לפי זה אולי יום הסיום של השואה היה שייך לחגוג?

אם אתה אוחז שה' באייר הוא היום (לא הצלחתי להבין אף פעם למה דווקא ה' באייר. למה הניצחון זה יום ההכרזה ולא סיום מלחמת העצמאות נניח?), ולגבי השואה יש גם יום ספציפי של שחרור, דין שווה להם -תחגוג את שניהם!

ואני בטוח שיום השחרור משמח כל ניצול שואה לא פחות מיום העצמאות...

לא שייך הדיון לגבי המדינה, כי יום השחרור מהשואה הוא בוודאי הצלה לאומית, ואל תשכח שמעיקר הדין חייב אדם להודות גם על הצלה פרטית שלו.

זה שזה קורה, לא אומר שזה צריך לקרות. הכרעה רגשית לא אמורה לקרות בדברים שביום יום, בטח לא בשאלות הלכתיות.

אני מצטער שאתה בכלל אומר את זה, דיין אמור להסיר את עצמו מדיון ברגע שיש נגיעה קטנה ככל האפשר שעלולה להטות את האמת. פוסק לא שונה ממנו.

גם לגבי יום העצמאות עצמו.

מי שחוגג, ברוב המקרים, חוגג מסיבה רגשית (שזה חלק מהטעם להודיה עצמה, כן?) הבעיה היא שמשני הצדדים רגשות מעורבים שם וזה משליך על האחדות... אבל זה כבר עניין לדיון אחר

לבין פסיקה של גדול הדור, מהסיבות האלה, בין השאר

לא אמורים לחגוג יום שהיה בו ניצחון? זאת שיטת הבחור דלעיל.

הוא רצה לבטל את מנהגי האבלות בגלל הניצחון, לענ"ד הבנתי שאת הניצחון הזה גם צריך לחגוג. מה נפקא מינה לבטל מנהגי אבילות בלי שום שמחה וחגיגה? (ע"ע מסכת מועד קטן). ואז השלכתי מזה על יום השואה וכו', את השאלה למה אנחנו לא חוגגים כל ניצחון?

(אאל"ט), ויום העצמאות זה חידוש של ימינו?

קל וחומר די פשוט.

הוא לא שואל על אמירת הלל, אלא על תספורת. זה שחוגגים יום, ואפילו אומרים הלל, לא בהכרח אומר שמותר גם להסתפר בו ולבטל מנהג שהתקבל אצל רוב עם ישראל (לא יודע מה השיקולים שם בפועל בכ"א).

מילא הדבר היה מקובל על כולם היינו אומרים פוק חזי וכו', וגם אז זה לא הופך לדאורייתא...

ה – כבוד השבת בהכנת הגוף והבית | פניני הלכה

כמדומני שזה מ"וכבדתו".

וכן, שבת היא דאורייתא. לא הבנתי מה הפלא? החיוב שלה נראה לך דרבנן?

ברור לכל ששבת יותר חמורה מכמה וכמה סיבות

אתה הכרחת אותי להביא את זה.

מה הנקודה שלך?

שוב,

אני אפילו לא נכנס להגדרות של שירים או לא.

סבבה. יום גדול שצריך להודות לה' בהלל.

אבל למה להתגלח?!?!

להתגלח זה משהו בסיסי היום.

כנראה אתה מדבר על להסתפר וזה כבר דיון אחר בפני עצמו.

זה לא יום טוב.

זה יום שמחה. יום גדול. נכון שביו"ט יש מצווה לשמוח וכך ביוה"ע - אבל יום טוב הוא לא.

לשבת אני מחוייב לתקן מלבושים נאים.

שבת היא מדאורייתא.

לכבוד שבת עם האבילות של ימי הספירה (שיש לה דין מעט שונה מאבילות של מת ל"ע ול"ע) לא מסתפרים.

הראיה הכי פשוטה היא שקרבן תודה לא מעלים בשבת.

כל מה שאנחנו נוהגים היום הוא "ונשלמה פרים שפתינו", אז ק"ו בן בנו של ק"ו שזה לא משתווה לשבת.\

אגב, דין הודיה הוא מדאורייתא לכולי עלמא אאל"ט, קרבן תודה כתוב במפורש

גם מה שהביאו כראיה מתהילים למי יש חיוב להודות, לענ"ד זה נחשב דאורייתא.

בעיה רצינית שככה זה כאב

ק"ו שיום העצמאות לא ידחה אותה, והראיה מימים אחרים של הודיה שבאים מאותו הטעם

שניהם ימים, בשניהם יש שאלה אם מקיימים בהם אבילות.

שבת חמורה מיום הודיה אלא אם תהיה לך פירכא לעובדה הזאת בעניין שביום הודיה יש צד חמור יותר (ככה דר ךהגמרא)

אגב עונג הוא חשוב יותר משמחה ("אין ברעה למטה מנגע ואין בטובה למעלה מענג").

אם היית רוצה לפרוך ק"ו, היית צריך לפרוך כך (דוגמא לא קשורה ישירות, לא להתבלבל):

אם הייתי משווה בין שבת ליו"ט, ששבת יותר חמורה מק"ו, היית אומר לי "מה לשבת שלא דוחה אבילות לגמרי, תאמר ביו"ט שדוחה אבילות לגמרי", וכו'.

אבל פה לא מדובר ביו"ט, אלא ביום הודיה, שלא דוחה את האבילות בשווה.

כלומר הק"ו הוא ק"ו עד שלא תמצא פירכא למצב שבו היום הודיה, לגבי הדין המסויים לפחות (ולאו דווקא, כך בחז"ל), חמור יותר משבת

שמע, לא רבנים ציונים ולא אנטי ציונים ולא סתם רבנים העלו את הקל וחומר שלך, אולי בגלל שאין כאן בכלל קל וחומר? אולי זו סברת קש שאתה מתעקש כבר יותר מידי זמן לראות סברא במקום שהיא איננה? טוב אתה מוזמן לשאול רב ודעת לנפשך ינעם, אם תרצה אתה מוזמן לחזור אלינו עם תשובה.

אין לי מושג למה אתה דוחף אידאולוגיות וגם כותב בצורה כל-כך לא נעימה

אני לא אומר שלא, אבל מי אמר שכן?

לא מכיר איך פוסקים בדבר כזה. אבל אני לא רואה מניעה לחכות עוד כמה ימים בשביל להמנע מלבטל מנהג שכבר קבלו רוב עדת ישראל (חוץ מעדה אחת )

בשבת, עצם היום הוא דאורייתא [שביתה ממלאכה, זכירה], וכבוד ועונג שבת הם מדברי קבלה.

אתה כותב שעצם היום ביום העצמאות הוא דאורייתא. 

זה לא הופך אותו ליותר חמור משבת. 

צריך להיות ברור לך שגם אם עצם היום של יום העצמאות היה כתוב בתורה כיו"ט, הוא עדיין היה קל משבת כמו כל המועדים.

בחייכם, למה קשה לכתוב בדיון תורני כזה יפה בלי לערב רגשות?

אתם גם מנסים להשליך מהסברות שאני אומר על דעתי בפועל, שזה מצחיק

אבל בכ"א זה לא מבטל את הק"ו של פותח השרשור

ויש כאלה שסוברים גם שאין בכלל עניין בהקמת המדינה.

וחלק לא מבוטל מחכמי ספרד, המזרח וכו' סוברים שזה יום הודאה אבל לא אומרים בו הלל, ויש שסוברים שאומרים בו הלל אבל לא בברכה.

יש הרבה דעות בזה.

לא הבנתי את ההיגיון, מה זה למה בשבת לא מתגלחים/מסתפרים? כי יש מנהג לא, אז לא. אז יום העצמאות לא יגבור על שבת. ולהגיד שכן, לדעתי זה לזלזל בכבוד שבת. ובטח שזה ק"ו מהברורים ביותר...

בזכות זה אין אחדות בעמ"י

עזוב את זה שאתה מבטל דעות של ענקי תורה, אבל זה כבר עניין אישי שלך

מה הקשר בין מה שכתבת למה שכתבתי?!?!??

יש ענקי עולם משני הצדדים, לא מבטלים דעה של אף אחד מהם באמירות מזלזות דוגמת "שאלה של פקיחת עיניים לעובדות או עירבוב שלהן עם עובדות אחרות".

למה לא חוגגים את יום סיום מלחמת העולם השניה, את סוף מלחמת העצמאות וכו'?

שים לב שדווקא אצל החרדים יום ירושלים יותר חזק מיום העצמאות. למה? לא יודע, לא נכנסתי לחילוקים בפוסקים מה ההבדל בין הצלה להצלה.

אבל עובדה, יש דעות אחרות משלך, והם מגדולי עולם. אי אפשר לבטל אותם במחי יד, חס וחלילה.

כבר אמרו גם שהמחלוקת נוגעת בכלל לאם לא עברו על השבועה של לא לעלות בחומה.

מה הראיה שלך שלא עברו?

איך ראשונים אמרו שלא עברו על זה ביום העצמאות? הם נפטרו הרבה לפני, כמדומני...

כתבתי על היחס ליום ירושלים, כלומר ה"רגש" אליו.

