ומדאורייתא מספיק ביטול,

שאלתי היא-

היות והגיוני מאוד- שאם לא ננקה לדוג' את המטבח,

יכנסו פירורי חמץ גם ללא ידיעתנו- לאוכל של פסח,

האם יתכן שמדאו' איננו צריכים לדאוג שלא יקרה דבר כזה?

א. "תשביתו שאור מבתיכם" זה אזהרה כללית להוציא חמץ, את כל החמץ, ולבטל מה שספק באיזה חור או סדק

חז"ל הוסיפו גדרים מיוחדים לבדוק בחורים ובסדקים וכד' כדי להרחיק את האדם מן העבירה, שמא ימצא גלוסקא כלומר מאפה ממשי

המנהג מוסיף להוציא כל פירור

ב. אבל במטבח אז קודם כל גם בדיקה בחורים ובסדקים היא מעצם "תשביתו שאור מבתיכם", שהרי במטבח הכל עומד לאכילה

לכן צריך לנקות שלא ישארו "פירורים שיש בהם כזית" ומדין ספק דאורייתא צריך להחמיר גם על כזית הגר"א שהוא כזית שלנו, ופשיטא שצריך להחמיר על כל שיעור הנאכל, שבמטבח זה גם פחות מכל כזית

ובשאר הבית צריך מדאורייתא "בדיקה" רק במקומות גלויים, כלומר לראות שאין חמץ במגירות וכדו'

אבל גם מדרבנן מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה, לכן פשיטא שגם מדאו' שצריך לבדוק במקום גלוי צריך לבדוק רק היכן שיש חשש חמץ, כגון שמא ילד השאיר על הרצפה במקום גלוי, או במגירה, אבל נניח מגירה של אדם מבוגר שמקפיד עליה, לא צריך בדיקה כלל מדאורייתא, אלא מדרבנן יש לזה דין חורים וסדקים, שכמו שחור וסדק הרי אדם לא מכניס בכוונה חמץ לחור וסדק, אבל שמא במקרה נפל או שהכניס באופן ארעי (כמ"ש בגמרא), אז גם כאן מדרבנן צריך לבדוק גם מגירה שאין מכניסין בה חמץ, אם בחדר כן מכניסים חמץ, אז המגירה לא גרע מחור וסדק,  ובמדף שיש רק בגדים ומקפיד שלא להכניס אוכל, מסתמא נקרא מקום שאין מכניסין בו חמץ, ושוב הכל תלוי בהרגלים של בני הבית אם יש חשש שהכניסו חמץ או לא

והכל לפי העניין, שהכלל בגמרא הוא שצריך לבדוק כל מקום שסביר שהכניסו שם חמץ באופן ארעי או שנפל במקרה. ואם לא, אז פטור מבדיקה ואפילו מדרבנן. וכיוון שאצל רוב האנשים מכניסים חמץ ברוב החדרים, לכן צריך בדיקה בכל חדר וחדר. אמנם המנהג כיום לבדוק כל הבית כולו, גם מקום שאין מכניסין בו חמץ, דלא גרע מניקיון שמנקים לקראת כל חג שמנקים כל הבית כולו, ופשיטא שלקראת פסח, ואם כן דין הוא שגם ניקוי החמץ יעשו בכל הבית כולו. אבל זה לא עיקר התקנה, אלא מנהג.

כאילו כשאני בודק אני מנקה גם. אז מהתורה אני חייב לבדוק ולנקות טוב. תודה

וברמה של ניקוי מושלם צריך רק במטבח כמו בהכשרת כלים

בשאר הבית רק היכן שמצאו חמץ, אבל צריך לבדוק טוב שבאמת לא יימצא חמץ

אם יש לי שלוש ככרות לחם בארון, האם מספיק ביטול? פשיטא שלא.

ומכאן שכל חמץ ידוע צריך ביעור ממש. וכיוון שידיים משמשניות הם ומשאירים חמץ בכל מיני מקומות, לכן כתבתי שמדאורייתא צריך "בדיקה במקומות גלויים", לא "בדיקה" לאור נר בחיפוש וטירחה, אלא "בדיקה" דהיינו סקירה כללית על הבית שלא נשאר חמץ, בדיוק כמו שאם מישהו מבקר אצלך עם ילדיו אז כשהם הולכים הם "בודקים" שלא השאירו כלום, כך בדיוק כאן.

