@כישוף כושל

@נפתלי הדג

@נערת טבע

@חלילית אלט

@mp3

@מוריה2

@שאג

@הכל מאת ה'

@אחיתופל

@חבוי

@מישהי=)

@ציף

@כמו צמח בר

@כתם דיו

@שיר מזמור

@יום מבולבל

@חותם-צורי

@סיהרא

@אופטימיסט לנצח

@קפיץ-

@הנסיך הקטן

@נפתלי הדג

@~מישי~

@אהבת ישראל!!

@רק אמונה

@נפש חיה.

@מתנחלת גאה!

@זויתן

@בעיצוב

@מעין=)

@ימ"ל

@ארטיקית

@חבוי

@לך דומיה תהילה

תודה רבה.

בוטל התמיד נגיד- אני יכולה לכתוב על מה שבאלי.. נכון?

(זה הכוונה בהשאלה?)

וזה נשמע אתגר מגניב...

אוי מה היה לי מה היה לנו

אין זמרה באוייר

נעדר ריח העשן

הידיים מחזיקות ריק,

בשער אין עובר ושב

השגרה המתוקה הומרה

בטעם הגלות המרה

אך כמה נורא

פנה הודה זיוה והדרה

אך עודיני מצפה עכשיו

 לא אשב כאן לשווא..

בעונותינו יצאנו לפגרה

אך עוד מאמינים ,נשוב לשגרה

מי יתן ונראה זאת במהרה

וישובו קורבותינו כבראשונה

המעברים בין העבר, התקופה הלא מוכרת בה יש זמרה באויר, ריח עשן

לאנחנו - בעוונותינו

החיבור בין אז להיום. האבל, החוסר הוא גם בימינו.

מעולה

בוטל התמיד

אין הרגל שהוא קבע, יש לתהות על כל דבר, איך נועלים את הנעליים, איך אוהבים.

איך היה אתמול, מה היה שבוע שעבר.

זוכר איך שכבנו על הדשא, התבוננו על הכוכבים? זוכר איך תמיד בימי ראשון היינו גוררים רגליים בדרך לאוטובוס? זוכר איך היית נשכב על המיטה? זוכר איך התרגשנו ביחד מהשקיעה?

אין יותר תמיד. אין קבע, אין מילים להגיד. צריך להיזכר כל בוקר איך קמים, איך מרימים רגליים.

אין משמעות לגרירת רגליים של יום ראשון, אין משמעות לשיעור מתמטיקה של יום שני. אין משמעות לזמן הזה. חיים רק מכוח האינרציה, חיים רק מכוח העבודה הדופקת בראש. לקום לעבוד לאכול.

נצטרך ללמוד להרגיש, ביחד. איך הופכים חיבוק לביטחון. איך מרגישים, תגיד לי.

לאכול להתפלל לאהוב אתה אומר לי. אין לי מה לאהוב, למי להתפלל. רק לאכול אני עוד יודעת. פסטה עם רוטב, להרגיע את הבטן המקרקרת.

היום שלי צבוע באפרוריות חסרת צבע.

בוטל התמיד, הכל נשבר ככה. אנחנו מהלכים משני צדדי השבר. אתמול והיום. אתמול החזקנו ידיים, היום אנחנו מחזיקים בעצמנו, שלא ניפול.

אנשים בודדים. אין לנו תמיד שיחזיק אותנו. אין שעה שנכסוף אליה, סוף יום, ליפול על המיטה. יש אין סוף אין סוף.

אין מנוח, אין רגע.

אור אלוקי

עוטף אותי

אור זך, צלול

שמחה אין סופית שרה לי

פותחת עולמות נשכחים

שיר עדין מחייך

מראה לי את מה שיהיה

מבקיע כל חומה

נותן התורה...

כמו מלאך מרחפת

על פני המים

כמו ציפור קטנה

שאין לה כנפיים

עפה בזכות עצמה

יורד לפתע אבי

רוצה להחבק עימי

אך את גווי מפנה

מקום לרוע מפנה

שושבין חתונתי

נותן מה שיכול עבורי

מסתיר את הסוד

מה שלא יהיה עוד

ואותיות פורחות

לא מגלות מילה

לוחות שבורות

ענף - שרט - בכיה

על אלה אני בוכיה

נוגע מאוד, עוצר נשימה.

הערה טכנית - לוותר על השלוש נקודות בבית הראשון.

כואב נורא

תעמיד לי צלם באמצע,

צלם אלוקים.

צלם אנוש.

מישהו להאמין בו

משהו להיאחז

להתמכר,

לחוג סביבו

ולשכוח.

יתנפצו אלילי יום יום

מסואבים משגרה

מתמשכת

חלודים בקצוות הקהים

מיושן,

ממגע אוהב.

תעמיד לי צלם

בחלל ההיכל המקושת

להתכופף לעפר;

להשתחוות עד כאב.

(זוהי טיוטה ראשונית, אשמח לביקורות  )

חשבתי לחלק ככה;

תעמיד לי צלם באמצע,

צלם אלוקים.

צלם אנוש.

מישהו להאמין בו

משהו להיאחז

להתמכר,

לחוג סביבו

ולשכוח.

יתנפצו אלילי יום יום

מסואבים משגרה

מתמשכת

חלודים בקצוות הקהים

מיושן,

ממגע אוהב.

תעמיד לי צלם

בחלל ההיכל המקושת

להתכופף לעפר;

להשתחוות עד כאב.

כדי להדגיש את הניגודיות, מתלבטת...

יש פה אותך. ממש אותך

מעבירה תחושות כל כך מעולה

עם השורות הקצרות

תודה

היא איבדה את עצמה. היא איבדה את מי שהיא. היא כבר לא אותה אחת.

ועכשיו, רק עכשיו היא הבינה את זה,

רק עכשיו באה הכאפה שפקחה את עיניה, שפתחה את הלב.

ואיתה- הדמעות.

איך הגיעה למצב הזה? איך לא שמה לב לזה קודם?

הרי היא כ"כ ניסתה להישמר, להיטהר, לגעת במה שטוב, להתרחק ממה שמקלקל. 

היא הייתה בטוחה בדרכה, במהליכה.

היא הוסיפה טוב, והרגישה איך זה מחלחל לליבה.

