סיפור בהמשכים עמוד 9

"זה לא סתם בית-ספר" אמר יעקב ילון. נועם גמל בליבו החלטה – אם זה סוג של בית-ספר אקדמי עם מגמת קדם-משפטים – הוא מתאבד. "זו פנימייה" זרקה עו"ד נחמה ילון את הפצצה. פניו החתומות של בנה לא הסגירו מאום ממה שחשב. "פנימייה?!" הוא הזדעק בליבו "פנימייה?! אז זה מה שזה?! ניסיון להפטר ממני, הכבשה השחורה של המשפחה?!" הוא ריסן את זעמו. "איזו מין פנימייה?" שאל באדישות. "חיפשנו משהו בעל מסגרת נוקשה, משהו רציני ו..." יעקב ילון התלבט אם להגיד לבנו שחיפש בשבילו פנימייה מרוחקת "מחמיר" הוא אמר לבסוף "ומצאנו אחת שמצאה-חן בעינינו... היא רק, פשוט, אתה מבין... פנימייה של דתיים" הפעם נועם לא הצליח להסתיר את תדהמתו. "של דתיים?!" נועם הלך לחדרו, מרסן את כעסו הבוער שוב. הוא נשך את שפתו הרועדת, מתאפק שלא לצרוח בכל כוחו. שבוע הבא, אה? שבוע הבא הוא מתחיל ללמוד בפנימייה דתית שהשד יודע באיזה חור היא נמצאת? הוא לא סבל את בית-הספר הנוכחי שלו אבל בשכונה היו לו כמה חברים טובים. איך הוא יסבול את החור הזה, איך? * "אוף!" התמרמרה יעל בקול "קשה לי!" "את רוצה עזרה?" הציעה הלל, בדיוק כמו שיעל רצתה. הלל הייתה בכיתה ט' אבל ידעה את החומר של יעל - בשישית - על בוריו. "תודה" חייכה יעל את חיוכה הנודע. הלל התיישבה לידה וסידרה קצת את הדפים. "אז ככה " היא פתחה. "יַלי!" פרץ תומר לחדרן בזעקות שבר "יַלי!" "מה?" הסתובבה אליו יעל - או כפי שכונתה בפי ה"חבר'ה" - יַלי. "בעיה" התנשף תומר בכבדות ונשען על ברכיו הכפופות "הקרטונים – של הם שעטו במורד המדרגות אל החצר ויעל תפסה את קרטוני הפיצה. זה היה מאוחר מדי. אורנה, המפקחת שלהם, כבר התקרבה מהדלת האחורית. "מה זה?" היא שאלה. "של השומר!" מיהרה ילי לקרוא "הוא ביקש שנזרוק לזבל!" אורנה שלחה בה מבט חשדני ויעל השיבה חיוך חנפני "תזרקי את זה" אמרה אורנה לבסוף "ורוצי לחדר, לפני שאתחרט". ילי דחפה את הקרטונים לחיקו של תומר שעמד מאחוריה ורצה משם היישר אל הלובי של הבנים, שם מצאה כמה חבר'ה יושבים חלק 1

פרק א' "טוק טוק טוק", נשמעו נקישות רמות על דלת ביתו של ג'ון סמית."פתוח", קרא ג'ון לעבר הדלת.כשהדלת נפתחה ג'ון סמית לא האמין למראה עיניו:על מפתן ביתו עמד מייקל טוד בכבודו ובעצמו! ג'ון המופתע מיהר להכניס את אורחו הבילתי צפוי אל ביתו ולהושיבו על הספה. מייקל פתח בדברים,"הו! סוף סוף אני זוכה לפגוש את הבלש שכולם מהללים אותו!" "אני לא כל כך חשוב חשוב", אמר ג'ון, מסמיק קלות."הו, כן! אתה דווקא חשוב מאוד אם תרחתי לבוא אל ביתך.ובכן,אני מאוד עצוב לבשר לך את הידיעה הממצערת הזאת, אבל... הינה זה בא: כפי שאתה יודע החבורה של יופיטר האני תמיד, אבל תמיד, חשקה את אבן האודם הקסומה. אבל עכשיו, חלומם התגשם, הם גנ-" "אתה מתכוון שהם גנבו את אבן האודם הקסומה?!,קטע אותו

ב"ה בסעייתא דשמייא פרק ב' ישראל חזר לביתו בכוחות מחודשים. על הדלת הוא ראה ציורים ועבודות שהילדים הכינו. כן כמו בכל לידה... לכאורה לידה רגילה לכל הדעות... הוא חזר לבית יפה ומסודר. הילדים קיבלו אותו בזרועות פתוחות ובשמחה גדולה. גברת יצחקי שלחה מבטים קצת דאוגים לעברו של ישראל. 'הוא קצת חיוור, או שזה סתם נדמה לי?' חשבה בליבה. 'לא! אני סתם דאגנית! אני סתם עושה עסק מכל דבר קטן...' "תודה רבה, גברת יצחקי!" אמר ישראל וניסה לשגר אליה חיוך. "עזרת לנו מאד." "אין בעד מה," השיבה לו. "אל תשכחו שאם צריך משהו, אני כאן תמיד לעזרתכם!" היא שלחה מבט אחרון על ישראל ויצאה מהבית. * בשבת עלה ישראל לתורה ונתן לבנותיו את השמות- "ברכה שמחה" ו-... "תחיה אמונה." 'כן' הוא חשב. 'שהאמונה תמיד תחיה אצלנו, למרות הכל...' * "אמא," שאל יהונתן בן ה-3 את אמו. "איך זה הגיוני שברכה כבר מתהפכת מהגב אל הבטן ומהבטן לגב ותחיה עדיין אפילו בקושי מרימה את הראש?" אמא ליטפה את ראשו של הקטן וחשבה על תשובה מתאימה שתסבר את אוזניו של בן 3. "תחיה היא ילדה מיוחדת." ענתה לבסוף. "ילדה מיוחדת?" תמה הקטן. "אם היא ילדה מיוחדת אז איך זה שהיא לא מצליחה לעשות כמעט שום דבר? ובכלל נראה-לי שברכה היא זאת שמיוחדת, ברכה כל הזמן מחייכת והיא מצליחה לעשות דברים שתחיה בכלל לא מצליחה..." "בוא אני יספר לך סיפור!" החליטה לבסוף אמו. הקטן קפץ על המציאה והתיישב על ברכיה של אמו. "הסיפור שלנו התרחש במקום רחוק, שם למעלה בשמיים,' היא הצביעה בידה. 'איפה שכל המלאכים נמצאים..." התחילה אמא לספר. "ואיפה שה' גם?" שאל הקטן. "כן ואיפה שה', ואיפה שנמצאות כל הנשמות, כל האנשים לפני שהם נולדים." "גם אני הייתי שם?" שאל יהונתן בתמימות. "כן גם אתה!" השיבה אמו וליטפה את שערותיו. "אז בקיצור, לפני כמה זמן הייתה בשמיים נשמה אחת מאד מיוחדת, מאד!, וה' חשב למי להוריד אותה, מי יוכל לטפל בנשמה כל- כך מיוחדת? מי יזכה לטפל בנשמה כל כך מיוחדת?, הוא חשב וחשב עד שהמלאכים אמרו לו: 'תוריד אותה למשפחת גולדמן! הם המתאימים!' ה' שמע לעצתם והוריד אותה למשפחת גולדמן!" סיימה אמא. "ואז," היא הוסיפה פתאום. "וה' החליט לתת להם עוד תינוקת. בגלל שהתינוקת המיוחדת "משפחת גולדמן האלה זה אנחנו, נכון?" שמעה לפתע קול שונה מזה של יהונתן. היא הרימה רגע את ראשה, וראתה שכל שלושת בניה הנוספים התאספו סביבה וגמעו בשקיקה כל מילה שיצאה מפיה. "כן." השיבה ליעקב בן ה-6. "והנשמה המיוחדת הזו, זאת תחיה שלנו נכון?" שאל יצחק בנה השני. "כן." אמרה שוב. "והתינוקת השנייה שבאה לשמח אותנו ולתת לנו ברכה ושמחה, זאת ברכה שלנו, נכון?" שאל יהונתן. "כן." חזרה בפעם השלישית. 'נראה- לי,' חשבה בליבה גברת גולדמן. 'שהסיפור הזה עזר יותר לי להבין מה קורה מאשר לבנים...' 20070110124457.doc גם הפעם הצלחתי לעלות את הסיפור רק בקישור אני מקווה שמי שיסתכל על זה, לא יראה זאת כקישור...

ב"ה פרק כ"ב והוא אכן רצה. מהר מאוד הכלי הושבת, והוכחנו שלא צריך חיבוקים בשביל לקבל דברים. וגם לא התרפסות. רה"מ הכריז ש 'ניצחון המתבצרים, הוא זמני בלבד'. הפעם ידעתי שהוא דובר אמת. במודלים היו כמה אפשרויות של הצבא לגבי הריסת הגדר פיצוץ בערת אדם מוגן פיצוץ בעזרת רובוט יתרונות/חסרונות רובוט- נחסל עם טיל. אדם – אם נירה, זה לא יזיז לו. יש שכפ"ץ. אם עם רובוט – אז נחסל את הרובוט. זה מבחינתם, משמע שעדיף להם אדם מוגן. אז פשוט: נודיע שאנחנו זורקים פצצות בלי חשבון על כל מי שבא, לא משנה מה הוא. זה ירתיע אותם להביא אנשים ע"מ לפוצץ אותנו. אבל מה עם טיל? חיל אוויר? כמו שהם עושים למחבלים, שני טילים על מגדל שמירה פה (לא לפני מסע התרת דם), ואז אין להם בעיה. מול זה, אין אופציה משלנו – אין לנו מערכות יירוט טילים. זה גם בעיה לבנות, ועלות של דבר כזה זה הרבה יותר מ120 מליון שקלים, זה מיליארדים רבים מאוד. גם האפשרות לפתח דבר כזה, שיהיה יעיל – לא קיימת. הוא צריך להבדיל בין מטוסים למסוקים, גודל, מהירות, גודל טיל לחיסול, מוכנות תמידית ליירוט, וכו' – עולות הרבה מאוד, ואין לנו כוח אדם. זו הפעם הראשונה שניצבנו בפני בעיה כזו, אבל נצטרך לפטור אותה לבד. לרגע התייאשתי. ומה יעשו לי בחקירות שב"כ? האם מעתה אצטרך להיות נווד לנצח? פליט פוליטי? ולך תאחסן 250 איש בלי שהשלטונות ידעו עליהם בכל רחבי העולם, ולהתנתק מהמשפחות וכו'... לרגע הכל היה נראה אבוד. לרגע... ואז צפצף הביפר. 'איומים על שאר הבנות (תזכורת : רק חלק מהאולפנה והישיבה פה) ותלמידי הישיבה שנשארו במדינה הסמוכה (מה שנקרא היום 'מדינת ישראל'). החלטתי שצריך להביא אותם לפה. ואז שוב חזר הייאוש הזה. ואם נביא אותם לפה – לא יחקרו אותם עוד יותר? ויתעללו בהם? דוד ניצן, שלח לי סמס. להתראות בכלא,אני החוקר האישי. נ.ב.יש מצב שיהרגו אותך. הבנתי שצדקתי בהשערה, ממני הם חייבים להיפטר. אני לא אתן... אבל איך לא אתן? ואז נזכרתי בנשק של כל יהודי– איזה טוב ה'. ירדתי לחדר הסודי והדלקתי על כמה דציבלים. רק ככה התפרקתי מכל מה שצברתי עד עכשיו. ומעתה – לטעון מחדש, להמשיך לעבוד. ככה ממשיכים החיים הרגילים. הרגע שמעתי שהם מתכננים שבועיים רענון, לתת לנו חופשי, ואח"כ ללמוד משגיאות המצור הנוכחי (שבועיים ללא הצלחה). ואז קיבלתי הודעה לביפר, בא"ת – ב"ש. תטסטפ שינבמפא שקגל. או בעברית: אנחנו במשאיות בדרך. לקח לי זמן לקלוט ולתרגם, אבל השוטרים סתם שברו את הראש. שלושת המשאיות, ובתוכן ארגזי עץ, משלימים את המעבר של כלל המוסדות לפה. וזה תגבור רציני בכוח האדם, כי עכשיו הרבה פחות % מהתל"ג לנפש הולך על בטחון. משמע: יש יותר תוצר לאומי = יותר בחשבון בשווייץ, יותר ריבית ויותר התפתחות. אבא הורה לי לפצל את החשבונות, שאם ייתפס אחד לא ייתפסו את כל השאר. האפשרות הכספית, נבעה מהעובד שעדיין לא קישרו בן הסטודיו אלינו, מה שאומר שהסטודיו דפק קופה נאה, שחלקה עבר לחשבונות שלנו, מה שאומר, גם בלי תל"ג גבוה. אמנם זה מוריד את הרבית – שעליה כידוע אנחנו חיים, אבל מוריד את הסיכון. זה גם טוב. עכשיו צריך לקוות שהכוח אדם החדש ייתן לנו פיתוחים חדשים, מכירות חדשות, ואולי גם מערכת יירוט תילים מתקדמת, מהסוג שאנחנו מאוד זקוקים. בינתיים יש שבועיים להתארגן ולהמשיך לעבוד על מה שחשוב באמת. פרק א' | פרק ב' | פרק ג' | פרק ד' | פרק ה' | פרק ו' | פרק ז' | פרק ח' | פרק ט' | פרק י' | פרק י"א | פרק י"ב | פרק י"ג | פרק י"ד | פרק ט"ו | פרק ט"ז | פרק י"ז | פרק י"ח | פרק י"ט | פרק כ' | פרק כ"א | פרק כ"ב | פרק כ"ג | פרק כ"ד | פרק כ"ה | פרק כ"ו | פרק כ"ז | פרק כ"ח | פרק כ"ט | פרק ל' | פרק ל"א | פרק ל"ב | פרק ל"ג |

ב"ה פרק כ' אני נסעתי בג'יפ שלי. חגי הפעם לא פה. עוד מעט מגיעים למגדל 4. הי! מה זה? כמו שאמר חגי ב 'נבואה'- הם אכן מביאים דחפורים, ועוד בדיוק מהדגם שהוא אמר. רואים את זה מאוד ברור, ואפילו ארבעה. המדגם שלו קלע בול. יש שכל לבחור. הטילים כמעט והיו מוכנים מצאנו באינטרנט תרשים מדויק של צורה אוירו-דינאמית, והיה לנו גם – טיל משלנו, וזה דבר מצוין. עכשיו רק נשאר לנסות אותו בשטח. הבעיה, שבניגוד ליריות (שזה דבר זול...) אז הטיל הוא יקר. מאוד אפילו, יחסית. אה, ונשאר עוד משהו, לייצר אותו. אבל לייצור 'המוני' (כ 200 יחידות), נצטרך מחרטה יותר גדולה. ביקשתי מידידנו, החבר של הרב איתי. מעניין מתי ישיג אחת. ירייה, קונים במכולות את זה, צריך לייצר (וזה 'קצת' קשה), בייחוד בכמויות שאנחנו צריכים או עלולים לצרוך הצבא המשיך בביצורים נגד פיצוץ גלגלי האוטובוסים בידי מגדילי השמירה שלנו, כל פעם בטריק שונה. אבל אנחנו גם התחכמנו: במקום לשלוח לצבא ממגדלי השמירה, שלחנו ממסוקים זעירים, שעשו את המלאכה טוב יותר. על מסוק כזה לא כל כך קל לירות – זה בורח ברגע שמישהו מטעין את הנשק. כמו כן, ידוע מהם התנאים לשחרור הנצרה של הנשק, ומי שמשחרר ללא צורך עלול לחטוף משפט. ואם תאמר – ניירט מחיל אוויר ? אז גם זה אי אפשר. זה דבר קטן, ולמרות שיש לצבא יכולת להפציץ ע"י מטוסים, הוא מעדיף שלא הערבים יעשו מהומה (אנחנו לא נחשבים. עוד מתנחלים...) הסדרה המשיכה להצטלם, ואני רציתי – שכל מה שיוצא הלאה, יעבור דרכי או כל חבר אחר בממשלה. המטרה היא למנוע ממידע מודיעיני ולו הכי קטן להגיע לידי המשטרה, אנחנו לא צריכים שידעו שיש לנו קומות מתחת למינוס אחד, מקסימום מינוס שתיים. למרות היותנו מיעוט, היה לנו יתרון – לנו אין ציבור שאינו עובד או מאבטח כמעט, ועל כן אנחנו יכולים להחזיק. לעומת זאת, אם היו יותר ילדים – ההוצאות היו מרובות לעומת ההכנסות. אוף! שוב הלאתי אתכם בנהלים כספיים ונתונים משעממים (תודו שפרק הקודם כמעט הפסקתם לקרוא!), נחזור לעניינים מעניים יותר, כמו המשטרה והיס"מ. הם כנראה דחו את זה ממוצ"ש. הם שוב המעיטו את הכוחות. - |||||| ||||||| |||||| |||||||| |||| |||||| ||||| ||| || ||| |||| |||||||| - מוצ"ש. במהלך השבת (שבה חגי עלה לתורה, וחטף על הראש. והרבה... גם ממני...), הגיעו למעלה מ40 אוטובסים (ספירה של המגדלים) ובהם יותר מ2000 חיילים ושוטרים. כמו"כ, הביאו 'תגבורת' לדחפורים, חלקי חילוף, משאית מלאת שכפ"צים ואפודים קרמיים חדשים (איפה היה כזה דבר במלחמת לבנון?). הביאו משאית, שאני זיהיתי אותה כמשאית חומרי נפץ, היא משוריינת, אך יש לה זרוע, כמו מנוף – אבל מקופלת. הם הביאו כלי משוריין מוזר, שצריך לשמש כחמ"ל. הנוכחות של חיילים הייתה גבוהה משוטרים, אלא אם כן זה יס"מ/ימ"מ/מג"ב, שמהם היו הרבה מאוד. בנוסף לכל אלה – 4 טיוליות עצורים משוריינות (בשבילנו, אם תהיתם), נושאי גייסות משוריינים (נגמ"ש), ושלל טילונים בגדלים שונים. כמו"כ, כמה משאיות בטון יישרו שטח שיינה (אני כל הזמן גזלתי מהם..) לכל החיילים והשוטרים. הובאה גם משאית חמ"ל משוריינת בנוסף לכלי המוזר. היה שם כמעט כל חיל הנדסה, ובקיצור – מחנה צבאי שלם. שחכו שרק לפני כמה זמן היו פה קרוב לשלוש מאות מחבלים, והם יצאו בנס. טוב, נו – ידוע שלישראלים יש זיכרון קצר. במוצ"ש, הפעלתי מזל"ט, והראיתי לחגי. אח"כ עלינו למגדל לראות את הכלים עם הגלגלים המחוררים. אח"כ, שמנו את החומר המתקשה וסתמנו לאחד הדחפורים את האגזוז. חייל אחר, חטף 'פצצת סרחון', וכל מדיו נרטבו. הוא כמובן קיבל טרמפ הביתה. כל אחד – לפי מה שהתחשק לי להתעלל בו, תלוי ברמת הרשעה. ליס"מ, למשל, חומצה קלה על הפנים תספיק לטיפול הוגן (שבוע אשפוז, לערך). ככה עושים, אבל את זה אפשר פרטנית ולא כללית, וזו הבעיה שלנו. צריכים לחשוב על הכל. לא להתעלל באחד, וזהו. אתה לא יכול לעבוד ככה. אתה חייב 'להכניע', משהו חזק שיכנס בכולם. הם החליטו להחזיר לנו במכט"ז. עוד באותו ערב, החבר'ה עבדו על מגבים, שמנקים את כל מה שרק ישפריצו להם על השמשה הממוגנת. ככה עובדים. פרק א' | פרק ב' | פרק ג' | פרק ד' | פרק ה' | פרק ו' | פרק ז' | פרק ח' | פרק ט' | פרק י' | פרק י"א | פרק י"ב | פרק י"ג | פרק י"ד | פרק ט"ו | פרק ט"ז | פרק י"ז | פרק י"ח | פרק י"ט | פרק כ' | פרק כ"א | פרק כ"ב | פרק כ"ג | פרק כ"ד | פרק כ"ה | פרק כ"ו | פרק כ"ז | פרק כ"ח | פרק כ"ט | פרק ל' | פרק ל"א | פרק ל"ב | פרק ל"ג | פרק ל"ד |

בס"ד פרק שני רק כשירדו מההר, נזכרו הפצ'וצ'ים שהם לא שאלו את היצורים לשמם ומי הם. צימי הציע שהם יחזרו למעלה לשאול את היצורים מי הם, אך צור וצור התנגדו. "בכלל" אמר צור, "אפשרי שהוטל כישוף עלינו בתחומי ההר, שלא נשאל מהם. אך כשנחזור ננסה שוב". והם התחילו ללכת לכיוון צפון. פתאום אמר צמר: "פתאום נזכרתי במשהו שאבא אמר לי פעם: " פעם, כשאני ואמא טיילנו קצת מחוץ למדבר, ראינו יצורים מוזרים, שגרים בארמון הדור. כשהגענו לארמון, ראינו על הארמון שכתוב משהו. כל מיני סימנים וכתבתי אותם". ואז הוא העביר לי קלף ועליו כתובים הסימנים. לרוע מזלנו, לא לקחתי אותו". פתאום צימי הסתכל אחורה וראה משהו נזרק מההר... *** צימי רץ לשם וראה שם חבילה. הוא פתח אותה וראה בפנים אוטובוס. אוטובוס צעצוע. מקרטון. היה מודבק עליו קלף שהיה כתוב עליו: לכם, מה"קונפטים". הוא רץ בחזרה לאחיו והראה להם את הקלף והאוטובוס. צמר אמר: "מוזר מאוד, מה יועיל לנו אוטובוס צעצוע מקרטון?" והוא בחן את האוטובוס וראה חריץ קטן מלמטה. הוא הסתכל בפנים, ופתאום התחילה משב רוח שסחפה רק אותו (בלי האטובוס, שנפל על הרצפה). צימי וצור הבינו שמי שמסתכל בפנים נסחף,ואז *** על הר. מרחוק הם עדין ראו את הארמון. צמר התעשת ראשון: "צימי, תביא לי את הקלף" אמר. צימי הביא לו את הקלף וצמר הסתכל וקרא: "יש כאן את אותם סימנים שאבא כתב לי! אני זוכר!" צור אמר: "כדאי לנו לא לבזבז זמן ולהתחיל ללכת, ובדרך נחקור את הקלף" צמר וצימי הסכימו איתו והם התחילו ללכת. בינתיים, הם לא גילו דבר על הקלף. הם הלכו וראו מפלצת קטנה בעלת כוחות טבע. (סלעים, דשא, גשם, וכ'ו) היא זרקה עליהם סלעים עטופים קרח מלווים בברד חזק. צמר החזיר עם כדורי קרח וצימי עם סינוור ישר לעיניים והמפלצת מתה. פתאום הם ראו חומת סלעים וכדורי ברד...

