ומדאורייתא מספיק ביטול,

שאלתי היא-

היות והגיוני מאוד- שאם לא ננקה לדוג' את המטבח,

יכנסו פירורי חמץ גם ללא ידיעתנו- לאוכל של פסח,

האם יתכן שמדאו' איננו צריכים לדאוג שלא יקרה דבר כזה?

א. "תשביתו שאור מבתיכם" זה אזהרה כללית להוציא חמץ, את כל החמץ, ולבטל מה שספק באיזה חור או סדק

חז"ל הוסיפו גדרים מיוחדים לבדוק בחורים ובסדקים וכד' כדי להרחיק את האדם מן העבירה, שמא ימצא גלוסקא כלומר מאפה ממשי

המנהג מוסיף להוציא כל פירור

ב. אבל במטבח אז קודם כל גם בדיקה בחורים ובסדקים היא מעצם "תשביתו שאור מבתיכם", שהרי במטבח הכל עומד לאכילה

לכן צריך לנקות שלא ישארו "פירורים שיש בהם כזית" ומדין ספק דאורייתא צריך להחמיר גם על כזית הגר"א שהוא כזית שלנו, ופשיטא שצריך להחמיר על כל שיעור הנאכל, שבמטבח זה גם פחות מכל כזית

ובשאר הבית צריך מדאורייתא "בדיקה" רק במקומות גלויים, כלומר לראות שאין חמץ במגירות וכדו'

אבל גם מדרבנן מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה, לכן פשיטא שגם מדאו' שצריך לבדוק במקום גלוי צריך לבדוק רק היכן שיש חשש חמץ, כגון שמא ילד השאיר על הרצפה במקום גלוי, או במגירה, אבל נניח מגירה של אדם מבוגר שמקפיד עליה, לא צריך בדיקה כלל מדאורייתא, אלא מדרבנן יש לזה דין חורים וסדקים, שכמו שחור וסדק הרי אדם לא מכניס בכוונה חמץ לחור וסדק, אבל שמא במקרה נפל או שהכניס באופן ארעי (כמ"ש בגמרא), אז גם כאן מדרבנן צריך לבדוק גם מגירה שאין מכניסין בה חמץ, אם בחדר כן מכניסים חמץ, אז המגירה לא גרע מחור וסדק,  ובמדף שיש רק בגדים ומקפיד שלא להכניס אוכל, מסתמא נקרא מקום שאין מכניסין בו חמץ, ושוב הכל תלוי בהרגלים של בני הבית אם יש חשש שהכניסו חמץ או לא

והכל לפי העניין, שהכלל בגמרא הוא שצריך לבדוק כל מקום שסביר שהכניסו שם חמץ באופן ארעי או שנפל במקרה. ואם לא, אז פטור מבדיקה ואפילו מדרבנן. וכיוון שאצל רוב האנשים מכניסים חמץ ברוב החדרים, לכן צריך בדיקה בכל חדר וחדר. אמנם המנהג כיום לבדוק כל הבית כולו, גם מקום שאין מכניסין בו חמץ, דלא גרע מניקיון שמנקים לקראת כל חג שמנקים כל הבית כולו, ופשיטא שלקראת פסח, ואם כן דין הוא שגם ניקוי החמץ יעשו בכל הבית כולו. אבל זה לא עיקר התקנה, אלא מנהג.

כאילו כשאני בודק אני מנקה גם. אז מהתורה אני חייב לבדוק ולנקות טוב. תודה

וברמה של ניקוי מושלם צריך רק במטבח כמו בהכשרת כלים

בשאר הבית רק היכן שמצאו חמץ, אבל צריך לבדוק טוב שבאמת לא יימצא חמץ

אם יש לי שלוש ככרות לחם בארון, האם מספיק ביטול? פשיטא שלא.

ומכאן שכל חמץ ידוע צריך ביעור ממש. וכיוון שידיים משמשניות הם ומשאירים חמץ בכל מיני מקומות, לכן כתבתי שמדאורייתא צריך "בדיקה במקומות גלויים", לא "בדיקה" לאור נר בחיפוש וטירחה, אלא "בדיקה" דהיינו סקירה כללית על הבית שלא נשאר חמץ, בדיוק כמו שאם מישהו מבקר אצלך עם ילדיו אז כשהם הולכים הם "בודקים" שלא השאירו כלום, כך בדיוק כאן.

אם אדם מבטל שלוש כיכרות לחם ומשאיר אותם בארון, האם זה נחשב ביטול?

והתורה אמרה "תשביתו שאור מבתיכם" ולא "מליבכם", והאם אתה מאמין למי שאומר שמבער החמץ מליבו ושומרו בארונו?

ומה שכתוב שסגי בביטול בעלמא זה במצבים שאין לו אפשרות לבער ממש, כמ"ש בגמרא שהיה הולך לשחוט פסחו ונזכר שיש לו חמץ, או במשכיר בית לחבירו לומר שחזקתו בדוק וכדומה, אז מסתפקים לעת עתה בביטול, אבל פשיטא שצריך להוציא החמץ מביתו, שזה עיקר מצוות "לא יימצא", 

אבל למה שיהיה מותר להחזיק בארון שלוש כיכרות לחם? הרי הפקר לא מהני עד שמוציא מרשותו שאחרים יכולים לזכות בזה, ואם כן פשיטא שצריך להוציא מרשותו.

וזה בדיוק העניין שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, אע"פ שאסור בהנאה מ"מ זה נחשב שלו לעניין חובת ביעור, וכיוון שזה נחשב שלו רק לעניין חובת ביעור, לכן אמרו דין של ביטול שיועיל,  אבל פשיטא שאם עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו משמע מזה שגם אם אתה לא נהנה מזה עדיין חלה עליך חובת "תשביתו"

הביטול שחכמים הצריכו אחרי הבדיקה זה כדי שלא יבדקו רק למראית עין

ב. בפראפרזה לדבריך:

הקושי שלך מהראשנים הוא לא עליי, אלא על הגמרא שאומרת "עשאו הכתוב כאילו ברשותו".

אנחנו לא יכולים לקחת רק מה שכתוב בפירוש ולהתעלם מרוח הדברים. על זה באו מצוות כפי שהסביר הרמב"ן כמו "קדושים תהיו" וכמו "ועשית הישר והטוב".

ג. אולי בגלל זה אתה חושב שאני חוזר על אותם דברים, כי אתה חושב רק מה ההלכה בפועל לפי דבריי, ואני מסביר לך כיצד הנימוקים להלכות עונים לשאלותיך. אם אתה מעוניין בהלכות ללא נימוקים - בבקשה. במקרה זה באמת לא נדון.