אך בשקט בשקט, לאט לאט,

בלי שאף אחד שם לב, אפילו לא היא,

החלה ליפול, להתחספס, להתרחק.

משהו הצליח לחדור לליבה, ולהעמיד צלם בהיכל,

להעמיד צלם בנפשה הטהורה. 

עדין כזה, כמעט שבור.

יש פה מה לפתח. אני חושבת שאפשר לישון על זה ואז לכתוב עוד

כמו מה? אשמח ליותר הכונה...

חריזה מעולה

מעביר מצב. איזה יופי זה

התורה נשרפת.

בעיתון, ברכבת,

תחת כל עץ רענן.

רק אניח עיני, והנה-

להבות להבות.

(ושמא

אלו הן עיני השורפות

עולם, עולמות

עת יוצאת אני ממערתי?)

ואני-

הן לא שרפתי

רק אתמול

תיבות תפילה

בהבל פי

המנותק ממחשבה?

אותיות פורחות באויר.

עשנן

מסמא עיניים.

החיבור בין הדבר הרחוק לכאורע לבין קיום יומיומי - עיתון, רכבת.

שיר מעולה, ממש

אני רוצה עוד סיפורים שלך

אני לא סגורה שהכתיבה מתאימה לגיל של המספר. המספר מרגיש לי בן 10, לא חמש. ואני רוצה שיכאב לו יותר

אבל אתה מספר מעולה

וואו.

זה כל כך מדויק, ונכון, ואמיתי

וכואב.

ככה נשברים

לוחות.

הפסיחות כ"כ במקום, ואיך שהמילים האלו ביחד, והרעיון.

נגעת בי נורא, נורא..

תודה לך.

זווית כזאת, כואבת

סוף מפתיע, שובר באמצעות מילים פשוטות

פחות קטע, פחות כואב. הקטע השני שלך מעולה

איך שאת לוקחת הכל אלייך, איך שהכל חד וכואב, שהשאלות נשאלות

תמיד רצה ללמוד את

כל התורה כולה

על רגל אחת.

היה עומד מול

חומות בצורות

של תמהון ויראה

וכמיהה,

מבקש לפרוץ גדר,

לעשות לו דרך.

פעם אחת לרגע

הובקעו החומות,

והיה רץ פנימה, נשטף

במים אדירים,

שתי רגליו מסתבכות ואובדות,

מסתבכות ועומדות.

עד שמצא את שאהבה נפשו

נעצר פתאום

אל מול חזיון ביעותים:

גוילים נשרפים

אותיות פורחות---

ומפליאה אותי כל פעם מחדש

בקצת מילים, שמספיקות בדיוק

למען האמת נראלי שלא הבנתי עד הסוף....

אבל אתה כותב מעניין. וכשאני מיבנה, אז בכלל תמשיך לכתוב!!

בס"ד

י"ז בתמוז, צום, שלושת השבועות, יודעת שנפשי כואבת, אך פרט לזה כמו לא יודעת כלום

רוצה להתחבר לחוסר, אך ליבי שואל- של מה? הרי אינך מכירה את המציאות השלימה

אבי היקר, אני מתגעגעת אליך נורא, רוצה אותך פה קרוב לאדמה, שוכן בתוכנו א-ל איום ונורא

נשמע מפחיד ואפילו מאיים, הרי אבא אנחנו לא רגילים ככה למציאות קדושה וטהורה

ואיך נרצה באמת בלבב שלם מציאות שאנחנו מרגישים שאיננו ראויים לה?

למשל הנבואה, גאוועלד, זה נשמע כמו אגדה טובה. אבא, באמת זו הייתה המציאות הישנה?

מורכב, כי נפשי תמהה האם באמת יש סיכוי שזאת תהיה בקרוב המציאות? ומצד שני- כן, נפשי כבר משתוקקת לזה נורא. רגשות מקצוות שונים, ולכולם מקום אצלי בפנים, אך מעל לכולם צועק לו חזק-חזק הקול הפשוט והעמוק ביותר, הקול שאומר:

רוצה אני להיות מוזמנת לביתך, לבוא אליך עם קורבן מתנה, כן, לדעת שכבר יש לך פה את הבית שלך...

עד מתי תחכה בסבלנות שאעשה את תפקידי ואז אתה תגמור את המלאכה? למה יש לך סבלנות שאפתח לך כפתחו מחט ואז אתה תפתח כפתחו של אולם? אבא אולי פשוט תבנה את ביתך ותאמר לי: אכן, עת דודים כלה, בואי לגני, כי כולך יפה רעייתי...

טוב, מבינה שאני לא מבינה, ורוצה לומר לך אבא שמתוך אהבתי אותך אני מקבלת על עצמי בל"נ לעשות את מה שבהשתדלותי שזה ייקרה במהירה, כי אני לא ממש מבינה את החשבונות שלך, רק יודעת שאתה עושה הכל מתוך אהבה ורק-רק לטובה, ו... עדיין מחכה ממך להזמנה (: 

תודה לך אבא טוב..

ותודה לפותחת השרשור המתוקה על הזכות לכתוב, זה פשוט דרך נפלאה ממש ממש להתחבר ולהביע..

זה מקום לנפש ונשמה, כי הרב קוק אומר שהנשמה תמיד שרה, רק לא תמיד נותנים לה את המקום ומקשיבים לה, אז זאת זכות עצומה לכוון אותנו למקום הזה ו"נפשי תקשיב שירה"... תודה גדולה!

תודה על השיתוף

(לצאת מנקודה חולפת של עראיות מוזרה. למצוא נקודת אמת בתוך שקר מתכלה. לאזור עוז להסיט עומס לצדדים ולתת מבט חודר לכאב עמוק ואמיתי.)

[קינות בכי עדי חצות. קול קליר נשמע מרחוק. עת רודפיה השיגוה מחלחלת בי]

א.

דברי אלהים כבראשונה

נעברו בדרך משונה

נותרנו אנו לאנחות

שפע ערכי עליון

לטהר מציאות בהגיון

ממקור חיים לנחות

אך בשתיים זו שמעתי

למסכה הרעתי

ממנוע לזר מנחות

בחטא קדם אדמה

עץ אינו כפרי נדמה

פער רצוי מצוי לאחות

אז כיפר רועה הצאן

מנצח על עם להיות לרצון

ועגל זהב למחות

ולוח מעשה א-להים

ותורה ומצוה והוריות שוהים

וכעת חסור ופחות

ומסוה ומלאך חוצצים

ושלשת אלפי קצוצים

עדה עיניה נפקחות

ובכי זה לעולם

על נס מ"ס נעלם

וכל עיניים מתייפחות

כי ביום זה חטאה גדולה

נגלתה בשבר מעלה

ונשתברו           הלוחות

ב.

