לפי זה אולי יום הסיום של השואה היה שייך לחגוג?

אם אתה אוחז שה' באייר הוא היום (לא הצלחתי להבין אף פעם למה דווקא ה' באייר. למה הניצחון זה יום ההכרזה ולא סיום מלחמת העצמאות נניח?), ולגבי השואה יש גם יום ספציפי של שחרור, דין שווה להם -תחגוג את שניהם!

ואני בטוח שיום השחרור משמח כל ניצול שואה לא פחות מיום העצמאות...

לא שייך הדיון לגבי המדינה, כי יום השחרור מהשואה הוא בוודאי הצלה לאומית, ואל תשכח שמעיקר הדין חייב אדם להודות גם על הצלה פרטית שלו.

זה שזה קורה, לא אומר שזה צריך לקרות. הכרעה רגשית לא אמורה לקרות בדברים שביום יום, בטח לא בשאלות הלכתיות.

אני מצטער שאתה בכלל אומר את זה, דיין אמור להסיר את עצמו מדיון ברגע שיש נגיעה קטנה ככל האפשר שעלולה להטות את האמת. פוסק לא שונה ממנו.

גם לגבי יום העצמאות עצמו.

מי שחוגג, ברוב המקרים, חוגג מסיבה רגשית (שזה חלק מהטעם להודיה עצמה, כן?) הבעיה היא שמשני הצדדים רגשות מעורבים שם וזה משליך על האחדות... אבל זה כבר עניין לדיון אחר

לבין פסיקה של גדול הדור, מהסיבות האלה, בין השאר

לא אמורים לחגוג יום שהיה בו ניצחון? זאת שיטת הבחור דלעיל.

הוא רצה לבטל את מנהגי האבלות בגלל הניצחון, לענ"ד הבנתי שאת הניצחון הזה גם צריך לחגוג. מה נפקא מינה לבטל מנהגי אבילות בלי שום שמחה וחגיגה? (ע"ע מסכת מועד קטן). ואז השלכתי מזה על יום השואה וכו', את השאלה למה אנחנו לא חוגגים כל ניצחון?

(אאל"ט), ויום העצמאות זה חידוש של ימינו?

קל וחומר די פשוט.

הוא לא שואל על אמירת הלל, אלא על תספורת. זה שחוגגים יום, ואפילו אומרים הלל, לא בהכרח אומר שמותר גם להסתפר בו ולבטל מנהג שהתקבל אצל רוב עם ישראל (לא יודע מה השיקולים שם בפועל בכ"א).

מילא הדבר היה מקובל על כולם היינו אומרים פוק חזי וכו', וגם אז זה לא הופך לדאורייתא...

ה – כבוד השבת בהכנת הגוף והבית | פניני הלכה

כמדומני שזה מ"וכבדתו".

וכן, שבת היא דאורייתא. לא הבנתי מה הפלא? החיוב שלה נראה לך דרבנן?

ברור לכל ששבת יותר חמורה מכמה וכמה סיבות

אתה הכרחת אותי להביא את זה.

מה הנקודה שלך?

שוב,

אני אפילו לא נכנס להגדרות של שירים או לא.

סבבה. יום גדול שצריך להודות לה' בהלל.

אבל למה להתגלח?!?!

להתגלח זה משהו בסיסי היום.

כנראה אתה מדבר על להסתפר וזה כבר דיון אחר בפני עצמו.

זה לא יום טוב.

זה יום שמחה. יום גדול. נכון שביו"ט יש מצווה לשמוח וכך ביוה"ע - אבל יום טוב הוא לא.

לשבת אני מחוייב לתקן מלבושים נאים.

שבת היא מדאורייתא.

לכבוד שבת עם האבילות של ימי הספירה (שיש לה דין מעט שונה מאבילות של מת ל"ע ול"ע) לא מסתפרים.

הראיה הכי פשוטה היא שקרבן תודה לא מעלים בשבת.

כל מה שאנחנו נוהגים היום הוא "ונשלמה פרים שפתינו", אז ק"ו בן בנו של ק"ו שזה לא משתווה לשבת.\

אגב, דין הודיה הוא מדאורייתא לכולי עלמא אאל"ט, קרבן תודה כתוב במפורש

גם מה שהביאו כראיה מתהילים למי יש חיוב להודות, לענ"ד זה נחשב דאורייתא.

אני עדיין אומר שהשמחה ביום טוב שבא מחיוב קרבן תודה (אם יש חיוב כזה בכלל) היא פחותה מהשמחה של שבת. כר"ל שאם שבת לא דוחה אבילות בצנעה (לא זוכר אם זה לכולי עלמא כרגע ), בטח שמצוות הודאה לא תדחה אבילות ואולי אפילו בפהרסיא. זה גם מפורש בהלכות פורים וחנוכה במחלוקת לגבי אבילות שנוהגת.

הראיה שהבאתי מהקרבן היא ששבת דוחה את ההודאה הייתה להראות את החשיבות של שבת, אבל אני מסכים איתך שאין לזה משמעות לקל וחומר עצמו לגבי דיני אבילות.

איבדתי את ישוב הדעת באמצע ההודעה, כנראה שיהיו פה דברים מוזרים

ק"ו שיום העצמאות לא ידחה אותה, והראיה מימים אחרים של הודיה שבאים מאותו הטעם

שניהם ימים, בשניהם יש שאלה אם מקיימים בהם אבילות.

שבת חמורה מיום הודיה אלא אם תהיה לך פירכא לעובדה הזאת בעניין שביום הודיה יש צד חמור יותר (ככה דר ךהגמרא)

אגב עונג הוא חשוב יותר משמחה ("אין ברעה למטה מנגע ואין בטובה למעלה מענג").

אם היית רוצה לפרוך ק"ו, היית צריך לפרוך כך (דוגמא לא קשורה ישירות, לא להתבלבל):

אם הייתי משווה בין שבת ליו"ט, ששבת יותר חמורה מק"ו, היית אומר לי "מה לשבת שלא דוחה אבילות לגמרי, תאמר ביו"ט שדוחה אבילות לגמרי", וכו'.

אבל פה לא מדובר ביו"ט, אלא ביום הודיה, שלא דוחה את האבילות בשווה.

כלומר הק"ו הוא ק"ו עד שלא תמצא פירכא למצב שבו היום הודיה, לגבי הדין המסויים לפחות (ולאו דווקא, כך בחז"ל), חמור יותר משבת

שמע, לא רבנים ציונים ולא אנטי ציונים ולא סתם רבנים העלו את הקל וחומר שלך, אולי בגלל שאין כאן בכלל קל וחומר? אולי זו סברת קש שאתה מתעקש כבר יותר מידי זמן לראות סברא במקום שהיא איננה? טוב אתה מוזמן לשאול רב ודעת לנפשך ינעם, אם תרצה אתה מוזמן לחזור אלינו עם תשובה.

אין לי מושג למה אתה דוחף אידאולוגיות וגם כותב בצורה כל-כך לא נעימה

אני לא אומר שלא, אבל מי אמר שכן?

לא מכיר איך פוסקים בדבר כזה. אבל אני לא רואה מניעה לחכות עוד כמה ימים בשביל להמנע מלבטל מנהג שכבר קבלו רוב עדת ישראל (חוץ מעדה אחת )

בשבת, עצם היום הוא דאורייתא [שביתה ממלאכה, זכירה], וכבוד ועונג שבת הם מדברי קבלה.

אתה כותב שעצם היום ביום העצמאות הוא דאורייתא. 

זה לא הופך אותו ליותר חמור משבת. 

צריך להיות ברור לך שגם אם עצם היום של יום העצמאות היה כתוב בתורה כיו"ט, הוא עדיין היה קל משבת כמו כל המועדים.

בחייכם, למה קשה לכתוב בדיון תורני כזה יפה בלי לערב רגשות?

אתם גם מנסים להשליך מהסברות שאני אומר על דעתי בפועל, שזה מצחיק

אבל בכ"א זה לא מבטל את הק"ו של פותח השרשור

ויש כאלה שסוברים גם שאין בכלל עניין בהקמת המדינה.

וחלק לא מבוטל מחכמי ספרד, המזרח וכו' סוברים שזה יום הודאה אבל לא אומרים בו הלל, ויש שסוברים שאומרים בו הלל אבל לא בברכה.

יש הרבה דעות בזה.

לא הבנתי את ההיגיון, מה זה למה בשבת לא מתגלחים/מסתפרים? כי יש מנהג לא, אז לא. אז יום העצמאות לא יגבור על שבת. ולהגיד שכן, לדעתי זה לזלזל בכבוד שבת. ובטח שזה ק"ו מהברורים ביותר...

בזכות זה אין אחדות בעמ"י

עזוב את זה שאתה מבטל דעות של ענקי תורה, אבל זה כבר עניין אישי שלך

מה הקשר בין מה שכתבת למה שכתבתי?!?!??

יש ענקי עולם משני הצדדים, לא מבטלים דעה של אף אחד מהם באמירות מזלזות דוגמת "שאלה של פקיחת עיניים לעובדות או עירבוב שלהן עם עובדות אחרות".

למה לא חוגגים את יום סיום מלחמת העולם השניה, את סוף מלחמת העצמאות וכו'?

שים לב שדווקא אצל החרדים יום ירושלים יותר חזק מיום העצמאות. למה? לא יודע, לא נכנסתי לחילוקים בפוסקים מה ההבדל בין הצלה להצלה.

אבל עובדה, יש דעות אחרות משלך, והם מגדולי עולם. אי אפשר לבטל אותם במחי יד, חס וחלילה.

כבר אמרו גם שהמחלוקת נוגעת בכלל לאם לא עברו על השבועה של לא לעלות בחומה.

מה הראיה שלך שלא עברו?

איך ראשונים אמרו שלא עברו על זה ביום העצמאות? הם נפטרו הרבה לפני, כמדומני...

כתבתי על היחס ליום ירושלים, כלומר ה"רגש" אליו.

ביום ירושלים יש הרבה פחות נטיה להסביר לכל דת"ל כמה שהוא טועה, והרבה יותר שמחה

את יום ירושליים, ואצל הרב עובדיה ועוד כמה רבנים מבוגרים, היה יחס מכבד ומיוחד ליום הזה, אבל שום ענין חגיגי יותר מזה,

וכיום אצל תלמידיו, ובהנהגה שיש בישיבות של תלמידיו, היא שאפ"י לא מתייחסים בכלל ליום הזה, הכל כמו יום רגיל (אינני מדבר על מה שקורה בפוליטקא, אולי פוליטקאים חרדים, כן רוצים להראות השתתפות עם המגזר הכללי, ועושים כמה כתבות בעניין, אבל בישיבות בכלל לא מתיחסים ליום הזה, וגם אצל הפוליטקאים, אין ליום הזה ערך חגיגי מיוחד), אך כמובן שאם משהו ישאל על היום, יגידו לו שאנחנו מודים להשם על הניסים שעשה, אבל שום דבר יותר מזה.

זו דעתם, וזכותם וכבודם שלא לציין את היום, אך פשוט הייתי צריך להעיר לך על הטעות שכתבת.