ביום ירושלים יש הרבה פחות נטיה להסביר לכל דת"ל כמה שהוא טועה, והרבה יותר שמחה

את יום ירושליים, ואצל הרב עובדיה ועוד כמה רבנים מבוגרים, היה יחס מכבד ומיוחד ליום הזה, אבל שום ענין חגיגי יותר מזה,

וכיום אצל תלמידיו, ובהנהגה שיש בישיבות של תלמידיו, היא שאפ"י לא מתייחסים בכלל ליום הזה, הכל כמו יום רגיל (אינני מדבר על מה שקורה בפוליטקא, אולי פוליטקאים חרדים, כן רוצים להראות השתתפות עם המגזר הכללי, ועושים כמה כתבות בעניין, אבל בישיבות בכלל לא מתיחסים ליום הזה, וגם אצל הפוליטקאים, אין ליום הזה ערך חגיגי מיוחד), אך כמובן שאם משהו ישאל על היום, יגידו לו שאנחנו מודים להשם על הניסים שעשה, אבל שום דבר יותר מזה.

זו דעתם, וזכותם וכבודם שלא לציין את היום, אך פשוט הייתי צריך להעיר לך על הטעות שכתבת.

למראות שראיתי לפני כמה כתבה בכיינית על חרדים שחוגגים את יום העצמאות ומפרסמים את זה באיזה אתר חרדי. אז למה אתה מוכיח מהישיבות? פוק חזי מאי עמא דבר.

בכ"א אתה כותב בדיוק מה שכתבתי, רק שהבנת משהו שלא כתבתי

וזה לא מוסכם על כל הפוסקים (אפשר להגיד שזה מתחלק בעיקר לפוסקים ספרדים, דתיים לאומיים וחלק מהחסידויות הלאומיות לעומת ליטאים ושאר החסידים).

וכמו שכבר אמרתי, גם אם תאמר שזה דאורייתא, ודאי ששבת חמורה. מה השאלה בכלל?!?!!?!

הסברתי את זה כאן

ברור לכל שיש חיוב להודות על נס! עדיין שבת יותר חמורה - בית המדרש

אבל:

א. ראה את התשובה של פוני מפונפן.

ב. אז מה הקשר לברית שהרה"ג דב ליאור כתב? תשאל גם כן.

אז מה?

אני מנסה להבין למה.

אני באמת מחפש תשובה

תן טענה הלכתית נו...

לג בעומר הוא פעם בשנה. בדיוק כמו יום העצמאות.

1. לגבי הסברא שברית היא משהו פרטי- ייתכן שהכלל הוא הפוך, שמשהו פרטי הוא חלש יותר. בגמרא במועד קטן יד ב מופיע - "אבל אינו נוהג אבילותו ברגל שנאמר (דברים טז, יד) ושמחת בחגך אי אבילות דמעיקרא הוא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד ואי אבילות דהשתא הוא לא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים". וראיתי שמובא בשם הריטב"א בתענית לא.(לא בדקתי בפנים) שמשתמש  בסברא הזו גם לגבי כך, ש'רגל דיחיד' שמחת חתן, לא ידחה אבלות דרבים.

2. יש מקום לומר, שתוקפו ההלכתי של יום העצמאות הוא מעיקר הדין, והוא יותר משל לג בעומר.

שבת זה משהו כללי, של כל ישראל. ובכל זאת לא מתגלחים.

והוא עוד מדאורייתא.

בקשר לב' - שמע, דחוק, אבל נניח ואני זורם.

ברית מילה דוחה. אקסיומה.

אז למה הרב דב ליאור למד מברית ליום העצמאות?

אני אומר בא נלמד משבת ליום העצמאות.

יש פה קל וחומר

מה שבת מדאורייתא, דבר עתיק, וזה מוסכם על כל הפסוקים שצריך לשמוח בו.

מה יום העצמאות, לא מדאורייתא, 70 שנה, ולא מוסכם על כל הפוסקים (וחבל.. כן..) זה יום גדול..

שבת אסור להתגלח..

למה ברית מילה דוחה את המנהג להמנע מתגלחת, ושבת לחלק מהדעות לא.

קשה לדון למה מביניהם להשוות את יום העצמאות, בלי שעונים על השאלה מהו ההבדל ביניהם.

אני לא יודע למה הרב ליאור פוסק כך, אבל דווקא לגבי דעת הרב מלמד אני יכול לענות בפשטות

מעיקר הדין, הוא סובר שמותר להתגלח גם לכבוד שבת [ראה בפניני הלכה לגבי אבלות הספירה]. ורק יש לו שיקולים צדדיים, שקצת מסייגים את זה.

אבל רבנים יורו להתגלח ביום העצמאות גם למי שלא מתגלח לכבוד שבת.

אז אתה אומר שאתה גם לא יודע את טעם האוסרים?

ה"ז מחרף ומגדף.

*בכל יום*

ורש"י שם- מםני שהקוראה בכל יום הרי זה כמזמר שיר ומתלוצץ.

אני לא חושב שבמקרה שלמישהו יש ספק זה נחשב. מה ש  @חופשיה לנפשי רוצה לומר. שבמקרה של ספק (לפחות להבנתי) אין צד להחמיר ולא לומר מפני הגמ' שם.

הגמ' היא בשבת קיח (ע"ב כמדומני)

אם כי אני מסתייג מ"לא שווה מאומה", אלא אומר "שווה אבל ברמה נמוכה" ובטח זו היא גם כוונתך.

https://ravsherki.org/index.php?option=com_content&view=article&id=327:327327-327&catid=253&Itemid=100513

http://ravsherki.org/index.php?option=com_content&view=article&id=1522:15221522-1522&catid=253&Itemid=100513

נקודה ד....

זה ממש מעליב ואפילו  מכעיס שנותנים לנו שם פופיקיסטים. אנשים שלא למדו את הסוגיה. לא מכירים את ההלכה ומוציאים לעז על גדולים. חו"ש כאילו הם בודים מלבם.

הלל של יום העצמאות הוא כמו הלל של חנוכה. זו תקנת נביאים שנתקנה לפני אלפי שנים ולא הומצאה ע"י הרבנות הראשית חו"ח.

"נביאים שביניהן תקנו להן לישראל שיהו אומרין אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהן ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן"

ואומר רש"י- כגון חנוכה. (פסחים קיז ע"א)

ואתה הוא שצריך להביא ראיות לדבריך שצריך בשבילו גם אנשי כה"ג דבר שמבואר בפוסקים הפכו! (מי תקן הלל דחנוכה? אנשי כה"ג?)

זהו דבר הלכה מפורש מדינא דגמרא.

על התחלת הגאולה שעינינה השראת שכינה בעולם.

וראיתי בפניני הלכה את זה כבר.

אני מחפש נימוק הלכתי (ולא וורט מוסרי וכו) שעונה על הבעיה שהצבתי.

מה שאתה אומר זהו הפסק הלכה שהגיע אליו הרצי"ה. ומובן לי.

השאלה שלי היא איך?

בדיוק כמו שלפי דעת מרן השו"ע אסור להסתפר בראש חודש. ו.. אפילו בלג בעומר הוא אוסר!

זה קרה רק שלוש פעמים בהסטוריה, פסח, חנוכה ויום העצמאות.

האמת שזה גרה גם פעם בלג בעומר, בימי בר כוכבא אבל זה היה מאוד קצר ואין לנו תיעוד עד כמה שידוע לי אם הסתפרו בלג בעומר אז.

ב. אוקי. אז נגאלנו. ו..?

שוב. איפה הנימוק ההלכתי פה?

יש לי שבת מדאורייתא. לכבודה אני לא מתגלח בעומר.

יש לי יום העצמאות. נכון.. גאולה. אבל.. לא דאורייתא. למה שאתגלח?

קדושת היום חמורה הרבה פחות משבת.

ושבת יש לך "וכיבדתו מעשות דרכך" פסוק מפורש!!!

זה לא טענה שמפריכה את הקושיא ששאלתי.

זה שזה נדיר זה סבבה והכל טוב.

גם לג בעומר הוא נדיר. ואפילו הוא יותר נדיר.

זה הגיוני שהתגלחו.

כי ר' עקיבא היה נושא כליו של בר כוכבא.

ור' עקיבא לימד את כל התלמידים..

לא בהרכח שזה היה לפני זה. ואולי אפילו סביר להניח שהוא היה נושא כלים לפני שהתחיל ללמוד

א. לא כתוב שהם חיילי בר כוכבא שנהרגו במרד, כתוב שהיה "שמדא" על תלמידי רבי עקיבא.

ב. גם זה, זה רק אחת משתי הנוסחאות של אגרת רב שרירא גאון.

כגון-

"שגזרה מלכות יון שמד שלא להזכיר שם שמים על פיהם" (ר"ה יח ב)

"שגזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל שלא יעסקו בתורה, ושלא ימולו את בניהם, ושיחללו שבתות". (ר"ה יט א) 

"גזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל שלא יביאו עצים למערכה," (תענית כח א) 

"אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא שלא בשעת השמד, אבל בשעת השמד - אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור. " (סנהדרין עד א)

ממקורות אלה, רואים גם שהביטוי איננו דווקא ביחס לדור מסויים, או למלכות מסויימת. 
אמנם ישנו שמד בולט במיוחד, שהיה בימי רבי עקיבא. וישנם גזרות רבות שמוזכרות מדור זה. ונראה כשמדברים על דורו של שמד הכוונה לדור זה. וכפי שהובא מהרמב"ן. 
[ישנו דיון היסטורי מה היחס בין גזרות השמד לבין המרד. האם הגזרות היו הסיבה למרד, או שהן היו כנקמה של הרומאים על המרד, ונראה שלפחות הגזרה על ברית מילה קדמה למרד].