הפגישה השחר הפציע ,גבעת האורנים המבודדת נראתה למתבונן מהצד כרגיל, עין צופה יכלה להבחין בקרחת היער החדשה שצמחה בן לילה על ראשה, אך לעיתים נדירות עברו כאן אנשים, הגבעה הייתה מרוחקת מרחק הליכה של שלוש שעות מהעיר הסמוכה, ושביל לא הוביל אליה. החללית החומה עמדה על ראש הגבעה, וארבעת החתולים יצאו ממנה. החתולים רחרחו בחשדנות את הריחות הלא מוכרים באוויר, ונסו לקשר בין מה שלמדו באימונים לבין מה שהם רואים. צבעיה של אזמֹרד התחלפו מסגול עם פסי תכלת לחום מפוספס בכתום, היא הייתה מחליפת צבעים, תכונה לא-נדירה אצל החתולים מַיָּאָהוּ כוכב האם של החתולים מכל הגלקסיות. "צריכים להתפצל", העיר רבשחור."המשימה עומדת לפנינו, עין הסערה ו.... איפה דריז?!". "אממ...נראה לי שראיתי אותו במעבדה בחללית,עסוק " ענתה אזמרד. "בסדר,עין הסערה ודריז יישארו לשמור כאן על החללית, אנחנו נלך למשימה,שכל אחד יבדוק את המשדר שלו,אין זמן לעיכובים" *********** פיצי בהה בשלושת החתולים שקרבו אליו,הם צעדו במהירות בינות הבתים החדשים,קְרבים בהדרגה לבית העתיק,הם נראו רגילים אבל ריח מוזר אפף אותם,'הם באו',הרהר ברעד,הוא נאנח ובהחלטה של רגע קפץ לקופסת המזגן, משם לגג המחסן ואז בזינוק אמיץ הוא כבר היה למעלה,על הגג. "זה המנהיג?",תמה רבשחור. "אכן",לחש להבאש,"זהו זה,אבל עם הצליעה שלי אני לא יכול להגיע אליו". "אני ואזמרד נעלה, חכה כאן",שתי קפיצות וזינוק ורבשחור היה למעלה. "שלום,המנהיג" ,רבשחור התקרב עם זנב מושפל לפיצי. "מה אתה רוצה ממני?",השיב פיצי. "שנים לא קיבלנו מסר מארץ,הסקנו שאתם בסכנה,או שנכשלתם בהשתלטות". "השתלטות?!,מה אתם רוצים?",התרגז פיצי. רבשחור הצליף בזנבו,עינו האפורה מבהיקה ומזרה אימה,סולם הצלילים בו ילל עלה בפתאומיות,"מה אתם רוצים?!,לפני 5000 שני חתול הגיעה לכדור חתוללית ענקית שהכילה חתולים שנשלחו להשתכן...יותר נכון להשתלט על הארץ אחרי שנוכחנו שהוא הקרוב ביותר בסביבתו הטבעית לכוכב האם מַיָּאָהוּ,היצורים בו גם לא היו חכמים במיוחד, הפרימיטיבי הכי מפותח היה האדם שעבד למעשה ידיו,בארץ התקבלתם כאלים,בעיקר במצרים הקדומה,אך התמכרתם לתענוגות רבשחור השתתק והפסיק את נאום הזעם,רחש של חתולים שטיפסו קטע אותו,הוא הסתובב לעברם,זו לא הייתה רק אזמרד, שהייתה משום מה כתומה,היה שם גם חתול אחר, כתום, גמיש,שרירי,אוזנו האחת הייתה חתוכה באלכסון,בדייקנות,וזנבו קוּצר במספר סנטימטרים. פיצי ניצל את ההזדמנות וחמק מהגג, הוא נחת בחבטה על הקרקע וחזר לסינרה של בעלת הבית, מילל רכות. לפרק הקודם לפרק הבא

ב"ה שוב אחלוק עמכם סיפורי תהנו , למרות שזה לא אפשרי. יצור צחקני. פרק ט"ו. היה רעש רקע של יריות עזות. לא יכולנו להשתתף, לא ידענו מי נגד מי ואיפה. הידיעות בקשר צבא-משטרה, סתרו זו את זו כל דקה. נ.צ. מוטעות, אורך ורוחב הפוכים. המשטרה היתה מוכנה לגרש אותנו, אבל נגד הערבים ? לא התכוננו כלום. כשנשמע בום גדול, התחלתי לחשוש. הערפל אמנם הוקל במעט, אבל עדיין לא ראו כלום. ושוב. הצבא החל להביא כוחות כוננות, נותרו כ300 מחבלים באזור, וזה הרבה מאוד. החשש שלנו הוא שהם מתחזים לאנשים שלנו ונכנסו כבר. בעזרת חבלים – טיפוס גדרות פשוט מאוד. הבום הגדול היה, ע"פ קשר המשטרה, התפוצצות מזל"ט. "התפוצץ מזל"ט 4x-984, ככל הנראה, חשש שהמתבצרים הפילו אותו, אבל יש מצב זה הערבים. האוויר נהיה מגעיל מרגע לרגע, והפעלנו את מערכת האוורור, על הכי חזק. מי שלא במגדלים, הורינו להיכנס לבית הכנסת, שהיה ממוגן – מאז שירו עלי, ושם להתפלל. מי שלא היה בצוות של 75 הלוחמים ו25 לוחמי גיבוי/תומכי לחימה וכיו"ב, היה או בביהכנ"ס, או מבצע פעולות הברחה או הכנת אוכל לכולם. היו כאלה שהיו בצוות המדעי, מכיני חומרי נפת ועוד. אבל מי שפעילותו לא הייתה נחוצה או לא יכלה להתקיים – נשאר להתפלל. לזעוק לקב"ה. כל 4 הג'יפים הסתובבו סביב הגדרות, במרחק מה זה מזה כדי למנוע חדירה פנימה – ע"י המחבלים. כל העת, האזנו למה שהולך מבחוץ, בין אם במצלמות, בין אם בעיניים, ובין אם בשמיעה לקשר של המשטרה. המחבלים היו מצוידים בקשר משלהם, והמודיעין ניסה למצוא אותו. החשש היה כי יש להם משהו מאיראן או מקום שכזה, שגם יש לו נוסחה לשינוי תדר כל כמה זמן, ולחשב נוסחה כזו מצריך מעקב ממוחשב – מה שעדיין אין. יחס הכוחות היה גדול מאוד מאיתנו. בלי הגדר, מזמן כבר בדרכי הטבע לא הינו שורדים. לפחות בינתיים עם 'הרכש' החדש, יכולנו להגדיל עוד. המשטרה לא יכלה לעצור את זה, גם כי הצוות היה מיומן, וגם כי יש מחבלים לחסל, ויש בכוחם לחסל את כל הכוח, למרות שהיחס הוא 1:2, לטובת הצבא. החיילים לא היו מאומנים, אבל היה להם שכפ"צ (אחרי כל ההכפשות – איך שלא יהיה?) אישי. מדים ל'משימה הלאומית' לא היו כמו בגרוש גוש קטיף, זה לא היה האמת שנדהמתי מהיכולת הלוגיסטית של צה"ל. פתאום הכל מארגן, למרות הזמן המעט, ולמרות חוסר המודיעין, הם יודעים המון יחסית ללבנון הם לא יורים על עצמם (הישג!) ועוד. טוב, נו – פה זה נגד יהודים. אבל זה לא העסק. אבל – למרות זאת הם עדיין לא שברו אותנו. הם גם לא ישברו, אם ירצה ה'. וכך אני מקווה שהוא ירצה – אבל על זה אי אפשר לחתום. לפחות לא אני. פרק א' | פרק ב' | פרק ג' | פרק ד' | פרק ה' | פרק ו' | פרק ז' | פרק ח' | פרק ט' | פרק י' | פרק י"א | פרק י"ב | פרק י"ג | פרק י"ד | פרק ט"ו | פרק ט"ז | פרק י"ז | פרק י"ח | פרק י"ט | פרק כ' | פרק כ"א | פרק כ"ב | פרק כ"ג | פרק כ"ד | פרק כ"ה | פרק כ"ו | פרק כ"ז | פרק כ"ח | פרק כ"ט | פרק ל' | פרק ל"א | פרק ל"ב | פרק ל"ג | פרק ל"ד |

בפרשיות השבוע האחרונות אנו קוראים על יוסף ואחיו ועל ''סדרת החינוך'' שמעביר יוסף לאחיו אך בין הפסוקים מופיעה מן דמות אנונימית כזאת "האיש אשר על בית יוסף אולי כדאי שנראה את הפרשיות דרך העיניים שלו...(הבהרה- אין פה ח"ו כוונה לצחוק על יוסף או על אחיו ח"ו) "שמעת תותמוסס?!" "מה שמעתי פוטיפוס ?" "יש לי אדון חדש! מארץ כנען קצת נמוך כזה עסוק בענייני חלומות ככה.. מוזר" אמר תוּתְמוּסֵס "איך קוראים לו?" שאל פוטיפוס "יוסוף צפנ'סוס פענחוס" "איך הוא התמנה לאדון פתאום לא שמעתי עליו כ"כ.." שאל פוטיפוס "אומרים שהוא פתר את החלום של פרעה, אני לא יודע הוא לא נראה טיפוס כזה" ענה תותמוסס "ואיך הוא? אדון טוב?" "נחיה ונראה..." ענה תותמוסס .........שנות הרעב........ "תותמוסס! תביא את החיטה מהמחסנים, יש כאן בבלים שרוצים אוכל" שמע תותמוסס את יוסף אומר מהחדר הסמוך. "אוףףף איך אפשר איתו. תביא זה תביא זה, שישכור עוד משרתים" אמר לעצמו תתומוסס "למה הבנים שלו לא יכולים לעבוד כאן איתי" רטן תותמוסס לעצמו בעוד הוא מביא את חבילות החיטה לבבלים.. "הנה הבאתי להם את החיטה אדוני יוסף" אומר תותמוסס בכניעה, תותמוסס מבחין שיוסף בוהה דרך החלון שבבניין המלכות לעבר השוק, דבר שנראה קצת "מרגלים!!!!! לראות את ערוות הארץ!!!!!" תותמוסס מתעורר בבהלה לקול צעקותיו של יוסף מהחדר השני "מה הוא מעיר אותי דווקא הייתי באמצע חלום טוב, כנראה, על עורבים פיתות וסלים" "תותמוסס!!!!" צועק יוסף "בוא לכאן!" תותמוסס קם ורץ אל יוסף תוך כדי הוא חושב לעצמו "זה מוזר יוסף אף פעם לא צועק" "כן אדוני" פונה תותמוסס ליוסף "אֶסוֹר את הגבוה עם הגלימה הצהובה" ולפתע מבחין תותמוסס בדמעה מתגלגל על לחיו של יוסף "מוזר" ........עלילת הכסף......... "שמתי אותו בבית המאסר" אמר תותמוסס ליוסף "טוב עכשיו תמלא את אמתחות האנשים אוכל כאשר יוכלו שאת ועוד משהו.."פונה יוסף אל תותמוסס בלחישה "ושים כסף איש בפי אמתחתו...." "עוד יכניסו אותי לכלא בגללו" חושב לעצמו תותמוסס "ככה הוא מעלים כסף מהממלכה?! זה מוזר!" תותמוסס מתרעם בפני חברו פוטיפוס "מה אתה חושב לעשות? להלשין עליו לפרעה?" "מה פתאום! מוזר מוזר אבל הוא משלם כסף טוב" אמר תותמוסס לחברו פוטיפוס בעודם יושבים בבית המרזח של אחמד על כוס חרפושיות.

ב"ה שחררו את העצורים מאתמול, פרט לאחד שהחליט להתנגח ברשויות החוק. פרק י"ב ארגוני הטרור בכפר הערבי ראו את מה שהולך. הם לא יכלו שלא לצחוק על היהודים הטיפשים שנלחמים בעצמם. אבל אם הם נלחמים בעצמם – אפשר לנצל את זה לקידום מטרותיהם. וככה, חולייה מובחרת של הערבים, נכנסה למחנה המשטרתי. התלבטתי מאוד מה לעשות. ידעתי שיכול להיות שיש בזה לא תעמוד על דם רעך. השאלה היא אם השוטרים הם רעך. מצד שני, יכול להיות – שהאדם עצמו רוצה בכך (המשטרה לא הראתה סימנים של התנגדות השוטרים מפחדים מעצמם שישפטו אותם על הריגה בטעות), אבל אז – גם בהתאבדות יש את העניין הזה!! אבל נחסכה ממני ההתלבטות של השנייה. היריות של הערבים כבר הדהדו באוזני כולם. 4 שוטרים נפגעו קל. אמבולנסים התקדמו, עכשיו כבר לא יכולתי לזהות את החוליה שהתחפשה לשוטרים. עשרות נפגעי חרדה (אצלנו התרגלו שיש יריות בכדי לפגוע אצל המשטרה התרגלו שיש יריות לא לפגוע. אבל שזה פוגע ואתה חושב שזה לא צריך לפגוע...) אבל בזה זה לא נגמר. עוד צרור אחד. הפעם 4 חיילי מג"ב. המשטרה לרגע מפסיקה את הפעילות סביבנו. כל המגדלים דורכים את הנשק לירייה פרטנית. כוונות. איתורית. אני איבדתי את הקשר עין, אבל אמרתי את האזור. אצלנו היה רגוע – אין פצועים ואין הרוגים – יש גדר על מי שלמטה (הטילים עדיין לא שגורו אלינו – והמנהרות - קצת קשה לחפור. רק עם חומרי נפץ ואת זה אפשר לשמוע, אם כי אין אפשרות לדעת מידע מדויק). לפי שמיעתנו – לא היה. כך שהסיכון היה רק כלפיהם. עוד צרור. עוד שוטר אחד נפצע ברגליו, הם יורים מהסתתרות. מידע ראשוני שהעברתי, ממגדל סמוך זיהו תנועה חשודה. הם כיוונו את המצלמה לשם. הם היו בחזות של שוטרים ממש. לא ידענו אם לירות או לא – כי אולי זה מארב. לא ידענו לצד מי להיות – הערבים או 'אחינו' מיס"מ. הרוב היו רוסים וגויים אחרים. המפקדים היו יותר 'יהודים', ככה גם זה נשמע בקשר –ככל שאתה יורד ככה % היהודים יורד, ועולה % בני המיעוטים. המפקד בשטח, דוד ניצן, ניהל הכל מהחמ"ל. היו לו עוזרים אישיים והרבה שטויות. צפיתי אליו מהמגדל. הוא היה עסוק. כשהקשבתי לקשר למה, פשוט מאוד: במקום להתעסק בחוליה שחדרה, הוא תכנן למחר את הגרוש שלנו... לא היתי בהלם. נוהלים רגילים בצה"ל והמשטרה. נתתי הוראה שלא לפגוע באמבולנסים, למרות שיכול להיות שיש בפנים שוטרים. זה מה שהתקשורת צריכה עכשיו – להפליל אותנו לחלוטין. אנחנו מספיק מוכפשים. החוליה, שעכשיו עפ"י הערכות שלנו מנתה 4 מחבלים, המשיכה לחבל. היא גנבה למשטרה דחפור ממוגן, והחלה הורסת את הגדרות של המשטרה. אנחנו – ידענו שזה מבחינת הערבים קו גבול נפרץ, וירינו על הדחפור. לאחר 3 צרורות על מטרה אחת, חדר המיגון. משם זו כבר לא הייתה בעיה להרחיב את החור. כיוון שידענו שיש ערבי, לא היה אכפת לנו. ואז הייתה דממה. שריקה. טיסה. בווווווווווום! טיל נפל על המארב. הטיל הרג את המחבלים. אבל - אז היה עוד טיל. המלחמה גדלה. לנו לא היה מענה. התפללנו שזה לא יהיה עלינו. ירדתי לצוות המדעי. שם חיכתה לי הפתעה. מוט מעוגל בקצה ואלכסוני. ועוד אחד. ועוד אחד. שלושה קטנים גם. חלק מעוגל במעט. תכירו: המסוק החדש. למי זה? לך. כל הצוות ענה. לרגע היתי בשוק. ואז הם הובילו אותי לחדר הבא :הכיסאות, המערכות- איך שהם יראו אצלי וטיוטא של ספר הדרכה. בחדר הבא עמדו כמה מזל"טים. חשיבה יפה קדימה יש להם. בחדר הבא כבר ראיתי כמה חידושים: דגם הדמיה, עם שליטה ברוח ולחץ אוויר לניסוי המזל"טים. מה שהם בנו זהה, אבל 'קצת' יותר גדול. עליתי למעלה, לצוות הכימיה. שם הם הכינו חומר נפץ למזל"טים. גם זה טוב. מלמעלה נפסק הקרב. הצבא בחן נזקים. לפי הזווית – זה לא אנחנו. דווח בקשר המשטרתי. אבל במבזקים: המתבצרים: טיל נורה לעבר כוח המשטרה. כאילו אנחנו אשמים... באותו ערב האתר הופל. טרור. זו השיטה. חתמנו שהאתר רע, לא מדייק ולא מביא עובדות נכונות אודות הכיבוש הישראלי. לא השארנו עדויות, ועפנו משם. פרק א' | פרק ב' | פרק ג' | פרק ד' | פרק ה' | פרק ו' | פרק ז' | פרק ח' | פרק ט' | פרק י' | פרק י"א | פרק י"ב | פרק י"ג | פרק י"ד | פרק ט"ו | פרק ט"ז | פרק י"ז | פרק י"ח | פרק י"ט | פרק כ' | פרק כ"א | פרק כ"ב | פרק כ"ג | פרק כ"ד | פרק כ"ה | פרק כ"ו | פרק כ"ז | פרק כ"ח | פרק כ"ט | פרק ל' | פרק ל"א | פרק ל"ב | פרק ל"ג | פרק ל"ד |

