סיפור בהמשכים עמוד 8

בס"ד פרק י"ב ענבל הלכה לביתה של שרית. השעה הייתה 7:30 לא היו לה תוכניות מיוחדות.כל הדרך היא הסתכלה בחניות הראווה שמציגות בגדים, אביזרי אופנה וכמובן אוכל! היא ראתה אנשים שלווים ורגועים 'ורק אני לא' היא חשבה . 'רגע ענבל מה את מקטרת?' אמר הקול השני 'אפשר לחשוב שכל הצרות של העולם מונחות על כתפיך' . 'דוגרי', היא חשבה . 'יש לי הורים ואני לא הומלסית, יש לי חברה חמודה שקוראים לה שרית .יהיה טוב! '.היא חייכה לעצמה . היא הגיעה לביתה של שרית. "ענבל יופי שבאת! יש לי הפתעה בשבילך.." קראה שרית וקמה מהספה כשחיוך על פניה. "באמת? איזה מותק! מה ההפתעה?" שאלה ענבל בציפייה. מאז ומתמיד היא אהבה הפתעות. בעצם מי לא?. -"תנחשי!" - "אהמ, קנית לי מתנה? " - "לא" -"סרט" - "גם לא. תהיי יותר יצירתית" - "טוב נסיון אחרון. פגישה עם כל החברים" -" ממש לא! את ביקשת שהם לא יבואו..." -"לא יודעת. נו, במקום למתוח אותי אז תגידי כבר!" -" טוב בסדר" אמרה שרית וחייכה. "זוכרת מה תמיד רצית? . אוף, אולי תנסי לנחש?" היא ביקשה -"שרית, אמרת שתגלי. וחוץ מזה המוח שלך ממש יצירתי ככה שאין סיכוי שאני יצליח...! " -"בסדר אני אגלה לך. זוכרת שתמיד רצית ללכת ל"מסעדה האיטלקית של לויצ'י?" זהו, אז הולכים לשם !מה את אומרת?! איך אני?! " אמרה שרית בחיוך. "שרית! את לא נורמלית! זה יקר!!! וואו! אני בשוק! איזה חמודה...." קראה ענבל וחיבקה אותה עד ש... - "ענבל אל תחנקי אותי אני רוצה לחיות היום!" - -"כן,כן, תחנקי אותה אני בעד! פחות אחד יותר נחמד" אמר יובל שעבר שם כדי לשחק במחשב. - "יובל סתום! ועוף מפה!" אמרה שרית - "את ממש חמודה את יודעת?" אמר יובל והוציא לשון והדליק את המחשב. - "אחים...." נאנחה שרית וחייכה. "אין כמו יובל.... תרתי משמע" - "אהה, כן צודקת" אמרה ענבל וחייכה גם היא. היא שמחה ממש ללכת למסעדה הזאת! כולם דיברו עליה, כמה האוכל שם מעולה וטעים והמקום ממש יפה ,שקט בלי יותר מדי רעש. - "טוב מה אנחנו מבזבזות פה את הזמן?" קראה שרית והעירה אותה ממחשבותיה. " כרטיסים יש? כסף יש? מצוין! הולכים! להתראות לכל מי שבבית. היינו כאן! נחזור מאוחר!" קראה שרית ופתחה בתנופה את הדלת מזמינה את ענבל לצאת...

"אמא!" "כן?" "אני רוצה ללכת למחנה של הסניף" "למה? מישהו אמר לך שהולך להיות שם כיף במיוחד...?" אמא של רוני צחקקה קלות, "לא, אבל חשבתי שאם אני כבר הולכת לסניף אז כדאי לי גם לצאת למחנה, את לא חושבת כך?" רוני הסמיקה מעט, שכן מה שאמרה לא היה אמת לאמיתה, אמה הבחינה בכך – אבל התעלמה מזה. "אז תלכי, אולי ככה תצרי קשר טוב יותר עם כל החבר'ה משם" "אני מקווה שזה אכן מה שיקרה..." חייכה רוני, ופנתה אל חדרה. * * * 'איזה כיף! אנחנו בטח נבלה לא רע ביחד. זה בטח יהיה כיף במיוחד!! ככה אני אפגוש את אופק, ובטח נדבר קצת יותר מאשר בסניף סתם ככה... נקווה שהוא יצא בכלל. אם הוא בסוף לא יצא אני בטח מזה אתאכזב! לא יהיה לי מה לעשות שם כל-כך. אפילו שיש לי שם חברות. אבל... שולי אמרה שנראה לה שכולם יצאו, ואופק הוא חלק מכולם. ולי נשאר רק לקוות שהוא לא תפוס כבר... לא נראה לי. אני חושבת ששולי שמה לב שאני אוהבת אותו. היא בטח כבר "רוני!" "כן, אבא?" "באה אלייך חברה. נדמה לי שזאת שאיתה התחלת ללכת לבני-עקיבא." "אהה, שולי?" "אני חושב שכן" "אחלה, אני עוד שניה באה!" * * * "היי שולי..." "היי רוני, מה קורה?" "בסדר, למה את שואלת?" "סתם, כי נראה לי שרצינו לצאת ביחד למחנה... ואמרת שאת מתלבטת..." "התלבטתי. אבל נראה לי שאני אכן אצא." "מעולה! נהיה שמה ביחד! מזל שבאת אלי אז... בזמנו!" "בהחלט מזל... ככה אנחנו ביחד בסניף!" "למה, בעצם, החלטת לבוא לסניף?" "סתם... בגלל שכולם נחמדים כאלה... במסיבה ההיא פגשתי הרבה חבר'ה טובים, אז החלטתי לבוא." "אהה... אז מעולה שהיו אצלי מלא חברים מהסניף, האא?" "בהחלט... בהחלט..." * * * "שולי! אני ממש ממש ממש מתלהבת שאני הולכת איתך לסניף ושאני עומדת ללכת למחנה!! זה הולך להיות בטח מזה כיף!!" "וואי, את מזה מתלהבת, מה נסגר איתך?" "מה זאת אומרת? בסביבות השבוע מחוץ לבית, שאני לא אתלהב?" "טוב, נו, אולי את צודקת" חייכה אליה שולי "אולי? בטוח!" שתיהן חייכו שזו אל זו.

כן זה הגיע בסופו של דבר.... מצטערת על האיחור פשוט אני בתקופת בגריות עמכם הסליחה בס"ד "שרית?!" שאלה ענבל "שרית את איתי?!" "כן, כן אני איתך פשוט אני נמצאת במקום המוני "ביזרעאלי" אמרה שרית " יש פה מבצעים חבל על הזמן ממש חבל שאת לא איתי..." "כיף לך!" אמרה ענבל בקנאה" פה יש מרכז מסחרי עם שתיים וחצי חניות " "באסה " אמרה שרית בהשתתפות " אז אני יכולה לבוא אליך או לא?!" חזרה ענבל על השאלה "ברור! זאת לא שאלה בכלל!" אמרה שרית "אוקי עוד שעתיים אני אצלך" אמרה ענבל "סגרנו" אמרה שרית ענבל הלכה לטרמפיאדה לחכות לטרמפ שייקח אותה החוצה מהגוש . היו בטרמפיאדה הרבה אנשים אחד ברסלבר עם גיטרה וכיפה של נחנח . אישה בהריון עם מטפחת על הראש . עוד נערה אחת עם שורש וחולצה של בני עקיבא עוד ועוד אנשים. הטרמפיאדה הייתה עמוסה והיה חם בחוץ מאד חם ענבל הרגישה שהיא עוד שניה מתעלפת איזה חום היא חשבה "מצרים" היא נזכרה בטיול לפרמידות שהיא נסעה עם ההורים שלה הרבה לפני שהכל קרה אולי שהיא היתה בכיתה ז' זה היה טיול שווה היא נזכרה בחיוך. איזה טרמפיאדה מייבשת היא חשבה בשעמום אין בכלל טרמפים. "אשדוד" קרא איש אחד משופם עם כובע טמבל . ענבל התנערה מהרהוריה עכשיו היא שמה לב שעצרה בטרמפיאדה מכונית כחולה סובארו מלאה בסטיקרים "אוסלו מוכיח אסור לתת להם מדינה" ו "שלום לדרום עדיף עם חבל קטיף" "העם עם הגולן" איזה ישן חשבה ענבל ענבל נכנסה למכונית בחיוך קטן . ענבל התיישבה במכונית והמכונית נסעה . כל הדרך שקעה ענבל במחשבות היא בכלל לא שמה לב לנוף שמסביב. מעניין מה יגידו אבא ואמא . היא חשבה. הם בטח ידאגו מגיע להם! אמר קול אחד . נו באמת ענבל, את לא ילדה קטנה ש"מענישה את ההורים שלה" אמר קול שני "את נערה בת 16.5 את ילדה גדולה תהיי הגיונית! הגיונית?! מה ההגיון בללכת למקום שיש בו פצמ"רים, מוות בכל מקום. מה ההגיון לנתק נערה ממקום מוכר למקום לא מוכר, זר ולהתחיל שם חיים חדשים אמר הקול הראשון את לא זוכרת מה אמר הנער ההוא באותו קומזיץ? איזה מוזר לחזור לתל אביב. חשבה ענבל היא נהנתה מכל רגע לחזור ולהסתכל במקומות המוכרים יזראעלי , הבימה,בתי הקפה, אלנבי. הכל מוכר כ"כ. היא נכנסה לבנין של שרית עלתה במעלית . במעלית היא סקרה את פניה . פרצוף עייף החזיר לה מבט . אני נראית כמו אדם בן ארבעים שכל הדאגות של העולם עליו לגלגה ענבל על עצמה. המעלית עצרה בקומה שביעית היא יצאה ממנה והלכה לכיון הבית של שרית לפני שענבל פתחה את הדלת היא שמעה צעקה...

בס"ד פרק ח' הבוקר הגיע. "ענבל!!! קומי" צעקה אמא "אני קמה אני קמה מה השעה?" "שמונה וחצי נתתי לך לישון הרבה! יש הרבה עבודה!" "אוף בסדר! אני באה.." לפעמים אני ממש יכולה להשתגע ממנה! מה בוער ? העבודה יכולה לחכות! החופש הגדול הגיע, אני מתה לישון אחרי שאתמול היו לי נדודי שינה ולא נרדמתי ו.. "ענבל קמת או לא אני מקווה שלא התהפכת לצד השני של המיטה" קראה אמא של ענבל "קמתי הנה אני כאן עכשיו את רגועה?!" צעקה ענבל "אל תתחצפי!" צעקה אמא של ענבל "לא רוצה! את מהבוקר צועקת השעה עכשיו בסה"כ רבע לתשע מה בוער לך? העבודה יכולה לחכות קצת היום עוד ארוך!!!" צעקה עליה ענבל בחזרה " מה זה פה שוק? כל הישוב שומע את הצעקות שלכן תירגעו !!!" קרא אבא של ענבל " דוד !הילדה הזאת מוציאה אותי מדעתי!" נאנחה אמא " זה בסדר ליאורה היא תהיה איתי" הרגיע אותה אבא מזל ! חשבה ענבל להיות היום עם הפקעת עצבים הזאת... ענבל עבדה עם אביה כל הבוקר הם סידרו את החדר עבודה. פרקו ארגזים , סדרו ניקו ושטפו. הם עבדו ככה עד הצהרים. "אבא, מתי אתה מתחיל לעבוד?" עוד שלשה ימים אי"ה" ענה לה אביה "ואמא?" שאלה ענבל "בשבוע הבא" ענה אביה "שמעי ענבל יש לי כמה דברים לומר לך הראשון הוא, שאני זז עכשיו לתפילת מנחה בבית כנסת הגדול ולכן לדעתי תאכלי ארוחת צהרים עד שאני יחזור." "בסדר" אמרה ענבל "אתה יודע מה יש לאכול?" "נראה לי ספגטי ושניצל אני לא בטוח" ענה אבא "ענבל, אמא קצת בלחץ תנסי להבין אותה ולא להיכנס לריבים איתה זה מעלה לה את רמת הלחץ שגם ככה יש לה. " אני אשתדל..." ענתה ענבל "עוד דבר ,ענבל, אני יודע שמה שאני הולך לומר לך עכשיו הוא לא כ"כ נעים אבל את צריכה להתחיל ללבוש חצאיות וחולצות ארוכות ולכן את הולכת היום עם אמא לנתיבות לקנות שם בגדים בסדר?" " לא אני לא רוצה!" קראה ענבל " אני לא אלך עם חצאיות שכחו מזה" היא הצהירה "ענבל זה ישוב דתי! ואת צריכה ללכת ככה לאולפנא שלך!" אמר אבא "מה זה אולפנא ?" שאלה ענבל " זה תיכון לבנות שבנוסף ללימודי החול כמו מתמטיקה ואנגלית יש גם שיעורים ביהדות ברמה גבוהה יותר" ענה אבא " חמודה, אני צריך ללכת לתפילה אז להתראות " אמר אבא והלך. " שלום ולא להתראות " לחשה ענבל בכעס "אני לא מתכוונת להישאר פה!" היא החליטה להתקשר לשרית חברתה הטובה " שרית? היי זאת ענבל" "ענבלי? מה המצב כפרה הכל טוב?" " שרית אפשר לבוא אליך? ..." שאלה ענבל...

פרק ד' אשר,ברא ששון ושמחה – אבל למה לא עכשיו שהוא צריך כ"כ להתעודד לקראת המשימה? עובדים את ד' לא מתוך עצבות, ולא מתוך קלות ראש, ועכשיו שניהם יחד, הרהר לעצמו. אצלי עצבות, אצל אריאל קלות ראש. הוא החליט לכתוב לו מכתב, ולהניח לו בחדר, כדי שיקרא את זה. הוא – פשוט יחליף חדר, וכך ימנע עצמו מאי הנעימות. שלום אריאל. אתמול – ליבי נחמץ בקרבי. ראיתי אותך. אתה יכול לומר שזה שטויות, שזה לא נכון, אבל – זה מגיע מהר ממה שאתה חושב. אני לא קונה את התירוצים של 'אני יודע להישמר' ו 'אני מחזיר אותה בתשובה' או 'היא מעלה אותי רוחנית. כאחד שמתנדב הרבה בגבעות, אתה מן הסתם יודע, שאם הגשם יורד על הזרע לא בעיתו ובזמנו, אז הזרע נרקב ולא יוצא ממנו כלום. לעומת זאת, אם הגשם יורד בזמן – הזרע גדל ופורח לעץ, ומביא פרות ומוליד עוד זרעים אחריו. לכל זמן עת וחפץ תחת השמים. כך גם לקשרים בין בנים לבנות. הם חייבים להיות בזמנם – כלומר, לא עכשיו. אני לא מקנא בך, איזה בית יהיה לך כאשר אתה תחשוב על המכותבת מהזמן שבו אתה עכשיו, שהיא לא הייתה עושה ככה, וכל מיני כאלה צללים שישארו. ככל שתנתק יותר מוקדם (וכן, אני הבנתי שאתה פתוח אליה יותר מכל אחד אחר. גם לזה שמתי לב), כך תזכור פחות ותוכל לבנות את ביתך. ומשל לאבן זה- אם תחצוב עכשיו בקרקע לבית זמני, כשתחצוב לבית קבוע הקרקע כבר לא תחזיק את הבית שלך, כי היא מפוררת. היסודות יתערערו, כי הכל בנוי שטחי ורדוד. הסתכל בחוץ – בחברה החילונית המתרנית – כמה מתגרשים יש? מחליפים בת זוג כמו גרביים, נוהים אחר היופי או הנחות. היהדות – הוראות היצרן מהקב"ה היא לא כזו. היא אומרת לך שיש אהבה, ויש גם לה גבולות, וצריך לשמור אותה לאהבת ד' ואשתך לעתיד. אל תבזבז אותה באמצע על ריקנות – כי אדם מוגבל. אם תרצה לעיין במקורות – אז הבאתי לך קצת כאלה לא ממש ידועים: רמב"ם הלכות ביאה כ"א/ב, ספר החינוך קפ"ח, וגם בשו"ע לא חסר... וכן – אתה לא יחיד שנופל. אתה יודע או שלא- גם אני נפלתי עם בנות (יותר מאחת...) ואני יודע איך זה. זה מאוד קשה, אבל זה אפשרי להסתדר גם בלי זה. יותר טוב אפילו, ופחות בזבוז זמן. ואם כבר בזבוז זמן – האינטרנט הוא כלי נ-ה-ד-ר (לו רק יודעים לנצל אותו) ואתה יכול ללמוד ממנו הרבה ולא לבזבז עליו את הזמן בסופ"ש (אני אישית אדאג שיהיה לך, אם אתה תעשה בו דברים שימושיים). זמן זה דבר שלא חוזר. אם אתה רוצה לראות מי עוד נופל, יש לך בגמרא אתה המעשה הזה (בבלי, מנחות מד.) מעשה באדם אחר שהיה זהיר במצות ציצית, שמע שיש זונה בכרכי הים שנוטלת ד' מאות זהובים בשכרה, שיגר לה ארבע מאות זהובים וקבע לה זמן. כשהגיע זמנו, בא וישב על הפתח. נכנסה שפחתה ואמרה לה: אותו אדם ששיגר לידך ד' מאות זהובים בא וישב על הפתח, אמרה היא: יכנס, נכנס. הציעה לו ז' מטות, שש של כסף ואחת של זהב, ובין כל אחת ואחת סולם של כסף ועליונה של זהב, עלתה וישבה על גבי עליונה כשהיא ערומה, ואף הוא עלה לישב ערום כנגדה, תראה מי נפל – תלמיד של ר' חייא, גאוני עולם ועצומי ארץ, שהיה זהיר בציצית.... אני מאמין שאתה יכול לו רק תרצה, אליעזר. סוף פתוח, כי ככה אני אוהב.

פרק ב' וזהו. לאחר ההודעה הזו – יום השישי (או הזמן הפנוי בו) הנחמד נגמר, כמה כבר אפשר להיות במחשב שחוזרים מאוחר בישיבה, גם אם נשארים מוצ"ש עד מאוחר (בכל אופן מחר יש ישיבה...) אליעזר ישב וחשב לעצמו מה כבר אריאל יכול להסתיר. מה כבר קורה לו? כלומר- מה כבר יכול לקרות... נכון, אריאל הוא לא ממש כליל המעלות, אבל... יש קצת גבולות. בעצם – אולי לא קרה כלום וזה סתם מצב רוח חולף ?מה, זה אף פעם לא קורה וזה סתם דמיונות שלי? 'אליעזר, תוריד את הפח', אמרה אמא – וזה כבר מספיק לקטוע את המחשבה. הוא זרק ושתף את הידיים מהברז בגינה, יוצא לעשר דקות מנוחה מכל העולם שמסביב. השיר עלה בראשו, מתנגן ברוגע במוחו, כאילו אין עוד בעולם... באמת אין עוד בעולם – אין עוד מלבדו. כשאצא לשדה אצעק אליך, אבא עד מתי? כשאצא, אחפש אותך, הרי אתה כאן, הרי אתה כאן. אבא, אבא, אבא – מתי ותחזינה עיינו בשובך לציון, ברחמים. ברחמים, ברחמים.... (אודי דוידי) עד מתי? עד מתי טוב ורע מעורבבים יחדיו – ויצר הרע יכול לשלוט... שהרי – אם אדם היה יודע שזה רע, גם אם הרע היה מפתה – הוא היה עומד. לעומת זאת, אם הוא חושב שתהיה תועלת מהעברה- מפיתוי היצר, אזי הוא חוטא. למה אי אפשר כבר עתה להבדיל את הרע מהטוב? למה זה כ"כ קשה? למה השיקולים הם זהים ולא מוטים? בגלל הבחירה. הבחירה החופשית – שאחרת בלעדיה מה היא עבודתנו? לפועל – משלמים שכר על פעולה, על מעשה – וזה תיקננו. כמה קל לומר, לחשוב – כמה קשה לבצע. כמה אני – והוא נאנח בפנים על שעשה. למה? אולי היה עדיף בלי, אולי עם.... ואולי גם עכשיו צריך לחזור לזה? לא – בטח שלא, הלכה מפורשת... אבל – בלי אבל. למה בהתבודדות הזו זה קורה לי? תמיד אני מצליח להתחיל להתכוון, להוציא משהו בקשה, ועכשיו אני יבש ועוד נאבק ביצר... הוא נזכר שוב מדוע יש בחירה חופשית. אבל אולי היה עדיף לבטל אותה, לא הייתי סובל עכשיו... הוא ניסה להוציא, אבל ללא הועיל. הזמן שעבר הזכיר לו לחזור שוב, בטח צריכים אותו – ערב שבת קודש. ההתארגנויות לשבת השכיחו כבר הכל, והחמה עמדה אט אָט לשקוע לה. הוא עמד מול הנרות, שקוע במחשבות, והולך לבית הכנסת. קבלת שבת קודש. > > > . השבת של אריאל נראתה קצת אחרת: עד כניסת השבת במחשב, ומצאת השבת והלאה. המצב אצל טל גם לא היה שונה. אריאל וויתר הפעם על קציצת הציפורניים (עד שזה יפריע לו להקליד...) ועל צחצוח הנעליים (מאחורי המסך מי מסתכל בכלל?) ועוד כמה. את תפילות השבת, העביר כהרגלו ב'קודש' בעלוני השבת, בין השלמה להשלמה ודילוג לדילוג כי הוא המשיך לקרוא את המאמר. בסוף השבת שכללה גם שינה מרובה, גילה כי כמעט ולא הספיק מהתוכניות ללימוד שלו. האם לזאת ייחל? אבל מה לא לחשוב על זוטות כאלה – יש עכשיו מסר חדש מאת טל שלא ענה עליו ביום שישי. וזה אומר שכל העולם יכול למות עכשיו. נושא: ספרי עוד על אליעזר... סתם מעניין אותי... והוא לא עד כדי כך אטום, אני חברותא שלו בישיבה ומכיר אותו קצת יותר ממך... אל תקטלגי אותו ישר בשונאים, זה פשוט ממש לא נכון. אם את חושבת ככה – את טועה ובגדול. וחוצמזה – הוא מה זה צדיק, לא ממש נראה לי מה שאת מספרת עליו... נושא: תגובה: ספרי עוד על אליעזר... מותר לך להתעניין, זכותי לא לענות... אתה פותח לי פצע עמוק. הוא היה אולי אפילו יותר ממך... וכן, אם הוא צדיק גם עכשיו אז הוא ממש צבוע... אתה לא חייב להאמין, אבל הוא התעלל בילדה שהייתה לה אחות תאומה וחמודה וגם אח חייל שנהרג. ממש כך. אני חושבת שהוא היה צריך להישאר ולהבין. כמו כן – יש דברים שההלכה, אפילו זו שהוא דוגל בה, שאתה יודע שאני לא מבינה אותה. חז"ל החמירו לאז, וזה יפה להם – אבל לא כל אחד יכול לעמוד בזה ולכן זה מתבטל, וגם – מסלפים את דבריהם לחלוטין, כי זה נוח לשניים שלושה רבנים מסוימים, וכן למגזר החרדי להתבדל שהם יחשבו שהם צדיקים נושא: תגובה: תגובה: ספרי עוד על אליעזר... טוב. אני בלנ"ד אשתדל שלא לשאול, ואת שלא לענות. בסדר?... ואיך הוא הצליח להגיע יותר עמוק ממני? אני בכל אופן די הרבה זמן מתכתב איתך, משהו כמו חודשיים והרצתי איתך כמויות של מסרים.. והוא צבוע? הוא מאוד מאמין בד', לפעמים אני מקנא בו. אבל אם את אומרת.... הוא מתעלל? אני בהחלט אומר לו את זה. אני מניח שהוא יודע שאיבדת שני אחים, אם התכתבתם כ"כ הרבה זמן. אם הוא יחזור – נשאל ככה, זה יעזור לך ? (אני יכול לשאול אותו אבל זה עלול לחשוף, והוא יתחיל לשחנ"ש, או ליתר דיוק לקשקש בשכל למה זה אסור..) ומה שאת אומרת על הסילוף של הרבנים – זה ממש נכון. כשהבנים מופרדים מהבנות פחות חושבים על זה שיש להם כמה דברים שהם טועים (המדינה, למשל). וחוצמזה – הקב"ה ברא את הטבע מעורב (מתי ראית שהאריה והלביאה בונים גדר – מחיצה ביניהם ? אולי הצבי והאיילה?) אני בכלל לא מבין את השיטה העקומה הזו, שהרי לכולנו יש יצרים וצריך לדעת לשלוט עליהם ולשים את הגבול. נושא: תגובה: תגובה: תגובה: ספרי עוד על אליעזר... אתה בכותרת ביקשת על אליעזר ושורה אח"כ אמרת שתשתדל שלא לשאול... עצלנות משהו. אמרתי לך כבר על זה... עמוק יותר ממך? הוא בכל אופן התכתב יותר, כי היה לו הרבה זמן. מה שבטוח יותר ממך... ובגלל זה אני מאוד מצטערת שהוא עזב... עזוב, אני לא רוצה לדבר על זה. דווקא אני לא חושבת כמוך, אני חושבת שהם סתם מפרשים לא נכון, או ליתר דיוק העסקנים שלהם וכל מיני אינטרסנטים שרוצים להיות 'דתיים' יותר. שיחמירו לעצמם, לא עלי. והשיטה היא לא עקומה, היא לא שיטה... טל. נושא: טוב. אני לא אשאל. אם את כ"כ רוצה.... עפתי לישון, כבר מאוחר. נמשיך בעוד שבועיים, בעז"ה... נושא: לפני שאתה הולך לישון... אז יהיה לי קשה לשרוד שבועיים... תכתוב מהישיבה, אמרת שלאליעזר יש קשרים. טל. אריאל אמר שהוא יענה על מסר אחרון ודי. נושא: תגובה: לפני שאתה הולך לישון... אני אשתדל. ונראה לך שבשביל להתכתב איתך הוא ייתן לי? את ממש חיה באשליות. אני בהחלט אנסה אבל. שבוע טוב – אריאל. אשמח לדעת מי קורא, תגיבו:)