באגרת רב שרירא גאון מופיע הביטוי שמדא מספר פעמים, ביחס לדורות שונים-
"והוה שמדא על התלמידים של ר' עקיבא, והות סמכא דישראל על התלמידים שניים של ר' עקיבא, דאמור רבנן שנים עשר אלף תלמידים היו לו לר' עקיבא מגבת ועד אנטיפטרס וכלם מתו מפסח ועד עצרת והיה העולם שמם והולך עד שבאו אצל רבותיהם שבדרום ושנאה להם רבי מאיר ור' יוסי ר' יהודה ור' שמעון ור' אלעזר בן שמוע והם העמידוה באותה שעה כדאיתא ביבמות "

". ובתר הכי אביי ורבא. ונפיש שמדא בא"י ואמעיטא הוראה תמן טובא"
" ובתריה רב נחמן בר רב הונא ושכיב בשנת תשס"ו. ונפל שמדא וגזר זדגרד לבטולי שבתא. "

נהרגו בידי המלכות.

[יכול להיות שאפשר להידחק כדי לפרש את זה באופן שלא יסתור את הגמרא, כמו שנדחקו להסביר בגמרא באופן שיתאים לאגרת רב שרירא גאון, אבל בכל מקרה זה דוחק] 

אלא, שזה לא מחייב שהם נהרגו במרד, וכלוחמים.

יכול להיות שהרומאים הרגו אותם כעונש על לימוד תורה/קיום מצוות בגזירות השמד, יכול להיות שהם נהרגו באיזה שהוא מעשה טבח של הרומאים שלא קשור למה שהם עשו. הרומאים הרגו המוני יהודים בעקבות מרד בר כוכבא, מסתבר שרבים מהם לא היו לוחמים.

יכול להיות גם שהם נהרגו/נפטרו מגיפה שנים לפני המרד. נראה לי שזה יותר מסתדר מבחינת השנים עם זה שאחרי מותם רבי עקיבא בא אצל רבותינו שבדרום ולימד אותם, והם העמידו תורה.

"פסקו מלחמות". אבל מאיפה הוא לוקח אותו?

בחיפוש באינטרנט, ראיתי אתרים שמצטטים את השו"ע כאילו כתוב בו "נוהגים שלא להסתפר עד ל"ג בעומר, שאומרים שאז פסקו מלחמות" אבל בשו"ע כתוב "שאז פסקו מלמות".

גם בשולחן ערוך דפוס ונציה שכה שנדפס בחיי המחבר כתוב "פסקו מלמות", ולא "פסקו מלחמות" -

שלחן ערוך אורח חיים - קרו, יוסף בן אפרים (page 1 of 290)

בשו"ת קול מבשר סימן כ"א, למי שהיה גאון הדור, בדור של החזו"א (כמו שאמר הגאון מטשבין ומרן הרצי"ה בקונטרס גדול שימושה), שמו הוא הגאון הרב משולם ראטה זצ"ל - ושם יש תשובה רחבה וחדה שבה האריך להוכיח שיש חובה לתקן יו"ט ולומר הלל ביום העצמאות, וכן ישנה הרחבה בספריו הרחבים והמפולפלים של הגר"ש גורן זצ"ל ועוד רבים מגדו"י עד אחרוני זמנינו, ויסוד הטעם להתיר תספורת הוא משום שהיות ויום העצמאות הוא יו"ט מימלא אין לנהוג בו במנהגי אבילות ! שזה כולל להתיר תספורת, ועל כן לא ראית הרחבה בספרי האחרונים בכך, כי זה פשוט שאם יוה"ע הוא יו"ט מימלא אין בו מנהגי אבילות. וק"ל

"יש נשמה למדינה" - הסברה מדוע הקמת המדינה היא התחלת הגאולה 

אז למה לשבת לא?

הרי גם לשבת אני מחוייב לתקן מלבושים

האברך כמדרשו, והכל מתוך ירא"ש טהורה, כבוד הרב נחמיה שליט"א, שענה לך בשלושה אופנים על שאלתך, מה אתה רוצה יותר מזה?

למרות שלי הדל ישנה תשובה אחרת אבל אין לי הכוח לרושמה, כשכבר נכתבו כ"כ הרבה תשובות, ועוד מפי עילוי גדול, שוודאי "עדיו לגאון ולתפארת בישראל" (כמדומני זה לשונו המדויקת של מרן הראי"ה קוק בכמה מקומות, על כמה וכמה עילויים) .

מקווה שלא הגזמתי, אני פשוט אוהב אותו, כי הוא "תלמיד חכם ארץ ישראלי" כפי רצון השם מת"ח שבתקופתינו.

זה אולי משנה על שמעית שירים.

אבל על תיקון מלבושים.. אני מחוייב להתלבש יפה לכבוד שבת.

כמו שיש בחג.

יום העצמאות הוא, לרוב הדעות (הייתי כותב לכל, אבל לא פתחתי את המקור שהבאת למעלה), לא יו"ט.

וגם אם היה יו"ט גמור, עדיין יו"ט ושבת יו"ט קודם.

ובכל אופן שיהיה, גם אם היה מוסכם לכל הדעות שיום העצמאות  הוא יו"ט באיסור כל המלאכות פרט לאוכל נפש, עדיין שבת  חמורה מכל המועדים והימים.

ואם שבת לא דוחה אבילות בצנעה (נניח גילוח כל עוד הוא לא מנוול), גם יום העצמאות לא ידחה את האבילות הזאת.

או שהתכוונת להבדל בין שבת לחגים עצמם? אני חושב ששם ההבדל הוא בגלל שהשמחה היא חובה דאורייתא ולא רק מצווה. קשה לחשוב ברפרוף אם זה נחשב קל וחומר.

יום העצמאות, גם אם ההודיה עליו היא מדאורייתא, השמחה בו בוודאי לא. נראה לי מסברה שהלימוד הוא מקורבן תודה ולא מדיני שלושת רגלים.

השני? אנחנו מדברים על היחס להלכות אבילות.

אני עכשיו הולך לפי הספר החשוב שחר אהללך של הרב אריאל אדרי שליט"א כרך ג סי' לו-לז.

אכתוב בקיצור רוב דבריו.

א- יומא גופא:

נאמר בשם הרצי"ה (הגר"ד ליאור, הגרא"א שפירא) וכן הובא בשם הגר"י ניסים- שאנו נסמכים על הרמ"א או"ח סי' תצ"ג- "ומי שהוא בעל ברית או מל בנו, מותר להסתפר בספירה לכבוד המילה. (הגהות מנהגים)"

ואמר הרצי"ה שזהו מפני שזה 'יו"ט שלו' ויוה"ע הוא יו"ט לכל ישראל.

הרב אריאל מברר את העניין מכמה פנים

1- שמא דוקא בעל ברית דהיא מצוה רבה משא"כ יוה"ע שהוא בחיוב הלל מדרבנן (כך פסק הרמב"ם והמג"א והשאג"א והבאו"ה ולפי הנצי"ב בהלל דחנוכה דידן לכו"ע החיוב דרבנן). 

ומסביר שכן מוכח מהמרדכי (תענית סי' תר"ל) שביטול האבילות לבעל ברית הוא מפני יו"ט שלו  כמו שאמר הרצי"ה שכן אומר גבי רבנו יעב"ץ שהיה בעל ברית בת"ב שחל בשבת ונדחה למחרתו והתפלל מנחה בעוד היום גדול ורחץ ולא השלים וזהו מטעם יו"ט שלו כדמצינו בתענית י"ב ע"א גבי בני סנאה בן בנימין. וכן הגר"א אמר להדיא שמקור דברי הרמ"א גבי אבלות דספירת ההעומר הוא בגמ' תענית שם. ושם מדובר במנהג שנהגו זכר למה שהיו מביאין עצים בזמן שביהמ"ק היה קים וזהו מנהג בעלמא לא מצוה רבה גופא. (ומבאר שם גם לפי החת"ס) ועוד שבגמ' שם זהו יו"ט שלהם מכח מנהג ולנו זהו יו"ט מכח  עצמו שאומרים בו הלל שבו היה תקפו של נס. [ויום שאומרים בו הלל כולו יו"ט כמו דמוכח מתלמידי ר"י על האלפסי ברכות ז ע"ב בדפי הרי"ף וספר מנחת שלמה ח"ב סי' נ"ד עיי"ש]

2- גם את"ל שיום העצמאות הוא כיום המילה הרי יום המילה הוא יו"ט פרטי לבעל הברית אבל אינו מפקיע לכל ישראל את דיני האבילות ויוצא שאין ל"ג ימי אבילות דספירה אלא ל"ב וצריך להתאבל ל"ג וזה צריך סיוע שניתן יהיה לבטל יום אחד מכלל אבילות. 

