ב"ה
לכבוד
הרב ישראל אריאל שליט"א
שלום רב!
פורסמה ברבים המודעה דלהלן:
את מוזמנת למפגש ושיח פתוח בנושא עליית רווקות להר הבית. עם עידית בר טוב רבנית ודיינת.
זו הזדמנות להעלות את כל השאלות והלבטים שיש לכן לגבי עליית רווקות.
רציתי לשאול:
האם הרב בעד קריאה פומבית לעליית רווקות להר הבית - כך שהדבר יעשה באופן ציבורי ופומבי? (אני מתכווין בימינו. לא "הלכתא למשיחא" שאז ודאי שתעלנה גם רווקות.).....
בברכה
מאיר גולדמינץ
ב"ה כ"ו כסליו תשע"ח
כב' הרב
מאיר גולדמינץ הי"ו
רוב שלום וברכה!
שאלת עליית רווקות להר הבית
כב' שואל: "האם הרב בעד קריאה פומבית לעליית רווקות להר הבית - כך שהדבר יעשה באופן ציבורי ופומבי?" כב' מוסיף: "אני מתכווין בימינו. לא "הלכתא למשיחא" שאז ודאי שתעלנה גם רווקות".
תשובה: לא ברור לי הסגנון של הדברים, האם אני בעד קריאה פומבית לעליית רווקות להר הבית? בהלכה לא מצינו שאלות כאלה: אני בעד? אני נגד? היום בפוליטיקה הדתית הנהוגה בימינו הדבר מצוי, שכן יש תלמידי חכמים הנמנעים מלהציע את ההלכה במקורה, ומעמידים את עצמם כמשקיפים מן הצד ומביעים דעה, כגון, "בעד" או "נגד".
השאלה היא מה אומרת ההלכה? וההלכה אומרת דבר פשוט: הכל מצווים במצוות עשה לעלות להר הבית. להלן עשר מצוות שמקיים אדם מישראל איש או אשה בעלותם להר הבית (המצוות מובאות בקצרה והרחבנו בעניינן במקום אחר).
האחת: מצות 'ירושה וישיבה'.
השנייה: "לשכנו תדרשו ובאת שמה".
השלישית: "לא תחונם".
הרביעית: "לא ישבו בארצך".
החמישית: שמירת המקדש, (על פי תשובת הרב גורן זצ"ל).
השישית: מצות קידוש השם לעומת חילול השם המתרחש בהר לעין כל.
השביעית: "ואיבדתם את שמם מן המקום ההוא".
השמינית: מצות עשה של 'מורא מקדש' – כמובא ברמב"ם (בית הבחירה ז, ז).
התשיעית: תפילה במקדש - 'עובדהו במקדשו' – כמובא בספר המצוות (עשה ה).
העשירית: מצות השתחווייה במקדש - (השגות הרמב"ן עשה ה).
החיוב לקיים את המצוות הללו חל על כל יהודי וכמובן גם על רווקים ורווקות. מי שחולק על החיוב, יכתוב ספר מדוע הרווקות פטורות מן המצוות הללו, ולא יאמר: "אני 'בעד' שבנות לא יעלו". סגנון כזה אינו הלכתי, אלא פוליטי. כשהנני כותב "פוליטי" כוונתי למציאות עגומה בתקופתנו, שהפוליטיקה חדרה לעולם התורה. כשרוצים להתחמק ולברוח מאחריות מתחילים להציע "השקפה" או "מדיניות" ו"הבעת דעה". תלמיד חכם שהתורה נר לרגליו ראוי לו שיזהר מסגנון זה.
'הלכתא למשיחא'
עוד כותב כב' שעליית רווקות להר הבית היא "הלכתא למשיחא". האומר כן מתכוון לבטל חלילה את ישראל ממאתיים המצוות המתקיימות בהר הבית, שהרי כולנו מחכים לביאת המשיח ועד אז אנו פטורים מכל המצוות הנ"ל ובכלל זה - עליית רווקות.
"הלכתא למשיחא" אינו הלכה, אלא מליצה המובאת בתלמוד. היינו, בתקופת הגלות, כשהייתה שאלה מורכבת השייכת לעתיד, פטרו חכמים את השואל במליצה "הלכתא למשיחא".
