צמנו אתמול, התחלנו את שלושת השבועות. תקופה שכזאת באמצע החופש הגדול.
באמצע החיים תקוע לנו צום. לא בא בטוב.
חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז...
נשתברו הלוחות
ובוטל התמיד
והובקעה העיר
ושרף אפוסטומוס את התורה
והעמיד/והועמד צלם בהיכל...
אני רוצה שתכתבו על אחד הדברים האלה.
שתספרו לנו איך מרגיש שבירת חומות
איך מבטלים תמיד
מחכים לכם בפסיפס
תודה רבה.
בוטל התמיד נגיד- אני יכולה לכתוב על מה שבאלי.. נכון?
(זה הכוונה בהשאלה?)
וזה נשמע אתגר מגניב...
פיתה פיתה
אוי מה היה לי מה היה לנו
אין זמרה באוייר
נעדר ריח העשן
הידיים מחזיקות ריק,
בשער אין עובר ושב
השגרה המתוקה הומרה
בטעם הגלות המרה
אך כמה נורא
פנה הודה זיוה והדרה
אך עודיני מצפה עכשיו
לא אשב כאן לשווא..
בעונותינו יצאנו לפגרה
אך עוד מאמינים ,נשוב לשגרה
מי יתן ונראה זאת במהרה
וישובו קורבותינו כבראשונה
המעברים בין העבר, התקופה הלא מוכרת בה יש זמרה באויר, ריח עשן
לאנחנו - בעוונותינו
החיבור בין אז להיום. האבל, החוסר הוא גם בימינו.
מעולה
בוטל התמיד
אין הרגל שהוא קבע, יש לתהות על כל דבר, איך נועלים את הנעליים, איך אוהבים.
איך היה אתמול, מה היה שבוע שעבר.
זוכר איך שכבנו על הדשא, התבוננו על הכוכבים? זוכר איך תמיד בימי ראשון היינו גוררים רגליים בדרך לאוטובוס? זוכר איך היית נשכב על המיטה? זוכר איך התרגשנו ביחד מהשקיעה?
אין יותר תמיד. אין קבע, אין מילים להגיד. צריך להיזכר כל בוקר איך קמים, איך מרימים רגליים.
אין משמעות לגרירת רגליים של יום ראשון, אין משמעות לשיעור מתמטיקה של יום שני. אין משמעות לזמן הזה. חיים רק מכוח האינרציה, חיים רק מכוח העבודה הדופקת בראש. לקום לעבוד לאכול.
נצטרך ללמוד להרגיש, ביחד. איך הופכים חיבוק לביטחון. איך מרגישים, תגיד לי.
לאכול להתפלל לאהוב אתה אומר לי. אין לי מה לאהוב, למי להתפלל. רק לאכול אני עוד יודעת. פסטה עם רוטב, להרגיע את הבטן המקרקרת.
היום שלי צבוע באפרוריות חסרת צבע.
בוטל התמיד, הכל נשבר ככה. אנחנו מהלכים משני צדדי השבר. אתמול והיום. אתמול החזקנו ידיים, היום אנחנו מחזיקים בעצמנו, שלא ניפול.
אנשים בודדים. אין לנו תמיד שיחזיק אותנו. אין שעה שנכסוף אליה, סוף יום, ליפול על המיטה. יש אין סוף אין סוף.
אין מנוח, אין רגע.
אור אלוקי
עוטף אותי
אור זך, צלול
שמחה אין סופית שרה לי
פותחת עולמות נשכחים
שיר עדין מחייך
מראה לי את מה שיהיה
מבקיע כל חומה
נותן התורה...
כמו מלאך מרחפת
על פני המים
כמו ציפור קטנה
שאין לה כנפיים
עפה בזכות עצמה
יורד לפתע אבי
רוצה להחבק עימי
אך את גווי מפנה
מקום לרוע מפנה
שושבין חתונתי
נותן מה שיכול עבורי
מסתיר את הסוד
מה שלא יהיה עוד
ואותיות פורחות
לא מגלות מילה
לוחות שבורות
ענף - שרט - בכיה
על אלה אני בוכיה
נוגע מאוד, עוצר נשימה.
הערה טכנית - לוותר על השלוש נקודות בבית הראשון.
כואב נורא
חשבתי לחלק ככה;
תעמיד לי צלם באמצע,
צלם אלוקים.
צלם אנוש.
מישהו להאמין בו
משהו להיאחז
להתמכר,
לחוג סביבו
ולשכוח.
יתנפצו אלילי יום יום
מסואבים משגרה
מתמשכת
חלודים בקצוות הקהים
מיושן,
ממגע אוהב.
תעמיד לי צלם
בחלל ההיכל המקושת
להתכופף לעפר;
להשתחוות עד כאב.
כדי להדגיש את הניגודיות, מתלבטת...
יש פה אותך. ממש אותך
מעבירה תחושות כל כך מעולה
עם השורות הקצרות
תודה
,אני אנסה משהו מחראחיתופלהיא איבדה את עצמה. היא איבדה את מי שהיא. היא כבר לא אותה אחת.
ועכשיו, רק עכשיו היא הבינה את זה,
רק עכשיו באה הכאפה שפקחה את עיניה, שפתחה את הלב.
ואיתה- הדמעות.
איך הגיעה למצב הזה? איך לא שמה לב לזה קודם?
הרי היא כ"כ ניסתה להישמר, להיטהר, לגעת במה שטוב, להתרחק ממה שמקלקל.
היא הייתה בטוחה בדרכה, במהליכה.
היא הוסיפה טוב, והרגישה איך זה מחלחל לליבה.
אך בשקט בשקט, לאט לאט,
בלי שאף אחד שם לב, אפילו לא היא,
החלה ליפול, להתחספס, להתרחק.
משהו הצליח לחדור לליבה, ולהעמיד צלם בהיכל,
להעמיד צלם בנפשה הטהורה.
הלב והמעין.עדין כזה, כמעט שבור.
יש פה מה לפתח. אני חושבת שאפשר לישון על זה ואז לכתוב עוד
כמו מה? אשמח ליותר הכונה...
חריזה מעולה
מעביר מצב. איזה יופי זה
התורה נשרפת.
בעיתון, ברכבת,
תחת כל עץ רענן.
רק אניח עיני, והנה-
להבות להבות.