(אין זמן ממש אז אשיר שירה מהלב הנמוך)

יום רודף יום, החיים זה לא משחק

יום רודף יום, והזמן רק נשחק

עוד שבוע עוד שבוע כמו תולעת מכרסמת

ואני- אני נגוע התחדשות נחסמת

איפה היופי שהייתי בטוח שאתעורר ליום חדש

ועכשיו העקב למד מספיק כל הזמן הוא דש

עוד להזכר מדבר שבער בי היום אם בקולו

ועכשיו- עכשיו יום רודף יום ועוד מחר של אתמולו

איפה הזמן שהייתי שה תמים שמתחדש בבוקר ובמנחה

כל יום להוסיף כח לבלוב חיים כמו אז בשדה בשיחה

כל יום לחזור בחזרה

כל יום לצאת מהשגרה

כל יום באופן עמיד

עד ש

בוטל התמיד

המילים מעולות. הסוגריים מוסיפות המון.

בכלל, זה קטע כואב

חומות נפרצו

אבנים נותצו

לא היה לאן להביט.

חרבות ננעצו

רגשות התרוצצו

ולא הונחה החנית.

יעוד החנית

אסון להמיט

אסון שמבחינתה לא אסון.

בקשה שהחנית תנתץ

את חומות העץ;

כך החומות בעיניה נידמו.

ומשאלתה-

תנועת החנית ממקומה

יכולה היתה להתגשם.

רק ידיה,

האוחזות בחנית

רפו.

ממש אשמח להערות

די הסתבכתי עם הפיסוק, אז עם מישהו מעוניין לעזור אני אשמח(:

בס"ד

יש לך ממש כישרון כתיבה מבורך (: יש לי שאלה אבל- אם יש הרגשה שהחרוז לו ממש נמצא או המילה שעלתה לא מסתדרת, רק אני בעד לעזוב את החרוזים לטובת הקשבה פשוטה לשירת הנפש והנשמה?

זה לא עוזר לנו להיות יותר אותנטיים? 

אני ממש מסכימה איתך.

הרבה פעמים אני לא כותבת בחרוזים או כותבת בחרוזים לא כ"כ מדוייקים כדי שיהיה אני באמת, ויעביר את מה שאני מנסה להעביר..

בס"ד הוצאת שיר כזה יפה ומחורז

חיבור בין האישי לציבורי.

בענייני פיסוק - 

הייתי מורידה את הנקודות

להוריד נקודות- נגיד ככה?

וכדאי לדעתך לשים משהו אחר במקום?

חומות נפרצו

אבנים נותצו

לא היה לאן להביט

חרבות ננעצו

רגשות התרוצצו

ולא הונחה החנית.

יעוד החנית

אסון להמיט

אסון שמבחינתה לא אסון

בקשה שהחנית תנתץ

את חומות העץ;

כך החומות בעיניה נידמו.

ומשאלתה-

תנועת החנית ממקומה

יכולה היתה להתגשם

רק ידיה,

האוחזות בחנית

רפו.

שברי מילים

איזה יופי של כאב

ההשאלה מהפסוקים מדהימה

קודם כל ממש התחברתי לסגנון כתיבה.

כמה דברים-

* הייתי מנקדת זה נראלי ממש יוסיף כאן, כי זה נוסח של מקורות כזה..(תשים לב אם אתה מנקד שהנקדן עושה הרבה פעמים שטויות ומנקד לא נכון אז צריך לתקן את זה)

*אממ בבית לפני אחרון הייתי משנה את השורה האחרונה, קצת לא מסתדר לי עם הרצף או אולי המילה באמת מציקה לי במשלב שם.

* ועוד משו קטן אבל אולי זה רק אני- אולי לשנות באיזה בית או אולי רק בבית האחרון נגיד- את המשפט הראשון,

אולי זה סתם האופי שלי אבל מרגיש לי שכשאתה נותן למישהו לקרוא את המשפט שהוא קצת שונה אפילו במילה אחת זה עושה לו משהו אחר, אולי מיוחד יותר לא יודעת. לשיקולך.

חוצ מזה מדהים מדהים.

אני ינסה לחשוב על משהו עכשיו לשורה שם..

קראתי את זה כשהאוויר לוחץ לי על הריאות

תיאור מתקדם מבית לבית

אם תרצי דברי איתי ואני אערוך לך את ההמשך

אחד הקטעים הטובים. האווירה, מילים אמיתיות. מכניסות כאב בפשטות הזאת

אשמח לתגובה @פיתה פיתה @נפתלי הדג

בוּטַּל

שגרה שנעלמת לפתע פתאום.
תהליך שמופסק לפתע גם הוא.
אין מבינים מה ברגע זה קורה.
אין מבינים דבר.
הכל היה רגוע. בטוח ושליו. יודע אתה מה היה אתמול, מה היום. יודע מה תכנוניך למחר. רוצה להספיק את זה ואת ההוא. להיפגש ולעשות דברים כרגיל.
ולפתע פתאום הכל משתנה. האדמה כולה החלה רועדת.
מה מתרחש? מה כאן קורה?
היש מבין בסבך הבלגן? היש רואה תמונה כלשהי? הרי כולנו רואים רק שברי זכוכיות.

בוטלה השגרה. בוטלה השלווה. בוטלה הנחת ובוטלה השמחה.
את מקומם תפסו אי וודאות וחרדה. פחדים, לחצים ומעט חוסר אונים.
אני יודעת שאיני רואה תמונה שלמה. יודעת שמסתכלת עליה הפוך.
אבל עכשיו לא זמן לדיבורי אמונה.
עכשיו זמן כאב. בכי ומעט תקווה.
תן לי לעבד את רעידות האדמה שהפכו את חיי.
תן לי אביב להתנער מפגעי החורף.
תן לי נקודת אור בתוך מערה.
תן לי חיים.
תן לי תקווה.

