הכל משתנה. האדמה כולה החלה רועדת.
מה מתרחש? מה כאן קורה?
היש מבין בסבך הבלגן? היש רואה תמונה כלשהי? הרי כולנו רואים רק שברי זכוכיות.

בוטלה השגרה. בוטלה השלווה. בוטלה הנחת ובוטלה השמחה.
את מקומם תפסו אי וודאות וחרדה. פחדים, לחצים ומעט חוסר אונים.
אני יודעת שאיני רואה תמונה שלמה. יודעת שמסתכלת עליה הפוך.
אבל עכשיו לא זמן לדיבורי אמונה.
עכשיו זמן כאב. בכי ומעט תקווה.
תן לי לעבד את רעידות האדמה שהפכו את חיי.
תן לי אביב להתנער מפגעי החורף.
תן לי נקודת אור בתוך מערה.
תן לי חיים.
תן לי תקווה.

בוטלה השגרה. בוטלה השלווה. בוטלה הנחת ובוטלה השמחה.
בוטל התמיד.
בוטל.
האם יחזור אי פעם???

תיאור מציאות מעולה.

למרות שאני באמת לא יודעת על מה בדיוק כתבתי.

תוך כדי עלו לי כל כך הרבה דברים שפשוט אין לי מושג....

בדיוק ככה

זה 

בדיוק לזה צריך להתייחס😊

וזה מה שמפריע לי

קודם כל צר לי שאתה מרגיש הרגשות בלתי נעימות כאלה ומהרהר כך, על החבל הצוואר והכיסא. משום מה אחוזים גבוהים כל כך מהאנושות מהרהרים באובדנות (גם אני לא חף מכך). מתישהו האנושות תבריא...

אני מהרהר בקול רם ואם בא לך אשמח להרהוד (שילוב של הרהור והדהוד, אפרופו השרשור לעיל) - על האלמנט הספרותי של כתיבה אדישה ולקונית המתארת חוויות קצה. האלמנט האסתטי מובן - יש כאן דיסוננס בין קור הרוח ובין האקסצנטריות... אבל מה זה בא להעביר?

השיר לא בדיוק הלך עד הסוף על האדישות. המילים שנבחרו בבית האחרון הן כן קשות (שומם, ערירי, כבוי, תלוי)... אבל עדיין האווירה שומרת על מתינות.

האיפוק הזה מרגיש לי קשור לסיפא (אם יורשה לי), קריאה מאוד מאופקת לעזרה וליחס. כולנו כאן בפורום ובכתיבה כמעט תמיד כותבים בשביל שידעו מה עובר עלינו בלב ובראש. אבל אני חושב שהאפקט של הכתיבה המאופקת הוא להחזיק במקל משני קצותיו: לשתף את הקושי שעובר עלי מחד, ומאידך לא להיות חשוף ופגיע.

- בבית הראשון יש הומור יבש: שרשרת, אבל לא שרשרת חי (=של ערסים + הולך למות).

- בבית השני יש דרמה: המיתוס של אטלס מוסיף אווירה מיתית ודרמטית

- בבית השלישי יש אלמנט שאהבתי: עזבנו את הגיבור העומד על הכיסא והתמקדנו בכיסא עצמו. מושג כאן רווח כפול:

  א) אימה - אנחנו עזבנו את הצוואר החנוק ואת השמים העומדים למחוץ, ואנחנו מתמקדים במשהו שולי. זה גורם לנו להרגיש צורך עז ומלחיץ לבדוק מה קורה בהתרחשות המסוכנת...

  ב) משהו שולי הוא למעשה הרה גורל - הכיסא לא משמש רק להסחת דעת מהסיטואציה האלימה, אלא הוא גם מהווה אותה. הכיסא התמים הרוקד מצד לצד הוא הוא זה שעלול להוביל למוות אכזרי. פתאום ריקוד קטן של כיסא גורם לפחד נורא.