בס"ד פרק ז' הלילה הגיע. ענבל שכבה במיטה שלה וחשבה על כל מה שעבר עליה היום. הנסיעה, הפעם הראשונה שלה בישוב, הפריקה של הארגזים , הפצמ"רים ... איזה יום מתיש! היא חשבה. אני מקווה שמחר יהיה יותר טוב . היא ניסתה להירדם אבל היא לא הצליחה. היא קמה מהמיטה והלכה למטבח. המטבח היה עמוס בארגזים היא חיפשה את השוקולית כדי להכין לעצמה שוקו .נו באמת, היא חשבה בכעס לכי תמצאי מחט בערמת שחת בכל הארגזים האלו . היא ויתרה על השוקו בצער רב. היא מכורה לשוקו ממש. היא היתה שותה שוקו אולי 5 פעמים ביום. אמא שלה חששה שהיא תשמין מזה אבל שהיא תמיד ניסתה להעיר לה על הנושא ענבל חשבה לצאת החוצה ואולי לטייל באזור הבית, "נדודי שינה" היא חשבה אני מרגישה כמו אדם זקן שלא יכול להירדם בגלל בעיות הגיל !היא גיחכה על המחשבה הזאת. היא הלכה לחדר והתלבשה.היא יצאה החוצה, הישוב נראה לה שונה מהיום שקט להפליא בניגוד לתל אביב העיר התוססת... בטח אין פה חיי חברה כ"כ היא חשבה. השעה היתה 11 בתל אביב בשעות כאלה רק יוצאים למועדונים ,פאבים, ודיסקוטקים וחוזרים ב4 לפנות בוקר שתויים ושיכורים לפעמים היא נזכרה בשגב חבר של ליאת ( בת מכיתה שלה) שניסה לשכנע אותה לנסות מריחואנה אבל היא סירבה "איזה ילדה טובה מה קרה? פוחדת מאבא או מאמא? ממי יותר?" היא זוכרת שהיא אמרה לו שהיא לא רוצה! והיא לא פוחדת מאף אחד! היא פשוט לא רוצה להכניס חומרים לגוף שלה ושהיא רוצה לחזור הביתה צלולה ולא מסוממת ! "קחי תנסי שכחי קצת מהחיים " שגב שידל אותה ונימה של לעג נשזרה בקולו. " שגב אני לא רוצה! זאת בריחה מהמציאות! אתה בסוף תתמכר לזה ולא תצא מזה. תעשה ל י טובה אל תנסה אפילו לשכנע אותי כי לא תצליח" היא אמרה לו " בטח של תצליח !" קרא קובי " השאפה הזאת קיבלה 98 בעבודה שהיא ורוני עשו על סמים וכימיקלים " "אהההה הבנתי " אמר שגב והשתרע על הרצפה.... היא נזכרה בעוד מקרה שקרה וזה היה לפני שהיא כתבה את העבודה. זה היה במסיבת יום ההולדת של יעל הם החליטו לחגוג במועדון השכונתי.מסיבת חברים, ללא הורים, מבוגרים וכיוצא בזה. גלעד נתן לה לעשן מהסיגריה שלו שהכילה חומר מסמם היא הרגישה שהיא מרחפת לה בעולם אחר לגמרי היא הרגישה קלילות שבחיים היא לא הרגישה... אחרי שפגה השפעת הסם ואחרי כל הבירה שהיא שתתה והאוכל שהיא אכלה היא נפלה על הברכיים שלה והקיאה את כל מה שהיה ענבל התנערה ממחשבותיה היא הלכה בלי לשים לב לאן .היא מצאה את עצמה ליד גן משחקים ענק והיא ראתה כמה חבר'ה יושבים מסביב למדורה ושרים שירים עם גיטרות וחליליות וואו טוב שלא חזרנו לימי הפלמ"ח היא חשבה בחיוך... אבל תכל'ס זה נראה נחמד . היא עמדה בחושך והסתכלה עליהם. הם דיברו בניהם וצחקו... פתאום הם התחילו לשיר ... " עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה..."הם שרו הרבה זמן עד שאחד הבנים מהחבורה קם ואמר " אתם יודעים, דווקא בתקופה הקשה שלנו שהקאסמים נופלים הרבה על שדרות. והפצמ"רים נופלים עלינו ואנחנו שומעים כל הזמן על הפיגועים, ואויבנו הישמעאלים ימ"ש מנסים להחליש אותנו דדוקא אז עלינו להתחזק ולשאוב כוח ועוצמות מה' יתברך ולהמשיך הלאה! הקב"ה מנסה אותנו!!! ואנחנו נראה לו שנעמוד בנסיון! ואנחנו נראה לו שאנחנו אוהבים אותו גם כשלכל כל כך טוב!!! . המילים של אותו בן הדהדו בראשה של ענבל הן כל כך נגעו לה היא הרגישה שהן נאמרו אך ורק בשבילה , היא התמלאה חמימות והרגישה שהיא מחוזקת דווקא אחרי אותו יום קשה כ"כ אחרי שהיא עברה את חווית הפצמ"רים הלא כ"כ נעימה. היא הסתכלה בשעון השעה היתה מאוחרת ועוד יום עמוס מחכה לה מחר... היא התחילה ללכת לכיון הבית כשמלוות אותה המילים של אותו בן יחד עם השירה של "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה..."

יצאתי מהבית במהירות, לא היה לי כח להתעמת עם אמא שלי. אני אוהב אותה. זה נכון. אבל בתקופה האחרונה היו לי דיי והותר מריבות איתה. אני לא זקוק לעוד כמה כאלו. יש לי מספיק צרות על הראש. הישיבה שלי, למשל - זו צרה אחת גדולה, אני לא מבין מה כולם מוצאים בגמרות המעצבנות האלה, זה משעמם אותי. אני לא רוצה להיות דיין!! אני רוצה להיות ילד כמו כל הילדים בגילי. אבל ההורים שלי בטוחים שאם להם זה כיף להיות דתיים אז גם אני * * * "שבת שלום!" "שבת שלום ארי, איפה אופק?" "עוד שניה נכנס" מזל שנכנסתי! לפחות הם לא יכלו לרכל עלי יותר מידי... אופק פה אופק שם... אז מה אם אני שונא את הדת המזופתת שלהם? זאת לא סיבה לרכל עלי יותר מידי! נודניקים. מזל באמת שהם לא מחייבים אותי לעמוד ולומר למלאכים ברוכים הבאים כמו שאבא עושה. מה אכפת לי מהמלאכים האלה! שיעופו לעזאזל מצידי! עכשיו קידוש. צריך לעמוד כדי לא להנזף. נמאס לי! אלוהים - למה אתה מכניס את כל השטויות שלך להורים האלה שלי? יאללה!! שיסיימו עם הקידוש הדבילי הזה. לפחות שנאכל משהו טוב. אף פעם אמא לא השקיע כל - כך הרבה באוכל. ועכשיו היא עושה כל מיני מאכלים טעימים לאללה! מזל ששבת בתחום הזה של האוכל, * * * היום אני לא קם לתפילה. אני כאילו אתעצל לקום להם, וככה אנצל מיזה. אני מקווה. כלומר. "אפיק!" אני מתעלם. אני ישן. י ש ן ! זהו. היא הלכה. מיואשת מהרעיון להעיר אותי. אולי אני אדליק את הפלאפון ואשלח הודעה לחבר שלי? לנתי? יאללה. אני אכתוב לו שמשעמם לי עד מוות. ואני רוצה להתכתב איתו. בלי שידעו על זה אצלי. "מזה הצלצול הזה?" שיט! שכחתי לכבות את הפלאפון! נעשה את עצמי ישן. וככה היא תחשוב שסתם שכחתי לכבות אותו. עבר בשלום. ב"ה... התחלתי לדבר כמותם. טוב. הלוואי שארדם באמת! ____________ איך?

המסע לארצות הכפור... פרק ב' למי עוד יש ת'מפה? "צידה לדרך:אוכל, שתיה, האגדה+המפה וחלוקי נחל". "למה חלוקי נחל?". "כדי לזרוק על המפלצות שבארצות הכפור". "נו באמת! את מאמינה שיש שם מיפלצות?!". "נו באמת! את מאמינה שיש דבר כזה ארצות הכפור וארצות השמש?!". "טוב, בסדר מיטל! אני מאמינה! באמת!". "אז בואי נצא למסע!". "עכשיו?". "כן. למה מה קרה? כואב לך משהו? את פוחדת?", שאלה מיטל בלגלוג. "לא, זה לא זה...", ענתה יובל, וסומק עלה על הלחיים שלה. "אז מה קרה?", שאלה מיטל בקוצר רוח. "יש לי שרותים...". ואצל מיכל ושובל... "מיכל?". "מה?". "שנצא למסע?". "איזה מסע? לאן?". "המסע לארצות הכפור כמובן!. היי! זה חרוז! לאן, כמובן! חה חה!...". "אבל אין לנו את האגדה והמפה". "כשהמורה העבירה את המפה בין הבנות העתקתי את האגדה והמפה. בגלל זה היא התעכבה אצלינו". "אז בגללך המורה צעקה עלינו שהתעכבנו עם המפה!". "נו טוב, העיקר שהרווחנו מזה משהו". "אבל למה לא פשוט גנבת אותה מהמורה בזמן שהיא לא הסתכלה וגמרת עם זה?". "מה, את לא שמעת?! המפה נגנבה!". "מה? מי? מו?". "אני לא יודעת". "אני מתערבת איתך שאלו מיטל ויובל...". בחזרה למיטל ויובל... "נו, גמרת?" "כן, אני רק שוטפת ידיים". "נו כבר!, תמהרי!". "למה למהר?" כי שמעתי שמיכל ושובל העתיקו את המפה". "ואת מאמינה לזה?" (יובל בדיוק יצאה מהשרותים). "כן! גם אם זה לא נכון! אנו חייבות לקחת סיכונים!". "טוב, הבנתי. בואי נזוז". ושוב אצל מיכל ושובל... "בואי נזוז". "בסדר". (איזו שיחה קצרה...).

פרק א'-ברחוב הנביאים 12 "אבל אמא", אמרה שיר לאמה בבכי, "את יודעת שאני שונאת את הדס!". "את תסתדרי", קבעה אמה והמשיכה לארוז את המזוודות. "אבל אמא", נסתה שיר לרכך את לב אמה, "אני מאוד מאו-". "אנחנו הולכות וזהו!", קטעה אותה אמה וחזרה לעבודתה שוב. שיר ואמה החליטו לנסוע לאחת בנות הדודות של שיר כי הבית שלהן נהרס בשריפה. שיר הסכימה מיד להצעה ('לגור אצל אחת מבנות דודותי? זה יהיה נפלא!'), אך לאחר ששמעה שהן עוברות לבת דודתה הדס היא מררה בבכי ונסתה לשדל את אמה לבטל את הנסיעה. כפי שכבר הבנתם, אמה של שיר התעקשה לנסוע להדס למרות תחנוניה של שיר ('זה בעצם רעיון נפלא באמת!, זו הזדמנות לעשות 'שולם'!, מזל שחשבתי על זה...'*). הבעיה היא ששיר עדיין לא הסכימה "לא רוצה לא רוצה לא רוצה לא רוצה לא רוצה לא רוצה לא רוצה לא רוצה", צעקה שיר, "לא רוצה לא רוצה לא רוצה לא רוצה לא רוצה לא רוצה לא רוצה לא רוצה לא רוצה לא רו-". "אולי תיהי בשקט?", קטעה אותה אמה בגסות, "אני רוצה לנוח!". "אבל אמא!",צרחה שיר, "אני-לא-רוצה-ללכת-להדס!". "אבל למה?", אלה אותה אמה ביאוש, "למה את לא רוצה ללכת אליה?". "ככה!", צעקה שיר, "כי היא מעצבנת אותי! היא מתגרה בי! היא מקלקלת לי דברים! היא * שיר חשבה על זה... ** הדס גדולה משיר בשנה אז היא חוזרת מבית הפר אחריה ועוד יש לה יום ארוך את היא נשארת שעה יותר... *** שרה הייתה דודה של שיר ואמא של הדס. אתם רוצים לדעת מה החליטה לבסוף שרה? אתם רוציצם לדעת איך שיר קבלה את ההחלטה? אתם רוצים לדעת... טוב, אין לי כוח לכתוב את כל מה שאתם אולי רוצים לדעת, אז ב'קיצר', אתם רוצים לדעת מה יהיה בפרק הבא? אם כן, אז המשיכו לקרוא את 'חברות ולהפך'! ג'י-קי-רולינג

המשרד הסודי החדר היה אפל,אור לא הודלק בו, קורי עכביש גדשו את פינותיו, על הרצפה היו פה ושם לשלשות ציפורים , עטלף קטן נתלה על צינור שבלט מהתקרה,בחדר היו שלושה חלונות קטנים ללא זכוכית נפתחו החוצה,לוואדי שגבל בבנין שבו נמצא החדר ועוד שני חלונות קטנים היו צמודים לרצפה,ומולם בצדו השני של החדר ניצבה הדלת. שני אנשים חסונים ישבו על כסאות עץ רעועים מסביב לשולחן קטן בחדר,אחד היה מעונב ומסודר בקפידה בסגנון אירופאי,היו לו עיניים שחורות,קרות, ושיער קצר,הוא ישב רחוק מהדלת, בצידו הפנימי של השולחן,הוא היה עצם-זר בחדר זה. השני לבש עם חולצת טריקו קצרה,דהויה , מכנסי שלושת רבעי,היו לו עיניים חומות,בורקות ושיער חום מתולתל וסבוך הוא היה חזק ושזוף וכמה שריטות עדינות כיסו את זרועותיו המשורגות בשרירים. "דוד,יש חדש?",שאל המעונב את השני. "אממ,שום דבר חוץ ממרד שועלים במצפה חיטים,שאול". "אהה,בסדר אני אדווח, אנחנו צריכים ידיעות יותר חשובות,אחרת ראש השב"כ יסגור לנו את המשרד" "לא נראלי" השיב דוד. שאול נאנח,ברור שלא נראה לו,הוא יודע שהם לא יעשו את זה,אנחנו השער היחידי שלהם לבע"ח,אבל אני יודע שדוד יודע יותר ממה שהוא מספר,הרבה יותר,אבל כמובן שהוא לא יגלה,הוא מספר רק מה שטוב לבעלי חיים,שטוב לו,הוא לעולם לא יפלוט מידע שיזיק להם. "סלע---רקיע---גבעה---גבעה",קרא עורב שחור שעבר דרך החלון הקטן האמצעי, ונחת ברעש על השולחן. "מה קרה?"שאל שאול. "סלע---סלע---רקיע---גבעה---רע---רע",קרא שוב העורב. דוד הסביר "הוא מתכוון שנפלה אבן מהשמים על הגבעה והרסה משהו,בטח זה פגע במשהו שקשור אליו אישית,אחרת הוא לא היה טורח לבוא,שווה לבדוק את העניין" שאול הנהן,הוא פנה שוב לעורב "איפה?" "גבעה---גבעה" ענה העורב. "הוא לא יאמר יותר",אמר שאול,"נצטרך לעקוב אחריו". "אני אלך" התנדב דוד,וקם, כשהוא מעיף את כיסא העץ לאחוריו. "אין בעיה" ענה שאול,הוא אהב להישאר במשרד,ודוד אהב לטייל ביערות,זאת הייתה החלוקה הקבועה. דוד הניח את העורב על כתפו ויצא מהחדר לחצר שגבלה ביער,בשטח מבורא בפאתי היער עמד מסוק, דוד תיאם עם העורב, שילח את העורב לפניו, ויצא בעקבותיו לגבעה הלא נודעת. לפרק הקודם

"מוסא..." פונה המ"פ קובי אליו "כן המפקד!!" עונה מוסא בצייתנות "תשמע אני לא יודע איך לבשר לך את זה אז אולי כדאי שתדבר עם אמך..." "אמא!!" מתקשר מוסא מהבסיס לאמו "מה קרה? קרה משהו לאבא?" שואל מוסא בדאגה, אביו היה חולה כבר כמה שנים במחלת לב מאוד קשה "תגיע הביתה יא אֵבְּנִי" מוסא עולה על אוטובוס הביתה וכאשר הוא מגיע הוא כבר משער מה קרה אביו נפטר מהתקף לב מוסא התיישב על הרצפה והחל לבכות במשך הימים הבאים מוסא הבחין באמו כאילו היא רוצה לגלות לו משהו אך היא עוצרת בעדה, דבר זה לא היה מושך את תשומת לבו עד שבלילה אחד הוא שמע את אמו מדברת לעצמה "אוי... אללה אנא תזכני לאזור אומץ ולגלות לבני את האמת..." מוסא עשה את עצמו יושן אך דבר גדול הטרידו עכשיו "מהו הסוד?" "המפקד, אני לא יכול להמשיך לשרת אני צריך לפרנס את אימי ואחותי שתיהן לא עובדות והמשכורת הצבאית לא מספיקה" התחנן מוסא "מוסא אתה חייל למופת לצבא יהיה קשה בלעדיך, אתה משוחרר הביתה" אומר המ"פ קובי ברחמנות תודה המפקד מוסא התערה במהרה במסיק הזיתים- העבודה שבה אביו עבד עד למותו, למרות שאת שירותו הסדיר נאלץ מוסא להפסיק הוא עדיין הגיע למילואים ובכל פעם הוא התעקש להיות עם דתיים במילואים, כמה פעמים הוא אפילו פגש את חברו אלישיב.. ************ לאחר שמונה שנים "מוסא!!!! אמך קוראת לך" מוסא שבאותו זמן היה באמצע מסיק, עזב את הכל ורץ לביתו אמו כבר היתה חולה מזה כמה ימים "כן אמא.." פונה מוסא אל אמו בהכנעה, אמו מביטה בו, "מוסא יא אבני אוי מוסא, מוסא" אמו החלה לבכות, "יש סוד שאני צריכה לגלות לך" סיננה אמו מבין הדמעות "אתה לא ערבי........" "מה!!!!!!!!!!!??????" מזדעק מוסא כל חייו הוא היה מוסלמי אדוק חמש תפילות חודש צום ועכשיו הוא לא ערבי! "אם כן, אמא אז מה אני" "חשבת פעם למה קראתי לך מוסא ולא שם ערבי מוצהר כמו מוחמד או עבדאללה" "לא אמא אף פעם לא חשבתי על זה" מודה מוסא "אוי מוסא בני, אתה יהודי, שמך הוא משה, ע"פ היהדות כל מי שנולד לאמא יהודיה הוא יהודי, התחתנתי עם אביך, הייתי שבורה הורי שנאו אותי, וכאשר הם שמעו שהתחתנתי עם ערבי הם ניתקו עמי כל קשר" אמו של משה החלה לבכות. "משה בני, אנא תפתח את המגירה יש שם משהו שאתה צריך לראות" משה פתח את המגירה הרים את כל הניירות וראה ממש בתחתית המגירה תמונה, בתמונה נראו משפחה מורחבת כולם מחייכים כ20 אנשים בבית קברות כשמאחוריהם קבר לבן גדול "שורשי המשפחה שלנו, בצפת, הקבר מאחורי האנשים התמונה שאגב אבי הוא הילד הקטן מצד ימין הוא של רב גדול שהיה אבי המשפחה לפני 500 שנה, כל מה שאפשר לקרוא זה את שם המשפחה שלו... אלקבץ, אני יודעת שהוא כתב שיר מפורסם" "לכה דודי" אמר משה... סוף (משהו קטן-הסיפור הוא סיפור אמיתי ואותו מוסא-משה היום הוא רב)

(הקדמה: הסיפור הזה יהיה על מוסא אל רחמן, נער ערבי ישראלי בכיתה י'ב השם בדוי אך הסיפור אמיתי) "אללה הוא אכבר!!!!!!!!!" צורח המואזין באבו גוש, באמצע הלילה מוסא, ערבי מוסלמי אדוק מבטן ומלידה קם לתפילה החמישית. מוסא קם ממטתו פורש את השטיח על הרצפה ומתחיל בלחישה "בסמאללה אל רחימן אל רחים, אללה הוא אכבר אללה הוא אכבר... מוחמד רסול אללה" "זהו, סיימתי" אומר לעצמו מוסא "חוזר לישון" "מוסא!! מוסא!!! בוא לכאן יש כאן יהוד" קורא חברו של מוסא, אחמד. "מה יהוד?!" מוסא שאך עכשיו חזר מהלימודים מבחין בקבוצה של ישראלים שבאו לאכול בחומוסיה באבו גוש, כולו אחוז עצבים "איך יהודים מעיזים להכנס לפה?!!" מוסא ואחמד תופסים אבנים ומתחילים לזרוק על קבוצת הישראלים עד שאלו בורחים מהמקום. "זהו גרשנו אותם" אמר אחמד למוסא "כן..." עונה מוסא בחוסר רגש משום מה כל פעם שהוא עשה דבר כזה הוא הרגיש לא כ"כ טוב עם "תגיד מוסא.." פונה אחמד אליו "מה אתה חושב לעשות אחרי יב'?" "אחרי יב'... הממ לא כ"כ חשבתי על זה כנראה שאני אלך לצבא ככה משהו קרבי קצת אקשן, לפני החיים" אחמד הסתכל עליו קצת בתימהון אך שתק.. ********** יום הגיוס לגבעתי "מוסא אל רחמן נא לעלות לאוטובוס!!!" שומע בקריזה הוא קם עם הכל מחבק את אמו את אביו ואת אחותו כולם בוכיים אומר "שלום" ועולה לאוטובוס "הגענו!!" צועק הנהג מעיר את כולם, מוסא שלא הצליח להרדם באוטובוס מביט מהחלון וישר רואה בערך איזה 20 חיילים עם פאות וכיפות ענקיות רצים בבסיס, עוד מבט באוטובוס והוא מבחין שחצי מהאוטובוס גם נראה כמותם, מוסא תמה... הוא קם לוקח את התיק ויורד מהאוטובוס. עד מהרה מוסא הבין שצרפו אותו בטעות לפלוגת הסדר של גבעתי... "מה עשו לי" מוסא חשב לעצמו "להיות ביחד עם היהוד האלה גונבי האדמות!" למוסא צרם, צרם מאוד "טוב" אמר מוסא לעצמו "כול מן אללה, הכל ממנו, אז ננסה להסתדר איתם.." עד מהרה גילה מוסא שהיהוד לא כ"כ גרועים וחוץ מכמה וויכוחים הכל התנהל על מי מנוחות.. ************** לאחר שתי שבתות בבית המ"פ קובי אמר למוסא שהוא נשאר שבת בבסיס, בינתיים כבר היו למוסא כמה חברים מהפלוגה לאחד מהם קראו אלישיב "אין בעיה, המפקד אני אשאר שבת.. אלישיב נשאר" המ"פ קובי בודק ואומר "כן... אלישיב נשאר, שבת שלום מוסא" "מוסא!!" קרא אלישיב למוסא "שמעתי שאתה נשאר שבת אתה חייב לבוא איתנו לתפילה קבלת שבת קרליבך משהו פיצוץ" למרות שמוסא לא הבין כמעט כלום (מה זה''קרליבך"?) הוא ענה "אין בעיה אני אגיע"

רוברטו קיליאני היה הפושע המוכר ביותר והמבוקש ביותר בקולומביה. הוא ניהל כנופית סוחרי נשק וסמים ענקית, ודומה שלא היה פשע שהוא לא התנסה בו. כעת הסתובב רוברטו באחד ממאה דירותיו ושתה גביע ערק גדוש. רק אתמול הצליחה עיסקת נשק ענקית. הוא ישב שם יחד עם ראשי ארגונו ושוחח איתם על דברים העומדים ברומו של העולם התחתון. לפתע צלצל הטלפון הנייד של רוברטו. הוא הוציא את הטלפון וענה: "הלו" שאל בקול סמכותי. "יוסף, זה אמא שלך. אני מצטערת שאתמול לא התקשרתי. אבא חולה מאד הוא מבקש שתבוא בהקדם. תגיד לחברים שלך בסוכנות היהודית שאתה צריך חופשה קטנה. אתה מקפיד להניח תפילין כל יום?" שאלה לאה וייס מתל אביב. "כן אמא. אני מניח תפילין כל יום. אבל אני לא יכול לבוא. יש עכשיו פרויקט מיוחד" הוא ראה שחביריו שואגים מצחוק. כולם ידעו שהבוס הגדול הוא בעצם יהודי ושהוא עובד על אמו באופן קבוע שהוא עובד בסוכנות היהודית. בתל אביב, הניחה לאה וייס את הטלפון באנחה. משום מה, תמיד היה לשמואל פרויקט מיוחד. מאז שנסע לחו"ל לנופש והתגייס לסוכנות, לא ראתה אותו אפילו פעם אחת. "חניכים יקרים!" רעם שולו של הרמטכ"ל. "כולי תקווה שתצליחו בחילכם. אני מקווה שלא תאכזבו בתור המחזור הראשון של סיירת עמיצור. חזקו ואמצו." הרמטכ"ל סיים את דבריו וירד מהבמה לקול מחיאות כפיים. מהצד עמד מפקדם עמית מזוז ונזכר באימוני הטירונות הקשים שנמשכו שנתיים, ובפחד של החיילים כשגילו בפעם הראשונה את תפקידיה של סיירת זו. תפקידיה של סיירת זו היו להתערב ולחסל ראשי טרור.הם יתחילו ברשות הפלסטינית ולאחר מכן ימשיכו עם סוריה ירדן לבנון ומצרים, ובסוף יגעו אפילו עד תימן בקצה אחד, ולוב וסודן בקצה אחר.

זהו , הסתיים היום וכולם כבר הלכו לישון רק ענבל שוכבת במיטה ולא מצליחה לישון. מה יהיה ?! זה בכלל לא פשוט כל הסיפור הזה חשבה ענבל בכעס. איזה מין הורים? פתאום באמצע החיים מודעים שהם עוברים דירה. ורוצים שאני אחזור בתשובה. אבל .... בכל זאת זה מעניין לעבור למקום חדש ויפה. ענבל קמה מהמיטה והוציאה את התמונות של נווה דקלים מתוך בתיק שלה. תמונות יפות היא חשבה. תמונות של שקיעה, גגות אדומים וגינות ירוקות. היא התבוננה בתמונה הכי מרשימה התמונה של מבנה בצורת מגן דוד. מאוחר יותר היא תדע שזאת ישיבת ימית. בבוקר היא קמה מאוחר אחרי לילה שלם של נדודי שינה. "ענבלי" צעקה אמא "קומי" "טוב, טוב אני קמה!" צעקה ענבל בחזרה את התשובה. "אנחנו עוד שעה צריכים לזוז מכאן אנחנו צריכים להגיע לנווה דקלים עוד היום!" "למה?!" התפלאה ענבל. "אנחנו היינו אמורים להגיע לנווה דקלים רק מחר" היא אמרה בהתרסה. "כן חמודה, השתנו התוכניות" אמר אבא "זה לא הוגן! היא קראה " חשבתי להיפגש היום עם שרית והחבר'ה." "תזמיני אותם שנהיה בנווה דקלים " אמא ניסתה לפייס "שהבית יהיה מאורגן ויפה אני מבטיחה לך להזמין את כולם ולהכין לכם דברים שאתם אוהבים" ענבל לא ענתה היא כעסה על הוריה שחושבים רק על עצמם ולא חושבים עליה. בסיבות השעה 11:00 הם נסעו לכיון גוש קטיף. הם הגיעו לצומת סעד . "עוד חצי שעה, גג 40 דקות אנחנו בנווה דקלים" הכריז אבא "יופי" אמרה במרירות ענבל, היא עדיין כעסה על הוריה. דוד וליאורה החליפו בניהם מבטים שניהם ידעו שזאת לא התחלה טובה בשביל ענבל. אבל הם טעו.... הם הגיעו לכיסופים חלפו על פני המחסום. ענבל הסיטה את מבטה מהספר שהיה מונח על ברכיה לטובת הנוף שנשקף מהחלון. היא לא יכלה להסיר את מבטה מהחלון הנוף היה משגע, עצי הדקל על רקע הים התכול , החממות על רקע הדיונות. הם החלו לראות את הבתים עם הגגות האדומים של נצר חזני. הם פנו ימינה בצומת קטיף והמשיכו לכיון גני טל ונווה דקלים. הכל יפה כ"כ איזה טיפוח. לעומת המואסי עם האוהלים שמטים לפול. מזבלה! סיכמה ענבל במחשבותיה. הם הגיעו לשער של נווה דקלים אמרו שלום לחילים בבוטקה . ענבל התאהבה במקום מיד! הכל יפה כ"כ אין צורך לתאר... הם הגיעו לביתם .בית נחמד קומה אחת ארבעה חדרי שינה וגינה גדולה. חלק מהציוד כבר היה שם. תהילה בת דודה של ענבל כבר הספיקה להכין שלט גדול "למשפחת פלג ברוכים הבאים הביתה!" וחתמה את הציור עם שני עצי דקל ובניהם בית. ענבל הרגישה חמימות למראה השלט. היא באמת הרגישה כבר בבית.