בוטלה השגרה. בוטלה השלווה. בוטלה הנחת ובוטלה השמחה.
בוטל התמיד.
בוטל.
האם יחזור אי פעם???

תיאור מציאות מעולה.

למרות שאני באמת לא יודעת על מה בדיוק כתבתי.

תוך כדי עלו לי כל כך הרבה דברים שפשוט אין לי מושג....

בדיוק ככה

זה 

אז אני יוצא גם לטיול בין הבור למים

זה שיר אניגמטי מאוד, מאוד אסוציאטיבי. הדימוי שעולה לי ביחס אליו הוא לשכבה חיצונית מאוד יפה, ססגונית, מסתורית ומסוגננת, ותחתיה שכבות על שכבות סתומות ובלתי מזמינות המסמנות אל הקורא - תוכל להנות מן החוץ, אך בשביל להעמיק אל הפנים תצטרך לחפור ולהקשיב. אני לא יודע מה אפגוש אבל אני לוקח את האתגר (ומניח שחלק מהדברים הם שלך לגמרי ואין לקורא מבחוץ דרך או יכולת להבין).

[במאמר מוסגר - השיר הזה ברובו נעים. האם את מכירה את המשורר הגרמני פרידריך הלדרלין? אני ממליץ לך להיחשף לשירה שלו. (הוא לא כל כך קל לכניסה מרופרפת כי היה לו סגנון מוזר ועיסוק מרכזי וטוטלי בחוויה של המאמין באלילי המיתולוגיה היוונית, אבל התדר בשירים שלו מזכיר את התדר הזה.

. בגלל שאני מכיר חלק מהשירים שאלך אני מכיר וזוכר את האובססיה לשורש "א.פ.ר" ממנו הגיעה גם המילה פרואה, (שגם הופיעה באחד השירים הראשונים שהגבתי לך).

לפני ההעמקה - השיר מרגיש מאוד פסוטורלי. יש כאן המון תיאורים של טבע ובוטניקה. טל, עשב, פטל ענוג, אגסים, עץ פתלתל, כנפי הפרי, אדר, צומרת (מלשון צמרת), רקיע תכלת ואור, כרכום...

גם ברפרוף על הסגנון מבחינה צורנית, אני רואה שמאוד רצית להבליט את המילה לקט. הבית השני והרביעי מתחילים שתי שורות במילה לקט, והבית השני והשלישי רק פעם אחת. לקט לקט לקט לקט. במובן מסוים האווירה של השיר עצמו היא של רפרוף, של יציאה לטיול, של ליקוט אנקדוטות קטנות. 

על פי השורה האחרונה בבית האחרון: 

"בעין הכרכום מלקטת בצלמה בצלמוות בתוהו"

האווירה שאני נכנס אליה היא שהטיול והלקט הזה הוא מן סוג של בריחה אל עולם מלא עדנה ויופי (עוד אתלבט על זה בהמשך כשאעמיק בדברים הספציפיים שיעלו בלקט) מול "צלמוות ותוהו". צלמוות מזוהה עם מזמור כ"ג בתהלים, שם המשורר אומר: "גם כי אלך בגי-צלמוות לא אירא רע, כי אתה עמדי". נראה שזה הסגנון והפער באווירה המעט אוטופית אך עכורה שבשיר. 

בית ראשון:

קודם כל, מבחינת מצלול, משקלים ומרקמים - כל הבית הזה מאוד מאוד יפה. שלחתי לך לדעתי פעם קישור לPuparia, עם האווירה הסוריאליסטית והקסומה. אז משהו כזה...

"פרואה וכומסת, חוצפת לשון" - כאן אני רואה אידיאל של נעורים נצחיים ובלתי מושגים. להתבונן בילד כישות נשגבת המחוברת לטבע (פרואה) ובלתי מושגת (כומסת) וחופשייה (חוצפת לשון). התיאור כאן של הפסטורליה נותן לי תחושה של אחדות טוטלית עם הטבע "שתויה מטל ומעשב" - שהשילוב של שניהם לרוב הוא של רטיבות בקור ברצון למצוא פינה יבשה, אבל הפרואה-כומסת של הבית הראשון "שתויה" מרוב טל ועשב, כלומר שעבורה זה משקה ממריץ, מחייה, מיטיב. "שיכר פטלים ענוג" הוא אותה תנועה רומנטית שמציירת את הלהט הילדי לאכילה בתור סוג של גמיאת נקטר אלים. בסגנון הציור של התקופה הויקטוריאנית המלאכים מצויירים כילדים. יש משהו ביחס הזה לילדים שהוא מהפנט ועוצמתי, להתבונן בהם כקרובים לאלוהים ולטבע. בהתאם, חציפת הלשון הזו היא העליונות של ה"כמוסה" הזו, היכולת להיות קרוב אל הטבע, חופשי ובלתי מושג.

[אני שולח כרגע ואערוך או אגיב תגובת המשך - נא לא להגיב בינתיים ]

את מכירה את התופעה "סינסתזיה"? של ערבוב חושים ומרקמים?

אז אני מרגיש שבבית השני יש תחושה כזו, שה"חוצפת לשון" של הבית הקודם מתנגש ומתבלבל ומבליט ומנגד את השיוך הטבעי שלו ל"חורצת דרך". זה נותן לפילוס הנתיב הרגשה שקשורה לחריצת לשון, ואולי גם לחרוץ כמו לחתוך ("חריץ גבינה"). מה החוויה של החריצה הזו? אולי מדובר גם בלעבור דרך חריץ... [ואולי גם אנטומיה נשית]. אין לי מושג מה הוא שביל כתכתים אגסי. אני יודע שאגס לרוב מעורר אסוציאציה למבנה גוף נשי, ואולי, במידה והשיר בנוי במבנה כרונולוגי של התפתחות - אז מהשיר הראשון המבטא תום ילדותי, כאן מופיעה לראשונה נערות? זה יכול להסתדר עם כתכתים (שמעורר קשר לכתית, כלומר לכתישה, חיכוך, ואולי גם פציעה; וכמובן שגם לדרך חתחתים שמקבלת תפנית מצלולי ומזכירה גם קטקטים או לפחות משהו קט), וזה בהחלט מסתדר עם החן והחסר הנשי.