ובתחילה מסביר על פי מה שכתב מהר"ח פלאג'י בספר בית מועד לכל חי (סי' ו אות ח) שבעיר איזמיר יש איזה משפחות שיש להם 'פורים' ביום ח' אייר וכן משפחות שיש להם פורים ביום י"א אייר ויש מהם שמסתפרים בהם כי יו"ט שלהם הוא. וכן הוכיחו מכאן הראשל"צ הגר"י ניסים  (שו"ת יין הטוב ח"ב סי'  י"א) וכ"כ בקובץ פסקי הגר"ד ליאור שליט"א (עמ' 9) וכ"כ  בקונטרס 'זמרת הארץ והמדינה' כה"ר זכריה זרמתי שליט"א (וכן אומר על דרך האפשר שזו כונת הגר"ע יוסף זצ"ל ביבי"א חלק י סי' נג בהשמטות ומסייג בצ"ב)

אך הרב אריאל שליט"א דוחה את זה ואומר שיש לחלק בין קהילה לבין כלל ישראל.

ול"ק אליבא דשו"ת רדב"ז  (ח"ב סי' תרפז) המעיד שראה קהילות המסתפרות בכל שבוע כפי מנהגם לכבוד השבת וכן בספר ערך הלחם למהריק"ש (סי' תצג סעי' ג) כתב שכיון שדין ספירת העומר תלוי במנהג אין למחות בידי הנוהגים היתר בר"ח "דאדעתא דהכי קבלוהו"  וכן כתבו הפר"ח (סי' תצג אות ג) והכנסת הגדולה (סי' תצג) והפחד יצחק (ערך עומר) ועקרי הד"ט  (כא, ט) ועוד ולדידהו י"ל דה"ה ביוה"ע מותר לגלח.

אבל זה קשה לפי פשט מרן והרמ"א ולפי"ז אין להתגל ביוה"ע כפי שאין מתגלחין בר"ח.

ואמנם הב"ח אומר דבר"ח שחל בשבת ניתן להקיל להסתפר לכבודו (ספויילר- *לכבודו*...) וכן פסק כותיה המשנ"ב
אך יש לדון אם כל זה הוא מפני שמבלטים יום מל"ג ימי האבילות מפני ריבוי השמחה של ר"ח ושבת ביחד או שמא אין זה ביטול גמור כמו שאנו מבקשים ללמוד ליוה"ע אלא זה הותר מפני שאינו קבוע כ"א אחת לכמה שנים אך לא בכל שנה ושנה. וודאי לפי המחמירים וחולקים על הב"ח (כשו"ת בית דוד סי' רפא) דאמרינן שאין להסתפר לכבוד ר"ח שחל בשבת כ"ש גבי יוה"ע דגריע טפי מינייהו.

ואמנם לפי דקדוק בב"י משמע דהני ל"ג יומי הם מא' דחוה"מ (וזה לא לפי הנוהגים כסברת התוס המובאת בב"י שלא מתו תלמידי ר"ע בימים בהם א"א תחנון) וכן דקדק שיירי כנסת הגדולה גבי ר"ח ומסיק ג"כ גבי חוה"מ (ונפ"מ  לאבל  דשמיני שלו חל בחוה"מ אע"פ  דמדין חוה"מ התירו לו להסתפר מדין אבילות דתלמידי ר"ע לא יסתפר לפי"ז) ובפמ"ג (משבצות זהב תצג סוף אות ב) כתב ג"כ "ריקודין ומחולות רשות- יש לאסור בחוה"מ פסח" מזה הטעם וכן שהמסתפר בחוה"מ (אם אינו אבל ר"ל היוצא משבעה) "תרין איסורין רביע עליה". וכ"כ האליה רבה (תצג אות ו) וכן הביאו הישועות יעקב (תצג אות ב) עיי"ש וכן בשות משנה הלכות (חלק ח סי' קפח) אמר דברים דומים של"ג יום הללו חוה"מ בכללם. ובעוד מקומות.

אבל מסביר הרב אריאל ומחלק בין יוה"ע לימים הללו (חוה"מ ור"ח) שימים הללו נוהגים בהם אבילות מפני שמתו בהם תלמידי ר"ע בל"ג יום הללו ואין ר"ח וחוה"מ דוחין אותם וזה מפני שחלות אבלות מותם של תלמיד ר"ע היא היתה אף בהם וזה כמו שיהיה רגל בשלושים שהר המת מת תוך שלושים היום הקרובים לרגל ומפני זה אין מסתפרין אף לא לכבוד הרגל ואין הרגל דוחה. שכן באה האבילות ודחתה לשמחת הרגל או ראש החודש. מה שא"כ בנידון דידן. שכן מות תלמידי ר"ע לא בא לדחות את יום העצמאות , שעוד לא נקבע, א"כ לא היה ליה מה לדחות וא"כ ביום העצמאות לא מתו תלמידי ר"ע אלא מן א דחוה"מ עד י"ח אייר ויום העצמאות זוהי מציאות חדשה וביום זה לא מתו.  [ואין לדמות לל"ג בעומר שמוכח מדברי שו"ת בית דוד (סי' ערב) ששמחת ל"ג בעומר עקרה מפני שפסקו מלמות ולא מפני שנפטר בה התנא האלהי רשב"י]

 (ועיין שעה שבה נכתבה תגובה זאת ולכן לא אאריך עוד אבל אציין שאני  רואה בזה רעיון רוחני גדול מאוד לגבי היחס שלנו ליום העצמאות שזה חידוש שלא נראה כמותו זה אלפי שנים בעצם קדושת היום, ונתחדש יום טוב לעמ"י)

והוסיף הרב אריאל וחזר ואמר שיום שבו אומרים הלל כבחנוכה אינו דין רק שיאמרו באותו יום ההלל אלא הוא תקנה ליו"ט כל היום כולו כמ"ש בספר מנחת שלמה (צויין לעיל) "וזהו מה שאמרו בשבת כ"א ע"ב 'לשנה אחרת קבעום ועשאום לימים טובים בהלל והודאה', כלומר- שעשו את אותם הימים לפרק שבו חייבים לשמוח בה". הנה ביאר הגרשז"א שתקנת הנביאים שיאמרו הלל בכל צרה וצרה לכשנגאלין אינה רק שניתן לומר את ההלל לדורות בתאריך שנקבע לכך, אלא שייחדו יום זה ליום טוב שבו חייבים לשמוח בד' ומתוך כך גם יש מקום לאמירת ההלל.

א"כ יוצא שביום העצמאות יש שמחה לכל ישראל מעיקר הדין ולא ממנהג בעלמא וודאי זה מספיק לבטל האבילות (ואולי זה אף כמו שכתב בערך הלחם שאדעתא דהכי, שאם יהיה יום כזה תבטל בו האבילות, נהגו את האבילות, שכן כל זה תורת מנהג ויוה"ע מעיקר הדין דתקנת הנביאים) ולא דמי לפורים של קהילות שהוא מנהג הקהילה אלא מה גם שהוא לכלל ישראל הוא מעיקר הדין כמו שבארנו.

א"כ-

יום העצמאות הוא קל וחומר רבה מ'יו"ט שלו' פרטי והוא יו"ט מעיקר הדין לכלל  ישראל (כדברי רבינו הרצי"ה)

"ביוה"ע יש חובת הלל מעיקר הדין וחובה זו נובעת (כמו שאמר הגרשז"א. נ"נ) מהגדרתו של היום כולו כיום טוב.

ונראה שביום טוב זה שהתחדש עלינו בחסדי הי"ת יש לנהוג כראוי לו מעיקר הדין ואין מנהגי מניעת הגילוח והתספורת בספירת העומר נוגים בו" (ציטוט בתוספת הערה שלי מהספר שחר אהללך מילה במילה.

ע"כ עניין היתר התלגחת והתספורת ביום הקדוש גופא.

ב-

גילוח מבעוד יום.

1- ממשמעות רמ"א שהובא לעיל ממנו למדו רבותינו ההיתר להתגלח ביוה"ע, מבעל ברית "מותר להסתפר בספירת העומר לכבוד המילה" אפשר להתפרש שזה דוקא ביום המילה וכ"כ בספר שיירי כנסת הגדולה (סי' תצג הגהות ב"י אות ח). וכ"כ בעולת שבת (סי' תצג אות ב) וכן נראה שהם הבינו בדעת הרמ"א גופא.

2-אבל בדרכי משה (שם אות ג) נראה אחרת. וז"ל: "מצאתי כתוב בהגהות מנהגים- כ"ד לעומר היה מילה ומה"ר דוד מלאנצהו"ט היה בעצמו בעל ברית והיה מגלח זקנו כדרכו ביום שקודם מילה סמוך לערב קודם הליכות לבית הכנסת" הרי שדעת רמ"א גופו להדיא שהיתר הגילוח לכבוד הברית נוהג מבעוד יום. וכן השיג על דברי שכה"ג ועולת שבת באליה זוטא (סי' תצ"ג ס"ק י) וכתב שהם ז"ל לא ראו דברי רמ"א במקורם שמבואר בהם להדיא עניין זה. וע"ע בפר"ח (אות ב) שהביא את שתי הדעות בדבר.