- הבית הרביעי הוא זה שעורר אותי להגיב, כי הוא להרגשתי מבאא ביתר שאת את האווירה האדישה הלקונית הישירה והעגומה בשיר. אני לא יודע מה דעתי על האלמנט הזה, ואני חושב שהוא יותר מרגיז אותי מאשר מעניין. משהו בו מרגיש לי חמקני...

אשמח לתגובה קצרה או ארוכה, מה שייתחשק

המילה חבל (rope) קשורה למילה חבל (too bad)

בכך הרווחנו בכפיפה אחת גם תיאור אינפורמטיבי (השיר הזה עוסק בחבל) וגם פרשנות אדישה וצינית (אי אפשר להגיד על אדם שעומד למות "חבל"... אבל האדישות שבשני הבתים האחרונים גורמת למוות לאבד מהדרמטיות שלו ולהרגיש "מיותר"...

הבאת כן פרשנות מאוד יפה ממש שמחתי ששמת לב לכפל משמעות של הכותרת

ה"חבל" היה מכוון שיתפרש ע"י הקורא לאיפה שהוא ירצה לקחת אותו

זה לא תוכנן להיות שיר נעים אבל עם כך אתה קורא אותו מי אני שאגיד אחרת.

בעיני השיר מחבר אותך לסיטואציה של האדם עם החבל על הצוואר עומד על כיסה ומנהל בדקה האחרונה של חייו את הערעור האחרון לפני הביצוע, הוא מתחיל בכך שהוא מסתכל באירוניה יבשה על ה"שרשרת" שלו שהיא לא שרשרת חי וממשיך משם בלנסות לתת למאבקו הפרטי נופך יותר אפי ודרמטי (בצדק או שלא בצדק) ובמקביל להכניס את הקב"ה לסיפור "יעידו שמיים עלי"(שזה כמובן רץ גם על המיתוס של אטלס) משם האדם ממשיך בהאנשה של הכיסא כאילו הוא זה שמחליט מה יקרה הלאה דבר זה הוא גם סוג של בריחה מהמציאות וגם מאבק לגבי מה הוא יחליט בסוף, בבית האחרון מגיע סוג של קביעה שכן היא לקונית , אבל לא בהכרח אדישה. אני לא ממש התכוונתי ללכת לשם הלקוניות מבחינתי היא ויכוח שכלתני המוביל להשלמה או ליתר דיוק לרצון בהשלמה הייתי אומר שאם כבר זה אדישות משוחקת על מנת להעמיד פנים אמיצות בפני הלא נודע.

מצחיק שאתה מעיר על שיר של מתאבד שיש שם משהו חמקני הרי אדם שמתאבד בחור להתחמק מן העולם עקב סיבותיו נראה לך שבאקט האחרון שלו לא יהיה לכך שום רמז?

דבר אחרון בעיני זה לא איפוק זה פשוט גישה אחרת לחיים יש אנשים שיסיימו ברעש ופצצות יש שיסיימו בקול דממה דקה.

מקווה שאתה לא כועס, אבל אין לי שום כוונה לנתח את השיר הזה

מבחינה מספרותית. מחילה מכבודך.

מבקשת ממך בקרוב שיר יותר שמח או הגיג יותר שמח או אני לא יודעת מה, אבל שיהיה שמח!

טוב?

זכותך לעשות כרצונך ואינך חייבת לי מאומה😊

אני לא מבטיח הבטחות.

שהשיר אינו טוב.

אלא, אם זה מצב רוחך - אז עדיף מבחינתי מצב רוח טוב, פרקטי , עם שתי רגליים 

על האדמה מכל כשרון, מופלא ככל שיהיה;   לחם וגבינה לבנה עם זיתים...

עדיף על קוויאר....

מדברת עלי כמובן. מקווה שזה שיר של רגע עצוב. לא יותר מזה.

הבנתי.

אמרת "נעים"?

נראה לי שאני קצת סתומה; בגלל שאני מדור אחר אני לא מבינה לפעמים את הניסוחים כאן. 