(ושמא
אלו הן עיני השורפות
עולם, עולמות
עת יוצאת אני ממערתי?)
ואני-
הן לא שרפתי
רק אתמול
תיבות תפילה
בהבל פי
המנותק ממחשבה?
אותיות פורחות באויר.
עשנן
מסמא עיניים.
החיבור בין הדבר הרחוק לכאורע לבין קיום יומיומי - עיתון, רכבת.
שיר מעולה, ממש
אני רוצה עוד סיפורים שלך
אני לא סגורה שהכתיבה מתאימה לגיל של המספר. המספר מרגיש לי בן 10, לא חמש. ואני רוצה שיכאב לו יותר
אבל אתה מספר מעולה
כי היא היתה כבדה ולא בכתה...כמו צמח בר
וואו.
זה כל כך מדויק, ונכון, ואמיתי
וכואב.
ככה נשברים
לוחות.
הפסיחות כ"כ במקום, ואיך שהמילים האלו ביחד, והרעיון.
נגעת בי נורא, נורא..
תודה לך.
זווית כזאת, כואבת
סוף מפתיע, שובר באמצעות מילים פשוטות
כיף לקרוא את התגובות שלך!כמו צמח ברפחות קטע, פחות כואב. הקטע השני שלך מעולה
איך שאת לוקחת הכל אלייך, איך שהכל חד וכואב, שהשאלות נשאלות
תמיד רצה ללמוד את
כל התורה כולה
על רגל אחת.
היה עומד מול
חומות בצורות
של תמהון ויראה
וכמיהה,
מבקש לפרוץ גדר,
לעשות לו דרך.
פעם אחת לרגע
הובקעו החומות,
והיה רץ פנימה, נשטף
במים אדירים,
שתי רגליו מסתבכות ואובדות,
מסתבכות ועומדות.
עד שמצא את שאהבה נפשו
נעצר פתאום
אל מול חזיון ביעותים:
גוילים נשרפים
אותיות פורחות---
ומפליאה אותי כל פעם מחדש
בקצת מילים, שמספיקות בדיוק
למען האמת נראלי שלא הבנתי עד הסוף....
אבל אתה כותב מעניין. וכשאני מיבנה, אז בכלל תמשיך לכתוב!!
בס"ד
י"ז בתמוז, צום, שלושת השבועות, יודעת שנפשי כואבת, אך פרט לזה כמו לא יודעת כלום
רוצה להתחבר לחוסר, אך ליבי שואל- של מה? הרי אינך מכירה את המציאות השלימה
אבי היקר, אני מתגעגעת אליך נורא, רוצה אותך פה קרוב לאדמה, שוכן בתוכנו א-ל איום ונורא
נשמע מפחיד ואפילו מאיים, הרי אבא אנחנו לא רגילים ככה למציאות קדושה וטהורה
ואיך נרצה באמת בלבב שלם מציאות שאנחנו מרגישים שאיננו ראויים לה?
למשל הנבואה, גאוועלד, זה נשמע כמו אגדה טובה. אבא, באמת זו הייתה המציאות הישנה?
מורכב, כי נפשי תמהה האם באמת יש סיכוי שזאת תהיה בקרוב המציאות? ומצד שני- כן, נפשי כבר משתוקקת לזה נורא. רגשות מקצוות שונים, ולכולם מקום אצלי בפנים, אך מעל לכולם צועק לו חזק-חזק הקול הפשוט והעמוק ביותר, הקול שאומר:
רוצה אני להיות מוזמנת לביתך, לבוא אליך עם קורבן מתנה, כן, לדעת שכבר יש לך פה את הבית שלך...
עד מתי תחכה בסבלנות שאעשה את תפקידי ואז אתה תגמור את המלאכה? למה יש לך סבלנות שאפתח לך כפתחו מחט ואז אתה תפתח כפתחו של אולם? אבא אולי פשוט תבנה את ביתך ותאמר לי: אכן, עת דודים כלה, בואי לגני, כי כולך יפה רעייתי...
טוב, מבינה שאני לא מבינה, ורוצה לומר לך אבא שמתוך אהבתי אותך אני מקבלת על עצמי בל"נ לעשות את מה שבהשתדלותי שזה ייקרה במהירה, כי אני לא ממש מבינה את החשבונות שלך, רק יודעת שאתה עושה הכל מתוך אהבה ורק-רק לטובה, ו... עדיין מחכה ממך להזמנה (:
תודה לך אבא טוב..
ותודה לפותחת השרשור המתוקה על הזכות לכתוב, זה פשוט דרך נפלאה ממש ממש להתחבר ולהביע..
זה מקום לנפש ונשמה, כי הרב קוק אומר שהנשמה תמיד שרה, רק לא תמיד נותנים לה את המקום ומקשיבים לה, אז זאת זכות עצומה לכוון אותנו למקום הזה ו"נפשי תקשיב שירה"... תודה גדולה!
תודה על השיתוף
(לצאת מנקודה חולפת של עראיות מוזרה. למצוא נקודת אמת בתוך שקר מתכלה. לאזור עוז להסיט עומס לצדדים ולתת מבט חודר לכאב עמוק ואמיתי.)
[קינות בכי עדי חצות. קול קליר נשמע מרחוק. עת רודפיה השיגוה מחלחלת בי]
א.
דברי אלהים כבראשונה
נעברו בדרך משונה
נותרנו אנו לאנחות
שפע ערכי עליון
לטהר מציאות בהגיון
ממקור חיים לנחות
אך בשתיים זו שמעתי
למסכה הרעתי
ממנוע לזר מנחות
בחטא קדם אדמה
עץ אינו כפרי נדמה
פער רצוי מצוי לאחות
אז כיפר רועה הצאן
מנצח על עם להיות לרצון
ועגל זהב למחות
ולוח מעשה א-להים
ותורה ומצוה והוריות שוהים
וכעת חסור ופחות
ומסוה ומלאך חוצצים
ושלשת אלפי קצוצים
עדה עיניה נפקחות
ובכי זה לעולם
על נס מ"ס נעלם
וכל עיניים מתייפחות
כי ביום זה חטאה גדולה
נגלתה בשבר מעלה
ונשתברו הלוחות
ב.