נחמן ושניאור זלמנוביץ' הופיעו בפתח העיירה בשעה 11:30 בבוקר (טוב, הם קמים רק בתשע). "מי אתם?", שאל ילד עולל, "אתם הרבֵּאִים החדשים?". אותו ילד לא ידע שהוא ממש קרוב לתשובה. נחמן ושניאור זלמנוביץ' יהיו אדמו"רים!!! לא רבֵּאִים, אדמו"רים... בני העיירה היו עסוקים במלאכת יומם. נחמן ניגש לאחד הבחורים שעברו שם ושאל אותו בזו הלשון: "היכן נמצא משכנו של רבכם?". ענה לו אותו בחור: "אההה... המיש... משכן? הוא כבר נבנה? א... אני חו... חושב שבית המקד... שבית המקדש אמוּ... אמור להבנות! שום מִ... את מי אמרת שאתה צריך לחפש?" נחמן הבין שהוא מדבר עם כסיל גמור, פשוט אדם איטי!!! והוא חזר על השאלה, אך בלשון אחרת: "איפה הרבֶּה שלכם?". "אהה... תקשיב גברתי..." "מה????", שאג נחמן, "גברתי???". "אופסס, כן, אהה... התכ... ונתי... לו... לומר", גימגם הנער, "התכונתי ש... תקשיב... אה... בני!! כן! תקשיב בני! "חי חי חי", גיחח נחמן, "יש לך בכלל רבֶּה?!", הוא כבר אבד את עשתונותיו. "אההה...", התחיל לחשוב הנער, "באמת, האם יש לי רבֶּה? אהה... (הוא אהב לומר אההה) כן יש לי רבֶּה, והוא גר שם", והנער הצביע לשם. "טוב", אמר שניאור זלמנוביץ', "תודה ענקית!". והם הלכו לכיוון אליו הצביע הנער. הם הגיעו לצריף דל שהיה נראה כאילו הוא עומד להתמוטט כל שנייה... טוק טוק. שניאור זלמנוביץ' דפק על הדלת. "האם יש מישהו בבית?", שאל בזמן שנחמן הרהר. "זה בית של רב?", חשב. הרב פתח את הדלת. הוא הזמין את שני האורחים ל"סלון" ביתו. "שלום לך...", פתח נחמן, "מר אהה... מה שמך?" "יענקול'ה", ענה הרב. "שלום כבוד הרב..." החל שניאור זלמנוביץ' לומר. "רב??", פרץ "הרב" יענקול'ה, "הרב גר בכלל במורד הגבעה!" "אז אתה לא הרב?", שאל נחמן. "כמובן שלא!" לאחר חמש דקות הליכה הגיעו נחמן ושניאור לבית הרב. אחרי קצת דיבורים ולאחר שהציגו את עצמם, החליטו השניים לספר לרב מה הם בעצם עושים בעיירה שלהם. "מה??", הרב פרץ בצחוק רועם, "כבר הודיעו לנו שזה לא הפתקעה האמיתית! אני יודע שתלמידי נתן התבלבל! חה... הוא חשב שזו הפתקעה האמיתית! רבינו יענקול'ה הוא שאתמול הגיע אלינו וסיפר לנו שבמוזיאון אחד נמצאת הפתקעה האמיתית ומה שיש בידנו זה זיוף, אה... נכון מי שזייף את הפתקעה הוא בור?"

ב"ה פרק ל"ג מפה אפשר, מפה אי אפשר. שם אבן, בטונדה, מחבוא... ושוב אני פוסל. ואולי מפה... ומפה.. מעדכן מפה.. 10%.. 40%. מפה הועלתה. מודל 10%.. תמונות.. והכל נטען מחדש. פה יש עוד אוהל, מגדל שמירה... הצבא עושה עבודה רצינית, והממדלים עובדים מאוד קשה... אבל בזה אין ברירה. ואז מגיע אלי ההסדרניק, ורוצה לראות את המפות. הראיתי לו את הגרסה הקודמת, שהיא מבוססת על תוכנה חינמית. הוא הראה לי בדיוק מה יש, איפה צריך יחידות וכו'.. הרבה שכל יש לבחור, ב"ה. השאלה היא האם יהיה נכון לקחת אותו ? אולי הוא מרגל? סוכן? לא ידעתי יותר מדי. וגם אם נעביר הכרעה – אם היא לא נכונה נחטא בחשד בכשרים, אם היא לא נכונה הפוך – אז אנחנו מסכנים את חיי אחרים. מי אני שאחליט בסוגיות כאלה? מי אני בכלל? החלטתי לרדת לחדר הבקרה. שם נראו מסלולי תקשורת ותדרים, מאיפה לאיפה. מסביבנו הופיעו הרבה מאוד קווים. כל בירוק (המסמן קו מחובר עכשיו). אולי בגלל הרדאר? כיביתי לרגע את הרדאר. לא – זה לא הוא. הדלקתי שוב. זה לא זה. זה משהו אחר. רשתות תקשורת בתעלות הצבא? אולי. שאלתי אותו – והוא ענה לי שאם זה נכון – אזי זה בניסוי. התעלה הקרובה היא די רחוקה, ולשלוח לשם חיילים זה בדיוק מה שאני צריך עכשיו... לסכן להם את החיים? חקירות שב"כ? מוסד? לא... אני לא יכול להרשות לי את הסיכון הזה... 'תחליט כבר. אתה לא יודע להחליט' נשמע קול פנימי. 'אני. החלטתי מספיק בחיים. ואם לא אחליט נכון ? הרב איתי אמר שחובה לשקול טוב טוב... כמו בשיחה של אז...' 'אבל?' 'אבל בלי אבל! תחליט כבר. אין ברירה, אתה במלחמה מול צבא פי כמה ממך, עם כסף פי כמה ממך (40 מיליארד מול 2 מליון לערך שז"א יותר מפי אלף!)' לרגע הוא הוער מהרהורו, הרדאר צפצף. חמישה מטוסי קרב המריאו מישראל לכיוון יו"ש אירן לפעולה. אירן לפעולה (טילים איראניים ערביים בכפר הסמוך). מהבניין הגדול שבמרכז הכפר הערבי, נפתחו חמישה פתחים, מתכוננים בכל רגע לשיגור. 'למקומות...' ואז 'איפתח אל באב' – כמעט שיגור. כיסוי החלק העליון של הבנה באופן אוטומטי בבד יוטה ע"מ להסתיר.... המטוסים התקרבו עלינו. 'שיגור עכשיו'. אני חוזר 'שיגור עכשיו'. נפתח הפתח השישי... הטילים שוגרו. זו הפעם הראשונה בהיסטוריה, שיהודים נגד יהודים מפעילים טילים על מטוסים יהודים, ע"מ לחסל את המטוס ה'ישראלי' המטוסים טסו תחת אש..... ניסו להפציץ. בקשר הצבאי: 'שנו מטרה למקום שיגור הטילים'. היזהרו ושמרו על עצמכם. ד' יודע למה, בדיוק אז נשלמו ההכנות לכביש שעובר באמצע ה 'מדינה' שלנו. זה הכביש היישר היחיד באזור, ואתר הנחיתה המועדף. המטוס נחת על התשתית שלו (היא עדיין לא נסללה) עקב מנגנון ניסוי מיוחד, הוא האט באוויר וצנח מטה... הוא בידנו. לאחר ההצלחה של הראשון, נחתו כל השאר. חמישה טייסים שבויים בידנו. חמישה אחים טועים, שנשלחו להרוג את אחיהם. בבסיס הצבאי הוכו בתדהמה, וניסו לפרוץ את הגדר, ללא הצלחה. ואז נורתה יריית הפתיחה ע"י צה"ל – הזנקה של עוד עשרים ואחד מטוסים. איתם יהיה יותר קשה לטפל. למזלנו, האיראנים לאחרונה מעבירים כמויות של חלקים לדבר הזה אלינו, כאשר המטרה היא לתקוף את כל המטוסים אם יבואו מירדן, עוד ברש"פ. מובן שהחלקים עברו חצי לערבים (ששם זה בשליטתנו) או אלינו (שגם שם זה ככה..). ארגון הטרור, ששמח על הכוונון המדויק (שלא ידע שהוא מאיתנו) התקין עוד כמה טילים במקום החמישה שיצאו (יש שישה חורים בדגם הזה). הוא ירד למטה והודיע בקשר שהוא שם את הטילים. הוא לא ידע שהולכים להפציץ אותו והוא יזדקק לשינוי מקום קטן. המטוסים ממריאים. 3 המריאו (כמובן – כל אחד מבסיס אחר, סה"כ שלושה בסיסים והם ממריאים בזה אחר זה). שישה ממריאים. שלושה בקו קדמי. תשעה.. שנים עשר חמישה עשר... שמונה עשר... עשרים ואחד. '– נץ 21, להפעיל את איראן' 'הפעלתי את אירן, ושלחתי את המטוסים למקום מקורה שישמר עליהם – מי יודע מתי נזדקק למטוסים האלה. חמשת הטילים שנורו, המשיכו לכיוון ירדן. עכשיו מדינת ישראל מסתבכת קשות. לקחת אחריות? לומר שיש לערבים? (בשב"כ יודעים על זה) ? מה יקרה אם הירדנים יראו לכך עילה למלחמה. המזל היה שהטילים התפוצצו, חוץ מחומר מיוחד, ועליו כתוב 'לקוחות השאהידים בישראל, תהנו. על החתום, מפקד איראני. זה לא הותיר ספק אצל הירדנים, אבל יש שהיו בטוחים שעשו זאת השלטונות בישראל. הדבר הזה גרם להתלקחות ב'פלסטינים' של ירדן. עכשיו במהלך טיפשי אחד התחמם כל המזרח התיכון. ועוד דבר : הרדארים של ירדן פועלים. הם לא רואים 21 מטוסים 'ישראלים'? ברור שרואים, וזה לא כ"כ פשוט עכשיו... כי מה שקורה זה הסלמה ענקית. הסורים, מצדם – כבר ממזמן התמקמו מול הגולן, וזה עניין של שעתיים עד שתהיה שם הפעלה רצינית.. והנה עכשיו מה שאני שומע: עשרות האקרים בעולם מנסים לפרוץ לאתרים ישראליים, ועשרות ישראליים לאתרים ערביים ע"מ להשמיד להרוג ולאבד את כל החומר. צה"ל גם מגייס את כל החברות והמפעלים למאמץ מלחמתי, וקורא לכולם לתרום את עצמם ללחימה – אם במזון, אם בכסף ואם בצ'ופרים לחיילים שעומדים בחזית. רק דיברתי ו... ואז לרגע התחלף: הגדוד הסורי הגדול, שמונה עפ"י ההערכות מאות טנקים עלה בטעות על שדה מוקשים בגבול ישראל – סוריה. עקב פגיעה בטנק מסוים במקום רגיש התפוצצו האלה שלידו וזה כמו דומינו, ברגע שעף חלק מאחד ופוגע במקומות רגישים בטנק, הכל מתפוצץ. ועוד קצת מן העולם: בלבנון שישו ושמחו. שניים שלושה טילים לשעה נורים (מי בדיוק יורה? למי שלא שם לב- אפילו אצלנו זה נכנס!! אסור לתת לזה להמשיך ככה- חובה לשנות מינוח!) לעבר ישראל, כך זה נראה מהדקו האחרונות (את כל זה כתבתי בהן...) עדיין יש מטוסים, אבל גם שם מתנהל קרב אוויר-אוויר מדהים, שבמהלכו עקב תקלה תכנית במפה שבמטוס, נפלו הרבה מאוד מטוסים סורים שונים, שפשוט טסו לפי המפה והתנגשו בכל מיני דברים. ויש גם להקת ציפורים שנכנסת עשרים ואחת המטוסים משנים כיוון, והחיילים והשוטרים שפה ישלחו לשמור על הסדר במדינת ישראל הקטנה. ביו"ש – עשרות מחבלים מנסים לחדור ליישובים, בעזה, עכשיו יורים ברצף פצצות מרגמה. מי אמר רגיעה?? . מצרים נשארה די שקטה, אם כי הורגשה פעילות בבסיסי סיני והאזור. עזה רעשה געשה – זה ממריץ פעולות טרור שכל שוטרי האויב במקום אחד – ניתן לחגוג בשאר, וגם גנבי המתכת למיניהם וסוגיהם. וראש הממשלה? קובר את הראש בחול. כרגיל... במטוסים שבידנו, הוריתי להתקין קשר שלנו, ושיהוו את הבסיס לחיל האוויר שלנו. הטייסים, שנשלחו כך מסתבר רק להפציץ את מקור הטילים הערבי, נשלחו לעשות סיבובים באוויר מעל השטח שלנו, ולבדוק מה הולך בחלקים שליד, ולדווח בזמן אמת על תנועת מטוסים מכל הכיוונים בנוסף לרדאר. מדובר בעיקר במטוסים איראניים, ורוסים בשירות סוריה, ולהשתתף בקרבות אוויר יחד עם צבא השלטון ברוב עבר הירדן המזרחי, אך בו זמנית לדווח לנו ולעשות זהו, אני אעוף מפה. צריך אותי במקומות אחרים, למרות שאני עכשיו חולה. הנה מיגעים לקחת אותי. להתראות! פרק א' | פרק ב' | פרק ג' | פרק ד' | פרק ה' | פרק ו' | פרק ז' | פרק ח' | פרק ט' | פרק י' | פרק י"א | פרק י"ב | פרק י"ג | פרק י"ד | פרק ט"ו | פרק ט"ז | פרק י"ז | פרק י"ח | פרק י"ט | פרק כ' | פרק כ"א | פרק כ"ב | פרק כ"ג | פרק כ"ד | פרק כ"ה | פרק כ"ו | פרק כ"ז | פרק כ"ח | פרק כ"ט | פרק ל' | פרק ל"א | פרק ל"ב | פרק ל"ג | פרק ל"ד |

ב"ה פרק ל' שם הוא דיבר איתי. הנ"ל תלמיד ישבת הסדר, מהטובות ביותר. 'אני דתי יחיד' אמר לי. 'הרב שלי אמר לי שאני אוכל להתגייס לצנחנים ושם להפיץ תורה, ושאני יכול לעמוד בזה'. 'עד לפני חודש – באמת עמדתי בזה. זה היה די קל לדבר עם האנשים, 'להתחיל איתם טוב', כמו שאמרו בסדנה שהעבירו לנו – איך תפיצו תורה בצבא, איך לקדש שם שמים, על מה להקפיד וכו'...'. אני אכן התחלתי. את האימונים וכל זה עברתי מצוין, הם התרגלו לזה שאין זמן תמיד לדבר איתי, כי אני מדבר עם ה'. לפני חודש וקצת, התחלתי 'מובן שאיש מהבסיס לא ידע. היו יכולים להעיף אותי על נפשי בגלל זה. ב'מדינת ישראל' אתם בדיחת הרחוב. כל אחד שהוא הזוי אומרים לו 'לך למתבצרים'. בבסיס בכלל ירדו עליכם חזק...'. לא ידעתי שהאימון לפה, ואז המפקד קרא לי. לא הבנתי בדיוק מה קרה והוא אמר לי: 'אתה אמנם הכי מצטיין פה, ולמרות האמונה שלך שהרסה לי הרבה תוכניות – אתה זה אתה. אנחנו עכשיו יוצאים למתבצרים, לפלוש ולהרוס'. היה ברור לי שאני לא הולך באותו רגע. עצמתי את העיניים והצטערתי על כך שלא עשיתי מספיק להחזיר בתשובה... שלא הפצתי מספיק חומר. שבכלל הלכתי – לא הייתי צריך אולי...' הוא הלך ממני. רציתי להודיע לכם – אבל לא היה לי איך להודיע לכם על זה. החלטתי שאני יורד לשטח, ובתדריך עשיתי עצמי ישן, כאילו זה עוד אימון משעמם ואני לא יודע שעכשיו עולים אליכם. וככה עליתי ואני פה, ואני מתכוון להישאר פה. מה אתה רוצה שנגיד לך – שאלתי אותו ישיר. אם נקבל אותך – ואתה לא סוכן, הם יידעו וישלחו סוכן שיגיד את שאמרת ו... ויבואו לפה. אני צריך לברר לגביך. הוא הראה לי תעודת חוגר (אגב, עם מנגנון השמדה עצמי, הוא הראה לי איפה לוחצים וזה נעלם...) והראה לי את שמו ושם משפחתו. תחשוב על זה - הם יכולים להנפיק את זה גם למי שהוא לא אמיתי. סיכמתי איתו כמה דברים, ונתתי לכמה 'מומחים' בביטחון מידע לפקח עליו בכל מקום שיש, כדי לוודא את האמת אודותיו – למרות שהוא היה נראה לי אמין. בינתיים – שלחתי את הצוותים לסתום את הגדרות, וצוותי סריקה במהלך הלילה. הצנחנים הסתלקו, ראיתי משאית צבאית לוקח אותם, ובקשר הודיעו שהמבצע נכשל. למחרת, התפרסמו על המבצע שלא הצליח כתבות, ואנחנו תרמנו תמונות כיד לצבא היו גם מספיק בושות, וגם חיבלו בתפריטי הניהול – אז לא ממש הייתה להם אפשרות. החייל שלנו הודיע בקשר שהוא מעוניין להישאר פה כולל כמה קודים שאין סיכוי שהוא גילה, כך אני הבנתי, ומבחינתי זה בסדר. הכתבים ניסו לעשות סקופ, אבל זה ירד עקב כך ששלחנו תמונות ראשוניות מהגבעה, דבר נדיר ששווה ים כסף לעיתונות, וקברנו את הסקופ. לא ידעתי, שצבא ההגנה לישראל כל כך פרוץ לעיתונות, ועוד של הצנחנים. מעניין מה ארגוני הטרור יודעים על זה, אני מקווה שהם מספיק כסילים אווילים שהם לא יודעים, אבל אין לאי אפשרות לדעת. הממשלה של מדינת תל – אביב אמרה ש 'הקצין שהחליט על המבצע - יודח' ו 'ישראל לא מתקיפה את אזרחיה, גם אם הם חסרי שפיות, או סובלים מחינוך גרוע כלפי העם והמדינה'. ארגון הפסיכולוגים והעובדים הסוציאליים אמר שכן – וייבוש התקציבים שלהם ואי הרפורמה במערכת – הם כן התקפה. אבל לך תבין אותם. יעל אמרה לי שהערב מכריזים מדינה, כי אין אפשרות להישאר נתינים של מדינת ישראל בקצב הזה. ברור ביותר, שממשלת ישראל רצתה את המבצע בשקט, מהיר ויעיל. גם אני חשבתי ככה. הלכתי לחדרי וחשבתי על זה. דעתי בנושא התהפכה ב180 מעלות, והחלטתי שלא משנה מה שיהודה יאמר, עכשיו מתחילים לבנות עוד יותר מאלף יחידות דיור, ועובדים בלילה הקרוב על זה עד הסוף כולם – אני, יהודה, שירה ויעל – כמובן. חגי גם יהיה בדיונים כיועץ. תכננו ערים, תוואי, מיקומי בניינים, נתיבי אופניים, כבישים ראשיים ומנהרות. עוד באותו לילה, הוכן חוזה עם חברות מלט, בטון, ספקי יסודות, מתכות, ציוד בנייה ועבודה עברית. הוסכם שבתוך שבועיים תחל החפירה והבנייה, ואיתה יבואו האנשים מישראל. הוסכם על מקומות מסחר, תעשיה ומגורים. כבישים ראשיים, תחנות אוטובוס ומקומות לחניה, תחנת רכבת ותוואי תחתית בין היסודות. התקציב – כמה מיליונים שיגיעו ממכירת הדירות. מכל מקום, מחר בערב – הפתעה! פרק א' | פרק ב' | פרק ג' | פרק ד' | פרק ה' | פרק ו' | פרק ז' | פרק ח' | פרק ט' | פרק י' | פרק י"א | פרק י"ב | פרק י"ג | פרק י"ד | פרק ט"ו | פרק ט"ז | פרק י"ז | פרק י"ח | פרק י"ט | פרק כ' | פרק כ"א | פרק כ"ב | פרק כ"ג | פרק כ"ד | פרק כ"ה | פרק כ"ו | פרק כ"ז | פרק כ"ח | פרק כ"ט | פרק ל' | פרק ל"א | פרק ל"ב | פרק ל"ג | פרק ל"ד |

"מה זה?!", צעק שניאור זלמנוביץ' עד לב השמיים, "הפתקעה כבר נמצא במוזיאון ליצירה החסידית!!!". "אבל"... אמר נחמן. "אין אבל! תקשיב נחמן מרק (מַרְק היה שם משפחתו של נחמן)", אמר שניאור זלמנוביץ', "מה שעשית זהו פשע נוראי!" "תקשיב לי!!!!", צעק נחמן, "מה פשע בזה? בימנו כבר אי אפשר להדפיס מה שאתה רוצה מהמחשב? הרי זה לא שוד? יש לפתקעה זכויות יוצרים?" "טוב", ענה שניאור זלמנוביץ', "אולי זה לא פשע, אבל אם בכל זאת אתה רוצה שאתה תתגלה בתור מוצא הפתקעה, אז בא אספר לך על מקום נידח. במקום הנידח הזה אין לאנשים ידע רב, לכן הם לא יודעים היכן נמצאת הפתקעה..." "...אז אני פשוט 'אעבוד' עליהם!", השלים נחמן את השורה. "בכל זאת שום דבר רע לא יכול לצמוח מזה". יצאו נחמן ושניאור זלמנוביץ' אל החצר, בדיוק רוח (רוח הקודש) נשבה בחוץ ואיך שהם יצאו לקחה הרוח את הפתק אל מקום לא נודע (זה רוח או לא רוח?). "אההה" גדול נשמע בעיירתו החביבה של נחמן. שניאור זלמנוביץ' לא איבד את עשתנותיו והחל לרוץ תוך כדי ריקודים אחר הפתקעה. כשהוא לא תפס את הפתקעה, הוא נזכר פתאום שיש לו את הסוכריות הטעימות לכלבים. כן, לשניאור זלמנוביץ' היה כלב... הוא הניף את הסוכריה על המקל לגובה, הסוכריה הדביקה בדיוק נדבקה לפתקעה, אך תוך שניות אחדות הפתקעה לא נדבקה לסוכריה והיא המשיכה לעוף עם זרם הרוח... אך דבר אחד ידע שניאור זלמנוביץ', עכשיו לפתקעה יש ריח של הסוכריות לכלבים. שניאור הלך עם נחמן לקרוא לקושקעס, הכלב החמוד של שניאור... האם קושקעס יתפוס את הפתקעה? כל זאת ועוד בפרק הבא... פרק א' /Mosaic/Read/3229 פרק ג' /Mosaic/Read/3257 פרק ד' /Mosaic/Read/3370

ב"ה בטרם יתחלף התאריך הנצורי, זה שייך לעברי! פרק כ"ז דוד ניצן, שלח היום משלחת של כמה ג'יפים עם קצינים בכירים להמשיך את ההסכם לעוד חודש, בתנאים הנוכחים. הודעתי לו שאני לא מוכן עד שיהיה אישור. התנאים הם אותם תנאים, רק לחודש. הרב איתי אמר שהוא לא מוכן בתנאים האלה, למה בהסכם יש סעיף שניתן להפר אותו, וחוץ מזה – מותר לאדם ללכת לערכאות הגויים רק להציל רכוש. אבל פה, ברור שהם לא יצילו את הרכוש – ולכן, יש איסור לחתום על המסמך, אלא אם יורד התנאי של הרשות השופטת בינינו במקרה של הפרת ההסכם. איזה רב, שהוא אמיתי- יהיה מקובל גם עלינו וגם עליהם? הקשתה יעל. אם הוא נאמן – אזי שהוא לא יהא מקובל עליהם, אך עלינו כן. אם הוא מקובל עליהם – משמע הוא לא נאמן! יעל מיצתה הכל במשפט אחד, קצר וקולע על המדינה. מי שנאמן עליהם – לא נאמן. מי שנאמן עלינו – נאמן אך הם לא יסכימו. אז לחתום או לא לחתום? נראה לי, הרב איתי, שאם הם רצו את ההסכם – משמע, שזה טוב להם, ולא טוב לנו. ויכול להיות, שהם רוצים להטעות ולבלבל אותנו, ועל כן – אני לא רואה סיבה לחתום. יהודה אמר שכדאי להתנות זאת בהעברת מליון או שניים של שקלים, ואז הפניה לערכאות תותר. מצד שני, יש אפשרות שיעבירו חוק בכנסת, שבו כל רכוש ששיך לנו – יוחרם, ואז – הם יאמרו שאנו מחזיקים ברכוש מדינה, ועל כן – הם יתבעו אותנו על הפרת ההסכם על סעיף שימוש בדברים שהם של הצד השני, והם יכולים להעביר את הרכוש לחברה ממשלתית בחו"ל, ושם לתבוע אותנו. הוחלט שלא חותמים. שלחתי הודעה לדוד ניצן, ונראה שהוא היה רותח מזעם, מההודעה שלו (שלא אצטט אותה...). וזה אומר שההסכם היה מאוד טוב להם. לא לנו. לגבי הכלכלה, אמר יהודה- בגלל ההחלטה שהועברה אתמול, לקנות שתילים וראשי בקר (שיגיעו עד סוף השבוע הבא, כזכור), יש מינוס גדול משחשבתי בתקציב. השאלה היא במה מקצצים מיד אמרתי שהחיסכון יהיה בעלויות של המזון – לא נצטרך לקנות מבחוץ. הוא אמר לי שזה חשבון 'לדורות', ועד שהשתילים יעברו ערלה זה ארבע שנים ולא לעכשיו. ועכשיו צריך את הכסף. בינתיים השבועיים לא נגמרו. נקווה לטוב. פרק א' | פרק ב' | פרק ג' | פרק ד' | פרק ה' | פרק ו' | פרק ז' | פרק ח' | פרק ט' | פרק י' | פרק י"א | פרק י"ב | פרק י"ג | פרק י"ד | פרק ט"ו | פרק ט"ז | פרק י"ז | פרק י"ח | פרק י"ט | פרק כ' | פרק כ"א | פרק כ"ב | פרק כ"ג | פרק כ"ד | פרק כ"ה | פרק כ"ו | פרק כ"ז | פרק כ"ח | פרק כ"ט | פרק ל' | פרק ל"א | פרק ל"ב | פרק ל"ג | פרק ל"ד |