אם אדם מבטל שלוש כיכרות לחם ומשאיר אותם בארון, האם זה נחשב ביטול?

והתורה אמרה "תשביתו שאור מבתיכם" ולא "מליבכם", והאם אתה מאמין למי שאומר שמבער החמץ מליבו ושומרו בארונו?

ומה שכתוב שסגי בביטול בעלמא זה במצבים שאין לו אפשרות לבער ממש, כמ"ש בגמרא שהיה הולך לשחוט פסחו ונזכר שיש לו חמץ, או במשכיר בית לחבירו לומר שחזקתו בדוק וכדומה, אז מסתפקים לעת עתה בביטול, אבל פשיטא שצריך להוציא החמץ מביתו, שזה עיקר מצוות "לא יימצא", 

אבל למה שיהיה מותר להחזיק בארון שלוש כיכרות לחם? הרי הפקר לא מהני עד שמוציא מרשותו שאחרים יכולים לזכות בזה, ואם כן פשיטא שצריך להוציא מרשותו.

וזה בדיוק העניין שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, אע"פ שאסור בהנאה מ"מ זה נחשב שלו לעניין חובת ביעור, וכיוון שזה נחשב שלו רק לעניין חובת ביעור, לכן אמרו דין של ביטול שיועיל,  אבל פשיטא שאם עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו משמע מזה שגם אם אתה לא נהנה מזה עדיין חלה עליך חובת "תשביתו"

הביטול שחכמים הצריכו אחרי הבדיקה זה כדי שלא יבדקו רק למראית עין

ב. בפראפרזה לדבריך:

הקושי שלך מהראשנים הוא לא עליי, אלא על הגמרא שאומרת "עשאו הכתוב כאילו ברשותו".

אנחנו לא יכולים לקחת רק מה שכתוב בפירוש ולהתעלם מרוח הדברים. על זה באו מצוות כפי שהסביר הרמב"ן כמו "קדושים תהיו" וכמו "ועשית הישר והטוב".

ג. אולי בגלל זה אתה חושב שאני חוזר על אותם דברים, כי אתה חושב רק מה ההלכה בפועל לפי דבריי, ואני מסביר לך כיצד הנימוקים להלכות עונים לשאלותיך. אם אתה מעוניין בהלכות ללא נימוקים - בבקשה. במקרה זה באמת לא נדון.

הגמ' מדברת על הצורך בביטול, "אמר רבא: גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עילויה. - וכי משכחת ליה לבטליה! - דילמא משכחת ליה לבתר איסורא, ולאו ברשותיה קיימא, ולא מצי מבטיל. דאמר רבי אלעזר: שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו ברשותו, ואלו הן: בור ברשות הרבים, וחמץ משש שעות ולמעלה. וניבטליה בארבע, וניבטליה בחמש! - כיון דלאו זמן איסורא הוא, ולאו זמן ביעורא הוא - דילמא פשע ולא מבטל ליה. "

רואים בפירוש שכל מה שעשאו הכתוב כאילו ברשותו זה חמץ שעדיין לא ביטלו, אבל אם ביטל לפני כן בשעה שישית או רביעית יועיל אפי' ימצא את זה בפסח למרות שעשאו ברשותו.

כל הבעיה בכך שעשאו ברשותו זה אם לא ביטל.

התורה עשתה את זה כאילו ברשותו כי איסורי הנאה אינם ממון, וחידשה התורה שחמץ שהיה של האדם בשעת הביעור ולא ביערו, למרות שאינו שלו עובר עליו, אבל אם לא היה של האדם בשעת הביעור כי ביטלו בלב או הפקירו(מחלוקת הראשונים), לא עשאתו התורה ברשותו.