הגמ' מדברת על הצורך בביטול, "אמר רבא: גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עילויה. - וכי משכחת ליה לבטליה! - דילמא משכחת ליה לבתר איסורא, ולאו ברשותיה קיימא, ולא מצי מבטיל. דאמר רבי אלעזר: שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו ברשותו, ואלו הן: בור ברשות הרבים, וחמץ משש שעות ולמעלה. וניבטליה בארבע, וניבטליה בחמש! - כיון דלאו זמן איסורא הוא, ולאו זמן ביעורא הוא - דילמא פשע ולא מבטל ליה. "

רואים בפירוש שכל מה שעשאו הכתוב כאילו ברשותו זה חמץ שעדיין לא ביטלו, אבל אם ביטל לפני כן בשעה שישית או רביעית יועיל אפי' ימצא את זה בפסח למרות שעשאו ברשותו.

כל הבעיה בכך שעשאו ברשותו זה אם לא ביטל.

התורה עשתה את זה כאילו ברשותו כי איסורי הנאה אינם ממון, וחידשה התורה שחמץ שהיה של האדם בשעת הביעור ולא ביערו, למרות שאינו שלו עובר עליו, אבל אם לא היה של האדם בשעת הביעור כי ביטלו בלב או הפקירו(מחלוקת הראשונים), לא עשאתו התורה ברשותו.

תשובות לשלושת השאלות - בית המדרש

והיא- שגם אם נניח [כפי שמסתבר גם לדעתי] שהביטול הוא כן ביטול גמור מדאו'

[גם אם יש לי 3 כיכרות בארון וכו'],

עדיין- אם המטבח מלא בפירורים נסתרים- במקרר וכו'.

ואני משתמש באותו מקרר בפסח, קשה להאמין שלא יכנס איזה פירור חמץ למאכלי הפסח.

ולמיטב ידיעתי-חמץ נאסר באכילה- אפילו ברמת הפירור הכי קטן- וגם ביטול לכאורה לא יועיל במצב כזה.

האם אתה מסכים עם ההנחה הזו?

מי שהתערבב לו בטעות פירור חמץ לתוך מאכלי הפסח-ללא ידיעתו לאחר הביטול.

"בביטול בעלמא - דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו, והשבתה דלב היא השבתה. "

כל השאלות שלך נסובות סביב זה שאתה רואה את העיקר כ"דין", ראה רשב"ם בתחילת פרשת וישב שיש חשיבות ללימוד הפשט, וודאי החשיבות היא להבנת עצם המצווה, והדרש אינו רק לפרש למי שלא הבין, שזה עניין כל התורה שבעל פה, לכן רש"י מסביר למי שלא הבין איך אפשר לסמוך על ביטול, אז רש"י אומר לך שבאמת כשהוצאת אותו מליבך אז באמת השבתת אותו, אבל ברור שאנחנו לא אמוריןם להאמין לאדם שאומר שהוא מבטל ובפועל הוא שומר 3 כיכרות לחם בארון. זה תרתי דסתרי ולא ייתכן כלל. לכן אתה רואה שהמקרים שהגמרא הביאה "בביטול בעלמא סגי" זה רק איפה שאין ברירה, ואז סומכים לעת עתה על הביטול בלב, וכשיגיע פסח יבערנו, שכך הדין בפירוש המוצא חמץ בתוך פסח יבערנו, וק"ו אם שמרו מלפני פסח שכשיגיע פסח יבערנו אע"פ שביטלו, שהרי גם אם לא שמרו הרי ביטלו ואעפ"כ צריך לבערו, לכן ודאי שאם שמרו ק"ו שצריך לבערו.

מדוע שלא? - בית המדרש

ודאי אם שמר 3 כיכרות לחם בארון יש חשש שלא ביטלו יפה וזה בדיוק מה שאמרתי

הגמ' בפסחים ו: חולקת עליך - בית המדרש

מהגמרא שהבאת אין שום הוכחה שביטול אינו מצריך יותר ביעור, אלא שכיוון שאינו ברשותו לכן הביטול הוא חסר טעם. אבל ודאי צריך ביטול כמו שהוכחתי, כל מה שכתוב שם זה "הבודק צריך שיבטל וכו שמא ימצא גלוסקא", כלומר אל תחשוב שדי בביעור של מה שמצאת, אלא תזכור שאתה צריך לבטל את זה בלב, ומה שכתב רש"י השבתה בלב היא השבתה, זה רק פירוש למה שהגמרא אומרת "כיוון דבדיקת חמץ מדרבנן דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי", כלומר הבדיקה היא מדרבנן, לא הביעור, הביעור ודאי דאורייתא שזה פירוש תשביתו, אלא החמץ שבחורין ובסדקין, מדאורייתא בביטול בעלמא, ומדרבנן בחיפוש ובדיקה, ושלכן גם בגמרא שהבאת הדיון הוא רק לגבי אם מצא גלוסקא, כלומר אם היה גלוסקא בחורין ובסדקין, אבל מה שמשאירים בארון זה ברור שצריך ביעור, כי ודאי יש כאן כמו שאמרתי "שמא לא יבטלנו יפה" ואם השאיר בארון מסתמא לא ביטלו יפה.

1)לא באתי לומר שאין בעיה בלבטל ג' כיכרות לחם. גם הר"ן אמר שיש בזה בעיה.

באתי להעיר על האמירה שלך שתשביתו לא אומר להשבית בלב אלא להוציא מהבית. שרש"י לא הבין כך אלא אמר שתשביתו אומר להשבית בכל דרך, גם בלב.

2)אחרי שההשבתה בלב מועילה לקיים את ציווי התורה של תשביתו ושלא יעברו על החמץ בפסח, עדיין יש בעיה שאנשים לא מספיק מכוונים על הלב, ולכן בגלל החשש תיקנו חכמים צורך חדש של לבער את החמץ בפועל. כיוון שחכמים תיקנו לקיים את תשביתו בצורה כזו של ביעור ודאי שהגמ' בכל המקומות אומרת לבטל זה רק בדיעבד, כי יש חיוב מדרבנן שיסודו בחשש איסור דאורייתא שמצריך ביעור.

אדרבה - לפי שיטתך שהגמ' שהביטול לא מועיל, עדיין קיים פה ספק דאורייתא שדינו לחומרא וצריך לקיים מצוות תשביתו על ביתו שנכנס אליו עכבר עם לחם מספק ומה תירצה הגמ' בדף ט:? אלא ודאי שהביטול מועיל מדאורייתא, החשש הוא רק חשש ואינו ציווי דאורייתאי ועליו יש תקנה דרבנן לבער בפועל.

3)כל הראיה שלי הייתה כנגד מה שניסית להוכיח שגם אחרי שמבטל נחשב לברשותו, שהגמ' בפירוש דיברה על חמץ מבוטל כמי שאינו ברשותו גם אחרי חומרת התורה בחמץ, ורק בחמץ לא מבוטל עשאתו התורה ברשותו עד כדי כך שלא יכול לבטל.