בס"ד פרק יא. ענבל נבהלה מאד מה קורה שם? היא חשבה. אבל לא היתה סיבה לדאגה . כי אחרי שתי שניות נשמעה התשובה " שלא תעיז לגעת בדיסק האחרון של עברי לידר! שמעת?!" ענבל צחקה היא כבר נחשה על מי שרית צועקת. יובל אחיה הקטן של שרית אהב לגנוב ממנה דיסקים ולהחביא אותם, הרבה פעמים שרית מצאה את הדיסקים שלה במקום מעניינים כמו: בארון שמתחת לכיור, בארון הבגדים של ההורים שלה ואפילו דיסק אחד מאד יקר של אייל גולן תלוי בחדר של יובל כשהוא תלוי ומתנופף לו ברוח. ענבל דפקה על הדלת. יובל פתח אותה. "היי שלום ענבל, מה המצב?" אמר יובל . אבל לפני שענבל פתחה את פיה לומר משהו כבר יובל אמר: "שמעת את הצעקות של אחותי ? בטח שמעת! כל הרחוב שמע..." אמר יובל בחיוך שחשף טורי שניים לבנות. אם להודות על האמת יובל ממש חתיך קטן שיער שחור עיניים כחולות גדולות. עם ריסים ארוכים שחורים. יותר מדי יפה בשביל בן. חשבה ענבל. "ענבלוש מה קורה אחותי? הכל טוב?" התנפלה עליה שרית בחיבוק. "כן הכל טוב ב"ה" אמרה ענבל והחזירה לה חיבוק. "בואי תכנסי למה את עומדת בחוץ ואל תשימי לב לקשקושים של יובל" "זה בסדר אני כבר רגילה" אמרה ענבל והוציאה לשון ליובל בשובבות יובל הוציא לה לשון בחזרה וקרץ לה. " מה בא לך לשתות קולה ,פאנטה או מים מינרלים ?" שאלה שרית "פאנטה" אמרה ענבל "תמיד תאהבי את הכתום" קבעה שרית ומזגה לעצמה קולה ופאנטה לענבל. "מה נשמע איתך? הלחצת אותי עם הטלפון שלך, לפני יומים את עברת דירה ועכשיו את אצלי. ענבל הכל טוב?" " לא ממש לא! תשמעי מה קרה לי...." ואז היא סיפרה לה כל מה שקרה ועבר עליה ביומים האחרונים . והשמיטה את הקטע שהיא חושבת הרבה על הנער שאמר את מה שאמר היא רצתה לדבר איתו ולשאול אותו כל מיני שאלות. ענבל הרגישה שהיא צריכה זמן לנקות את הראש לחשוב ברוגע. היא רצתה ללכת לפינה הקבועה שלה שאף אחד לא ידע עליה. אפילו לא שרית. הפינה נמצאת מול הים בין העצים,היא רצתה לשבת ולחשוב ולנסות לראות מה היא יכולה לעשות . היא היתה באה אליה כל פעם שהיא הרגישה חנוקה ונמאס לה מהלימודים, חברות, או סתם כשבא לה לחשוב על החיים. היא הייתה הולכת לשם עם הדיסקמן שלה ודיסק עם מנגינות שקטות או מנגינות איריות. גם עכשיו היא רצתה ללכת לשם . "בנות, בואו לאכול" קראה אביבה אמא של שרית. "ותכבו את המוזיקה, שיגעתם אותי עם נינט" "יאללה בואי ענבל , יש קוסקוס" קראה שרית. "בסדר , תעזרי לקום מהפוף " היא ביקשה. אחרי הארוחה הטעימה הלכה ענבל לים. היא אמרה לשרית שהיא הולכת ושהיא תחזור לקראת הערב . היא לא אמרה לאן היא הולכת. שרית הבינה ולא אמרה דבר. שם בפינה שלה הרחק מכל ההמולה של העיר וכל הלחץ של האנשים שתמיד הולכים וממהרים. היא חשה רגועה ,שלווה ונינוחה . היא התיישבה ליד העץ וחלצה את נעליה היא נהנתה לחוש את מגע החול הקר על רגליה. היא צפתה על הים התכול ועל הגלים שנראו כאילו הם מנסים להגיע אליה וברגע האחרון מתחרטים. השמש שוקעת וצובעת את הים באדום וכתום הציפורים עפו להם מעל הגלים . איזה כיף לציפורים! חשבה ענבל. הן עפות להן חסרות דאגות ,הלוואי והייתי ציפור הייתי עפה לי הרחק מכאן מעבר לים אל ארץ חדשה ולא מוכרת ושוכחת את הכל... היא צפתה באנשים מרחוק משחקים מטקות או סתם גולשים להנאתם בים מנצלים כל רגע מהחופש הגדול שהולך ונגמר.היא החליטה לקום מחול וללכת לאורך החוף היא קמה ניערה את החול מעל בגדיה . ענבל שקעה במחשבות עד שהיא שמה לב שהפלאפון שלה מצלצל. -"הלו?" היא ענתה לשיחה -"ענבל! מה המצב? זאת תהילה " קרא הקול בשמחה.(הערה: תהילה היא בת דודה של ענבל למי שלא זוכר). -"תהילה, מה שלומך?" - "ב"ה בסדר. ועוד יותר בסדר כשאני יודעת שלא קרה לך כלום." - "מי אמר לך שלא קרה לי כלום?" שאלה ענבל בשובבות -"ענבל!אל תצחקי עכשיו אין לך מושג איך ההורים שלך דואגים לך הם חשבו שקרה לך משהו..." -"אוי ,את צודקת לא התקשרתי אליהם" - "אז כדאי שתעשי את זה... תני לי לנחש את בתל אביב עכשיו" - " כן קלעת בניחוש. אני עכשיו בחוף הים , תביני הרגשתי חנוקה כ"כ ,הכל עבר עלי במהירות , המעבר, הפרידה מכל החברים, הפצמ"רים –" -"אוי איזה קבלת פנים לא נעימה ישר כשמגיעים" אמרה תהילה בהזדהות - "כן נכון. הנקודה היא שאני לא עשיתי דברים במחשבה. " ענבל שתקה לרגע ואז המשיכה "אני צריכה להתקשר אליהם ולומר להם שאני נשארת בתל אביב כמה ימים ,אני אהיה אצל שרית. אני צריכה לחשוב לראות מה קורה איתי , קשה לי עם זה,אני רוצה לנסות אבל בקצב שלי ..." - "ענבל את צריכה לעשות מה שטוב לך. אם את רוצה להישאר בת"א כמה ימים תעשי את זה . לכי לים ותחשבי, תירגעי ואז תראי מה קורה איתך. אסור לך לחזור לגוש קטיף בלי החלטה מה את עושה עם עצמך." אמרה תהילה -"כן המפקד!" אמרה ענבל וצחקה -" ענבל, בהצולחה " תהילה אמרה -"מה אמרת?" שאלה ענבל - "אה, זה ב"הצלחה . ככה האולפנסטיות אומרות ב"הצלחה בהגיה אשכנזית אם אני לא טועה..." תהילה הסבירה.היה לה קצת מוזר להסביר סלנגים שהיא רגילה לומר אותם כל יום באולפנא, אבל היא נזכרה שענבל באה מרקע אחר לגמרי. - "טוב תהילה, תודה שהתקשרת" -"להתראות " נפרדה ממנה תהילה -"ביי" אמרה ענבל וניתקה את השיחה. היא הרגישה שמתחיל להיות קריר, והבטן שלה מקרקרת וכל האנשים שהיו בחוף כבר מזמן הלכו.ענבל הביטה אל השמיים השמש כבר שקעה והכוכבים החלו לצוץ . "אלוקים,אם אתה שומע אותי. אני מבקשת ממך שתעזור לי ותעשה שיבינו אותי.ותשלח לי את האדם המתאים שיעזור לי" ביקשה ענבל בשקט. היא הרגישה עייפה מכל היום . 'צריך לחזור' היא חשבה ופנתה ללכת לביתה של שרית מותירה את הים מאחוריה ...לבד.

"שלום!" "שלום, אתה רוצה משהו?" "בהחלט! למה את עומדת ככה?" "סתם, קצת מתפדחת..." 'וואו! אני מצליחה לדבר איתו! זה באמת דיי מפתיע... שהריי אני מתביישת ממנו מאוד. טוב, אולי ככה לפחות אני אתחיל לדבר איתו. שהריי הוא מאוד מאוד מצא חן בעיניי...' "מתפדחת? ממי?" "קצת מתפדחת, ומכולם כאן. ולכן אני מעדיפה לחכות לשולי." "אוקיי, תהני." "תודה תודה..." אופק הלך, ורוני נשארה לבדה, המומה מעט מעצמה, היא תמיד חיבבה את אופק הריי, אבל עד עכשיו לא מצאה אומץ לדבר איתו, ופתאום הוא פונה אליה, והיא מפטפטת איתו כל-כך חופשי. היא הייתה מופתעת מעצמה. * * * רוני ושולי המשיכו ללכת לסניף, כשרוני עדיין הוזה על אופק, היא חשה כלפיו חיבה. חיבה רבה במיוחד, ורצתה בו כחבר - רק שלא ידעה כיצד תעשה את זה, שהריי מקובל שהבחור מציע את החברות ולא הבחורה "רוני?" "כן, שולי?" "מה קורה?" את נראית עוד יותר מהורהרת מאשר בהתחלה..." "וואלה? פשוט אני חושבת על אופק, את יודעת שכבר התחלתי לדבר איתו?" "באמת? יפה לך..." "חן חן, אני יודעת שיפה לי" רוני חייכה, היא אהבה את שולי החברה שלה, והרגישה איתה חופשייה מאוד. כמעט ולא הסתירה ממנה דבר במחשבותיה מסוג זה. * * * "רוני, את באה למחנה?" "נראה לי שכן. כדאי לי? כאילו, זה כיף בדרך-כלל?" "אני אישית דיי נהניתי כל שנה מהמחנה. אני חושבת שזה מאוד כיף." "אז נראה לי שאני אצא. מי יוצא?" "אני חושבת שכל השבט שלנו, למה?" "סתם, מסקרן אותי." "אהה, בסדר." 'יש! איזה כיף! בטח גם אופק יצא. והלא רק בשבילו אני חושבת שהתחלתי ללכת לסניף. איזה כיף לי! בטח נפגש שם, וזה... מי יודע? אולי שם עוד נתחיל את החברות שלנו? אולי שמה יהיה איזה טיול עם מסלול שיגרום לנו להתחיל זה עם זו?' רוני הלכה לביתה כשהיא שמחה במיוחד.

פרק 7 מה אני אקרא עכשיו? אמא שלי לקחה לי את הספר שבאמת מעניין אותי, ובמקומו נתנה לי ספרים מלאים ביהדות. שממש לא מעניינים אותי, אבל... אני מת משעמום! אולי בכל זאת נקרא בהם? לא! אני לא קורא! ולו רק בשביל להוכיח לאמא שעם הלקיחה של הספר היפה באמת היא לא גורמת לי לקרוא את כל הספרים המטופשים האלה של הדתיים! לא רוצה. אני לא דתי. ובטח שלא חרדי. אולי כלפי חוץ כן. פנימית – אני ממש לא דתי! לא רוצה. שישחררו אותי מכל אולי אני אבכה קצת מתחת לשמיכה? מי יראה? אני מרגיש צורך בזה. ואף אחד לא יראה אותי בוכה אם זה יהיה מתחת לשמיכה. יאללה. קצת שחרור לא יזיק לי. אני באמת זקוק לזה. לפחות עכשיו. נמאס לי. ואלי, מי יודע, אולי הבכי ישחרר אותי? ואולי... אולי... אולי עדיף שאמא ואבא יראו אותי כשאני בוכה ויבינו שזה באשמתם. באשמת ההכרח שלי להיות דתי. חרדי. אני אתחפר בשמיכות שלי. ואבכה. אפילו שזה יכול, אולי, לעזור לי אם הם יראו, הייתי * * * "איתי, אתה יכול לנסות לגרום לבן שלך לאהוב יותר את הדת? אני מרגישה כזה סיפוק... והוא... והוא..." "והוא מה, לימור?" "כל – כך שונא את זה. כאילו זאת הצרה הגדולה ביותר שקיימת בעולם. היום, למשל, הוא ניסה למנוע ממני לראות שהוא קורא ספר של דבורה עומר. החרמתי לו אותו. הוא לא ייקרא סיפוריי אהבה. אני לא מסכימה לזה. ממש לא. אפילו אם הוא חושב שזה טוב. כי אני יודעת, י ו ד ע ת שזה רע." "אבל אולי ככה את גורמת לו לשנוא עוד יותר את הדת?" "אולי. אבל אני לא מוכנה שהבן שלי יקרא דברים כאלה. פשוט לא מסכימה." "אבל..." "כן? איזה 'אבל', איתי?" "אני לא מבין כל – כך בחינוך, ועוד של נוער, אבל יכול להיות שהוא יתחיל בסופו של דבר גם לשנוא את המשפחה שלנו." "זה לא כל – כך ניראה לי. הוא אוהב אותנו. אנחנו המשפחה שלו. אין לו עוד משפחה מלבדנו." "אבל בכל זאת! עובדה שלאחרונה הוא רב איתנו הרבה יותר מאשר פעם! לדעתי הוא מתחיל לשנוא אותנו לאט לאט." "אז מה אתה מציע לעשות?" "לא יודע. באמת שלא. אולי כדאי להתייעץ עם הרב?" * * * שיתייעצו עליי עם הרב. שייהנו. הרב בטוח לא ידע מה לומר. כי אני שונא את הדרך שלהם. והוא לא יגיד להם לנטוש אותה, וכשהם בתוכה הם לא אהודים עלי במיוחד. אז מה אם הם ההורים שלי? המשפחה שלי? הם לא מתנהגים אלי כמו שהייתי רוצה שיתנהגו... אז למה שאני אהיה טוב יותר אליהם? הם בעצם מעין אויבים כאלה... דופקים אותי באיזו מן דת כזו, שאני בכלל לא מעוניין בה. ובגללה אני הופך להיות מהילדים הקשים האלה, בקרוב עוד יישלחו נכון. הגיוני שאני סתם נסחף, ושחבל שאני ככה. אם לא הייתי נסחף אולי היה לי נוח יותר בחברתם. אבל גם זה נשאר בגדר ה'אולי'. ולי אין כח לעשות שינויים באופי של עצמי. הם רוצים – שישנו את עצמם. לא אותי. למה אותי? אני הייתי כמו שהם רצו עד לפני שנה, ולפני שנה הם החליטו פתע שצריך להשתנות. הם – הם אלו שהשתנו. לא אני. אני נשארתי אותו ילד\בחור שהייתי. הם השתנו וניסו לגרום לי להשתנות גם כן. רק שלי הרבה יותר נוח להישאר התחלתי להרגיש כמו משורר, אני רואה. חף מכל ענן... אמא תהיה גאה בי. לפחות בתחום הזה... היא כל – כך אהבה את רחל המשוררת. אלא שאחריי שחזרה בתשובה היא נטשה גם את הסגנון של רחל המשוררת וזרקה אותו מאחורי גבה. בעצם, למה קוראים לזה חזרה בתשובה? לי זה דווקא מילא את הכל בשאלות. את הראש. את הפה. ובעיקר בעיקר – את הלב! אני לא מסוגל יותר. כל כולי מלא בשאלות המתסכלות האלה. בעיקר בשאלה 'איפה אלוהים כשצריך אותו? דווקא אז הוא נעלם?'

פרק 5 המבחן! יאללה. מעניין כמה אני אקבל... הינה, המורה מושיט אלי טופס של המבחן! טוב. בסוף החלטתי לא להעתיק. זה לא בשבילי. שונא רמאות וזו תהיה פשוט רמאות לשמה. נקווה ל'עובר'. ממילא זה לא הולך למגן... למה אני כזה ציני? לכל הרוחות! טוב. חייבים להתרכז. אופק. להתרכז! אם אני לא אהיה מרוכז הסיכוי שלי לעובר עוד יקטן... אני לא רוצה להיכשל. בסוף שוב יגידו לי בבית ש: "אתה רואה? למה אתה לא משקיע בזה?" מה גם שאני אישית רוצה להצליח. אחרת – איך אני אעשה בגרויות? אבל נידמה לי שהבגרות בזה זה עם תנ"ך פתוח. בניגוד למבחן המטומבל הזה! טוב. יאללה! נתחיל לעבוד. * * * "נו אופק, איך עבר עליך המבחן?" "היה סביל משהו..." נחייך אליה! שהיא לא תכעס עלי "סביל?" "כן" "שזה אומר?" "שלא ידעתי הכל. אבל ידעתי הרבה. יש לי סיכוי טוב ל'עובר'" "אהה, יפה!" אפרוש לחדרי. אין לי כח לאיזה דיון מעמיק איתה על זה. דיי והותר לי בעובדה שיש לי סיכוי ל60 הכי גבוה. אני לא צריך גם להיות עם אמא עכשיו ולהסביר ולתרץ. אין לי כח אליה. ודיי! אני אשהה בחדרי שלי. עד שיתחשק לי לצאת! בא לי לקרוא ספר. אבל לא משהו 'דוס' כזה. אני רוצה ספר יפה. משהו רומנטי אולי, ולא ניראה לי שקיים בבית הזה כלום מהסגנון שאני מחפש! אוף! אני בחיים לא אסתדר איתם! אני רוצה ספר! טוב. כנראה שאאלץ לוותר 'שוני עוטף אותי מאוד שוני מחיי התמידיים השוני מרגיז אותי עוד רוצה לחזור אחורה בחיים אני לא אוהב את הישיבה רוצה בית – ספר רגיל! אשמח לקנות כלבה אורח החיים הזה מגעיל! מתגעגע לימות הילדות רוצה חופש בהכל בלי לתקוע את היהדות רוצה חופש גדול!' יופי. פרקתי ממני. נחביא את זה שאף אחד בבית לא יראה! זה לא עניינם מה שאני מרגיש, ובכלל – הם לא יאהבו את זה וסתם יצעקו ויכעסו עלי, ואין לי כח לזה. ממש לא. אני מסובך מספיק בנושא הז\ה. לא צריך עוד צרות.

פרק ג' אריאל הלך לישון. ללמוד הלכות שמירת הלשון כבר לו היה לו כוח, והחליט שיעשה את זה מחר בהזדמנות – והוא בטוח לא יישכח כי אליעזר יזכיר לו... הוא נרדם מיד, הוא הלך לישון מאוד מאוחר, יחסית. למחרת הוא קם למניין השלישי, וגם שם איחר לפסוקי דזמרה במעט, מה שאילץ אותו לדלג. הוא לקח אוטובוס מאוד מאוחר, כי ככל שיותר מוקדם יש יותר חיילים ותדירות יותר גבוהה, ולכן נאלץ לקחת אוטובוס מאוחר בדרך לישיבה. סדר בוקר הוא כבר בטוח הפסיד. הוא הצטער שבטח לא הספיק לענות על המסר שהיא מן הסתם העבירה לו, והוא יחכה לעוד שבועיים. אי אפשר להוציא איזה שבת הביתה? אולי עדיף שיקצצו בישיבה ויעשו פחות שבתות, חשב לעצמו. פעם היו יוצאים אחת לשלושה שבועות והיום לשבועיים, שזה חסכון גדול מאוד בכסף לישיבה. אם יקצצו, מי יודע אם לא ילמדו רק שבת אחת בחודש בישיבה, הוא יוכל להיות בנט יותר. < < < > > > סדר ערב נגמר. אליעזר הולך לחדרו, להביא מהתא האישי את המפתחות של חדר המזכירות, להתעדכן מה הולך בעולם הגדול. יש לו רשות מראש הישיבה, בתמורה לאבטחת המחשב מפני רוגלות וכל מיני זבלים, שלמד מאחיו הגדול. הוא די שמר על זה בסוד, אבל זה היה ברור לו שאריאל יכול לדעת מבלי להזיק להמשך ההסדר. אריאל ביקש מאליעזר להתלוות אליו. בתחילה הוא סירב- אח"כ אישר בתנאי שהוא עושה את זה. כשהגיעו לחדר אריאל השתלט וביקש שלא יסתכל מה שהוא עושה, כי יש שם לש"ע לתועלת שבעברו אסור. אליעזר הבין שלא כדאי עכשיו דווקא לצבור מריבות, ואם זה חד פעמי אין בעיה. ואז בזווית עיינו, במען של הדוא"ל הוא ראה טי"ת ולמ"ד, שתי אותיות בשם השולח. לרגע דן לכף זכות שזה בן, אבל המעבר החד של אריאל לחלון אחר הבהיר לו הכל. לרגע מוחו של אליעזר הסתחרר. הוא הבין יפה מאוד מה מטריד את חברו... . הוא ניסה להישאר בארשת השלווה. אריאל שלח את המסר, מקווה שאליעזר לא יודע, שלא יתחיל לשגע אותו על כל השטויות שלו... לא נמאס כבר ? אליעזר ידע את הצעד שצריך לעשות – הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. כמה פשוט, כמה מסובך... כמה קשה עליו זה היה... המשיכה לעשות את זה שוב שבנס הוא עומד, וגם... הוא לקח את המחשב, ולאחר שאריאל הסתלק, הוא גם הסתלק בשקט, עושה עצמו לא זוכר ולא יודע, כאילו ממש לא קרה כלום, כדי שאריאל לא יחשוב. הוא החליט לדון לכף זכות באופן מלא – שהרי, אולי הייתה נקודה, וזה לא ההיא... הוא שוב יצא מהישיבה אל המרחב... מן המצר – השכל הצר שלי, בישיבה, קראתי י-ה, קראתי אליך ד', ענני- במרחב י-ה- תענני כשאני יוצא להתבודד... אבא... לא ! לא... למה הוא? למה אני?? עכשיו לחזור לכל... לכל מה שהיתי לפני.... למה? למה אתה מעניש אותי בזה??... ועכשיו... איך אני יכול להעלים עין מאבדת חברי, המצווה היקרה – 'לא תוכל להתעלם', וממנו נעלמה ההלכה. למחרת אריאל קם, מנסה לעשות הכל כרגיל. גם אליעזר ניסה, ללא הצלחה יתרה, לשמור על מצב רוח סביר, למרות שהיה מאוד עצוב לדעת על דבר חברו... בערב, כך החליט –הוא יעשה איתו שיחה לברר מה עומד מאחורה ולמה. איך נפלו גיבורים, ויאבדו כלי מלחמה.... איך היצר מנצח פעם אחר פעם ? למה??

מזה? מה השעה? נרדמתי? אדליק את האור בשעון שלי, כבר עשר? אפשר לקום מהמיטה. כבר מאוחר מידי בשביל התפילה, אני חושב. "בוקר טוב, אופק!" "בוקר טוב..." וואי! אני כל - כך עייף! מזל שהחלטתי לא לקום לה! כולה תפילה. למה שאני אסבול בשביל זה? אהה? אין שום סיבה הגיונית. ככה אני מרגיש לגבי זה, בכל אופן "לך לטול ידיים, עוד מעט אוכלים. גם תצטרך להתפלל ולקדש לבד." אין בעיה ממש. עשיתי לה פרצוף. אין לי כח לשטויות האלה!! "אופק, דיי! אתה ילד גדול כבר, הלא כן?" החמצתי פנים והלכתי 'לטול ידיים ולקדש' כדבריה, ואחר - כך לאוכל! טוב, נמאס לי לחשוב כל הזמן על האוכל הזה... בשבת לא לומדים! לפחות כשיש לי מבחן... בעצם אין לי מבחנים. בישיבה לא נבחנים! לא תהיה לי תעודת בגרות כניראה לעולם. אז איך לדעת ההורים האלו אני אעבוד? כאילו - הם באמת חושבים לעצמם שאני אמשיך ללמוד גם כשאסיים סוף סוף את הישיבה? מה, אני אהיה בכולל? ניראה להם?! אוף! נודניקים. עכשיו אעשה את עצמי מתפלל. "אופק?" "כן, אמא?" "שכחת לכבות את הפלאפון שלך?" שיט! רק חשבתי על זה... "מהה?" "הוא צלצל, כשישנת." "אז כניראה שבאמת שכחתי לכבות אותו. מעניין מי התקשר אלי..." יופי. ניראה שאני באמת לא ניראה לה כמשקר. נכון. זה זבל לשקר. ועוד לאמא שלך, אבל אין לי כח למריבות האלה. אפילו בישיבה ה'דוסית' הזו למדנו שמותר לשקר לצורך "שלום ביית"... גיחכתי לעצמי חרש. שאמא לא תראה ותשאל אותי על מה ולמה אני מגחך, ככה אני אולי אאלץ לספר לה. ולא ממש בא לי. * * * איזה כיף שלא מתפללים בישיבה, אלא אמורים להתפלל בבית - כנסת. ככה אני יכול מידי פעם לחמוק מהעול הדבילי והחנפני הזה. גם אם אלוהים יושב שם. למה כל החנופה הזו? אני שונא חנפנים! ואם הוא זה שרוצה את זה - אז זה מזכיר במשהו את הגאווה, לא? אז בשביל מה כל זה? אין לי כח לשטויות האלה! "היום מתחילים גמרא חדשה..." "וואלה? איזו?" שאלתי את ה'חברותא' שלי, ולא כל - כך הקשבתי לתשובתו, למי יש כח? מספיק שאני צריך ללמוד את זה. אני לא מחוייב גם לדעת מה השם של זה. יאללה, התחלנו ללמוד. אני חייב לשתף איתו פעולה, אם לא בא לי מריבות עם אבא ואמא עכשיו. לשתף פעולה אופק! אתה חייב!! ________ יש לי סיום. אבל אני לא יודעת איך להגיע אליו...