(אין זמן ממש אז אשיר שירה מהלב הנמוך)
יום רודף יום, החיים זה לא משחק
יום רודף יום, והזמן רק נשחק
עוד שבוע עוד שבוע כמו תולעת מכרסמת
ואני- אני נגוע התחדשות נחסמת
איפה היופי שהייתי בטוח שאתעורר ליום חדש
ועכשיו העקב למד מספיק כל הזמן הוא דש
עוד להזכר מדבר שבער בי היום אם בקולו
ועכשיו- עכשיו יום רודף יום ועוד מחר של אתמולו
איפה הזמן שהייתי שה תמים שמתחדש בבוקר ובמנחה
כל יום להוסיף כח לבלוב חיים כמו אז בשדה בשיחה
כל יום לחזור בחזרה
כל יום לצאת מהשגרה
כל יום באופן עמיד
עד ש
בוטל התמיד
המילים מעולות. הסוגריים מוסיפות המון.
בכלל, זה קטע כואב
חומות נפרצו
אבנים נותצו
לא היה לאן להביט.
חרבות ננעצו
רגשות התרוצצו
ולא הונחה החנית.
יעוד החנית
אסון להמיט
אסון שמבחינתה לא אסון.
בקשה שהחנית תנתץ
את חומות העץ;
כך החומות בעיניה נידמו.
ומשאלתה-
תנועת החנית ממקומה
יכולה היתה להתגשם.
רק ידיה,
האוחזות בחנית
רפו.
ממש אשמח להערות
די הסתבכתי עם הפיסוק, אז עם מישהו מעוניין לעזור אני אשמח(:
לב סדוקאני ממש מסכימה איתך.
הרבה פעמים אני לא כותבת בחרוזים או כותבת בחרוזים לא כ"כ מדוייקים כדי שיהיה אני באמת, ויעביר את מה שאני מנסה להעביר..
חיבור בין האישי לציבורי.
בענייני פיסוק -
הייתי מורידה את הנקודות
להוריד נקודות- נגיד ככה?
וכדאי לדעתך לשים משהו אחר במקום?
חומות נפרצו
אבנים נותצו
לא היה לאן להביט
חרבות ננעצו
רגשות התרוצצו
ולא הונחה החנית.
יעוד החנית
אסון להמיט
אסון שמבחינתה לא אסון
בקשה שהחנית תנתץ
את חומות העץ;
כך החומות בעיניה נידמו.
ומשאלתה-
תנועת החנית ממקומה
יכולה היתה להתגשם
רק ידיה,
האוחזות בחנית
רפו.
שברי מילים
איזה יופי של כאב
ההשאלה מהפסוקים מדהימה
קודם כל ממש התחברתי לסגנון כתיבה.
כמה דברים-
* הייתי מנקדת זה נראלי ממש יוסיף כאן, כי זה נוסח של מקורות כזה..(תשים לב אם אתה מנקד שהנקדן עושה הרבה פעמים שטויות ומנקד לא נכון אז צריך לתקן את זה)
*אממ בבית לפני אחרון הייתי משנה את השורה האחרונה, קצת לא מסתדר לי עם הרצף או אולי המילה באמת מציקה לי במשלב שם.
* ועוד משו קטן אבל אולי זה רק אני- אולי לשנות באיזה בית או אולי רק בבית האחרון נגיד- את המשפט הראשון,
אולי זה סתם האופי שלי אבל מרגיש לי שכשאתה נותן למישהו לקרוא את המשפט שהוא קצת שונה אפילו במילה אחת זה עושה לו משהו אחר, אולי מיוחד יותר לא יודעת. לשיקולך.
חוצ מזה מדהים מדהים.
לטיפולך?פצלשש!אני ינסה לחשוב על משהו עכשיו לשורה שם..
) )קראתי את זה כשהאוויר לוחץ לי על הריאות
תיאור מתקדם מבית לבית
אם תרצי דברי איתי ואני אערוך לך את ההמשך
אחד הקטעים הטובים. האווירה, מילים אמיתיות. מכניסות כאב בפשטות הזאת
אשמח לתגובה @פיתה פיתה @נפתלי הדג
בוּטַּל
שגרה שנעלמת לפתע פתאום.
תהליך שמופסק לפתע גם הוא.
אין מבינים מה ברגע זה קורה.
אין מבינים דבר.
הכל היה רגוע. בטוח ושליו. יודע אתה מה היה אתמול, מה היום. יודע מה תכנוניך למחר. רוצה להספיק את זה ואת ההוא. להיפגש ולעשות דברים כרגיל.
ולפתע פתאום הכל משתנה. האדמה כולה החלה רועדת.
מה מתרחש? מה כאן קורה?
היש מבין בסבך הבלגן? היש רואה תמונה כלשהי? הרי כולנו רואים רק שברי זכוכיות.
בוטלה השגרה. בוטלה השלווה. בוטלה הנחת ובוטלה השמחה.
את מקומם תפסו אי וודאות וחרדה. פחדים, לחצים ומעט חוסר אונים.
אני יודעת שאיני רואה תמונה שלמה. יודעת שמסתכלת עליה הפוך.
אבל עכשיו לא זמן לדיבורי אמונה.
עכשיו זמן כאב. בכי ומעט תקווה.
תן לי לעבד את רעידות האדמה שהפכו את חיי.
תן לי אביב להתנער מפגעי החורף.
תן לי נקודת אור בתוך מערה.
תן לי חיים.
תן לי תקווה.
בוטלה השגרה. בוטלה השלווה. בוטלה הנחת ובוטלה השמחה.
בוטל התמיד.
בוטל.
האם יחזור אי פעם???
תיאור מציאות מעולה.
למרות שאני באמת לא יודעת על מה בדיוק כתבתי.
תוך כדי עלו לי כל כך הרבה דברים שפשוט אין לי מושג....
בדיוק ככה
זה
חופש.
חופש מחיפוש. חופש מחשוף.
ערגה. חופש מלהרוג. להרוג את הערגה.
הערגה שהורגת.
הורגת את החופש.
הורגת את הערגה. לקודש.
קודש זה טוהר.קודש זה בוסר.
קודש זה הילד הזה שאף פעם לא התבגר.
נעלם. קודש זה היעלם.
לכן הקדושים נעלמים.
לכן קודש הקודשים איננו כאן.
כי העולם הזה הורג לחופש והנעלם לא יכול להיות
בחופש.