"נכרכת... באדמת ההוא הפלאי"  יש כאן תחושה חזקה מאוד של פסיביות, של הימשכות ("משכני אחריך נרוצה"), וגם בשיר אחר שלך, אחד הראשונים שניתחתי, היה איזה "הוא" פלאי כזה [שבזמנו לקחתי את הניתוח לכיוונים אבסטרקטיים לחלוטין על אידיאה טמאה~מיסתורית] והימשכות אליו. [כאן - ויש צדפים לאסוף! 🌊🐚🫧 - פרוזה וכתיבה חופשית ]. קראתי עכשיו את השיר ההוא, והמהות של אותו אדם נעלם משמשת כאן להרגשתי אלמנט שווה ערך.

אז מה יש לנו עד כה?

המעבר מהבית הראשון שבו מתואר חופש, חציפת לשון, שחרור ממוסכמות ואחדות עם ההויה והטבע בחויה של שכרות (אווירה מאוד "דיוניסית" אם את מכירה את המושג - https://haraayonot.com/idea/dionysian/ נראה לי שתאהבי), משתנה לבלי היכר בבית השני, בו יש כניעה, התמסרות, כתכתים, וצבעים עדינים יותר מאותו "שיכר פטלים" משכר. כאן יש אגס שמבטא עדינות להרגשתי, ובעיקר היכרכות באדמת אדם אחר. אני חושב שלאדמה יש שני אלמנטים הפכיים זה מזה: האחד הוא אידיאת האדמה (גאיה, במיתולוגיה היוונית, או אמא אדמה בכל התרבויות הפגאניות), שהיא נמצאת בכל מקום, מחייה את העולם, מבטאת נשיות פרימאלית, (צלמיות של האלילה אשרה היו של אישה פורייה עם שדיים ורחם https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A9%D7%A8%D7%94_(%D7%90%D7%9C%D7%94) ). גם שפינוזה שהביא את הפנתאיזם שאומר שההוויה היא סך העולם הקיים) הוליד בעקבותיו את התנועה הרומנטית שראתה באדם ובטבע יסוד חזק ושואב. הלדרלין שר ברכות לאדמה, ניטשה שר ברכות לאדמה, גתה שר ברכות לאדמה... האדמה מהווה את הקיום, וממילא את הדרור.......

אבל! יש מרכיב הפוך לאדמה, ועצמי לה מאוד, והיא אדמה של מישהו. טריטוריה... זו נקודה חזקה שמתבהרת לי עכשיו שקרקע מסמלת גם את כל כדור הארץ ועצם הנאמנות לקיום החומרי, וגם להפך - שיעבוד למקום מסוים, לאנשים מסויימים. בכל מקרה - כאן הגיבורה של השיר עוברת טרנספורמציה יסודית בשביל הכתכתים האגסי ומשתעבדת לאדמה של ההוא, הפלאי. (מעניין להקביל את הפרואה אל הפלאי, כלומר פ.ל.א לעומת פ.ר.א)

--

הבית השלישי כל כולו מתכוונן מבחינתי לתרגום מיני בלבד למפגש ראשוני של מבט נשי עם אנטומיה גברית. 

** אעיר בהסתייגות מוקדמת שתמיד כשמנתחים שיר מעורפל-בכוונת-מכוון וחותרים לפרשנות של מיניות אני מרגיש מבוכה. המון פעמים כשניתחו את שיריי הביאו הקבלות למוטיבים מיניים בפסיכואנליזה (נחש מקל וחליל כסמלים פאליים; יללת תנים בתור יצרים מוכחשים; etc...) תמיד הרגשתי לא בנוח... המון פעמים זה מאולץ. ולכן - העובדה שאני מרגיש שזה בבירור הכיוון קשורה גם למהלך של השיר עד כה וגם למובהקות של הסימנים בבית הזה**

** אכתוב בתמצית ואמחק או אערוך מה שתרצי במידה וחשפתי מה שהחמיא לו הכיסוי **

בכל מקרה, נעיצת העיניים בקרן זווית הזו נותנת הרגשה לאו דווקא נעימה. (קרן מזכירה סימן פאלי; זווית - אולי של תשעים מעלות או משהו מעין זה) ; אבל קרן זווית קשורה גם לפינה, ולהרגשתי מעוררת יחד עם נעיצת העיניים רגש של בושה או של דבר לא מתאים או ראוי. גם העובדה שהיא "בת ארבע" (שיכול להיות קשור למנח גופני) נותן כאן הרגשה לא נעימה ו"לא נכונה". עץ פתלתלי בבירור מעורר גם הרגשה לא נעימה, גם אם מכושפת וסקרנית (פתלתלי מעורר מחשבה על שיער מתולתל שצומח שם...)

אין לי מושג מה זה שוע. חשבתי שאולי איכשהו זה ישוע (ואז זה דווקא דימוי לא כל כך טוב נדמה לי ) או שזה מלשון שוועה... זה גם החריגה היחידה שלך ממבנה החריזה בכל השיר, כך שאני לא פוסל על הסף אפשרות לשגיאת כתיב, למרות שהכתיבה שלך כל כך מוקפדת ולכן זה מוזר.

אבל אם אני מסביר ש"כשוע האוחזים בכנפי הפרי" זה משפט אחד, והשוועה היא של אותם האוחזים בכנפי הפרי (שזה מסתדר יותר גם עם ההפרדה מהעץ הפתלתלי) אז זה אולי יותר הגיוני. 

בקריאה הראשונה המשפט "האוחזים בכנפי הפרי" עורר לי אסוציאציה לפסוק "כה אמר ה' צבאות בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשנות הגוים והחזיקו בכנף איש יהודי לאמר נלכה עמכם"

חשבתי שאולי ה"שוע" זה בעצם "שבע" המקביל ל"עשרה אנשים" אבל זה כבר לא עושה היגיון.