ושוב החילוק שלך שכל דברי הגמ' לגבי החורין והסדקים הוא בגדר ניחוש, אין לך שום ראיה שהוא נכון ואין שום סיבה לומר שכל המקומות שהגמ' דיברה על בדיקת חמץ היא התכוונה דווקא לחורים ולסדקים. פשט הדברים שביטול זה דרך של ביעור והחשש שלא יבטל כמו שצריך גורר צורך לבער, אבל אין זה חיוב דאורייתאי.

בכל זאת אפשר להביא קצת ראיה נגדך מאותה גמ' בדף ו: שדיברה על ו"וכי משכחת ליה לבטליה" שם מדובר בגלוסקה יפהפיה שמוטלת לפניו ולמרות זאת הביטול מועיל לה. רואים שביטול מועיל גם לחמץ ידוע - אולי לא לכתחילה.

לשיטתך שבאמת בטלה דעתו אצל כל אדם ואדם שאומר זה עפרא בעלמא לא מתכוון בכלל, מדוע ביטול חמץ בכלל פועל על גלוסקא נאה? הגמ' הייתה צריכה לומר, על גלוסקא זו גם הביטול מראש לא יועיל כיוון שהיא לחם ממש ובטלה דעתו אצל כל אדם, ואם תחלק בין ידיעה מראש לביטול כללי שכולל בתוכו לחמים שלמים שבו האדם מבטל ביתר כללות, הגמ' לא הייתה צריכה להקשות וכי משכחת ליה לבטליה, שהרי ודאי שכל התועלת בביטול היא מראש.

עוד ראיה נגדך ניתן להביא מהגמ' בדף ו. לגבי המפרש ויוצא בספינה "קודם שלשים יום אין זקוק לבער - לא אמרן אלא שאין דעתו לחזור, אבל דעתו לחזור - אפילו מראש השנה זקוק לבער. " לפי מה שאתה טוען ביעור חמץ כולל ניקוי מרחב הבית מחמץ בכללותו וביטול החמץ שבסדקים מדאורייתא, ומדרבנן לבדוק גם בסדקים.

לפי זה המפרש שדעתו לחזור עליו לבער(לא לבדוק בסדקים! לבער מכללות הבית) את החמץ כיוון שכשיחזור בפסח יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, וודאי שגם ביטול כרגע לא יועיל כיוון שהחמץ מגולה ובעין.

למרות זאת רש"י שם נזקק לפרש שביטול כשיחזור לא יועיל כיוון שזה בתוך זמן איסורו, לשיטתך ביטול בכלל לא שייך כיוון שביטול לא מועיל לחמץ הידוע.

אז

לגבי סעיף 3 - באמת לא אמרתי שאחרי הביטול בכל אופן נעשה "כאילו ברשותו", מה שאמרתי, שכיוון ש"אינו ברשותו וכאילו ברשותו" אינו פוטר בחובת ביעור - כך "חמץ מבוטל ועדיין בביתו" - גם כן אינו פטור מחובת ביעור, ופשוט

לגבי כל שאר דבריך - שתי נקודות:

יש כאן עניין של צורת לימוד. אני בונה את הלימוד על סברות, וסביב הסברות אני בונה הבנה של הכתוב. 

לדוגמא: למה שביטול יועיל? מה התועלת והמשמעות של האמירה שהחמץ הוא כעפרא דארעא? אם זה אסור זה אסור, ומה מועיל הביטול?  

אז אם מתבוננים בכל המקרים בהם הגמרא הזכירה 'בביטול בעלמא סגי' רואים שמדובר במקרים של חמץ לא ידוע. כולל בדיקת חמץ שבסופה מחייבים ביטול שמא ימצא גלוסקא, כלומר כרגע הגלוסקא לא ידועה, ולכן מבטלים אותה. 

ולכן ניתן להבין, ש'ביטול', הוא התייחסות לדבר כאינו חשוב, כמו בביטוי "ביטל במחי יד", וזוהי משמעות ההצהרה: שאדם לא יאמר בדקתי, ביערתי, סיימתי. לכן דווקא כשאדם בודק בחורים ובסדקים חששו שירגיש שכבר הכל בסדר, ואם תהיה לו הפתעה של איזה גלוסקא אז יתבלבל ויגיד: טוב כבר ביערתי... קיימתי תשביתו... ואם הוא לא חזק בשמירת מצוות הוא עלול לחפש היתרים... לכן תיקנו ביטול כלומר מייד לאחר הבדיקה תזכיר לעצמך ע"י הצהרת הביטול שאתה לא רוצה יותר חמץ. וכן בכל מצב שיש חשש שיהיה לך חמץ, פשוט תזכיר לעצמך שזה אסור. זו משמעות ה'ביטול'=תזכורת עצמית.

גם שאר דבריי כמו האמירה שהבדיקה היא עניין לחייב ביעור מחורים וסדקים - הכל בנוי על צורת הלימוד הזאת, שמדאורייתא כל מה שבחורין ובסדקין הוא חמץ לא ידוע, ועל זה בדיוק נאמר 'בביטול בעלמא סגי', אלא שחז"ל תיקנו על זה בדיקה שמא לא יבטל יפה יפה, אבל ודאי שכל הביטול זה רק למה שבחורין ובסדקין, כי אין סברא לבטל מה שבארון, כשודאי צריך לבערו.

דבריך ראויים לתשומת לב

ועם זאת יש לי את הטעמים שלי לדרך שבה אני כותב

ואל תטיף לי על הוגנות בזמן שאתה מעתיק את דבריי מבלי לציין מקור רק מעיר - בית המדרש

ואל תטיף לי גם על דברים אחרים

תודה

מי שצריך להסביר את עצמו זה דווקא הצד השני

יהיה מעניין מאוד לראות ראשון שכותב שלכתחילה מותר לשים חמץ בארון ולבטל. זה מוזר מאוד

א. ".. חמץ שאני, לפי שאינו ברשותו של אדם ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, ומש"ה בגלויי דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דלהוי זכותא בגוויה כלל סגי, ומהני אפילו בחמץ ידוע..."

מה שהר"ן אומר, שיש הבדל בין הפקר רגיל, למשהו שהוא ברשותו לגמרי, לבין הפקרת חמץ שהוא רק כאילו ברשותו. 

האם תוכל להסביר מה זה "לא ניחא ליה דליהוי זכותא בגויה כלל"?

ב. "או אם לא ביטלו בליבו, צריך מן התורה שיבדוק אחריו בכל מקום שהוא רגיל להמצא שם"

נשאלת  השאלה, מה זה "אם לא ביטלו בליבו"? למה שאדם יתעצל מלבטל בליבו ויצטרך לבדוק כ"כ הרבה? אטו בשופטני עסקינן?