כידוע לכב' אנחנו לא בגלות, אלא בארץ ישראל, במדינה עצמאית, לאחר שאלוקי ישראל הביאנו אל הארץ הזאת והחזיר לנו את ירושלים ומקום המקדש.
הרמב"ם בהלכות תשובה (ט, ב) מגדיר את המציאות של ימינו בהגדרה הלכתית, דהיינו: "ימות המשיח", ובלשונו: "מפני זה נתאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם לימות המשיח, כדי שינוחו ממלכיות, שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצוות כהוגן... וכבר אמרו חכמים הראשונים: 'אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד'". כך גם כתב הרמב"ם בהלכות מלכים יב, ב: "אמרו חכמים: 'אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד'... לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח... אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל!... כמו שביארנו בהלכות תשובה".
בשלישית חוזר על כך הרמב"ם בפירוש המשנה לסנהדרין (פרק י) שם כתב: "התועלת הגדולה באותו הזמן היא, שננוח משיעבוד מלכות הרשעה העוצרת בעדנו מלעשות הטוב". כלומר, הא בהא תליא: משעה שבטל 'שעבוד מלכויות' – מתחדשת חובת קיום המצוות. החל מן הרגע שאין "שיעבוד מלכות הרשעה" - חלה מיד חובה לקיים תרי"ג מצוות, וכך גם מתחדש חיוב המצוות האמורות במקדש.
יכול, כמובן, אדם לומר: אני "בעד" הגדרה זו, או אני "נגד" הגדרה זו, אזי תהיה זו שוב אמירה פוליטית, המתחמקת מאחריות. נרצה או לא נרצה, זו עובדה: הקב"ה שבר את עול המלכויות מעל צווארנו, ומשעה שעם ישראל הפך לעצמאי בארצו והוא שולט במקום המקדש הדבר מחייב הלכתית. זה מה שאנו אומרים ב'על הניסים': "ואחר כך באו בניך לדביר ביתך... והדליקו נרות בחצרות קדשך". היה זה בעיצומו של השיעבוד ליוונים ובעיצומה של המלחמה לגירושם מן הארץ. הם לא חיכו למשיח אלא חידשו מיידית את העבודה במקדש.
מה שיש לנו ממשלה המהססת לשלוט, זה דבר חולף, המציאות היא שנכנסנו להגדרה של חז"ל והרמב"ם שאנו "בימות המשיח" וחייבים בכל המצוות, ובכלל זה המצוות הקשורות להר הבית ולמקדש. "ימות המשיח" זו הגדרה מחייבת לקיום המצוות, ואין צורך לבואו הממשי של מלך המשיח. זו שיטת הרמב"ם בהלכה, שאין מצוה בתורה התלויה במשיח, וכדבריו ב'איגרת השמד': "אין זמן לביאת המשיח. וחיוב המצוות אינו תלוי בביאת המשיח!"
זו גם שיטת מרן הרב קוק זצ"ל ש'הלכתא למשיחא' זו מליצה – לא הלכה. ראה אוצרות ראי"ה (ח"ב עמ' 235): "בכמה מקומות הקשו: 'הלכתא למשיחא?' - על דיני המקדש... והבינו מזה רבים, שאין לקוות לתשועת ישראל כי אם בצירוף הפלאות המורגשות כביאת אליהו וכיוצא בזה... אבל באמת אין ראוי להזניח מאמרים מפורשים [כדברי הירושלמי] שהדעת נוטה אליהם, מפני מאמר שיש לו פירושים שונים. וכבר האריך בזה הרמב"ם ז"ל... כי הפירוש האמיתי של שאלת הגמרא 'הלכתא למשיחא' איננה כלל כמו שחשבוה הטועים הללו - לבטל מזה כל השתדלותינו ושאיפותינו לתחיית עמנו".
עתה ש"השתדלותנו" בבניין הארץ הביאתנו עד הלום, והניצחון שזכינו לו בחסדי ה' להכנס בתרועה לחצרות הקודש, מציאות זו מטילה עלינו חיוב לקיים את כל המצוות כמאמרן.
ומכאן לעניין עליית נשים ורווקות:
בתלמוד הירושלמי (מעשר שני ה, ב) מובאות עובדות ותיאורים, כיצד עלו אנשים ונשים מערים וכפרים בארץ ישראל אל בית המקדש, לקבל את פני השבת במקום השראת השכינה, או אף לשבות בחצרות הקודש במהלך השבת.