תשובות לשלושת השאלות - בית המדרש

והיא- שגם אם נניח [כפי שמסתבר גם לדעתי] שהביטול הוא כן ביטול גמור מדאו'

[גם אם יש לי 3 כיכרות בארון וכו'],

עדיין- אם המטבח מלא בפירורים נסתרים- במקרר וכו'.

ואני משתמש באותו מקרר בפסח, קשה להאמין שלא יכנס איזה פירור חמץ למאכלי הפסח.

ולמיטב ידיעתי-חמץ נאסר באכילה- אפילו ברמת הפירור הכי קטן- וגם ביטול לכאורה לא יועיל במצב כזה.

האם אתה מסכים עם ההנחה הזו?

מי שהתערבב לו בטעות פירור חמץ לתוך מאכלי הפסח-ללא ידיעתו לאחר הביטול.

"בביטול בעלמא - דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו, והשבתה דלב היא השבתה. "

כל השאלות שלך נסובות סביב זה שאתה רואה את העיקר כ"דין", ראה רשב"ם בתחילת פרשת וישב שיש חשיבות ללימוד הפשט, וודאי החשיבות היא להבנת עצם המצווה, והדרש אינו רק לפרש למי שלא הבין, שזה עניין כל התורה שבעל פה, לכן רש"י מסביר למי שלא הבין איך אפשר לסמוך על ביטול, אז רש"י אומר לך שבאמת כשהוצאת אותו מליבך אז באמת השבתת אותו, אבל ברור שאנחנו לא אמוריןם להאמין לאדם שאומר שהוא מבטל ובפועל הוא שומר 3 כיכרות לחם בארון. זה תרתי דסתרי ולא ייתכן כלל. לכן אתה רואה שהמקרים שהגמרא הביאה "בביטול בעלמא סגי" זה רק איפה שאין ברירה, ואז סומכים לעת עתה על הביטול בלב, וכשיגיע פסח יבערנו, שכך הדין בפירוש המוצא חמץ בתוך פסח יבערנו, וק"ו אם שמרו מלפני פסח שכשיגיע פסח יבערנו אע"פ שביטלו, שהרי גם אם לא שמרו הרי ביטלו ואעפ"כ צריך לבערו, לכן ודאי שאם שמרו ק"ו שצריך לבערו.

מדוע שלא? - בית המדרש

ודאי אם שמר 3 כיכרות לחם בארון יש חשש שלא ביטלו יפה וזה בדיוק מה שאמרתי

הגמ' בפסחים ו: חולקת עליך - בית המדרש

מהגמרא שהבאת אין שום הוכחה שביטול אינו מצריך יותר ביעור, אלא שכיוון שאינו ברשותו לכן הביטול הוא חסר טעם. אבל ודאי צריך ביטול כמו שהוכחתי, כל מה שכתוב שם זה "הבודק צריך שיבטל וכו שמא ימצא גלוסקא", כלומר אל תחשוב שדי בביעור של מה שמצאת, אלא תזכור שאתה צריך לבטל את זה בלב, ומה שכתב רש"י השבתה בלב היא השבתה, זה רק פירוש למה שהגמרא אומרת "כיוון דבדיקת חמץ מדרבנן דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי", כלומר הבדיקה היא מדרבנן, לא הביעור, הביעור ודאי דאורייתא שזה פירוש תשביתו, אלא החמץ שבחורין ובסדקין, מדאורייתא בביטול בעלמא, ומדרבנן בחיפוש ובדיקה, ושלכן גם בגמרא שהבאת הדיון הוא רק לגבי אם מצא גלוסקא, כלומר אם היה גלוסקא בחורין ובסדקין, אבל מה שמשאירים בארון זה ברור שצריך ביעור, כי ודאי יש כאן כמו שאמרתי "שמא לא יבטלנו יפה" ואם השאיר בארון מסתמא לא ביטלו יפה.

1)לא באתי לומר שאין בעיה בלבטל ג' כיכרות לחם. גם הר"ן אמר שיש בזה בעיה.

באתי להעיר על האמירה שלך שתשביתו לא אומר להשבית בלב אלא להוציא מהבית. שרש"י לא הבין כך אלא אמר שתשביתו אומר להשבית בכל דרך, גם בלב.