אני, בלי שום קשר לאיכות השיר, ממש לא הרגשתי נעים כשקראתי את השיר.

זה לא כזה מתוחכם

הטענה היתה ששיר שמדבר על נושא כה אפל צריך להיות עם הרבה לכלוך, כעס, זפת וכאוס, בעוד שהשיר הזה (להרגשתי) שמר על איפוק וחיוך נימוסי עד הרגע האחרון

@כנר✍️ טען שלהרגשתו השיר לא כל כך נעים כמו שהרגשתי ונימק יפה

משחקי מילים יפים. מה עומד מאחורי באמת?

איך שהוא לכתוב משחרר את זה, מסלק קצת מהמועקה.

ואז לפרסם את זה, לקבל הערכה מאנשים זרים. חיבוק ורטואלי, מדומה. שיקרי?

למה לא למצוא את זה בתוכי? במשפחה? בזוגיות?

למה מעולם לא כתבתי למגירה?

מי אמר שורטואלי זה שקרי? זה אולי מעט ובדרך כלל לא מספיק אבל לפעמים מעט אור דוחה הרבה מן החושך.

לפעמים צריך גורם חיצוני שיעיר מעייפות גורם שייתן יד וירים אותך חזרה על הרגליים וידחוף קדימה.

אולי יותר מדי לתכנן לתכנן לתכנן, לשאוף לשאוף לשאוף, לפעול לפעול לפעול...

יש רגעים כאלה; יותר מרגעים לפעמים: תעצרו את העולם אני רוצה לרדת...

אולי זו הדרך של הנפש לבקש: תעצור קצת בבקשה ממך. אני רוצה קצת לנוח!

אולי (כך היא לוחשת בקול שכמעט לא נשמע), נצא קצת לטייל בשכונה או במקום אחר

שאף אחד לא מכיר אותנו? 

אולי נקפוץ על המקום מלא קפיצות (אפשר גם עם חבל, הכי טוב!) עד שנאדים

וננשוף ונזיע?

אולי תצבוט את עצמך ותחזור ותאמר: אני קיים אני קיים אני קיים...

ומה דעתך לקחת אותי לבית קפה קטן ונחמד ולהזמין לי כוס קפה

עם פרוסת עוגה ע נ קי ת עמוסה בקצפת ושוקולד...מלא שוקולד! יאמי!

ואם יש לנו כזה בבית, בפריג'ידר או בפריזר, זה בדיוק הזמן להנות מזה?

מה לגבי מוסיקה שאנחנו אוהבים? נמאס? לא עושה לך שום דבר?

אז אולי תדפדף ביוטיוב ובדיוק ניפול על משהו מעורר, משמח,

מלא עליצות?

מקלחת קרה - גם יכולה להתעשת מהקבעון הזה... כך שמעתי פעם.

עכשיו אנו נחיה רק בקטנה. מיינדפולנס. ננשום לאט ולא נחשוב על דבר

נתחבר לעצמנו, לחיות שלנו ע כ ש י ו. לא משנה מה עשינו, מה לא עשינו,

מה נעשה, מה לא.....

על כל נשימה ונשימה.

מחר אולי, תהיה רעידת אדמה או משהו, אז יש לנו רק את היום הזה;

בלי חרטות, בלי חשבונות נפש, גם בלי תקווה. 

איך אמר רב אושר פרוינד:

אין חבל. אין אולי. כאן ועכשיו!

לסגור קצת את המוח.

קצת הרבה!

או

או אולי זה?

https://www.youtube.com/watch?v=pGGtJ4Oxdcg

??

תודה!

מוזרים..

לשלמה ארצי יש סגנון כתיבה אסוציאטיבי, כמעט סוריאליסטי, שבו הוא מחבר מילים שלא תמיד יוצרות היגיון תחבירי או מציאותי, אבל הן מייצרות אימג' או רגש חזק.