לגבי סעיף 3 אז לא הבנתי.

עדיין לדעתי כל חובת הביעור לאחר הביטול היא מדרבנן וכמו שהוכחתי למעלה.

אתה הולך כשיטת הכלבו, ומבין שביטול חמץ מועיל רק לחמץ שאינו ידוע מסברא. ניתן לומר כך מסברא, אבל ניתן לומר גם לא כך, ולומר שאדם באמת מסוגל לבטל ולומר שהלחם לא חשוב עבורו, אותה פעולה נפשית שאפשר לעשות לגבי החמץ הלא ידוע שמחשיבה אותו למבוער לגבי האדם, אדם יכול לעשות גם לגבי החמץ הידוע.

זה לשיטת רש"י. גם הרמב"ן בפי' כותב שמועיל ביטול לחמץ ידוע.

על הכלבו קשה בעיקר הגמ' מדף ו: שהבאתי וכמו שהביא הרמב"ן, יש דחקים להסביר את הגמ' בשיטת הכלבו מדין הפקר בלב שמועיל רק בעומד לבער ואכמ"ל. אבל פשט משמעות הגמ' והראשונים היא שמועיל ביטול לחמץ ידוע, בטח שאי אפשר לומר שכל הראשונים מודים לכלבו, וגם מסברא זה מסתדר כמו שכתבתי למעלה - אותה פעולה נפשית פועלת בשני המקומות. (אם מסבירים מדין הפקר אז כבר יותר קל לחלק לבינהם, אבל אתה לא באת מהכיוון הזה).

הסברא שלך היא יפה, אבל גם הכלבו שהוא אבי השיטה שלך מודה שבספק רגיל של חמישים חמישים עדיין שייך ביטול. רואים שהביטול מועיל לא רק מדין לא אכפת לי כלל כי גם ככה הסיכויים אפסיים, מה עוד שלחבל הראשונים שמדברים על ביטול מדין הפקר אתה לא מתייחס ולשיטתם ביטול בצורה הפשוט אמור להועיל באותה מיד לחמץ ידוע ושלא ידוע)

לכן יפה מאוד שאתה חושב משהו ומנסה להכניס אותו בגמ', אבל ככה"נ הגמ' והראשונים למדו אחרת ממך.

קודם תלמד מה הם אמרו ואז תנסה להבין אותם, במקום לנסות להבין בראש שלך ואז לכפות על הגמ' והראשונים דברים שהם לא אמרו.

שצריך

או ביטול+בדיקת חמץ

או ביטול +בדיקה פסיכולוגית למה הוא משאיר את החמץ.

מוסכם?

כמו שהניירת המיותרת מונחת במגרה

איזה סוג של ניירת מיותרת מניחים במגירה, ולמה?

יש לזה נפק"מ, כי אם שומרים את הניירת לאיזה צורך אז זה לא באמת ביטול. 

יש חשש שמא לא תבטלנו יפה ולכן חכמים תיקנו שתבטל גם(הר"ן שם)

תשובות לשלושת השאלות - בית המדרש

גזירת חכמים להפקיע ביטול

יש מישור בבדיקת חמץ שהוא מאוד דומה לבדיקת תולעים - הכשר והיזהרות מאיסור אכילה.

לגבי הדברים האלו יש שאלה איפה עובר הגבול בין ספק דאורייתא(שגם הוא חובה רק לחלק מהשיטות מדאורייתא) לאפילו לא ככה.

דוגמא - ספק אם יש פירור מעל המקרר, גם אם יש פירור ספק אם ייפול בלא ידיעתך לאוכל. אתה נכנס פה לשאלה של ספק ספיקא דאיכא לברורי\שיש לו מתירים.

גם אם מדאורייתא זה דבר שנצרך, הדבר לא מוגדר כחובה דאורייתא, אלא רק אולי כצורך דאורייתאי כדי לא לעבור על איסור.

לצורך העניין הגמ' הביאה את הדין מדאו' בביטול בעלמא סגי לגבי עכבר שנכנס לבית עם כיכר, הסיכוי שמשהו מהכיכר אם קיים יגיע לאוכל שלך הוא די אפסי וודאי שלא מגיע לגדרי מיעוט המצוי שמצאנו למשל לגבי בדיקת תולעים ולכן אין צורך דאורייתאי.

וזה עוד לפני הדין שאיסורי אכילה שיעורם בכזית מדאורייתא אפי' בתערובות.

הדיון בגמ' בכללותו הוא לא על הצורך בבדיקה כדי לא לאכול, אלא הצורך בבדיקה בגלל שיש צורך לבדוק - בין אם מצוו"ע דאורייתא של תשביתו ובין אם תקנ"ח. לכן למשל לא מברכים על בדיקת תולעים אבל כן מברכים על בדיקת חמץ (ושלא כדעת המקו"ח)

כתבת- וזה עוד לפני הדין שאיסורי אכילה שיעורם בכזית מדאורייתא אפי' בתערובות,

בחמץ ספציפית-האיסור הוא בכלשהוא, לא כך?

יש דין ביטול בשישים\ברוב. זה דין בתערובת. אם נפל איסור לתוך היתר במקום בו הוא פחות מרוב או מאחד משישים הוא בטל אליו ולא נחשב שיש פה איסור. אם הוא יותר מכך אז אסור, רמת האיסור תלוייה בהגדרת הדבר כדאורייתא או כדרבנן.

על הדין הזה נאמר שחמץ בפסח אפילו במשהו לא בטל ולכן אם יש סיר ענק שנפל לתוכו סיר חמץ דינו כתערובת חמץ ולא בטל.

חוץ מזה יש דין נוסף שכל איסורי אכילה שיעורם בכזית. במקום בו אוכלים תערובת של מעבר מאחד לשישים אז לא נחשב שאכלת איסור.

גם במקום בו אכלת תערובת שלא בטלה עדיין יש דין שכל איסורי אכילה שיעורם בכזית, לכן אם אכלת לחם פחות מכזית לא עברת על כרת אלא על רמת איסור פחותה מכך. אם נכנס פירור לתוך תבשיל  אז כל התבשיל דינו כתערובת חמץ, אבל אכילת כזית מהתבשיל לא אומרת שאכלת כזית חמץ ולכן דרגת האיסור פחותה.

שבאמת יש שיטה שלא מועיל ביטול לחמץ ידוע (כלבו הלכות חמץ ומצה בשם גאון).