אף נשים נהגו לעלות אל בית המקדש להתפלל שם עם כניסת השבת ולשוב לביתן. יתירה מזו, הן נהגו לשבות במקדש במהלך השבת - כמתואר בתלמוד שם: "בנות לוד היו לשות עיסתן לשבת", ועולות ומתפללות בבית המקדש בירושלים. כך גם בנות ציפורי נהגו לעלות אל בית המקדש לעשות את שבתן שם, והיו חוזרות למחרת השבת למקומן. מדובר בבנות רווקות שנהגו להסתופף בחצרות הקודש בשבת, ולא בנשים נשואות המחוייבות לביתן.
כך גם יובן, כיצד השתתפו בנות ישראל הבתולות במעמדים השונים במקדש, או בקיום המצוות השונות ברגלים. שכן, המנהג שבנות ישראל הבתולות אינן טובלות במקוה עד הנישואין, התחדש רק בדורות האחרונים, כפי שציין הריב"ש בתשובה, שלא תיקנו לבנות ישראל הבתולות לטבול מדי חודש לטהרתן (ראה שו"ת רבי יצחק בר ששת, הריב"ש, תשובה תכ"ה). לא כן בדורות הראשונים היו בנות ישראל הצעירות טובלות לנידתן כשאר כל נשות ישראל. ראה 'נידה' (לב, ב) שהיו מטבילין את הבנות הקטנות כדי שיוכלו לאכול פירות תרומה - 'משום תרומת ארץ ישראל'. כך גם לקיום מצות אכילת קרבן פסח ושאר קרבנות, או כדי להכנס למקדש לצורך מצוה, לתפילה או לשבות במקדש וכד', היו בנות ישראל טובלות במקוה לכתחילה. גם בנות שאינן בנות כהנים טבלו לנידתן, כדי שלא יטמאו בביתן אוכלים או משקים או תרומה שצריכה להמסר לכהן.
נושא טבילת רווקות נדון בדברי הריב"ש מחשש לאנשים שאינם מהוגנים, העשויים להכשיל בתולה לדבר עבירה בהיותה טהורה. אולם אין מקור בראשונים האוסר טבילה לצורך מצווה, כגון, לצורך כניסה להר הבית. היכן מצינו גזירה כזו?
יתירה מזו, כתבו הפוסקים, שראוי שבנות ישראל הבתולות יטבלו בזמן הזה בערב יום הכיפורים, כמנהג שאר ישראל הטובלים במקוה ביום זה, וכחלק ממעשה התשובה, זאת, אף שאין טבילה זו אלא מנהג חסידות (ראה 'מגן אברהם' תרו, יב. כן ראה שם במשנה ברורה תרו, ס"ק יז. וראה 'שולחן ערוך הרב' תרו, יב. וכן קצור שולחן ערוך קל"א ו. ובמטה אפרים ס"ח ועוד). על אחת כמה וכמה לצורך קיום מצוות בהר הבית.
נמצינו למדים ממנהג חסידות זה על חובת העליה להר הבית לתפילה ולדבר מצוה, שכן, אין מדובר במעשה חסידות בלבד כטבילת ערב יום כפור, אלא בקיום הלכה ומצוה. נמצא, שאם הורו חכמים לבנות ישראל לטבול בערב יום הכיפורים, על אחת כמה וכמה שהתירו טבילה לקיום מצוות עלייה להר.
אמנם מקובל להביא את מה שכתב בשו"ת הריב"ש סימן תכה, שיש כביכול איסור ותקנה שבנות רווקות לא יטבלו. אולם המעיין בריב"ש לא ימצא דבר כזה! השאלה שנשאל היתה אחרת: מדוע לא תיקנו חכמים חובת טבילה מדי חודש בחודשו לכל בת ישראל הפנויה, שתהיה בגדר טהורה, ובלשון השואל: "שאלת לבאר לך מה שכתוב בתורה – 'ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה'... איך לא תקנו שום תקון או שום גדר של טהרה בפנוי', כדי שלא יכשלו בה רבים, אחר שהבא עליה ענוש כרת והנוגע בה באצבע קטנה חייב מלקות?"