בספר פחד יצחק (ערך מוהל) הביא דברי הרב נתנאל סגרי שנדפסו בשו"ת עפר יעקב (סי' לג) שכתב ש"האיש החכם בעיניו אשר התיר מסברתו לבעל ברית להסתפר בימי הספירה ביום שקודם המילה לא טוב עשה ועתיד ליתן את הדין" והסכים עם מ"ש בשכה"ג והביא את דברי מהר"ם זכות שהסכים ג"כ לפסק זה ועוד כתב שמה שאמר רמ"א על מעשה דמה"ר דוד מלאנצהוט בודאי היה מפני שנוהגים למול בניהם בביהכ"נ בתפילת שחרית ואין פנאי להסתפר בההוא יומא קודם המילה, אבל "בעל כנסת הגדולה לא חילק וכן ראוי לעשות". עכ"ד הובאו גם בספר עיקרי הד"ט (סי' כא אות ט) ודברים כאלו גבי מעשה דמה"ר דוד מלאנצטהוט הובאו בספר אגורה באהלך למהר"א גאטיניו (נדפס בשנת תקמ"א סי' יב). ורואים מכאן שהביאו את מה שכתב רמ"א במעשה דמה"ר דוד מלאנצהוט היה משום שאין פנאי,

ואומר מוה"ר אריאל שליט"א שזה ודאי ג"כ ביוה"ע שאין פנאי שכן הוא מן השקיעה, וכמו שאמרנו שדין יוה"ע וחובת ההלל שבו זהו דין של כל היום כולו כמו שהוכחנו לעיל. ולכן פשוט שיהיה מותר להסתפר ולהתגלח מבעוד יום,ונראה שלא רק סמוך לערב ממש יותר הגילוח אלא לפי שיעור הזמן הנחוץ לכל ההתכוננות לקראת היום.
וכן נראה שדברי שכה"ג הוא מפני שסברתו היא ששמחת הברית היא במעשה הברית גופא ולא דין בכל היום כביוה"ע או לכל היותר מהבוקר אך לא כל היום מערב עד ערב. וכן משמע ממש מדברי הנודע ביהודה קמא (או"ח סי' כ"ח) שמוחה ביד אלו שאי יום הברית חל ביום א אזי מסתפרים הם לכבוד שבת כבר ביום ו' דומיא דמה שכתב רמ"א גבי ל"ג שחל ביום א,  ומפרש שם כי ל"ג בעומר השמחה הא כבר  לעת ערב שכל היום כולו יום שמחה הוא משא"כ בברית שאין חובה שהשמחה בה מהערב.

3-ובספר מאמר מרדכי (סי' תצג ס"ק ו) הביא את דברי השכה"ג ודחאם מכח דברי רמ"א בדרכי משה אבל הקשה מכך שאומרים תחנון ביום שקודם המילה וא"כ מה שמחה יש בו? ותירץ שזה כיון שנהגו ללבוש בגדי שבת מבערב קודם לכתם לבית הכנסת ולאכול סעודה בבית המילה (בערב) נהגו להסתפר כבר אז מבעוד יום קודם המילה. ולפי"ז אע"פ שאין טעם זה בימינו בערב יום המילה שאין נוהגים מנהגים אלו מכ"מ ביוה"ע נוגים אותם ולכן שייך דין זה גם בנידון דידן.

וע"ע בשו"ת יחו"ד (חלק ד סי' לב) ובשו"ת יבי"א (חלק ט או"ח סי' פא אות ה) מה שכתב בזה הגר"ע יוסף זצ"ל.

ובשו"ע (סי' תצג סעי' ג) כתב "יש נוהגים להסתפר בר"ח אייר וטעות היא בידם"

ובשיירי כנסת הגדולה (סי' תצג הגהות ב"י אות ה) שהתיר התספורת בר"ח אמר שאלו שחששו לצוואת ר"י החסיד שלא להסתפר בר"ח גופא יכולים אף להסתפר מבעוד יום, אך זה רק משום שאינם יכולים להסתפר ביומא גופא. וכ"כ בשלחן גבוה (סי' תצג אות יב) ובזכור לאברהם (חלק ג מערכת ע אות צו) והביא דבריו בכף החיים (סי' תצג ס"ק מז)

אבל יש לשאול מאי שנא ר"ח מיום הברית שהתירו מבעוד יום?

ותירץ בחכמת שלמה (סי' תצג סעי' ב) שאף המתירים סיגו דבריהם ולא התירו מבעוד יום שכן הב"י ועוד פוסקים כתבו שטעות הוא וחששו להם קצת וננהגו להקל דוקא בר"ח משא"כ ביום הברית או בל"ג בעומר (ולכא' בל"ג בעומר הב"י אומר שיש עוד לנהוג בו שלא להסתפר אלא ודאי שזה יותר קל מר"ח שבזה רמ"א חלק להדיא ונהרא נהרא ופשטיה בקהילותינו. נ"נ).

א"כ זה ודאי שיוה"ע קל בזה וניתן לפי"ז לנהוג בו להסתפר מבעוד יום.

ומוה"ר אריאל תירץ באופן אחר ועיי"ש.  לפי מה שאמרנו שעיצומו של יום מתיר ונותן סיבה חיובית לא לנהוג מנהגי האבילות ביום זה.

ובמאמר מרדכי שהובא לעיל לפרש מדוע יש להקיל להסתפר מבעוד יום הברית אמר שטעם זה נצרך מפני שאל"כ הרי נופלים על פניהם בערב יום הברית ומשמע מזה שאין בזה את שמחת הברית אלא כמו שהבאנו שנוהגים כבר מנהגי שמחה כלבוש בגדי שבת וכו'.

יוצא א"כ שאם לא היו נופלים על פניהם- היה פשוט להתיר מבעוד יום . וכמו שכתב המג"א (סי' רצב ס"ק ג) שכתב הטעם שאין נופלים על פניהם במנחה שקודם הימים שאין בהם נפילת אפיים הוא משום "שכבר חל יום שלאחריו" [מקור דבריו במשנה סוכה מח ע"א, שמפני כבוד יו"ט דשמ"ע מוריד את הכלים מן הסוכה מן המנחה ולמעלה] ורמב"ם בתשובה (חלק ב סי' קס): "שערב היום של כל יום הוא התחלת היום שאחריו". ומטעם זה דין כבוד שבת חל ביום ו' מן המנחה ולמעלה, ולאו דוקא בשבת כמ"ש גבי מנחה ועוד מבאר בספר שחר אהללך כרך ב סי' יט עיי"ש.

ואע"פ שמורנו הרצי"ה אמר ליפול אפים במנחה של ערב יום העצמאות מפני שהוא ג"כ יום הזכרון (וחלקו עליו אך הגרש"ח אבינר פסק ג"כ כותיה בשו"ת שאילת שלמה. נ"נ)- עכ"פ עדיין דין השמחה מבעוד יום שייך עדיין שמה שנופלים על פניהם זו מסיבה חיובית של יום הזכרון אך לא מוציאה אותנו מחלות השמחה של יום העצמאות מבעו"י.

ולכן נראה שביוה"ע ודאי שניתן להסתפר מבעו"י לפי המאמר מרדכי מן המנחה ולמעלה לכל הפחות ממנחה קטנה.

ועכ"פ גם לפי החולקים על המאמר מרדכי ניתן להסתפר מבעוד יום מפני שעניין השמחה ביום והיו"ט שביום מתחיל מהשקיעה ומוכרח להסתפר מבעו"י שאין לו פנאי אחר ואם לא מן המנחה גדולה או הקטנה עכ"פ מבעו"י כמה שמוכרח מותר כמו שבארנו.

א"כ -

ההוא יומא דקא גרים שנשמח בנסים שעשה עמנו הי"ת וגאלנו, וזהו יותר מבעל ברית ביום הברית וודאי ניתן להסתפר  מבעו"י שלא יגיע ליום והוא מנוול. שיום זה הוא יו"ט מעיקר הדין כמו שתקנו לנו נביאים.

ע"כ.

כמה נקודות מחשבה (ךפני שאלך לישון כבר מאוד מאוחר)

א- הגיוני שלא אספיק עוד לכתוב דברים פה עד תחילת הזמן, כך שאני די חותם בזה את בין הזמנים. זכית.

ב- כל מה שכתבתי הוא לפי הספר שחר אהללך של מוה"ר אריאל אדרי שליט"א כרך  ג' סי' לו לז הבאתי רוב דבריו בקיצור והשתדלתי להביא מקורות. אין בהם להוראה ממש וכמובן שהכל בכפוף להחלטות הרבנות הראשית לישראל (עיי' מה שכתב בזה כה"ר זכריה זרמתי בקונטרס זמרת הארץ והמדינה עמ' 18-20) שמפיה אנו חיים.

ג- כל זה איננו מלבד מה שכתב האריז"ל ומה שנוהגים כמוהו לזאת יראו בספר שחר אהללך בכרך הנ"ל סימן לח יעיינו שם.

ד- כתב הרב המחבר בסימן לו אות ז "וכמובן יש להאריך בזה בעוד כמה טעמים שיסודם כולל גם דברי אגדה ומחשבה וגם להם יש מקום עיי' בדברי השואל בשו"ת יין הטוב (חלק ב סי' יא) שכתב 'הרי אפוא שכחו של מאורע כביר זה שקרה בדורנו יפה לדחות אבלות ישנה שיסודה במנהג בעלמא ולהפוך זה מאבל ליום טוב לכנוס בו ולהסתפר בו'" ע"כ.

אכן זכינו להיות בדור זה ולראות פעמי משיח ובודאי שזה בדרך לגאולה שלימה תבוא באהבת חינם תחת מקום שלא נהגו כבוד זה בזה ונפקד עמ"י בחשכת עיניים וכבוי מאורות. 