ואת הקושיות -

מכיכר בשמי קורה;
ומי שהלך למול את בנו ונזכר שיש לו חמץ בביתו;

שבהם מועיל ביטול לחמץ ידוע,

צריך לתרץ ששם הביטול באמת בלב שלם
(- כי זה לא כמו לחמניות בארון).

https://hilchata.co.il/wp-content/uploads/2023/01/%D7%92%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%9F-376-%D7%AA%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9D-%D7%97%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%9C%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%94-2.pdf 

@הרמוניה אם מעניין אותך להעמיק

אמרתי שבע"ה אשלם בכל מקרה, אבל תמיד מעניין להעמיק מה הדין(:

קראתי את העמוד הראשון מקווה להמשיך מחר

לא אמרתי כלום 

אמר שאני לא צריכה להחזיר בכלל! אתה צדקת ולא צדקת כי זה לא היה קשור ל"זה נהנה וזה אינו חסר"

בכל מקרה כבר החזרתי חצי.

הבנתי רק בערך

יכולה להסביר את הבערך הזה בפרטי

אבל הוא בוודאי לא חושב שזו גניבה

מאמינה שרבנים שונים יתנו תשובות שונות

אני לא הבנתי עד הסוף

בגדול הוא אמר שככה המערכת עובדת

שזה מתקזז עם טעויות שהם עושים, וכמו שהם לא מקפידים להחזיר כשהם גוזלים בטעות, אז ככה זה עובד, הם לוקחים את זה בחשבון

ושבוודאי שהיה מותר לי לנסוע במקרה שנתקעתי ובגלל שהמטרה של השירות הזה הוא לאפשר לי בעצם לנסוע ממקום למקום

אל תקשה עליי עכשיו אני לא פוסקת

פעם התכתבתי עם הגב מאזוז ז"ל בקשר לשאלות של ספק בממון (נושא ההתכתבות היה דברים שהוא כתב בהסכמה לספר "שבות עמי").

מדבריו הבנתי שהכי טוב לתת את הסכום לצדקה.

בנוסף, יש תשובה של הרב עובדיה (נדמה לי ביביע אומר חלק ז), לגבי אדם שכשהיה ילד קטן הוא גנב דברים. הוא פוסק שאין צורך להחזיר, אבל לצאת ידי שמים שייתן צדקה (נדמה לי שזה גם מה שאומר הרמ"א בשם ספר חסידים).

הנקודה היא שאם הולכים על הנתיב של צדקה, לא צריך לתת את הסכום המלא, אלא רק לתת משהו לצדקה (ככה זכור לי מהרב עובדיה שם).

כמובן שהכי טוב לשאול רב במקרה הספציפי, כמו שאת עשית...

אבל באופן אישי, כשלי הייתה בעיה כזו, פשוט עליתי על אוטובוס והסברתי לו את מה שקרה והוא עשה כמה ניקובים שהייתי "חייב", וביי ביי. לדיון הלכתי זה אחלה, אבל תכלס, זה לא שווה את הנקיפות מצפון...

אני מבינה, במיוחד שיש דעות שצריך להחזיר... אז זה מוציא אותך מכל חשש

ובינינו, זה כמה שקלים... תתני בשמחה ותשכחי מזה.

אצלינו אומרים: התשלום הכי זול בעולם הוא כסף...

ברור אני לא רוצה לחזור בגלגול לא משנה בגלל כמה כסף...

זה למעשה מה שכתוב בתחילת הגליון

מה הקשר ל"מציל עצמו בממון חבירו".

ולמה למען ה' זה נראה לך "לא חסר", הרי זה בדיוק "חצר דעבידה לאגרא", ואף גרוע מכך.

ונכון מאוד

אבל אין גם ספק שלא עכברא גנב אלא חורא גנב, שכן מוכח שמודל העסק של תחבורה ציבורית בישראל מבוסס לפחות בחלקו על אמון בלקוחות, וזו לא רק בדיחה מגוחכת אלא ספק עבירה על לפני עיוור לא תיתן מכשול.

שמע אכיפה מטורפת

כל חמש דקות billeter billeter

הפרנסה של החברה היא מהתשלום עבור הנסיעה. נהנית משרות שהיה עלייך לשלם עליו ולא שילמת. אז גנבת. חברות התחבורה מתוגמלות על פי מספר הנסיעות, לכן זה נהנה וזה חסר. כי הנסיעה שלך לא נרשמה. זו הסיבה שגם מי שלא משלם עבור הנסיעה, צריך לתקף את הכרטיס.

מראה מול הפנים. אז צריך לזעוק בצורה הכי מזעזעת וישירה שיש. כי חטאי ישראל היו נוראים ומלאי זימה, אז איך יחזקאל יכול לשתוק על זה?

הרצי"ה אמר שעובדה שאצל נוח כתוב "החיה אשר אינינה טהורה" ולא טמאה, כי ראוי לדבר בלשון הכי יפה.

אבל בפרשת שמיני כתוב "טמא הוא לכם" כי כשצריך לדבר בדבר שהוא נפקא מינא צריך להוקיע את הטומאה מפורשות ובתקיפות.

ב. גוף האדם מקביל למידות עליונות שיש אצל ה' וכנסת ישראל. אם תראה את המקבילות בשיר השירים אז זה מסתדר.

למשל הפסוק השני בפרק ביחזקאל מסתדר עם זה שמשה הושפע מהתרבות המצרית בבית פרעה, ואהרון גם הושפע בגלל השעבוד. ותבדוק בחזל למה מומשלים משה ואהרון בשיר השירים

כי אהליבה(יהודה) ראתה את הדברים שאחותה עשתה(ישראל) והמשיכה למרות שראתה את חרפתה ועונשה. ובכל זאת השם אוהב ומעדיף את יהודה יותר משבטי ישראל.

לדעתי יש כאן לימוד עמוק הרבה הרבה יותר

פשוט ה הבטיח לדוד מלכות. ובימי גלות שומרון יהודה לא חטאו כל כך חזק כמו ישראל.

לא הבנתי. עם ישראל עם קשה עורף וממשיך לחטוא גם כשיש עונשים.

לכן הנביאים צריכים לתת לו נבואות תוכחה. וגם זה לא עזר חוץ ממקרים מועטים. רק הגלות בסוף עזרה בזה.

אבל נבואת יחזקאל חשובה לדורות. שאנחנו נדע כמה אבותינו חטאו ולא נחזור להיות כמוהם

"בימי גלות שומרון יהודה לא חטאו כל כך חזק כמו ישראל" 

תקרא מה השם אומר לירמיהו על החטאים של יהודה לעומת ישראל בירמיהו ג ח-י

עם ישראל לא חוטא סתם. 

הנביאים לא עזרו. וגם הגלות לא עזרה, היא פשוט עשתה ריסטארט וניקתה את העוונות, אבל עם ישראל ממשיך בשלו. ב"י !! (ברוך ישראל)

כאילו איזה חידוש יש כבר בנבואת יחזקאל שעם ישראל חטא?? נו בעמת כאילו לא ידענו את זה עוד 20 ספרים לפני כן. 