למראות שראיתי לפני כמה כתבה בכיינית על חרדים שחוגגים את יום העצמאות ומפרסמים את זה באיזה אתר חרדי. אז למה אתה מוכיח מהישיבות? פוק חזי מאי עמא דבר.

בכ"א אתה כותב בדיוק מה שכתבתי, רק שהבנת משהו שלא כתבתי

וזה לא מוסכם על כל הפוסקים (אפשר להגיד שזה מתחלק בעיקר לפוסקים ספרדים, דתיים לאומיים וחלק מהחסידויות הלאומיות לעומת ליטאים ושאר החסידים).

וכמו שכבר אמרתי, גם אם תאמר שזה דאורייתא, ודאי ששבת חמורה. מה השאלה בכלל?!?!!?!

הסברתי את זה כאן

ברור לכל שיש חיוב להודות על נס! עדיין שבת יותר חמורה - בית המדרש

אבל:

א. ראה את התשובה של פוני מפונפן.

ב. אז מה הקשר לברית שהרה"ג דב ליאור כתב? תשאל גם כן.

אז מה?

אני מנסה להבין למה.

אני באמת מחפש תשובה

תן טענה הלכתית נו...

לג בעומר הוא פעם בשנה. בדיוק כמו יום העצמאות.

1. לגבי הסברא שברית היא משהו פרטי- ייתכן שהכלל הוא הפוך, שמשהו פרטי הוא חלש יותר. בגמרא במועד קטן יד ב מופיע - "אבל אינו נוהג אבילותו ברגל שנאמר (דברים טז, יד) ושמחת בחגך אי אבילות דמעיקרא הוא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד ואי אבילות דהשתא הוא לא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים". וראיתי שמובא בשם הריטב"א בתענית לא.(לא בדקתי בפנים) שמשתמש  בסברא הזו גם לגבי כך, ש'רגל דיחיד' שמחת חתן, לא ידחה אבלות דרבים.

2. יש מקום לומר, שתוקפו ההלכתי של יום העצמאות הוא מעיקר הדין, והוא יותר משל לג בעומר.

שבת זה משהו כללי, של כל ישראל. ובכל זאת לא מתגלחים.

והוא עוד מדאורייתא.

בקשר לב' - שמע, דחוק, אבל נניח ואני זורם.

ברית מילה דוחה. אקסיומה.

אז למה הרב דב ליאור למד מברית ליום העצמאות?

אני אומר בא נלמד משבת ליום העצמאות.

יש פה קל וחומר

מה שבת מדאורייתא, דבר עתיק, וזה מוסכם על כל הפסוקים שצריך לשמוח בו.

מה יום העצמאות, לא מדאורייתא, 70 שנה, ולא מוסכם על כל הפוסקים (וחבל.. כן..) זה יום גדול..

שבת אסור להתגלח..

למה ברית מילה דוחה את המנהג להמנע מתגלחת, ושבת לחלק מהדעות לא.

קשה לדון למה מביניהם להשוות את יום העצמאות, בלי שעונים על השאלה מהו ההבדל ביניהם.

אני לא יודע למה הרב ליאור פוסק כך, אבל דווקא לגבי דעת הרב מלמד אני יכול לענות בפשטות

מעיקר הדין, הוא סובר שמותר להתגלח גם לכבוד שבת [ראה בפניני הלכה לגבי אבלות הספירה]. ורק יש לו שיקולים צדדיים, שקצת מסייגים את זה.

אבל רבנים יורו להתגלח ביום העצמאות גם למי שלא מתגלח לכבוד שבת.

אז אתה אומר שאתה גם לא יודע את טעם האוסרים?

ה"ז מחרף ומגדף.

*בכל יום*

ורש"י שם- מםני שהקוראה בכל יום הרי זה כמזמר שיר ומתלוצץ.

אני לא חושב שבמקרה שלמישהו יש ספק זה נחשב. מה ש  @חופשיה לנפשי רוצה לומר. שבמקרה של ספק (לפחות להבנתי) אין צד להחמיר ולא לומר מפני הגמ' שם.

הגמ' היא בשבת קיח (ע"ב כמדומני)

אם כי אני מסתייג מ"לא שווה מאומה", אלא אומר "שווה אבל ברמה נמוכה" ובטח זו היא גם כוונתך.

https://ravsherki.org/index.php?option=com_content&view=article&id=327:327327-327&catid=253&Itemid=100513

http://ravsherki.org/index.php?option=com_content&view=article&id=1522:15221522-1522&catid=253&Itemid=100513

נקודה ד....

זה ממש מעליב ואפילו  מכעיס שנותנים לנו שם פופיקיסטים. אנשים שלא למדו את הסוגיה. לא מכירים את ההלכה ומוציאים לעז על גדולים. חו"ש כאילו הם בודים מלבם.

הלל של יום העצמאות הוא כמו הלל של חנוכה. זו תקנת נביאים שנתקנה לפני אלפי שנים ולא הומצאה ע"י הרבנות הראשית חו"ח.

"נביאים שביניהן תקנו להן לישראל שיהו אומרין אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהן ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן"

ואומר רש"י- כגון חנוכה. (פסחים קיז ע"א)

ואתה הוא שצריך להביא ראיות לדבריך שצריך בשבילו גם אנשי כה"ג דבר שמבואר בפוסקים הפכו! (מי תקן הלל דחנוכה? אנשי כה"ג?)

זהו דבר הלכה מפורש מדינא דגמרא.

על התחלת הגאולה שעינינה השראת שכינה בעולם.

וראיתי בפניני הלכה את זה כבר.

אני מחפש נימוק הלכתי (ולא וורט מוסרי וכו) שעונה על הבעיה שהצבתי.

מה שאתה אומר זהו הפסק הלכה שהגיע אליו הרצי"ה. ומובן לי.

השאלה שלי היא איך?

בדיוק כמו שלפי דעת מרן השו"ע אסור להסתפר בראש חודש. ו.. אפילו בלג בעומר הוא אוסר!

זה קרה רק שלוש פעמים בהסטוריה, פסח, חנוכה ויום העצמאות.

האמת שזה גרה גם פעם בלג בעומר, בימי בר כוכבא אבל זה היה מאוד קצר ואין לנו תיעוד עד כמה שידוע לי אם הסתפרו בלג בעומר אז.

ב. אוקי. אז נגאלנו. ו..?

שוב. איפה הנימוק ההלכתי פה?

יש לי שבת מדאורייתא. לכבודה אני לא מתגלח בעומר.

יש לי יום העצמאות. נכון.. גאולה. אבל.. לא דאורייתא. למה שאתגלח?

קדושת היום חמורה הרבה פחות משבת.

ושבת יש לך "וכיבדתו מעשות דרכך" פסוק מפורש!!!

זה לא טענה שמפריכה את הקושיא ששאלתי.

זה שזה נדיר זה סבבה והכל טוב.

גם לג בעומר הוא נדיר. ואפילו הוא יותר נדיר.

זה הגיוני שהתגלחו.

כי ר' עקיבא היה נושא כליו של בר כוכבא.

ור' עקיבא לימד את כל התלמידים..

לא בהרכח שזה היה לפני זה. ואולי אפילו סביר להניח שהוא היה נושא כלים לפני שהתחיל ללמוד

א. לא כתוב שהם חיילי בר כוכבא שנהרגו במרד, כתוב שהיה "שמדא" על תלמידי רבי עקיבא.

ב. גם זה, זה רק אחת משתי הנוסחאות של אגרת רב שרירא גאון.

כגון-

"שגזרה מלכות יון שמד שלא להזכיר שם שמים על פיהם" (ר"ה יח ב)

"שגזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל שלא יעסקו בתורה, ושלא ימולו את בניהם, ושיחללו שבתות". (ר"ה יט א) 

"גזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל שלא יביאו עצים למערכה," (תענית כח א) 

"אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא שלא בשעת השמד, אבל בשעת השמד - אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור. " (סנהדרין עד א)

ממקורות אלה, רואים גם שהביטוי איננו דווקא ביחס לדור מסויים, או למלכות מסויימת. 
אמנם ישנו שמד בולט במיוחד, שהיה בימי רבי עקיבא. וישנם גזרות רבות שמוזכרות מדור זה. ונראה כשמדברים על דורו של שמד הכוונה לדור זה. וכפי שהובא מהרמב"ן. 
[ישנו דיון היסטורי מה היחס בין גזרות השמד לבין המרד. האם הגזרות היו הסיבה למרד, או שהן היו כנקמה של הרומאים על המרד, ונראה שלפחות הגזרה על ברית מילה קדמה למרד].

באגרת רב שרירא גאון מופיע הביטוי שמדא מספר פעמים, ביחס לדורות שונים-
"והוה שמדא על התלמידים של ר' עקיבא, והות סמכא דישראל על התלמידים שניים של ר' עקיבא, דאמור רבנן שנים עשר אלף תלמידים היו לו לר' עקיבא מגבת ועד אנטיפטרס וכלם מתו מפסח ועד עצרת והיה העולם שמם והולך עד שבאו אצל רבותיהם שבדרום ושנאה להם רבי מאיר ור' יוסי ר' יהודה ור' שמעון ור' אלעזר בן שמוע והם העמידוה באותה שעה כדאיתא ביבמות "

". ובתר הכי אביי ורבא. ונפיש שמדא בא"י ואמעיטא הוראה תמן טובא"
" ובתריה רב נחמן בר רב הונא ושכיב בשנת תשס"ו. ונפל שמדא וגזר זדגרד לבטולי שבתא. "

נהרגו בידי המלכות.

[יכול להיות שאפשר להידחק כדי לפרש את זה באופן שלא יסתור את הגמרא, כמו שנדחקו להסביר בגמרא באופן שיתאים לאגרת רב שרירא גאון, אבל בכל מקרה זה דוחק] 

אלא, שזה לא מחייב שהם נהרגו במרד, וכלוחמים.

יכול להיות שהרומאים הרגו אותם כעונש על לימוד תורה/קיום מצוות בגזירות השמד, יכול להיות שהם נהרגו באיזה שהוא מעשה טבח של הרומאים שלא קשור למה שהם עשו. הרומאים הרגו המוני יהודים בעקבות מרד בר כוכבא, מסתבר שרבים מהם לא היו לוחמים.

יכול להיות גם שהם נהרגו/נפטרו מגיפה שנים לפני המרד. נראה לי שזה יותר מסתדר מבחינת השנים עם זה שאחרי מותם רבי עקיבא בא אצל רבותינו שבדרום ולימד אותם, והם העמידו תורה.

"פסקו מלחמות". אבל מאיפה הוא לוקח אותו?

בחיפוש באינטרנט, ראיתי אתרים שמצטטים את השו"ע כאילו כתוב בו "נוהגים שלא להסתפר עד ל"ג בעומר, שאומרים שאז פסקו מלחמות" אבל בשו"ע כתוב "שאז פסקו מלמות".