2)אחרי שההשבתה בלב מועילה לקיים את ציווי התורה של תשביתו ושלא יעברו על החמץ בפסח, עדיין יש בעיה שאנשים לא מספיק מכוונים על הלב, ולכן בגלל החשש תיקנו חכמים צורך חדש של לבער את החמץ בפועל. כיוון שחכמים תיקנו לקיים את תשביתו בצורה כזו של ביעור ודאי שהגמ' בכל המקומות אומרת לבטל זה רק בדיעבד, כי יש חיוב מדרבנן שיסודו בחשש איסור דאורייתא שמצריך ביעור.

אדרבה - לפי שיטתך שהגמ' שהביטול לא מועיל, עדיין קיים פה ספק דאורייתא שדינו לחומרא וצריך לקיים מצוות תשביתו על ביתו שנכנס אליו עכבר עם לחם מספק ומה תירצה הגמ' בדף ט:? אלא ודאי שהביטול מועיל מדאורייתא, החשש הוא רק חשש ואינו ציווי דאורייתאי ועליו יש תקנה דרבנן לבער בפועל.

3)כל הראיה שלי הייתה כנגד מה שניסית להוכיח שגם אחרי שמבטל נחשב לברשותו, שהגמ' בפירוש דיברה על חמץ מבוטל כמי שאינו ברשותו גם אחרי חומרת התורה בחמץ, ורק בחמץ לא מבוטל עשאתו התורה ברשותו עד כדי כך שלא יכול לבטל.

ושוב החילוק שלך שכל דברי הגמ' לגבי החורין והסדקים הוא בגדר ניחוש, אין לך שום ראיה שהוא נכון ואין שום סיבה לומר שכל המקומות שהגמ' דיברה על בדיקת חמץ היא התכוונה דווקא לחורים ולסדקים. פשט הדברים שביטול זה דרך של ביעור והחשש שלא יבטל כמו שצריך גורר צורך לבער, אבל אין זה חיוב דאורייתאי.

בכל זאת אפשר להביא קצת ראיה נגדך מאותה גמ' בדף ו: שדיברה על ו"וכי משכחת ליה לבטליה" שם מדובר בגלוסקה יפהפיה שמוטלת לפניו ולמרות זאת הביטול מועיל לה. רואים שביטול מועיל גם לחמץ ידוע - אולי לא לכתחילה.

לשיטתך שבאמת בטלה דעתו אצל כל אדם ואדם שאומר זה עפרא בעלמא לא מתכוון בכלל, מדוע ביטול חמץ בכלל פועל על גלוסקא נאה? הגמ' הייתה צריכה לומר, על גלוסקא זו גם הביטול מראש לא יועיל כיוון שהיא לחם ממש ובטלה דעתו אצל כל אדם, ואם תחלק בין ידיעה מראש לביטול כללי שכולל בתוכו לחמים שלמים שבו האדם מבטל ביתר כללות, הגמ' לא הייתה צריכה להקשות וכי משכחת ליה לבטליה, שהרי ודאי שכל התועלת בביטול היא מראש.

עוד ראיה נגדך ניתן להביא מהגמ' בדף ו. לגבי המפרש ויוצא בספינה "קודם שלשים יום אין זקוק לבער - לא אמרן אלא שאין דעתו לחזור, אבל דעתו לחזור - אפילו מראש השנה זקוק לבער. " לפי מה שאתה טוען ביעור חמץ כולל ניקוי מרחב הבית מחמץ בכללותו וביטול החמץ שבסדקים מדאורייתא, ומדרבנן לבדוק גם בסדקים.

לפי זה המפרש שדעתו לחזור עליו לבער(לא לבדוק בסדקים! לבער מכללות הבית) את החמץ כיוון שכשיחזור בפסח יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, וודאי שגם ביטול כרגע לא יועיל כיוון שהחמץ מגולה ובעין.

למרות זאת רש"י שם נזקק לפרש שביטול כשיחזור לא יועיל כיוון שזה בתוך זמן איסורו, לשיטתך ביטול בכלל לא שייך כיוון שביטול לא מועיל לחמץ הידוע.