כה אמר ה אם ימדו שמים מלמעלה ויחקרו מוסדי ארץ למטה גם אני אמאס בכל זרע ישראל על כל אשר עשו נאם ה

רש"י : אם ימדו שמים כמה גובהם "גם אני אמאס בישראל" כלומר כשם שהם לא ימדו ולא יחקרו כך ישראל לא ימאסו בכל אשר חטאו" 

כן כן קח את כל התיאורים של הזימה שעם ישראל עשה כביכול ביחס עם השם (ולא רק) עם ישראל באמת היה שטוף זימה בתקופת התנך. ועם זאת וביחד עם הכל. זה כלום בעיני השם. 

כי כמו שאי אפשר לחקור ולמדוד את השמים, אי אפשר לחקור ולמדוד את המחשבות של עם ישראל. 

@אילת השחר 

ושיר השירים לא עשיר בתוכן דומה? 
 

ובאופן כללי - יחזקאל היה נביא עם מעשים חריגים ויוצאי דופן. 

הוא לא היה נביא עם מעשים חריגים הוא פשוט היה מתלהב יתר על המידה כמו שחזל אומרים

חוצמיזה יש עוד תיאור בוטה למדיי והוא לא ביחזקאל

לא גדשת את הסאה?

כשזה מגיע לתוכן לא צנוע אמיתי, שיר השירים עובר בלדבר במשל בתוך משל, ולא אומר זאת מפורשות , בגלל הצניעות שבדבר.

למשל "באתי לגני אחותי כלה" וכדומה (כאשר הגן זה הרעיה עצמה)

ליחזקאל, לאורך נבואותיו, סגנון מסוים.

אמנם לא חקרתי את הנושא לעומק אבל אני חושב שהרעיון המרכזי של הספר הוא הניגוד בין טומאה לטהרה (יחזקאל היה כהן וקשור מאוד לרעיון של המקדש), ומתוך הרעיון הזה נובעות הנבואות.

זה בא לידי ביטוי בביטויים השגורים בספר (גילולים, תועבה, טומאה, שיקוצים, לעומת נבואת המים הטהורים וכיו"ב).

"וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים, וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ, וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ; וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ, נְאֻם אֲדֹנָ־י יי--וַתִּהְיִי-לִי. וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם, וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ; וָאֲסֻכֵךְ, בַּשָּׁמֶן."

"בֶּן-אָדָם--אֱמָר-לָהּ, אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא: לֹא גֻשְׁמָהּ, בְּיוֹם זָעַם. [...] כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי, וַיְחַלְּלוּ קָדָשַׁי--בֵּין-קֹדֶשׁ לְחֹל לֹא הִבְדִּילוּ, וּבֵין-הַטָּמֵא לְטָהוֹר לֹא הוֹדִיעוּ;"

"לָכֵן אֱמֹר אֲלֵהֶם כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, עַל-הַדָּם תֹּאכֵלוּ וְעֵינֵכֶם תִּשְׂאוּ אֶל-גִּלּוּלֵיכֶם--וְדָם תִּשְׁפֹּכוּ; וְהָאָרֶץ, תִּירָשׁוּ??? עֲמַדְתֶּם עַל-חַרְבְּכֶם עֲשִׂיתֶן תּוֹעֵבָה, וְאִישׁ אֶת-אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּאתֶם; וְהָאָרֶץ, תִּירָשׁוּ???"

"כְּטֻמְאַת, הַנִּדָּה, הָיְתָה דַרְכָּם, לְפָנָי."

כאנטיתזה למצרים (תשעה קבין של זימה):

"וָאֹמַר אֲלֵהֶם, אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ, וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם, אַל-תִּטַּמָּאוּ:"

וגם כמובן חזון העצמות שקשור באופן ישיר לרעיון של טומאת מת, וקבורת המתים וטיהור הארץ במלחמת גוג ומגוג,

גם המפגשים עם המלאכים והחזיונות הם אנטיתזה לטומאה (זה כנגד זה)

"לְאַרְבַּע רוּחוֹת מְדָדוֹ, חוֹמָה לוֹ סָבִיב סָבִיב--אֹרֶךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת, וְרֹחַב חֲמֵשׁ מֵאוֹת:  לְהַבְדִּיל, בֵּין הַקֹּדֶשׁ לְחֹל."

וַיֹּאמֶר אֵלַי, בֶּן-אָדָם אֶת-מְקוֹם כִּסְאִי וְאֶת-מְקוֹם כַּפּוֹת רַגְלַי, אֲשֶׁר אֶשְׁכָּן-שָׁם בְּתוֹךְ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְעוֹלָם; וְלֹא יְטַמְּאוּ עוֹד בֵּית-יִשְׂרָאֵל שֵׁם קָדְשִׁי הֵמָּה וּמַלְכֵיהֶם, בִּזְנוּתָם, וּבְפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם, בָּמוֹתָם. בְּתִתָּם סִפָּם אֶת-סִפִּי, וּמְזוּזָתָם אֵצֶל מְזוּזָתִי, וְהַקִּיר, בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם; וְטִמְּאוּ אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי, בְּתוֹעֲבוֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ, וָאֲכַל אֹתָם, בְּאַפִּי. עַתָּה יְרַחֲקוּ אֶת-זְנוּתָם, וּפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם--מִמֶּנִּי; וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכָם, לְעוֹלָם.

אַתָּה בֶן-אָדָם, הַגֵּד אֶת-בֵּית-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַבַּיִת, וְיִכָּלְמוּ, מֵעֲו‍ֹנוֹתֵיהֶם; וּמָדְדוּ, אֶת-תָּכְנִית.

///

בקיצור אפשר להסתכל על זה בעיניים קצת ילדותיות של "וואו כתוב שם דדיים" OK זה לא עיקר המסר. וגם בכלל, התפישה התרבותית של ארוטיקה בספרות בימינו שונה מאוד מהתפישה של פעם.

המסר העיקרי הוא שכל מצוות ה' – אמונה, "לא יהיה לך", מאכלות אסורות, עריות, צדק ומשפט, מתנקזים לתוך המושג של טומאה וטהרה. ומהצד השני, המושג של טהרה ובית המקדש כולל בתוכו את כל הרעיון של טהרה גופנית ומוסרית. זאת לא זאת?