"חתולים מחשבנים את קצם לאחור" (מתוך: "תגידי")

"גבר הולך לאיבוד דרך מרפסת" (מתוך: "גבר הולך לאיבוד")

"במטוס סילון, בתוך תא זכוכית, ראיתי את העיר שותה מכוס קפה" (מתוך: "שיר חייל")

"פתאום כשלא באת, הלכתי לאיבוד בתוך הדיאטה של עצמי" (מתוך: "פתאום כשלא באת")

ברי סחרוף (יחד עם דן תורן או מיכה שטרית שכתבו לו) משתמש בצירופים שמרגישים כמו חלום קדחת:

"חלליות": "חלליות רודפות אחריך, חלליות קוראות לי לחזור". השיר כולו מערבב מציאות תל-אביבית עם מדע בדיוני.

"הזיות": "הזיות, הלב פועם בתוך קופסת קרטון". תמונה פיזית מאוד מוחשית ותלושה בו זמנית.

(נעזרתי בגוגל כדי לנסח את התשובה) 

לדעתי אפשר כל עוד מבינים מה הביטוי אמור להביע, אני הבנתי שהמושג חול שמים הוא סוגשל ערבוב בין חול על שפת הים(שמבטא הרבה) לבין ביטוי לרוחניות, אנלא יודעת אם לזה התכוונת אבל זה מה שעלה לי בראש...

מה שכן, כשעושים את זה(ובעצם בשירה בכלל...) צריך לזכור שכל אחד יפרש את זה בצורה שונה....

מוסיפה עוד תהייה משלי...

כשכותבים סיפור מציאותי אבל לא אמיתי(כזה שמבוסס על נתונים אמיתיים ולא על סיפור שקרה...) אפשר להמציא מושגים?

אני כותבת סיפור על התקופה של יציאת מצרים והתלבטתי האם ללבן לבנים(לייצר, להכין... לא מצאתי כל כך מילים אחרות...) יהיה בסדר כי ליבון זה משהו אחר אבל..

אסור.

"הבה נלבנה לבנים" זה ביטוי מהתורה במגדל בבל, אז זה מונח בסדר בהקשר שהזכרת.

אם זו עלילה בדיונית (או עתידית או פנטסטית [=קסם]) או סתם שהמצאת מושג / פועל, אז כל עוד הקורא מבין מה כתבת זה בסדר.

אבל!

אם רצית לשנות את חוקי העברית ולהשתמש בפועל הלא מתאים עבור פעולה מסוימת, או לעשות שילוב בין שני מושגים שאינם קשורים (חול ושמים) במטרה שהקורא יבין - לא טוב.

ממש כדאי להקפיד על העברית 

למשלב גבוה לדעתי המילה "לקרוץ" יכולה לעבוד.

אם את נעזרת בתבנית - אפשר "לצקת" חומר לתוך תבנית.

להכין וליצור הן בסדר לדעתי...

וגם ללבן לבנים זה בסדר בהשאלה מהתורה

לענ''ד, לקרוץ לא מתאים למה שהיא מבקשת לתאר.

כשמסתכלים על ההקשר הכללי של הפעולה שהיא מבקשת לתאר, ועל המשמעות המילולית של המילה לקרוץ - לחתוך מתוך דבר קיים, לחצוב - וידוע שהכנת הלבנים במצרים לא נעשתה באופן כזה, זה לא יהיה מדויק להשתמש בפועל הזה.

***

אם כבר הגבתי פה, משתפת פה מה שרציתי להגיב לך למעלה @תמימלה..?:

לשאלתך איך לקרוא לפעולת הכנת הלבנים, מניחה פה הצעה למה שעשיתי עכשיו, ואת יכולה להיעזר בזה גם למקרים אחרים.

ניסיתי להבין קודם כל מה ההגדרה הכי מתאימה למילה שאני מחפשת (מה שם הפעולה...), ואז חקרתי קצת מה זה אומר, מה עושים שם בפועל. לצורך העניין החיפוש שלי היה איך קוראים לפעולת הכנת הלבנים. ואני מתבוננת במילים שעולות שם שמתארות את ההכנה - ערבוב, יצירה, יציקה, הכנה...