ב"ה פרק ט' ערב שבת קודש. כל התאורה הודלקה, לכבודה והדרה של שבת. בית הכנסת, שבשעות האחרונות שלפני שבת נגמרה בנייתו, עמד במלא תפארתו. כיבדו אותי בעליה, קרליבך. אלא מה?. התקשורת לא הורשתה לצלם. מי שיצלם – אחת דינו – לא לקבל מאיתנו יותר חומר בלעדי. העיתונאים מבינים את זה. לכו נרננה, לה' – נריע לצור ישענו!, נקדמה פניו – בתודה! בזמירות נריע לו. כי אל גדול ה', ומלך גדול על כל א-לוהים.... שירו לה' שיר חדש, שירו לה' כל הארץ, שירו לה', ברכו שמו – בשרו מיום אל – יום ישועתו. ספרו בגויים כבודו – בכל העמים נפלאותיו. לחשוב על המשמעות של זה עם הניגון, עם העלי'ה. עם ההתקרבות. עם הכמעט נגיעה (שהרי זה לא גשמי) בה' יתברך. כזה רצון. כזה חשק!. שכל העולם ידע על הקב"ה – על מה שעשה. כי גדול ה' ומלך גדול על כל א-לוהים...הוד והדר לפניו, עז ותפארת במקדשו... אז ירננו כל עצי יער, מלפני ה', כי בא, כי בא לשפוט הארץ, ישפוט תבל בצדק ועמים במישרים. לכה דודי לקראת כלה – עוד מעט גאולה! עוד מעט הסופי... ואז –צרור יריות מפלח את בית הכנסת. המשטרה הקימה במרחק מה מגדל שמירה, ומהם ירו ישר לראשי. היריות חלפו מעלי –שוב. גם הפעם אסור לי להסתובב חופשי? בבית הכנסת שאבא שלי תרם?? מה קורה פה?. לא הפסקתי את התפילה. עוד צרור. הרב איתי מתחיל לדרוש. אני להתרכז כבר לא יכולתי. הלכתי הביתה - כלומר – לבית השני שלי, חדר הפיקוד. שם ראיתי את המצלמות סורקות. היה שם גם חזרה על מה שהיה, כל פעם על מסך אחר, אבל רק קטעים רועשים או תזוזתנים מאוד. היריות נראו בברור מגיעות ממגדל שמירה של המשטרה. החלטתי שבמוצ"ש, שוברים כלים, ומתחילה המלחמה. אחים? מי שיורה - אח? לא. נכנסתי שוב לביהכנ"ס. לחשתי לרב איתי את העניין, ולאח"כ שחזרו לי על מה שאמר - הבנתי איך באומנות מופלאה קישר בין הדברים שאמר בתחילה וכיוונם לאחד, לדבר אחר – לחזק את כולם לקראת המלחמה, שתבוא לאחר כמעט שבוע פה. שחרית לשבת כבר לא התפללת בקומה העליונה, אלא במניין השומרים (היום שניים כאלה, התפללתי בראשון). החלפתי את אחד מחיילי, שרצה קצת לישון. רציתי לראות את העניין מקרוב, מקופסת פיל 4 – חדר פיקוד מלחמתי ראשי (שלי נחשב עורף). הצבא קידם כוחות רבים, הוא ניצל את הפוגת השבת שלנו (סיורים מופחתים, וכל מיני נהלי שבת כדי כמה שפחות לחלל), כדי לירות עלינו צרור, ולא נוכל להגיב. מוצאי שבת, אנחנו מתכוונים להשיב מלחמה שערה, עם כמה שפחות לפגוע בשוטרים – כי הם לא אשמים תמיד. מנחה לשבת, גם התפללתי במניין שומרים. לא היה אסון גדול, למרות שברוב עם הדרת מלך. שבוע הבא, נהיה מוכנים יותר לשבת ואוכל לשבת (לעמוד!) בבטחה מול ארון הקודש, ולהתפלל שוב, לקדוש ברוך הוא. הכוחות להערכתי, נעו בין פי 4 כוחות לוחמים מולנו, לפי שמונה! היחסים לא היו הוגנים כלל. במהלך השבת, הובלו עשרות כלי משחית משטרתיים (מכת"ז, ושלל מכונות לפיזור הפגנות), וצבאיים (ד-9, ד-8, דחפורים להכשרת תעלות לכוחות הגרוש) ואזרחיים (מערבלי בטון – ליצוק מוצבים נגדנו, דחפורי הריסה מסוגים משוכללים יותר, שופלים, מכולות) ואפילו תותח חצצית. צה"ל גיבור על 230 נערים ו20 מבוגרים. מיד מוצ"ש תפילת ערבית, להתרפק על השבת שעברה, ולקבל כוח אחרון בטרם היציאה לשבוע קרבות קשה, ואם ההתכוננות הזו – מי ישרוד בכלל. >> מוצ"ש המשטרה הרשתה לכתבים רק מקום אחד. אנחנו עשינו עבודה הפוכה: שיגרנו מהזווית שלנו, מאות תמונות וסרטי וידאו לכל העולם, להראות מה מתכננים נגדנו, ומה עושים למי שמפריע לשלטון החוק (הצדק דווקא לא. הוא נשאר למעלה כשאיפה אחרי הכסף, הכבוד, האוכל, הלבוש. איפשהו למטה... אני עדיין לא מצאתי אותו...) של מדינת 'היהודים'. המשטרה לא אהבה את זה. דוד ניצן (או שמא זה היה העוזר שלו? הוא מעדיף להישמע אינטליגנט ולא לקלל) שלח לי SMS רבוי נאצות וקללות. החלטתי שאני לא אשתתף במשחקי הצומי שלו. ואז, נורתה הירייה הראשונה. דחפור ממוגן עשה צעדים מהירים לגדר שמתחת לקופסת פיל 3. הוריתי לפוצץ, אם לא יפסיק להתקרב. הוא לא הפסיק. הנהג בפנים היה בעל שכפ"ץ, כך שזה לא איים עליו. זרקתי את הפצצה הראשונה מהמגדל שלי, לצד הטרקטור והוריתי למגדל 2 לעשות זאת. בום אדיר נשמע. הגדר לא ניזוקה, המטענים היו מאחורה. המצב התחמם, אני ירדתי תחת אש לחדר פיקוד תחתון, שם חיכו לי הרב איתי, יעל, שירה, יהודה וכמובן- אבא. כן, אני רואה שאיחרת, אמר לי הרב איתי בקריצה. חיסלתי טנק בלי לפגוע בגדר. ככה צריך לעשות הלאה. העברתי הוראה בקשר. רק כך. כולם צחקו. [חייבים לסיים בדבר טוב!] פרק א' | פרק ב' | פרק ג' | פרק ד' | פרק ה' | פרק ו' | פרק ז' | פרק ח' | פרק ט' | פרק י' | פרק י"א | פרק י"ב | פרק י"ג | פרק י"ד | פרק ט"ו | פרק ט"ז | פרק י"ז | פרק י"ח | פרק י"ט | פרק כ' | פרק כ"א | פרק כ"ב | פרק כ"ג | פרק כ"ד | פרק כ"ה | פרק כ"ו | פרק כ"ז | פרק כ"ח | פרק כ"ט | פרק ל' | פרק ל"א | פרק ל"ב | פרק ל"ג | פרק ל"ד |

ב"ה לאחר שובי מחומש (עוד אחזור!!!:-) אני מתחיל לחשוב שהעניין אפשרי, עם כמה תנאים מסויימים, שלא קיימים כיום. יש גבעות חשופות באזור עם שטחים להקמת גדר בטון, כפר ערבי גדול (שכם) אם כי קצת בעיה למצוא משם נתיב הברחות לציוד (אלא אם זה תחמושת -), אין שם כ"כ מקום ליס"מ ומשטרה ודי קשה להקיף (בשא-נור, למרות היתרון של מבנה קיים לשיפוץ (המצודה), יש מקום למשטרה/צבא שדי בעיה לגדר). שוב... הכל עניין של רצון. אני מאמין שאפשר לחזור, עם הצבא או בלעדיו. הוא יגיע אחרינו, לפעמים העם צריך לפקד על הצבא. זו דעתי (אם כי הרב דב ליאור אמר היום בחומש שהמדינה והצבא הם שלנו והשתלטו עליהם גורמים חלושים). בנתיים, ערבי שיסכים למכור לנו (לך תכיר סוכני מוסד/שב"כ...) אין, עם פרוץ השלום... (הרב דב ליאור, שם,שם) פרק ז' בנסיעה דווח לי על הגדלת כוחות המשטרה וחיסול של מחפר צבאי. זו פעם ראשונה שמחסלים ומוציאים משרות לגמרי מחפר צבאי. הוא הכשיר קרקע לאוהלי המשטרה והתקרב יותר מדי לגדר, אז פשוט שלחנו עליו כמה פצצוניות קטנות ובלתי מזיקות בעליל. הם צחקו. אבל זה היה רציני. ידעתי שזה יתפוס כותרות יקדם את, חס וחלילה – את קץ הימים שלנו פה. למחרת – בכותרות העיתונים הגדולים היה : המתבצרים (כינוי שהודבק לנו...) השמידו מחפר צהלי. הנהג יצא בנס. שקר גס – לא פגענו ולא התכוונו לפגוע בו. כותרת משנה : החשד כי המתבצרים מחזיקים יותר מטון (מאיפה יש להם את הנתון הזה? יש לנו רק כמה עשרות ק"ג בקושי...) חומרי נפץ. המשטרה: הפינוי הולך להיות אלים. בכתבה, מזהיר דוד ניצן מפני הרב איתי, שהוא אדם קיצוני שחובה להשליכו לכלא תחת טיפול פסיכולוגי. הוסיפו הרחבה על שיטת הממשל שלנו, שאנחנו דיקטטוריים. שאלת המימון גם עשתה לה כנפיים והם טענו שאנחנו פרצנו לבנקים ערבים וגנבנו מיליונים שקלים לצורך העלייה לקרקע. היו כאלה שטענו שאנחנו מגדלים ומייצרים סמים. המפכ"ל אמר הערכות שאנחנו נערך כנגד המשטרה את ראשי חבורות הפשע המאורגן בארץ, וניסו לקשר ביני לבין מישהו ממשפחת פשע שלמד עם אחותי בכיתה א'. השם שלי, בעז – הוכר בכל הארץ יותר מאשר בני סלע. נחשבתי לאסיר יותר מברגותי ושלל האנשים(??) שיש בכלא הישראלי. קריקטורות של אנשי שמאל השוו אותי לשטן, ולמעכב השלום (עובדה שתושבי הכפר הערבי ניסו לירות על השוטרים ולא עלינו, ובכל כל אלה, היו על כתפי. לא פחדתי, ותכננתי בערב לשאת נאום. לרגע הרעיון של הקמת מדינה היה נראה לי הכי באופק, כדי שהצבא והמשטרה לא יחולו עלי. שקלתי גם להחזיר את תעודת הזהות שלי, שהונפקה לא מכבר. הלאום בה היה 8 כוכבים. > > > > ידעתי שהערבים הם פרטנרים לשלום, ואילו אנחנו אויב מסוכן. לא הרתיע אותי, אבל ידעתי – שככה, לא נוכל לחיות בשלום עם המדינה השכנה. די פחדתי מפילוג בעם – אבל ידעתי שאם אין בררה אין בררה. בישיבה בערב התעסקנו יותר באיך למנוע את החדירה של כוחות היס"מ והמשטרה לפה, מאיפה להתקיף ואיפה להשתיל יחידות עילית למנוע את הדבר. הקמנו מכון כושר וקרב מגע. המטרה : מלחמה הוגנת, והמשכת האחיזה בארץ. בערב העלנו את נושא הקם להורגך השכם להורגו. אבל – אול הם מעדיפים לדעת דפוסי פעולה – ואז ירצו אותנו בחיים. יכול להיות שלשם הרתעה ירצו אותנו מתים, בכל אופן – הינו המבוקשים בארץ, יותר מכל מחבל. נסעתי שוב בג'יפ שלי, בין המגדלים. עליתי לחדר הפיקוד, שם ראיתי מחפר צבאי מתקרב לליד קופסת פיל 4. לאחר הוראה שלי המחפר הפך להיות מחורר, האגזוז סתום והרשנו לצבא לגרור אותו. המנוף של המשאית 'בטעות' התקרב לגדר הבטון. הצבא שוב לא עמד בהבטחות לגרור ומשם להעלות לתיקון. היורה האוטומטי חיסל אותו, והם נאלצו לפעול כפי שהתחייבו לי. באתרי האינטרנט החילוניים ההשמצות שוב עלו, כאילו אנחנו אלה שהפרו את ההסכם עם הצבא. לא עניין אותי יותר מדי. ביקשתי מהן רק לתייק את החומר יפה, שנוכל ביום מן הימים לחשוף לעם היושב בכל מדינת ישראל, את העניינים והאשליות שמכרו לו מנהיגיו במשך שנים. הוסף עוד תקן למודיעין. עוד בת שתפקידה היה לתייק את החומר ולהעביר הלאה. עשרות מסמכים כל יום שצריך לתעד. כמעט ולא היה אדם אחד שלא התייחס לעניין שלנו. "המתבצרים" כותרת תסריט אימים של שמאלן. אלפי חיילים דתיים יערקו מהצבא עם טנקים, מסוקים ומטוסים ויצטרפו להפיכה צבאית בישראל, שעליה אפקד. הם טענו שאחסל את כל מי שילך נגדי, שאכבוש בכוח את מדינת ישראל. אשמיד את המסגד בהר הבית, ואשלח טילים אטומים לאיראן, מה שיגרור מלחמה בין לאומית. ובגלל זה אני מסוכן לציבור, ו 'חובה קדושה' כמה שיותר מהר, לשים אותי בכלא יחד עם 'יגאל אמיר ושאר הקיצונים הימניים', או 'במכון לחולי נפש'. אהבתי את התסריט שלו לסרט מדע בדיוני. החלטתי להסריט את זה ולהפיץ לכל העולם את האדיוטיות שלו. אם יהיה כוח אדם, גם נעשה את זה. בינתיים אין דבר כזה. בערב, יעל ביקשה ממני להישאר איתה אחרי האסיפה. נאותתי לבקשתה. הרב איתי וכולם עלו למעלה, אני נשארתי למטה. פרק א' | פרק ב' | פרק ג' | פרק ד' | פרק ה' | פרק ו' | פרק ז' | פרק ח' | פרק ט' | פרק י' | פרק י"א | פרק י"ב | פרק י"ג | פרק י"ד | פרק ט"ו | פרק ט"ז | פרק י"ז | פרק י"ח | פרק י"ט | פרק כ' | פרק כ"א | פרק כ"ב | פרק כ"ג | פרק כ"ד | פרק כ"ה | פרק כ"ו | פרק כ"ז | פרק כ"ח | פרק כ"ט | פרק ל' | פרק ל"א | פרק ל"ב | פרק ל"ג | פרק ל"ד |

ב"ה פרק ה' לאחר החלפת המשמרות, ופיזורם במקומות הלינה (בנינים בני 4 קומות כ"א. למה 4 קומות? שיהיה יותר קשה לגרש ויותר קל להתבצר...). הגעתי. שם, השארנו את התקרה (זה תת קרקעי. 4 קומות למטה. נחפר בעזרת חומר נפץ, כמובן...) פתוחה, שלא יהיה ייחוד. היא אמרה לי את הרעיון ההזוי שלה: להקים מדינה. ברגע הראשון זה נשמע לי מוזר. מדינה. עכשיו? בהתחלה לא תפסתי את הרעיון. לרגע חשבתי על השיחה עם הרב איתי, שהייתה לי. לא הבנתי מה הוא רוצה ממני? למה דווקא את הבחירה הנכונה? מה קשור אלי? תגיד שהוא דתל"ש. אין לי בעיה [אני רק אצטרך למלא כרסי ש"ס ופוסקים להתמודד בויכוחים...], אבל מה הקשר לבחירה נכונה. חשבתי לשאול אותה, ויתרתי על זה. לא מדבר מחוט ועד שרוך נעל. לאחר מכן עברתי לאמיתי – איך נראה לך שנעשה את זה? היא ענתה לי : איך שאבא שלך בנה הכל פה. עדיין לא הבנתי האם היא רצינית או לא, אבל הרעיון להקים את מדינת יהודה, למרות ההצלחה שהצבא לא גילה אותנו ב24 שעות ראשונות שהיינו פה ואפשר לבטונדות הראשונות להתייבש, חשבתי על עצמי כראש ממשלה זמני [שאת מי ימנו אם לא אותי? אבא והרב איתי לא היו רוצים את זה], וגם החשש מפני ממשל דמקורטי, כנסת, שרים, גינוני מלכות, חברות באו"ם [או שלא?] הדפסת שטרות כסף [מה יהיה השווי שלהם בעולם?] הנפקת תעודות זהות, האם תהיה אז עניתי לה את שחשבתי. תחשבי האם יש לך ראש לעסוק בכל אלה: צבא להגנה את יודעת שעל מדינה וישות פוליטית הרבה יותר קשה להגן מאשר על מאחז לא חוקי. תעודות זהות איך תדפיסי שאי אפשר לזייף? ממשלה. חוקים. אין מאיפה לקחת חוקים למדינה יהודית אמיתית בימנו. איך תדעי שהדור הבא לא יהיה חילוני ויהפוך הכל? חברות באו"ם אם כן או אם לא. מלחמה מה יקרה אם ירדן תכריז מלחמה עלינו? מה יהיה על מדינת ישראל? ערבים המדינה עלולה להפקיר אותנו לחסדיהם. חשבתי על כל אלה, היא ענתה לי. היא הוציאה תוכנית מפורטת שדמתה לתוכניות של אבי והרב איתי בטרם העלייה לכאן. היא למדה מהם משהו. אבל... זה לא נשמע לך הזוי? מה את חושבת שתהיה התגובה של שירה ויהודה [שהוא טיפוס ראלי...], אבא שלך – הרב איתי, ואבא שלי ? היא לא נכנעה. לרגע היא הסתכלה לי בעיניים. מיד הורדתי אותן מטה, לתוכנית. בוחן אותה מכל הצדדים. היה שם סיכום מפורט ומנוסח להפליא, כולל בחירת תפקידים מי יהיה מה, איך נכריז על מדינה עצמאית, התייחסות יפה מאוד, מקורות וספרים הכוללים משפט יהודי בימנו, וכן את האפשרות של נהירת אלפי דתיים למדינה שלנו. כמו"כ יצור שטרות כסף, מה יקרה אם מדינת ישראל תחרים אותנו? האיחוד האירופי, הטענות של השמאל ועוד. לרגע באתי לשאול אותה מתי היא עבדה על זה, אבל הבנתי שזה תוכניות מפורטות שהיא מכינה הרבה זמן, ויש לה תשובות להכל. ביקשתי עותק, והיא נתנה לי. אני עוד אצטרך לעיין בהתייחסות שלה לכל הדברים. דברי רבנים בנושא, מה יגידו, מצור גדול יותר ממה שיש עכשיו, פריצה, איך ננהל את המדינה במקרה כזה ? ועכשיו, תחזור הביתה. אני עדיין לא הבנתי מה היא מכינה לי. לקחתי את הקלסר העבה. עליתי בסולם לביתי [קומה מינוס אחד, שלהם הוא בקומה שניה ובינינו יש לובי שמשם יש רישומים וכל העניינים של הניהול, וגם המשרדים של יהודה ושירה. שלי, של אבא שלי של יעל ואיתי נמצאים בקומה מינוס 2]. שם עיינתי בחומר. ראיתי תוכני מתאר אזורית, דרכי הברחות, עקיפות מחסומים בדומה לעובדים הלא חוקיים, ועוד מלא דברים. אבל היה 'חור' אחד בתוכנית – סוכני חרש של השב"כ שיבואו, יחלנו אנשים ויעוררו מהומות. השב"כ מן הסתם, ינסה או שכבר יש לו – סוכני חרש אצלנו. סביר שלא, כיוון שזה אורגן בסודי סודות, אבל אוזניים לכותל... היא רצתה שוב להתדיין איתי על החומר, ואני לתומי לא הבנתי מדוע היא לא מציעה ישר את התוכנית ל 'ממשלה' המשותפת. פרק א' | פרק ב' | פרק ג' | פרק ד' | פרק ה' | פרק ו' | פרק ז' | פרק ח' | פרק ט' | פרק י' | פרק י"א | פרק י"ב | פרק י"ג | פרק י"ד | פרק ט"ו | פרק ט"ז | פרק י"ז | פרק י"ח | פרק י"ט | פרק כ' | פרק כ"א | פרק כ"ב | פרק כ"ג | פרק כ"ד | פרק כ"ה | פרק כ"ו | פרק כ"ז | פרק כ"ח | פרק כ"ט | פרק ל' | פרק ל"א | פרק ל"ב | פרק ל"ג | פרק ל"ד |