גם בשולחן ערוך דפוס ונציה שכה שנדפס בחיי המחבר כתוב "פסקו מלמות", ולא "פסקו מלחמות" -

שלחן ערוך אורח חיים - קרו, יוסף בן אפרים (page 1 of 290)

בשו"ת קול מבשר סימן כ"א, למי שהיה גאון הדור, בדור של החזו"א (כמו שאמר הגאון מטשבין ומרן הרצי"ה בקונטרס גדול שימושה), שמו הוא הגאון הרב משולם ראטה זצ"ל - ושם יש תשובה רחבה וחדה שבה האריך להוכיח שיש חובה לתקן יו"ט ולומר הלל ביום העצמאות, וכן ישנה הרחבה בספריו הרחבים והמפולפלים של הגר"ש גורן זצ"ל ועוד רבים מגדו"י עד אחרוני זמנינו, ויסוד הטעם להתיר תספורת הוא משום שהיות ויום העצמאות הוא יו"ט מימלא אין לנהוג בו במנהגי אבילות ! שזה כולל להתיר תספורת, ועל כן לא ראית הרחבה בספרי האחרונים בכך, כי זה פשוט שאם יוה"ע הוא יו"ט מימלא אין בו מנהגי אבילות. וק"ל

"יש נשמה למדינה" - הסברה מדוע הקמת המדינה היא התחלת הגאולה 

אז למה לשבת לא?

הרי גם לשבת אני מחוייב לתקן מלבושים

האברך כמדרשו, והכל מתוך ירא"ש טהורה, כבוד הרב נחמיה שליט"א, שענה לך בשלושה אופנים על שאלתך, מה אתה רוצה יותר מזה?

למרות שלי הדל ישנה תשובה אחרת אבל אין לי הכוח לרושמה, כשכבר נכתבו כ"כ הרבה תשובות, ועוד מפי עילוי גדול, שוודאי "עדיו לגאון ולתפארת בישראל" (כמדומני זה לשונו המדויקת של מרן הראי"ה קוק בכמה מקומות, על כמה וכמה עילויים) .

מקווה שלא הגזמתי, אני פשוט אוהב אותו, כי הוא "תלמיד חכם ארץ ישראלי" כפי רצון השם מת"ח שבתקופתינו.

זה אולי משנה על שמעית שירים.

אבל על תיקון מלבושים.. אני מחוייב להתלבש יפה לכבוד שבת.

כמו שיש בחג.

יום העצמאות הוא, לרוב הדעות (הייתי כותב לכל, אבל לא פתחתי את המקור שהבאת למעלה), לא יו"ט.

וגם אם היה יו"ט גמור, עדיין יו"ט ושבת יו"ט קודם.

ובכל אופן שיהיה, גם אם היה מוסכם לכל הדעות שיום העצמאות  הוא יו"ט באיסור כל המלאכות פרט לאוכל נפש, עדיין שבת  חמורה מכל המועדים והימים.

ואם שבת לא דוחה אבילות בצנעה (נניח גילוח כל עוד הוא לא מנוול), גם יום העצמאות לא ידחה את האבילות הזאת.

או שהתכוונת להבדל בין שבת לחגים עצמם? אני חושב ששם ההבדל הוא בגלל שהשמחה היא חובה דאורייתא ולא רק מצווה. קשה לחשוב ברפרוף אם זה נחשב קל וחומר.

יום העצמאות, גם אם ההודיה עליו היא מדאורייתא, השמחה בו בוודאי לא. נראה לי מסברה שהלימוד הוא מקורבן תודה ולא מדיני שלושת רגלים.

השני? אנחנו מדברים על היחס להלכות אבילות.

אני עכשיו הולך לפי הספר החשוב שחר אהללך של הרב אריאל אדרי שליט"א כרך ג סי' לו-לז.

אכתוב בקיצור רוב דבריו.

א- יומא גופא:

נאמר בשם הרצי"ה (הגר"ד ליאור, הגרא"א שפירא) וכן הובא בשם הגר"י ניסים- שאנו נסמכים על הרמ"א או"ח סי' תצ"ג- "ומי שהוא בעל ברית או מל בנו, מותר להסתפר בספירה לכבוד המילה. (הגהות מנהגים)"

ואמר הרצי"ה שזהו מפני שזה 'יו"ט שלו' ויוה"ע הוא יו"ט לכל ישראל.

הרב אריאל מברר את העניין מכמה פנים

1- שמא דוקא בעל ברית דהיא מצוה רבה משא"כ יוה"ע שהוא בחיוב הלל מדרבנן (כך פסק הרמב"ם והמג"א והשאג"א והבאו"ה ולפי הנצי"ב בהלל דחנוכה דידן לכו"ע החיוב דרבנן). 

ומסביר שכן מוכח מהמרדכי (תענית סי' תר"ל) שביטול האבילות לבעל ברית הוא מפני יו"ט שלו  כמו שאמר הרצי"ה שכן אומר גבי רבנו יעב"ץ שהיה בעל ברית בת"ב שחל בשבת ונדחה למחרתו והתפלל מנחה בעוד היום גדול ורחץ ולא השלים וזהו מטעם יו"ט שלו כדמצינו בתענית י"ב ע"א גבי בני סנאה בן בנימין. וכן הגר"א אמר להדיא שמקור דברי הרמ"א גבי אבלות דספירת ההעומר הוא בגמ' תענית שם. ושם מדובר במנהג שנהגו זכר למה שהיו מביאין עצים בזמן שביהמ"ק היה קים וזהו מנהג בעלמא לא מצוה רבה גופא. (ומבאר שם גם לפי החת"ס) ועוד שבגמ' שם זהו יו"ט שלהם מכח מנהג ולנו זהו יו"ט מכח  עצמו שאומרים בו הלל שבו היה תקפו של נס. [ויום שאומרים בו הלל כולו יו"ט כמו דמוכח מתלמידי ר"י על האלפסי ברכות ז ע"ב בדפי הרי"ף וספר מנחת שלמה ח"ב סי' נ"ד עיי"ש]

2- גם את"ל שיום העצמאות הוא כיום המילה הרי יום המילה הוא יו"ט פרטי לבעל הברית אבל אינו מפקיע לכל ישראל את דיני האבילות ויוצא שאין ל"ג ימי אבילות דספירה אלא ל"ב וצריך להתאבל ל"ג וזה צריך סיוע שניתן יהיה לבטל יום אחד מכלל אבילות. 

ובתחילה מסביר על פי מה שכתב מהר"ח פלאג'י בספר בית מועד לכל חי (סי' ו אות ח) שבעיר איזמיר יש איזה משפחות שיש להם 'פורים' ביום ח' אייר וכן משפחות שיש להם פורים ביום י"א אייר ויש מהם שמסתפרים בהם כי יו"ט שלהם הוא. וכן הוכיחו מכאן הראשל"צ הגר"י ניסים  (שו"ת יין הטוב ח"ב סי'  י"א) וכ"כ בקובץ פסקי הגר"ד ליאור שליט"א (עמ' 9) וכ"כ  בקונטרס 'זמרת הארץ והמדינה' כה"ר זכריה זרמתי שליט"א (וכן אומר על דרך האפשר שזו כונת הגר"ע יוסף זצ"ל ביבי"א חלק י סי' נג בהשמטות ומסייג בצ"ב)

אך הרב אריאל שליט"א דוחה את זה ואומר שיש לחלק בין קהילה לבין כלל ישראל.

ול"ק אליבא דשו"ת רדב"ז  (ח"ב סי' תרפז) המעיד שראה קהילות המסתפרות בכל שבוע כפי מנהגם לכבוד השבת וכן בספר ערך הלחם למהריק"ש (סי' תצג סעי' ג) כתב שכיון שדין ספירת העומר תלוי במנהג אין למחות בידי הנוהגים היתר בר"ח "דאדעתא דהכי קבלוהו"  וכן כתבו הפר"ח (סי' תצג אות ג) והכנסת הגדולה (סי' תצג) והפחד יצחק (ערך עומר) ועקרי הד"ט  (כא, ט) ועוד ולדידהו י"ל דה"ה ביוה"ע מותר לגלח.

אבל זה קשה לפי פשט מרן והרמ"א ולפי"ז אין להתגל ביוה"ע כפי שאין מתגלחין בר"ח.

ואמנם הב"ח אומר דבר"ח שחל בשבת ניתן להקיל להסתפר לכבודו (ספויילר- *לכבודו*...) וכן פסק כותיה המשנ"ב
אך יש לדון אם כל זה הוא מפני שמבלטים יום מל"ג ימי האבילות מפני ריבוי השמחה של ר"ח ושבת ביחד או שמא אין זה ביטול גמור כמו שאנו מבקשים ללמוד ליוה"ע אלא זה הותר מפני שאינו קבוע כ"א אחת לכמה שנים אך לא בכל שנה ושנה. וודאי לפי המחמירים וחולקים על הב"ח (כשו"ת בית דוד סי' רפא) דאמרינן שאין להסתפר לכבוד ר"ח שחל בשבת כ"ש גבי יוה"ע דגריע טפי מינייהו.

ואמנם לפי דקדוק בב"י משמע דהני ל"ג יומי הם מא' דחוה"מ (וזה לא לפי הנוהגים כסברת התוס המובאת בב"י שלא מתו תלמידי ר"ע בימים בהם א"א תחנון) וכן דקדק שיירי כנסת הגדולה גבי ר"ח ומסיק ג"כ גבי חוה"מ (ונפ"מ  לאבל  דשמיני שלו חל בחוה"מ אע"פ  דמדין חוה"מ התירו לו להסתפר מדין אבילות דתלמידי ר"ע לא יסתפר לפי"ז) ובפמ"ג (משבצות זהב תצג סוף אות ב) כתב ג"כ "ריקודין ומחולות רשות- יש לאסור בחוה"מ פסח" מזה הטעם וכן שהמסתפר בחוה"מ (אם אינו אבל ר"ל היוצא משבעה) "תרין איסורין רביע עליה". וכ"כ האליה רבה (תצג אות ו) וכן הביאו הישועות יעקב (תצג אות ב) עיי"ש וכן בשות משנה הלכות (חלק ח סי' קפח) אמר דברים דומים של"ג יום הללו חוה"מ בכללם. ובעוד מקומות.

אבל מסביר הרב אריאל ומחלק בין יוה"ע לימים הללו (חוה"מ ור"ח) שימים הללו נוהגים בהם אבילות מפני שמתו בהם תלמידי ר"ע בל"ג יום הללו ואין ר"ח וחוה"מ דוחין אותם וזה מפני שחלות אבלות מותם של תלמיד ר"ע היא היתה אף בהם וזה כמו שיהיה רגל בשלושים שהר המת מת תוך שלושים היום הקרובים לרגל ומפני זה אין מסתפרין אף לא לכבוד הרגל ואין הרגל דוחה. שכן באה האבילות ודחתה לשמחת הרגל או ראש החודש. מה שא"כ בנידון דידן. שכן מות תלמידי ר"ע לא בא לדחות את יום העצמאות , שעוד לא נקבע, א"כ לא היה ליה מה לדחות וא"כ ביום העצמאות לא מתו תלמידי ר"ע אלא מן א דחוה"מ עד י"ח אייר ויום העצמאות זוהי מציאות חדשה וביום זה לא מתו.  [ואין לדמות לל"ג בעומר שמוכח מדברי שו"ת בית דוד (סי' ערב) ששמחת ל"ג בעומר עקרה מפני שפסקו מלמות ולא מפני שנפטר בה התנא האלהי רשב"י]

 (ועיין שעה שבה נכתבה תגובה זאת ולכן לא אאריך עוד אבל אציין שאני  רואה בזה רעיון רוחני גדול מאוד לגבי היחס שלנו ליום העצמאות שזה חידוש שלא נראה כמותו זה אלפי שנים בעצם קדושת היום, ונתחדש יום טוב לעמ"י)

והוסיף הרב אריאל וחזר ואמר שיום שבו אומרים הלל כבחנוכה אינו דין רק שיאמרו באותו יום ההלל אלא הוא תקנה ליו"ט כל היום כולו כמ"ש בספר מנחת שלמה (צויין לעיל) "וזהו מה שאמרו בשבת כ"א ע"ב 'לשנה אחרת קבעום ועשאום לימים טובים בהלל והודאה', כלומר- שעשו את אותם הימים לפרק שבו חייבים לשמוח בה". הנה ביאר הגרשז"א שתקנת הנביאים שיאמרו הלל בכל צרה וצרה לכשנגאלין אינה רק שניתן לומר את ההלל לדורות בתאריך שנקבע לכך, אלא שייחדו יום זה ליום טוב שבו חייבים לשמוח בד' ומתוך כך גם יש מקום לאמירת ההלל.