הקדמה+פרק א' על הספר... הסיפור הוא על עמק שבו יש רוחות, כמו שכבר הבנתם, ילדים וילדות. ספר זה מלא הרפתקאות והוא גם מצחיק במידות מוטרפות... פרק א'-המפה "היי, בת-אל!" קראה שקד אל חברתה, "בואי רגע!". דבורה של שקד לא היה מהיר כתמיד, וזה בגלל שהרגע הם חזרו משיעור ספורט מעייף ומייגע. כולן היו תשושות ועייפות... רק שקד התאוששה במהירות. שקד הייתה ילדה מלאת מרץ ועקשנית מאוד. חברתה הטובה ביותר הייתה בת-אל. בת-אל הייתה בדיוק ההפך משקד. היא הייתה עייפה כאילו לא ישנה כל הלילה והסכימה כמעט מיד לכל הצעה שהציעו לה (יש בנות שחושבת שזה בגלל שלא היה לה כח להחליט...). מה אתם אומרים? בת-אל תכנע לשקד ותבוא איתה למסע? אני עוד לא יודעת. עוד לא כתבתי את הפרק הבא!... התולעת המשוגעת

ב"סד לעצור את הדמעות פרק א קול בכיה של שירי נשא ברמה האם עזבה את ערבוב המרק בסיר ורצה אל חדרה של התנוקת "את רעבה "-שאלה ברוך ולטפה את תלתליה הזהובים "עוד מעט אכין את הדייסה בשבלך"-כך אמרה ופנתה אל הכנת בקבוק הדיסה החם כעבור דקות אחדות לאחר שהתנוקת אכלה וישנה שנת ישרים עזבה את החדר ופנתה אל עיסוקה האחרים בשעה שעסקה שוב בערבוב המרק לארוחת הצהריים חשבה "עוד כשעתיים יחזרו הילדים צריכים הם שתהא להם ארוחה חמה לאחר יום למודים ארוך ומתיש" את סבך הרהוריה קטע צלצולו הרם של פעמון הכניסה שלא כמו תמיד צלצולו לא בשר לה טובות אך לא היה לה זמן לשקוע בהרהורים עמוקים מדי צלצול הפעמון בשר שהעומד מאחורי הדלת לחוץ הוא אולם חשבה שאין זה אחד הילדים שאינם צריכים לחזור בשעה זו כלל היא עזבה את עסוקה ופתחה את הדלת "הדר" מבטה זהו ספר שכתבתי בכיתה י התפרסם כסיפור בהמשכים בעיתונים החרדיים ועכשיו פה קריאה נעימה

הערות המחברת:ראו הוזהרתם! סיפור זה הוא דמיוני! המסע לארצות הכפור... פרק א' שיעור הסטוריה-ארצות הכפור מיטל ויובל היו חברות טובות, אך הן היו מאוד שונות באופי: מיטל הייתה חרוצה ומסודרת, ואילו יובל לא הייתה כל-כך טובה בלימודים ו'בלגניסטית' רצינית. למרות השוני הן הסתדרו טוב מאוד. אם קרה מקרה בו ראית את מיטל או את יובל לבד, זה אומר שאתה איש ממש צדיק (בגלל שזה נס...). כמו לכל הילדות, גם למיטל וליובל היו אויבות. קראו להן מיכל ושובל. מיכל ושובל תמיד הציקו להן בכל דרך אפשרית. בין אם זה לענות למורה בתורה של אחת משתי הבנות ובין אם זה לשים להן רגל. טוב, אני חושבת שאתם מיטל, יובל, מיכל ושובל למדו בבית הספר נחלים. היום מערכת השעות שלהן הייתה: תורה אוכל חשבון הפסקה אנגלית גאוגרפיה הפסקה הסטוריה הולכים הביתה אתם בוודאי תוהים גם למה אני מספרת לכם מה מערכת השעות של מיטל ויובל, מה, זה חשוב? אז התשובה היא כן, זה חשוב ועוד מעט תגלו למה. היום עבר במהירות הבזק. בדיוק בצילצול המבשר על סיום ההפסקה מיכל שמה רגל למיטל, אבל מיטל, שהייתה זריזה יותר ממיכל, שמה לב לרגלה ועברה מעל הרגל. לעומת זאת, יובל, שלא הייתה זריזה כל-כך, מעדה ונפלה.מיטל מיהרה לעזור ליובל לקום. שתיהן שמעו את צחוקה המתגלגל של מיכל בדרכה לשיעור הסטוריה. השיעור היה משעמם מאוד. את רוב זמנן בילו מיטל ויובל בכתיבת פתקים על 'איך נעניש את מיכל על מה שהיא עשתה?'. לפתע המורה להסטוריה (חגית) אמרה "אתם יודעות, אתן נראות כאילו אתן נמצאות בארצות הכפור". כל ראשי התלמידים הורמו מיד מהשולחנות ("ידעתי שזה יעבוד", אמרה המורה חגית). "סליחה המורה?", אמרה מוריה, "מה אלה ארצות הכפור?". "ידעתי שתשאלו", אמרה המורה בחיוך, "טוב, ארצות הכפור... מאיפה נתחיל? כפי שאתם בוודאי "ארצות הכפור נמצאות הרחק הרחק, בארץ רחוקה. המפה נמצאת כאן:(מצויירת כאן מפה). בארצות הכפור ישנן מפלצות נוראות. המפלצות שומרות על הכניסה לארצות השמש, הנמצאות מאחורי ארצות הכפור". "מה, זה הכל?", שאלה קרן. "כן", ענתה לה המורה, "אבל למרות שזו אגדה קצרה, היא חופנת בתוכה סודות גדולים...". דקה אחרי הצלצול נשמעה צעקה. האגדה והמפה נגנבו... רוצים לדעת מי גנב את המפה? רוצים לדעת מה התוכנית של מיטל ויובל ומה התוכנית של מיכל ושובל? אם כן, קראו את הפרק הבא! *

אוף! זה שההורים שלי החליטו להיות דתיים נראתה להם, כניראה, סיבה מספיק טובה לזרוק אותי לבית - הספר הדוס הזה! אוף! הם באמת חושבים שמעניין אותי כל הדברים האלה? הרב הזה והרב הזה, אלוקים, לא אלוה-ים. דיי! נמאס לי! אני רוצה להיות כמו כל החברים שלי מבית הספר הקודם. בלי הכיפה המטופשת והקטיפתית הזאת על הראש. בלי כל השטויות האלה! לא רוצה להיות דתי. אני רוצה להשתולל עם כולם. בנים עם בנות. לא רק עם בנים כל היום! * * * "שלום!" טוב, אז עניתי לה שלום בחזרה. היא אמא שלי. גם אם אני כועס עליה מאוד. במיוחד שיום שישי. מה שאומר שלא ייתנו לי ולמחשב האהוב להיות יותר מידי ביחד. ואני גם מפספס תוכניות שחברים שלי רואים בשבת. האמת היא שאני בכלל מפספס תוכניות. לא רק שחברים שלי רואים בשבת. אלא בכל יום. וזה כל - כך מתסכל. עוד לא הצלחתי להבין מה יש להורים שלי. הם כבר גדולים מכדי לחפש את עצמם. אז למה הם בכל זאת עושים את זה? אוף! אני מרגיש כל * * * אוף! שבת משעממת! אני דווקא אסתובב עם הבגדים ש א נ י אוהב! למה שאני אצטרך להסתובב חגיגי ביום השנוא הזה? בעצם, הוא לא מאוד שנוא, כי רק בו אפשר לא ללכת לישיבה... אני לא מבין מה יש לאבא ממני. אני לא מתכוון ללכת שוב לבית - הכנסת. לא רוצה. שהוא ילך לבד. אבל... גם להישאר עם אמא זה לא משאת חיי. היא תכריח אותי להתפלל. אני אצא לשוטט בחוצות. מי יודע? אולי אפילו שזה לא קרוב לחברים שלי אז אני אפגוש מהם כמה? "שבת שלום!" אבא יוצא כניראה. מעולה. עכשיו נחכה שיתרחק קצת... "אפיק? אתה לא יוצא גם?" "אני יוצא! מייד יוצא!" השבתי לה במהירות, לאמא שלי, שתרגע רק. ויצאתי. ______ איך? יתאים יותר שווה עונש? יש לי רעיון לסיום, אני רק לא יודעת אם אני אצליח להגיע אליו...

רוברטו ישב מול המחשב הנייד שלו פתח את האימייל שלו וקרא את המכתבים. רוב המכתבים היו של אנשים משועממים שרצו כמה אקדחים מסוחר הנשק הגדול כדי להתנקם באנשים אחרים. לאנשים כאלה רוברטו קיליאני אף פעם לא ענה. הם יכולים להיות שוטרים. מכתבים אחרים היו של צורכי סמים כבדים. למכתבים האלה הוא ענה. הוא התמצא בשטח של הסמים יותר מבשטח הנשק. הוא כבר הכיר את כל הצורכים הכבדים הרציניים. אך הפעם לכד את מבטו מכתב קטן. היה כתוב שהשולח הוא "השייח' עאבד." הוא שפשף את כפות ידיו בהנאה. הסכסוכים בין הערבים לשאר העולם רק עשו לו רווחים. הוא פתח את המכתב, ולתדהמתו זו לא הייתה בקשה לנשק. הוא התבקש לחסל יהודים במדינת ישראל תמורת כסף רב. עלי סוף סוף הרגיש טוב. חברו היקר מחמוד קישר אותו עם השייח' עאבד, מפקד החמאס בשכם ובעזה. הוא נפגש עם השייח' והוקסם מאישיותו הכובשת והכריזמטית, אבל בעיקר הוקסם בגלל דעותיו המוצקות ונחישותו. השייח' קרא לעלי גיבור ונתן לו משימה. מחר עלי נוסע לעזה לקבל הוראות אחרונות, ואז הוא יוצא למשימה הנעלה שלו. סיפרו לו גם שיכול להיות שמישהו מדרום אמריקה ישתתף איתו בפעולה. האיש הוא רוצח ידוע ובוודאי יהיה לו לעזר רב. מחמוד יצא מביתו שמח וטוב לב. הוא אהב באמת ובתמים את חברו עלי ואת חברו אחמד, ושמח לעזור לעלי ולנקום את נקמת אחמד. הוא פסע קדימה לעבר המסגד של השייח' עאבד ולא הרגיש בשתי אנשים רעולי פנים שבאו מאחוריו. שנייה אחר כך הוא נפל, אחד האנשים תפס אותו וחבט בו עד שאיבד את ההכרה. לאחר מכן הכניסו אותו למכונית לבנה ונסעו משם. האנשים היו סוכני שב"כ. מחמוד פקח את עיניו וסגר אותם מיד. ראשו היה סחרחר והוא לא זכר איפה הוא נמצא, ובכלל, הוא לא זכר את שמו. רק לאחר כמה דקות הצליח חזכור ששמו מחמוד, שהוא מהחמאס ושהוא נמצא בחדר חשוך כבול בידיו וברגליו. הוא התאמץ לזכור את הארוע ולא הצליח. לקח לו הרבה זמן לקלוט שהוא נחטף. לאחר שלוש שעות נכנס אדם לחדר. מחמוד מעולם לא ראה את האיש הזה. האיש החל לתחקר אותו על משפחתו וחייו, אך מחמוד שתק כדג. הוא סוף סוף הבין שהוא נמצא במתקן כליאה של השב"כ. "ממילא אין לי מה להפסיד" הרהר מחמוד. "לא אענה על שאלותיהם. לאחר חצי שעה שהאיש ניסה לתחקר אותו, פלט האיש משפט בעברית, הוציא מכשיר קשר מכיסו ודיבר לשם כמה דקות. ואז מחמוד עבר את החוויה הכואבת ביותר שעבר בחיים. אל החדר נכנסו שתי אנשים והחלו לתת למחמוד מכות רצח. מחמוד פלט כמה מילים על משפחתו ואז הפ העיפו אותו לתוך תא קטן שבו היה מיטה ושרותים. מחמוד כבר התחרט על כך שהתגייס לחמאס. היהודים מעולם לא עשו לו רע. הוא לעומת זאת, זרק עליהם אבנים, ואפילו הרג יהודי אחד. הוא ידע שהשנאה שהוא חש כלפי היהודים היא לא מובנת, ולמרות זאת המשיך לשנוא אותם.

מוסא חובש על ראשו את הכיפה הלבנה שהביא לו אלישיב "מתאים לי..." חושב לעצמו מוסא וישר מסלק את המחשבה הזו מראשו "מה קורה לי?!" הם משפיעים עלי יותר מדאי".. "מוסא!!! אתה בא? מתחילים עוד 10 דקות" "כן, כן אני מגיע" עונה מוסא "לכו נרנננננהההההה לה' נרררריעה לצור ישעאאנו..." מתחיל בקול רם החזן בניגון קרליבך, כל אותו הזמן מוסא מביט בסידור ולא אומר כלום אחרי הכל הוא ערבי מאמין לפתע כולם קמים "מזמור לדוד הבו לה'..." ומתחילים לרקוד סביב הבימה "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום" לפתע החזן התחיל בשיר שתפס את כל תשומת הלב של מוסא "לאאאכה דודי ,,אייייי לקראת כלה איייי"(בקרליבך) משום מה דמעות החלו להתגלגל על פניו של מוסא "מקדש מלך עיר מלוכה...ימין ושמאל תפרוצי...בואי בשלום..." כאן כבר מוסא מרר בבכי, הוא אזר אומץ ניגש לחזן וביקש ממנו עוד פעם מהתחלה את כל השיר החזן הסתכל בתמיה על הרב והרב סימן "כן אפשר" הפעם במנגינה ספרדית "לכהההה דודייי לקראאאת כלה פנננני שבאאאאאת נקבלה" ושוב ובכיו וכל הקהל תמהים על כך... לאחר התפילה ניגש מוסא אל אלישיב "אלישיב, אתה יודע אולי מי חיבר את השיר ששרנו איך קראו לו... לחא דודו?" "לכה דודי" עונה אלישיב "וחיבר את השיר רבי שלמה הלוי אלקבץ" "שם יפה" הרהר מוסא

פרק ב'- מי עוד שמע מה שאמר המלמד? "היי, נחום!", קרא איש אל חברו (נחום כנראה), "יש לי חדשות מצויינות לספר לך!". "ומה הן?", שאל נחום את האיש המסתורי, "קדימה, רועי!, תספר, תספר!". "בסדר", אמר האיש שהתברר ששמו רועי, "בזמן הלימודים המלמד שבבית הכנסת "שילת" כל התלמידים יצאו אל הדשא", פתח רועי בסיפורו, "אני חשבתי שזה זמן טוב להכנס לבית הכנסת ולחטט קצת בתיקים של התלמידים..., אבל אז ראיתי ששני ילדים עוד נשארו שם. הם דיברו ואז המלמד הגיח לו "יוסי!, יוסי!", צעק רונן אל חברו יוסי, שעמד בקצה השני של החצר שליד בית הכנסת, "מה קרה? למה אתה הולך?". "אתה לא מבין?", התנפל עליו יוסי בכעס, "אנחנו שמענו מה שלא היינו צריכים לשמוע!, וגם אם שמענו אנו לא צריכים להמשיך ולהתעניין בזה!". "בסדר, בסדר!", השיב לו רונן, גם הוא בכעס, "אני רק רציתי לשאול אם לדעתך כדאי לספר למלמד ששמענו מה הוא אמר, כי היו איתנו עוד שני אנשים". "אה...", אמר יוסי, נכלם, "אני חושב

פרק א'- נוסעים לחו"ל יומני היקר, אני בסך הכל ילדה בת 11 שעוד מעט ימלאו לה 12 שנים, שקבלה יומן ליום המשפחה ושהחליטה שתשתמש ביומן הזה, לא כדי לכתוב שעורי בית וכל הקשקושים האחרים, אלא כדי לרשום בו את כל הסודות שלי, כמו יומן אמיתי. אני רוצה לערוך הכירות קצרה, לי קוראים טלי, אני גרה בפ''ת ואני לומדת בבית הספר "נחלים". אלא כל הפרטים שלי. אני כבריודעת את כל הפרטים שלך (שם: יומן, של: טלי ). אז בואו נתחיל... היום אמא הודיעה לי הודעה ממש-ממש חשובה: אנחנו נוסעים לחו"ל! איזה כייף!. אני דווקא לא רוצה לנסוע לחו"ל. אני אצתרך להיפרד מכל החברות שהיו לי בבית הספר, וחוץ מזה אני בכלל לא יודעת אנגליית טוב! (אנו נוסעים לאנגליה). החברה הכי-הכי טובה שלי היא מיטל. היא ילדה שמאוד אוהבת לכתוב ספרים (כמוני). אניי לא יודעת מה לעשות. איך אני אוכל להיפרד ממנה? איך?!. בהתחלה חשבתי לבקש ממנה את הטלפון שלה, אבל זה עולה הרבה כסף להתקשר מאנגליה לישראל. אני גם נסיתי לבקש ממנה את הכתובת שלה, כדי שאני אוכל לפחות להתכתב איתה, אבל זה מאוד קשה וזו גם דרך ארוכה מאוד לשלוח מכתב מאנגליה לישראל. בסוף פגעה בי האמת הכואבת, האמת שלא רציתי לדעת אפילו, אני לעולם לא אוכל לדבר עם מיטל בזמן שהותי באנגליה (שזה המון-המון זמן). הו, יומן יקר שלי! מה לעשות? אני ממש-ממש מתוסכלת, חסרת אונים... איך אני אסבול את המגורים באנגליה? יומני היקר, אני הולכת עכשיו למיטה, עם דמעות בעיניים...

"נעמה" היה זה קולה של אימי , אך איך הגיעה פתאום למדבר השומם? , איך אינני רואה אותה? , אה … כנראה היא רחוקה, רחוקה… . "נעמה,התעוררי כבר! " קטעה אימי את מסך ההירהורים , הרגשתי כאילו מישהו מנענע אותי ומעיף אותי הרחק , הרחק … , ונפלתי… פקחתי את עיני ופתאום גיליתי את עצמי בתוך הרכב שלנו . פתאום נזכרתי ! נסענו לדודים שלנו ובדרך פשוט נרדמתי, וכעת הגיע הזמן לרדת ! *** נעמה, היא ילדה בת 10 ,גרה בתל- אביב בשכונה דתיה – מסורתית , חכמה וחובבת דמיון , יש לה 6 אחים ואחיות: הבכורה , שולמית בת 12, נעמה השניה בת 10 , השלישי רועי בן 7 , הרביעית טל בגן חובה , החמישי התאום של טל – יהודה והאחרון אחרון חביב – אלישיב! קטן וחמוד בן שנתיים . כעת נעמה נהנתה ממזג האויר הנעים , הרוח נשבה באיטיות , רוח של ערב . ודרך הגדר של המדרכה נעמה ראתה ה-כ-ל - את הילדים המשחקים בגני- המשחקים ואת לאחר כמה דקות עזבה את הדמיונות והלכה לעזור לאחיה ולהוריה להעמיס תיקים . הם החלו ללכת עד שהגיעו לשכונה שהדודה אמרה לאמה של נעמה. *** לאחר שחיפשנו ולא מצאנו את משפחת דודינו- משפחת וייס החלטנו להתפזר , כל אחד ילך למקום אחר למצוא אנשים. אני חיפשתי והנה מצאתי , נערה צעירה וחביבה נראת בת 19 בערך . "סליחה …" גמגמתי בהתביישות " כן,חמודה" ענתה באדיבות . "איפה זה בית משפחת ויס ?" אזרתי עוז . "ישר ,ישר ,שמאלה,מתוקה, ואם את רוצה אני הולכת לשם" שמחתי שדוקא אני חיפשתי שם , נהנתי לשהות בקרבתה . "רגע, אני ארוץ לקרוא למשפחה שלי " אמרתי, ואכן מיד רצתי לאסוף אותם, הם שמחו שביקשתי ממנה , ואכן גם אמא גילתה בה ענין והחלה לדבר אתה ' שיחות של גדולים': " איך קוראים לך?" שאלה אמא בהתענינות "שמי תהילה . ומה שמך ,ומה שם החמודים?" שאלה ולטפה את יהודה. " תילה , תילה …" אמר אלישיב ותהילה לטפה אותו . "הגדולה , שולמית היא לא פה היא במחנה עם חברות , השניה היא נעמה מי שמצאה אותך , השלישי רועי , הרביעית טל , ותאומה יהודה ,והאחרון אלישיב החמוד" אמרה אמא ולטפה את אלישיב . " למה את צריכה לטרוח בשבילנו?" שאלה אמא "לא אני הולכת לאן שאתם הולכים , לעשות שם 'ביביסיטר' הילדים שם ממש מתוקים…" ענתה תהילה "לאן אנו הולכים? " בחן אותה אבא . " אני הולכת למשפחת וייס רחוב 'שמואל הנביא' בית מספר 5 " אמרה במדויק. "בדיוק בשבילנו" ענה אבא. "הם בני דודים שלנו" הוסיפה טל בשפה החמודה שלה.

בס"דזוכרים שהתחלתי פעם ממזמן לכתוב סיפור בהמשכים? אז נכנסתי לשוונג להמשיך ולכתוב אז מי ששכח מוזמן לקרוא את הפרקים הקודמים... אני אשמח לקבל ביקורת אם יש... הסיפור שלי –פרק ד' (כל הזכיות שמורות) הסתימה האריזה! מזל! חשבה ענבל. "ענבלוש" קרא אבא, "בואי נוסעים לסבא וסבתא" איזה כיף! לפניוקים! חשבה ענבל וחיוך עלה על שפתיה... "את מחייכת" ציינה אמא "אהה ,כן, למה לא?!" "לא יודעת, היית די מצוברחת" "אפשר לומר" ניסתה ענבל להתחמק. היא שנאה לפרט מה היא מרגישה, חושבת. הם נסעו. בצהרים הגיעו למושב של סבא וסבתא של ענבל ,"מושב הזורע" כל אנשי המושב הזה חיו בשביל העבודה. משעה 5 בבוקר הלך חיים סבא של ענבל לחלוב את הפרות ולכל פרה היה לה שם. כשענבל הייתה קטנה היה חיים לוקח אותה לרפת, והיה מראה לה את "חמדה" זאת הפרה הכי שמנה. ואת עדנה הפרה שמוציאה הכי הרבה חלב! היה מכריז חיים בקול והיה עולה על פניו חיוך של סיפוק. חוץ מזה סבתא ציפורה הייתה עובדת בלול. גם לשם אהבה ענבל ללכת לטייל בין כל התרנגולות המקרקרות לקראתה וללטף את האפרוחים הקטנים והרכים במין חמלה . כ"כ קטנים וחמודים והם היו מצייצים בשמחה כשהייתה מביאה להם קצת זרעונים. הם הגיעו בסביבות השעה אחת למושב ריח של פרחים קידם את פניהם. "אני אוהב את המושב הזה! " הכריז אבא בפעם המאה ואחת. "מזל שההורים שלך בחרו לגור פה!" אמר לליאורה. "כן, צודק... "ענבל סיפרתי לך פעם מה קרה לי עם אביגדור החמור של רפי?" "מה?! מה קרה?!" שאלה ענבל בסקרנות "וואי, לא סיפרתי לך?! איזה מוזר! טוב לא משנה תקשיבי" אמרה ליאורה בהתלהבות. "יום אחד ביקש רפי שאני אשמור על החמור שלו עד שהוא יחזור מהעיר. הסכמתי כי לא היה לי מה לעשות במיוחד באותו זמן. טוב הלכתי לטייל איתו ואז עברנו ליד המעיין . ואביגדור החליט שהוא רוצה לשתות. אז עצרנו ליד המעיין ואני ישבתי לי על שפת המעיין ואביגדור שתה. הוצאתי ספר והתחלתי לקרוא אחרי 5 דקות אני מרימה את העיניים שלי לבדוק מה קורה עם אביגדור ואז אני מגלה שאביגדור נעלם! נלחצתי ממש ,כי אביגדור הוא החבר הכי טוב של רפי ואם קרה לו משהו... חיפשתי בכל הקיבוץ ולא מצאתי אותו התחלתי לחפש בשדות ובסוף אחד השכנים מצא אותו ליד השדה של ברוך אוכל את כל החיטה שבאסם... ענבל חייכה ,היא תיארה לעצמה מה הייתה התגובה של ברוך למראה אביגדור שאוכל את כל החיטה. השהות בבית של סבא וסבתא הייתה רק לכמה ימים עד שכל הציוד יגיע לגוש קטיף, לנווה דקלים הישוב שאליו ענבל צריכה לעבור. כשהגענו לבית היפה של סבא וסבתא ריח של קוסקוס קידם את פינו. "שלום סבתא, מה נשמע?" קראה ענבל "ענבלי!! הגעתם" קראה סבתא. "איזה יופי בדיוק עכשיו סיימתי לבשל לכם ארוחת צהרים" "שלום" אמרו אבא ואמא ביחד הם נכנסו אחרי ענבל "דוד וליאורה ברוכים הבאים" אמרה סבתא "סבא עוד מעט יגיע הוא הלך לעזור לאיציק עם העגבניות. הם צריכים להעמיס הכל על המשאיות אתם יודעים אנחנו מייצאים את העגבניות שלנו לחו"ל" אמרה סבתא בגאווה לא מוסתרת. "כן" ענתה ענבל בעייפות כל האירועים האחרונים התישו אותה עד שכל מה שהיא רצתה לעשות זה להיכנס לתוך מיטה ולישון למרות שהשעה רק אחת בצהרים. הם התיישבו לאכול את הקוסקוס של סבתא של ענבל . ענבל שקעה במחשבות מה יהיה ? איך יהיה ? אני מקווה שיהיה לנו טוב... יהיה לנו טוב! עלה השיר בזיכרונה השיר האהוב עליה של אתניקס "אם רק נישא תפילה קטנה אל השמים...."