ב"ה פרק ב' האמת, לא ידעתי מדוע הרב איתי זימן אותי – וגם לא שיערתי. אבל עכשיו הבטחתי את הסיפור המלא – למה התחלתי מהאמצע. אין לי אמא. אבא שלי, עד לפני כשנה, עבד בסטודיו העיצוב המשפחתי. כלומר –בבעלות המשפחה. הוא הסטודיו הגדול במדינה. ולכן, לא חסר לי כלום. לאבא תמיד שכבו כמה עשרות מיליונים בבנק. למרות זאת, לא חיינו כמשפחה בעושר. הייתה לנו וילה טובלת בירק, לפחות כך אבא מספר, באחת משכונות היוקרה בארץ, וג'יפ יוקרתי, שהלך יחד עם אמא לעולם האמת. זה היה נחשב חיי צנעה. אבא בעקרון יכול היה להרשות לעצמו יותר, אבל הוא שמר. בימים של מיתון, הסטודיו פרח – היה מאיפה לשלם משכורות, ולעבוד עם לקוחות גם אם לא היה להם כסף. וזה השתלם לאבא- כשהמיתון ירד, לאבא היה הרבה יותר כסף, והוא יצב את מעמד החברה הלאה. המפנה היה שהיתי בגיל חמש, ואחותי בת עשר. אמא נרצחה מה נרצחה? היא נהרגה בתאונת דרכים!. אז זהו – שלא. היא נרצחה בתאונה עם נהג ערבי, שהסית את הג'יפ שלה שמאלה. רק שלרוע מזלו, גם המשאית שלו נפלה לתהום הדרך. זה היה לפני כעשור וקצת, כשהסניף לפרסום החרדי הוקם והיה צריך לבחור לו מקום בירושלים, אז בדרך הנהג הפיל אותו למטה. אמא נפצעה אנוש, ואיתי היה הזה שהזמין לה את האמבולנס. הוא נטש את הרכב בצד הדרך, ועלה לאמבולנס, לסייע לאמי. באותו ערב אבא קיבל את הידיעה הראשונית, הוא נכנס להלם ולא ידע מה לעשות. הוא התאבל ובכה, ואז קיבל טלפון גם מהרב איתי. זו הייתה ההכרות הראשונה. בשבעה הוא שוב בא לתמוך, ולעזור לנו. הוא ראה את הזוועה שם בכביש. לאחר שאבא חשף אתת המצבה – בשלושים, הוא דיבר הרבה עם הרב איתי, ואט אט חזר בתשובה. לאחר כמה חודשים שלא עבד, עברנו לירושלים, לבית בשכונה חצי דתית חרדית וחצי חילונית. שם במשך הזמן. את אחותי הוא המשיך לשלוח לחילוני. וכך – נפרדתי ממנה. הטלוויזיה זה מכבר יצאה מהבית, וחיי התחילו על רגל ימין. לאחר כשנתיים מגורים בירושלים, אבא חזר לעבוד במשרד בירושלים, ובניהול הכללי מהמשרד שם. ככה היה בשמונה שנים האחרונות, עד לגרוש מצפון השומרון וגוש קטיף. אבא, שנתיים לאחר מכן - החליט לעשות מעשה. אבל מפה זה קשור למשפחה השמאלנית שלנו, שאפילו מנהלת ארגון למען הערבים. הארגון ממן לערבים הרבה דברים. אבא החליט לנצל את העניין כדי לחזור לצפון השומרון. תוך כמה זמן הוא ארגן כמה משאיות בטון, משאית מלאה בחומרים כימיים ליצור כלי נשק, מחרטות וכל הציוד הנדרש, כאילו זה למען הערבים. הוא רכש ארבעה ג'יפים – אחד מהם הוא הג'יפ שלי. הוא אמר לי שיש לו 100 מיליון בבנק, והתקציב יעמוד על 4 מיליון לשנה – הסכום שהוא קיבל על הריבית של זה בהיתר עסקה, זה מה שנקבל לתקציב. וזה המווון כסף, מה שאבא שלי עמל כל החיים. את זה הוא אכסן בחשבון בשוויץ, שאף אחד לא ידע מה הולך שם. הוא פנה לרב איתי, והרב איתי לרגע חשב שאבא השתגע. שאבא שלי הסביר לו יותר, תוכניות מעשיות ועוד – הצלחנו להעביר את המשאיות בטון, את החומרים הכימיים ו 10 משאיות מזון שיספיקו להרבה זמן. אבא על חשבונו מימן הכל, כולל תוכניות למבנים, איך נייצר חומרי נפץ, ושאר מיני משחית לחצוב בהר ולהגנה. בעלי רישיון נשק, וככה הוא והרב איתי תכננו הכל. לאחר מכן אבא שיתף אותי, והרב איתי את יעל בתו. שירה ויהודיה – אחד חבר טוב ופה נכנס לתמונה חבר של הרב איתי, שהיה מנהל האזור מטעם השב"כ. בחרנו גבעה סמוכה לכפר, והתחלנו לחפור מנהרה לשם. רק למחרת בבוקר, הצבא גילה את העניין ושלח ג'יפ להוריד אותנו. הודענו לו שאנחנו נשארים פה – כ 220 נערים ו30 מבוגרים, שהיו מורים ומורות לתלמידים. הרעיון היה מאוד הזוי, והכוונה הייתה שהצבא יוריד אותנו, אבל הוא התעכב בשבוע. בינתיים היו מבנים וכמה הברחות מוצלחות אלינו, ואבא הביא עוד. לאחר שגמרנו את ב 'ממשלה' כפי שהסברתי – יש 6 חברים, אבא, הרב איתי – שאחראי על כל הפעילו התורנית, אני – על הביטחון, יעל – אחראית על כל מה שקשור לבנות, שירה – מבינה בכימיה. ויהודה – חשב כלכלי, שר האוצר שלנו. אחראי על כל החישובים ובעל ידע באדריכלות ואלקטרוניקה. ככה מתנהלים חיינו בגבעה. רגע. קיבלתי הודעה הרגע בפלאפון. זה היה מדוד ניצן, המפכ"ל. פתחתי את ההודעה ו... פרק א' | פרק ב' | פרק ג' | פרק ד' | פרק ה' | פרק ו' | פרק ז' | פרק ח' | פרק ט' | פרק י' | פרק י"א | פרק י"ב | פרק י"ג | פרק י"ד | פרק ט"ו | פרק ט"ז | פרק י"ז | פרק י"ח | פרק י"ט | פרק כ' | פרק כ"א | פרק כ"ב | פרק כ"ג | פרק כ"ד | פרק כ"ה | פרק כ"ו | פרק כ"ז | פרק כ"ח | פרק כ"ט | פרק ל' | פרק ל"א | פרק ל"ב | פרק ל"ג | פרק ל"ד |

נפוליון סיים את עבודתו באותו יום בשעה 20:00. הוא יצא החוצה והבחין בכלב רעול פנים. אך לפני שהפוליון הספיק להגיד לו משהו הוציא הכלב אקדח עם משתיק קול וירה 2 יריות. יריה אחת פגעה. "זה המרגל שלהם" הצליח נפוליון לחשוב לפני שאיבד את הכרתו. הכלב רעול הפנים השליך את האקדח ואת הרעלה ומיהר להסתלק מן המקום. חמש עשרה שעות לאחר מכן,בעיר בלוברי ישב חץ, הארנב הממונה על המודיעין בלישכתו וכמעט קפץ משמחה. הם עשו את הטעות שהוא ציפה שיעשו. הם הודיעו בעיתונים שלהם שמסתובב סוכן של בלוברי בעיר העצמות, וככה הכניסו את תושבי עיר העצמות להיסטריה. ובנוסף, הכלב השנוא עליו ביותר, נפוליון, שוכב במצב קשה בבית חולים. הוא ידע מה לעשות עכשיו. הוא התקשר מיד לראש צבא בלוברי, ואמר לו שעכשיו זו שעת כושר להתקיף את עיר העצמות ולהכות "בשעה 13:00 שוגרו 3 רקטות מסוג יוליוס מהעיר בלוברי לעבר עירנו, עיר העצמות. כתבנו בשטח מודיע, שיש פצוע קל אחד, ומלבד זה אין נזק לנפש ולא לרכוש. לפני כשעה חזר נפוליון, שהתגלה כראש הש.מ.כ. להכרה. הוא פנה בקריאה נרגשת לכל כלבי עיר העצמות ששלומו טוב, וכי חובתו של כל כלב בעיר העצמות להילחם בארבים. כמו כן הוסיף שאין מה להיבהל." אלה היו החדשות של "רדיו דוגלי" בשעה 13:30. רקסי ידע על הרקטות רק עכשיו וזה הדאיג אותו מאד. מאז שנפוליון נפצע הוא לא ישן והיה מודאג מאד. הוא פרסם את רשימת השמירה ולהפתעתו אף אחד לא התנדב. הוא לא ידע כמובן שהמרגל הפסיק לעשות פעולות, ולא ידע גם על דחיית התוכנית ללילה ה26. לכן הוא הפעיל את המשטרה הגלויה והחשאית בניסיון למצוא את המרגל. הוא הפסיק גם את קשריו עם רסגר באופן מיידי לאחר שנודע לו שהם הוציאו סודות רקסי היה עצבני. גם מחוסר שינה וגם על כל האירועים האחרונים. למזלו בא אליו מזכירו הצבאי ובפיו הודעה טובה מאד........

בס"ד פרק ג'. שחר קם, והתמתח, הרגשה מוזרה פיעמה בו 'הולך להיות היום משהו.. אבל מה?!' שאל את עצמו אגב שהוא מנסה למחות את קורי השנה מעל עניו, 'אה! היום הרב ירון רוצה לקחת אותי לשיחה.. אוי.. אני מתאר לעצמי איך זה יהיה, הרב ירון יקרא לי באחד השיעורים, וכשאני אחזור לכיתה-אז כולם יתנפלו עלי :מה הוא רוצה להגיד לך?" אוף, ואני שוב אמצא את עצמי במצב לא נעים.. של:אני לא מסוגל לדבר.. טוב, אז אני מקווה לפחות שהסיפור שלו יהיה "כן, אתה רוצה לבוא איתי?", "כן", "אז יאללה, בוא, אני הולך עכשיו..", הם צעדו יחדיו לבית-הכנסת כששחר משתדל לא 'לרוץ', כדי שהוא ואחיו הקטן יישארו ביחד, "ארי, ממתי אתה הולך לתפילה בשעה הזו?" ממתי שאבא אמר לי שזה הכי טוב, בנץ החמה," "מתי כבר אבא הספיק להגיד לך את זה? תמיד הייתם מתפללים מאוחר יותר" "אתמול בבוקר, כשראיתי אותו מתעורר, הוא אמר לי שזה עדיף." "אהה, אוקיי, אז אני מבין הלכת איתו?" "לא. כי עוד לא הייתי מאורגן," "בניגוד להיום, אני מבין?" "כן" "אז זה אומר שהבנתי נכון..." חייך אליו שחר. שחר משתדל להתפלל בהנץ החמה, אז הוא לא מתפלל בישיבה, ששם מתפללים מאוחר יותר, התפילה הסתיימה, ושחר חזר עם אחיו הקטן הביתה, שוקו קטן, ויאללה-לישיבה, הוא, שחר, נכנס לכיתתו, ושתי דקות אחר-כך נכנס גם הרב ירון, חייכני כתמיד, והורה להם לפתוח בתפילה, 'למה באתי עכשיו, לכל הרוחות? אני תמיד עושה את זה לעצמי... בא מוקדם מידי, ואז אין לי מה לעשות בזמן שהם מתפללים, טוב, לא משנה...' שחר הסתכל על הרב ירון, מחנכו, חייך והמשיך לטוות את מחשבותיו, והפעם אודות רבו. האהוב. 'זה טוב או לא טוב שהרב ירון הוא המחנך שלנו? מצד אחד-הוא ערני כזה, ושם לב לדברים, וזה טוב, כי ככה תלמיד נחשלים יכולים לזכות בעזרתו, והיא תהיה חשובה להם אבל... מהצד השני-הוא ערני כזה, ושם לב שחר הנהן בראשו, "יופי, אני רוצה לספר לך מאיפה אני מכיר את ההרגשות הזו של:"להיות שתקן", הביישנות, החוסר דיבור, והפחד מפני אנשים חדשים", שחר חייך במבוכה, והביט ברבו בציפייה להמשך, "טוב, אז ככה" פתח הרב ירון במעין דרמטיות מעושה, כשלפתע נשמעה דפיקה בדלת, ולחדר נכנס ילדון מבוהל מכיתה ז', "הרב! הרב! נועם פתח את הראש!", הרב ירון קם במהירות על רגליו, תוך כדי שהוא מסמן לשחר, שיחזור כעת לכיתתו. 'טוב.. אז הפסדתי עכשיו את הסיפור איך? אני מקווה שאהבתם! ותודה על כל ההערות וההארות שכתבתם לי בפרקים הקודמים.. _________ שיפצתי. כל החדש-במודגש.

בס"ד. פרק ב':יובל ישבה במקומה, מהורהרת, כבר כמה ימים לוחץ עליה יוחאי שתגלה לאבא הכל והיא הייתה מבולבלת. מצד אחד יוחאי צודק, זה כבר בלתי נסבל היחס הזה של מרים כלפיה וכלפי ליעד. אבל מצד שני אבא גם כך סבל מאז מותה של אמא ועד שסוף סוף קצת טוב לו עם מרים, חבל לה להרוס. היא לא ידעה מה להחליט. "יובל!" הקריאה העירה אותה מהרהוריה. היא הרימה את ראשה, המורה הביטה בה בתימהון, "למה את לא יוצאת להפסקה?"שאלה וקרבה אליה. "סתם לא בא לי..." המורה התיישבה בכסא שלידה, "לא בא לך, הא?" שאלה בחיוך. המורה שפרה הכירה אותה אולי יותר מדי טוב, בשביל לדעת שמשהו מעיק עליה. יובל חייכה. "מה קורה לך בזמן האחרון?" שאלה המורה באכפתיות, "שתפי אותי..." "כלום," התחמקה יובל. "המורה, באמת כלום." אפשר שהייתה המורה מצליחה להוציא ממנה את סודה אבל בת שעמדה ליד שולחנה של המורה וקראה לה קטעה את השיחה. המורה קמה אליה לא לפני שזרקה ליובל, "את חייבת לי! תזכרי". הצלצול שמורה על סיום ההפסקה נשמע. המורה שפרה יצאה מהכיתה לפנות את מקומה למורה הבאה וכל הבנות נכנסו פנימה, אדומות ממאמץ ומתנשפות. נראה היה כאילו עתה סיימו משחק מייגע. הכסא שלידה הוסט ועדי שכנתה לספסל צנחה עליו באפיסת כוחות. "למה לא באת?" שאלה את יובל. יובל משכה בכתפיה. עדי פתחה את פיה במטרה לאמור משהו אך באותו הרגע נכנס הרב לכיתה והן נעמדו במקומותיהן. "אפשר לשבת," הורה הרב המזוקן. כמו רובוטים התיישבו כולן. אם היה זה שיעור אחר אולי היה נשמע הרעש הקבוע שמצוי בכל שיעור אך לרב - שחכמתו הרבה ניכרת עליו - היו כולן נותנות כבוד. שקט מופתי שרר בכיתה באופן קבוע בשיעורים שלו. לאחר שיעור הלכה מייגע נשמע הצלצול הגואל. יובל העמיסה את תיקה על גבה ופנתה לצאת מהכיתה. לא היה לה כוח להצטרף לחבורת הבנות הרעשניות. היא פסעה לאט, ראשה מושפל לאדמה והיא מהרהרת. "חכי לי!" נשמעה הקריאה מאחוריה. היא הסתובבה. זו הייתה יעל. בריצה מתנשפת היא הגיעה אליה. יובל שתקה כל הדרך ויעל הרגישה נבוכה כי כל נושא שהעלתה דחתה אותו יובל. "אין לי כוח לדבר על זה", "נמאס כבר לדבר על זה". לבסוף בחרה לשתוק. אם יובל לא רוצה לדבר היא לא תכריח אותה וכך הן עשו את דרכן בשתיקה. לאחר כמה דקות הן הגיעו לפתח בית הספר של הבנים. יוחאי בדיוק יצא משם. הוא הצטרף אליהן. יעל עזבה אותם לטובת חבורת הבנות. באותו הרגע גמלה בליבה של יובל ההחלטה: היא לא תגלה. בשום פנים ואופן. היא תסבול את זה בלי לערב את אבא, הרי גם ליעד ויוחאי בצד שלה. היא וליעד ינהלו מלחמת חורמה, בלי שאבא ידע ויוחאי יעודד מהצד, כי גם הוא מצווה בכיבוד אב ואם ומרים היא אמו, לכן אל לו לצאת נגדה. "מה החלטת?" שאל יוחאי והקיץ אותה מהרהוריה. "אני לא מגלה לאבא!" פסקה יובל בקול החלטי. הוא פתח את פיו למחות על דבריה אך יובל עזבה אותו ורצה אל חברותיה. לא נשאר לו אלא להיאנח בקול ולהצטרף גם הוא אל חבריו. כשפתחה יובל את דלת הבית היה חיוך פרוס על פניה, היא הייתה מרוצה מהחלטתה הבוגרת, וגם ההליכה עם החברות רוממה את רוחה. מרים עמדה במטבח, סינר חגור למותניה והיא שוקדת על הבישולים. יובל השתדלה להיכנס בשקט, שמרים לא תשמע אותה ולא תטיל עליה משימה כלשהי. הניסיון - שכישלונו היה צפוי מראש - אכן לא צלח. "יובל יש לי עיניים בגב, שלא תחשבי שתצליחי לשקר אותי." אמרה מרים מבלי להזיז את גופה, ראשה עדיין היה בתוך הסירים הענקיים. "הכביסה מחכה לך," פקדה קצרות. יובל הרגישה איך כעסה מתלקח בה. יומים לאחר מכן, כשהרהרה במעשה, לא הבינה מאיפה שאבה האומץ לומר זאת, אך עכשיו זה היה בטבעיות, "לא רוצה!" אמרה בשלווה. "לא רוצה?" חזרה מרים על דבריה בהפתעה. היא סובבה את פניה אל יובל. את ההפתעה שלוותה לדבריה החליף עתה הכעס. "לא רוצה? אני אראה לך מה זה לא רוצה!" קולה היה נרגז. יובל ידעה מה יהיה עכשיו. מרים תפצח בנאום קולח על חוצפתה ולבסוף כמו תמיד היא תפגע בנקודת התורפה שלה - היא תזכיר את אמה. לאחר מסכת הנאומים גם יגיע עונש כבד מלווה בסטירת לחי. הפעם לא נראה היה שמרים מתכוונת להטיף לה. היא פשוט קרבה אליה כשידה מונפת באוויר. יובל נסוגה אחורה בפחד. בעיניה של מרים בערה שנאה יוקדת. "לא..." התחננה יובל והושיטה ידיה לפנים לגונן על גופה. היא הרגישה שהפעם זה יהיה חזק יותר. כואב יותר. "לא רוצה... היא לא רוצה..." מלמלה מרים בחמת זעם. יובל עצמה את עיניה נצמדת לקיר. מוכנה למכה. זו אכן לא איחרה לבוא. סטירת לחי מצלצלת וכואבת יותר מאי פעם הונחתה על לחיה. יובל מיששה בידה את מקום הסטירה, היא נשכה את שפתיה בכוח שלא לפרוץ בבכי לפניה. "שלום אמא!" הדלת נפתחה ויוחאי נכנס לבית מחזיק בידו את נדב בן הארבע שהביא יחד איתו מהגן. "נדבי!" מסכת הכעס של מרים הוסרה ובחבקה את בנה חיוך גדול נפרס על פניה. יוחאי הביט באמו ואחר כך ביובל ופניו העידו שהבין מה קרה. יובל לא הביטה לעברו. היא רק זינקה אל המדרגות ועלתה אל חדרו של ליעד. היא דפקה על הדלת. צלילי הגיטרה המוכרים נשמעו. "מי זה?" שאל ליעד מעבר לדלת. "יובל," ענתה ולא יכלה לעצור את הדמעות שזלגו על לחייה. הוא פתח לה את הדלת. "מה קרה?" נבהל כשראה את פניה. לפתע הבין הכול. הוא סגר את דלת החדר. "מה היא עשתה לך הכלבה הזאת?" שאל בעדינות כשהוא מחבק את כתפיה. היא לא יכלה לדבר, היא רק יכלה להניח את אצבעה על מקום הסטירה שהיה אדום לגמרי. הוא הבין הכול, ליעד. גם בלי מילים. להפתעתה גם הוא פרץ בבכי כמוה. "אין מה לעשות, יובלי," לחש. "זה מה שנגזר עלינו". הם בכו יחד, ממש כמו אז, כשליעד צעק עליה שאמא מתה. זה היה בכי חסר אונים. יובל הרגישה יותר מתמיד קרובה אליו, אל אחיה הגדול. לא היה אכפת לה מה עידו ומרים וכולם אומרים עליו, שהוא הורס את האווירה בבית, שהוא מעשן סיגריות ואפילו סמים, שהוא כבר מזמן הוריד את הכיפה, שסילקו אותו מהישיבה ושהוא מסתובב עם בנות, כי פתאום נקלפו מעל ליעד כל המסכות ויובל הבינה שהדרך בה הוא מתייחס לכולם, באדישות ובקשיחות, היא דרך לברוח מהמציאות. בתוך-תוכו ליעד הוא ילד, ילד קטן שגם הוא בדיוק כמוה זקוק לאמא. **המשך יבוא** תגובות יתקבלו בברכה...