אז

לגבי סעיף 3 - באמת לא אמרתי שאחרי הביטול בכל אופן נעשה "כאילו ברשותו", מה שאמרתי, שכיוון ש"אינו ברשותו וכאילו ברשותו" אינו פוטר בחובת ביעור - כך "חמץ מבוטל ועדיין בביתו" - גם כן אינו פטור מחובת ביעור, ופשוט

לגבי כל שאר דבריך - שתי נקודות:

יש כאן עניין של צורת לימוד. אני בונה את הלימוד על סברות, וסביב הסברות אני בונה הבנה של הכתוב. 

לדוגמא: למה שביטול יועיל? מה התועלת והמשמעות של האמירה שהחמץ הוא כעפרא דארעא? אם זה אסור זה אסור, ומה מועיל הביטול?  

אז אם מתבוננים בכל המקרים בהם הגמרא הזכירה 'בביטול בעלמא סגי' רואים שמדובר במקרים של חמץ לא ידוע. כולל בדיקת חמץ שבסופה מחייבים ביטול שמא ימצא גלוסקא, כלומר כרגע הגלוסקא לא ידועה, ולכן מבטלים אותה. 

ולכן ניתן להבין, ש'ביטול', הוא התייחסות לדבר כאינו חשוב, כמו בביטוי "ביטל במחי יד", וזוהי משמעות ההצהרה: שאדם לא יאמר בדקתי, ביערתי, סיימתי. לכן דווקא כשאדם בודק בחורים ובסדקים חששו שירגיש שכבר הכל בסדר, ואם תהיה לו הפתעה של איזה גלוסקא אז יתבלבל ויגיד: טוב כבר ביערתי... קיימתי תשביתו... ואם הוא לא חזק בשמירת מצוות הוא עלול לחפש היתרים... לכן תיקנו ביטול כלומר מייד לאחר הבדיקה תזכיר לעצמך ע"י הצהרת הביטול שאתה לא רוצה יותר חמץ. וכן בכל מצב שיש חשש שיהיה לך חמץ, פשוט תזכיר לעצמך שזה אסור. זו משמעות ה'ביטול'=תזכורת עצמית.

גם שאר דבריי כמו האמירה שהבדיקה היא עניין לחייב ביעור מחורים וסדקים - הכל בנוי על צורת הלימוד הזאת, שמדאורייתא כל מה שבחורין ובסדקין הוא חמץ לא ידוע, ועל זה בדיוק נאמר 'בביטול בעלמא סגי', אלא שחז"ל תיקנו על זה בדיקה שמא לא יבטל יפה יפה, אבל ודאי שכל הביטול זה רק למה שבחורין ובסדקין, כי אין סברא לבטל מה שבארון, כשודאי צריך לבערו.

דבריך ראויים לתשומת לב

ועם זאת יש לי את הטעמים שלי לדרך שבה אני כותב

ואל תטיף לי על הוגנות בזמן שאתה מעתיק את דבריי מבלי לציין מקור רק מעיר - בית המדרש

ואל תטיף לי גם על דברים אחרים

תודה

מי שצריך להסביר את עצמו זה דווקא הצד השני

יהיה מעניין מאוד לראות ראשון שכותב שלכתחילה מותר לשים חמץ בארון ולבטל. זה מוזר מאוד

א. ".. חמץ שאני, לפי שאינו ברשותו של אדם ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, ומש"ה בגלויי דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דלהוי זכותא בגוויה כלל סגי, ומהני אפילו בחמץ ידוע..."

מה שהר"ן אומר, שיש הבדל בין הפקר רגיל, למשהו שהוא ברשותו לגמרי, לבין הפקרת חמץ שהוא רק כאילו ברשותו. 

האם תוכל להסביר מה זה "לא ניחא ליה דליהוי זכותא בגויה כלל"?

ב. "או אם לא ביטלו בליבו, צריך מן התורה שיבדוק אחריו בכל מקום שהוא רגיל להמצא שם"

נשאלת  השאלה, מה זה "אם לא ביטלו בליבו"? למה שאדם יתעצל מלבטל בליבו ויצטרך לבדוק כ"כ הרבה? אטו בשופטני עסקינן?