מלבי"ם:

"הסיר המצנפת והרים העטרה?" אתה חושב בדעתך להסיר את המצנפת מן הכהן גדול ולהשפיל כבוד הכהונה והמקדש, ולהרים העטרה של המלך, להגדיל כבוד המלוכה ולהשפיל כבוד הכהונה? "זאת לא זאת?" ר"ל אתה רוצה שיהיה זאת ולא יהיה זאת, ר"ל שתתקיים העטרה ולא יתקיים המצנפת? (ואיך אפשר זה שיהיה זה בלא זה, והלא כבוד המלוכה נמשך מכבוד הכהונה), "השפלה הגבה", אתה רוצה להגביה את העטרה שהיא שפלה במדרגתה ולהשפיל את המצנפת שהיא גבוהה באמת באשר הוא כבוד ה':

של הכהנים בני צדוק. משפחת הכהן הגדול. סוג של אליטה רוחנית דתית בעם.  שלפי הספר עצמו כל המשפחה לא חטאה בעבודה זרה ושאר חטאי ישראל.
 

אז הוא גדל בתוך חברה ששמרה על צניעות, כאשר מסביב כל העם עובד אלילים וחוטא בגילוי עריות כמו שמתואר ביחזקאל עצמו בתשפוט עיר הדמים. כאשר עבודת אלילים הביאה לזימה גדולה מאוד כמו קדשות וניאוף וכדומה.

ייתכן שזה גורם לסגנון הנבואה של יחזקאל להיות חריףבעניין זה, כי הנבואה חלה על האדם בסגנון של נפשו הקיימת.

כמו שהחרדים כותבים פשקווילים חריפים על חוסר צניעות שיש אצל החילונים, כי הם חיים באווירה מאוד צנועה 

גם כשיש תופעות תוך מגזריות

גם כן יוצאים נגד זה בפשקווילים

אני חושבת שזו גם אמירה חזקה של התורה, אנחנו לא מסתירים כלום, אין סיבה להסתיר, אם צריך לדבר ברור כדי שתבינו-נדבר ברור ואם זה יגרום לכם לאי נוחות-מעולה, זו המטרה, להזיז בנו משהו...

לי אישית קשה לקרוא את זה, האם זה אומר שלא בסדר שיחזקאל אמר את זה או שזה נכתב בתורה-ממש לא, יש אנשים שככה הם לומדים וכנראה עמ"י בתקופה הזו-ותכלס גם בשאר התקופות כי הנבואה נכתבה לדורות-צריך את זה כדי להתעורר...

ותראה, אם זה לא היה כתוב ככה-לא היה נפתח הדיון הזה😉...

הע"ז היה חזק וכמה זו עבירה חמורה ושורשית.

כדי שנבין שבימים של עוצמות חיים, או שאתה מקדש את זה כשלמה, או נופל לשאול תחתיות כמו הנשים שם. וממילא, בימינו שעוצמות החיים חוזרות יש מה ללמוד מזה.

כדי שנבין שנבואה תלויה בעוצמות חיים, ומי שרוצה להתנבא, צריך להיות כמה שיותר חי (אחרי שהוא זיכך את עצמו ואחרי שהוא מתחתן), ולא בורח, כנראה.

[שמבין ענין

מאוד משתנה בין פוסק לפוסק בפרט אם המשפחה עשויה להעלב אז אי אפשר לעזות לך.

מסכימה. לא היינו אוכלים. איסור חמור לאכול שרצים. אולי תביאו את הירוקים הבדוקים

אתכם? אפשר לדבר איתם גלויות?  אין נימוס בדברים כאלה. נאכל דבר אחר מתוך רצון

לא לפגוע?!

מדריך כשרות לאורח - כושרות

הם רוכשים ירוקים בשקית מהסופר ,זה ניראה נקי ברמה של חול וכו , ושטוף ומבוקר 

אבל כמובן ללא בקרת תולעים

הם אמרו שמסכימים לכבודנו להבא להשרות את הירוקים במים עם סבון כמה דקות ואז שטיפה במים וייבוש. 

האם זה מספיק?

במידה ומדובר על ירוק לא מפוקח תולעים ללא שם של חברה , סתם משהו גנרי לא ידוע

מה הדרך לנקות ?

חשבתי שהשרייה במים סבון ובדיקת העלים מספיקה ? לא ?

צריך לבדוק את העלים אחד-אחד מול האור.

אבל באמת כדאי לשאול רב באופן אישי...

אבל באמת כדאי לשאול. אנו שואלים את הרב ויא הנחשב להמומחה בכל הנוגע

לנגיעות במזון.

יש גם רב ספרדי ששמענו אותו בקול ברמה, גם מאוד מדקדק.

לרב ויא יש ספרים בנושא וגם חוברת "קיצור קונטרס מבוא מזון לגוף ולנפש.

אנו נעזרים בה.

כלומר כנראה תוצאת ההתפחה של אורז היא לא ממש כמו של חמשת מיני דגן, אבל יותר משמעותית משל מינים אחרים, ולכן אפשר להתלבט האם לסווג אותה כחימוץ או 'סירחון' בלבד

2. להבנתי הגמרא מיד אחר כך באמת מוכיחה שלרבי יוחנן בן נורי זה חמץ ממש מכך שבברייתא אחרת הוא במפורש מחייב על זה כרת. (בכתבי היד לא מופיעים המילים 'דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת', אלא רק ההמשך - 'דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ'. לפי הגירסא שבדפוסים, ואולי גם לפי הגירסא שבכתבי היד, צריך להגיד שהגמרא בהתחלה לא חשבה על האפשרות ש'קרוב להחמיץ' = 'לא ממש חמץ')

שם מדובר על קרמית, שגם מוזכרת בבבלי בהמשך הסוגיה:

'רבי יוחנן בן נורי אמר: קרמית חייבת בחלה, שהיא באה לידי מצה וחמץ. ורבנין אמרי: אינה באה לידי מצה וחמץ. ויבדקנה? על עיקר בדיקתה הן חולקין - רבי יוחנן בן נורי אמר בדקוה ומצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ, ורבנין אמרין בדקוה ולא מצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ')

בכל אופן מעתיק לכאן את הבבלי: 'וכן היה רבי יוחנן בן נורי אומר: קרמית חייבת בחלה. מאי קרמית? אמר אביי: שיצניתא. מאי שיצניתא? אמר רב פפא: שיצניתא דמשתכחא ביני כלניתא'

רשי: 'שיצניתא - קצח שקורין נייל"א בלע"ז עגול הוא כעין דוחן ושחור. לישנא אחרינא שמעתי אשדרניל"א ונמצאת בשיפון'

שאלה בסוף.
 

תודה על התשובה 🙂

אז רבי יוחנן סובר שגם אורז וקרמית הם חמץ, או שגם עוד מיני דגן שאינם מ5 מיני דגן?

מתני' אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחטים בשעורים בכוסמין ובשיפון ובשיבולת שועל

גמ' תנא כוסמין מין חיטין שיבולת שועל ושיפון מין שעורין כוסמין גולבא שיפון דישרא שיבולת שועל שבילי תעלא.