כשהגעתי לביתי צפתה לי אימי. ופניה מודאגות "איפה היית כל הזמן הזה ? , דאגתי לך " שאלה בדאגה , יצאתי החוצה והבטתי בשעון השמש שלנו , נבהלתי , השעה היתה 30 : 3 שעה וחצי לאחר סיום הלימודים ! " כנראה שפטפטתי ולא שמתי לב איך הזמן עובר " חשבתי לעצמי . "אמא קוראת לך " שמעתי קול מאחורי הסתובבתי והבטתי , היתה זו אחותי הקטנה רחל , " אמא אמרה שתרוצי לאכול את ארוחת הצהרים שלך " חזרה רחל על דבריה . נכנסתי לביתי וראיתי את ארוחתי : עוף , ירקות חתוכים , וביצה. אכלתי בתאבון . לאחר שאכלתי ,הלכתי להכין את העבודה לבית שמורינו הביאו לנו . *** לאחר שעשיתי את עבודתי נגשתי לעזור לאימי , במה שתצטרך . נכנסתי לחדר הורי ושם ראיתי את אימי ופניה טרודות שאלתי אותה למה לחוצה היא כל כך " לא משנה , תדעי אחר כך " ענתה נחרצות . "אפשר לשאול אותך דבר ? " שאלתי " אכן , אבל בזריזות " ענתה . " יש במה לעזור ? " שאלתי שוב . " יש המון מה לעשות , הנה מה שצריך לעשות , תבחרי מה את רוצה לעשות וכל המרבה הרי זה משובח : 1. לשאוב מים מהבאר . 2. לשטוף את הבגדים שהתלכלכו ולתלותם . 3. לחלוב את הפרות או את העיזים . 4. להכין את ארוחת הערב. 5. לקטוף פירות מהעצים ולמינם בסלים . לדעתי זה מספיק , אם תגמרי את הכל ותרצי עוד תבואי אלי שוב " *** אני בחרתי לעשות הכל ויהי מה ! אני יודעת שזה יותר מדי לגילי אבל מה רע בלעשות טוב להורים מודאגים ?ראשית – הלכתי לבאר – נשפך לי קצת בדרך … שטפתי את הבגדים – ואחרי שתליתי נפלו … אז השארתי לאימי חלבתי את העיזים חשבתי שיהיה יותר קל … - אבל לא … העיזים השתוללו חלבתי קצת כי המון נשפך לי …חתכתי סלט ירקות , טיגנתי לביבות - הן קצת נשרפו לי … ואת המנה האחרונה , הדבלים הכנתי אחרי שקטפתי פרות מהעץ .קטפתי את הפירות ומינתי אותם בסלים – זאת העבודה היחידה שעשיתי ללא תקלות … כשחזרתי הביתה היתי מאוד עיפה ולכן לא ניגשתי לאימי לבקש עוד עבודה ….

בסד "ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנוכי ותלך לדרוש את ה' " (בראשית כג,כב) הם בקרבי מתרוצצים שניהם שלי, כה אהובים ולא אדע כבר מי הוא מי אם יש רשע ומי תמים וזה כואב,כאב נורא התרוצצות כה מוזרה. ולמה זה אנוכי,די ! כמעט כבר קצתי בחיי. ואת ה' רוצה לדרוש שיסדר לי את הראש אך הוא יצא להפסקה אני בתוך המועקה והימים לא מתמלאים מתרוצצים התאומים ובבטני יש שני גויים קשה,קשה לי בחיים.

יוצא לדרך. פונה ימינה ביציאה מהקריה,עובר על פני רמת ממרא,זאת שכולם קוראים לה "גבעת החרסינה" וממשיך לכיוון "צומת הזכוכית". אפילו השמות העממיים של שכונות העיר מעידים עליה שהיא הבית .ארמון מפואר בחומרי קישוט-זכוכית וחרסינה ומספק לכל רחבי הארץ שיש – "שיש חברוני". עובר על פני טרסות וחלקות מעובדות בצידי הדרך.פעם היו הרבה יותר כאלה. היום צידי הדרכים מתכסים אט אט בבניה צפופה .מאז שהתחלנו אנחנו לבנות,גם הערבים בונים הרבה יותר. כשנכנסנו לגור בבתים החדשים של קרית ארבע,זאת היתה גבעה שרק עכשיו טעמה את טעם הטרקטור. שנתיים לפני כן,היא היתה חשופה ומטורשת כמו כל הגבעות מסביבה. היום הקריה מוקפת בבניה ערבית מכל העברים ,ממש עד הגדר שבה הקיפו אותנו . הם בונים כדי לחנוק אותנו בתוך הגדר.ובצד המזרחי התחילו לבנות מסגד ,הוא אמור להיות בין המפוארים במזרח התיכון והצריח שלו מתוכנן לגובה 25 מטר. וכל זה ממש על הגדר.עמדת תצפית וצליפה ישר פנימה לתוך הקריה. גם שם לא היה כמעט כלום כשהגענו. בית אחד ערבי בודד,ובמרחק גבעה ועליה אלון בודד. היום הגבעה הזאת בנויה כולה ובראשה מבנה גדול,בית ספר ערבי,כנראה. על הגג עמדה של צה"ל. פעם לקחתי את המשפחה לטיול על הגבעה הזאת. נדמה לי שזה היה בל"ג בעומר. על ראש הגבעה היה האלון הגדול,שולט בבדידותו על כל האיזור. לרגליו היה מבנה קטן מאבני המקום. האבנים שסוקלו לאורך חורפים רבים של חריש והכשרת האדמה לזריעה. במבנה הזה ישנים החקלאים בעונות הקציר והקטיף ,כאשר הם נשארים בשדה לשמור על יבולו. "שומרה" – זה שמם של הבתים הקטנים האלה. עשינו פיקניק לרגלי העץ והילדים שיחקו במחבואים בין מבוכי השומרה. יום קטן של אושר. אבל זהו,היום הכל איננו. בתים ובתים ובתים ,בניה פרועה ובלתי חוקית של אויבינו,ואנחנו מתכווצים ומצטמצמים בתוך גדרות,ומתחבאים בתוך רכבים ממוגנים. מחר אני צריך ללכת שוב ל"מס רכוש" כדי להגיש בקשה לפיצוי על תיקון שמשת המכונית. כמעט כל שבוע אני "חוטף" אבנים לפחות פעמיים . ולפעמים אלה ממש מטחים. ברכת הגומל זה דבר כמעט קבוע בזמן האחרון….. מדליק רדיו. נשמע חדשות קצת,מה קרה במשך השבת… בקיץ האחרון נסע ראש הממשלה יצחק רבין לאוסלו,נורבגיה ונפגש שם עם רב-המרצחים ימח שמו. הוא חזר משם עם הסכם שמבטיח לערבים אוטונומיה וצבא ,וכאילו זה לא מספיק, מדינת ישראל עצמה היא זאת שאמורה לספק לערבים את הנשק. רבונו של עולם. הם יצאו מדעתם לגמרי ! אם הם כל כך מתקיפים אותנו עם אבנים,ה' ישמור!מי יודע מה יקרה אם יהיה להם נשק ביד? אני לא מבין את זה. אף אחד לא מבין את זה. מה, הם כבר שכחו את פרעות תרפט? ואת כל מה שקרה אחרי זה? איך הם מסוגלים להיות כל כך תמימים ולחשוב שאפשר לעשות שלום עם הערבים האלה,ועוד לתת להם נשק ?נורא ואיום ! החדשות נגמרו. קצת פרסומות,ואחרי זה "שירים ושערים".זה לא מעניין אותי. מחפש תחנה אחרת… או ,הנה. שירים עבריים,ומנגינות של ריקודי עם. נהדר ! בעצם הקיץ האחרון לא היה כל כך גרוע. היה אפילו משמח מאד. בשעה טובה ומוצלחת בפעם הראשונה זכיתי לחתן בת. בתי השניה נישאה במזל טוב. זאת היתה שמחה ! מצטרף בקול לעופרה חזה בשרשרת משירי ר' שלום שבזי ,ומתופף באצבעותי על ההגה. מזל שהרגליים על הדוושות, אחרת הייתי יוצא גם בריקוד… וכבר אני מגיע לצומת הזכוכית.

פרק ג' שחזור 2 הפרקים הקודמים: פרק א'- "אני לא מאמין"! אמר ג'ון, "גם אני לא" אמר מייקל. פרק ב'- מהם הדמויות בסיפור. ועכשיו לפרק ג' האמיתי: "באתי אליך כדי לשאול אותך-",התחיל מייקל לומר,"מי הכי טוב כדי לשלוח אותו למשימה,אני יודע!",השלים אותו ג'ון."לא נכון!", תיקן אותו מייקל,"אני רציתי לשאול אותך אם אתה רוצה לצאת למשימה!". ג'ון היה המום.הוא לא יכול היה לתאר שהוא ילך למשימה."אני?!" אמר ג'ון בתדהמה,"מה פיתאום?"."אני וטום,(לא טום של השודדים!,זה בסדר! טום הבלש!),החלתנו שאתה האיש המתאים למשימה". "אני?","כן, אתה"."אני?","כן, אתה"."אני?","אולי ולכל מי שרוצה לדעת מה אמר יופיטר לג'ק ולטום,(טום השודד),איך נראת המפקדה של השודדים ומה קרה לג'ון,שיציץ בפרק הבא מסידרת... ג'ון סמית ואבן האודם הקסומה

הסיפור החדש שלי... כתבתי עד חלק 4 לפני שמצאתי שם... תיהנו. --------- "אז ככה, הא?!" רעם קולו של הגבר המעונב והמגולח ומילא את החדר "36 נקודות בדיוק?!" "בדיוק" מלמל נועם בידיעה שזה לא הזמן להתבדח "יופי, אבא..." "40 בתנ"ך! 52 בלשון! 24 במתמטיקה! ועכשיו- 36 באנגלית!!" פירט אביו את רשימת כשלונותיו המביכה "אלו בהחלט פאשלות מפוארות, בחור!" "תודה..." מלמל נועם, מקווה שלא יקרה לו שום-דבר שמשאיר צלקת. העונשים של אביו היו כואבים, מקוריים ומפתיעים. "זהו, נועם! אתה בושה למשפחה! ייעדנו לך עתיד של עו"ד, כמוני וכמו אמא שלך, כמו שאחותך תהיה! נתנו לך כל מה שהיית צריך, שלחנו אותך לבתי-ספר הכי טובים ואתה- כלום! לא רק שלא הצלחת בתור עו"ד לעתיד – לא הצלחת בכלל, בתור תלמיד ממוצע לגמרי! לא הצלחת בכלום! אתה פשוט לא-יוצלח! אבל זהו זה. אני לא אעניש אותך. אני אחסל את זה, לתמיד. הבושות האלה ייגמרו!" נועם ידע שהעובדה שלא יידרש עוד להיות הכי טוב אמורה לעודד אותו "אני אבדוק לגבי זה, נועם" המשיך אביו בזעם וסידר את צווארונו, "וזה ייגמר, הבנת?! עכשיו תוריד את הכובע האידיוטי הזה!" הוא תלש את כובע הבד מראשו של נועם והנחית סטירה מצלצלת על לחייו . נועם תפס אותה, הרים את כובע המצחייה שלו, שנפל מעוצמת המכה ונמלט לחדרו. משם הוא שמע את הדלת נפתחת. אימו חזרה. הוא שמע רשרוש של נייר שנתפס בצורה לא-עדינה במיוחד ולחשושים זועמים. לאביו היה איזה רעיון שקשור למבחן המביש באנגלית ועכשיו גם אימו הייתה בסוד העניינים. משהו הריח לא טוב, מלבד קרטוני הפיצה המלוכלכים והישנים שהיו זרוקים מתחת למיטה. * "אני מאד מקווה שלא התבלבלת" אמרה יעל בחיוך קל לשליח הפיצה ודחפה שטר לכף-ידו הפרושה. היא לקחה ממנו את הקרטונים הגדולים והוא דקלם: "חצי מגש ריק, חצי מגש פטריות, חצי מגש בצל, שלושה משולשים תירס ומשולש טונה". "זו הפיצה שלנו!" עלזה יעל "איפה הקולה?" "איזה קולה?" תהה השליח בחוסר-אונים. הוא לא זכר שהזמינו שום קולה. יעל הייתה רק בת 16 אבל היא לא נראתה כמו לקוח שכדאי להתעסק איתו. "הקולה שמקבלים חינם כשקונים "תודה" חייכה יעל אל השומר. אסור היה להם להזמין אוכל מבחוץ, אבל השומר לא יכל לעמוד בפני חיוכה המקסים ולא הסגיר אותם. היא הניחה את הפיצות על ספסל בחצר ופתחה את המגשים. משולשי הפיצה נעלמו אט-אט. היא לקחה לעצמה משולש פיצה אחד עם פיטריות ופנתה לאסוף את הכסף מחבריה. "50 ש"ח, 16 משולשים, כמה זה יוצא לכל אחד?" היא הפריחה את השאלה לאוויר. "כל אחד 3 חוץ משניים שישלמו 4" מיהרה הַלל לומר. "מצוין" התרצתה יעל "הפעם אלה יהיו אלעד ו...אלקנה. מצטערת, בנים". הם רטנו בשקט אך לא חלקו על דבריה של יעל. היא הייתה המלכה הבלתי-מעורערת שם. הבנות היו מקורביה, והבנים- נתיניה האהובים. כולם היו חבריה הטובים ביותר, אבל כשנאלצה לדפוק מישהו- אלה בכל-זאת תמיד היו הבנים. * הטלפון במזכירות צלצל והמזכירה ענתה. היא לא העלתה על דעתה אפילו איזו הילולה עושים הילדים ממש מתחת לחלונה. הבחורה בטלפון התעניינה בתנאים במקום. היא הייתה ממולחת ומבינת-עניין, ממש אשת עסקים, אפילו שהייתה [לפחות על-פי קולה] צעירה למדי. בסוף התעניינה הגברת בתנאים הלימודיים במקום. "אצלנו – אין הנחות" אמרה המזכירה. זו הייתה אמת – ולא רק בתחום הלימודי. "אמנם יש פה גם תלמידים בעייתיים יותר אבל אפילו מהם אנחנו צלצול צורם נשמע, קורא לילדים לארוחת הערב. באופן מפתיע, האולם היה מלא ברובו בילדי היסודי ובתיכוניסטים בודדים. * "ביי, חמודה, תודה!" קראה נחמה ילון אל תוך שפופרת הטלפון והשיבה אותה אל כנה. נועם רטן. כמובן – תמי, אחותו הגדולה והמושלמת, שלומדת משפטים ועריכת-דין באוניברסיטה וגומרת תואר בקרוב. אותה הם אוהבים. והיא מצאה לו משהו שאבא טוען שהוא "בדיוק מה שחיפשנו". 'אתה חיפשת' חשב נועם במרירות 'מתערב איתך שאני בכלל לא ארצה את זה'. "אז... נועם" פנה אליו אביו בנימה מבשרת רעות "יש לי בשורות חשובות". "טובות או רעות?" התעניין נועם. הוא ידע שאם אביו יגיד "טובות" – הוא יכול להתחיל לדאוג. "אתה תחליט" חייך אביו בזחיחות "אז, בן. לאור אי-הצלחתך המשוועת בלימודים החלטנו – אני ואמך – בסיועה של תמי-" תמיד הוא חייב להיות כ"כ רשמי?! "להעביר אותך לבית-ספר אחר". נועם לא צהל, גם לא התעצב. הוא סתם לא הבין. למה הוריו חושבים שבבית-ספר אחר הוא יצליח