לגבי סעיף 3 אז לא הבנתי.

עדיין לדעתי כל חובת הביעור לאחר הביטול היא מדרבנן וכמו שהוכחתי למעלה.

אתה הולך כשיטת הכלבו, ומבין שביטול חמץ מועיל רק לחמץ שאינו ידוע מסברא. ניתן לומר כך מסברא, אבל ניתן לומר גם לא כך, ולומר שאדם באמת מסוגל לבטל ולומר שהלחם לא חשוב עבורו, אותה פעולה נפשית שאפשר לעשות לגבי החמץ הלא ידוע שמחשיבה אותו למבוער לגבי האדם, אדם יכול לעשות גם לגבי החמץ הידוע.

זה לשיטת רש"י. גם הרמב"ן בפי' כותב שמועיל ביטול לחמץ ידוע.

על הכלבו קשה בעיקר הגמ' מדף ו: שהבאתי וכמו שהביא הרמב"ן, יש דחקים להסביר את הגמ' בשיטת הכלבו מדין הפקר בלב שמועיל רק בעומד לבער ואכמ"ל. אבל פשט משמעות הגמ' והראשונים היא שמועיל ביטול לחמץ ידוע, בטח שאי אפשר לומר שכל הראשונים מודים לכלבו, וגם מסברא זה מסתדר כמו שכתבתי למעלה - אותה פעולה נפשית פועלת בשני המקומות. (אם מסבירים מדין הפקר אז כבר יותר קל לחלק לבינהם, אבל אתה לא באת מהכיוון הזה).

הסברא שלך היא יפה, אבל גם הכלבו שהוא אבי השיטה שלך מודה שבספק רגיל של חמישים חמישים עדיין שייך ביטול. רואים שהביטול מועיל לא רק מדין לא אכפת לי כלל כי גם ככה הסיכויים אפסיים, מה עוד שלחבל הראשונים שמדברים על ביטול מדין הפקר אתה לא מתייחס ולשיטתם ביטול בצורה הפשוט אמור להועיל באותה מיד לחמץ ידוע ושלא ידוע)

לכן יפה מאוד שאתה חושב משהו ומנסה להכניס אותו בגמ', אבל ככה"נ הגמ' והראשונים למדו אחרת ממך.

קודם תלמד מה הם אמרו ואז תנסה להבין אותם, במקום לנסות להבין בראש שלך ואז לכפות על הגמ' והראשונים דברים שהם לא אמרו.

שצריך

או ביטול+בדיקת חמץ

או ביטול +בדיקה פסיכולוגית למה הוא משאיר את החמץ.

מוסכם?

כמו שהניירת המיותרת מונחת במגרה

איזה סוג של ניירת מיותרת מניחים במגירה, ולמה?

יש לזה נפק"מ, כי אם שומרים את הניירת לאיזה צורך אז זה לא באמת ביטול. 

יש חשש שמא לא תבטלנו יפה ולכן חכמים תיקנו שתבטל גם(הר"ן שם)

תשובות לשלושת השאלות - בית המדרש

גזירת חכמים להפקיע ביטול

יש מישור בבדיקת חמץ שהוא מאוד דומה לבדיקת תולעים - הכשר והיזהרות מאיסור אכילה.

לגבי הדברים האלו יש שאלה איפה עובר הגבול בין ספק דאורייתא(שגם הוא חובה רק לחלק מהשיטות מדאורייתא) לאפילו לא ככה.

דוגמא - ספק אם יש פירור מעל המקרר, גם אם יש פירור ספק אם ייפול בלא ידיעתך לאוכל. אתה נכנס פה לשאלה של ספק ספיקא דאיכא לברורי\שיש לו מתירים.

גם אם מדאורייתא זה דבר שנצרך, הדבר לא מוגדר כחובה דאורייתא, אלא רק אולי כצורך דאורייתאי כדי לא לעבור על איסור.