ב"ה > לגבי הסוף - אני עדיין לא יודע מה אתם חושבים כצפוי < פרק ל"ב עכשיו אני בבית חולים. קצת קשה לכתוב ככה, אבל נפגעתי מירי של חיילים בסיור. לא הודענו לתקשורת כלום, כי אני לא רוצה שיהיה להם ניצחון. איך זה קרה אתם בטח שואלים? יצאתי מהרכב ועליתי על עמדת תצפית לבדיקת יציבות, והם ראו וירו.. יש פה כמה אלפי חיילים בגיבוי במיני בסיס מסודר, עם אוהלי מתכת (משהו כמו הסוכות... אבל מסודר וגדול). יש גם בסיס כזה ליס"מ, ושם יש קרוב ל2,200 יס"מניקים שמחכים לפעולה. מטוסים הם פה עכשיו דבר שבשגרה, וסיורים של צה"ל נעשים על ימין ועל שמאל. יש גם הרבה כחולי מדים רגילים (כמה בדיוק? לא יודע). כולם מחכים לשעה שבה הם יפרצו את הגדר ויכנסו לעשות צרות. הם התחילו להגיע אתמול בלילה – מתוך ערפל, כמה עשרות אוטובוסים עם ציפוי לגלגלים נגד פינצ'ור. כמו"כ הביאו נושאי גייסות משוריינים, דחפורים משוריינים היטב, ושלל ציוד צבאי רב. לכל החיילים, למרות ההתראה הקצרה, היו 'משתיים' שלוקרים בלע"ז, תיקים נוחים שמיועדים לקרבות מאין – אלה. הגיעו גם משאיות (שוב- עם שריון לגלגלים, מיגון ירי מלא) מלאות בכדורי גומי, ואף כדורים חיים, בכמויות אדירות. יש פה גם חבלנים, רובוטים של צה"ל (צבא ההגנה ל? – עדיין לא החלטתי, מדי פעם אני קורא לו ישראל ומידי פעם ישמעאל). וכל אלה מולי. זה לא פלא שנפצעתי, נס שרק שם... העברנו תרופות בכמויות אדירות, דרך ההברחה וכן כמויות נוספות של אוכל, ואם תמיד היה עמוס – הרי שעתה – שנסגרו שערי מדינת ישראל להעברה, המצב החמיר ביותר. הערבים כעת לא עשו כלום. זה מחנה הרבה יותר גדול מהמצורים הראשונים, והם מתכוננים לעשות שרשרת סביב, ולהביא גם חיל אוויר. במקרים אלו - אין לנו ממש ברירה. עד עכשיו שרדנו, עכשיו אני לא יודע. באמת מאין יבוא עזרי? מאיפה? מה יקרה עכשיו?. הגיעו אלי שני חבר'ה ממחלקת המיפוי, עם מפה מעודכנת של הבסיס. אתה רואה פה – משם יש רעש גדול מידי, נראה לי שחופרים שם מנהרת חדירה. תדאג 'להוריד' את הגדר למטה בחמישה מטר במקטעים 166-200 (מקטע – בטונדה, כל אחד בין חצי מטר למטר). זה יעכב בהרבה ויסבך את המבצע. שם גם להקים עמדת מארב לצבא. ומה יקרה אם הם ינצלו את העלאת הבטון לחדירה? 'הם לא. מעמידים יריות כמו בפעם הקודמת שנזקקנו'. 'אבל אז הצבא היה יותר רחוק'. 'עדיין'. אני יודע שאתה לא יכול, להורות לו? 'כן'. אבל אל תשכח לשאול את יהודה, יעל, שירה והרב איתי. 'אני לא מדבר עם בנות' 'די, נו. אפילו אתה יודע שזה לצורך'. הם הלכו להם לבדוק את הקרקע... טוב, נו – זה אחד החסרונות של לעבוד איתם, אבל הם מומחים של ממש לעניין גיאוגרפיה וגיאולוגיה. הם מעוניינים לעשות מתישהו קידוח ניסוי באקוויפר ההר, מעניין מה יהיה שם. עוד אחד בא. אני לא מבין – חולה לא יכול לנוח בשקט? האמת – אני כן מבין – אני די הרוח החיה מאחורה (סליחה על הגאווה...). אבל זה ב"ה לא מה ששובר, אלא זה שיש פחות כוח עבודה אחד... עברה רבע שעה. דפיקה. מי שם, 'יעל'. 'כנסי'. 'שלום' 'מה שלוֹמך' 'אתה יודע שהמצב קשה. חגי לא ממש מדביק את הקצב' 'אז מה את רוצה שאני אעשה?' 'תתחיל לפעול ממחשב נייד' 'ואגב, ההוא מההסדר שהלך להשפיע בצנחנים – זוכר אותו?' 'הוא מלמד את החבר'ה על נשק, ואיך להחזיק יותר טוב. אני מקווה שהוא לא סוכן, אבל הם יודעים כבר להיזהר' 'טוב. שיהיה. ב"ה'. 'והוא גם יודע טקטיקות פגיעה ללא הריגה, עם המוסר של הצבא היום...' 'גם אם המוסר של הצבא אתמול זה היה נראה אותו דבר' 'אתה צודק, לצערי. תמיד השלטונות בישראל מוסריים'. 'לפחות אנחנו משתדלים לא להיות ככה'. 'אני מקווה. ומה עם חגי?' 'הוא די רחפן, אבל החבר'ה בשטח יודעים את העבודה' 'מה סדר הכוחות?' 'אני יודעת? אמרתי לך לעבוד עם מחשב שתדע...' 'את צריכה. לא ?' התקוממתי. 'אתה צודק. אבל מה אתה חושב- שאני כמוך?' אני שונא את זה שמייחסים לי תכונות על טבעיות. מה אני בכלל? החלטתי שלא להגיב. למה אני צריך מריבות עכשיו.... 'אז תביאי את המחשב'. היא הביאה. הרצתי את תוכנת המיפוי. תמונות בזמן אמת, אזורי רעש, פריקה/טעינה של ציוד צבאי, דרכים מובילות וכל אלה היו. העבודת שטח טובה מאוד. 'אתה יודע שאת כל אלה הם בנו בהתראה קצרה ביותר'. 'חן חן להם. אני אחשוב על תוכנית התקפה'. פרק א' | פרק ב' | פרק ג' | פרק ד' | פרק ה' | פרק ו' | פרק ז' | פרק ח' | פרק ט' | פרק י' | פרק י"א | פרק י"ב | פרק י"ג | פרק י"ד | פרק ט"ו | פרק ט"ז | פרק י"ז | פרק י"ח | פרק י"ט | פרק כ' | פרק כ"א | פרק כ"ב | פרק כ"ג | פרק כ"ד | פרק כ"ה | פרק כ"ו | פרק כ"ז | פרק כ"ח | פרק כ"ט | פרק ל' | פרק ל"א | פרק ל"ב | פרק ל"ג | פרק ל"ד |

בפרק הקודם: נחמן ושניאור זלמנוביץ' רוצים להראות את הפתקעה לכפר נידח שבו האנשים לא יודעים שהיא (הפתקעה) נמצאה. או אז סחבה רוח את הפתקעה! למזלם הרב של נחמן וושניאור זלמנוביץ', הפתקעה הייתה דביקה מהסוכריה על מקל של קושקעס, הכלב של שניאור. קושקעס בדיוק שיחק בארגז החול שלו. שניאור ניסה לפתות אותו על ידי שריקות... משלא ניגש אליו הכלב, הוציא שניאור זלמנוביץ' את הסוכריה הטעימה לכלבים. קושקעס התקרב במהירות, והחל לרחרח אותה. נחמן החל מתלהב מהעניין שאולי קושקעס יימצא את הפתקעה. קושקעס המשיך להריח ואז הוא זינק על שניאור זלמנוביץ' ואכל את הסוכריה! "אוף", קיטר נחמן, "אני לא חושב שעוד אראה את הפתקעה". שניאור זלמנוביץ' גם השתתף בצערו, אלא שאז התחיל קושקעס קופץ על שתי רגליו האחוריות והתחיל לרוץ מחצר הבית אל כיוון הרחוב. "יש!!", צעק שניאור זלמנוביץ', "עכשיו נלך, אהה, נרוץ אחרי קושקעס!". הוא לקח את הרצועה של קושקעס ורץ בעקבותיו, גם נחמן מיהר אחריהם. הם השיגו את הכלב לפני מעבר החצייה ושמו לו את הרצועה. מהר מאוד המשיך קושקעס לרוץ. ופיאותהם של שניאור זלמנוביץ' ונחמן מרק (זה היה שם משפחתו, כאמור בפרק ב') התנופפו ברוח הקרירה. "תקשיב, שניאהההאווור", נחמן התנשף מהריצה המיוגעת, "מתי כבר נגיע?" "אאאניניני", אמר שניאור זלמנוביץ', "לא יודע..." לאחר ריצה מיוזעת של כרבע שעה קושקעס עצר מול... התחנה המרכזית. "מה נעשה?", שאל נחמן. "אני חושב", אמר שניאור זלמנוביץ', "שנחכה עד מחר ו..." "לא!" סירב נחמן. או אז קפץ הכלב מנתר משמחה ורץ לעבר אחד הספסלים באחד הרציפים. "היי", אמר שניאור זלמנוביץ', "זה רציף לחיילמס!" "מה?!" שאל נחמן, "מה זה חיילמס?" "זוהי שם עיירת אנשי חסרי הידע", הסביר שניאור זלמנוביץ'. "אוי וֶי!" זעק נחמן, "מה ייקרה אם אחד הבורים יימצא את זה? איזה עינינם יעשו שם..." בנתיים, בעיירה חיילמס, חסיד ברסלב, נמוך קומה, אך צעיר, פרסם על מציאת הפתקעה, שבעצם היא מזויפת... המשך יבוא...

ב"ה פרק כ"ח כוח מעשיו הגיד לעמו, לתת להם נחלת גווים... קיבלנו מתנה מערבי אחד קרקע... הוא טרללה קצת, ואין לו ילדים. הוא נתן לנו קרקעות ליד מה שיש לנו וזה חוקי לחלוטין. נקווה לטוב. יעל קצת חולה וחגי מחליף אותה, אבל הוא לא יכול כל (ובטח שאין לו ידע כמוה) וזה קצת חבל. אבל אני מקווה להסתדר. רגע.... הביפר מצפצף. היום צפויים להגיע כמה מקורבי משפחתי י.נ. (החבר של הרב איתי). בשעה אחת היום תצא הקופסא הראשונה, וככה יעלו כמעט כל קרובי משפחתו, ואפילו אחיין שלו וארוסתו. הא מתמחה בכל מיני דברים הקשורים לאלקטרוניקה, והיא גאונה בכימיה, ואלה דברים שאנחנו מאוד צריכים. יש להם גם חוש של מורים, כך נאמר לי. ז"א שאנחנו צריכים לגייס את כל הנגנים שרק קיימים אצלנו. אבל יהודה אמר לי שמה שיש יש, והוא לא מתכוון להוציא שקל על דבר לא רווחי. הורס לי את כל התוכניות, אבל לא נורא – נסתדר עם מה שיש. השבועיים נגמרים מחר, נקווה שזו לא תחשב לנו להתגרות בשלטונות בישראל. חדר ישיבות. חגי, אני ויעל. על השולחן – התוכנית המפורטת של מדינה. כן- מדינה. הג'וק לא יצא לה מהראש כנראה. היא יודעת שהיא הזויה? אני בספק. אחרי הכל הדבר האחרון שמעניין אותה הוא כלכלה (את הקטע הזה, היא די בנתה על מגדלי ענק של קלפים, שבנויים על אם ואם...) אבל ככה זה. חגי לפחות יושב יותר טוב על הארץ, למרות שגם הוא די מרחף. לך תבין את מי שרוכן כל היום ממש (הוא מקדיש מעט זמן ללמוד את התפקידים שלנו) על הגמרא. אני – למרות שזו בהחלט השאיפה, עסוק רוב היום בלתחזק, לתכנן ולבנות. הכל חשוב, אבל כדאי שיהיה פחות מעופף. אבל זה עסק שלו... כלכלה: התל"ג לא מספיק גבוה. צריך גביית מסים, גבוהה. איכות סביבה: אזורי זבל, איכות סביבה, ייצור, מקורות חומרי גלם, תוכניות – מה יקרה אם יגלו את המעבר?. חינוך: תוך שלוש שנים, בע"ה יתחילו פה להיות כמויות של ילדים בגלאים נמוכים, בנוסף לילדי המורים. בריאות: כמויות של לידות – צריך להיות מוכנים לזה. לא יהיה סיוע ממדינת ישראל, כמו אצל הערבים. תחבורה: יש תוכניות, אין תקציב. בינתיים אפשר רק ללכת ברגל. שיטור – אין צורך, כולם טובים. רכזי הביטחון מספיקים לזה. כבאות: אפילו רק כבאית אחת עולה כמה מילונים, ואין ממש כבישים פרט לטרקטורים. ביטוח לאומי – מי ישלם אם כולם עובדי מדינה? תוכנית מגירה להברחת כסף משוויץ לכאן. אבל בכל אופן, יעל וחגי תמכו תמיכה נלהבת, ואני קצת התביישתי שלא הספקתי לקרוא את כל התוכניות. לקחתי הביתה. כלכלה: ללמד את האנשים לייצר 11,000 בחודש. איך בדיוק? לא יודע... באיכות הסביבה, היא ריכזה חומר על מפעלים בישראל שבהם מתבצע מחזור מלא, ואין זיהום כלל. עושים זאת בעזרת חיידקים שאכולים את הזיהום, מעכלים אותו ומשליכים חומרים אורגניים רגילים ובלתי מזיקים לסביבה, ואפילו מדשנים יפה את הקרקע. במקום אחר, הופכים את החומר לנוזלי, ומפרידים אותו כאשר מערבים אותו במים, חלקו צף וחלקו שוקע, ויש שלוש שכבות. החומרים לבד – לא מזיקים. טיפוח הדברה ביולוגית: לוקחים חרקים ובעזרת שינוי גנטי מעקרים אותם והם אוכלים מזיקים בשדות. היא מוכיחה יפה איך אפשר להתמודד עם בעיות תעסוקה וסביבה. חינוך: להכשיר מחנכים. את מי בדיוק היא רוצה להכשיר? אין ממש כוח אדם. בהנחה שנולדים פה בכל שנה 60 תינוקות (קרוב לשתי כיתות – כיתת בנים וכיתת בנות), ואתה צריך בממוצע שלושה מורים לכיתה (כולל מקצועיים שמלמדים כמה כיתות), אתה צריך כל שנה להכשיר שלושה מורים, וזו פגיעה משמעותית בכלכלה (3X24 שנות לימוד כולל לימודים גבוהים = 72 מורים, ועם אנשי מנהלה, יועצים חינוכיים ושאר שוטים – זה קרוב ל80!). בממוצע, משכורת בריאות: 60 ויותר לידות לשנה, זה לפחות שתי לידות בשבוע, ולעיתים 2-3 לידות ביום. נכון לעכשיו אין ממש מוהלים שמהלו לאחרונה – ומילדות גם לא (מאיפה שיהיו?). תחבורה: תוכנית מתאר מצוינת, אבל אין אפילו אדם אחד פה שיהיה מוכן ללמוד סלילה. כבאות: תרומות והכשרת שלושה אנשים לצורך העניין, כאשר היחס הוא אחד ל4,000 שיגיעו בקרוב מישראל. ביטוח לאומי? אפשר לקזז מהמשכורת ישר מכיס המדינה, אין שום סיבה לעבור דרך עוד גוף. יש עוד הרבה סעיפים, אבל אני חייב ללכת, כתמיד... פרק א' | פרק ב' | פרק ג' | פרק ד' | פרק ה' | פרק ו' | פרק ז' | פרק ח' | פרק ט' | פרק י' | פרק י"א | פרק י"ב | פרק י"ג | פרק י"ד | פרק ט"ו | פרק ט"ז | פרק י"ז | פרק י"ח | פרק י"ט | פרק כ' | פרק כ"א | פרק כ"ב | פרק כ"ג | פרק כ"ד | פרק כ"ה | פרק כ"ו | פרק כ"ז | פרק כ"ח | פרק כ"ט | פרק ל' | פרק ל"א | פרק ל"ב | פרק ל"ג | פרק ל"ד |

ב"ה פרק כ"ו אתם חושבים שהחיים שלי טובים מאוד, נוסעים, מסיירים, מעבירים, מנהלים, חושבים ומתכננים... אז יש לי גם לימודים (כל פעם עם חבר אחר, לא תמיד אני נמצא בישיבה) אבל מה שכן – אני חייב בכל יום לפחות בשני 'סדרים' בגמרא, כמה שיעורים במקצועות שונים (חשבון, מדעים [מועבר ע"י המחלקה המדעית והמורים/ות שם, כולל ניסויים בתנאי מעבדה...], לשון/הבעה וכו'... כל זה, בנוסף לעיסוקים שסיפרתי כבר... ועכשיו בשורה טובה :יש חפרפרת מקורבת לרה"מ, שמעבירה לנו נתונים כל הזמן, למרות שאנחנו לוקחים את זה בעירבון מוגבל (יכול להיות שהם מעוניינים שנדע משהו) בינתיים זה אמין (כמו אצל סוכן כפול), אבל לך תדע... מכל מקום, מקימים את הרפת עכשיו, והסדרנו מקומות לשתילה, וכן שיעור קבוע לעוסקים במלאכה בנושא המצוות התלויות בארץ (ערלה, טבל, שביעית). כמו"כ נוסף שיעור על הגינות עסקית (למקרה שנצטרך) ואיך ומה לספק לרשויות השלטון אם מישהו ייעצר או ייחטף ע"י רשויות השלטון. מה לומר בחקירות וכו'. יש גם שיעור אמונה, להעמקת האמונה בבורא עולם. החפרפרת אמרה שהממשלה העבירה החלטה להמשיך את ההסכם עימנו, אך במקביל לאמן חיילים לפרוץ את המתחם (ע"י הקמת דגם באחד מהרי הצפון), וכן כוחות אוויר לפגיעה בגדרות, כוחות מיקוש, הסתערות, וכל זאת לקרוב ל 600 לוחמים (המספר המדויק לא אצלם), שכל מטרתם היא להשמיד להרוג ולאבד. כמו"כ נבחנת אפשרות של הנחתת כוחות במסוקים או צניחה ממטוסים ע"מ לעקוף את הגדר שלנו. במודיעין אוספים מידע כמה שהם יכולים, בשב"כ – המאוימים את זה קיבלו כולם בביפר, נראה איך להתמודד עם זה (המערכת האיראנית שיש לנו, לא בטוח שתעבוד, כי נאמר לי שלא נוסתה מעולם על חי). אימון כוחות שלנו. ריצה, הסתתרות, הסתערות על הכוחות הנוחתים. אימון יריות חירור על מצנח. זריקת רימון הלם. הפעלת מטענים קטנים לעבר כוח פורץ. חדירה. זיהוי כוחות ידידותיים, הפעלת קשר, ובקיצור – כל מה שצריך בצבא. אימון הפעלת מטענון צד לטנקים, מקומות תורפה במיגון. מקומות השבתה למנוע, מקומות פיצוץ מיכל הדלק (ב 'מרכבה' הוא נמצא קדימה), וכל מה שיש גם לארגון טרור. ועכשיו לפינת השכנים: יש להם RPG. עכשיו גם לנו יש (החבר של הרב איתי השיג לנו....) מה שאומר שאין דחפור או טנק מוגן מפנינו (במלחמת לבנון חוסלו כמה טנקים ככה... הבעיה שיש רק חמישה שישה, ובכל המודלים יש לפחות שישה דחפורים. מצד שני, העמדה העליונה שלנו מאפשרת יריות לעבר כל מה שעובר למטה. אבל, הגדר בינתיים מתרחבת לגבעות שבצדדים, מה שעשוי להותיר אותנו ללא אפשרות מענה בזויות מסוימות. אם יירצה ה', יהיו עוד מטולי RPG, לאפשר הגנה סדירה. דוד ניצן שלח לי הודעה 'שלחתי סיירת ג'יפים להמשיך את ההסכם לעוד חודש, אח"כ נפגש בכלא.' שלחתי חזרה 'אתה בעמדה נחותה. לא אני. למה אתה לא אומר מראש להמשיך את ההסכם? למה אתה שולח בלי להודיע' 'חצוף', השיב לי. השבתי לו 'אתה רוצה שאני אחתום בלי לכנס ישיבה של החבר'ה?. אני לא מוכן' שלחתי עוד הודעה 'תגיד להם שימתינו קצת. אחרת הם עלולים להיתקל בבני הדודים'. הוא שלח לי שהוא רוצה עכשיו, אחרת לא תהיה הזדמנות. 'אני מחכה לערב, מחר אשיב תשובה ואז תשלח'. קלקלתי לו את התוכנית. הוא נאלץ להסכים (אחרת אנחנו לא נחתום). מסתבר שהם חלשי אופי כלפינו, אם המדינות הכללית שלהם (פחד מהעולם לפגוע בערבים שלידנו), לא תשתנה, כל אחד מכם יוכל להתחיל לכתוב יומן- 'היציאה מישראל. סיפור אמיתי על המדינה שבדרך לזבל'. אם זה לא היה מצחיק זה היה עצוב. ישיבת הממשלה שלנו נפתחה באיחור קל, הרב איתי לא הגיע כבר כמה דקות. פתחתי את הישיבה: דוד ניצן, יהודה קטע אותי. מה אתה מזכיר שמות של רשעים? ולא סיכמנו שעכשיו מדברים על השטויות שעשית שהזמנת עכשיו פרות ועיזים וחרגת ממסגרת התקציב? אתה יודע שגם ככה חסר, ויש לנו 7 מליון ₪ לשנה, ובזבזנו כבר קרוב לשני מיליון בפחות מחודש על ההקמה של הכל פה. 'אל תשכח שזה חושב והורד מחשבון 45', הזכרתי לו, וחוץ מזה – אתה לא יודע על מה דיברתי. הרב איתי נכנס. היתי בטוח שהוא לא יגיע. הוא פתח בדבר התורה שלו, בחיוך, ואז נתן לי להתחיל, כרגיל. אבל אני צריך ללכת לסיור עכשיו. נמשיך אח"כ. פרק א' | פרק ב' | פרק ג' | פרק ד' | פרק ה' | פרק ו' | פרק ז' | פרק ח' | פרק ט' | פרק י' | פרק י"א | פרק י"ב | פרק י"ג | פרק י"ד | פרק ט"ו | פרק ט"ז | פרק י"ז | פרק י"ח | פרק י"ט | פרק כ' | פרק כ"א | פרק כ"ב | פרק כ"ג | פרק כ"ד | פרק כ"ה | פרק כ"ו | פרק כ"ז | פרק כ"ח | פרק כ"ט | פרק ל' | פרק ל"א | פרק ל"ב | פרק ל"ג | פרק ל"ד |

בס"ד פצ'וצ'ים- פרק שלישי כדור אש ענק נשלח מהמערה וכמעט שרף את צימי לולא צמר כיבה את האש במהירות. האורות כבו. צמר שלח מים עד כדי שיטפון מלווה ברוחות חזקות ומהירות. לא נראה שזה עזר, כי לאחר דקה נשלחו עוד כדורים כאלה. "מה נעשה?!" שאל צימי, מפוחד. אחיו לא ענו. צמר ניסה להציב חומת מים אך הוא פספס והמים נורו על קירות המערה בחוזקה ויצרו חור. הם נדחפו בזהירות דרך החור הצר, כשמאחוריהם עדין נורים כדורי אש. עתה כל הפצ'וצ'ים יצרו חומה *** הם התחברו למנהרה אחרת שכנראה הוא חלק מהמערה. צמר אמר: "אפשר להחליט. האם נצא מהמערה או נמשיך לתוך המערה בחלק הסלול, או שנמשיך בחור שלי, שיכול להוציא אותנו מהמערה, אך יש בו כוחות מיוחדים שיכולים לעזור בהגנה עלינו" "נלך בחור שלך" אמרו צור וצימי. הם רצו ישר. מאחוריהם פתאום החלו לשלוח כדורי אש, שאחד מהם פצע את צימי. צמר שלח בחזרה כדורי מים עם כיסוי אש מטעה של צור, כדי שלא יבלוט, וכיוון אותו שיעקוף את כל הם המשיכו לרוץ כשצימי נוסע על מכונית מקרח יבש (עם הגנה כמובן), המונעת מאש של צור. פתאום מולם הופיע איש קטן. "סוף סוף הגעתם, חיכיתי לכם המון זמן"…

בס"ד פרק א' הפלאפון טירטר . היא פתחה אותו . האור הכחול סינוור את העיניים שלה, וגם מה שכתוב שם. "אפרת, תזהרי, בעוד חצי שעה באים אלייך ורוצחים אותך..." הכעס ביעבע בתוכה. "מה זה אמור להיות המתיחה הזאת, במיוחד שאני יודעת מי זה". כן, היא ידעה מי זה. הייתה בטוחה. כל יום היו לה אינספור מתיחות, אבל הפעם זה היה מוגזם. "זה שולי. רק היא." ליחשושים חזקים רחשו מאחוריה. היא קפאה על עומדה. "באתי אלייך........... והסכין בדרך". היא התחילה לרוץ. כנראה שהיא יודעת משהו על הבגידה, אבל מיכל לא תגלה. לא, זה לא יתכן" רצו המחשבות במוחה התשוש. אבל היה זה מאוחר מידי....

פרק 6 "שלום אופק" "שלום נחום" "מה המצב? אתה ניראה מזה לא טוב" "ברוך ה'..." לגלגתי עליו קצת. הילד היחיד מהכיתה שלי שאכפת לו ממני, למה אני מלגלג עליו למה? מה יש לי? נכון. הציבור שלהם לא מקבל אותנו טוב. בקושי קיבלו אותי לישיבה המטופשת הזו שלהם, כי אני בעצם לא שייך אליהם. אני 'חוזר בתשובה' שצריך ללכת לישיבה של חוזרים בתשובה, אבל בסוף ה'רבי' שלהם אמר להם שטוב יעשו אם יקבלו אותנו. "ברוך ה' מה?" נחום מתבלבל, לא נורא. יעבור לו. "ברוך ה' צריך לומר בכל מיקרה, לא?" אני שואל אותו ציני מתמיד, ציני כמו תמיד, בעצם. "כן, אבל אתה ניראה רע, אתה לא מרגיש טוב?" "אני בסדר, למה?" "כי אתה ניראה רע, אמרתי לך כבר" הוא מתחיל לאבד סבלנות? מוזר. כלומר – נכון שאני יכול להיות בלתי נסבל כשדווקא בא לי, אבל דווקא נחום ירגוז עלי? זה ניראה לי לפעמים כאילו המורה, סליחה, 'הרב', שלנו הפיל אותו עלי. כי אני צריך השגחה צמודה. אולי אני פשוט איזה ילדון מוגבל, או אולי דווקא ילדון קטן? "אופק?" הוא נשמע מודאג, למה אני לא עונה לו? אני נהנה לראות אותו דואג לי? יכול להיות. "כן, נחום? אתה צריך משהו? כי אני לא צריך כלום." "אופק..." הוא נשמע לא שמח במיוחד מהקשיחות שאני מפגין כלפיו פתאום... אני דווקא אוהב לראות אותם אובדי עיצות. זה ממש רע שלא מתייחסים אליי כמו שהייתי רוצה. נער שהוכרח להיות דתי מבלי רצונו. * * * "איך היה היום בישיבה?" "בבית – הספר ההוא? היה רגיל" הפטרתי לעבר אמא שלי, טרוד בקריאת ספר שמצאתי בספרייה העירונית, ספר יפה, עם רומן, של דבורה עומר. "אופק? מה אתה קורא שם?" "אהה... ספר." "איזה?" "ספר שאני אוהב." "אופק!" "מה את רוצה ממני?" איזו אמא קרצייה! זכותי לקרוא מה שבא לי! למה בבית לא חושבים ככה? אני כבר ילד גדול! שיעזבו אותי לנפשי! אוף! "אופק? מאיפה בא לך החינוך הזה?" "ממך" הפטרתי לה בשקט, בלי שתשמע. לא חסרות לי בעיות איתה. אמא שלי אומנם, אבל לאחרונה אנחנו כמו זוג אויבים. "אופק, אופק" היא נאנחת. שתיאנח. תאמינו לי שאני סובל הרבה יותר ממנה, למה מה היא כל – כך סובלת? הורים שהחליטו על שינוי אורח חייהם אגב דפיקת בנם? לא ניראה לי! "אופק, עוד לא ענית לי איזה ספר זה" ואני גם לא רוצה לענות לך. כי אני רוצה להמשיך לקרוא בו. אבל את זה אני לא אגיד לה. מה כן להגיד? אוף, דיי, אלוהים! "אופק?" "כן, אמא?" שאלתי אותה בקול קצר רוח "איזה ספר זה?" "של דבורה עומר" טוב, נו, ביי ספר. נאלץ להיפרד. כנראה. אלא אם כן אני אשאר בספרייה בפעם הבאה. לקרוא בך שם. "של מי זה?" "של הספרייה" "לך תחזיר להם אותו, בעצם, תן לי אותו מייד! אני אשמור עליו עד מחר אחר – הצהריים, שאז אתה קופץ לספרייה, ותחזיר להם אותו." "אוף!" שתשמע אותי רוטן עלייה, למי אכפת! את כל החיים דפקה לי זאת'י! עם הדת המגעילה הזו שלה! אני רוצה את הספר הזה! למה כולם כל – כך מרגיזים למה? מה אכפת להם שאני קורא רומן? זה כל – כך יפה. יותר יפה מכל הספרים ה'דוסים' האלה שאמא מביאה לי לעיתים!