ב"ה למרות שאני חולה... פרק כ"ד >>>>>>>>>>>>>>> פרק כ"ד התרעה: מטוס חיל האוויר המריא לכיווננו. נכנסתי לג'יפ, אירן 4 לפעולה (יירוט בלתי מזיק), עלה, מכסה סגור,פתח יציאת טילונים. המטוס הגיע לכפר הערבי, וחיסל מבנה רעוע. הדבר גרם לפיצוץ מטען חבלה אדיר, מה ש 'ניקה'. שם, תכננו פרויקט שיאפשר שליטה. שליטה בחינוך יש, שליטה ברפואה – שחכתי לספר, אבל מקימים פה מרפאה, ועכשיו גם שליטה במגורים שתאפשר מעקב אחרי כל ארגון טרור שיקום – כל דיבור של ערבים וכל הבעת דעה, והכל ע"מ ליצור שלטון שלנו עליהם, בלא ארגוני טרור. אבל לכל זה, צריך שתהיה עזרה מהקב"ה. ויש – האיחוד האירופאי... וככה ישבתי במשרד שלי, עם יהודה, שירה ויעל – והתחלנו לשרטט את מה שאנחנו רוצים. שלחנו למשרד אדריכלים בישראל, בלא ידיעה, והם נתנו תוכנית מפורטת של בינוי, שלבים, גינון וכיו"ב. שלחנו למנהל האזרחי – ושוב – ערבים ואיחוד אירופאי, זה דבר טוב, בעיניהם. מצוין. באמצע – גינה גדולה, ובצדדים בנינים, ואח"כ עוד כמה מטר גינון. העבודות יתחילו בשבוע הקרוב, וייסעו גם לבניית היחידות דיור ל מתבצרים' החדשים. וזהו. זה הרוב, אין משטרה- אין אקשן, אבל יש תקציב. רה"מ הכריז ש לא נוותר למתבצרים. אנחנו מדינה חזקה, אנחנו עם חזק, ולא ניתן לארגון הטרור וההפחדה של המתבצרים לאיים עלינו. בפועל : אין אף רכב או נכוחות צבאית קרקעית, בחמישה שישה קילומטר הקרובים. וזה אומר שקט, והרבה. הערבים ממשיכים לבנות, אנחנו ממשיכים להנות, מישהו שח. התקשורת לא מתעניינת כ"כ, ועל כן – עושים מה בראש. ביפר שוב. צה"ל לא חיסל מחבל בדרך לפיגוע, יש מלא ילדים סביבו. טילון יחסל אותו. בדעת קהל הערבית, זה התקבל כאילו המטוס ירה אחורה לחסל. בפועל, אנחנו חיסלנו, ויכולנו להיחשב לא עוינים. מדינת ישראל ספגה גינוי מהאיחוד האירופאי. לא אנחנו. | > > < < | ושוב הסיור, האוויר. שטחים חדשים להכיר. זו פעם ראשונה לי לנסוע בק"מ הזה. זוהי דרך חדשה. ניכר ש 'אנשי המנוף' עושים עבודה טובה בהרחבה, ומאפשרים לנו להסתיר יותר, למרות צילומי הלווין של צה"ל. הבניה מתקדמת בקצב יפה מאוד, וזה מצוין. לא הצבא יודע, לא המשטרה, ובטח שלא המנהל האזרחי, שהבניה היא בעבור יהודים. ועוד דבר: מאז הסרת המצור, המשאיות מזרימות לפה חומרי גלם חופשי, ומבריחים רק דברים שאי אפשר להביא ברגיל – כמו אוכל (שלא ירעילו אותנו) חומרים כימיים ודברים כאלה . חומרי ניקיון, ושאר דברים שאינם ברי קיימא, אלא נזרקים לזבל – גם אפשר. הכל , רק לא דברים שנמצאים איתנו במגע מתמד. כמו"כ אנחנו יכולים למלא את מחסני החרום, עקב ההקלה. אפשרנו גם לקנות בגדים (אם כי, הם עוברים סריקה לבדוק מה יש בפנים חוץ מסריקת שעטנז). שבועיים של שקט יש – אבל אנחנו אף פעם לא סומכים על זה, אבל כדאי. קנינו מנוף עגורן – לאפשר בניה מהירה יותר וכן מכונה לייצר עבורו מסילות, מנוף רגיל להגדלת הגדר, מתקן אכסנת בטון, קולטי שמש וקולטי מים, עוד משאית בעלת מנוף, עוד 2 ג'יפים לסיור, דחפור יישור קרקע וכמויות בטון אדירות שבחיים לא יכולנו להבריח (כמה עשרות טונות). כמו"כ – משחן (מייצר חשמל) לשעת חרום, נפט מזוקק ברמות שונות – לייצר פלסטיק, וכאלה. סה"כ כמה עשרות טונות חומרי גלם, שימשו אותנו לשנים הקרובות, ואולי רק לחודשים. תלוי מה יחליטו במשטרה/שב"כ/ממשלה וכל הגורמים האלה. זה גם תלוי בכמות האזרחים שיהיו פה, כמות הקלטות שנמכור לתקשורת ודברים כאלה. משעמם? אף פעם לא יהיה פה. אני כמעט יכול לחתום, אולי עוד כמה שנים. פרק א' | פרק ב' | פרק ג' | פרק ד' | פרק ה' | פרק ו' | פרק ז' | פרק ח' | פרק ט' | פרק י' | פרק י"א | פרק י"ב | פרק י"ג | פרק י"ד | פרק ט"ו | פרק ט"ז | פרק י"ז | פרק י"ח | פרק י"ט | פרק כ' | פרק כ"א | פרק כ"ב | פרק כ"ג | פרק כ"ד | פרק כ"ה | פרק כ"ו | פרק כ"ז | פרק כ"ח | פרק כ"ט | פרק ל' | פרק ל"א | פרק ל"ב | פרק ל"ג | פרק ל"ד |

הם עמדו בשורה אחת, מתוחים ונרגשים. בעוד מספר דקות השבט שלהם יקבל שם חדש ומשמעות חדשה. הם היו שבט קטן אך מגובש. חמישה בנים ושבע בנות. את כל הפעולות תמיד עשו ביחד, אף פעם לא בנפרד. נכון שהיו ניסיונות להפריד את השבט. אך הם התנגדו בכל תוקף ונשארו ביחד. הגיבוש של השבט היה יותר חשוב להם מכל דבר אחר. גם אם זה יוצר איזה שהם בעיות הלכתיות. וכעת, הם עומדים בשורה אחת, בנים בצד אחד ובנות בצד שני. מחכים לקבל את ואז נשמע קולה של הקומונרית: ואתם שבט הרא"ה - יקרא שמכם בישראל "לביא". זה היה רגע השיא. זהו, הם קיבלו שם וקיבלו משמעות, וכעת הם יוצאים לדרך חדשה. הם ידעו שעוד מחכות להם הרבה משימות והרבה קשיים בדרך. אך דבר אחד היה ברור להם. השבט הזה לא יתפרק בחיים. זה רק הקדמה לסיפור שהתחלתי לכתוב. וכמו שאתם רואים הסיפור הולך להתמקד בשבט לביא של בני-עקיבא. אשמח לקבל כל תגובה או הערה שקשורה לסיפור.

ב"ה פרק י"ט ירדתי למחלקה המדעית. מעניין שם בד"כ. 'שיגור' המסוק נדחה, יש עוד דברים לתכנן. בייחוד שהם מתכוונים לפשוט היום, או מחר. או ביום ראשון. קיצר, מאוד בקרוב. אבל לחגי היה רעיון מגניב : במקום חומר נפץ שעלול לסכן את הנהג, 'שרשרת' של 5 'טילונים'... כל אחד מהם עושה קצת, עד שהם משביתים אותו לחלוטין. כעבור 5 שניות, זה מגיע גם למיכל הדלק (לוקח יותר זמן אם המנוע כבוי..) והכל מתפוצץ. עבודה כזו, נגד D-9. הממוגן שוקל כ62 טון, ולהרים את זה, זה כמו טנק ממוצע (60-70 טון!). (מקור: אתר קטרפילר. תמונה של הדגם המדובר: http://upload.wikimedia.org/wikipedia/he/3/30/D9R_rpg-armor06.jpg ). מדובר כמובן בפגיעה מהצד (דבר שיוצר בעיה – יותר קל לפגוע מקדימה), לתוך מכסה המנוע. המטרה היא להשבית את הכלי. רוב המדגמים שעשינו, הראו כמה דברים: ראשית – על הדחפור מהסוג הנ"ל לא מאיימים כדורי רובה. שנית – אם ישתמשו, יביאו לפחות שלושה ארבעה או חמישה מכיוונים שונים, מה שיקשה על לחימה ממקום אחד. שלישית – יש מצב שיקנו D10 (67 טון, ללא מיגון), או D11 (68~ טון, ללא מיגון), שעליהם אין לי ממש מושג איך אפשר לשגר משהו שיועיל. רביעית – הוא הורס כבישים השאלה היא אם הם יתחשבו בזה ולא יעלו אותו על דרכים שסללנו כבר. חמישית – לנו אין דרך לעשות 'התנגשות', הכלי תחבורה היחידים שיש לנו הם ארבעת הג'יפים, או המקדחה, הדחפור (טרקטור רגיל לחלוטין), ומשאית המנוף שבינתיים מרחיבה את הגדר, ואנחנו חייבים אותה על מנת להמשיך לשפץ ביתר שאת את מה שנפגע, זה עושה את העבודה יותר קלה ומהירה. זה השיקולים, עכשיו צריך לחשוב עליהם, מה שבטוח, לנו לא יוותרו, ואין עלינו מדיניות הבלגה. אולי באמת עדיף להיות ערבי... בכל אופן, התחלתי לחפש מידע על הכלים האימתניים האלה. מסתבר שצדקתי, הם מסוגלים להוריד כל גדר שבא להם, כולל את שלנו (שכזכור – היא בטון מזוין יצוק). לכלים האלה יש תפקיד, והם מבצעים אותנו מצוין (480 כוח סוס, לשם השוואה, לאוטובוס מפרקי יש כ360 כוח סוס, והוא שוקל 28 טון. כלומר, 12 כוח סוס) לטון. אותו יחס, רק שבאוטובוס מפרקי זה עבודה 'קצת' יותר קלה, שמתפרסת על יותר שטח בהנעה גלגלית, בעוד שבD9 היא זחלית. אבל חגי אמר שהפתרון הוא לעשות כאלה שרשראות על הגדרות, אחד לכל כ30 מטר, וככה כל דחפור שרק מתקרב, מקבל מנה יומית. זה יחובר למצלמות מרכז השליטה, ומשם העבודה כבר יותר קלה. בכל אופן, זה יפגע בחורי אוורור המנוע. כמו"כ, חומר אחר שמתייבש מיד אחרי ש 'יורים' אותו, יוכל לסתום את יציאת גזי הפליטה של המנוע. לשני אלה, הצבא לא ממש ערוך. אבל, אם יחליטו לשלוח נגמ"ש, ויצאו ממנו אנשים עם שכפ"צים, ולשים חומרי נפץ – מה אז נוכל לעשות? חור בגדר, יקשה מאוד לתקן אותו בזמן אמת. עד כה, הם אפשרו לנו לתקן (עם תצפית אדוקה מאוד – איזה הגנה יש בתוך הגדרות) הם לא עלו על זה שעל הפלדה עצמה, מותקן חוט חשמל, שמי שינסה לחפור בגדר יתחשמל). עוד אפשרות, שיגור טילים ע"מ לחדור את הגדר. הם מסוגלים לזה (אחרי שארגוני הטרור יתחילו את זה עוד כמה תרחישים אפשריים, אני אעלה אותם לדיון בישיבה של מחר (ביום שישי יש ישיבה בבוקר). הלילה שקט בינתיים, אני יורד למחלקה המדעית, לתת להם את המידע הזה, ושיעשו איתו ועם העצה של חגי מה שהם רוצים. לא עסק שלי כל עוד זה לא אושר. ושאת המסוק יעזבו בינתיים, יש דברים חשובים יותר. אני לא צריך את הכבוד הזה. | > > > < < < | דיווח: מוצ"ש הפריצה לפה. הם כל פעם דוחים. אני מקווה שבשבת לא ינסו לעשות לי צרות, כי אנחנו מנועים מלהגיב בשבת (רק במקרה של פריצה כוללת, אנחנו צריכים לדאוג – כי אתה לא יכול לדעת מה עושים בחקירת שב"כ, זה עלול להגיע למוות, ועל כן – יש מצב להיתר, וחוץ מזה שזה מסוכן בגלל הערבים, שעלולים לנצל את העניין כאשר המשטרה תשב בשקט באין מפריע). אבל זה עוד לא הכל: החברות הסלולאריות (שמניחות, מן הסתם, שאנחנו נחזור לפה...), ביקשו לבנות אנטנה זמנית משותפת, כי האנטנות האזוריות קורסות. אי לכך, הם מעוניינים שצה"ל ייתן להם משטח בטון, להניח עליו את האנטנות (בבסיס יצוק, כמובן). אם הם מאמינים שנשאר פה, אז גם אנחנו צריכים, לא כל שכן?. למחרת בבוקר, לעיני ה 'ממשלה', הצגתי את הנתונים על הדחפורים, גודלם, משקלים, הדגם שיש לצה"ל, היכולות שלו, אפשרויות חומר הנפץ ועוד. את הישיבה לא קיימתי בחדר הרגיל, גם חגי פה (ולו אין גישה לכל מה שלמטה מקומה -2, נכון לעכשיו). ב"ה. פרק א' | פרק ב' | פרק ג' | פרק ד' | פרק ה' | פרק ו' | פרק ז' | פרק ח' | פרק ט' | פרק י' | פרק י"א | פרק י"ב | פרק י"ג | פרק י"ד | פרק ט"ו | פרק ט"ז | פרק י"ז | פרק י"ח | פרק י"ט | פרק כ' | פרק כ"א | פרק כ"ב | פרק כ"ג | פרק כ"ד | פרק כ"ה | פרק כ"ו | פרק כ"ז | פרק כ"ח | פרק כ"ט | פרק ל' | פרק ל"א | פרק ל"ב | פרק ל"ג | פרק ל"ד |

ב"ה פרק י"ז ושוב אציק לכם. האמת – לא יותר מדי, רק עוד עמוד וחצי אחד, כמו בכל פרק. אבל לא זה העניין (שוב...) אלא העניין שמחר אנחנו מתכננים העלאה ראשונה למסוק. לא ברור כרגע מי ינסה אותו (מעולם לא עברתי קורס טיסה, מפאת גילי...), אבל אני מקווה שימציאו משהו שינסה בלעדנו. היום בערב, הבן של הרב איתי יעלה ש"צ פעם ראשונה, הוא בר-מצווה. פעם אחת אוכל להחזיר לשובב הזה כגמולו... טוב, נו – ככה זה כל המשפחה שם (פרט לרב איתי... הוא קצת יותר רציני). והפעם יהיה לזה צידוק... אחרי התפילה, הרב איתי רוצה להעביר לנו שיחה. אני ישבתי בכותל המזרח (למה לכל הרוחות? מה אני חשוב כ"כ?). הרב איתי היה טיפה קדימה לי. "בד"כ, כשאני אומר שיחה, אני מדבר על הפרשה. הפעם, אני רוצה לדבר על משהו אחר. על לעשות בשקט וענווה. כתוב, בספר שמות, ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול: כלומר – צריך להסתכל, לראות שאין אף אחד, לעשות – ולכסות. לא צריך, שכולם יראו שאנחנו מתנגחים בצבא ובערבים. זה מה שצריך לעשות, כיבוש – כמו יהושע, אבל כל עוד זה לא מסודר, ואנחנו תחת שלטון זרים – צרי להכות ולטמון בחול". הרב אמר עוד, אבל אין לי כוח לפרט. העיקר הוא מה שאמרתי. מחלקת הדוברות הציעו משהו: להפיק סדרה עלינו, 'המתבצרים'. המטרה : עוד כסף לקופה, וגישה נכונה יותר לכל בית בישראל ובעולם. הרייטינג – גבוה יהיה, גם מהארץ וגם מהעולם, כיוון שכל החומר שייצאנו עד עכשיו, ושקיים עלינו בכלל, לא עולה על 24שעות הסרטה, כאשר אנחנו נחשבים לרייטינג גבוה. בבריטניה, נמכרה קלטת באורך 30 דקות לאחת הרשתות הגדולות בכמה אלפי דולרים. איכות החומרים שסיפקו הערבים – מאוד נמוכה ומעטה, ולא ראויה לפרסום. הם יתכננו את העלילה, אני לא מתערב. הם טובים בזה. בערב עלה בנו של הרב איתי חזן. אני מאוד אהבתי את הסלסולים שלו, שאחרי התפילה כמעט שכחתי על ישיבת הצוות. אבל הבן של הרב איתי הוציא אותי מהריחופים מיד ביציאה מביה"כ. אין לך ישיבת צוות, צחק לי. הוא התכוון לרמוז עוד משהו. לפחות כך אני חושב. הישיבה עברה כרגיל, דיווח מדעי, החלטה להעביר תפקידים, וכל מה שהולך כרגיל. לאחר מכן התיישבתי על החומר – סרטוטים בעיקר, של תוכניות לעתיד. מוזיאון, התקנת לוחות מודעות, תכנון שבילים, ותוכנית להקמת מרפאה אזורית לתושבינו. כמו"כ נתוני סטטיסטקה יבשים, נתונים כספיים קצת ועוד. לאחר מכן עליתי למשרד של יהודה, שם דנתי איתו היכן ואיפה צריך לקצץ, טכנולוגיות למכירה, טכנולוגיות פרטיות, סדר חברות הקש של אבא – ואיך להעביר את הכספים הלאה בהסתר. הכל התנהל יפה, והאמת – כמו ארגון טרור קצת.... אז מה? למי זה מפריע – העיקר שזה עולה. יהודה גם הראה לי, נכון לעכשיו את תוואי הגדר, ההגדלה, מה שהיה פעם והתוכניות לעתיד. אזורים שהמשטרה מיישרת, מיקומים מדויקים של מיקומי דחפורים, וגם נייר מאוד מעניין שבדרך לא דרך הגיע אלינו: תוכנית בערך חמישה עמודים, לגרש אותנו. היו להם שם כמה טעויות, כמו במיקומים של מבנים (בייחוד תת קרקעיים – שם לא הייתה להם הערכה מדויקת. גם לא בכלי הנשק, למזלנו). לקחנו משם כמה טכנולוגיות ומבנה D9. הנייר אגב, עופף באוויר נייר אחר, מתגולל ברשת וכל מי שרוצה יכול להוריד אותו, אבל הוא מזוייף או ישן. יהודה אמר שיש מצב שזה להטעיה, אבל זה נשאר בגדר 'יש מצב', וכנראה זה האמיתי. מה שבטוח – המשטרה שפכה הרבה כסף על התיאורים הגרפיים והמקצועיות. כל יום שהות שלה פה זה כמה מיליונים, תעשו חישוב לבד, בהנחה שיום שוטר/חייל עולה 350 ₪, ויש להם אלף, זהה 350,000 ₪ ליום. ממש בזבוז. אבל זה עוד לא הכל. מה עם שירותי ביון(לך תדע כמה זה עולה...), ולא ממש מצליחים. כולם ב'ממשלה' מקורבים. אני עדיין הייתי בספק לגבי רעיון יעל להקים מדינה. נראה כבר. ויש בעיה שלא חשבתי עליה – מדינת ישראל תחשב תוקפנית כלפי מדינה אחרת זה עלול לשים בסכנה את פרנסתם של אלפי יהודים. תהנו. פרק א' | פרק ב' | פרק ג' | פרק ד' | פרק ה' | פרק ו' | פרק ז' | פרק ח' | פרק ט' | פרק י' | פרק י"א | פרק י"ב | פרק י"ג | פרק י"ד | פרק ט"ו | פרק ט"ז | פרק י"ז | פרק י"ח | פרק י"ט | פרק כ' | פרק כ"א | פרק כ"ב | פרק כ"ג | פרק כ"ד | פרק כ"ה | פרק כ"ו | פרק כ"ז | פרק כ"ח | פרק כ"ט | פרק ל' | פרק ל"א | פרק ל"ב | פרק ל"ג | פרק ל"ד |