שה' ימלא כל משאלותייך לטובה
עוד שנה עברה, ורחוקה מהכרעה
שוב במטאפורת שדה הקטל הדמיוני,
הלוחמים כפר עייפים לא תוקעים תקיעה,
שותקים השופרות הצועקים מתוך גרוני
המלך בשדה מתרוצץ והוא עירום
גלימותיו שסועות קרועות ביד כל משרתיו
האם בכלל קיים, הטוב הוא או איום?
ואיך נדע את האמת, מה נעשה עכשיו?
מניפים הלוחמים חרבות שבורות,
היש אלהים אם אין? היכן ממליך המלכים?
בסיבוב אגודל פלדה מתיזים ניצוצות,
משליכים חרבותם בצל העצים ונחים.
עצים שכאלה, עץ הדעת ועץ החיים,
פירותיהם בוסר, גבוהים ענפיהם,
אם ישנו מלך, בצמרתם מסתתר, בשמיים.
אך נדמה שרק ציפרים בצמרת, ואין מנחם.
המצוי הראשון. מיכאל אברהם.
אתה לא תרגיש יותר את אלוהים לעולם, אך אולי תדע אותו.
הנה, אני מרגיש אותו
ומה הקשר למצוי הראשון ולרב מיכאל אברהם?
לעתיד וראית את ימח שם עראפאת עוד 50 שנה?
מאיפה הקביעה של ךשהוא עוד לא ירגיש לעולם את אלוהים?
ולמה לעזאזל השרשור הזה מופיע בראשי
שפורסם במקום אחר?
היי לכולם זה סגנון קצט שונה ובכ"ז
הם רכבו על אופנועים בעמק הטרשי
מדי פעם עברו על יד תחנת אוטובוס או אוהל בדואי מזדמן
גימלי ישב בתוך הסירה ליד לגולס ידידו
בעוד החמה שוקעת - צללי הערב ירדו
ככה רכבו כל הלילה בדממה שאיש לא הפר
היה זה ערב ראש השנה וגנדלף נשא באמתחתו את הציוד הנדרש
"דבר לגולס, תאר את אשר עיניך רואות"
לגולס ההאיל על עיניו מפני השמש העולה
"אני רואה גבעה ירוקה מסביבה בנייני בטון אדירי קומה
ובראשה מבנה מוזר עם כיפה עגולה
סביב לגבעה הכל דומם כולם ישנים
אך בחצר המבנה שני אנשים עם קסדות בד
שותים משקה שחור עם גרגירים
מעודי בכל שנות חיי לא ראיתי כמראה המוזר הזה"
"זאת ישיבת הספר ואדורס הקודש שמה", אמר גנדלף
"וראש הישיבה תאודן בן תימה שמו
ריש מתיבתת ארץ הספר שוכן בו כבוד
בעלות השחר מגיעים אנחנו
ונתפלל איתם ותיקין אך מעתה
עלינו לנקוט במשנה זהירות משום
שבמלחמה על הבית הם נתונים
על כן הישמרו לבל יישלוף
אף אחד מכם את הספרים.."
המשך יבוא
געוואלדיקעימח שם עראפתמחכה להמשך
מה אהבת?
את הרוב כנראה שלא הבנתי, אבל אהבתי את גנדלף, ואת תאר את אשר עיניך רואות, ובכללי את ההיגיון החסר היגיון של הסיפור
רואים שלא קראת עד הסוף את הטרילוגיה
או ליתר דיוק עד העמצה
לצערי לא ממש אוכל לדאוג לך לחלק שני לפני סוכות
ככה שתעלץ להשאר כרגע עם לספור את הכבשים שלך בגבעה
זה כנראה חשוב יותר מהסיפור שלי
והוא פרסם את הפרומפט ולא את התוצר 😆
בעולם הנעלמים רק הפחד אינו נעלם
הפחד מלהימצא. הפחד מלהפסיק להתקיים.
אנשים חושבים שיעשו להם טובה אם יגאלו אותם
וישחררו אותם לחופש.
אבל החופש הורג.
בעולם הנעלמים יש פחד.
פחד מזה שישבור את הנעלם לנעלמים קטנים שקטנים מדי בשביל להתקבל לממלכה.
נעלמים מדי אפילו בשבילה.
בעולם הנעלמים כשהם רוקדים בחן את ריקוד הסולו שלהם
הריקוד מהוסס מעט.
איה זה שיהרוס את הריקוד ויצטוות לנעלם ויגרום לנעלם לחשוב שהוא לא צריך עוד לרקוד לבד.
שהוא יכול לעזוב את הממלכה ביחד. ולהישאר נעלם ביחד.
שייתן לו את החירות להיעלם.
התחברתי לדיוק של הריקוד המהוסס
אבל השאלה הגדולה זה בעצם האם להיעלם זו בעיה. כלומר, שאנחנו תלויים במי שסביבנו או שזה סבבה להעלם לפעמים.
על דרך ההיעלמות ולא הגילוי
הגילוי מפחיד מי שרוצה שינסה להצטרף להיעלמות
מה פירוש נעלם?
פירושו: הלך לכל הרוחות
כמו השיר
"אני אף אחד מי אתם
האם גם אתם אף אחד
אם כך יש שניים מאיתנו
אל תגלו"
שיר מעניין
מסתורי משו
השפעה פנימית נסתרת
כותרת הסיפור: "שלוש שיחות (ואפילוג)"
"חזרתי לישיבה לתחילת זמן אלול ופגשתי שם את עמיחי"
"וקנין?"
"לא זוכר איך קוראים לו... רזה, קורא בתורה בספרדי ירושלמי"
"די בטוח שזה וקנין. בחור טוב, היה באגוז"
"בקיצור הוא אמר לי שיש עכשיו כמה חברים שנפגשים בערבים ומתווכחים על פוליטיקה בגן סאקר, נפגשים עם חילונים ומנסים להשפיע. אני ממש רוצה ללכת גםף אבל מתלבט על הסדר ערב."
"מה תשפיע?"
"תצחק תצחק, אבל כשתראה כמה החילונים בורים ואיזה סיסמאות הם משלשלים מהפה אתה תבין שיש ערך גדול למחשבות של בני תורה"
"גם לדוסים יש סיסמאות בלי סוף"
"בסדר אבל זה לשטחיים, מי שלומד תורה כמו שצריך מדבר אחרת. אתה יודע איך זה לפגוש בעלי בתים, זה לא כמו השיחות שלנו"
"כן..."