אז אני מרפה מכנפי הפרי, לא יודע בדיוק מה זה. כנפיים קשורים לי לחופש, אחיזה בכנפיים זו יכולת להיסחף על כנפיים, פרי זה לכאורה ולד על פי מה שדיברנו... אז יש איזה כיוון מתוך זה אבל מרפה

--

"שוקטת על אדר" - זה מאוד ציורי. בטח בהשוואה לבית הראשון שהיה כל כולו חוצפה והסרת עול - כאן השקיטה הזו, להרגשתי, היא נעימה. התלבטתי כי אחד הפירושים שמצאתי למילה "אדר" באינטרנט הוא "פוחלץ", שזה דווקא נותן משמעות אחרת לגמרי להלך הרוח בשיר, ולא נראה לי קשור כי השורות האחרונות בבית הרביעי מאוד נעימות דווקא. כל הבית הרביעי, למעט השורה השנייה נעים, ולכן אני מניח שמדובר בעץ אדר. ידוע לי שאחד הדברים שעץ אדר הכי מתאפיין בהם זה נשירה בצבעי שלכת. [ניסיתי לבדוק האם אפשר להתאים את כל אחד מארבעת הבתים הראשונים לארבע העונות ולכאורה כן - הבית הראשון - אביב; הבית השני - קיץ (אגסים ואדמה); הבית השלישי - חורף; בית רביעי - סתיו]. 

אם באמת האסוציאציה של השלכת ושל האדר נכונה, אז "צומרת שחור" יכול היות קשור לצמרת של העץ המאבדת את צבעיה ומשחירה (מאפירה יותר נכון, כי לרוב הענפים לא שחורים). יש אפשרות אחרת, של צמר, וזה מעורר אסוציאציה של כבשה שחורה. זה היה יכול להסתדר אם היתה הנגדה או הקבלה למשפחה של הגיבורה, אבל היא מוזכרת בבית הראשון כילדת פרא, בלי אב ואם, ולכן אין לה מול מי להיות כך. אבל אני כן יכול לראות בבית הזה משהו מיושב יותר, ולכן גידול הצמר לעומת הראשוניות שבבית הראשון יכולה להסתדר עם זה. יחד עם זאת, שתי השורות האחרוונת בבית הרביעי דווקא נותנות רושם אחר:

רוחץ הרקיע בתכלת | לקט נמשחת באור - אלה שורות מאוד מאוד נעימות ויפות, ואווירת הנינוחות של השקיטה על אדר ממשיכה להרגשה של התעלות. אם בבית הראשון הזכרתי את היסוד הדיוניסי, ובבית השני הזכרתי את ההתקרקעות וההתמסרות אל האדמה של אדם אחר, אל הטריטוריה שלו - הרי שכאן עזבנו כל יסוד גשמי וארצי, ויחד עם הצמרות עלינו השמימה, לתכלת רקיע ואור. אלו שורות מאוד יפות שעומדות בפני עצמן (רוחץ הרקיע בתכלת - יפהפה) - - - זה מאוד מזכיר לי שיר יפהפה ויוצא דופן שנראה לי שיקלע לסגנון שלך ואשלח אותו בתגובה נפרדת.

עם האופטימיות הזו של הבית הרביעי אני מגיע לבית החמישי, שבבירור הוא שונה מארבעת קודמיו ומהווה תרגום ומרכוז לכל המהלך בשיר.

לשיר קוראים טיול, ובטיול מלקטים כל מיני דברים. החוויה של לקט היא שיש גם מזה, וגם מזה, וגם מזה. כשמלקטים - מכירים שאין בהכרח מהלך כרונולוגי, ולכן לפעמים הולכים לפנים, לפעמים לאחור. הטיול הזה, בין חופש מוחלט, פחד (המורגש בבית השלישי), פלא (המורגש בבית השני), והתעלות (המורגשת בבית הרביעי) הם הכרה עמוקה שהמבט שלנו על החיים הוא של ליקוט. "בעין הכרכום מלקטת", כרכומים צומחים בפזורות, לקט פה לקט שם. הם מופיעים צצים פורחים עולים פה ושם. הפסיביות של הגיבורה, שנעה חרש, וכל כולה נפעלת בתוך הטיול הזה, שלפעמים תצפין (צפון והסתרה, כמו כומסת של ההתחלה) תזרח (מזרח וזריחה, כמו נמשחת באור של הסוף), ותנפול לתוהו של המילה האחרונה. 

אם ההבנה הזו נכונה, אז היא מלאת חמלה, והמילה "טיול" אפילו לא מהווה פרשנות צינית או פסימית אלא מבט רענן וחדש על החיים, בלתי שיפוטי, חומל ונוכח בכל גווני הקשת.

"בצלמו" - כלומר במפגש עם הצדדים הגבוהים, האלוהיים, "בצלמוות" הדומה עד מאוד לצלמו, בצורה יפהפיה מצלולית, וכואב באותה מידה, כי הדמיון המילולי מעיד על הקרבה המוזרה מדי בין הבור למים ( ), ותוהו...

תודה!

דור

הָיִינוּ תְּכֻלִּים וּשְׁקוּפִים וְיָפִים
לְלֹא גְבוּל
וְזִיוֵנוּ פָּשַׁט וְנָהַר
לְעֵירֻמֵּנו
הָיָה בֹּהַק מוּזָר

הַיּוֹם הָיָה חָסֵר
:וְצָעַק בְּאוֹרוֹ
לַיְלָה, לַיְלָה
הַלַּיְלָה הָיָה חָסֵר
וְהִתגַּעְגַּע
יוֹם, יוֹם

תְּכֻלִּים וּשְׁקוּפִים הָיוּ הַגּוּפִים
וְזִיוֵנוּ פָּשַׁט וְנָהַר
הָעֵצִים הִבְשִׁילוּ פֵּרוֹת-קַיִץ
כְּבֵדִים, לוֹהֲטִים בצהוב מנומר

הַיּוֹם הָיָה חָסֵר
וְצָעַק: תַּעְתּוּע
הַלַּיְלָה הָיָה חָסֵר
אָבוּד לְגַמְרֵי בְּדַרְכֵי הָעוֹלָם
לֹא מֻכָּר, לֹא יָדוּעַ⁠
וְאֲנַחְנוּ, אִשְׁתִּי
יָפִים הָיִינו לְהַפְלִיא

וְזִיוֵנו פָּשַׁט וְנָהַר לֹא דִבַּרְנוּ
עֵירֻמִּים נַחְנו עַל יַד הַגּוּפִים
וְהַמַּיִם פִּכּו עַל יָדֵנוּ בְּלַחַשּׁ
כְּאִלּוּ הָיִינוּ שְׁקוּפִים