ב"ה פרק ט"ז היה מאמר אחד שמאוד נהניתי ממנו, הועבר אלי עותק. פורסם בכבוד רב באתרי האינטרנט ובעתונת (שאגב, הציעו לנו מינוי חינם, לנו ולכל 'תושבי' המדינה שלנו. איזה אדיבות!. מובן שוויתרנו על זה...) הנה הוא, ככתבו וכלשונו. להשאיר את המתבצרים בשומרון – מכתב פתוח לדוד ניצן, מפכ"ל משטרת ישראל. שלום רב, אני מניח שקראת כמה ספרים שלי, אני מתחיל לחשוב עכשיו על דרך חדשה וטובה לגבי המתבצרים. ראשית, אני מניח שכמפקד בשטח,למרות היותך מפכ"ל (ועל זה מגיע לך ישר כוח!), אתה יודע יותר טוב עוד נתונים על המתבצרים הפרזיטים, שאחת הסיבות שהם שם היא התחמקות משרות צבאי. כידוע, ה'מנהיג' שלהם, בן 17 לערך, והוא – מתכוון שלא להתגייס. אחד מעמיתי לפרופסורה, אמר לי שאחיין של אשתו, שלח לו את צו הגיוס הראשון. כידוע, המתבצרים הם אנשים מאוד אלימים, הם השמידו ציוד צבאי בערך רב מאוד, ועל כן – אני לא רוצה אותם במדינה שלי. הם רק מזיקים, ועושים 'ונדליזם', מי צריך אותם כאזרחים? הם לא משלמים מיסים – מי צריך אותם כאזרחים? הם מייצרים חומרי חבלה – מי צריך אותם כאזרחים? הם מגדלים צמחי סמים ומבריחים אותם לישראל – מי צריך אותם כאזרחים? הם יורים כמו בארצות עולם שלישי, כל אדם מגיל 10 מחזיק רובה – מי צריך אותם כאזרחים? אין להם חינוך בסיסי הם מתנהגים כחיות – מי צריך אותם כאזרחים? הם משמיצים את מדינת ישראל בעולם – מי צריך אותם כאזרחים. הם מסכנים את השלום המיוחל יותר מהמתנחלים – מי צריך אותם כאזרחים? הם ארגון הפשע הגדול ביותר בישראל – מי צריך אותם כאזרחים? אני קורא לך, ולממשלה – לשנות כיוון. במקום להלחם, ולבזבז זמן וכסף יקרים, לעזוב את חולי הנפש האלה. שהקיצונים הערבים, שמסכנים את השלום אמנם פחות מהם, יחסלו אותם. למען השלום – אני קורא לך להפסיק להתעלל בהם. לתת לזמן לעשות את שלו. הם ייכנעו. למען מדינת ישראל – אני קורא לך להפסיק להשקיע משאבים מכספי משלם המיסים הישראלי. למען העולם החופשי – אני קורא לך להפסיק לבזבז כוח אדם משטרתי עליהם, ולהתחיל לטפל בפושעים, גם אם הם פושעים פחות מהפושעים ששם. למען העולם כולו, למען הגנת הטבע – אני קורא לך להפסיק להפעיל כלים כבדים שוטי סולר. על החתום, יו"ר שלום עולמי. עד כאן לשונו. אני ישר חשבתי להגיב, אבל החלטתי לחכות לישיבת ממשלה. בטח נוכל לנסח יחד יותר טוב. בשלב כלשהו, גם לתבוע דיבה. מחירים בעיתונות, של פרסומת בגודל דומה, עולה כמה עשרות אלפי ₪, ואותם נוכל לתבוע בסכום זה. כמו"כ נוכל לתבוע על עוגמת נפש ועוד, למרות שביהמ"ש מוטעה, ולדון אותו בבית משפט שלנו זה לא אובייקטיבי. אפילו בביה"ד של סאטמר זה לא אובייקטיבי. אבל למי שיקרא את זה –נכתוב איפה הוא מגבב שטויות. שרות צבאי – מתי כתבתי לכם על התחמקות? אני היתי מתחמק בגלל שזה לא צבא סתם משהו שקוראים לו כך (הערבים יודעים יותר טוב ממני). כמו"כ אין גם שם של עמית לפרופסורה, ואחיין של אשתו – איזה מן מקור זה... השמדנו ציוד צבאי – איזה בדיוק? זה שבא להפיל מגדל שמירה ובכך לפצוע/להרוג 5 אנשים? ונדליזם?אלימות? מישהו ראה פה מתקן מקולקל ? מישהו ראה פה שניים הולכים מכות זה עם זה? חומרי חבלה - מעניין למה אנחנו מייצרים חומרי חבלה. אולי כי המדינה הנפלאה שלך רוצה לקחת אותנו לכלא ולהתעלל בנו שם למען יראו וייראו? אולי בגלל שהערבים אנשי השלום מעוניינים בנו כ"כ? מיצירם סמים? - מישהו פה עישן בחייו משהו כזה? הזריק אולי? משום מה אני לא מכיר... יורים מגיל 10 ? אולי הערבים. לאף אחד מהילידים של הרב איתי (שהם בגילאים מגוונים, בין השאר אחד בן 10...) אין נשק ו/או ידע להשתמש בו. אין לנו חינוך בסיסי. אז איך יש לנו מחלקה מדעית כ"כ טובה? משמיצים את מדינת ישראל - אולי כי היא נותנת לנו במה ומאלצת אותנו להשתמש במה שהיא נותנת לנו? ארגון הפשע הגדול בישראל – ממתי אנחנו ארגון ? לא הכרזנו שום דבר. ולכל החבר'ה ממשפחות הפשע יש קצת יותר מ250 שכירים ואנשים קשורים. חולי הנפש – לא שידוע לי שמי שמאמין בתורה הוא חולה נפש. הקיצונים הערבים פחות מסוכנים מאיתנו - אז למה הם יורים קאסמים? למען הגנת הטבע - להזכירו, פה אנחנו שותים מהאוויר, ומקבלים חשמל מהשמש. מה יותר נקי מזה? שלום עולמי – שם יפה לארגון. יש לך טעם... עפתי. להת' גם אני עף, לכתוב עוד פרק - שניים... פרק א' | פרק ב' | פרק ג' | פרק ד' | פרק ה' | פרק ו' | פרק ז' | פרק ח' | פרק ט' | פרק י' | פרק י"א | פרק י"ב | פרק י"ג | פרק י"ד | פרק ט"ו | פרק ט"ז | פרק י"ז | פרק י"ח | פרק י"ט | פרק כ' | פרק כ"א | פרק כ"ב | פרק כ"ג | פרק כ"ד | פרק כ"ה | פרק כ"ו | פרק כ"ז | פרק כ"ח | פרק כ"ט | פרק ל' | פרק ל"א | פרק ל"ב | פרק ל"ג | פרק ל"ד |

"בערררר" תוקע תותמוסס גרעפס בצאתו מבית המרזח, לקול שריקת רוח ערב מצרית. "כדאי שאתחיל לחזור לארמון, עוד מעט לילה" תותמוסס פונה לכיוון ארמון המלוכה, בדרך העוברת בשוק של גיזה לפתע מבחין תותמוסס בלא אחר מאשר ביוסף הולך בשוק עם בנו הבכור. "אההה תותמוסס בדיוק האדם שרציתי לראות!!" קרא יוסף בעליצות "תשמע, ראיתי איך עבדת קשה בזמן האחרון, והחלטתי שאני מעלה אותך בתפקיד"אמר יוסף "מה? באמת? תודה אדוני יוסף"מודה ........כעבור חדשיים........ תותמוסס כבר די התרגל לעבודתו החדשה וכרגיל התחיל לרטון כנראה חיי השמירה לא כ"כ זוהרים כמו שהוא חשב בהתחלה, הפעם הוא היה צריך לשמור על פתח המלוכה בו אנשים נכנסו כדי לקבל אוכל מיוסף (שנות רעב, זוכרים) לפתע מבחין תותמוסס בעשרה העברים שיוסף קרא להם מרגלים היה איתם אחד חדש תותמוסס ניחש שהוא הצעיר מבינהם. "תותמוסס!!" שמע תותמוסס את יוסף קורא לו "הבא את האנשים הביתה כדי שיוכלו לאכול איתי בצהרים, ועמוד על פתח הבית ואל תעזוב אותם" לחש לו יוסף "ואם כבר אתה שמה תוציא להם את מי שאסרת בפעם הקודמת שהם היו פה" "מקודם מרגלים כעת חברים? והעניין עם הכסף... לדעתי יוסף חותר להפיל את פרעה מכסאו באמצעות אנשים מכנען.. בעצם! גם יוסף בעצמו כנעני או יותר נכון עברי... משהו מוזר הולך פה!!!" חשב לעצמו "עצרוווווו" קרא תותמוסס לאחים בקול סמכותי "אדוני הארץ צפנתוס פענחסס מבקש מכבודכם לבוא לביתו, אחרי!!" האחים הסתכלו אחד על השני בתמיהה מהולה בפחד "כנסו" פקד עליהם תותמוסס וסגר אחריהם את הדלת באותה שניה התחיל תותמוסס לשמוע בליל של צעקות מתוך הבית "בגלל הכסף" צעק אחד "להתגולל עלינו" צעק השני "להתנפל עלינו" קרא השלישי "עבדים!! אנחנו וחמורינו!! אוי וויי" אמר החמישי בעצב ופתאום שקט... קולות של התלחשושויות החלו להשמע בבית יוסף "מה נעשה עכשיו?" הבין תותמוסס מתוך דבריהם "נלך אל השומר ונדבר איתו אולי הוא יבין" שמע תותמוסס את הצעת אחד מהם, קול גרירת כסאות וצעדים לעבר הדלת, "נוק נוק" "אדוני שומר הדלת ירדנו בהתחלה לשבור אוכל, ושהגענו אל המלון 'טאבהסוווס' פתחנו את אמתחותינו וראינו שהכסף אצלנו, לא גנבנו! אנא רחם עלינו" "אכן מבוכה גדולה" תותמוסס חשב לעצמו "מה אני עושה עכשיו?, אני בכלל לא מבין מה קורה פה!" החל תותמוסס לחפור בראשו כדי למצוא מילים מתאימות לדברי האחים העברים "אההה מצאתי יוסף כל הזמן מזכיר את האלוקים שלו אולי זה יעזור לי הפעם" חשב ועשה "אל תדאגו אלוקיכם נתן לכם מטמון" ענה להם תותמוסס מתפלל בלבו שזה יעבוד ו... כן היה אפשר להרגיש שהם נרגעו "זה זמן טוב להוציא להם את החבר שלם מבית הכלא" תותמוסס פנה לעבר בית

ב"ה פרק י"ג המסוק הראשון היה בשלבי הכנה. היו לו מספר טילים. בחדר חדש שפוצצתי (לא יכולתי לעלות למעלה – מחשש לחיי) וטייחתי (אין עוד מה לעשות למטה) עשינו הדמיה של מסוק, על כל הציוד. כאן, יהודה בחן (המתכנן של המסוק! למה שחכתי להזכיר?) את המסוק 'שלו', שיהיה בבעלותי המלאה. הוא בחן מערכות בטיחות, ועבד על אפשרות התפרקות שכבה חיצונית, או: מניעת פגיעת טיל ע"י מחמם לייזר, כדי להקשות על המנסים להפיל. או : השמדת גוף זז קרוב נגד יריות, ועוד שלל פיתוחים מגניבים (זנב שמתארך בהתאם למשקל ולמרכז הכבידה). מה אעשה עם זה? אין לי מושג. בינתיים, לקחתי את הספר והתחלתי לשחק במדמה טיסנים. זה היה די נחמד. לאחר שעברתי את הקורס, שלחתי אותו לניסוי : אשפוז לדוד ניצן. איך? כמה מ"ג חומר רעיל מאוד שמפזרים באוויר. זה לא מזיק יותר מדי. אשפוז לשבוע. טילים קטנים ששוברים זכוכיות, 2 כאלה ועוד יורה אש : מצית דליקות מהיר. קיים בכל מטוס של ימינו. המזל"ט טס. ירייה עליו. כל הבסיס משטרתי עליו. יש לא הרבה זמן – חצי שעה נסיעה. הסענו לעבר הכפר הערבי. העלנו אותו חזרה אלינו. זה היה די קשה – פעם למעלה גבוה ופעם למטה נמוך. הכנו מזל"ט אחר להתנגשות בעצמים אוויריים. אבל זה עוד כלום. אין טנקים ואין למעשה צבא. גם ככה צריך בכל עת 30 איש שעסוקים בעניינים צבאיים. זה 'קצת' בעיה, כי הכל תופס כ75 איש, וזה – 250-75 = 195 אנשים שעובדים, מבריחים ועושים את כל השאר (25 איש – 20 – 5 בכל מגדל שמירה – וחמישה בפיקוד תמידי, *3 משמרות ליום. 75 איש של כוח עבודה – בנים נשאר. בבנות המצב היה פשוט – 10 במודיעין והסברה. 60 בנות שעושות את עבודות התחזוקה: אוכל (יש לציין כי אצלנו משגיח כשרות הוא דבר מיותר...) ושתייה. שטיפת כלים – מקצוע שיורד עוד מעט, אנחנו בונים מכשיר כזה. שטיפת רצפה – עוד מכשיר אחד. למעשה, אין מה לשטוף ביד,והן עוסקות בעיקר בתחומי המדע השונים. ירדתי למכון שלהן, לראות מה מתקדם עם סם השינה. הרחתי כמה מ"ג. ישר הביאו לי חומר מעורר קצת. חזק מאוד. עכשיו שמים לו ריח רגיל, לסמא את האף המריח. את הניסויים ערכנו בעיקר על כאלה שרצו לישון יותר בכדי להיות ערים אח"כ. המטרה: להגדיל את שטח הגבעה לכיוון השטח שהמשטרה יישרה, וזה היה די פשוט. בשטח, יש מנוף, מקדח (לצורך מה? שאלתי לעצמי - ואז הבנתי – לקדוח מתחת לגדר). ו... גדרות בטון זמניות של הצבא. מצוין!! הלכתי לצוות המדעי. ביקשתי מהם להכין כמה עשרות ק"ג. היה להם חומרי ניסוי מספקים בשביל להוסיף, וככה עברו היחידה המובחרת שלנו – חמישה אנשים, את הגדר, בשביל להרדים, להשתלט על משאית המנוף, על המקדח, ועוד אחד על דחפור כדי להרוס גדר. העברתי ברשת הפנימית שלנו את הידיעה שאנחנו פולשים. תרדמת העברנו על השוטרים. לא כדאי שיפריעו לנו. השגחה פרטית : הצבא והמשטרה רצו לעשות את הגרוש בשבת, כי אנחנו מאוד מוגבלים אז. אז הם שלחו הרבה מהכוחות החוצה. הח"כים הדתיים כמובן יתנגדו לחילול השבת ההמוני, וכך - נוכל הפעם להרחיב. ברור קצר לפי מס' רישוי = בעלים, יוכל גם לפצות יפה את בעלי המשאיות. וכך חילקנו את העבודה ל8 אנשי צוות. 1 להשיח את הדעת, ליצור פרובוקציה עם הערבים ע"י ירייה בנשק המפנה, שהמשטרה תחשוב שזה הערבים ויהיה שמח. 6 – 3 – כ"א להשתלט על כלי אחר. עוד 3 להרדים. וככה, הם עלו על הגדר וקפצו בשקט לצד השני, כאשר הם נאחזים בחבלים לא לשבור את הרגליים. על ראשם מסיכות נגד החומר, והם מפוזרים אותו. הם מתניעים את המשאיות. הדחפור עמד קרוב לגדר. עקבתי אחריהם במצלמה נסתרת. השעה – 2:45לפנות בוקר. השוטרים נרדמו. עכשיו חוליית השלוש, משתלטים על המשאית מנוף. עוד אחד, שכחתי לומר – אחראי שליטה על המנוף. יש לו שעתיים לבצע הרחבה (הנחת בטונדה אחת = 10 דקות, שז"א 12 בטונדות = 12 מטר לשעתיים). אנחנו צריכים הרחבה הרבה יותר גדולה, אבל מה לעשות – שעה מוקדם עדיין ערים אנשי המועדון (בחסות הוועד למען החייל, כמובן...). הדחפור, בעזרת פצצות פנימיות בגדר, הרס אותה, וכך פער חור. אבל – השארנו פטנט שיורה לצדדים, במטרה להרחיק כל בר דעת. פרק א' | פרק ב' | פרק ג' | פרק ד' | פרק ה' | פרק ו' | פרק ז' | פרק ח' | פרק ט' | פרק י' | פרק י"א | פרק י"ב | פרק י"ג | פרק י"ד | פרק ט"ו | פרק ט"ז | פרק י"ז | פרק י"ח | פרק י"ט | פרק כ' | פרק כ"א | פרק כ"ב | פרק כ"ג | פרק כ"ד | פרק כ"ה | פרק כ"ו | פרק כ"ז | פרק כ"ח | פרק כ"ט | פרק ל' | פרק ל"א | פרק ל"ב | פרק ל"ג | פרק ל"ד |

ב"ה פרק י"א יום ראשון בבוקר. תפילת שחרית בוותיקין. הלילה היה עמוס מאוד, חיסול שיירת אוטובוסים, דחפור מפוצץ, מניעת מכולה, ומטח יריות במקום המשטרה לעבר הכפר הערבי. לילה ארוך. כרגיל, לא ישנתי הרבה. עפ"י ההערכות שלי, היו בדרך לפה יותר מעוד 1,000 שוטרים, ביניהם מג"ב ויס"מ. כ4,000 אנשי משטרה, זה היה שיא של המשטרה. במרכז הארץ דווחו מאתרי החדשות מקרי אונס, רצח ופשיעה – ולמשטרה לא היה איך להתמודד. ידעתי שיאשמו אותנו, אבל בפועל הם אשמים. עפ"י חוק אין להם סמכות פה. המשטרה ניסתה לקרב דחפורים. בהתחלה שמרנו על מרחק של עשרה מטרים, אח"כ זה היה בן שמונה לשמונה עשר. היו קרבות קשים –כי לנו היה מוסר ולהם לא. אנחנו ירינו לגלגלים, הם ירו לראש. אותי בכלל הם רצו לחסל, ולא יצאתי מעבר לחדר שלי ולבניין 4. הם ידעו שאם יחסלו אותי, הכל יחוסל. אני לא חשבתי ככה. להיפך – אם יחסלו אותי, יהיה פחות טוב להם, ילחמו וירו ראש בראש. בינתיים, יחסית לכך שניסו לחסל אותי פעמיים – אנחנו נוהגים המשטרה הביאה תגבור, ואנחנו עבדנו מסביב לשעון בכדי להבריח אוכל. חשמל – פשוט וקל – הוצאנו מהשמש. את המים מלחות האוויר (יש מספיק שטח, פה לא תל אביב) וככה היה לנו את שני הדברים האלה. את הביוב הזרמנו לערבים, בהתחלה, ולאחר מכן למערכת שהשאירה מדינת ישראל מתנה לרוצחים. שיפצנו והביוב זרם. אף אחד אפילו לא שם לב, זה לא הרבה, כי היה נוהל חסכון במים תמיד. המשטרה קרבה שני דחפורים ושני מנופים עם מכולות. החברה שלנו לא נשארו חייבים, וירו על המכולות. התוצאה: אי כשירות לשימוש. המנוף גם הוא קיבל על הבוכנה והלך שוב לכל הרוחות, אבל כאשר המשטרה הביאה מתחת למגדל דחפור וניסתה להפיל את הגדר, למעלה ירו לעבר רגלי הנהג. המשטרה ניצלה את העניין וצלפים ירו לעברנו על מנת להרוג אש חיה. החלטתי לעלות, ולדבר. בקול גדול ולומר – אנחנו לא מפחדים. לא בתי סוהר, לא משטרות. לא שאתם פי 8 ויותר מאיתנו, אבל אנחנו לא אלה שנכנע. אתם אלו שייכנעו. ההיסטוריה מוכיחה אחרת ממה שחשבתם. זה היה עלול לעלות לי בחיי. סידרתי לעצמי מהצדדים שקי חול כתפאורה, ועליתי למעלה. שני צרורות מהצרים [=השוטרים] נורו עלי. אתם עכשיו נסיתם לחסל אותי בפעם השלישית עוד צרור. הוא פגע בשק חול הקדמי. רביעית, סליחה. מה אני עשיתי לכם? אני לא מגדל פה שום צמחים אסורים אני לא מפר שום חוק שהוא עולה על בר דעת. אני עובר על חוק אחד ויחיד, שלא כתוב בשום מקום בחוק של מדינת ה'יהודים' – אני יהודי אמיתי שלא מפחד מכם. לא אלות, לא יריות, לא יס"מ, לא שוטרים, לא מג"ב, לא טנקים ולא מטוסים ומסוקים יפחידו אותנו. ועכשיו, לאחר שירתם עלי – אין לי שום בעיה מוסרית ערכית לירות בכם – הקם להורגך השכם להורגו. כל שוטר, שלא מעוניין להסתכן בנפשו, שבטעות נפגע בקבוצת השוטרים הרעה שיורה עלינו, ומקבלת את החלטות הגויים והשרים בעלי הכבוד והממון – שזה כל מה שמעניין אותם בחייהם, שילך עכשיו. השמדנו כמה דחפורים ומכולות. כל בעל מכולה, שייקח מכולתו מפה. היא עלולה להיפגע בידנו או בידי צרינו-צוררנו. אנחנו לא רוצים לפגוע, אבל גם לא רוצים להיפגע. עד הצרורות האלה, שתקנו. עכשיו, הזמן להגיב. עוד צרור אחד. רציתי אצתי לתוך ביתי בטרם יוחרב, ונכנסתי למקלט לנהל משם את המלחמה. ירינו ללא הפסקה, ולא היו 10 שניות בלא פיצוץ, או מקרה חבלה קטן באחד הכלים המשטרתיים. לרוב זה היה תקלות קלות – פנצ'ר וזכוכית שבורה. במקרים בהם ירו עלינו אש – זה היה גם תקלות במנוע, עד שריפת הכלי. המשטרה המשיכה ליישר קרקע כדי להגדיל את מקום מושבה, להלחם בנו יותר טוב. אין אויבים ואין פושעים – רק אנחנו. אלה שוטריך, או ליתר דיוק מפקדי שוטריך – ישראל. פה זה לא נגמר. נתתי הוראה לחדש את הגדר בכל המקומות, ולעבות אותה. מיום ליום התעבה צינור ההברחות, וגדל מסוף המטענים בכפר הערבי הסמוך. מה שהיה פעם חנות קטנה לממכר מוצרי בסיס, הפך להיות מרכול, ואיתו גם גדלו ההברחות הרבות, עד כדי תכנון מסוע מפה לשם, כדי להעביר את המוצרים אלינו, ביניהם חומרי חבלה להמשך הלחימה. פרק א' | פרק ב' | פרק ג' | פרק ד' | פרק ה' | פרק ו' | פרק ז' | פרק ח' | פרק ט' | פרק י' | פרק י"א | פרק י"ב | פרק י"ג | פרק י"ד | פרק ט"ו | פרק ט"ז | פרק י"ז | פרק י"ח | פרק י"ט | פרק כ' | פרק כ"א | פרק כ"ב | פרק כ"ג | פרק כ"ד | פרק כ"ה | פרק כ"ו | פרק כ"ז | פרק כ"ח | פרק כ"ט | פרק ל' | פרק ל"א | פרק ל"ב | פרק ל"ג | פרק ל"ד |