א"כ יוצא שביום העצמאות יש שמחה לכל ישראל מעיקר הדין ולא ממנהג בעלמא וודאי זה מספיק לבטל האבילות (ואולי זה אף כמו שכתב בערך הלחם שאדעתא דהכי, שאם יהיה יום כזה תבטל בו האבילות, נהגו את האבילות, שכן כל זה תורת מנהג ויוה"ע מעיקר הדין דתקנת הנביאים) ולא דמי לפורים של קהילות שהוא מנהג הקהילה אלא מה גם שהוא לכלל ישראל הוא מעיקר הדין כמו שבארנו.

א"כ-

יום העצמאות הוא קל וחומר רבה מ'יו"ט שלו' פרטי והוא יו"ט מעיקר הדין לכלל  ישראל (כדברי רבינו הרצי"ה)

"ביוה"ע יש חובת הלל מעיקר הדין וחובה זו נובעת (כמו שאמר הגרשז"א. נ"נ) מהגדרתו של היום כולו כיום טוב.

ונראה שביום טוב זה שהתחדש עלינו בחסדי הי"ת יש לנהוג כראוי לו מעיקר הדין ואין מנהגי מניעת הגילוח והתספורת בספירת העומר נוגים בו" (ציטוט בתוספת הערה שלי מהספר שחר אהללך מילה במילה.

ע"כ עניין היתר התלגחת והתספורת ביום הקדוש גופא.

ב-

גילוח מבעוד יום.

1- ממשמעות רמ"א שהובא לעיל ממנו למדו רבותינו ההיתר להתגלח ביוה"ע, מבעל ברית "מותר להסתפר בספירת העומר לכבוד המילה" אפשר להתפרש שזה דוקא ביום המילה וכ"כ בספר שיירי כנסת הגדולה (סי' תצג הגהות ב"י אות ח). וכ"כ בעולת שבת (סי' תצג אות ב) וכן נראה שהם הבינו בדעת הרמ"א גופא.

2-אבל בדרכי משה (שם אות ג) נראה אחרת. וז"ל: "מצאתי כתוב בהגהות מנהגים- כ"ד לעומר היה מילה ומה"ר דוד מלאנצהו"ט היה בעצמו בעל ברית והיה מגלח זקנו כדרכו ביום שקודם מילה סמוך לערב קודם הליכות לבית הכנסת" הרי שדעת רמ"א גופו להדיא שהיתר הגילוח לכבוד הברית נוהג מבעוד יום. וכן השיג על דברי שכה"ג ועולת שבת באליה זוטא (סי' תצ"ג ס"ק י) וכתב שהם ז"ל לא ראו דברי רמ"א במקורם שמבואר בהם להדיא עניין זה. וע"ע בפר"ח (אות ב) שהביא את שתי הדעות בדבר.

בספר פחד יצחק (ערך מוהל) הביא דברי הרב נתנאל סגרי שנדפסו בשו"ת עפר יעקב (סי' לג) שכתב ש"האיש החכם בעיניו אשר התיר מסברתו לבעל ברית להסתפר בימי הספירה ביום שקודם המילה לא טוב עשה ועתיד ליתן את הדין" והסכים עם מ"ש בשכה"ג והביא את דברי מהר"ם זכות שהסכים ג"כ לפסק זה ועוד כתב שמה שאמר רמ"א על מעשה דמה"ר דוד מלאנצהוט בודאי היה מפני שנוהגים למול בניהם בביהכ"נ בתפילת שחרית ואין פנאי להסתפר בההוא יומא קודם המילה, אבל "בעל כנסת הגדולה לא חילק וכן ראוי לעשות". עכ"ד הובאו גם בספר עיקרי הד"ט (סי' כא אות ט) ודברים כאלו גבי מעשה דמה"ר דוד מלאנצטהוט הובאו בספר אגורה באהלך למהר"א גאטיניו (נדפס בשנת תקמ"א סי' יב). ורואים מכאן שהביאו את מה שכתב רמ"א במעשה דמה"ר דוד מלאנצהוט היה משום שאין פנאי,

ואומר מוה"ר אריאל שליט"א שזה ודאי ג"כ ביוה"ע שאין פנאי שכן הוא מן השקיעה, וכמו שאמרנו שדין יוה"ע וחובת ההלל שבו זהו דין של כל היום כולו כמו שהוכחנו לעיל. ולכן פשוט שיהיה מותר להסתפר ולהתגלח מבעוד יום,ונראה שלא רק סמוך לערב ממש יותר הגילוח אלא לפי שיעור הזמן הנחוץ לכל ההתכוננות לקראת היום.
וכן נראה שדברי שכה"ג הוא מפני שסברתו היא ששמחת הברית היא במעשה הברית גופא ולא דין בכל היום כביוה"ע או לכל היותר מהבוקר אך לא כל היום מערב עד ערב. וכן משמע ממש מדברי הנודע ביהודה קמא (או"ח סי' כ"ח) שמוחה ביד אלו שאי יום הברית חל ביום א אזי מסתפרים הם לכבוד שבת כבר ביום ו' דומיא דמה שכתב רמ"א גבי ל"ג שחל ביום א,  ומפרש שם כי ל"ג בעומר השמחה הא כבר  לעת ערב שכל היום כולו יום שמחה הוא משא"כ בברית שאין חובה שהשמחה בה מהערב.

3-ובספר מאמר מרדכי (סי' תצג ס"ק ו) הביא את דברי השכה"ג ודחאם מכח דברי רמ"א בדרכי משה אבל הקשה מכך שאומרים תחנון ביום שקודם המילה וא"כ מה שמחה יש בו? ותירץ שזה כיון שנהגו ללבוש בגדי שבת מבערב קודם לכתם לבית הכנסת ולאכול סעודה בבית המילה (בערב) נהגו להסתפר כבר אז מבעוד יום קודם המילה. ולפי"ז אע"פ שאין טעם זה בימינו בערב יום המילה שאין נוהגים מנהגים אלו מכ"מ ביוה"ע נוגים אותם ולכן שייך דין זה גם בנידון דידן.

וע"ע בשו"ת יחו"ד (חלק ד סי' לב) ובשו"ת יבי"א (חלק ט או"ח סי' פא אות ה) מה שכתב בזה הגר"ע יוסף זצ"ל.

ובשו"ע (סי' תצג סעי' ג) כתב "יש נוהגים להסתפר בר"ח אייר וטעות היא בידם"

ובשיירי כנסת הגדולה (סי' תצג הגהות ב"י אות ה) שהתיר התספורת בר"ח אמר שאלו שחששו לצוואת ר"י החסיד שלא להסתפר בר"ח גופא יכולים אף להסתפר מבעוד יום, אך זה רק משום שאינם יכולים להסתפר ביומא גופא. וכ"כ בשלחן גבוה (סי' תצג אות יב) ובזכור לאברהם (חלק ג מערכת ע אות צו) והביא דבריו בכף החיים (סי' תצג ס"ק מז)

אבל יש לשאול מאי שנא ר"ח מיום הברית שהתירו מבעוד יום?

ותירץ בחכמת שלמה (סי' תצג סעי' ב) שאף המתירים סיגו דבריהם ולא התירו מבעוד יום שכן הב"י ועוד פוסקים כתבו שטעות הוא וחששו להם קצת וננהגו להקל דוקא בר"ח משא"כ ביום הברית או בל"ג בעומר (ולכא' בל"ג בעומר הב"י אומר שיש עוד לנהוג בו שלא להסתפר אלא ודאי שזה יותר קל מר"ח שבזה רמ"א חלק להדיא ונהרא נהרא ופשטיה בקהילותינו. נ"נ).

א"כ זה ודאי שיוה"ע קל בזה וניתן לפי"ז לנהוג בו להסתפר מבעוד יום.

ומוה"ר אריאל תירץ באופן אחר ועיי"ש.  לפי מה שאמרנו שעיצומו של יום מתיר ונותן סיבה חיובית לא לנהוג מנהגי האבילות ביום זה.

ובמאמר מרדכי שהובא לעיל לפרש מדוע יש להקיל להסתפר מבעוד יום הברית אמר שטעם זה נצרך מפני שאל"כ הרי נופלים על פניהם בערב יום הברית ומשמע מזה שאין בזה את שמחת הברית אלא כמו שהבאנו שנוהגים כבר מנהגי שמחה כלבוש בגדי שבת וכו'.

יוצא א"כ שאם לא היו נופלים על פניהם- היה פשוט להתיר מבעוד יום . וכמו שכתב המג"א (סי' רצב ס"ק ג) שכתב הטעם שאין נופלים על פניהם במנחה שקודם הימים שאין בהם נפילת אפיים הוא משום "שכבר חל יום שלאחריו" [מקור דבריו במשנה סוכה מח ע"א, שמפני כבוד יו"ט דשמ"ע מוריד את הכלים מן הסוכה מן המנחה ולמעלה] ורמב"ם בתשובה (חלק ב סי' קס): "שערב היום של כל יום הוא התחלת היום שאחריו". ומטעם זה דין כבוד שבת חל ביום ו' מן המנחה ולמעלה, ולאו דוקא בשבת כמ"ש גבי מנחה ועוד מבאר בספר שחר אהללך כרך ב סי' יט עיי"ש.

ואע"פ שמורנו הרצי"ה אמר ליפול אפים במנחה של ערב יום העצמאות מפני שהוא ג"כ יום הזכרון (וחלקו עליו אך הגרש"ח אבינר פסק ג"כ כותיה בשו"ת שאילת שלמה. נ"נ)- עכ"פ עדיין דין השמחה מבעוד יום שייך עדיין שמה שנופלים על פניהם זו מסיבה חיובית של יום הזכרון אך לא מוציאה אותנו מחלות השמחה של יום העצמאות מבעו"י.

ולכן נראה שביוה"ע ודאי שניתן להסתפר מבעו"י לפי המאמר מרדכי מן המנחה ולמעלה לכל הפחות ממנחה קטנה.