ועוד באתי על כל זה למחות במה שנותנים לנו פה איזה שם של בוקי סריקי אותם אנשים ונערים חלקם מוחים אף במעשה מרוחם הנחפזת וחלקם אף שבמעשה הינם נוהגים ככל מה שהורנו רבותינו ותקנו הרבנים הראשיים אך הם בוטחים שאנו חלילה נותנים את עצמינו ורוחינו לדברי רוח ואמונה כלליים זה אומר בכה וזה אומר בכה כל אחד כפום דעתיה כאילו מדובר בעניין של הסתכלות המציאות ונהיה הדבר לשיח קטן גבי עניינים גדולים על גאולה והצפייה לגאולה שלימה על איפה הגענו ולאן פנינו כאילו זה נתון ביד כל אחד להכריע ולפי זה יעשה את שיערב לו.

חס וחלילה, פעמי שולמית יפו בנעלים ובודאי שאין אנו זזים מן השו"ע  והחונים עליו הכל כפי המשא ומתן להלכה אליבא דינגא דגמרא כפי המסורת מאבותינו ממעמד הר סיני ואין זה דברים החולפים ברוח עניינים של השקפת העולם המתפתחת עם בגרותו של אדם. וח"ח לזלזל כך בציבור שלם וקדוש מעמ"י שיניח הלכה  ברורה רק משום הלך רוח מפליא ומרומם.

ומה גם ובודאי שחס וחלילה לפקפק במהלך גאולתינו בעת הזאת. ומי בז ליום קטנות.

אלא ביום זה אנו מתבוננים במעשה אלהינו ובגאולתו אותנו בדורינו האחרון להביא לימות המשיח בב"א ומי שעשה ניסים לאבותינו ולנו והביאנו לאתחלתא דגאולה הוא יגאלנו גאולה שלימה בקרוב ויקבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ חברים כל ישראל ונאמר אמן.

@ארץ השוקולד 

אין עליך נחמיה, אני מעריץ שלך! למרות שאני גדול ממך בגיל, אני מאמין ש"עדיך לגדולות",

ואני מזמין אותך להגיב בנושא הזה אף מבחינה השקפתית ולא רק מבחינה הלכתית, כאן - "יש נשמה למדינה" - הסברה מדוע הקמת המדינה היא התחלת הגאולה 

התחלתי לקרוא, ראיתי את האורך וקיבלתי חום.

לא קראתי הכל.

והבנתי מה אתה אומר.

אז למה לשבת לא אתגלח? יש לי מצווה מדאורייתא להתלבש יפה לכבוד שבת

דוקא אתה שואל השאלה, ממך ציפיתי שתקרא.

רבינו, זה דברי אלהים חיים, אם אתה באמת רוצה ללמוד- תתאמץ, זה לא מאמץ כ"כ גדול (מישהו שעשה 30 דף בשבת יכול לקרוא 5 דק' סיקור הלכתי).

[מה גם בכללי, שבתור האחד ששואל, אם משקיעים בך- אל תבאס... לא מנומס |מסנן| |לא נפגע|]

והעניין- ההשוואה היא לבעל ברית.

גבי שבת הא-  הרדב"ז אומר שאכן יש מקומות שנהגו להסתפר לכבוד שבת  וכל מקום כמנהגו, ולפיו ודאי פשוט שאמנם בשבת לא נהגנו אבל יכולנו לנהוג ועכשיו שאנו רוצים לנהוג מסיבה שהתחדשה- הרשות בידינו

הב- גם את"ל דלא כהרדב"ז, בשבת נהגו שלא להסתפר לכבודה מפני שמתו גם בזמן זה תלמידי ר"ע. אבל ביוה"ע  אבילות דתלמידי ר"ע לא יכלה לדחות השמחה שעוד לא היתה שמחה וזה רבותא בדבר שנתחדש.

הג- בעצם שאלתך היא מאי שנא בעל ברית משבת? ואולי י"ל כמו שהעלה מוה"ר אריאל שבעל ברית לא בא להפקיע יום מאבילו משא"כ שבת. (למרות שאולי שבת זו לא הפקעה ממש כי היא בתאריך אחר כל פעם וגם מספר השבתות משתנה).

וכן יש להוסיף ששבת כשהיא עם ר"ח בכחה להפקיע מאבילות דתלמידי ר"ע וכל עניין זה הוא למנהג וודאי שר"ח החל בשבת סתמו לא היינו מסתפרים מפני שבאה אבילות ודחתה לר"ח משא"כ יוה"ע כאמור שהוא על גבי האבילות ולא להיפך.

1. אכן אין זו ממש עוד דעה או תנא דמסייע שכן הגרש"ח אבינר פשוט הלך בזה כרבו והביא אותו, זה נכון בד"כ אבל דוקא בסוגיא הזו ה"חולקים" על הרצי"ה ,באופן מפתיע הם תלמידיו והרבה מישיבת מרכז הרב ושלוחותיה (ופילוגיה ושלוחותיהם אם תרצו) אינם נופלים על אפיהם בערב יוה"ע במנחה וכן הורו תלמידים רבים (כמדומני שהרב עמיאל שטרנברג והגרא"א שפירא ועוד והרב אריאל בעצמו אמר שנהרא נהרא ופשטא), אבל הרב אבינר נשאר איתן לנהוג כרבינו הרצי"ה. ולכן אני חושב שזה שונה.

2. אכן דיון למקום אחר.

שמכוון שיוה"ע נתקן אחרי שנתקן האבל אז האבל לא כולל את זה בתוכו.

לאיודע. נשמע לי הזוי.

אולי אפילו להפך. מכוון שזה נתקן אחרי זה אז אין לו זכות לבטל את מה שכבר קדם לו..  הוא די מבטל את מה שכבר מוכר לנו. וזה די "מבטל את דברי בית דין חברו.."

אנסה לדמות את זה למקרה:

נניח יהיה משהו מאוד מאוד עצוב בחנוכה או משו, ויקבע יום אבל לדורות. ודאי שאי אפשר מכוון שזה די סותר את חנוכה.

אולי כשאני חושב על זה.. זה די מזכיר לי את יום השואה בחודש ניסן.

או.

מה עושים עם זה?

דבר שני:

מה שהוא כתב ששמחת לג בעומר עיקרה בגלל מות התלמידים ולא בגלל ההילולא.

האמנם?!

הרי השוע סובר שלא כך, והסיבה שהספרדים לא מסתפרים עד לד זה אומר משהו..

ועובדה שלפי הספרדים בערב לד בעומר, כלומר אחרי לג בעומר שוב אסור לשמוע שירים וכו וכו וכו.

קושיא..

אשמח אם תוכל לברר לי על זה או אולי לענות מדעתך

תודה

@נחמיה17

אמר לי הרב (תלמיד של הרב אבינר שליט"א) שזה לא לבטל את תקנת חכמים אלא היא רק נדחית מפני היום.

אז אולי אגדיל את שאלתי, בנוסף למה שאמרתי קודם תוסיף גם כן:

האם היום הזה (עם כל חשיבותו הרבה!) יכול לבטל תקנת חכמים ועוד שמנהג ישראל תורה הוא ועוד ועוד.

לכאורה יש ראיה לדבריך ממה שמופיע במסכת תענית דף יב -

"דתניא במגילת תענית כל איניש דייתי עלוהי מקדמת דנא יאסר כיצד יחיד שקיבל עליו שני וחמישי (ושני) של כל השנה כולה ואירעו בם ימים טובים הכתובין במגילת תענית אם נדרו קודם לגזרתנו יבטיל נדרו את גזרתנו ואם גזרתנו קודמת לנדרו תבטל גזרתנו את נדרו"

אמנם, ייתכן מאוד שיש סברות אחרות שגורמות לכך שאבלות הספירה תדחה מפני יום העצמאות.

אלא כביכול גזירה מול גזירה.

עד כמה שאני מצליח להעלות כרגע - גזירה שלא במניין אינה גזירה, אז הבעיה מחריפה.

אני לא חושב שאפשר ללמוד מהמקור הזה, שיום העצמאות לא דוחה אבלות. יש שם דין ספציפי שתקנו במגילת תענית ביחס לנדרים.

מה שאני חושב שאפשר ללמוד משם, שהשאלה מי קדם היא סיבה שלקודם יהיה יותר תוקף, כמו שבמגילת תענית קבע שהיא תבטל רק נדרים מאוחרים לה. [אבל עדיין זה נימוק שצריך להיות משוקלל ביחס לנימוקים האחרים].

לפי איך שאני הבנתי את זה בהתחלה.

(אני עייף אז אולי לא אדייק) 

א- לא מדובר בתקנה כ"א במנהג. המנהג הוא בעקבות מות תלמידי ר"ע כיון שהמנהג התחדש אחר שהיה ר"ח בעצם האבילות היא גם לגביו אבל עכשיו יש סיבה מחודשת למה לא לנהוג ככה ולכן בזה אנו אומרים שלא נהגו . המנהג הוא אבילות על מותם כיון שבא משהו מחודש שלא היה בשעת מיתתם מי יימר שבזה נהגו. 

(התחלתי לענות לפני בערך 11 שעות והגעתי עד פה, כי חתכתי למנחה ואז הייתי צריך ללכת וכו' לסעודה במרכז עם המשפוחה, זה רק אומר שעכשיו אני הרבה יותר עייף אבל אם לא עכשיו)

ממילא אין עניין של שדברי בי"ד. הכל עניין של מנהג, אמנם נראה מהשו"ע שיש מנהגים שאינם נכונים (כפי שאומר ר"ת בריש ב"ב)

ב- יבוא מחר בל"נ.