ומשיב הריב"ש: "נפלאת [בשאלתך]: איך לא תקנו טבילה לפנויה כדי שלא יכשלו בה רבים? ואין כאן מקום תמה, שהרי כיון שהפנויה אסורה כמש"כ. אדרבה, אם היתה טובלת היה בה מכשול שהיו מקילין באיסורה". השאלה, כאמור, היתה, שהיו צריכים חכמים לתקן טבילה לכתחילה לטהרת בנות ישראל מדי חודש בחודשו לא רק לנשים נשואות אלא גם לבתולות? ותשובת הריב"ש: אין סיבה לתקן טבילה לכתחילה לרווקה, כל עוד לא נישאה הבת, כי בכך פותחים פתח למכשול.
מעתה נשאל: מאחר שלא תיקנו חכמים תקנה להיטהר מדי חודש, האם בכך קבעו איסור להיטהר לדבר מצווה?!
אמנם בדורות הגלות אין סיבה להנהיג טבילה לכתחילה לרווקות, אבל בעת שהטהרה הופכת למעשית כבזמננו, כגון, לצורך כניסה להר הבית לתפילה ולקיום המצוות האמורות במקדש, לא מצינו שחכמים יאסרו על בת ישראל לקיים את מצוות התורה.
לאור האמור, האומר, שיש תקנת חז"ל שלא יטבלו בנות ישראל אפילו לדבר מצווה עד ביאת המשיח, ופנויה הטובלת עוברת על איסור, האומר כן אינו אלא מן המתמיהים. דומה, שאין חכם בישראל שיאמר, שהתורה נתנה בידו את הכוח לתקן תקנות של חומרא, ובכך למנוע מישראל קיום מצוות מן התורה.
ידוע בוודאי לכב' מה שכתבו האחרונים, שאין כוח לחכם לגזור גזירה בדבר שהתורה כתבה במפורש להיתר, וכפי שכתב בשו"ת חתם סופר חלק ג (אה"ע א, סימן לח): "כללא הוא: כל שהותר בפירוש - אין כח ביד חכמים לאוסרו! - כאשר השריש בט"ז בהל' ר"ה', עיין שם".
כך גם בשו"ת נודע ביהודה מהדורה תנינא - יו"ד סימן סב, הביא בשם הט"ז "שדבר, שההיתר שלו מפורש בתורה - אין כוח ביד חכמים לאוסרו" (וראה שו"ת שיבת ציון סימן לג).
מעתה קל וחומר הוא: אם אין כוח ביד חכמים לאסור דבר המותר, הכיצד יתכן שכאשר יש בנות מישראל, שנשא ליבן אותן לקיים מצווה מן התורה, לטבול ולעלות להר בית ה', והנה, יקום חכם בימינו, ויגזור גזירה, ויקבע "תקנה" האוסרת על בנות ישראל לקיים מצווה מן התורה?
בהקשר לכך ראוי להביא מעשה שסיפר לי יהודי תלמיד חכם וירא שמים, שבתו השתוקקה לעלות להר הבית. הלכו להתייעץ עם רב הקהילה בעניין, והשיב להם, שאם הבת תלמד היטב את הלכות נידה וטבילה, אינו רואה מניעה למלא את רצונה לעלות להר הבית. לאור דבריו ישבה האם עם בתה ולימדה אותה את ההלכות אחת לאחת עד שהיתה בקיאה בהן ככלה הנכנסת לחופה. בסיום הלימוד עלתה להר הבית, והעלייה להר היתה לה נושא להתעלות דתית ורוחנית מאותו יום והלאה.
אמר לי האבא: יש לי כמה בנות מבוגרות יותר, וכשהגיע זמנן לבנות משפחה התביישה הבת ללמוד את הלכות נידה עם האם, וכן האם הרגישה אי נעימות ללמוד עם הבת מחמת צניעות. הלכה הבת ולמדה בכוחות עצמה את ההלכות כשהיא נעזרת בחברותיה. והוסיף: כמה טבעי ויפה שהבת לומדת מצעירותה את הלכות נידה וטהרה באופן מסודר, וכך עוברת מסורת ההלכה מאם לבתה. בזכות העלייה להר הבית זכינו, שהבת קיבלה מורשת של לימוד הלכה למעשה מן האם.