ועכ"פ גם לפי החולקים על המאמר מרדכי ניתן להסתפר מבעוד יום מפני שעניין השמחה ביום והיו"ט שביום מתחיל מהשקיעה ומוכרח להסתפר מבעו"י שאין לו פנאי אחר ואם לא מן המנחה גדולה או הקטנה עכ"פ מבעו"י כמה שמוכרח מותר כמו שבארנו.

א"כ -

ההוא יומא דקא גרים שנשמח בנסים שעשה עמנו הי"ת וגאלנו, וזהו יותר מבעל ברית ביום הברית וודאי ניתן להסתפר  מבעו"י שלא יגיע ליום והוא מנוול. שיום זה הוא יו"ט מעיקר הדין כמו שתקנו לנו נביאים.

ע"כ.

כמה נקודות מחשבה (ךפני שאלך לישון כבר מאוד מאוחר)

א- הגיוני שלא אספיק עוד לכתוב דברים פה עד תחילת הזמן, כך שאני די חותם בזה את בין הזמנים. זכית.

ב- כל מה שכתבתי הוא לפי הספר שחר אהללך של מוה"ר אריאל אדרי שליט"א כרך  ג' סי' לו לז הבאתי רוב דבריו בקיצור והשתדלתי להביא מקורות. אין בהם להוראה ממש וכמובן שהכל בכפוף להחלטות הרבנות הראשית לישראל (עיי' מה שכתב בזה כה"ר זכריה זרמתי בקונטרס זמרת הארץ והמדינה עמ' 18-20) שמפיה אנו חיים.

ג- כל זה איננו מלבד מה שכתב האריז"ל ומה שנוהגים כמוהו לזאת יראו בספר שחר אהללך בכרך הנ"ל סימן לח יעיינו שם.

ד- כתב הרב המחבר בסימן לו אות ז "וכמובן יש להאריך בזה בעוד כמה טעמים שיסודם כולל גם דברי אגדה ומחשבה וגם להם יש מקום עיי' בדברי השואל בשו"ת יין הטוב (חלק ב סי' יא) שכתב 'הרי אפוא שכחו של מאורע כביר זה שקרה בדורנו יפה לדחות אבלות ישנה שיסודה במנהג בעלמא ולהפוך זה מאבל ליום טוב לכנוס בו ולהסתפר בו'" ע"כ.

אכן זכינו להיות בדור זה ולראות פעמי משיח ובודאי שזה בדרך לגאולה שלימה תבוא באהבת חינם תחת מקום שלא נהגו כבוד זה בזה ונפקד עמ"י בחשכת עיניים וכבוי מאורות. 

ועוד באתי על כל זה למחות במה שנותנים לנו פה איזה שם של בוקי סריקי אותם אנשים ונערים חלקם מוחים אף במעשה מרוחם הנחפזת וחלקם אף שבמעשה הינם נוהגים ככל מה שהורנו רבותינו ותקנו הרבנים הראשיים אך הם בוטחים שאנו חלילה נותנים את עצמינו ורוחינו לדברי רוח ואמונה כלליים זה אומר בכה וזה אומר בכה כל אחד כפום דעתיה כאילו מדובר בעניין של הסתכלות המציאות ונהיה הדבר לשיח קטן גבי עניינים גדולים על גאולה והצפייה לגאולה שלימה על איפה הגענו ולאן פנינו כאילו זה נתון ביד כל אחד להכריע ולפי זה יעשה את שיערב לו.

חס וחלילה, פעמי שולמית יפו בנעלים ובודאי שאין אנו זזים מן השו"ע  והחונים עליו הכל כפי המשא ומתן להלכה אליבא דינגא דגמרא כפי המסורת מאבותינו ממעמד הר סיני ואין זה דברים החולפים ברוח עניינים של השקפת העולם המתפתחת עם בגרותו של אדם. וח"ח לזלזל כך בציבור שלם וקדוש מעמ"י שיניח הלכה  ברורה רק משום הלך רוח מפליא ומרומם.

ומה גם ובודאי שחס וחלילה לפקפק במהלך גאולתינו בעת הזאת. ומי בז ליום קטנות.

אלא ביום זה אנו מתבוננים במעשה אלהינו ובגאולתו אותנו בדורינו האחרון להביא לימות המשיח בב"א ומי שעשה ניסים לאבותינו ולנו והביאנו לאתחלתא דגאולה הוא יגאלנו גאולה שלימה בקרוב ויקבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ חברים כל ישראל ונאמר אמן.

@ארץ השוקולד 

אין עליך נחמיה, אני מעריץ שלך! למרות שאני גדול ממך בגיל, אני מאמין ש"עדיך לגדולות",

ואני מזמין אותך להגיב בנושא הזה אף מבחינה השקפתית ולא רק מבחינה הלכתית, כאן - "יש נשמה למדינה" - הסברה מדוע הקמת המדינה היא התחלת הגאולה 

התחלתי לקרוא, ראיתי את האורך וקיבלתי חום.

לא קראתי הכל.

והבנתי מה אתה אומר.

אז למה לשבת לא אתגלח? יש לי מצווה מדאורייתא להתלבש יפה לכבוד שבת

דוקא אתה שואל השאלה, ממך ציפיתי שתקרא.

רבינו, זה דברי אלהים חיים, אם אתה באמת רוצה ללמוד- תתאמץ, זה לא מאמץ כ"כ גדול (מישהו שעשה 30 דף בשבת יכול לקרוא 5 דק' סיקור הלכתי).

[מה גם בכללי, שבתור האחד ששואל, אם משקיעים בך- אל תבאס... לא מנומס |מסנן| |לא נפגע|]

והעניין- ההשוואה היא לבעל ברית.

גבי שבת הא-  הרדב"ז אומר שאכן יש מקומות שנהגו להסתפר לכבוד שבת  וכל מקום כמנהגו, ולפיו ודאי פשוט שאמנם בשבת לא נהגנו אבל יכולנו לנהוג ועכשיו שאנו רוצים לנהוג מסיבה שהתחדשה- הרשות בידינו

הב- גם את"ל דלא כהרדב"ז, בשבת נהגו שלא להסתפר לכבודה מפני שמתו גם בזמן זה תלמידי ר"ע. אבל ביוה"ע  אבילות דתלמידי ר"ע לא יכלה לדחות השמחה שעוד לא היתה שמחה וזה רבותא בדבר שנתחדש.

הג- בעצם שאלתך היא מאי שנא בעל ברית משבת? ואולי י"ל כמו שהעלה מוה"ר אריאל שבעל ברית לא בא להפקיע יום מאבילו משא"כ שבת. (למרות שאולי שבת זו לא הפקעה ממש כי היא בתאריך אחר כל פעם וגם מספר השבתות משתנה).

וכן יש להוסיף ששבת כשהיא עם ר"ח בכחה להפקיע מאבילות דתלמידי ר"ע וכל עניין זה הוא למנהג וודאי שר"ח החל בשבת סתמו לא היינו מסתפרים מפני שבאה אבילות ודחתה לר"ח משא"כ יוה"ע כאמור שהוא על גבי האבילות ולא להיפך.

1. אכן אין זו ממש עוד דעה או תנא דמסייע שכן הגרש"ח אבינר פשוט הלך בזה כרבו והביא אותו, זה נכון בד"כ אבל דוקא בסוגיא הזו ה"חולקים" על הרצי"ה ,באופן מפתיע הם תלמידיו והרבה מישיבת מרכז הרב ושלוחותיה (ופילוגיה ושלוחותיהם אם תרצו) אינם נופלים על אפיהם בערב יוה"ע במנחה וכן הורו תלמידים רבים (כמדומני שהרב עמיאל שטרנברג והגרא"א שפירא ועוד והרב אריאל בעצמו אמר שנהרא נהרא ופשטא), אבל הרב אבינר נשאר איתן לנהוג כרבינו הרצי"ה. ולכן אני חושב שזה שונה.

2. אכן דיון למקום אחר.

שמכוון שיוה"ע נתקן אחרי שנתקן האבל אז האבל לא כולל את זה בתוכו.

לאיודע. נשמע לי הזוי.

אולי אפילו להפך. מכוון שזה נתקן אחרי זה אז אין לו זכות לבטל את מה שכבר קדם לו..  הוא די מבטל את מה שכבר מוכר לנו. וזה די "מבטל את דברי בית דין חברו.."

אנסה לדמות את זה למקרה:

נניח יהיה משהו מאוד מאוד עצוב בחנוכה או משו, ויקבע יום אבל לדורות. ודאי שאי אפשר מכוון שזה די סותר את חנוכה.

אולי כשאני חושב על זה.. זה די מזכיר לי את יום השואה בחודש ניסן.

או.

מה עושים עם זה?

דבר שני:

מה שהוא כתב ששמחת לג בעומר עיקרה בגלל מות התלמידים ולא בגלל ההילולא.

האמנם?!

הרי השוע סובר שלא כך, והסיבה שהספרדים לא מסתפרים עד לד זה אומר משהו..

ועובדה שלפי הספרדים בערב לד בעומר, כלומר אחרי לג בעומר שוב אסור לשמוע שירים וכו וכו וכו.

קושיא..

אשמח אם תוכל לברר לי על זה או אולי לענות מדעתך

תודה

@נחמיה17

אמר לי הרב (תלמיד של הרב אבינר שליט"א) שזה לא לבטל את תקנת חכמים אלא היא רק נדחית מפני היום.

אז אולי אגדיל את שאלתי, בנוסף למה שאמרתי קודם תוסיף גם כן:

האם היום הזה (עם כל חשיבותו הרבה!) יכול לבטל תקנת חכמים ועוד שמנהג ישראל תורה הוא ועוד ועוד.

לכאורה יש ראיה לדבריך ממה שמופיע במסכת תענית דף יב -

"דתניא במגילת תענית כל איניש דייתי עלוהי מקדמת דנא יאסר כיצד יחיד שקיבל עליו שני וחמישי (ושני) של כל השנה כולה ואירעו בם ימים טובים הכתובין במגילת תענית אם נדרו קודם לגזרתנו יבטיל נדרו את גזרתנו ואם גזרתנו קודמת לנדרו תבטל גזרתנו את נדרו"

אמנם, ייתכן מאוד שיש סברות אחרות שגורמות לכך שאבלות הספירה תדחה מפני יום העצמאות.

אלא כביכול גזירה מול גזירה.

עד כמה שאני מצליח להעלות כרגע - גזירה שלא במניין אינה גזירה, אז הבעיה מחריפה.

אני לא חושב שאפשר ללמוד מהמקור הזה, שיום העצמאות לא דוחה אבלות. יש שם דין ספציפי שתקנו במגילת תענית ביחס לנדרים.

מה שאני חושב שאפשר ללמוד משם, שהשאלה מי קדם היא סיבה שלקודם יהיה יותר תוקף, כמו שבמגילת תענית קבע שהיא תבטל רק נדרים מאוחרים לה. [אבל עדיין זה נימוק שצריך להיות משוקלל ביחס לנימוקים האחרים].

לפי איך שאני הבנתי את זה בהתחלה.