צריך לעשות על האש

סליחה.

@מושיקו איך תתרץ את זה? אולי נעשה חלאקה לעמיחי בערב יום העצמאות?

חלק מתקנת הר"ר לאמר הלל ביום זה הוא גם העניין שהיוןם ידחה ויוקדם בכדי למנוע חילול שבת.

ואתה- מדוע אינך נוטל לולב בשבת חוה"מ סוכות?

מחילה על התקיפות.

במשנ"ב סי' ר"ס ס"ק ו.

מה המקור לשיער?

איך היית מתייחס לדברים שאכתוב בשרשורים בענייני חסידות חב"ד אם בחתימתי היה זה-

? 

#רקאומר...

(נ"ב ידוע לי יחס הגר"ז לגאון החסיד, ועדיין אל תאמר שזה לא היה צורם לך)

כסף מלא נקנת חברון. ואמנם היו לנו מקומות שבמשך ההסטוריה קנינו אבל בכללי הקניין הוא לא בכסף כ"א בקניין המקום ב"ה שנתנה לנו.

מדינתנו קדושה היא בקדושה של א"י ועמ"י גם אם היא מתוך פרטי מעשיה יש טעויות וחטאים- זה לא העיקר. עיקר המדינה היא גוף של עמ"י בא"י ואין לך קדושה יתרה מזו.

דוד כבשה מהיבוסים.

אתה פשוט התבלבלת כי המדרש משווה את שלושתם שהם שלושת המקומות שאין אומות העולם יכולים לומר לסטים אתם.  (למרות שבעקרון גם בשאר המקומות  דברים אלו יהיו הבל שכח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים. וכן למרות שגם במקומות אלו  לדאבוננו יד הערלים גברה)

וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר.

וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה

כד וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל-אֲרַוְנָה, לֹא כִּי-קָנוֹ אֶקְנֶה מֵאוֹתְךָ בִּמְחִיר, וְלֹא אַעֲלֶה לַיהוָה אֱלֹהַי, עֹלוֹת חִנָּם; וַיִּקֶן דָּוִד אֶת-הַגֹּרֶן וְאֶת-הַבָּקָר, בְּכֶסֶף שְׁקָלִים חֲמִשִּׁים.

טעיתי. סליחה.

אשריך.

טוב, אני חושש לעוון לא תנצלשו אבל אומר שזה נכון לכל הארץ משום כח מעשיו הגיד לעמו. ומבואר יפה באור החיים שזה קניין גמור אוה"ח בראשית כג יט.

הנקודה הכי מעניינת, זה שלאב"ד וילנא קראו "הגאון הגדול" והציגו אותו בראשונה!, ואלו לגר"א קראו רק הגאון אולם הוסיפו לו "חסיד", וכתבו שמו אחרי האב"ד, לעומת מציאות זו, כשמסתכלים היום על היחס לגר"א, רואים שהגר"א עומד מעל לכל גדולי דורו (והיחס מצד שלומי אמוני ישראל, ליחס רק לבעש"ט מעמד כמו הגר"א, וכיום אפ"י ליטאים מתיחסים כך, אם כי אומרים הליטאים שהם עצמם הולכים לפי הגר"א), ואף יותר מגדולים שלפניו, לעומת זאת במודעה הזו, שהיא משקפת את היחס אל הגר"א ע"י בני דורו, רואים לכאו' לא כפי המעמד שמיחסים לו היום ביחס לשאר גדולי ישראל!,

ונראה לפי"ד מרן הראי"ה קוק בדברים שבע"פ (הובא בספרי הרב נריה, וכן הובא בסוף ספר בין חסידים למתנגדים של הרב ראובן רז) - שדרש ואמר שריב חיים מוולאז'ין גילה את הגר"א עכ"ד היינו שבוודאי שהגר"א היה מגדולי יחידי הדור, אבל במבט שיטחי הוא לא עלה על כולם מבחינה נגלית, ואין מעמדו כפי שמיחסים לו בימינו, אלא שלשם כך היה צריך נשמה גדולה כמו ריב חיים מוולאזין שתזכה להכיר הקדושה הפנימית המיוחדת ששרתה על הגר"א, ולאחר העמקת המבט התגלה שאף בעניני נגלה הוא היה מעל כולם, ודרכו וכן דרך תלמידים נוספים התבררה יחס הנכון אל הגר"א, ועל כן נקט הראי"ה שהוא "גילה את הגר"א" כי מעלת דמותו לאמיתתה היתה נסתרת מעיני רוב הציבור והיה צריך לגלותה,,

וכן היה גם עם הראי"ה קוק, שבוודאי היה מיחידי גדולי הדור בנגלה, ובנסתר הכל הכירו בו שהוא היה מעל כולם, אבל עדיין לא כולם העמיקו את המבט על דמותו שהוא היה "ענק התקופה כולה" על דורות רבים ולא רק דורו שלו, בסדר גודל של הגר"א והבעש"ט (כפי שעולה מדברי הרצי"ה בלנתיבות ישראל מאמר "ריב יעקב משה", וכן עולה מדברי הרב שג"ר הובאו בספר הנז"ל בין חסיידם למתנגדים ועוד רבים), ולכך היה צריך את תלמידיו הגדולים והקדושים, שעל אף כל גאונותם האדירה בנגלה ובנסתר ובהשגה נשמתית פנימית, ביטלו את כל ישותם אליו, וזאת משום שהם "גילו" את הראי"ה בצורה היותר נכונה, וביררו לדורות את היחס הנכון אל דמותו כ"מדריך התקופה הארץ ישראלית" (כתבתי מאמר שלם המלקט מדברי תלמידיו הקדושים שכתבו זאת במפורש, ואף מדברי הראי"ה עצמו זה נרמז בכמה מקומות).

ולגוף הדברים- הלכה לא נתונה לרגשותיך והסתכלותך על המציאות יש לה כללים.

א. שני כיוונים, שאולי הם מחלוקת ראשונים: 1.הפרי חדש אומר שזה חלק מהכלל הרגיל שכל המצוות שכשרות ביום כשרות מהתורה מעלות השחר, וחזל תיקנו לכתחילה לחכות לנץ החמה כדי לא להתבלבל. ובקרבן הקלו כדי להספיק יותר קרבנות עד התמיד של בין הערביים (טעם שלא שייך בתפילת שחרית שרק מקבילה לתמיד). 2. באמת הזמן לכתחילה מאז שחיטת התמיד, אבל מצווה מן המובחר בנץ בגלל 'ייראוך עם שמש'

ג. לפי הרב נבנצל אין עדיפות בין תפילה לפני הנץ לתפילה אחרי הנץ, רק בנץ יש מעלה

לחלק מהראשונים (בין השאר הרמב"ם) לכתחילה יש לגמור קריאת שמע בנץ ולהתחיל עמידה מיד, וקריאת שמע אחרי/ עמידה לפני זה רק בדיעבד, וגם שם יש דיון האם לשיטתם צריך סמוך לנץ ממש או שכל הזמן שלפני הנץ (מדיוק בין השאר בלשון הרמב"ם), אבל אני לא כל כך מונח בסוגייה, ובכל מקרה להלכה לא חוששים לדעות אלו, מלבד העובדה שעל כולם מוסכם שיש מעלה גדולה בתפילה בנץ.

בנוסף, זכור לי איזה משהו שאולי יש דעות שאם אתה לא קורא ק"ש סמוך לנץ, ועמידה מיד בנץ אז לא סמכת גאולה לתפילה, אבל כאמור זה דעות מיעט קיצוניות ולגבי הדבר הזה אני בכלל לא בטוח שאכן יש דעה כזאת.

ב. שאלת למה בתפילה יש חילוק בין עלות השחר למשהאיר פני המזרח, בניגוד למצוות אחרות

באמת יש שיטות שבכל המצוות גם בדיעבד יוצא רק משאיר פני המזרח (וזה הכוונה "עמוד השחר" במשנה במגילה, או שעמוד השחר שם לאו דווקא)

לדעה שיש חילוק, בתמיד הקלו לכתחילה לפני הנץ בגלל העומס של הקרבנות (פרי חדש), אבל איחרו מעלות השחר למשהאיר פני המזרח בגלל הטעות שהייתה עם הלבנה, שמוזכרת במשנה ביומא (מגן אברהם. ובאמת בדיעבד גם תמיד כשר מעלות השחר)

[על גבי זה, יש לציין שיש שיטות שלתפילה באמת רק הנץ ועלות השחר חשובים, למרות שעלות השחר זה לא משהאיר פני המזרח]

בפשטות מדאורייתא.

מה שכתבת שבדיעבד כשר כשנשחט לפני, זה לפי המג"א.

חשבתי שכתבתי מספיק ברור, אבל אם כתבת כנראה שלא, אז טוב שהדגשת

אך טווח הזמנים לעניין 'זמן תפילה' אינו מוגדר לפי זמן הקטרת האיברים, (שמותר להקטירם אפילו בלילה, אלא שחביבה מצווה בשעתהּ) אלא מוגדר לפי הזמן הכשר (גם אם בדיעבד) - לשחיטת התמידים.