מחר יש לי מבחן! טוב באמת שנזכרתי. אמא תכעס עלי מאוד ותנזוף בי שאני ממש לא בסדר שלא למדתי, אבא יכעס עלי, ושניהם גם יחד יהיו בטוחים שזה בגלל שזה במקצוע דתי, כאילו לא דיי בכל הכפייה המזופתת הזו שהם כופים עלי בבית. אני חייב ללמוד למבחן, בכל אופן. כי אחרת אני אכשל, וחבל. מי יודע? אולי בעתיד אני אשלים לי את הבגרויות לבד? בלי העזרה של ההורים ה'שחורים' שלי? אני אצטרך את תעודת הבגרות הזו הרבה יותר מאשר אצטרך * * * "אופק?" "כן, אמא?" "אתה ניראה לי מאוד מאוד עייף הבוקר, יש לזה איזו סיבה הגיונית?" "לא יודע, למה את שואלת?" "כי אני רואה ביד שלך תנ"ך!!" יופי! היא נשמעת לי מאוד שמחה! אולי היא לא תכעס שנשארתי ללמוד עד מאוחר בלילה? "אופק?" היא נשמעת תמהה משהו "כן, אמא?" "למה יש לך תנ"ך ביד?" "כי למדתי." "יופי! אני רואה שאתה מתחיל להתקדם בדרך הטובה" לצנן לה את ההתלהבות? או שעדיף לי לא להסתבך איתה היום? "יש לי מבחן בזה." "אהה... שיהיה לך בהצלחה!" "תודה רבה לך, אמא!" "בבקשה רבה לך, בן!!" חיוך מצידה של אמא אלי זה דיי נדיר לאחרונה אולי סוף כל סוף אנחנו כבר בקשרים טובים יותר מאשר בשבת? אני אוהב אותה. אבל רוצה שלא תדחף לי את הדת בכל מקום אפשרי ולא אפשרי. הדת מבחינתי היא דיי מחוץ לתחום. אבל המשפחה? בכלל לא! * * * אני יכול להעתיק במבחן עכשיו. אבל אני לא רוצה! מה לעשות? להרגיש רמאי, מה שלא קרה לי משנות היסודי הנמוכות, או לקבל ציון עגום במבחן? בעצם, מי אומר שאקבל ציון עגום? עוד לא ניסיתי לעבוד יותר מידי, מוטב שקודם אנסה לענות על השאלות, ורק אז אחליט אם זה יהיה לי ציון עגום או שמא לא.

בס"ד כיתה ג רעשה וגעשה כרוח הסוערת בלב ים , כספינה המטלטלת . "היא עזבה היא ברחה מין הכיתה " - אמרה שירת בקול רווי זעם . " אפשר לחשוב מה כבר אמרנו לה שהיא יתומה זה באמת נכון , אבא שלה נפטר לפני חצי שנה , למה היא צריכה לברוח מין הכיתה " - והשתתקה . אף ילדה לא פצתה את פיה כדי להגן על היתומה בת השמונה שעזבה לבלתי שוב .... על דבר שנכתב ונחתם בטבעת המלך אין השיב , - והמלך הינה מלכתה של הכיתה . כעבור מספר דקות כששבה המורה לכיתה המשחכה בשיעור כרגיל . לא שמה לב לסערה שפקדה את הכיתה אך כמה דקות קודם , לא שמה לב לחסרונה של ילדה קטנה הנחבאת אל הכלים לו רק יכלה לשמוע שוב את דברי הזעם שנשארו עוד תלויים באוויר ..... בסופו של יום הלימודים הייתה בפיה של הורה הודעה משמחת מחר יש מסיבת כיתה גם האמהות מוזמנות ואפילו כדאי שיבאו עימן את האחים הקטנים יותר הדפים על השולחן אתם יכולות לקחת להביא גם לחסרות . משום מה המילים האחרונות נבחעו ברעש צלצול הפעמון המבשר על עוד סיום של יום למודים לידדה הוא הסתיים אך לו היתה יודעת מה שקרה היה וודאי מסתיים אחרת ......... מוקדש : לארץ ישראל לנצח במיחד בשבלך

סדר צהרי יום חמישי, עוד מעט הולכים הביתה, לאחר שבועיים של לימוד רצופים. הגמרות נסגרות, ה 'צלצול הגואל', נשמע ברחבי הישיבה, ובתוכה גם בית המדרש. התלמידים עוזבים אט אט, ועוד כמה נשארים עוד, לגמור את הסוגיה. הרב משאיר את הממהרים לארוז, ונותן כמה מילות סיום נחמדות , דבר תורה קטן לשבת, וחידוש למי שיפגש מישהו אחר ברחוב וישאל אותו (מתי זה קרה למישהו?), וכן אומר ש'בכללי יש עליה, אבל יש כמה שיורדים בלימוד'. ביציאה מבית המדרש, הפקק הקבוע נשאר במקומו, ואילו הנשארים חלקם מסדרים את מקומם, וחלקם עדיין לומדים. אליעזר ואריאל עדיין ישבו ללמוד. בסוף הסוגיה, סגירת גמרות והליכה לחדרים. שאר החברים בחדר היו בשלב זה או אחר של אריזת ציוד לכביסה, או סתם דברים שצריך להחליף. נסיעה הביתה. אריאל נרדם, היו לו שבועיים מספיק מתישים. מסר חדש מאת טל. נושא: >> >> <<< <<< מה נשמע? חדש? אתה לא חוזר הרבה הביתה, ואני נאלצת לחכות. נושא: תגובה : >> >> <<< <<< ברוך ה' יום יֹום. ואצלך? הסתדרת עם החברה שלך? מה שלום ההיא שנפלה לבור בטיול? נושא: תגובה : תגובה : >> >> <<< <<< כן. אבל איתך אני לא מסתדרת (אל תיקח קשה. בסדר...), ההיא שנפלה? היא כבר שכחה את זה... לא, סתם. יש לה עדיין טראומה ושריטה עמוקה. כזו כמו שלך בערך... נושא: תגובה : תגובה : תגובה : >> >> <<< <<< תודה על המחמאה.... אצלנו היה די קטע בישיבה... הרב קנה פלאפון חדש [הקודם- בפעם האחרונה שהרב צעק על תלמיד, הוא דפק על השולחן והקפה נשפך על הפלאפון והוא מת סופית...] והוא צלצל באמצע התפילה... הרב לא ידע איך לכבות את זה בכלל... נושא: תגובה : תגובה : תגובה : תגובה>> >> <<< <<< כן, אני כתבתי לך שלא תיקח קשה ואתה הפוך ממש... חחח. וקטעים לרב שלך. אצלנו הראש אולפנא הוא גאון במחשבים... וזה קצת בעיה כי הוא מכיר את הכל כמעט, ואם הוא יתפוס אותי אי פעם עם הפלא' זה יהיה לא נעים (ויש לו סיכוי כזה). נושא: תגובה: תגובה : תגובה : תגובה : תגובה>> >> <<< <<< לא מעצבן אותך הכותרת? אני לא החלפתי כי עברתי כבר לתוכן... עצלן שכמוני... והרב שלכן - הוא אמריקאי במקרה ? כי הרוב לא מבינים מהחיים שלהם... נושא: אתה התלוננת שמשעמם לך. אז למה לא החלפת אתה נושא?? וכתבת על זה משפט שלקח לך יותר מדי זמן. וכן – הוא אמריקאי, אבל די מרובע בקשר למדינה (אולי בגלל שבחו"ל כל מה שקשור לישראל מתייחסים אליו מיוחד... לא יודעת), אמרתי לך שיש לי בעיה איתו (חוץ מזה, אתה יודע שאני גזענית ברמות... אתה אשכנזי או ספרדי? שם המשפחה העברי שלך מטעה אותי. נושא: תגובה: אתה התלוננת שמשעמם לך. טוב, אם זה מפריע לך אני אשנה נושא לבד כל הזמן, זה קצת מעצבן אבל גם זה אחרי ההודעה הבאה... חחח די מרובע- כן, לפעמים קצת נמאס לשמוע ממך עליו כל כך הרבה לשון הרע (יו, אני מדבר כמו החברותא שלי אליעזר, לא – סתם, אל תחשבי... הערה מיותרת לחלוטין, כי אני לא אכיר אותו בחיים...) עליו אחרי שיחה שהוא מעביר לכם שהממשלה לא טובה והמדינה כן... אני לא מקבל את זה... אם תהית, אז אני לא אגיד לך, כי אני לא חושב שיש לזה מקום בכלל, כולנו יהודים. אריאל. לא מאמין שהוא פיל-לא-סוף. בעצם כן. נושא: תגובה: תגובה: אתה התלוננת שמשעמם לך. טויב. תהנה עם שינויי הכותרות, וזה לא מעצבן עכשיו, רק מ3 ומעלה. הערות מיותרות – תשמור לעצמך, אתה יודע שקיימת האפשרות למחוק... טוב. אני אשאר לי במטח. אגב, הסוגריים ארוכות מדי וזה מפריע לרצף הקריאה. נושא: שלוש זה חזקה... אז לא פלא' שזה מפריע (דוגרי המכשיר הזה די כבד... היתי מוותר עליו לעיתים, כשאליעזר מטריד אותי, למשל... אבל שוב יש סוגריים ארוכים ואת לא אוהבת. לא משנה...). הערות מיותרות – דרכן אפשר להכיר אותי הכי טוב. לא? תדעי מה אני חושב למיותר (את..) נושא: תגובה: שלוש זה חזקה... טוב. מה לאליעזר הזה יש לרצות ממך?, מספיק הוא רצה ממני. ואני די נפגעתי. אתה יודע שזה לא בסדר. נהיית כמוהו (אני מתחילה לחשוב שסוגריים עליו בכל הודעה זה יותר מדי בשבילי...). נושא: תגובה: שלוש זה חזקה... אמרת שעד שלוש תגובה זה מפריע, אז יש לי עוד הודעה אחת לפחות. או לך, לא משנה. שאלה קטנה – מאיפה את מכירה אותו כ"כ טוב? נכון שהוא גולש פה מדי פעם (קצת יותר, האמת... הוא גר די קרוב לישיבה ויש לו פרוטקציות למזכירות...), אבל מה לך ולו? בסדר, סליחה, טעיתי.... ואת גם מוזמנת להפסיק עם הסוגריים. שוב פעם שמתי סוגריים עליו... כנראה שאני לא יכול לעמוד בכללים שלך. או שמא זה עניין של זמן (את גם צריכה יותר להתרגל לכללים של הקב"ה, אגב..) נושא: תגובה: תגובה: שלוש זה חזקה... טוב... נניח. אתה שוב פילוסוף, זה ארוך מדי... אני מכירה אותו מצוין. אם לא ידעת, הוא היה מתכתב איתי ה-מ-ו-ן. עד שיום אחד הוא התחזק (בגלל התורה וההלכה. אני לא מכירה הלכה כזו) ומאז הוא לא מתכתב יותר, וכל פעם שכן הוא כותב לי 'חרגתי'... עזוב, אני לא רוצה לחזור לאז יותר. הוא לא רגיש בכלל ולא מבין אותי. אני? שמתי אותם בסוף. יכולת לקטלג כ נ.ב. (נזכרתי בסוף) או אגב. והכללים של הקב"ה? אני עומדת בהם יפה. יש כאלה שבוחרים להחמיר שלא לצורך ולגרום עוגמת נפש לאנשים (אליעזר ההוא). טל. --------===------

בס"ד פרולוג האדמה רעדה תחת רגליו, טיח מתפורר נפל מהתקרה,צעדיו הארוכים השתדלו לגמוא את המרחק שנותר עד לחדר ההסבה במהירות, בחוץ ירד גשם כבד מעורב ברסיסי ברד.החורף הקדים השנה, הוא חשב, מאפיל על הלהבה של הקיץ במן אפרוריות מעיקה, כאילו רצה לבשר את שעתיד להתרחש.הגשם לא הפסיק וכך גם הוא לא הפסיק ללכת,הוא היה חייב להגיע ודבר לא יעצור אותו, אבל ראשית עליו להגיע לחדר ההסבה , האדמה רעדה שוב , והקירות חרקו באופן מאיים כאומרים: - לא כל דבר עניינך וביחוד לא כשהתכוונת לגזול ממני את ששייך לי בדין. אמר לירו ואחר הוסיף:אבל אתה לא תצא מכאן חי, את זה אני יכול להבטיח לך. - האם כבר הקזת דם? שאל מולמרדר ניכר בו כי הוא השתלט על פחדו באופן ראוי לציון, הוא הביט בעיניו הקודחות של לירו מגשש מנסה לפרוץ. עצור!! פקד לירו, - לא תצליח, לא הפעם. הוא הוסיף ברכות קטלנית. – אינך יכול לגבור על המורה שלך לירו, אמר הענק -עזוב, אם תכנע אולי נוכל לשמור אותך בחיים איך שהוא, הוא הרהר לרגע והוסיף: אולי כעבד במכרות??" מבע פניו הבהיר היטב שהוא לא מתכוון לתת איש לצאת חי מהחדר. לירו הביט בו לרגע אחר הסיט את מבטו ואמר: אתה יודע את כוחה, הלא כן?? – ומי לא? השיב מולמרדר, - אם כל אחד מאבותיו של נושא החרב מקיז את דם חייו לתוכה היא לנצח תישא את כוחו, אולם אם תעבור החרב אל היורש הבא ללא התשלום, היא תחזור להיות חרב רגילה לחלוטין, נטולת כוחות , נטולת מגן ואפילו חלשה יותר בגלל האנדוטין ממנו היא עשויה. לירו הרים את מבטו אל מולמרדר - אבי שם בפנים אני חש זאת בתשוקתה של האבן. האדמה רעדה שוב,- אם לא תתן לי לעבור אוכל להשתמש בכוחה, אבי עודנו חי והחרב עוד לא עברה אלי אני חש זאת. –אתה יודע טוב מאוד שאני צודק, הוסיף לירו -נכון?? במקום לענות הסתובב הענק ורץ אל תוך החדר מנופף באלתו המסומרת תוך כדי זינוק אל קצה החדר אור מסנוור האיר לרגע את החדר הענק נעצר, מרים את שאיריות אלתו בתבוסה, - טיפש, אמר לירו – לא הקשבת בשיעורים בבית הספר?? החרב לנצח תגן על בעליה,זוהי פעולתה של האבן, הוא הצביע על האבן הקבועה בניצב שעוד פעמה באדום עז. בניסיון נואש שלף הענק את חרבו והסתער ללא התראה לעבר הנער,לירו הרים את חרבו בקושי בכדי לעצור אותו בזמן, הוא ידע שהחרב לא תועיל לו מכיוון שהוא איננו בעליה, ניראה כאילו גם מולמרדר הבין זאת באותה שנייה, הוא שלף סכין אי שם מקפלי גלימתו וזרק, וכמו בהילוך איטי התגלגלה –לירו, נשמע לפתע קולו הצרוד של אביו- איפה החרב?? רק עכשיו נזכר לירו בחרב הקסומה שעפה מידו בתחילת הקרב הוא רץ במהירות למקום שם היא עפה אך לא מצא דבר בפניקה הולכת וגוברת, בעוד נשימותיו של אביו מקצה החדר נעשות כבידות יותר ויותר הוא הפך וחיפש ולבסוף מצא רק את אבן האודם הקטנה חייה כבויים. הוא ניגש ברגלים כושלות אל אביו מנסה להסתיר את דוק דמעותיו שעלה בעיניו,ופתח את ידו, אביו המלך הסתכל לרגע על האבן, ולפתע אחז בידיו את חזהו המדמם. – לך ילד הוא לחש –לך להרים במזרח חפש את דגנורט הקוסם, רק הוא ידע מה לעשות הגשם דפק חזק יותר לירו הביט לרגע באביו מבין שאלו רגעיו האחרונים,- החרב איננה לחש אביו אל אזנו כי רק קוסם יכול לדעת האם אתה היורש האמיתי ואם אכן אתה אזי החרב תצמח שוב מתוך האבן. רעידה חזקה נוספת הרעידה את הקירות לירו ראה סדקים מתחילים לבקוע את דרכם, - לך לחש אביו בשארית כוחותיו- ברח. לירו כבר לא הצליח לעצור בדמעותיו – לא אעזוב אותך!! הוא צעק הדממה ענתה לו בשתיקה רועמת כתשובה, –אבא!! ענה לי!!! הדממה נשארה – אבא!! הוא צרח בהיסטריה, חלקים מהתקרה התחילו ליפול מסביבו, לירו הביט סביב לרגע ניסה להרים את הגופה מעל המטה הוא נפל, ברכיו כשלו, בגדיו המלאים דם וזעה נדבקו לגופו, הוא שמע את קולו של אביו מתנגן בראשו –ברח ילד ברח! לירו זינק דרך החלון בדיוק בשנייה בה קרסה תקרת החדר. בחוץ בעודו מנסה לעכל את שעבר עליו, ניחוח הגנים שעדיין לא הושחתו בידי המורדים הלם בחושיו, הוא שאף את ריח הבוץ השחר החל לעלות, הילד החל לצעוד לעברו, לעבר הרי המזרח. חברה זה נסיון ראשון, בבקשה תגיבו ותגידו לי איך זה ומה אפשר לשפר!! תודה רבה!! נ.ב אם תוכלו לעזור לי למצוא שם זה גם יעזור.

אני יודעת שלא כתבתי הרבה מאד זמן כי מה לעשות ויש דברים דחופים יותר.... (כמו לישון) סתם... ממש לא!!! בכולופן יש פיצוי השבוע בעזרת ה' יהיו שני פרקים (איזה מתח.... ) אז קבלו את פרק ו' במחיאות כפיים סוערות .... בס"ד פרק ו' ארגזים וארגזים הרים של ארגזים חשבה ענבל. כמה בית יכול להכיל .... ענבל נכנסה לחדר שלה חדר בינוני לא גדול ולא קטן . החדר צבוע בתכלת עדין המיטה שלה כבר היתה שם. היא פתחה את הארגז עם הבובות והכריות והיא התחילה לסדר. "ענבלי" קראה אמא "בואי לאכול" "יש משהו ששווה לבוא בשבילו? " שאלה ענבל " יש הרבה אוכל בשביל גדוד שלם" ענתה אמא " מי הביא לנו אוכל?" שאלה ענבל " כל השכנות כאן. פשוט אנשים צדיקים . נו! בואי ותראי בעצמך!" ענבל יצאה מחדרה והלכה לכיוון המטבח המרווח על השולחן הונחו שם הררי מאכלים: פשטידות , קוסקוס, מרקים , פיצות,פיתות חמות וכל סוגי הגבינות וכמובן איך לא עוגות ועגיות. "מי הביא את כל זה?" נדהמה ענבל . "אהה, השכנות ותראי יש פה עוף בתנור ותפו"א שדודה אסתר הביאה " אמרה אמא של ענבל. "וואו, שווה." אמרה ענבל בעודה מכרסמת עוגית שוקולד ציפס טעימה. "את רואה יש פה אנשים מקסימים ב"ה ושכנים טובים זה דבר חשוב " ציינה אמא. "אוקיי , בואי נאכל אני מתחילה להרגיש רעב." אמרה ענבל. אחרי הארוחה הטעימה של התפו"א והעוף בתנור וכמובן קינוח של עוגת שוקולד חמה חזרה ענבל לחדר שלה כדי להשליט בו קצת סדר. היא עבדה אולי שעה וחצי או יותר היא לא ממש זכרה היא חשבה על החיים שלה שמחכים לה ביישוב הקטן והנידח הזה ואז זה קרה... בום! ובום! ועוד אחד. "מה זה?" צעקה ענבל "נא להיכנס למרחבים מוגנים" צעק הקול בכריזה " נא להיכנס למרחבים מוגנים" חזר הקול " ענבל! לממ"ד עכשיו" צעקה אמא של ענבל ענבל רצה במהירות לממ"ד ואמא שלה סגרה מהר את הדלת של הממ"ד. "מה זה ?! לאן הבאתם אותי?. צעקה ענבל תוך כדי בכי . היא היתה מבוהלת נורא "אם כל הכבוד לישוב היפה והשכנים המקסימים אני לא מוכנה לחיות בכאלה חיים!!!!" " ענבלוש " חיבקה אמא " אני יודעת שזה קשה במיוחד ביום הראשון שלנו ביישוב. אבל תביני הפצמ"רים הם חלק מהחיים כאן וזה מה שהופך בין השאר את הישוב למיוחד כ"כ. אני ואבא כעסנו כששמענו מהדודה אסתר את המסירות הנפש שלהםכאן ואיך התקשורת מייצגת את התושבים בגוש קטיף כאנשים משוגעים שמסכנים את החיים שלהם כאן על... כלום. המתיישבים כאן הם גדר חיה לשאר הישובים שבסביבה ושל כל הערים שבסביבה אם ח"ו יפנו את התושבים אז הפצמ"רים ענבל לא ענתה היא השעינה את ראשה על הכתף של אמה ומחתה את דמעותיה, היא הרהרה בדבריה היא צודקת! היא חשבה אבל... עדיין קשה לי עזבתי את ת"א עיר יפה ומלאת חיים לטובת ישוב יפה אבל המוות בכל מקום ... ה' יעזור.

פרק א'- "שלום!, קוראים לי יובל ואני רוצה לספר לכם על ההרפתקה המסעירה ביותר שהייתה לי: "נוסעים למצריים! נוסעים למצריים! נוסעים ל-", "אנחנו יודעים שאנו נוסעים למצריים", קטע אבא את אחי, רונן, "ואנו לא צריכים עוד תזכורת לכל העבודה שלנו". "עבודה?", שאלתי, "איזו עבודה?". "מה עם לסדר את המזוודות, לקפל את הבגדים, לנקות את הדירה החדשה, לסדר בה את הרהיטי-". "וואו", קטעתי את אבי משטף דיבורו, "כמה עבודה יש לכם". "אין מה לעשות", החזיר לי אבי, "אלה החיים...". אני רוצה להראות לכם קטע מיומני בעמוד של היום: 2.3.07 "יומני היקר, אתמול אבי ואימי ספרו לי ולאחי רונן שאנו נוסעים למצריים בשבוע הבא. אני מאוד מתרגשת. אני מצפה בקוצר רוח לשבוע הבא. עוד לא הוחלט באיזה יום בשבוע ניסע, אבל למרות זאת אני מתרגשת כאילו זה יהיה מחר. אתה יודע, יומן שלי, אני חוששת שלא יהיה לי כייף במצריים. שלא אהנה שם. מה דעתך?. נו טוב, אני יודעת שאתה לא יכול להחזיר לי תשובה, אבל כל הקטע ביומנים (טוב, אולי זה לא כל הקטע) הוא לשפוך את מה שיש בתוך הלב, כי, כפי הדברים שכתובים ביומני ב-2.3.07 עוד נמשכים, אבל רציתי שתראו את הקטע הזה. אני באמת-באמת דואגת. נו טוב, אני חושבת שכל מה שנשאר לעשות הוא פשוט לחכות לשבוע הבא... מודאגת ביותר, יובל

ישבתי בחדרי על מיטתי מיטת תכלת החדר מהורט בריהוט עץ בצבע אגס, הכוורות מלאות בכל מיני מזכרות יפות ושולחן מסודר להפליא לא חסר כלום אני לומדת באחת האוניברסיטאות הגדולות בארץ מקצוע מכובד יש שני הורים מקסימים וארבעה אחים מקסימים אני הבכורה בביתי אחרי יש ארבעה אחים שיראל בת 18 שובאל בן 12 אנאל בת 8 ודניאל בן 2 אני אוהבת אותם מאד אנחנו גרים באחד הישובים שבמרכז ישוב לא כך מוכר האמיתי די חדש עברנו אליו לא מזמן אני משמשת כחונכת בפר"ח םוריקט חונכות העוזר לתלמידים מתקשים וממשפחות שקשה להם כלכלית , אני מאד אוהבת להיות בפר"ח וסך הכל מאד כיף לי אבל לא לא תמיד הכל היה כל כך ורוד ממש לא לפעמים אני חושבת איזה נס שגדלתי למשפחה כזאת מה הייתי עושה אם האלוקים היהגורם לי להולד אצל משפחה אחרת מה היה קורה ריפה איפה אני הייתי היום ..... שום דבר לא קטע את ההרהורים שלה היה שקט בבית היא ישבה על מיטתה והמשיכה להרהר ....

פרק ד'- נסיון כושל "אנחנו חייבים לפחות לנסות להכשיל אותם במשימתם", אמר יוסי לרונן. "אבל איך?", שאל אותו רונן, "הרי הם גדולים וחזקים יותר מאיתנו!". "אני יודע", השיב לו יוסי בפשטות, "אבל הם לא יותר חכמים מאיתנו. אין להם חוש לתחבולות והם לא ערמומיים מספיק כדי להביס אותנו!". "אז במה נתחיל?", שאל רונן. "נו, אל תתחיל עם זה שוב!"... ואצל השודדים... "יש לי רעיון!", אמר לפתע רועי. "איזה רעיון בראש שלך?", שאל אותו נחום. "אנחנו נחכה שאחד מהילדים ילך לבדו ואז נתפוש אותו, נקשור אותו, נחסום את פיו ונביא אותו אלינו כבן ערובה!". "רעיון כביר", אמר לו נחום, "אבל אנחנו אפילו לא יודעים מי הילדים, אפילו לא יודעים את השמות שלהם, אפילו לא יודעים איפה הם גרים, אפילו לא -". "אוף, תשתוק כבר עם ה'אפילו לא' שלך!", קטע אותו רועי, "אנחנו רק צריכים לברר עליהם הכל!". ובחזרה ליוסי ורונן... "אין לי רעיון!" "גם לי!" "מה נעשה?" "לא יודע" "אתה חושב שהם ינסו לקחת אחד מאיתנו כבן ערובה?" "אני חושב שלא" "למה לא, יוסי?" "כי הם פוחדים" "מה, אתה משוגע?, הם גדולים, חזקים, שמנים 'דבים' כמו סבלים, ואתה אומר לי שהם פוחדים?!" "על מי אתה מדבר?" "על הגנבים שרוצים את האוצר שלנו!" "אה, חשבתי שאתה מדבר על שי וגיא..." (הערת המחברת: ליוסי ורונן היו אויבים שמציקים להם והם עולים להם על העצבים...). "נו, אז מה דעתך? הם יקחו בן ערובה?" "אני בטוח שכן" "למה?" "הם הרי לא רוצים שנגנוב את האוצר שלהם..." "צודק..." "יאללה, בוא נלך לישון, כבר מאוחר" "טוב, לילה טוב" "גם לך" "הההההההההההה", יוסי פיהק פיהוק ארוך... לילה טוב יוסי, לילה טוב רונן, עשו טובה, אל תחלמו לי על חטיפות, כי בסוף באמת יהיו חטיפות כאלה...