(אני עייף אז אולי לא אדייק) 

א- לא מדובר בתקנה כ"א במנהג. המנהג הוא בעקבות מות תלמידי ר"ע כיון שהמנהג התחדש אחר שהיה ר"ח בעצם האבילות היא גם לגביו אבל עכשיו יש סיבה מחודשת למה לא לנהוג ככה ולכן בזה אנו אומרים שלא נהגו . המנהג הוא אבילות על מותם כיון שבא משהו מחודש שלא היה בשעת מיתתם מי יימר שבזה נהגו. 

(התחלתי לענות לפני בערך 11 שעות והגעתי עד פה, כי חתכתי למנחה ואז הייתי צריך ללכת וכו' לסעודה במרכז עם המשפוחה, זה רק אומר שעכשיו אני הרבה יותר עייף אבל אם לא עכשיו)

ממילא אין עניין של שדברי בי"ד. הכל עניין של מנהג, אמנם נראה מהשו"ע שיש מנהגים שאינם נכונים (כפי שאומר ר"ת בריש ב"ב)

ב- יבוא מחר בל"נ.

צריך לעשות על האש

סליחה.

@מושיקו איך תתרץ את זה? אולי נעשה חלאקה לעמיחי בערב יום העצמאות?

חלק מתקנת הר"ר לאמר הלל ביום זה הוא גם העניין שהיוןם ידחה ויוקדם בכדי למנוע חילול שבת.

ואתה- מדוע אינך נוטל לולב בשבת חוה"מ סוכות?

מחילה על התקיפות.

במשנ"ב סי' ר"ס ס"ק ו.

מה המקור לשיער?

איך היית מתייחס לדברים שאכתוב בשרשורים בענייני חסידות חב"ד אם בחתימתי היה זה-

? 

#רקאומר...

(נ"ב ידוע לי יחס הגר"ז לגאון החסיד, ועדיין אל תאמר שזה לא היה צורם לך)

כסף מלא נקנת חברון. ואמנם היו לנו מקומות שבמשך ההסטוריה קנינו אבל בכללי הקניין הוא לא בכסף כ"א בקניין המקום ב"ה שנתנה לנו.

מדינתנו קדושה היא בקדושה של א"י ועמ"י גם אם היא מתוך פרטי מעשיה יש טעויות וחטאים- זה לא העיקר. עיקר המדינה היא גוף של עמ"י בא"י ואין לך קדושה יתרה מזו.

דוד כבשה מהיבוסים.

אתה פשוט התבלבלת כי המדרש משווה את שלושתם שהם שלושת המקומות שאין אומות העולם יכולים לומר לסטים אתם.  (למרות שבעקרון גם בשאר המקומות  דברים אלו יהיו הבל שכח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים. וכן למרות שגם במקומות אלו  לדאבוננו יד הערלים גברה)

וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר.

וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה

כד וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל-אֲרַוְנָה, לֹא כִּי-קָנוֹ אֶקְנֶה מֵאוֹתְךָ בִּמְחִיר, וְלֹא אַעֲלֶה לַיהוָה אֱלֹהַי, עֹלוֹת חִנָּם; וַיִּקֶן דָּוִד אֶת-הַגֹּרֶן וְאֶת-הַבָּקָר, בְּכֶסֶף שְׁקָלִים חֲמִשִּׁים.

טעיתי. סליחה.

אשריך.

טוב, אני חושש לעוון לא תנצלשו אבל אומר שזה נכון לכל הארץ משום כח מעשיו הגיד לעמו. ומבואר יפה באור החיים שזה קניין גמור אוה"ח בראשית כג יט.

הנקודה הכי מעניינת, זה שלאב"ד וילנא קראו "הגאון הגדול" והציגו אותו בראשונה!, ואלו לגר"א קראו רק הגאון אולם הוסיפו לו "חסיד", וכתבו שמו אחרי האב"ד, לעומת מציאות זו, כשמסתכלים היום על היחס לגר"א, רואים שהגר"א עומד מעל לכל גדולי דורו (והיחס מצד שלומי אמוני ישראל, ליחס רק לבעש"ט מעמד כמו הגר"א, וכיום אפ"י ליטאים מתיחסים כך, אם כי אומרים הליטאים שהם עצמם הולכים לפי הגר"א), ואף יותר מגדולים שלפניו, לעומת זאת במודעה הזו, שהיא משקפת את היחס אל הגר"א ע"י בני דורו, רואים לכאו' לא כפי המעמד שמיחסים לו היום ביחס לשאר גדולי ישראל!,

ונראה לפי"ד מרן הראי"ה קוק בדברים שבע"פ (הובא בספרי הרב נריה, וכן הובא בסוף ספר בין חסידים למתנגדים של הרב ראובן רז) - שדרש ואמר שריב חיים מוולאז'ין גילה את הגר"א עכ"ד היינו שבוודאי שהגר"א היה מגדולי יחידי הדור, אבל במבט שיטחי הוא לא עלה על כולם מבחינה נגלית, ואין מעמדו כפי שמיחסים לו בימינו, אלא שלשם כך היה צריך נשמה גדולה כמו ריב חיים מוולאזין שתזכה להכיר הקדושה הפנימית המיוחדת ששרתה על הגר"א, ולאחר העמקת המבט התגלה שאף בעניני נגלה הוא היה מעל כולם, ודרכו וכן דרך תלמידים נוספים התבררה יחס הנכון אל הגר"א, ועל כן נקט הראי"ה שהוא "גילה את הגר"א" כי מעלת דמותו לאמיתתה היתה נסתרת מעיני רוב הציבור והיה צריך לגלותה,,

וכן היה גם עם הראי"ה קוק, שבוודאי היה מיחידי גדולי הדור בנגלה, ובנסתר הכל הכירו בו שהוא היה מעל כולם, אבל עדיין לא כולם העמיקו את המבט על דמותו שהוא היה "ענק התקופה כולה" על דורות רבים ולא רק דורו שלו, בסדר גודל של הגר"א והבעש"ט (כפי שעולה מדברי הרצי"ה בלנתיבות ישראל מאמר "ריב יעקב משה", וכן עולה מדברי הרב שג"ר הובאו בספר הנז"ל בין חסיידם למתנגדים ועוד רבים), ולכך היה צריך את תלמידיו הגדולים והקדושים, שעל אף כל גאונותם האדירה בנגלה ובנסתר ובהשגה נשמתית פנימית, ביטלו את כל ישותם אליו, וזאת משום שהם "גילו" את הראי"ה בצורה היותר נכונה, וביררו לדורות את היחס הנכון אל דמותו כ"מדריך התקופה הארץ ישראלית" (כתבתי מאמר שלם המלקט מדברי תלמידיו הקדושים שכתבו זאת במפורש, ואף מדברי הראי"ה עצמו זה נרמז בכמה מקומות).

ולגוף הדברים- הלכה לא נתונה לרגשותיך והסתכלותך על המציאות יש לה כללים.

https://hilchata.co.il/wp-content/uploads/2023/01/%D7%92%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%9F-376-%D7%AA%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9D-%D7%97%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%9C%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%94-2.pdf 

@הרמוניה אם מעניין אותך להעמיק

אמרתי שבע"ה אשלם בכל מקרה, אבל תמיד מעניין להעמיק מה הדין(:

קראתי את העמוד הראשון מקווה להמשיך מחר

לא אמרתי כלום 

אמר שאני לא צריכה להחזיר בכלל! אתה צדקת ולא צדקת כי זה לא היה קשור ל"זה נהנה וזה אינו חסר"

בכל מקרה כבר החזרתי חצי.

הבנתי רק בערך

יכולה להסביר את הבערך הזה בפרטי

אבל הוא בוודאי לא חושב שזו גניבה

מאמינה שרבנים שונים יתנו תשובות שונות

אני לא הבנתי עד הסוף

בגדול הוא אמר שככה המערכת עובדת

שזה מתקזז עם טעויות שהם עושים, וכמו שהם לא מקפידים להחזיר כשהם גוזלים בטעות, אז ככה זה עובד, הם לוקחים את זה בחשבון

ושבוודאי שהיה מותר לי לנסוע במקרה שנתקעתי ובגלל שהמטרה של השירות הזה הוא לאפשר לי בעצם לנסוע ממקום למקום

אל תקשה עליי עכשיו אני לא פוסקת

פעם התכתבתי עם הגב מאזוז ז"ל בקשר לשאלות של ספק בממון (נושא ההתכתבות היה דברים שהוא כתב בהסכמה לספר "שבות עמי").

מדבריו הבנתי שהכי טוב לתת את הסכום לצדקה.

בנוסף, יש תשובה של הרב עובדיה (נדמה לי ביביע אומר חלק ז), לגבי אדם שכשהיה ילד קטן הוא גנב דברים. הוא פוסק שאין צורך להחזיר, אבל לצאת ידי שמים שייתן צדקה (נדמה לי שזה גם מה שאומר הרמ"א בשם ספר חסידים).

הנקודה היא שאם הולכים על הנתיב של צדקה, לא צריך לתת את הסכום המלא, אלא רק לתת משהו לצדקה (ככה זכור לי מהרב עובדיה שם).

כמובן שהכי טוב לשאול רב במקרה הספציפי, כמו שאת עשית...

אבל באופן אישי, כשלי הייתה בעיה כזו, פשוט עליתי על אוטובוס והסברתי לו את מה שקרה והוא עשה כמה ניקובים שהייתי "חייב", וביי ביי. לדיון הלכתי זה אחלה, אבל תכלס, זה לא שווה את הנקיפות מצפון...

אני מבינה, במיוחד שיש דעות שצריך להחזיר... אז זה מוציא אותך מכל חשש

ובינינו, זה כמה שקלים... תתני בשמחה ותשכחי מזה.

אצלינו אומרים: התשלום הכי זול בעולם הוא כסף...

ברור אני לא רוצה לחזור בגלגול לא משנה בגלל כמה כסף...

זה למעשה מה שכתוב בתחילת הגליון

מה הקשר ל"מציל עצמו בממון חבירו".

ולמה למען ה' זה נראה לך "לא חסר", הרי זה בדיוק "חצר דעבידה לאגרא", ואף גרוע מכך.

ונכון מאוד

אבל אין גם ספק שלא עכברא גנב אלא חורא גנב, שכן מוכח שמודל העסק של תחבורה ציבורית בישראל מבוסס לפחות בחלקו על אמון בלקוחות, וזו לא רק בדיחה מגוחכת אלא ספק עבירה על לפני עיוור לא תיתן מכשול.

שמע אכיפה מטורפת

כל חמש דקות billeter billeter

הפרנסה של החברה היא מהתשלום עבור הנסיעה. נהנית משרות שהיה עלייך לשלם עליו ולא שילמת. אז גנבת. חברות התחבורה מתוגמלות על פי מספר הנסיעות, לכן זה נהנה וזה חסר. כי הנסיעה שלך לא נרשמה. זו הסיבה שגם מי שלא משלם עבור הנסיעה, צריך לתקף את הכרטיס.

מראה מול הפנים. אז צריך לזעוק בצורה הכי מזעזעת וישירה שיש. כי חטאי ישראל היו נוראים ומלאי זימה, אז איך יחזקאל יכול לשתוק על זה?