כך שמעלות השחר (לפי המגן אברהם ופרי חדש אף לפני משאיר מזרח, ולאליה רבא וגר"א דווקא משאיר המזרח) עד 4 שעות נחשב זמן תפילה כי עד אז הוא בכלל 'בוקר', וכשר לשחיטה (לפי ר' יהודה שהלכה כמותו).

ולפי דעת השו"ע שלפני הנץ החמה נחשב לזמן דיעבד, אינו משום שאין זה מוגדר 'תוך זמן תפילה', אלא ככל המצוות שביום שמצוותם אחר שתנץ החמה, (או משום שמאבד בכך את האפשרות להתפלל שחרית בזמן המובחר - עם הנץ)

גם טווח 'זמן תפילה' של תפילת המנחה נקבע לפי הזמן הכשר (אף אם בדיעבד) לשחיטת תמיד של בין הערביים, שזמנו מתחיל מחצות היום, עד הערב (לרש"י ולשו"ע- עד צאת הכוכבים, ולתר"י ולגר"א - עד השקיעה). אלא שלגבי מחצית השעה שלאחר חצות - החמירו בין לעניין שחיטת התמיד ובין לעניין תפילה - מחשש טעות. (למג"א וברכי יוסף - אף בדיעבד לא יצא, ולפר"ח וערוה"ש - יצא, וכשיטתם נראה לענ"ד מדברי הראשונים).

א. ביום הכיפורים, מחמת עומס העבודה על הכהן הגדול- שגם נשאר ער בלילה, הצום, ורצון להקדים את עבודת היום כדיי להקדים את הכפרה, הקדימו את הקרבת התמיד. ביום רגיל היה נשחט עם הנץ.

ב. בשעת הדחק ודיעבד אלו שני צדדים של אותה המטבע. פשוט לעשות את זה מראש עושים רק בשעת הדחק, ולאחר מעשה (או בארמית: דיעבד-שעשה) זה תופס. בגלל שזה היתר שקשה לסמוך עליו, סומכים רק במקום הדחק. וידוע הכלל 'שעת הדחק כדיעבד דמי', כלומר דבר שבדיעבד הוא בסדר, בשעת הדחק אפשר לעשות מראש.

ג. זכורני שכן. איני יכול לספק מקורות.

ועד שהזכרת מעשר שני תשאל על כל המצוות התלויות בארץ כולל שמיטה ויובל, תרומות ומעשרות.

בארץ.

השאלה היא אם הם כדגים שקונים דגים בכספי מעשר שני, או כמלח מים פטריות וכמהין שלא.

מה הבעיה הטכנית לסוכך באצות? חוץ מזה שרבי ירמיה שאל על סיכוך ביין קפוא הבא מהחרמון...

ואם הגמרא שואלת על סיכוך בהדסים, מה הבעיה הטכנית לסכך באלמוגים? (אפשר גם לשאול על סיכוך בספוג ימי)

כתוב במשנה בכלים שכלי קיבול של שחקקו מאלמוג לא מקבל טומאה כי הוא גידול הים. וגידול הים אינו מקבל טומאה חוץ מעורות כלב המים מפני שהוא עולה ליבשה.

אם כן אינו גידול הארץ.

ראה כלים פרק יז משנה יג, כלים פרק יג משנה ו ותפארת ישראל שם, שבת דף נב ורשי ותוספות שם. מחלוקת האם טבעת אלמוג טהורה בגלל שהיא פשוטי כלי עץ או בגלל שאלמוג נחשב גידולו מהים

וברמבם הלכות כלים פרק א הלכה ג פסק שגם "צמר הגדל בים" טהור משום שנחשב גידולו מן הים)

השאלה אם יש לחלק בין אלמוג למשל שמפורש שהוא מ7 מיני ארזים אלמוג שבים. וגם ענפיו מתפצלים כמו צמח, לבין ספוג ים למשל

מה אתה שואל בעצם? האם הולכים לפי קביעות חז"ל או לפי המציאות שהתבררה?

לגבי אלמוגים ושושנת ים ודומיהם זו שאלה קצת אחרת כי המדע מגדיר אותם כבעלי חיים ולא כצמחים. מה ההגדרות בחזל לכל אחת מהקטגוריות?

לגבי אצות, לא הבנתי למה זה או דגים או פטריות דווקא? למה אצות זה לא כמו חסה או כרוב? השאלה לא מספיק מוגדרת.

אחרת אסור לנו לאכול רובדים של חיידקים נראים לעין.

השאלה שלי היא נגיד שושנת ים זזה כמו חיה, אז האם מבחינת הליכה אחרי מראה העיניים היא חיה מבחינה הלכתית, או בגלל שמחוברת לאדמה היא צמח או כמו פטריות.

פשיטא שאלמוג לא נחשב חיה הלכתית שהרי היצרוים שבתוכו מיקרוסקופים כמו חיידקים (ומה שאנ רואים כאלמוג זה ההפרשה הגירנית שלהם , ולא ניתן לומר היוצא מהטמא טמא, שהרי הם מיקרוסקופים ולא מתחשבים בדבר מיקוסקופי הלכתיית). השאלה אם הוא צומח או דומם. ואם הוא צומח, השאלה אם נחשב גדבר שגידולו מהארץ או מהים (או לא משניהם כמו פטריות). נפקא מינא לקבלת טומאה אם עשו ממנו כלי, לסיכוך בסכך ולקניית בכספי מעשר שני.

לגבי אצות, מכיוון שהן גדלות במים ואין להן שורשים בקרקע אלא רק נאחזות בתפר דק לסלע הקרקעית, השאלה אם נחשבות צומח או כמו פטריות שאין גידולן מהארץ

בכל מקרה, השאלה שלך אכן יותר מוגדרת כרגע - אבל עדיין חסרות ההגדרות ההלכתיות. בהיעדר כאלה, הזואוחוגיה חוזרת לסייע.

מניין הקביעה שלא ייתכן יצור חי שצריך להיות אחוז חזק באדמה? צמח לא רק אחוז בה אלא ניזון ממנה. אלה אחיזות שונות.

לא הכרתי את המושג דבר שגידולו מן הים. תרחיב על זה.

מה שלא זז?

מה שאחוז באדמה?

מה שיונק מהאדמה?

אני לא חושב שבדיקה גנטית המסווגת את האבלוציה של אטתו יצור בעץ הפילוגנטית תהיה נפקא מינא להלכה, כשם שהאדם אינו קוף לפי ההלכה.

ב. מה שאמרתי הוא שמכיוון שאצה לא באמת יונקת מהאדמה אלא רק דבוקה אליה ביתד ואין לה שורשים, השאלה אם היא כמו צמח הלכתית או כמו פטריה (שאין דינה כצמח כי לא גדלה מהקרקע לפי הגמרא), או כמו דומם שגידולו מן הים (כל דבר שגידולו מן הים (נאמר על חיות) כל מה שמפיקים מהם לא מקבל טומאה לפי המשנה , חוץ מכלב המים מפני שפורש ליבשה לעיתים. משנה כלים).

צמח יונק מהאדמה ואינו מוגדר "חיה" הלכתית אלא צמח, גם צמח טורף.

אם אצות נכללות בעשב והעץ שנבראו ביום שלישי, או בשרץ נפש חיה של המים ביום הרביעי

שאלה מעניינת מאוד! 🧐 מרתק לראות כיצד ההלכה מתמודדת עם יצורים ימיים שמטשטשים את הגבול בין צמח לבעל חיים.

שאצות ושושנות ים (שנראה די פשוט שמותרות הן באכילה ואינן בכלל שרץ המים, אם כי למעשה הייתי מברר זאת בצורה יסודית יותר ולא ממהר לאכלם).

דינן כמו כמהין ופטריות וברכתן שהכל ואינן ניקחות בכסף מעשר ואין מערבין בהן (עירובי תחומין).

וממצוות התלויות בארץ פשוט לי שפטורות.

מחוברת לקרקע.

ויש יצור דמוי שושנת ים שמחובר לקרקע שהוא בעצם מדוזה שזזה וטורפת, והוא מתחלק לכמה מדוזות שמשתחררות ממנו ומשייטות בים בחפשיות. מה דינו כשמחובר לקרקע?

ומה לגבי דין סיכוך בסכך?

אצות כמובן פשיטא שאינן שרץ

התברר לי שחלק ממיני שושנות הים הן בעלות יכולות תנועה שאינן מאפיינות צמחים כלל, ונראה ברור שמינים אלו מסווגים כ"שרץ המים".

יש מינים שיכולים לנטר ממקומן, ויש שבאפשרות לזחול ממקומם על קרקעית הים.

תנועה או חיבור לקרקע?

ואם כן, מה דין צמח טורף? (הוא גם נע קצת כשטורף).

ברור לי שצמח טורף אינו 'שורץ'. דבר שלעולם אינו נעקר כלל ממקום גידולו אינו שרץ. אך אם עוקר את עצמו, באמצעות יכולת התנועה העצמית שלו, נראה לענ"ד שנחשב שורץ, גם אם זה נעשה באיטיות רבה.

לרב ארל'ה הראל שיעורים בעפרה

נראה לי שגם בגבעת אסף

הוא מדבר רהוט, לעניין, מתבל בהרבה אנקדוטות, ועוסק ביסודיות בהרבה נושאים מעניינים ופיקנטיים, בהלכה ובאגדה.