מפה כבר אפשר לבחור מה שמתיישב לך בהתאמה עם המשפט בטקסט הכללי. ואם עדיין לא מתיישב, לפחות יש לך שורשים קבילים לפעולה שאת מבקשת לתאר, ואת יכולה גם לבחור לנסח את המשפט אחרת בעזרתם, להרחיב את התיאור ולפרוט את הפעולות במקום לקצר לאחת .

ואגב, בדקתי לך במילון אבן שושן מעתיקה לך מהספר -

הפועל לָבַן - עשה לבנים, שם חומר נלוש בדפוסים ויבשו בשמש או שרפו בכבשן: ''הבה נלבנה לבנים" (בראשית יא ג).

- ''אין שורין טיט ברשות הרבים, ואין לובנין לבנים" (בבא מציעא י ה). - [לִלְבֹּן, לוֹבֵן, יִלְבֹּן]

ותבורכי על הרצון להביא דיוקים, זה חשוב כל כך. 

העתקתי לי את זה ובע"ה משערת אשתמש בזה עוד הרבה, אינסוף תודות❤️

ועם זה שבדקת בשבילי במילון והבאת לי את זה ממש מחמם את הלב, מעריכה מאוד מאוד🙏

התלבטתי מוקדם יותר, אם להרחיב את התפיסה שלי על כמה זה חשוב מה שאת מבקשת לעשות במציאת המילים המדויקות, וכמה זה יכול להשפיע על השימוש התקין בשפה בהמשך ע''י הקוראים (או המקריאים...).

אבל הרגשתי שזה מיותר כרגע, אז השתדלתי לעשות את מה שיכולה במקומי כדי לתמוך בהשפעה שלך, וזה די לעשות מה שאני אוהבת, לחפש תשובות ולחקור שורשים...

אז החכמתי בדרך גם אני בזכותך.

(בסוגריים אגיד שהיה חשוב לי לעשות את החיפוש הזה, גם עבורי ולא להשאיר תשובות ברמת החיפוש בגוגל/ai...

המציאות מוכיחה שכמה שזה יכול לקצר תהליכים ולסייע, זה לא אותו דבר בכלל...

לפעמים גם ברמת התשובות שמתקבלות וכמה שמקיפות ונכונות, ובעיקר בגלל הרצון העמוק יותר לתמוך את העבודה בכלי הבינה שלנו.)

בהצלחה! ואם תרצי עצה מתישהו מוזמנת לתייג אותי או לכתוב לי.

הבנתני נכון או ש..

מדוע אי אפשר "ללבן לבנים"?

אז קודם כל, יצירתיות זה שם המשחק, ובמיוחד במילים זה מדהים לראות ולפגוש אותה.

דבר שני, לא יודעת אם הכרת שבעולם הספרות ובכלל בעולם הכתיבה יש מושג שנקרא אמצעים רטוריים, כלומר אמצעים ספרותיים.

חלקם מוכרים יותר בשמם הספרותי ושכיח למצוא אותם בשדה היצירה, ואת חלקם נפגוש אולי בלי לדעת שזה מה שהם. כמו כן, חלק מהאמצעים ישתייכו לגזרת התוכן של היצירה (דימוי, מטאפורה, משלב לשוני וכדו'), וחלקם יתבטאו במבנה היצירה (חריזה, אקרוסטיכון, פיוט, בלדה, מחזה וכדו').

כמעט כל דבר שקורה ביצירה אפשר להכניס לתוך אחת מהגדרות האמצעים הספרותיים, ואת הביטוי ''חול שמיים'' אפשר להכניס תחת הגדרת מטאפורה.