הרצי"ה אמר שעובדה שאצל נוח כתוב "החיה אשר אינינה טהורה" ולא טמאה, כי ראוי לדבר בלשון הכי יפה.

אבל בפרשת שמיני כתוב "טמא הוא לכם" כי כשצריך לדבר בדבר שהוא נפקא מינא צריך להוקיע את הטומאה מפורשות ובתקיפות.

ב. גוף האדם מקביל למידות עליונות שיש אצל ה' וכנסת ישראל. אם תראה את המקבילות בשיר השירים אז זה מסתדר.

למשל הפסוק השני בפרק ביחזקאל מסתדר עם זה שמשה הושפע מהתרבות המצרית בבית פרעה, ואהרון גם הושפע בגלל השעבוד. ותבדוק בחזל למה מומשלים משה ואהרון בשיר השירים

כי אהליבה(יהודה) ראתה את הדברים שאחותה עשתה(ישראל) והמשיכה למרות שראתה את חרפתה ועונשה. ובכל זאת השם אוהב ומעדיף את יהודה יותר משבטי ישראל.

לדעתי יש כאן לימוד עמוק הרבה הרבה יותר

פשוט ה הבטיח לדוד מלכות. ובימי גלות שומרון יהודה לא חטאו כל כך חזק כמו ישראל.

לא הבנתי. עם ישראל עם קשה עורף וממשיך לחטוא גם כשיש עונשים.

לכן הנביאים צריכים לתת לו נבואות תוכחה. וגם זה לא עזר חוץ ממקרים מועטים. רק הגלות בסוף עזרה בזה.

אבל נבואת יחזקאל חשובה לדורות. שאנחנו נדע כמה אבותינו חטאו ולא נחזור להיות כמוהם

"בימי גלות שומרון יהודה לא חטאו כל כך חזק כמו ישראל" 

תקרא מה השם אומר לירמיהו על החטאים של יהודה לעומת ישראל בירמיהו ג ח-י

עם ישראל לא חוטא סתם. 

הנביאים לא עזרו. וגם הגלות לא עזרה, היא פשוט עשתה ריסטארט וניקתה את העוונות, אבל עם ישראל ממשיך בשלו. ב"י !! (ברוך ישראל)

כאילו איזה חידוש יש כבר בנבואת יחזקאל שעם ישראל חטא?? נו בעמת כאילו לא ידענו את זה עוד 20 ספרים לפני כן. 

כה אמר ה אם ימדו שמים מלמעלה ויחקרו מוסדי ארץ למטה גם אני אמאס בכל זרע ישראל על כל אשר עשו נאם ה

רש"י : אם ימדו שמים כמה גובהם "גם אני אמאס בישראל" כלומר כשם שהם לא ימדו ולא יחקרו כך ישראל לא ימאסו בכל אשר חטאו" 

כן כן קח את כל התיאורים של הזימה שעם ישראל עשה כביכול ביחס עם השם (ולא רק) עם ישראל באמת היה שטוף זימה בתקופת התנך. ועם זאת וביחד עם הכל. זה כלום בעיני השם. 

כי כמו שאי אפשר לחקור ולמדוד את השמים, אי אפשר לחקור ולמדוד את המחשבות של עם ישראל. 

@אילת השחר 

ושיר השירים לא עשיר בתוכן דומה? 
 

ובאופן כללי - יחזקאל היה נביא עם מעשים חריגים ויוצאי דופן. 

הוא לא היה נביא עם מעשים חריגים הוא פשוט היה מתלהב יתר על המידה כמו שחזל אומרים

חוצמיזה יש עוד תיאור בוטה למדיי והוא לא ביחזקאל

לא גדשת את הסאה?

כשזה מגיע לתוכן לא צנוע אמיתי, שיר השירים עובר בלדבר במשל בתוך משל, ולא אומר זאת מפורשות , בגלל הצניעות שבדבר.

למשל "באתי לגני אחותי כלה" וכדומה (כאשר הגן זה הרעיה עצמה)

ליחזקאל, לאורך נבואותיו, סגנון מסוים.

אמנם לא חקרתי את הנושא לעומק אבל אני חושב שהרעיון המרכזי של הספר הוא הניגוד בין טומאה לטהרה (יחזקאל היה כהן וקשור מאוד לרעיון של המקדש), ומתוך הרעיון הזה נובעות הנבואות.

זה בא לידי ביטוי בביטויים השגורים בספר (גילולים, תועבה, טומאה, שיקוצים, לעומת נבואת המים הטהורים וכיו"ב).

"וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים, וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ, וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ; וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ, נְאֻם אֲדֹנָ־י יי--וַתִּהְיִי-לִי. וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם, וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ; וָאֲסֻכֵךְ, בַּשָּׁמֶן."

"בֶּן-אָדָם--אֱמָר-לָהּ, אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא: לֹא גֻשְׁמָהּ, בְּיוֹם זָעַם. [...] כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי, וַיְחַלְּלוּ קָדָשַׁי--בֵּין-קֹדֶשׁ לְחֹל לֹא הִבְדִּילוּ, וּבֵין-הַטָּמֵא לְטָהוֹר לֹא הוֹדִיעוּ;"

"לָכֵן אֱמֹר אֲלֵהֶם כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, עַל-הַדָּם תֹּאכֵלוּ וְעֵינֵכֶם תִּשְׂאוּ אֶל-גִּלּוּלֵיכֶם--וְדָם תִּשְׁפֹּכוּ; וְהָאָרֶץ, תִּירָשׁוּ??? עֲמַדְתֶּם עַל-חַרְבְּכֶם עֲשִׂיתֶן תּוֹעֵבָה, וְאִישׁ אֶת-אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּאתֶם; וְהָאָרֶץ, תִּירָשׁוּ???"

"כְּטֻמְאַת, הַנִּדָּה, הָיְתָה דַרְכָּם, לְפָנָי."

כאנטיתזה למצרים (תשעה קבין של זימה):

"וָאֹמַר אֲלֵהֶם, אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ, וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם, אַל-תִּטַּמָּאוּ:"

וגם כמובן חזון העצמות שקשור באופן ישיר לרעיון של טומאת מת, וקבורת המתים וטיהור הארץ במלחמת גוג ומגוג,

גם המפגשים עם המלאכים והחזיונות הם אנטיתזה לטומאה (זה כנגד זה)

"לְאַרְבַּע רוּחוֹת מְדָדוֹ, חוֹמָה לוֹ סָבִיב סָבִיב--אֹרֶךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת, וְרֹחַב חֲמֵשׁ מֵאוֹת:  לְהַבְדִּיל, בֵּין הַקֹּדֶשׁ לְחֹל."

וַיֹּאמֶר אֵלַי, בֶּן-אָדָם אֶת-מְקוֹם כִּסְאִי וְאֶת-מְקוֹם כַּפּוֹת רַגְלַי, אֲשֶׁר אֶשְׁכָּן-שָׁם בְּתוֹךְ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְעוֹלָם; וְלֹא יְטַמְּאוּ עוֹד בֵּית-יִשְׂרָאֵל שֵׁם קָדְשִׁי הֵמָּה וּמַלְכֵיהֶם, בִּזְנוּתָם, וּבְפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם, בָּמוֹתָם. בְּתִתָּם סִפָּם אֶת-סִפִּי, וּמְזוּזָתָם אֵצֶל מְזוּזָתִי, וְהַקִּיר, בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם; וְטִמְּאוּ אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי, בְּתוֹעֲבוֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ, וָאֲכַל אֹתָם, בְּאַפִּי. עַתָּה יְרַחֲקוּ אֶת-זְנוּתָם, וּפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם--מִמֶּנִּי; וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכָם, לְעוֹלָם.

אַתָּה בֶן-אָדָם, הַגֵּד אֶת-בֵּית-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַבַּיִת, וְיִכָּלְמוּ, מֵעֲו‍ֹנוֹתֵיהֶם; וּמָדְדוּ, אֶת-תָּכְנִית.

///

בקיצור אפשר להסתכל על זה בעיניים קצת ילדותיות של "וואו כתוב שם דדיים" OK זה לא עיקר המסר. וגם בכלל, התפישה התרבותית של ארוטיקה בספרות בימינו שונה מאוד מהתפישה של פעם.

המסר העיקרי הוא שכל מצוות ה' – אמונה, "לא יהיה לך", מאכלות אסורות, עריות, צדק ומשפט, מתנקזים לתוך המושג של טומאה וטהרה. ומהצד השני, המושג של טהרה ובית המקדש כולל בתוכו את כל הרעיון של טהרה גופנית ומוסרית. זאת לא זאת?

מלבי"ם:

"הסיר המצנפת והרים העטרה?" אתה חושב בדעתך להסיר את המצנפת מן הכהן גדול ולהשפיל כבוד הכהונה והמקדש, ולהרים העטרה של המלך, להגדיל כבוד המלוכה ולהשפיל כבוד הכהונה? "זאת לא זאת?" ר"ל אתה רוצה שיהיה זאת ולא יהיה זאת, ר"ל שתתקיים העטרה ולא יתקיים המצנפת? (ואיך אפשר זה שיהיה זה בלא זה, והלא כבוד המלוכה נמשך מכבוד הכהונה), "השפלה הגבה", אתה רוצה להגביה את העטרה שהיא שפלה במדרגתה ולהשפיל את המצנפת שהיא גבוהה באמת באשר הוא כבוד ה':

של הכהנים בני צדוק. משפחת הכהן הגדול. סוג של אליטה רוחנית דתית בעם.  שלפי הספר עצמו כל המשפחה לא חטאה בעבודה זרה ושאר חטאי ישראל.
 

אז הוא גדל בתוך חברה ששמרה על צניעות, כאשר מסביב כל העם עובד אלילים וחוטא בגילוי עריות כמו שמתואר ביחזקאל עצמו בתשפוט עיר הדמים. כאשר עבודת אלילים הביאה לזימה גדולה מאוד כמו קדשות וניאוף וכדומה.

ייתכן שזה גורם לסגנון הנבואה של יחזקאל להיות חריףבעניין זה, כי הנבואה חלה על האדם בסגנון של נפשו הקיימת.

כמו שהחרדים כותבים פשקווילים חריפים על חוסר צניעות שיש אצל החילונים, כי הם חיים באווירה מאוד צנועה 

גם כשיש תופעות תוך מגזריות

גם כן יוצאים נגד זה בפשקווילים

אני חושבת שזו גם אמירה חזקה של התורה, אנחנו לא מסתירים כלום, אין סיבה להסתיר, אם צריך לדבר ברור כדי שתבינו-נדבר ברור ואם זה יגרום לכם לאי נוחות-מעולה, זו המטרה, להזיז בנו משהו...

לי אישית קשה לקרוא את זה, האם זה אומר שלא בסדר שיחזקאל אמר את זה או שזה נכתב בתורה-ממש לא, יש אנשים שככה הם לומדים וכנראה עמ"י בתקופה הזו-ותכלס גם בשאר התקופות כי הנבואה נכתבה לדורות-צריך את זה כדי להתעורר...

ותראה, אם זה לא היה כתוב ככה-לא היה נפתח הדיון הזה😉...

הע"ז היה חזק וכמה זו עבירה חמורה ושורשית.