"אז עמיחי הזה העלה את הנושא של התורה של הגלות והתורה של הרב זצ"ל, תורת ארץ ישראל. היית צריך לראות את זה, לחילונים שם היה אור בעיניים כשהוא דיבר"
"שמו"צים?"
"מה זה?"
"חילונים קיבוצניקים, יעני הארדקור"
"לא, האמת חבר'ה חמודים, הולכים למכינות, כמו הזה של נחל צופית. הם לומדים הרבה אבל דברים לא רלוונטיים, פילוסופיה והיסטוריה... הם מדברים על המצב הבטחוני אבל אין להם מושג על הערך של מה שאנחנו עושים פה, בסוף כמו שהרב קוק אומר הציונות היא דבר קדוש, זה לא סתם מקלט לאומי. שאלתי אחד כזה עם שיער בצבע תכלת מי היה הרב צבי קלישמן והוא לא ידע"
"מתערב איתך שגם בבני עקיבא בשוהם או בכפר סבא לא ידעו מי זה הרב קלישר"
"זה שונה אחי, אל תערבב. אנחנו הולכים לישיבות ובסוף זה משנה את המצב. פעם המזרוחניקים היו בורים... היום בזכות הישיבות זה ממש השתנה, תחשוב כמה אנשים נכנסים לצבא אחרי לפחות שנתיים של עמל בתורה, זה עושה השפעה מטורפת. כל חילוני שפוגש מחלקות בייניש יודע להגיד שאנחנו זה משהו אחר"
"כן..."
"... רוצה אחת?"
"לא אחי, לא מעשן."
"אתה יודע שהרב זצ"ל גם היה מעשן?"
"נראה לי שזה מיתוס. בטוח שהוא היה מרגיש שזה גומר לו את הריאות"
"הרב כדורי היה מעשן נובלס ואומר שזה הכי טעים למלאכים"
"וואלה..."
"דביר אבל למה אנחנו יושבים בחושך?"
"נשרפה המנורה ועוד לא הספקתי להחליף... וחוץ מזה יותר נעים לי ככה. אפשר לראות את הדקלים נעים מול הירח"
"מה נהיית לי עכשיו אורי צבי גורדון, אני לא רואה כלום אחי"
"אני אוהב אותך מאוד אביאל, הרבה זמן לא ישבנו ככה"
"אתה מוזר..."
"למה ככה?"
"אף אחד לא מדבר ככה, יושבים ומדברים אחי, לא יודע. יש לך סגנון מוזר..."
"אתה שומע את הצרצרים?"
"אתה רוצה שאני אזוז כאילו?"
"לא, טמבל. תשמע את הצרצרים."
"וואלה עד שלא אמרת לא שמתי לב, איזה רעש מטורף הם עושים."
"בלילות כאלה אני מרגיש געגועים למשהו שאין לי בחיים ואין לי מושג איך מגיעים אליו."
"מה נהיית לי ברסלבר, אתה רוצה להתבודד או משהו?"
"אבנר הג'ינג'י אמר לי שיש אומנים שיושבים בחדר ובוהים בקיר שבועות בשביל לקבל השראה"
"אבנר הזה כופר, מה אתה מקשיב לו? יש לו בספרייה בבית ספרים של הברית החדשה ודברים כאלה. אמרו לי שהוא להט"ב."
"אני מחבב אותו, יש לו משהו מיוחד."
"אתה מחבב את כל היצורים. לדעתי הוא חולה נפש. אני גם חושב שהוא מסתובב עם גויה. לא מבין איך חבר'ה כאלה לא עושים לך בחילה."
"הרגע אמרת שהוא להט"ב..."
"אתה יודע מי אני מדבר, היא מסתובבת מחוץ לישיבה לפעמים, לבושה לא הכי צנוע. בוהה במרפסות, אני חושב שהיא גם קצת קוקו."
"אבנר טוען שהיא סכיזופרנית"
"אין לי מושג מה אמרת עכשיו אבל אני מאמין לך. אבל עזוב את היצורים האלה, לי זה עושה צמרמורת. לא מתאים לך לחבב אותם, אתה מבלבל אותי."
"מה אני יודע... אמרתי לך כבר שאני אוהב אותך?"
"חזרתי לספר הזה אחרי שנתיים שלא העזתי לפתוח אותו. הוא מזיז לך משהו."
"נראה מפחיד. על מה זה?"
"דוסטויבסקי כתב אותו בתקופה שהתחיל הניהיליזם באירופה. אנשים הגיבו לא טוב למהפכה המטריאליסטית, הנוער התחיל להגיד שאין מוסר ואין ערכים, היה רומס את הדברים הקדושים לכיף. הגיבור בספר הוא אחד כזה... זה מבוסס על אחד הפרקים בברית החדשה. ישוע פוגש רועה חזירים שנכנס בו שד. דוסטויבסקי צולל שם לתהום הזאת ובורא את סטברוגין, עם אישיות מפוארת ונשמה חלולה. אף אחד לא יודע לכתוב כמוהו כיום."
"זה איזה שש מאות עמודים. בחיים לא קראתי ספר כזה."
"לא יודע אם טוב שתקרא אותו. יש תהומות עמוקים מאוד בנפש האדם. מי שמציץ לתהום התהום מציצה עליו בחזרה, זה ניטשה מפורש."
"בקושי מכיר את הכתיבה של ניטשה. אני די בטוח שהרב צבי יהודה אמר עליו שהוא נשמה מעולם התוהו."
"הוא היה שבור, כן. אני מצטער שלא הייתי חי בתקופה שלו."
"היית יכול לשגשג בגרמניה היהודית בתקופת ההשכלה."
"היו הורגים אותי כי אני יהודי. אולי הייתי משחזר את העורלה שלי ומשוויץ בה בכל מקום."
"אני שמח שאני חי כיום, אני חושב."
"פעם הדברים הרגישו אמיתיים. אנשים הרגישו שאנחנו לקראת פיצוח חידת החיים. היום זה מרגיש ביזארי וכמעט נאיבי לרצות לצלול למעמקי הנפש, לפרוץ את מחסומי התודעה. אפילו אנשים שעושים מדיטציות מצלמים את עצמם או משלבים את זה ברוטינה לאינסטגרם."
"ניסיתי לעשות מדיטציה. אין לי מושג איך עושים את זה. כל השרירים שלי כאבו."