פרק ג'- לשני הצדדים אין רעיונות שחזור הפרקים הקודמים: פרק א'- שני ילדים להוטים במיוחד שני ילדים (יוסי ורונן) שמעו שהמלמד אמר משהו על שיש משהו מתחת לבניין בית הכנסת בו הם לומדים. פרק ב'- מי עוד שמע מה אמר המנהל? גם שני גנבים (נחום ורועי) שמעו מה שהמלמד אמר והחליטו למצוא את מה שיש מתחת לבניין בית הכנסת. גם יוסי ורונן מחליטים לצאת לחיפושים, כדי שלפחות הגנבים לא ימצאו את הדבר המסתורי שנמצא..., נו, אתם יודעים איפה. ועכשיו נתחיל... "אני חושב שכדאי שנשאל את המלמד אם יש משהו מתחת לבניין של בית הכנסת שלנו", אמר יוסי. "מה, אתה משוגע?", ענה לו רונן בבהלה, "הוא עוד יחשוד ששמענו!". "אבל באמת שמענו", אמר יוסי בשקט, כך שרק הוא שמע. "אז איך נתחיל?", שאל רונן כעבור עשר דקות. "מה שבטוח", אמר יוסי, "שאנחנו לא אומרים מילה למלמד!". "כן, זה ברור", ענה לו רונן, "אז עכשיו באמת איך נתחיל". "זה לא שאני יודע", אמר יוסי בכבדות, "באמת שלא". "גם אני בעוד השניים חושבים במה להתחיל כדי למצוא את הדבר שמתחת לבניין בית הכנסת, היו עוד שניים שעשקו בפרשה המרתקת... "נחום!, נחום!, תתעורר!", קרא רועי אל נחום, שישן על הספה, "הגיע הזמן להתחיל לחשוב במה נתחיל!". "במה נתחיל מה?", שאל אותו נחום בישנוניות. "במשימה שלנו!", ענה לו רועי בקוצר רוח, "למצוא מה יש מתחת לבית הכנסת "שילת"!". "אה..., עכשיו הבנתי", הודה נחום. "אז בוא נחשוב במה נתחיל!". "בסדר, בסדר!", אמר נחום וירד מהספה בעצב. "אין לי רעיונות", אמר רועי. "גם לי אין...", אמר גם נחום. "בוא נדחה את החשיבה לאחר כך!", ושוב אצל יוסי ורונן... "תתעודד, יוסי", אמר רונן ליוסי העצוב, "אל תשכח שיש לנו יתרון של שני הפושעים!". "יתרון?", אמר יוסי בעצב, "איזה מין יתרון?, אין לנו שום יתרון עליהם!". "יש לנו ועוד איך!", התעקש רונן. "ומה הוא?", שאל אותו יוסי בספקנות. "אנחנו יודעים שיש לנו יריבים בדרך לאוצר, הם לא...". אבל, אם נחזור אל שני הגנבים שלנו... "מעניין אם שני הילדים שהיו בכתה בזמן שהמלמד אמר על האוצר שמתחת לבניין בית הכנסת החליטו גם הם חפש אותו", שאל את עצמו נחום. "בטוח שכן", ענה לו רועי, שחשב שהשאלה מכוונת אליו. "אז יש לנו יריבים", פסק נחום, "יריבים, שעל בטוח יפסידו...".

פרק א'- שני תלמידים להוטים במיוחד בבניין בית הכנסת "שילת" (שויתי י' לנגדי תמיד) למדו עשרים וארבע תלמידים. לשניים מהם קראו יוסי ורונן. הסיפור הזה יהיה על שניהם, על שני הילדים האלה, ועל בית הכנסת "שילת"... ליוסי ולרונן היה "אויב" משותף, קראו לו דן. שניהם שנאו את דן. הוא כל הזמן צחק עליהם והעליב אותם. יוסי ורונן נשבעו, שיבוא יום, והם יתנקמו בו... "מעניין מה נלמד היום", שאל יוסי את רונן, "גמרנו מסכת אחת, מה השנייה?". "אני חושב שכדאי שנלך לשיעור ונראה", השיב לו רונן בחיוך. שני הילדים הלכו לעבר בית הכנסת "שילת" ועל פניהם ראו שהם מצפים בקוצר רוח לראות מה יהיה בשיעור היום. יוסי ורונן הגיעו לבית הכנסת. המלמד התחיל בדרשה. "סוף סוף גמרנו מסכת שלמה", פתח המלמד, "לאור העובדה המשמחת הזאת, הייתי רוצה לעשות מסיבה קטנה. אחרי הכל, חייבים לשמוח תמיד", הוא הוסיף בחיוך. המלמד המשיך בדבריו, "ולכן, אני מרשה לכם לשחק או לעשות מה שבא לכם, אבל אתם חייבים לזכור, אתם גם צריכים לחשוב מה כדאי להביא למסיבה ומתי כדאי לערוך אותה". רק המלמד סיים את דבריו, וכבר נראו תלמידים רצים אל הדשא שליד בניין בית הכנסת. לעומת זאת, יוסי ורונן נשארו בכתה. "מדוע אתם לא הולכים לשחק עם שאר הילדים?", שאל אותם המלמד ברוך, "הרי יש שיעור חופשי". "אנו חשבנו על מה שאמרת", אמר יוסי. "ואנחנו גם חשבנו שלחשוב על המסיבה יותר חשוב מלשחק", השלים אותו רונן. "וואו", אמר המלמד, "לא חשבתי שתקחו את דברי ברצינות כזאת". "אנו חושבים שצריך, לא, בעצם חייב, להקשיב לדברי המלמד ברצינות גמורה", אמר רונן. "נכון מאוד", הסכים איתו יוסי. "ובכן", פתח המלמד, "אני נותן לכם חמש נקודות, חמש לכל אחד, על המסירות והרצינות שבה אתם מתייחסים לדברי". "תודה רבה!", אמר רונן. "עכשיו אתם יכולים לצאת ולשחק", אמר המלמד. "בסדר גמור!", השיב לו יוסי בחיוך ורץ אל הדשא, בעקבות רונן. "ילדים טובים...", מלמל לעצמו המלמד בשעה שהתיישב ליד שולחנו, "רק שלא יגלו מה יש מתחת לבניין של בית הכנסת הזה...". המלמד עשה טעות קטנה, שהתפתחה לטעות גדולה: שני ילדים להוטים במיוחד, שמעו זאת...

"הציונים האלה. אף פעם לא יתנו לנו מנוחה. בסוף הם ישתלטו על נבלוס!" "תרגע עלי. אנחנו כבר נעיף אותם." "אבל אני לא יכול לשאת זאת אחמד. מאז החיסול אתמול אני לא שקט." השיחה הזאת התנהלה בבית גדול שרק אתמול בוצע חיסול של צה"ל כמה מאות מטרים לידו. זו הייתה העיר שכם. לאחר המשפטים האחרונים השתררה דממה. אחמד החל לפתע להסתובב בחדר. עלי ישב ועישן. לאחר כמה דקות אורו עיניו של אחמד. "מצאתי!" קרא בקול נרגש. "מה מצאת?" שאל אותו עלי. אך אחמד לא ענה הוא יצא החוצה בסערה. עלי רץ אחריו בתימהון. אך אחמד לא רץ בחוץ. הוא ראה נער ערבי זורק אבן עאל חייל, אחמד כבר רצה להצטרף אליו, ואז באו חיילים, אחד מהם עם דם בפניו והחלו להכות את הנער. לאחמד עלה הדם לראש.הוא הוציא אקדח וכיוון לעבר החיילים. הם אפילו לא הסתכלו עליו. הוא כבר כמעט סחט את ההדק, ואז נפל מתבוסס בדם, ועלי ראה שעורפו מנוקב. אחמד אמר בקול חלוש: "נקמה!" ומת. "לאאאאאאאא!" בכה עלי. הוא הבחין שהחיילים הניחו לנער, והסתכלו בו. עלי תקע בחיילים מבט מלא שנאה ורץ לכיוון לא מוגדר. לאחר כמה רחובות נעצר. הוא ראה זוג כתבים זרים. הוא ידע שאלה הם נשק משוכלל. הוא פנה לכתבים וסיפר בהגזמה ובסילוף את הסיפור שלהם. הכתבים נראו ממש להוטים. עלי עזב אותם עם הרגשה קצת שמחה אך עדיין לא הוקל לו. לאחר כמה רחובות גמלה בליבו החלטה. הוא הסתובב והלך לעבר בית חברו מחמוד ששרת בחמאס. מה שעלי לא ידע, ששתי "הכתבים" שהיו בעצם סוכני שב"כ עקבו אחריו.

"אני בור, הא?", חשב נחמן. הוא ושניאור זלמנוביץ' עדיין היו בבית הרב. "בקשר ליענקול'ה, אה רבינו יענקול'ה", פתח שניאור זלמנוביץ', "למה הוא לא אמר לנו שהוא האדמו"ר?". "או, זה מפני שעדיין לא גילינו לו שהוא האדמו"ר שלנו", הסביר הרב. "מה?", צעק נחמן וכמעט המיט את הבית, "איך אתם לא מגלים את זה לאדם כה 'חשוב'". "אתה לא יודע מה זה הפתעות?" "אני כן אב..." "אז זהו בדיוק! הערב תהיה לר' יענקול'ה מסיבת הפתעה. כמובן לא ליומולדת אלא לטקס הסמכה שבו אנח..." "טוב", אמר שניאור זלמנוביץ', "הבנו!!!" נחמן והוא יצאו מבית הרבֶּה וחיכו עד הערב, לטקס ההסמכה לרבנות חיילמס. באותו ערב הזמינו אנשי העיירה את יענקול'ה ו"הכתירו" אותו לרבנם הראשי. לאחר כמה מילות תודה החל ר' יענקול'ה ללמד את בני העיירה דברים חשובים. נחמן ושניאור זלמנוביץ' האזינו בקשב רב. אך... הרב החדש התחיל להסביר מדוע קוראים לו יענקול'ה ולמה יש סוסים בעולם ועוד כהנה וכהנה דברים מוזרים הידועים לכל! שניאור זלמנוביץ' לא הפסיק לצחוק... נחמן הבין שאם יענקול'ה ידע שהפתקעה היא מזויפת אולי הוא גאון עולם, אבל רק בעיניין זה חוץ מזה גם הוא טיפש! נחמן ושניאור זלמנוביץ' הבינו שהם לא צריכים לקחת אחריות טיפשית שכזאת והם הלכו הביתה כשכל הדרך שניאור זלמנוביץ' לא מפסיק לצחוק... הסוף! בקרוב תהיה סידרה חדשה על עוד ממעלליו נחמן

נתן מהעיר חיילמס לא התרגש כך מעולם. הפתקעה! נתן רץ ברחובותיה הריחניים של חיילמס ואמר "שלום" חטוף לחנוונים... הוא הגיע לבית הרֵבֶּה. "איזו שמחה!!!", צעק הרבי, "נעשה חגיגות כבר הערב, איזו התרגשות!". "רבי", פנה אליו נתן, "אתה אוהב את הפתקעה יותר מאדם מישראל אשר מצא אותה"? "חלילה!", צעק הרבי,"אוהב אני אותך אהבת נפש!" אותו ערב בעיר חיילמס היה אחד האירועים הגדולים ביותר שהיו אי פעם באיזור! בתוך ארון זכוכית מעוטר בפרוכות ורקמה משובצת ביהלומים בגודל שלושה מטרים ניצבה על סטנדר כסוף הפתקעה היקרה! אך מה קרה לנחמן ושניאור זלמנוביץ'? "קושקעס הזה", אמר נחמן, "הוא לא יודע ללכת?" "אני באמת 'מצטער'", התנצל שניאור זלמנוביץ', "אבל זה אני שזייף את הפתקעה?" "אוף, אני זה שאישר לעשות את זה? אני ביקשתי ממך שתסביר לי האם מותר לעשות מעשה שכזה!", הפטיר נחמן. שניהם ישבו בפינת הרחוב והתוכחו. "היי", אמר שניאור זלמנוביץ' אמר, "אני חושב שנוכל פשוט להגיד להם את האמת"... "למי?" "ל'חכמי חיילמס', למי חשבת?" "לא משנה, אבל, רק רגע, זה באמת רעיון טוב, שניאור אתה גאון." "אההה... נחמן, זה לא כזה רעיון גדול, בטח היית חושב עליו"... "לא, אתה לא מבין", הסביר נחמן, "אם נסביר להם שזה לא הפתקעה האמיתית, הם יעריצו אותנו! יהיו לנו חסידים!" "כן", התלהב שניאור זלמנוביץ', "ולחסידות הזאת נקרא חסידות חיילמס!" "מה פתאום!", הכריז נחמן, "לא ניקח כזה שם לעגני..." "אבל עד אז הם כבר יהיו חכמים, כי נסביר להם כל דבר חשוב!" באותו זמן, בחיילמס, החגיגות המשיכו והרבי סיפר אודות המעשה של תלמידו. החגיגות נגמרו וכולם ציפו להתעורר לבוקר שליו, אבל... המשך יבוא... פרק א' /Mosaic/Read/3229 פרק ב' /Mosaic/Read/3239 פרק ג' /Mosaic/Read/3257

ב"ה פרק ל"א ארץ לעולם - לא (מוותרים, כמובן. דו משמעי) הערב כולם לובשים חגיגי – מכריזים על ישות מדינית נפרדת ממדינת ישראל, ואירוע כללי של החזרת תעודת הזהות של חלק מהאנשים, בעוד החלק האחר מחזיקים ביד, לאות שהם עדיין אזרחים. 'אנחנו פה, להכריז על ישות, על מדינה שניה לעם מפולג, אשר באופן זמני, חלק ערב רב שבו גורר את רובו אחר תאוות הרגע, השחקנים והאנשים החשובים', שהיום פה ומחר בקבר. זו לא דרך לנהל מדינה, עם ראשים כאלה שחשודים בדברים שלא מאפיינים את העם היהודי כעם!. נוצרה פה מדינה רקובה, שמגרשת את בניה מחבלי ארץ, וחסרת עמוד שדרה. היא נכנעת לכל בקשות העולם, שכידוע שתק לפני שישים וקצת שנה. איפה ראשיה שריה ויועציה? בוועדת חקירה. אף מדינה בעולם, לא הייתה מתנהגת כמו פה. לאחר ההתקפה אתמול, שבמהלכה, יכול להיות שהיו נהרגים מאנשינו, כיוון שבניגוד למחבלים לא הודיעו לנו מראש, לא יכולנו אלא להתגונן כפי שהתגוננו, ולסכן חיי חיילים, חיילי הצבא היהודי בשירות האנטישמים בעולם, ולהשמיד את אומרי האמת, ואת עמלם. כי מדינת ישראל מפחדת מדרך חדשה, דרך של תורה. הדמוקרטיה, היא שיטת השלטון הכי פחות גרועה אמנם, אבל לא צריך אותה. בעולם שאין בו אמת אחת – באמת יש לה סיבה. אבל בעולם התורני – יש אמת אחת. יש תורה. יש קדוש ברוך הוא – מקור האמת בעולם ויוצרו. ולכן, אין סיבה לדמוקרטיה, כי המנהיג הוא או המשיח – או גדול הדור, שייוועץ בחכמים מתחומים שונים, ולא בשרים רודפי משכורות, כבוד ותאוות. רק כך, נוכל לנהל את מלכות ה' בעולם. אני קורא, לכל עובדי ה', לבוא ולעזור לנו לבנות את ההרחבה, לתרום בעין יפה למפעל החשוב של שיבת השומרון, ושיבת ארץ ישראל השלמה כולל עבר הירדן המזרחי, ככתוב בתורה. ירדתי מהבמה. הרב איתי דיבר על המלכות, ועל התוכניות. ריקודים (כמובן שנפרדים – אלא מה?) פרצו בקהל. איזה טוב ה'. ירדתי מהבמה לחדר צדדי. יעל גם הלכה לשם משום מה. 'עשית את זה טוב' אמרה לי. אלה היו התוכניות שלה מאז הגענו. חזרתי לאולם לנשנש קצת ולנסוע לסיור. איזה טוב ה'. בממשלת ישראל אמרו שאנחנו לא רק מתבצרים אלא 'מורדים במדינת ישראל – הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, ואנחנו מכריזים על מדינת הלכה חשוכה, שסופה כמו עיראק ואירן, המאיימות על שלום העולם'. הערה קטנה: מה אתה עושה עם עיראק? לך יש חיל אוויר וצוללות – לא לי.... לאחר הסיור חזרתי למסיבה, והרב איתי בירך שהחיינו והטוב והמיטיב. מיליארדר מארה"ב, הבטיח לי בדוא"ל לכסות את עלויות העיר החדשה. לא ידעתי עד כמה יש כיסוי לזה – אבל הוא לא הכזיב ונתן לאחד החשבונות כמה מיליונים שקלים, כפתיחה לקניית החומרים. שוב חזרתי למסיבה. הרבה איתי דיבר איתי ואיחל לי ב"הצלחה בתפקיד ראש ה'ממשלה' הזמנית של מדינת יהודה. 'אמנם צעיר אתה, אבל אין ראוי ממך'. הסמקתי. מה אני יכול לעשות? עכשיו היתי קצת כמו מלך – על הכתפיים הועלתי והועברתי מאחד לאחד, כאילו הייתי משחק. זה מסוכן, אבל לא נתנו לי לרדת. בשלוש לפנות בוקר, כטוב לב המלך ביין (טוב... לא שתו יותר מכוסית – שתיים, זה בשביל הביטוי...) החבר'ה הפסיקו את החגיגה בברכת המזון רבתי, חלק עם הרבה כוונה וחלק עם הרבה שינה, כל אחד – לפי מעלתו הוא. פרק א' | פרק ב' | פרק ג' | פרק ד' | פרק ה' | פרק ו' | פרק ז' | פרק ח' | פרק ט' | פרק י' | פרק י"א | פרק י"ב | פרק י"ג | פרק י"ד | פרק ט"ו | פרק ט"ז | פרק י"ז | פרק י"ח | פרק י"ט | פרק כ' | פרק כ"א | פרק כ"ב | פרק כ"ג | פרק כ"ד | פרק כ"ה | פרק כ"ו | פרק כ"ז | פרק כ"ח | פרק כ"ט | פרק ל' | פרק ל"א | פרק ל"ב | פרק ל"ג | פרק ל"ד |

ב"ה פרק כ"ט שוב אני כאן. כבכל יום, לא משעמם. יש משפחות חדשות, ויש להם סידורי עבודה. כרגע המטרה היא לקלוט בקרוב אלפי אנשים, לעיר חדשה (תוכניות מתאר – אולי תראו ואולי לא, לא יודע בינתיים). צריך לתכנן מיקומים וכו'... זה קצת קשה, אבל יש אפשרות לזה. צריך כבישים, מקומות תעסוקה (בכל אופן זה לא 400 איש...) וכיו"ב. אבל זה בקטנה עוד לכסף שזה לוקח. אבל גם זה כלום, כי יש למשטרה תוכניות, ויש משהו שחשוד בעיני כמנהרה משטרתית. אין חדש תחת השמש - אמר שלמה, והוא צדק לגבי היום הזה. אז מחר... >> >> >> השבועיים נגמרו, ומאז עברו עוד שלושה שבועות, וזה אומר קצת שישו ושמחו מבחינת המשטרה. כיוון שלא חתמנו על הסכם – המשטרה הגבירה סיורים. באוויר – בקילומטרים שלידנו, היא גם די התערבה, וצילמה הכל כולל הכל. אני מקווה שאין להם רנטגן לדעת איפה יש לנו מתכון, חיזוקים מבניים וכו' –כי אז הם יוכלו ביתר קלות לפגוע. מכל מקום – משטרת ישראל, מתנהגת אלינו כאילו אנחנו ארגון טרור. אני מקווה לתת להם היום 'הפתעה' קטנה, בדמות יהודה אמר לי שחייבים דחוף לעשות ניסוי במערכת האיראנית, כי אין אף אחד שממש יודע להפעיל, ובשעת השי"ן תהיה בעיה כי לא יודעים, וגם מאז הורכבה שוב (היא הוברחה בחלקים) והותאמה לצרכנו – לא נוסתה, למרות שהמערכת מתוכננת יפה ובבקרה היא מאוד טובה. אבל איך ננסה? הרי אין שום טיל שיורים עלינו – אמרתי לו. אל תדאג, יהיה. וכמו נבואה שמגשימה את עצמה – זה קרה. בערב הגיחו מתוך ערפל לא ברור 3 מטוסים. אחד צילום, אחד חבלה ואחד צנחנים. אחד חיבל בגדר. הצנחנים, הנשק אזור עליהם, לבנות חבלה ושלל מטענים עליהם, יורדים אלינו אט, דקות שנדמות כנצח. ואז עוד שני מטוסי צניחה. עוד טיל לגדר בצד שני. הוכרזה כוננות על, והודענו למשטרה שאנחנו מיירטים ויורים מה שבא לנו. ושוב המטוס עולה, מסתובב - וחוזר לירות טיל. שלושה חורים. ארבעה כבר. הודעתי ואז במרחק מטרים ממני נחת צנחן. לרגע הטענתי את הנשק וכיוונתי אליו. הוא נכנע. ואז שמתי לב שציצית מבצבצת מהמדים. הוא ירד אלי וחייך. היתי בטוח שזו הצגה. כמה חבר'ה מלידי קפצו עליו והורידו לו את הציוד. לא ידעתי מה לחשוב עליו. רק הוריתי לעשות סריקות על כל השטח (שכבר היה בלי עין הרע - גדול מאוד). 'אני היחיד', אמר לי. השאר נחתו בחוץ. הקשר שלו אמר אותו דבר – אבל זו לא הוכחה לאמינות, כידוע. לאחר שעבר בדיקה מקיפה פרק א' | פרק ב' | פרק ג' | פרק ד' | פרק ה' | פרק ו' | פרק ז' | פרק ח' | פרק ט' | פרק י' | פרק י"א | פרק י"ב | פרק י"ג | פרק י"ד | פרק ט"ו | פרק ט"ז | פרק י"ז | פרק י"ח | פרק י"ט | פרק כ' | פרק כ"א | פרק כ"ב | פרק כ"ג | פרק כ"ד | פרק כ"ה | פרק כ"ו | פרק כ"ז | פרק כ"ח | פרק כ"ט | פרק ל' | פרק ל"א | פרק ל"ב | פרק ל"ג | פרק ל"ד |

היה היה פעם איש נחמד ושמו היה נחמן. נחמן רצה יותר מכל את הפתקעה של רבינו נחמן (לא ביאליק!!). אז יום אחד נחמן האיש החביב מן העיירה החביבה, נכנס אל האינטרנט. נכנס לדף הבית שהיה ברסלב, אתר עם נשמה יהודית טהורה לחסידי ברסלב. נחמן ידע שמה שהוא יעשה לא יהיה מעשה טוב, אבל הוא ידע שהוא לא קנה את מדפסת הלייזר לשוא. לכן הוא לקח תמונה של הפתקעה, העתיק אותה למסמך "וורדעלך", ואז... טיק טוק טק, ההדפסה יצאה ברוב הודה ותפארתה היישר אל ידיו של נחמן. נחמן הלך (עדיין מהורהר נפשית) וקפץ אל בית חברו, הלא הוא שניאור זלמנוביץ'. שניאור זלמנוביץ' היה בעל קשר טוב עם המחלקה לאכיאולוגיה החסידית. אך, למזלו הרע של נחמן, תגובתו של שניאור לא הייתה טובה... המשך יבוא... פרק ב' /Mosaic/Read/3239 פרק ג' /Mosaic/Read/3257 פרק ד' /Mosaic/Read/3370

בס"ד בגלל שאמרו לי שזה קצר מדי הארכתי את זה. פרק שני רק כשירדו מההר, נזכרו הפצ'וצ'ים שהם לא שאלו את היצורים לשמם ומי הם. צימי הציע שהם יחזרו למעלה לשאול את היצורים מי הם, אך צור וצור התנגדו. "בכלל" אמר צור, "אפשרי שהוטל כישוף עלינו בתחומי ההר, שלא נשאל מהם. אך כשנחזור ננסה שוב". והם התחילו ללכת לכיוון צפון. פתאום אמר צמר: "פתאום נזכרתי במשהו שאבא אמר לי פעם: " פעם, כשאני ואמא טיילנו קצת מחוץ למדבר, ראינו יצורים מוזרים, שגרים בארמון הדור. כשהגענו לארמון, ראינו על הארמון שכתוב משהו. כל מיני סימנים וכתבתי אותם". ואז הוא העביר לי קלף ועליו כתובים הסימנים. לרוע מזלנו, לא לקחתי אותו". פתאום צימי הסתכל אחורה וראה משהו נזרק מההר... *** צימי רץ לשם וראה שם חבילה. הוא פתח אותה וראה בפנים אוטובוס. אוטובוס צעצוע. מקרטון. היה מודבק עליו קלף שהיה כתוב עליו: לכם, מה"קונפטים". הוא רץ בחזרה לאחיו והראה להם את הקלף והאוטובוס. צמר אמר: "מוזר מאוד, מה יועיל לנו אוטובוס צעצוע מקרטון?" והוא בחן את האוטובוס וראה חריץ קטן מלמטה. הוא הסתכל בפנים, ופתאום התחילה משב רוח שסחפה רק אותו (בלי האטובוס, שנפל על הרצפה). צימי וצור הבינו שמי שמסתכל בפנים נסחף,ואז *** על הר. מרחוק הם עדין ראו את הארמון. צמר התעשת ראשון: "צימי, תביא לי את הקלף" אמר. צימי הביא לו את הקלף וצמר הסתכל וקרא: "יש כאן את אותם סימנים שאבא כתב לי! אני זוכר!" צור אמר: "כדאי לנו לא לבזבז זמן ולהתחיל ללכת, ובדרך נחקור את הקלף" צמר וצימי הסכימו איתו והם התחילו ללכת. בינתיים, הם לא גילו דבר על הקלף. הם הלכו וראו מפלצת קטנה בעלת כוחות טבע. (סלעים, דשא, גשם, וכ'ו) היא זרקה עליהם סלעים עטופים קרח מלווים בברד חזק. צמר החזיר עם כדורי קרח וצימי עם סינוור ישר לעיניים והמפלצת מתה. פתאום הם ראו חומת סלעים וכדורי ברד... *** תותחים הפציצו אותם עם כדורי ברד, ותותחים אחרים עם סלעים. צימי הוציא אנרגיה מברק וחתך את החומה באמצע. החומה נבקעה לשניים ושאר החומה נפלה. לפניהם צמח דשא גבוה שירה בהם חלקיקי דשא קטנים ומכאיבים. צור שלח כדור לבה ענקי ששרף את כל הדשא. פתאום ירד גשם חזק מאוד וכיבה את האש אך הגשם ירד מאוחר מדי, וכל השדה נשרף. מאחורי הדשא היה מבצר עם תותחים, רובים וכדורים. התותחים ירו כדורי סלע והרובים חלקיקי ברד. צימי שוב