כדי שנבין שבימים של עוצמות חיים, או שאתה מקדש את זה כשלמה, או נופל לשאול תחתיות כמו הנשים שם. וממילא, בימינו שעוצמות החיים חוזרות יש מה ללמוד מזה.

כדי שנבין שנבואה תלויה בעוצמות חיים, ומי שרוצה להתנבא, צריך להיות כמה שיותר חי (אחרי שהוא זיכך את עצמו ואחרי שהוא מתחתן), ולא בורח, כנראה.

[שמבין ענין

מאוד משתנה בין פוסק לפוסק בפרט אם המשפחה עשויה להעלב אז אי אפשר לעזות לך.

מסכימה. לא היינו אוכלים. איסור חמור לאכול שרצים. אולי תביאו את הירוקים הבדוקים

אתכם? אפשר לדבר איתם גלויות?  אין נימוס בדברים כאלה. נאכל דבר אחר מתוך רצון

לא לפגוע?!

מדריך כשרות לאורח - כושרות

הם רוכשים ירוקים בשקית מהסופר ,זה ניראה נקי ברמה של חול וכו , ושטוף ומבוקר 

אבל כמובן ללא בקרת תולעים

הם אמרו שמסכימים לכבודנו להבא להשרות את הירוקים במים עם סבון כמה דקות ואז שטיפה במים וייבוש. 

האם זה מספיק?

במידה ומדובר על ירוק לא מפוקח תולעים ללא שם של חברה , סתם משהו גנרי לא ידוע

מה הדרך לנקות ?

חשבתי שהשרייה במים סבון ובדיקת העלים מספיקה ? לא ?

צריך לבדוק את העלים אחד-אחד מול האור.

אבל באמת כדאי לשאול רב באופן אישי...

אבל באמת כדאי לשאול. אנו שואלים את הרב ויא הנחשב להמומחה בכל הנוגע

לנגיעות במזון.

יש גם רב ספרדי ששמענו אותו בקול ברמה, גם מאוד מדקדק.

לרב ויא יש ספרים בנושא וגם חוברת "קיצור קונטרס מבוא מזון לגוף ולנפש.

אנו נעזרים בה.

כלומר כנראה תוצאת ההתפחה של אורז היא לא ממש כמו של חמשת מיני דגן, אבל יותר משמעותית משל מינים אחרים, ולכן אפשר להתלבט האם לסווג אותה כחימוץ או 'סירחון' בלבד

2. להבנתי הגמרא מיד אחר כך באמת מוכיחה שלרבי יוחנן בן נורי זה חמץ ממש מכך שבברייתא אחרת הוא במפורש מחייב על זה כרת. (בכתבי היד לא מופיעים המילים 'דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת', אלא רק ההמשך - 'דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ'. לפי הגירסא שבדפוסים, ואולי גם לפי הגירסא שבכתבי היד, צריך להגיד שהגמרא בהתחלה לא חשבה על האפשרות ש'קרוב להחמיץ' = 'לא ממש חמץ')

שם מדובר על קרמית, שגם מוזכרת בבבלי בהמשך הסוגיה:

'רבי יוחנן בן נורי אמר: קרמית חייבת בחלה, שהיא באה לידי מצה וחמץ. ורבנין אמרי: אינה באה לידי מצה וחמץ. ויבדקנה? על עיקר בדיקתה הן חולקין - רבי יוחנן בן נורי אמר בדקוה ומצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ, ורבנין אמרין בדקוה ולא מצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ')

בכל אופן מעתיק לכאן את הבבלי: 'וכן היה רבי יוחנן בן נורי אומר: קרמית חייבת בחלה. מאי קרמית? אמר אביי: שיצניתא. מאי שיצניתא? אמר רב פפא: שיצניתא דמשתכחא ביני כלניתא'

רשי: 'שיצניתא - קצח שקורין נייל"א בלע"ז עגול הוא כעין דוחן ושחור. לישנא אחרינא שמעתי אשדרניל"א ונמצאת בשיפון'

שאלה בסוף.
 

תודה על התשובה 🙂

אז רבי יוחנן סובר שגם אורז וקרמית הם חמץ, או שגם עוד מיני דגן שאינם מ5 מיני דגן?

מתני' אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחטים בשעורים בכוסמין ובשיפון ובשיבולת שועל

גמ' תנא כוסמין מין חיטין שיבולת שועל ושיפון מין שעורין כוסמין גולבא שיפון דישרא שיבולת שועל שבילי תעלא.

הני אין אורז ודוחן לא? מנהני מילי אמר רבי שמעון בן לקיש וכן תנא דבי רבי ישמעאל וכן תנא דבי ר' אליעזר בן יעקב אמר קרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון.

מתניתין דלא כרבי יוחנן בן נורי דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ.

איבעיא להו שקרוב להחמיץ דקדים ומחמיץ או דילמא קרוב להחמיץ הוי חמץ גמור לא הוי תא שמע דתניא אמר רבי יוחנן בן נורי אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח.

=> בקיצור לדעת ריב"נ אורז נחשב למין דגן והוא מחמיץ (אחרת לא היו חייבים עליו כרת)

=> ולדעת השאר זה לא מין דגן כיוון שהוא לא מחמיץ אלא מסריח

כלומר המחלוקת מהו גדר חימוץ שאסרה התורה או האם אורז נכלל בגדר הזה

לפי הברייתא "דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ" אפשר להבין להיות שזה אסור רק מדרבנן כי זה "קרוב" או אולי איסור לאו אבל לא כרת. (בעצם ה"מתניתין דלא כרבי יוחנן דאמר..." מקדים את המאוחר, נראה כמו עניין של עריכת הסוגיה)

לכן איבעיא להו האם זה חמץ גמור ואז הברייתא השנייה מהתא שמע מכריעה שזה חמץ גמור לפי דעתו.

אפילו כשלוחשים ממש בשקט שאפילו האדם עצמו בקושי שומע ה' שומע ומבין.

שאדם יכול ממש לצעוק ויצא רק קול דממה דקה וזה נחשב צעקה ממש

הנימוקים המרכזיים על פי המסורת וההלכה:

המקור: תפילת חנה

את עצם הדין שצריך להתפלל בלחש הגמרא במסכת ברכות (דף לא עמוד א) לומדת ממה שכתוב אצל חנה (שמואל א' א יג) "וקולה לא ישמע", מכאן שאסור להגביה קולו בתפילתו.

והטעם מבואר שם (דף כד עמוד ב, וברש"י) משום שמי שמשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה, כי מראה בזה כאילו אין הקב"ה שומע תפילת לחש.

בגמרא למדו מכאן שבתפילה המרכזית, על האדם להשמיע את המילים לאוזניו בלבד, אך לא לאחרים, כדי לבטא פנימיות ועמידה אינטימית מול בורא עולם.

מניעת בושה לחוטאים

בנוסף, חז"ל הגבילו את גובה הקול בתפילה עד לרמה שאפילו מי שעומד ממש בסמוך למתפלל, לא יוכל לשמוע את מילות התפילה, כדי שלא לבייש מי שבוחר להתוודות בתוך התפילה ולפרט את חטאיו האישיים.  

הטור (או"ח סימן קא) מביא את מחלוקת הראשונים, האם לחש התפילה יכול להישמע לאוזנו של המתפלל או שיש לומר את מילות התפילה בלחש חרישי שאף אינו נשמע למתפלל עצמו, ובהמשך דבריו מביא הטור, כי ענין זה מצוי כבר במחלקת הירושלמי והתוספתא, לשיטת הירושלמי מותר למתפלל להשמיע לאוזנו את מילות התפילה (אך אין להתפלל באופן שאחרים שומעים את דבריו), ולשיטת התוספתא יש להתפלל בלחישה אשר אף איננה נשמעת למתפלל עצמו (כשיטת הזוהר המובאת במגן אברהם או"ח סי' קא סע"ק ג).

להלכה נפסק בשולחן ערוך (או"ח סימן קא סעיף ב) כי יש לבטא את מילות התפילה (שמונה עשרה) באופן ברור וכן יש לומר את מילות התפילה בלחישה, אך אין צורך בלחישה מוחלטת אלא מותר להשמיען לאוזנו (כשיטת הירושלמי ושיטת הרשב"א המובאת בבית יוסף): "ולא יתפלל בליבו לבד אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאוזנו בלחש…"

הפוסקים (פסקי תשובות סימן קא אות ד) העירו, כי יש לתת את הדעת ולהקפיד על ביטוי מלא של האותיות והמילים שכן בשל הדיבור בלחישה מצוי שהאותיות והמילים אינן ניכרות או שאינן ברורות דיין (ויש לבטא את המילים בשפתיו באופן ברור כפסק השו"ע וכדברי הגמרא במסכת ברכות לא ע"א בענין תפילת חנה).

>> ההבדל בין הלחש לחזרת הש"ץ

התפילה בלחש היא חובת היחיד. לאחר מכן, נאמרת חזרת הש"ץ בקול רם על ידי שליח הציבור. למנהג זה היו שתי מטרות היסטוריות:

- להוציא ידי חובה את מי שאינו יודע להתפלל בעצמו.

- לאפשר אמירת "קדושה" ו"ברכת כהנים", שניתן לומר רק בציבור ובקול.

אגב, מאידך יש עניין לבטא את האותיות כראוי. החיד"א מדבר על זה בספרו שם הגדולים, נדמה לי בקטע על רבי יצחק סגי נהור.

https://www.yeshiva.org.il/midrash/5202#:~:text=%D7%A0%D7%92%D7%93%D7%A0%D7%95%20%D7%91%D7%99%D7%AA%D7%A8%20%D7%A9%D7%90%D7%AA.-,%D7%9E%D7%9C%D7%9A%20%D7%91%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%A1%D7%94,-%D7%96%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%A7%20%D7%9E%D7%98%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%99

מה להשוות.

כיום השמאל משוגע לחלוטין ואיבד את שפיות דעתו, ואחוז אמוק לרדוף את הציונות הדתית בכל דרך. ובטוח שהציונות הדתית תתפוס את מקומו ותדיח אותו. בגירוש מגוש קטיף זה לא היה. החלום על פוליטקאי שיצא מחוץ למפדלנקיות שדואגתרק למגזר היה רק חלום באותם ימים.

כיום השמאל , כמו שאול , יודע את האמת - הציונו תהדתית עוד ינהיגו את המדינה. הם טועים רק שחושבים שהצ"ד ימרדו בשמאל ולא יהיו ממלכתים. לעולם לא נעשה הפיכה. זה פשוט יקרה לבד.

כמו ששאול מת בסוף ודוד החליף אותו.

ותהי המלחמה ארכה בין בית שאול ובין בית דוד ודוד הלך וחזק ובית שאול הלכים ודלים.

 שמואל ב ג א

לא יודע בן כמה אתה וכמה היית מעורב, אבל הנק' הזו היתה נוכחת כבר אז (למשל: הקרבות של פייגלין על ראשות הליכוד) ולכן הרב וסרמן כתב עליה.

כדי לראות "ניצוץ" מהפחד שהיה כבר אז מהמתנחלים, חפש בגוגל "דברים שאי אפשר היה לומר בזמן ההתנתקות".