"אני עושה הרבה מדיטציות. אני חווה דברים שאני לא יודע להסביר במילים, אפילו לעצמי."
"נשמע מטורף, איפה למדת את זה?"
"סיפרתי לך על שירה. היא היתה כמה חודשים במנזר בהודו. היא לקחה את זה ברצינות. אני נהנה לשמוע אותה כשהיא מדברת. אני די בטוח שהיא סכיזופרנית."
"באיזה קטע אתה חושב ככה?"
"יש לה דיבור כזה מוזר."
"זה הכל?"
"אמרתי לה שאני חושב שכדאי שתיפגשו. היא סקרנית לגביך. תפגוש אותה ותשפוט בעצמך."
"אני לא מתכנן להכריע האם היא סכיזופרנית. אני בקושי יודע מה זה."
"היא טוענת שהיא שומעת קולות. שהיא שומעת את האדמה שרה. כמה פעמים ראיתי אותה מנסה לחבק את האוויר ומתחילה לבכות."
"אני מסתנוור מהאור הכתום הזה, אפשר לכבות אותו?"
"שוט."
"אמרת יפה מקודם על החוויה שלך מהמדיטציה. אני גם מרגיש הרגשות נורא עמומות שאין לי מושג איך להסביר אותן אפילו במילים."
"כלא התודעה."
"כמו כלא. הייתי רוצה שיהיה מישהו בעולם שיוכל לתת לזה מילים."
"שמעת על הדא-דאיזם?"
"לא... מה זה?"
"הם טענו שבשביל להגיע אל העומק של נפש האדם צריך לבנות ערוצים עקיפים, בשפה של תת-מודע. בהמשך נולד מהם הסוריאליזם, כמו בציורים של סלבדור דלי".
"אני לפעמים מכבה את האור במרפסת ומסתכל אל הכוכבים ומרגיש שרוב היום אני אומר מילים שאין להן תועלת ולא מדגדגות בכלל את מה שאני באמת רוצה להגיד."
"כמו מחסום?"
"לא... כאילו אין לזה בכלל שפה."
"אתה חייב לדבר עם שירה. היא תשתולל כשתשמע אותך מתאר את זה."
"בת כמה היא?"
"אין לי מושג. מאוד קשה לדעת. בהתחלה הייתי משוכנע שהיא צעירונת, אבל יש לה קמטים בצדדים של העיניים. לדעתי היא נושקת לשלושים."
"זקנה!"
"אולי עדיף להגיד 'נשמה עתיקה'. לשלוח לך את המספר שלה?"
"חזרתי ממדיטציה ארוכה של קואן. ישבתי במערה אולי שבועיים, לא אכלתי כלום ולא שתיתי כלום. הלכתי מהנזיר עם שאלת קואן בסיסית, 'איך נשמעת מחיאת כף ביד אחת'. יש לתודעה שבע חומות שצריך להקיף שבע פעמים. אמרו לי שבבלוטת האצטרובל יש יכולות לשבור את החומות האלה. שקעתי בטרנס. קשה לתאר איך תחושת הזמן משתנה, איך תחושות הגוף משתנות. במדיטציה מכבים את המחשבות. אתה יודע שבני אדם חושבים בערך שישים אלף מחשבות בכל יום? אבל מי שמורגל במדיטציה מצליח די מהר להפסיק לחשוב ואז נכנסים פנימה והכל מרגיש אחרת. מצאו לפני כמה שנים קבר של נזיר טיבטי וכשנגעו בבשר שלו ראו סימנים ברורים של חיים. כמה שאנחנו לא יודעים כלום על השבעים קילו בשר שלנו. אני חושבת שמי שיודע למדוט יכול לגעת בנצח. הגוף האסטרלי מתחנן מאיתנו שנפתח לו חלון החוצה. גם בקבלה הנשמה מחולקת לחלקים. החלקים העליונים שלה מחוברים לשורש העליון של ההוויה, לקוצו של יוד. האור המבהיק שם יכול להוציא בן אדם מדעתו. גם הגנוסטים ידעו את זה, לכן הם המציאו את הדמיורגוס. אנשים נתקעים בתוך הבשר שלהם ומטביעים את כל הנשמה שלהם ואת כל האור העליון בתוך הסופיות של החומר. בגלל זה יש אנשים באשפוזים. הם הגיעו לאור בהיר כל כך ששרף להם את הפיוזים והם חיפשו דרך החוצה. הכדורים מחזקים את הכלובים של התודעה.
"יש לך ש' שורקת, בחיים לא שמעתי ש' כזו".
"זאת סוג של מחמאה?"
"לא הבנתי את רוב מה שאמרת, אבל נהניתי להקשיב."
"אתה רוצה לצאת לחופשי?"
"כן."
"שקרן."
"למה ככה?"
"מי שרוצה לצאת לחופשי לא עונה ככה."
"אבל אני באמת רוצה."
"מה זה מבחינתך חופש?"
"יש דברים שאני מרגיש שאין להם מילים בכלל ומשהו בי מתענה כי הוא לא יכול לגעת בהם. הם לא נמצאים בשום פעולה או מעשה או מחשבה שאני פוגש ביומיום. אני מרגיש שיש שפה אחרת שאני צמא אליה ואני לא דובר אותה, והלוואי והייתי יכול למצוא אותה ולהצליח לבטא את מה שאני מרגיש."
"למה אבנר קרא לך לפגוש אותי?"
"הוא אמר שאת סקרנית לגביי. גם אני הסתקרנתי."
"אבנר לא מבין כלום בדברים שהוא מתעסק בהם."
"בעיניי הוא גאון."
"גאון אולי, אבל הנפש שלו מתה."
"ושלך?"
"תסתכל לי בעיניים, מה אתה רואה?"
"חשוך, אז לא הרבה. אני רואה את ההשקתפות של הפנס רחוב."
"תסתכל יותר מקרוב."
"אני לא רואה עכשיו כלום."
"כי אתה טיפש."
"לאן את הולכת?"
"כואב לי כל הגוף."
"הכעסתי אותך?"
"גם הנשמה שלך חולה. אתה מלא טומאה."
"טוב."
"מה טוב?! אתה אדם מגעיל!"
"מה שתגידי."
"אמרת את זה מקודם בשביל ללעוג לי?"
"את מה?"
"על השפה האחרת."
"לא, זה מענה אותי."
"אבנר סיפר לך?"