הני אין אורז ודוחן לא? מנהני מילי אמר רבי שמעון בן לקיש וכן תנא דבי רבי ישמעאל וכן תנא דבי ר' אליעזר בן יעקב אמר קרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון.

מתניתין דלא כרבי יוחנן בן נורי דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ.

איבעיא להו שקרוב להחמיץ דקדים ומחמיץ או דילמא קרוב להחמיץ הוי חמץ גמור לא הוי תא שמע דתניא אמר רבי יוחנן בן נורי אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח.

=> בקיצור לדעת ריב"נ אורז נחשב למין דגן והוא מחמיץ (אחרת לא היו חייבים עליו כרת)

=> ולדעת השאר זה לא מין דגן כיוון שהוא לא מחמיץ אלא מסריח

כלומר המחלוקת מהו גדר חימוץ שאסרה התורה או האם אורז נכלל בגדר הזה

לפי הברייתא "דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ" אפשר להבין להיות שזה אסור רק מדרבנן כי זה "קרוב" או אולי איסור לאו אבל לא כרת. (בעצם ה"מתניתין דלא כרבי יוחנן דאמר..." מקדים את המאוחר, נראה כמו עניין של עריכת הסוגיה)

לכן איבעיא להו האם זה חמץ גמור ואז הברייתא השנייה מהתא שמע מכריעה שזה חמץ גמור לפי דעתו.

אפילו כשלוחשים ממש בשקט שאפילו האדם עצמו בקושי שומע ה' שומע ומבין.

שאדם יכול ממש לצעוק ויצא רק קול דממה דקה וזה נחשב צעקה ממש

הנימוקים המרכזיים על פי המסורת וההלכה:

המקור: תפילת חנה

את עצם הדין שצריך להתפלל בלחש הגמרא במסכת ברכות (דף לא עמוד א) לומדת ממה שכתוב אצל חנה (שמואל א' א יג) "וקולה לא ישמע", מכאן שאסור להגביה קולו בתפילתו.

והטעם מבואר שם (דף כד עמוד ב, וברש"י) משום שמי שמשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה, כי מראה בזה כאילו אין הקב"ה שומע תפילת לחש.

בגמרא למדו מכאן שבתפילה המרכזית, על האדם להשמיע את המילים לאוזניו בלבד, אך לא לאחרים, כדי לבטא פנימיות ועמידה אינטימית מול בורא עולם.

מניעת בושה לחוטאים

בנוסף, חז"ל הגבילו את גובה הקול בתפילה עד לרמה שאפילו מי שעומד ממש בסמוך למתפלל, לא יוכל לשמוע את מילות התפילה, כדי שלא לבייש מי שבוחר להתוודות בתוך התפילה ולפרט את חטאיו האישיים.  

הטור (או"ח סימן קא) מביא את מחלוקת הראשונים, האם לחש התפילה יכול להישמע לאוזנו של המתפלל או שיש לומר את מילות התפילה בלחש חרישי שאף אינו נשמע למתפלל עצמו, ובהמשך דבריו מביא הטור, כי ענין זה מצוי כבר במחלקת הירושלמי והתוספתא, לשיטת הירושלמי מותר למתפלל להשמיע לאוזנו את מילות התפילה (אך אין להתפלל באופן שאחרים שומעים את דבריו), ולשיטת התוספתא יש להתפלל בלחישה אשר אף איננה נשמעת למתפלל עצמו (כשיטת הזוהר המובאת במגן אברהם או"ח סי' קא סע"ק ג).

להלכה נפסק בשולחן ערוך (או"ח סימן קא סעיף ב) כי יש לבטא את מילות התפילה (שמונה עשרה) באופן ברור וכן יש לומר את מילות התפילה בלחישה, אך אין צורך בלחישה מוחלטת אלא מותר להשמיען לאוזנו (כשיטת הירושלמי ושיטת הרשב"א המובאת בבית יוסף): "ולא יתפלל בליבו לבד אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאוזנו בלחש…"

הפוסקים (פסקי תשובות סימן קא אות ד) העירו, כי יש לתת את הדעת ולהקפיד על ביטוי מלא של האותיות והמילים שכן בשל הדיבור בלחישה מצוי שהאותיות והמילים אינן ניכרות או שאינן ברורות דיין (ויש לבטא את המילים בשפתיו באופן ברור כפסק השו"ע וכדברי הגמרא במסכת ברכות לא ע"א בענין תפילת חנה).

>> ההבדל בין הלחש לחזרת הש"ץ

התפילה בלחש היא חובת היחיד. לאחר מכן, נאמרת חזרת הש"ץ בקול רם על ידי שליח הציבור. למנהג זה היו שתי מטרות היסטוריות:

- להוציא ידי חובה את מי שאינו יודע להתפלל בעצמו.

- לאפשר אמירת "קדושה" ו"ברכת כהנים", שניתן לומר רק בציבור ובקול.

אגב, מאידך יש עניין לבטא את האותיות כראוי. החיד"א מדבר על זה בספרו שם הגדולים, נדמה לי בקטע על רבי יצחק סגי נהור.

https://www.yeshiva.org.il/midrash/5202#:~:text=%D7%A0%D7%92%D7%93%D7%A0%D7%95%20%D7%91%D7%99%D7%AA%D7%A8%20%D7%A9%D7%90%D7%AA.-,%D7%9E%D7%9C%D7%9A%20%D7%91%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%A1%D7%94,-%D7%96%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%A7%20%D7%9E%D7%98%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%99

מה להשוות.

כיום השמאל משוגע לחלוטין ואיבד את שפיות דעתו, ואחוז אמוק לרדוף את הציונות הדתית בכל דרך. ובטוח שהציונות הדתית תתפוס את מקומו ותדיח אותו. בגירוש מגוש קטיף זה לא היה. החלום על פוליטקאי שיצא מחוץ למפדלנקיות שדואגתרק למגזר היה רק חלום באותם ימים.

כיום השמאל , כמו שאול , יודע את האמת - הציונו תהדתית עוד ינהיגו את המדינה. הם טועים רק שחושבים שהצ"ד ימרדו בשמאל ולא יהיו ממלכתים. לעולם לא נעשה הפיכה. זה פשוט יקרה לבד.

כמו ששאול מת בסוף ודוד החליף אותו.

ותהי המלחמה ארכה בין בית שאול ובין בית דוד ודוד הלך וחזק ובית שאול הלכים ודלים.

 שמואל ב ג א

לא יודע בן כמה אתה וכמה היית מעורב, אבל הנק' הזו היתה נוכחת כבר אז (למשל: הקרבות של פייגלין על ראשות הליכוד) ולכן הרב וסרמן כתב עליה.

כדי לראות "ניצוץ" מהפחד שהיה כבר אז מהמתנחלים, חפש בגוגל "דברים שאי אפשר היה לומר בזמן ההתנתקות".