מִפִּסְגַּת הֶהָרִים הַכְּחֻלִּים רָאוּ אוֹתָנוּ⁠
כַּמָּה צוֹפֵי־אֲוִיר גַּעְגּוּעִיִּים
שֶׁהִנֵּה, אֲנַחְנוּ יָפִים

שֶׁעֵירֻמֵּנוּ הוֹלֵךְ וְגוֹבֵר
וְשֶׁאֵין אִישׁ זָר אִתָּנוּ וְאֵין גַּם אֶחָד חָסֵר
וְשֶׁהַיּוֹם כְּבָר נוֹגֵעַ בַּלַּיְלָה
כְּשֶׁזִּיוֵנוּ פּוֹשֵׁט וְנוֹהֵר

אני לא אוכל להשיב על הכל אבל אשמח להשיב בלי סדר
אקדים אנקדוטלית ואומר כי כחלק מתרגילי הגמשת השירה אני כותבת ג'יבריש. להלן:

לחמף /

גפל החיטוש נמוג בארוגות הלשם הנמקל
שקר הטיפש, נפל הנרמוך, נסתם בקתם הלחמף
קרב, נמק, שתף, קפל מבע סתם
לחשש, פרש, דבר עם הנבקל בעום.

לחשש דיבר, פרש את מבעו על סף,
השתף נדם, הקפל שנמעף
אז באה רוח: סתם, להיפלטר
והכלל שהתברר נלמס

ובכן, א' - תודה! נעים להיקרא בשיר כמו זה 
כמו גם על ידי מחשבה מופרעת, זו מחמאה כמובן

ב' - 
לפני שבוע יצאתי לטיול למעין. לא מצאתי את העין וכשמצאתי הוא קרס אל תוכעצמו וברובו יבש. יש לי תחביב לטמון פניי בקרקע ולהתהלך, חושבת שילדים קרובים יותר לאדמה כיוון שהמרחק מכפות רגליהם עד לצמרתם גם הוא קטן. כשהבטתי מטה הרגשתי כי נצלבו לי הרוחות אל המרכז כמו בזוית ישרה וכמו נברא לי שביל פתלתל להלך בו כבת ארבע ממש. כיף גדול. גם טיפסתי בהתרגשות עד קצות האילן והתנדנדתי לי מטה והייתי ממש כאן בארץ, כלומר לא בלי מקום. אני לא יודעת למה לקט, כך התחבר לי ואולי מפני שהייתי אסופת התקיימויות. האמת היא שפשוט היה לי טוב באופן קיצוני לפגוש טבע, הוציא ממני פרא וחוצפה ושיכר טל. 

את הלדרלין לא קראתי רק שמעתי אודותיו אבל כחלק ממאמציי לשורר שוב חיפשתי לי שירה וגיליתי מחדש את אמיר גלבוע שחרץ היישר אל ליבי. 
לגבי מספר מילים לא ברורות, קודם כתבתי אותן, אחרי כן ביררתי מה משמען אם בכלל, אם כן או לא לרוב לא היה לי משנה, כי משמעות ישנה מעצם צירופם יחד, מהי? לא יודעת עד הסוף. 

למשל שוע, לקחתי משירה של לאה גולדברג נפשי, היא כותבת "כשדה שוע השיבולת נפשי היודעת, גאווה ופאר ודרכי עפר ושפל הרוח" יש פסוקים יפים בתנך המתייחסים לשוע כאל נכבדים/אצילים מלאי הדר. ראיתי גם פירוש שמתייחס לשוע כאמייל, זה מתחבר לי באופן הופכי משהו לשעווה כחומר וגם לשעווה כשעווה. לי בסופו של דבר מדבר מאוד השוע כסופו של שעשוע. 

הכל ילדות הכל ילדי הכל התיילדות, אם היה דבר מה מיני הרי זו אירוטיקה טהורה של גוף בטבע ילד עם שמיים ופתלתלות חושים. זה בוודאי לא שולל התפרשות אחרת, משובב בעיניי לגלות הרבה נוספות. לדעתי עניינו של הבית האחרון נובע אצלי, מהרגשה שיש לי לאחרונה ששכחתי איך להתפלל, לכן בינתיים אני מכוונת צעדיי ושתיקתי כאילו הם תפילה ויש שם הרבה שקט ופיזור, וודאי יש עוד. 

כמו תמיד דייקת הרבה בפירוק שלך והבאת ניתוח חריג ולא פעם מתאים. אהבתי את המחשבה על העונות בבתים כמו גם לדמיין אדר כפוחלץ. סלח לי שלא התייחסתי להכל, כמו לכנפי הפרי, זה להכניס אל תוך פילוסופיית עצמי לא בהירה מספיק שבה אני משליכה הכל עליי וממני וממני עליי הכל והופכת ומשתמשת אלו באלו ללא סדר וללא אבחנה.  החכמת עם הקישורים השונים והכרת לי שיר יפה עד מאוד. תודה!

שמחתי להגיב ותודה על התשובה

בשביל הג'יבריש והגמשת השפה, שווה לך להיחשף ליצירות של המשורר יונתן לוי.

נעם ענבר עושה ביצועים לשירים שלו

לא אכפול את דבריו, 

החיבור ותרגיל הג'יבריש מזכירים לי מאוד מאניה. שאפשר לתאר אותה מנקודת המבט הסובייקטבית כאותנטית, מחוברת לרגע ולתחושה, התמונה מקבלת "סטורציה", ומנקודת מבט המסתכל מן־הצד, היא בלתי־נשלטת, חצופה, והסטורציה מעוותת את התמונה האמיתית, או משהו כזה, וזה דווקא לא רומנטי בכלל, אבל בעצם, אולי זה להאפיר את התמונה ולהיות ציני? מאבק.

זה פשוט הזכיר לי.

זה לאו דווקא מאני, אלא יש אלמנטים חופפים.

אני אוהב סירופ אגווה

אבל גם בלי משמעות, טוב לכתוב.

החתימה שלך מקוממת...

ידוע לי שאתה אוהב חתולים במיוחד.

חתול היא אחת החיות שההפרש בין גרסתה המבויתת לגרסתה הרחובית הוא הגדול ביותר בחיי האדם, האחד ענוג, חנפן ומתחכך ברגל, והשני מלוכלך, דרוך, ציני ושתום עין, עמוס צלקות ופצעים אדומים.