"סיפר מה?"
"אתם שקרנים, אסור לי לדבר עם אנשים."
"אני נהנה לשמוע אותך מדברת. אני לא מכיר אנשים שמדברים כמוך."
"יש לך פוטנציאל לגעת באור אין סוף. אבל אתה טיפש."
"מה אני יעשה..."
"תגיד לאבנר שאני לא רוצה לפגוש לא אותו ולא אותך שוב."
"היה לי מיוחד לפגוש אותך, מצטער אם אמרתי משהו לא בסדר."
לקול קרקוש ותרועת גונג חגיגית עלה עמוד השחר ושרט בחשכת הרקיע. עננים עמומים בכחול עמוק נחרצו בשמיים המתבהרים. גלגלי השמש חרקו על מסילותיהם, פנסי רכבים ושאגת מנועים בישרו ראשיתו של יום. מדרס נעליים עייף גרר נער צעיר למיטתו. לחייו סמקו ועיניו היו נפוחות. חדרו קטן, מיטתו סתורה, הוא נפל אליה וחפן את סדיניה. בחלונו דפק בוקר עיקש וציוץ ציפורים הבליח בעדו. שעון מעורר החליט לצלצל, שקיק קטיפה של תפילין בהה נכחה מהמדף. הוא חשב שהוא שומע את הכוכבים שורטים את החלל, שרגליו מתאחדות עם האדמה, שמפיו בוקע אור, שבעיניו שופעים רקיעים, שידיו צומחות ומתעבות ומתארכות. הוא נשם את הסדין ושתה את גליו ומשבריו. צחקוק עמום מבטן כבדה דנדן לו ואסף אותו אל השינה.
מיכאל לא האמין שאדם נועד לחיות לבדו. ועדיין, הוא גר לבד כבר חמש שנים.
הדירה לא גדולה, אבל עדיף ככה, זה מה שהוא תמיד אומר, אחרת אני אאבד פה.
הוא מחייך ושואף עוד קצת מאוויר הלילה הקריר.
המרפסת הזאת זה הבחירה הכי טובה בחיים שלו עד עכשיו בלי ספק.
העיניים שלו נעצמות לאט והוא מניח להם, מרפה שרירים בכיסא הנדנדה הישן.
הוא תמיד האמין שהוא יחיה ביחד. עם אישה. עם משפחה. עם חברים.
אבל הוא לא חזר הביתה אחרי הצבא. וגם לא חיפש שותפים. והוא מאוהב. בשקט של הדירה הזאת. ובבדידות.
ידו המגששת מצאה את שישיית הבירות ושלפה עוד בקבוק קריר.
אפשר לומר שהוא המאושר שבאדם? הוא גיחך לאט, פותח עיניים כדי לשלוף את פקק הבירה במיומנות.
לגימה קצרה אל הגרון.
אפשר לומר שהוא בודד. שהוא האחרון להיקרא מאושר. מבטו נדד על אנשים חולפים ברחוב.
חבורת נערים מצחקקים וצועקים. שמחים.
זוג מדבר על משהו חשוב. זה בטוח משהו חשוב. תמיד זה חשוב. חיוך התגנב לפיו.
וכמה עוברי אורח הולכים בדד. כאלה תמיד יש, בכל שעות היום.
הוא הצמיד את הבירה לפיו ולגם ממושכות. נותן למחשבותיו דרור. כמו שהם אוהבות. כמו שהוא אוהב.
תמיד עם פרצוף רציני או מודאג, הבודדים. מסכת התגוננות.
או שאולי אלה הפנים האמיתיות.
מבטו התעכב לרגע על עוברת אורח בודדת. היא הלכה לאט.
כאלה יש גם, אבל נדירים, הם לא עצובים, הם מהורהרים. הם בוהים כמו מפגרים.
משהו בה משך את עינו. בדרך החולמנית שבה היא בהתה בפנס הרחוב.
הוא שתה עוד בירה והביט בה בעניין.
היא הרימה לפתע את מבטה לאט.
מבט תוהה. הלב שלו האיץ לרגע משום מה.
היא הביטה היישר אליו. ברגע של החלטה הוא המשיך להביט.
היא הטתה את ראשה.
סקרנות.
היא המשיכה להביט בו, היישר אליו
לרגע תהה אם היא בכלל רואה אותו או סתם מסתכלת לכיוון. אבל לא, הקשר עין היה מורגש באוויר. לפעמים מרגישים את זה.
הוא לא העיז לזוז. דקה חלפה. שניהם הביטו זה בזה.
הדופק שלו עלה וירד, הוא לא היה בטוח למה. רק בחורה שמסתכלת עליו.
הקשר עין נמשך, וכל שאר העולם נמחק לאט. מאבד משמעות. הוא לא ידע למה. אבל הוא לא יהיה האחד מבין שניהם שיפנה מבטו. אובססיה השתלטה עליו. משחקים כאלה היו מה שעשו אותו. חיוך קטן התגנב לפיו אבל הוא לא זז אפילו סנטימטר.
אלוהים יודע כמה זמן חלף. אולי רק עשר דקות. אולי שעה. זה הרגיש כמו נצח. אבל לפתע משהו בהבעתה השתנה. היא חייכה גם.
עיניו מרותקות ומוחו מרוקן לחלוטין. הוא הרגיש את עצמו נאבד לאט, שוקע במחשבות, שוקע בעיניה המרוחקות. מאבד אחיזה עם המציאות לאט, נתלה ביד חשופה על העוגן האחרון, האישה למטה.
הוא הרגיש שהוא מתעורר פתאום, אפילו שלא נרדם, כשאור קלוש הגיע פתאום. שמש? הוא הופתע לחלוטין, מסובב את ראש בפצאומיות למזרח.
כן, שמש. אלוהים אדירים, כל הלילה. או שיט. בחורה משוגעת. הוא סובב את ראש בחזרה אליה. הרחוב היה ריק לחלוטין.
מאז שהוא היה קטן הוא הכיר נדודי שנה מקרוב מאוד.
ההורים שלו דאגו מזה מאוד, רופא, מטפלים, כדורים.
אבל הוא? זה פשוט היה טבעי לו. לפקוח עיניים. כשכולם ישנים, כשהכל רדום ומת. לפתוח עיניים. ולחשוב.
יש לו רק אח אחד, גדול. ליאו. בכל זכרונות הילדות שלו הם ישנו ביחד, חדר גדול, אבל המיטות קרובות.