לצורך העניין הגמ' הביאה את הדין מדאו' בביטול בעלמא סגי לגבי עכבר שנכנס לבית עם כיכר, הסיכוי שמשהו מהכיכר אם קיים יגיע לאוכל שלך הוא די אפסי וודאי שלא מגיע לגדרי מיעוט המצוי שמצאנו למשל לגבי בדיקת תולעים ולכן אין צורך דאורייתאי.

וזה עוד לפני הדין שאיסורי אכילה שיעורם בכזית מדאורייתא אפי' בתערובות.

הדיון בגמ' בכללותו הוא לא על הצורך בבדיקה כדי לא לאכול, אלא הצורך בבדיקה בגלל שיש צורך לבדוק - בין אם מצוו"ע דאורייתא של תשביתו ובין אם תקנ"ח. לכן למשל לא מברכים על בדיקת תולעים אבל כן מברכים על בדיקת חמץ (ושלא כדעת המקו"ח)

כתבת- וזה עוד לפני הדין שאיסורי אכילה שיעורם בכזית מדאורייתא אפי' בתערובות,

בחמץ ספציפית-האיסור הוא בכלשהוא, לא כך?

יש דין ביטול בשישים\ברוב. זה דין בתערובת. אם נפל איסור לתוך היתר במקום בו הוא פחות מרוב או מאחד משישים הוא בטל אליו ולא נחשב שיש פה איסור. אם הוא יותר מכך אז אסור, רמת האיסור תלוייה בהגדרת הדבר כדאורייתא או כדרבנן.

על הדין הזה נאמר שחמץ בפסח אפילו במשהו לא בטל ולכן אם יש סיר ענק שנפל לתוכו סיר חמץ דינו כתערובת חמץ ולא בטל.

חוץ מזה יש דין נוסף שכל איסורי אכילה שיעורם בכזית. במקום בו אוכלים תערובת של מעבר מאחד לשישים אז לא נחשב שאכלת איסור.

גם במקום בו אכלת תערובת שלא בטלה עדיין יש דין שכל איסורי אכילה שיעורם בכזית, לכן אם אכלת לחם פחות מכזית לא עברת על כרת אלא על רמת איסור פחותה מכך. אם נכנס פירור לתוך תבשיל  אז כל התבשיל דינו כתערובת חמץ, אבל אכילת כזית מהתבשיל לא אומרת שאכלת כזית חמץ ולכן דרגת האיסור פחותה.

שבאמת יש שיטה שלא מועיל ביטול לחמץ ידוע (כלבו הלכות חמץ ומצה בשם גאון).


ואת הקושיות -

מכיכר בשמי קורה;
ומי שהלך למול את בנו ונזכר שיש לו חמץ בביתו;

שבהם מועיל ביטול לחמץ ידוע,

צריך לתרץ ששם הביטול באמת בלב שלם
(- כי זה לא כמו לחמניות בארון).

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

"ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה טעון כפרה וסליחה המתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה"

=> מסקנת הגמרא במסכת נזיר היא:

– אם התכוון לאיסור ועלה בידו היתר, צריך כפרה

– גם אם התכוון לספק ועלה בידו היתר, צריך כפרה

"כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם משל לשני בני אדם שצלו את פסחיהן אחד אכלו לשום מצוה ואחד אכלו לשום אכילה גסה זה שאכלו לשום מצוה וצדיקים ילכו בם וזה שאכלו לשום אכילה גסה ופושעים יכשלו בם אמר ליה ר"ל האי רשע קרית ליה נהי דלא קא עביד מצוה מן המובחר פסח מיהא קא עביד אלא משל לשני בני אדם [...]

ואחד אכלו לשם אכילה גסה - או מחמת תאוה שאכלו ברעבון:"

=> כאן היות ואין שום צד של איסור במעשה אלא פגם בכוונה אז אמנם לא עשה מצווה מן המובחר אבל בהחלט עשה מצווה

ולדעתי החתולית הזמנית זה המקרה הכי דומה, אין שום צד של איסור במעשה הדיווח / איום עצמו, זה שהכוונה כזאת או אחרת אמנם פוגע במצווה מן המובחר אבל עבירה אין כאן

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!