כשאתה אומר "חתוליי", כלומר מתיחס אליהם בשיוך, ובנוסף - בהנחה שכתיבתך הולמת את אישיותך - סביר להניח שהחתולים המוזכרים בשיר הם חתולי בית. 

וזה מוזר! כי היללות המיוחמות שטורפות את הלילות ידועות דווקא כמיוחסות לחתולי רחוב, שנוהמים מייללים ובוכים כתינוק מחוץ לחלון לפני השינה. ואם אליהם אתה מתכוון ואליהם אתה משתייך - ועליהם אתה כותב "חתוליי", אזי שזה יותר מעניין ממה שחשבנו עד עתה. אלא אם היללות הן של חתולי בית, עדינות, "Nyan" קטנות ומהורהרות, מה שלא מסתדר לא עם המציאות (לרוב חתולים ישנים בלילה), ולא עם התדר.

הטללים הלאים קשורים גם הם ללילה ולרחוב מן הסתם (למרות שאזכור החול בהקשר לחתולים מזכיר את החול לצואת החתולים, הדוחה).

בקיצור, יש כאן משהו בין בית לחוץ, בין יללות טורדות שינה וטללים עייפים (הלאות הזו, המתחרזת עם יללת החתולים, יכולה להיות קשורה ללאות של הכותב העייף, או לכבדות של הקוסמוס, המטיל טללים לאים, או לאנלוגיה של חול בחיי הכותב בהשוואה לחול של החתול. (אני עכשיו ראוה שחתול וחול שותפים באותיות).

ארבע השורות האחרונות מתרחקות להרגשתי ממשל החתולים ועוברות לכאב של היומיום והלילה. השפה רכה כל כך, מוכת-גורל כל כך, ודווקא מול דברים כל כך עדינים. "יללת חתולים" קשה ככל שתהיה - לא מעוררת בלב הקורא צעקה נוראה או נהמה. יללות הן רכות, אבודות, וההדהוד שלהן בתוך לילותיו של גיבור השיר מהדהדות רכות וכאב וחולשה מול החיים. ואת אותו תדר אני פוגש בשורות הבאות, רק להפך - המילה מגואל היא מילה מאוד חריפה, מזוהמת, ומעוררת קונוטציה מיידית לדם. אך כאן הדימוי יוצא כואב במיוחד - נהר לא יכול ולא אמור להיות מושפע מדמעות, כי דמעות זולגות, רבות ככל שתהיינה, לא יכולות להשפיע על טבעו של אגם. המילה "נחלים מגואלים בדמעות" נותנת כאן שיפוטיות נוקבת על אומללותו של הכותב ביחס לימיו. הדמעות האלו אסורות, הכאבים איתם הוא בא אל היומיום (הסובייקטיביים) מזיקים ליומיום (האובייקטיבי).

שיר נעים וכאב נעים, עם אקספרסיביות מאוד מינימלית. אוהבים אותך אחו 3>

בהחלט התכוונתי לחתולי רחוב הפעם. בכללי, אני חושב שהחתול האולטימטיבי הסמלי הוא דווקא חתול הרחוב, כי אז תכונותיו החתוליות באות לידי ביטוי באמת על כל אופניהן.

"חתוליי מייללים" מתייחשים לאיזשהו מקום בנפש, שאו טוב לו, או רע לו. כמו צופרים פנימיים, או רחובות הלב. קצת כמו "כלבים בוכים – מלאך המוות בא לעיר". או קצת כמו הסיפור של ר' נחמן עם מנגינת היער המפחידה.

הבוקר המסומל על־ידי הטללים לא באמת מצליח לעשות שום־דבר. אני חושב שהבוקר יכול להיות או הקריאה הקוסמית, כפי שזיהית, או מנגנון פנימי של יקיצה של הנפש, אבל מבחינתי היינו־הך.

"מגואלים בדמעות" הוא רעיון שעדיין לא ירדתי לסופו, אני נוטה ראשית להמציא דימויים ורק אחר־כך לחשוב מה הם אומרים. דמעות, לרוב, נתפשות כחומר זך, שקוף, טהור, אמיתי, אותנטי, וגם בעל יכולת טיהור. וכאן בעצם הפוך, הדמעות הן יותר כמו דם, זיהום בלתי־נראה, משהו להרגיש עליו אשמה. כמו שהלילות רוויים ביללות, הימים רוויים במליחות (שאין רואים אותה, אך מרגישים אותה אם טועמים אותה). גם כאן יש אלמנט של מים מטהרים (נחל, כמו הטל הטהור) שאינם ממלאים את תפקידם כראוי (זרמי ההתחדשות והחיים נגועים בכל־כך הרבה עצב, שאינם מצליחים להצמיח דבר).

אולי קצת כמו הכריש הבוכה של רמשטיין:

"Und der Haifisch der hat Tränen und die laufen vom Gesicht

Und so kommt es dass das Wasser in den Meeren salzig ist"

///

The bright sky that breaks my heart
As I see it so far away
Tears rolling down as ever today

Too sad too sad
To go on any longer
Should I confess this frustration
To anyone?

White clouds are floating one by one
My dreams are tangled up
Drifting sadly as ever today

Too sad too sad
To go on any longer
Is there any rescue
To this everlasting vain

Held by the green deep forest
With the song of wind
I moan as ever today

Too sad too sad
To go on any longer
Will this flaming pain
Continue tomorrow?

קול האמת האולטימטיבית שהסביבה מנסה להשתיק ולהרוג (העולם והסביבה כשיקוף של העצמי)

כאשר הקול הזה אומר משהו שסותר את ההוויה הרגילה של הדברים (אם מצד היותו ניהיליסטי, או מעצם היותו "אמיתי" כאיזה עניין מטפיזי)

לדעתי האב עושה projection בזה שהוא קורא לו מזויף

"למה כל־כך חזק"

איך זה שאתה ככה חזק?

התכוונתי שהחלק התכול יהיה אגם קטן, אבל הוא דומה יותר לכיפת קרח. ואז זה לא מסתדר עם ההר השני, שגם אמור להיות מכוסה בקרח, אם הוא באותו גובה. מצד שני, בגלל שאלו צבעי מים, וכבר עשיתי כל־כך הרבה תיקונים ושינויים, הנייר יתפורר אם אתעלל בו עוד, אז וואטאבר שיהיה.