הוא היה מעיר את ליאו באמצע הלילה בהתחלה. והם היו מדברים, עד הבוקר לפעמים. זה חמוד להיזכר.
עד שאמא שמה לב לילה אחד וכעסה. אוהו כעסה.
חיוך משועשע התפשט על פניו של מיכאל והוא התיישב במיטה ואז התחרט וקם.
נדודי שינה אולי. הוא חייב לרדת למטה. איפה שהבחורה נעלמה, אולי היתה תעתוע.
רגליו נשאו אותו כמאליהם במדרגות, אל המדרכה, אור זריחה בהיר. אנשים זריזים כבר ממהרין לעבודה. אבל הוא באקסטזה משהו. עיניו חולמניות ומחשבותיו מופשטות. הוא הולך לאט. כאן, ממש כאן היא עמדה.
הוא התיישב בספסל הקרוב. מחשבותיו לאט נהיות בהירות יותר. הוא נושם עמוקות ומרגיש עייפות. למה הוא ירד בכלל?
סירנה נשמעת מאחוריו, צעקות עמומות. הוא מסתובב. שוטרים. המון אנשים. מתי הגיען כל ההמון הזה? השמש כבר במרכז השמים. צעקות מכל כיוון. מה קורה פה? הם צועקים אליו. הוא מסתובב במבטו מחפש פיתרון. ואז נעצר הלום רעם.
הנערה ישבה בספספל לידו. צווארה משוסע בגסות. והמון דם, בכל מקום. דם יבש.
אמא מתה. די מזמן, לפני שנתיים אולי. אבל מה שמעניין זה אבא שלי.
הייתי בטוח, כלומר כולם היו בטוחים שזה יגמור את אבא.
הוא ואמא היו כל כך אוהבים. דברים שקשה למצוא היום. ולילה אחד והיא לא קמה.
בהתחלה אבא היה שקט, לא דיבר. לא איתי ולא עם ליאו.
ואז, בדיוק שלושה ימים מהרגע שהיא מתה. הוא פרח. בן אדם אחר. אני זוכר את הבוקר הזה. העירו אותי דפיקות בדלת. אבא בפתח. עשרים שנה אנחנו מדברים בטלפון. נפגשנם כשאין ברירה. והנה הוא פה על מפתן ביתי, מחויך מאוזן לאוזן.
מאז, כל שבוע ביום חמישי הוא הגיע ללילה. חשבתי שהוא השתגע, השכול גמר עליו. אבל הוא היה יציב. במידה מפתיעה.
אני לא זוכר לגמרי איך הגעתי לכאן ומה שאלו אותי. אבל אני חושב שזה היה חשוב.
"חלאה" ירק האיש שעמד מתנשא מעלי בחדר הריק . שוטר. הוא שוטר.
"לשחק אותה משוגע לא יוציא אותך מזה" הוא אמר בקול מאופק משהו "מבטיח לך"
דם. משהו התחיל להבזיק בזיכרון שלי. לא חשוב.
"מי אתה?" לחשתי בשקט, מעוניין לא מעוניין לשמוע.
האיש-שוטר כיווץ את עיניו ויצא מהחדר, מתעלם לחלוטין.
נערה. ודם. המון דם. אני נזכר אולי.
הוא נעל את הדלת אני חושב. ניסיתי לזוז מהכיסא ללא הצלחה.
ספסל בודד. נערה. נערה מתה. המון דם.
אני שואף אויר בחדות, הזיכרון חוזר אלי במלואו.
רוצח. אני רוצל
איזו כתיבה סוחפת
תמשיךך
חדרים סגורים ריקים. מעולם לא החלטתי לגביהם.
אהבתי אותם. על פי רוב. את השקט שהריקנות הפיזית מביאה איתה, אין דבר חיצוני שיסיח. והייתי שוקע פנימה עוד ועוד, המקומות שבאמת מעניינים אותי. ומרגיעים.
מבטי נשאר על דלת החדר הנעולה בודאי, בוהה.
אני אוהב את זה. אבל אלוהים, אני מפחד מזה.
כששקעתי יותר מדי פנימה, הבדידות האפלה חונקת אותך לאט. ואז מהר מאוד. ואין אויר, והמון פחד. כמה חרדה.
מחדר סגור. חדר סגור וריק. אין כלום ואת זה אני אוהב. רק אני. מזה אני פוחד.
הדלת נפתחה באחת וקטעה את הרהורי. לבוש מדים וחמוש נכנס פנימה נעמד מאחורי הכיסא שלי. ממלא את החדר הריק.
אדם נוסף נכנס לאט. מביט בעיני בעצב. או כעס. אני בולע רוק בחוסר נוחות. אולי אכזבה.
"ליאו, אני-" המילים מתפרצות לי מהפה ועוצרות בעודם באויר. איני יודע.
ליאו התיישב. מולי. אין דבר שמפריד בינינו, רק כמה סנטימטרים של אויר. קרובים כל כך ורחוקים כל כך.
"הרגת" הוא לא ניתק את קשר העין כשהוא לחש רצחת אותה?"
הסתכלתי עליו. על העיניים. אני מנסה להבין מה אני רואה. ולא מצליח. מנסה. מה ליאו רוצה? מה הוא אומר.
"ליאו תקשיב" אני נאנח ועוצם עיניים חזק "אני לא יודע מה קורה. אני לא מבין, אני רצחתי. אולי לא רצחתי, אולי כן, ליאו אני נשבע אני לא יודע" אני פוקח עיניים מיוסרות מדיבור שעל הלב. "ליאו זה כמו פעם" אני מתחנן "שוב, בדיוק כמו פעם", תולה בו את עיני. מבועת.
ליאו הרחיק את ראשו במהירות, נסוג. הוא מבין אותי, אני בטוח בזה. הוא מתנשם פתאום במהירות, עיניו מתרוצצות, אני מבחין. אני מגחך, כן זה אחי.
"אז זה היה אמיתי?" הוא שואל בקול לא יציב. ספק מכחיש ספק מפחד להאמין. לי.
אני רק מהנהן.
"אז למה לא אמרת אף פעם ש-" הוא עצר באמצע, מילותיו עוצרות בפיו.
-----
כדאי שאספר לכם מה קרה לי ולליאו בקיץ שבו הייתי בן 10