אפשר להעמיק רבות במונח אבל בהגדרה הפשוטה והקלה (הבאתי מאתר מטח)

ההגדרה של מטאפורה ''היא השאלה, וסוג של דימוי. היא יוצרת זהות משתמעת בין שני יסודות, ללא כ' הדימוי. יסוד או תכונה מועתקים משדה סמנטי אחד לאחר ונוצר צירוף מילולי חדש, ציור בעל משמעות מפתיעה.

המטאפורה היא צירוף מילולי שנוצר על ידי המשורר בדרך חדשה בכדי לבטא נתון בדרך שאינה מקובלת. מטאפורה היא צירוף שבו לפחות מילה אחת מופיעה בשינוי מובנו או משמעותו הליטרלית, מילונית. ישנה העתקה משימוש רגיל לשימוש בעל משמעות חדשה.

לא תמיד ברורה המשמעות העולה מתוך צירוף המילים המרכיב את המטאפורה ולכן יש לחפש משמעות שאינה מובנת מתוך ההגיון והלשון. למשל: כוכבי עיניה, צינת בדידותך, חיק הילדות.

בשפת היום יום נוצרה מטאפורה שחוקה, כלומר שימוש בפתגמים, בהשאלות נדושות משימוש, עד שאין שמים לב לכך שהן מטאפורות. למשל: יד הגורל, לב ים. '' עד כאן הציטוט.

ומעניין לקרוא את הביטוי בתוך השיר המקורי.

לסוג הביטוי שהמצאת קוראים מטאפורה - לקחת את המושג של חול על שפת הים והשתמשת בו בהשאלה לשמיים.

כמובן, יש גבול להמצאות... מילים שלא מתיישבות טוב עם כללי הדקדוק פחות נכון להמציא.

בשביל זה יש להביא את השירים לעורך לשון שהוא גם מנקד, ועדיף אחד כזה שמבין גם בשירה, כדי לקבוע אילו המצאות תקינות ואילו לא.

(גילוי נאות: אני עוסקת בזה.)

פשוט העלה חיוך, לא כבד ולא עמוק מידי...

שירבו כאלו בפורום...

!!

כמו עץ, נכון - אבל גדל מריקבון,  צומח מכישלון?

האדם, נכון, צומח ומתפתח מניסיון מצטבר שמגיע גם מכשלנות

אבל לא מבינה את הדימוי לעץ במקרה זה.

ועץ אכן נוצר מהרקבון של הגרעין, מזרע שנזרע ומעטפת הזרע נרקבת ואז מציאה שורשים.

גם כאן הדימוי לתהליך הראשוני לא מתחבר לי בדימוי אדם לעץ

"אנחנו מצליחים בחיים לא למרות הקשיים אלא בזכותם.."

יכול להיות נכון גם "למרות הקשיים…"

(תחשבי על אנשים עם מחלות כרוניות ומגבלות גופניות, למשל.

על ההתמודדויות היומיומיות שלהם…)

לבערותי.

האם 'צומח מכשלון' בא כתקבולת ל'גדל מרקבון'? או שזה בעץ וזה באדם?

למנ שורשים (שהם בלתי נראים - משחק מילים?) נראים לנו מטופשים?

'יכול הפרי לפרוח' - משחק מילים או שהיה עדיף לשנות ל'לצמוח'? 

'מתעלמים' - הכוונה נעלמים מן העין, כלומר כאילו חדלים מלהתקיים (ע"י רקבון וכשלון) ואז בעצם מתעלים?

משם והלאה הכל היה כתוב ברור ויפה. תודה על תזכורת!

דממה.

כי כל מילה היא מיותרת.

הלוואי ונוכל לשים את המילים בצד.

ולתקשר בדממה.

דממה.

על מה?

עלמה. 

דברים גדולים נבנים על שתיקות.

לתוך בורות ריקים יוצקים יסודות*

רק כשהפה לא מדבר והעינים משקפות אפשר להתחבר.

וואו, נפל לי אסימון, אולי בגלל זה זורקים את יוסף (שהוא כנגד מידת היסוד) לבור?

כל כך נוגע..