ב"ה פרק ח' החלטתי לנאום הערב. התקשורת הייתה צמאה לנאום, יען כי הרב איתי, המנהיג בפועל – היה נואם רק באולם. אני עצמי, כשהייתי נוהג בג'יפ – להחליף משמרות, לא היתי נראה כמו שהמשטרה זיהתה, אלא אחרת. ידעתי שיש מצב שיחסלו אותי. עליתי לבמה מאולתרת, ונאמתי ברמקולים הרגילים ששימשו להודעות בלתי סודיות. לא פחדתי, ובקול נאמתי את דברי. שלום חברים יקרים. אגב, דוד ניצן – תירגע. אתה לא חבר יקר. אתה לא חבר. הפלאשים סביבי חגגו. הם הגיעו לצלם את דוד ניצן, אבל גנבתי להם את ההצגה. וגם את הזום (הם לא הורשו להיכנס פנימה) היום אנחנו עומדים לפני פשית כוחות הגרוש, יימח שמם, אם כי לא זכרם – תמיד נזכור אותם. הם כבר כמה ימים, במקום להלחם במחבלים, אתם מכתרים אותנו. לא מזמן היתה מלחמה בלבנון.160 הרוגים מהערבים. למה כל השוטרים שפה לא שומרים על הבתים של תושבי המרכז? למה החיילים שפה לא נלחמים בלבנון? פה זה לא אחריות ביטחונית של המדינה שמתקראת ישראל. (בטמבלויזיה אמרו שאני אלחם במדינת ישראל היו שפרשו שאכריז על עצמאות). לכו לנגב נהגי דחפור! יש שם אלפי בתים לא חוקיים. למה דווקא אנחנו? למה בשביל שלא תהיה פה עמונה, אני צריך גדרות בטון אדירות?? מה אכפת לכם? אני יודע מה אכפת לכם. דוד ניצן, אתה פרקת כל עול. יש לך תיקים פלילים!! לי אין בינתיים (אלא אם תפרת לי), אתה מייצג את החופש המדומה. אתה עבד זמן. אני עבד ה'. אני משוחרר. אתה עם תיקים פליליים. אני מציג לדרך שלך אלטרנטיבה. אלטרנטיבה של אמת. של שלום אמיתי – שלום עם ה'. כל ההיסטוריה מוכיחה את זה. דוד ניצן, אתה דתל"ש. אתה יודע את זה. אתה בורח כי זה לא נוח לך. ולך ראש הממשלה, וכל הבכירים בעלי התיקים – לכו הביתה! מה אתם מנהיגים? מי אתם? אתם ברמה של ילד בן 16 ואתם נלחמים איתו. מיד אז, נורה לעברי צרור. מהזווית שלי, מהבמה – יכולתי לראות מי היורה. התקשורת לא ראתה. דוד ניצן ירה, מגג הניידת האישית שלו. מיד הבאתי מצלמה, להוכיח שזה היה הוא. ידעתי שרוצים לחסל אותי, אבל זה היה מהיר מדי. אמרתי משפט אחרון – בעז"ה יהודים, אנחנו ננצח. המשפט של אדיר זיק, שוב הדהד במוחי. כולם ירדו לרצפה. גם אני. לקחתי את המיקרופון ואמרתי עוד משפט. "דוד ניצן. אתה ניסית לרצוח, אני לא נותן בך אמון. לך הביתה. אתה שוב מתעסק עם צעירים ממך וגדולים ממך בשכל". עוד צרור נשמע. מעתה ידעתי שאבלה רק מתחת לקרקע. אבל לא אני שאפחד. יש קב"ה בעולם!! פרק א' | פרק ב' | פרק ג' | פרק ד' | פרק ה' | פרק ו' | פרק ז' | פרק ח' | פרק ט' | פרק י' | פרק י"א | פרק י"ב | פרק י"ג | פרק י"ד | פרק ט"ו | פרק ט"ז | פרק י"ז | פרק י"ח | פרק י"ט | פרק כ' | פרק כ"א | פרק כ"ב | פרק כ"ג | פרק כ"ד | פרק כ"ה | פרק כ"ו | פרק כ"ז | פרק כ"ח | פרק כ"ט | פרק ל' | פרק ל"א | פרק ל"ב | פרק ל"ג | פרק ל"ד |

בעזרתו יתברך נעשה ונצליח!!!!!! בס"ד... פרק ג':עידו וליעד לא הסתדרו ביניהם.מעולם לא.גם לפני שמרים ודוד התחתנו. אז, בעודם ילדים, רבו על שטויות, כשבגרו, בגרו המריבות איתם. כבר לא היו רבים על צעצועים ודברים כגון אלה. המריבות נעשו יותר ויותר בוטות. עידו היה מתבייש להביא את חבריו הביתה בגלל ליעד וליעד- כשהיה מביא את חבריו עידו היה זורק לעברם הערות מעליבות עד שמרצונם היו עוזבים. עידו וליעד.כל אחד ועולמו שלו. עידו היה עסוק באידיאולוגיות שלו. רץ *** "צריך לדחוף אותם לאותו חדר ולנעול אותו!" קולו של יוחאי היה משולהב . "מה פתאום!" נחרדה יובל " הם יהרגו אחד את השני!" היא התכווצה במקומה כמו ראתה בעיני רוחה את המחזה . "אבל הם כבר הגזימו! ואין פתרון אחר..." מחה יוחאי . הוא צדק. מאורעות השעה האחרונה חלפו מול עיניה של יובל . השמש בחוץ הפכה לכדור אדום והחלה לשקוע במערב. בבית משפחת מלר היה הכול רגוע.נדב ועמית צפו בטלוויזיה, עידו ישב ליד השולחן ולמד

ב"ה פרק ד' כן, דיווח ישיר, קופסת פיל (מגדל שמירה – פילבוקס... אז תרגום עברי חופשי) ארבע, הערבים מעלים טילים לגג בית הספר ומכוונים לעבר הצבא. חובה להשמיד ומיד, אחרת הבא יעלה מסוקים ויפגע גם בנו בכוונה או בטעות. הקול המוכר- החברה של 4 תמיד תופסים הכל ראשונים. טוב, אני הקמתי את המגדל שלהם... יהודה ביקש שאבוא לחדר הישיבות. שם הוא הסביר לי על פיתוח חדש שיוריד חשדות פגיעה מאיתנו – כדור משנה מסלול. מנוע זעיר שמתכוונן למטרה כאילו הערבים או הצבא ירו. 'תודה שזה מקורי'. הודיתי לו. ואז עלה במוחי רעיון – להשמיד את הטילים של הערבים עם זה, כדי שאם זה דמה- לא יחשדו בנו ויגידו שאנחנו מעוררים פרובוקציות. וכך עשינו. הטילים הושמדו כעבור חצי שעה, ואיתם קומה של ביה"ס הערבי. זה עזר לנו להבריח עוד חומרי בניה שערבבנו יחד עם הריסות מבנים, שגם אותם קנינו משכנינו ה'יקרים'. לאחר כחצי שעה,החבר'ה מהאזנה שמעו בקשר של צה"ל, שחייל קרא למפקד להראות לו את הטילים. כשהמפקד בא, הוא ראה את קומת ביה"ס ההרוסה. הוא דיווח שהייתה תאונת עבודה, בעוד שהטילים היו משתגרים על הצבא בלעדנו. האמת – אם היתי יודע שלא יהיו נפגעים בנפש, לא היתי מצטער ולא היתי מחסל את הטילים. אבל אין לסמוך על ערבים. **** שוב ישיבת ממשלה, כבכל ערב. הפעם לא אני הצגתי את הנתונים המדעיים, לא ביקרתי שם. רק אמרתי על העדכונים, ההמצאות החדשות והיכולות שלהן, וכן על זה שהצבא, כך לפי הקשר- מתכנן להנחית את החיילים אחרי בלוק כלשהו כדי שלא נוכל לחסל את הגלגלים של המכונות שלו. יהודה הציג את התוכנית הכלכלית שלו, איך לחלק את ה4 מליון שיש לנו לשנה הקרובה. יש בעיה, האחזקה עולה כ 6 מיליון לשנה, כ2,500 ₪ לנפש, ויש גם הוצאות מיוחדות. אבא אמר שיש שישה מליון, עקב תוספת שהגיע מרווחי החודש האחרון – המשרד סגר קמפיין ענק עם חברה בינ"ל שהולכת להגיע גם פה לארץ, והם משלמים טוב מאוד, ויש להם מגוון רחב של מוצרים מכל מיני סוגים. אם כן, אמר יהודה, שיש מספיק בכדי להמשיך את המימון ואת השהות פה, למשך השנים הבאות. יהודה ציין, שיש פה פוטנציאל אדיר של תשלום מיסים, אחזקת שטחים והשכרתם, מיגון וכו' עם האנשים פה. יעל הציע רעיון: להרחיב את המקום שלנו. אין שטחים חקלאיים, ואין זרימת אוויר. יהודה ושירה ישר התנפלו עליה, איך את רוצה לעשות את זה? אני הצעתי שנבריח את החומרים של חומר ההרדמה, ונרדים את כל השוטרים. בסוף האסיפה, הוחלט שלא תהיה תוכנית כלכלית מצומצמת, אלא הרחבה, ואושר להבריח כמה שצריך וכמה שיותר מהר. שוב יצאתי לסיור ערב- החלפת משמרות. אהבתי את הרוח, ופתחתי את החלון לנשום את אוויר צפון השומרון. אוירה של ארץ ישראל מחכים. אז למה ראש הממשלה, המפכ"ל והרמטכ"ל כל כך טיפשים? או שמא זה מחכים רק חכמים. כך או כך, ממבטי השוטרים שניבטו אליו מכל מגדל שמירה, הוא הבין שלא מדובר בשוטרי דור דעה [דור המדבר] אלא בשוטרים אחרים לגמרי. אלה לא סנהדרין, ובטח שלא שלוחי בית דין, אלא – אלה בשרות שלטון החוק (הצדק כבר נזמן אבל עדיין זה יותר טוב מכלום, הרהרתי לעצמי, והמשכתי בנסיעה הלאה. קיבלתי SMS להגיע לחדר הישיבות לאחר הנסיעה. פרק א' | פרק ב' | פרק ג' | פרק ד' | פרק ה' | פרק ו' | פרק ז' | פרק ח' | פרק ט' | פרק י' | פרק י"א | פרק י"ב | פרק י"ג | פרק י"ד | פרק ט"ו | פרק ט"ז | פרק י"ז | פרק י"ח | פרק י"ט | פרק כ' | פרק כ"א | פרק כ"ב | פרק כ"ג | פרק כ"ד | פרק כ"ה | פרק כ"ו | פרק כ"ז | פרק כ"ח | פרק כ"ט | פרק ל' | פרק ל"א | פרק ל"ב | פרק ל"ג | פרק ל"ד |

ב"ה פרק א' לאחר שתיקת מוזה, החלטתי כן לכתוב משהו. זה רץ לי בראש מזמן, אבל עכשיו מגיע גם לכם :-). הסיפור הוא סיפור אמת פנטזיה שלי. משה אמר גם שזה הזוי ששיתפתי אותו בזה. נכנסתי לדמות של בעז - אני הכי מזדהה איתה. השיבה לצפון | צחקן סיפור הזוי, שאני מקווה שחלקו הטוב יתממש. נהגתי בג'יפ שלי, לאורך גדר הבטון שניצבה מימיני,בודק מי עובר ומה הוא מניח. אני פה שר הבטחון, חשבתי לעצמי בצחקוק קטן. מחוץ לגדר ניצבו שורות שורות של שוטרים ויס"מ, ושלל מרעין בישין. ואז תפסתי לי בזווית העין את הרכב של המפכ"ל דוד ניצן. הוא בטח רוצה להגיע להמשך המשא ומתן איתי. כמה חבל שאני לא ערבי. עברתי בין העמדות, מעודד את החברים ששומרים שם. הם קידמו אותי ואמרו לי בעז, מה הינו עושים בלעדיך? השבתי להם בחיוך – הרבה דברים... המשכתי בסיור עם הג'יפ עד שהגעתי לעמדה הראשית וחדר פיקוד מגדלי השמירה, שם ראיתי את המצלמות וכוחות המשטרה שמסביב. התייעצתי עם הפקחים שם מה כדאי לעשות, ועד כמה אלימות. אחר כך אעביר את הנתונים לרב איתי, ליעל, שירה, יהודה, וכמובן – אבא. אמא כבר לא תהיה לי. אחות ישנה בפועל, לא קרובה אלי והיא גם לא פה. לאחר מכן ניגשתי לביתי, וירדתי למטה, לחדר הישיבות. הרב איתי אמר כמה דברי תורה, ואז הצגתי את הסיקור הכללי בפני הוועדה שכללה כפי שאמרתי את הרב איתי, יעל, שרה, יהודה ואבא. כולם ישבו שם. אז ככה. יש מסביבנו כ1,000 שוטרים וחיילים. הם מכתרים אותנו. מצב המזון מצוין, התחמושת גם. היום בלבד הוברחה כמות שמספיקה לעוד יומיים, וזה מצוין. במכון המדעי הן עובדות שם על פיתוחים של חומרי הרדמה בשביל לא לפגוע בשוטרים, אלא רק להרדים אותם כדי שלא יפגעו בנו. בתחמושת יש מספיק בשביל להמשיך את העיר התחתית, ובבטון – קשה מאוד להבריח, אנחנו פועלים לבניית בית ספר ערבי אזורי חדש, כדי להקל על ההברחה לכפר הסמוך לפי מקורות המידע שלי- הצבא מתכנן פשיטה בקרוב, עלינו להיות מוכנים לכל תרחיש מטעם השלטון בישראל. יש לנו את האפשרות להכריז עצמאות, אבל זו בעייתית מאוד – כי זו הכרזת מלחמה ואנחנו פה רק 250 איש, והממשלה תאשר לערבים להגיע לפה ולהרוג אותנו. התחמושת תספיק, אבל לא להרבה זמן במקרה של תרחיש כזה. רק אתמול נתתי הוראה לפצוע ערבים, הם מסכנים אותנו. הרב איתי אמר שהפתרון להרדים שוטרים ולסלק אותם מהשטח זה דבר טוב, לא צריך סתם לפגוע. אבא אמר שלפגוע, כי ככה השוטרים יעשו שיקול פעם הבאה וזה עובד אצל החרדים מצוין. יהודה סבר שהם פושעים וצריך לדאוג 'להעלים' אותם לתאי כליאה. שירה אמרה לו שזה יגזול מאיתנו כוח אדם ומזון, ולכן לוותר על זה. אני ויעל נותרנו לשתוק, וההחלטה נותרה – הרדמה בלבד בינתיים. יצאתי שוב לג'יפ, מסתובב סביב גדר הבטון שמפרידה ביני ובין החיילים והשוטרים. היתי מאושר באיזה צד אני. ברשת התקשורת שלנו הופיע הודעה מהרב איתי. הוא רוצה שיחה פרטית עימי. הסכמתי, כמובן **** השיחה התקיימה כהרגלנו בחדר צדדי לחדר הישיבות. הוא פנה אלי בשאלה: אתה יודע מי זה המפקד פה בשטח – המפכ"ל דוד ניצן? עניתי לו שלא. הוא ענה לי שהוא מכיר את הטיפוס הזה מקרוב. אני והוא, הוא התחיל – הינו ביחד בישיבת הסדר. הוא היה בקיא בש"ס מאין כמוהו, ועילוי גדול. השאיפות שלו בקדושה לא היו כמו שלי אז – אלא פחות. אבל הוא למד יפה. הוא כבר מהתיכון התנדב במשמר אזרחי. במשא"ז הוא התקדם דרגה ועוד אחת, ונהיה מפקד חבורת משא"ז, ולאט לאט עלה. עד פה הוא היה בסדר בעבורי. הוא אפילו גרר אותי להתנדב שם, אבל לא היתי שם הרבה והבנתי שהכל שקר, והמשטרה לא באמת מגנה עליך. בפעם האחרונה שהיתי שם היא הפעם האחרונה שראיתי אותו, הוא התחיל להשתלב שם חברתית. כל החבר'ה לא היו דתיים. אבל אז אחת משכה אותו, והוא אחריה... . כמו שמשון ודלילה. רק שלדלילה שלו קראו דליה. וככה הוא הגיע להיות מי שאתה מכיר. הוא דתל"ש. הוא עזב את הישיבה, והמשיך להתקדם שם. להיות שוטר. תוך זמן מהיר מאוד – כ15 שנה, וזה הרבה- הוא נהיה המפכ"ל. עד היום הוא רוצה לנקום בי, על זה שהערתי לו על העניין ולקחתי אותו לשיחה איתי. המשפט האחרון שאמר לי בשיחה ההיא, לאחר שדליה הלכה: אתה לא תבין. אני היום החלטתי שאני עוזב הכל, וכל ההוכחות הכל טוב ויפה עד שזה נוגע אלי. עד היום שמרתי איתה נגיעה, עכשיו אני הולך להתחתן ברבנות וזה נס, קח את זה ככה. שלום ולא להתראות. אבל אנחנו כן מתראים עכשיו. שוב. הפעם אתה צריך לעשות את הבחירה הנכונה. להיזהר. בהצלחה. אני חייב לטוס, הבטחתי שיעור עכשיו. שחכתי לספר בכלל איפה אנחנו, מי אני וכו'... בנתיים תדעו שאני בן קצת יותר מ16, אבל כל השאר בפרק הבא. פרק א' | פרק ב' | פרק ג' | פרק ד' | פרק ה' | פרק ו' | פרק ז' | פרק ח' | פרק ט' | פרק י' | פרק י"א | פרק י"ב | פרק י"ג | פרק י"ד | פרק ט"ו | פרק ט"ז | פרק י"ז | פרק י"ח | פרק י"ט | פרק כ' | פרק כ"א | פרק כ"ב | פרק כ"ג | פרק כ"ד | פרק כ"ה | פרק כ"ו | פרק כ"ז | פרק כ"ח | פרק כ"ט | פרק ל' | פרק ל"א | פרק ל"ב | פרק ל"ג | פרק ל"ד |

זו הייתה הפעם הראשונה שנפוליון היה בישיבת שרים. הוא ציפה למשהו מעניין, שהוא בכלל לא ירגיש בחלוף הזמן. אבל איזה כלב שפוי לא היה משתעמם אחרי שעתיים של דיבורים על כלכלה?. הוא קיבל אישור מיוחד מרקסי לדבר בישיבת שרים. הוא כבר הגיע למצב של כמעט איבוד שפיות כשנתנו לו לדבר. הוא חשב שהרעיון אותו הוא עומד להגיד יעורר התנגדות עזה. לאחר שהסביר את כל הרקע לשרים התחיל להסביר את התוכנית: "לאחר שהבנתם את הרקע רבותי, ברצוני להודיע על תוכנית, שאחרי שנגלה את המרגל שלהם אצלנו, נסדר את זה ככה שהוא יקבל ידיעות מוטעות שאותם יעביר היישר לבלוברי. לאחר כמה חודשים אחרי שנעקוב אחריו ונדע עליו הרבה, נאסור אותו ונארגן לו משפט ראווה על פגיעה בכלבים ובגידה בעצמות.זוהי התוכנית שלי." להפתעתו, אף אחד לא התנגד. הם ידעו מניסיונם כי נפוליון הוא כלב מבריק " אדוננו האדיר. לפני כחודש התחלת את הלחימה עם בלוברי. תמיד במודיעין אמרו לי שאני לא צריך לשאול שאלות. אך הפעם אני חייב לשאול למטרת הלחימה הזאת. האם אתה באמת נלחם למען שדות הבר או למען מטרה אחרת? ידיעה זו תעזור לי בהמשך תפקידי." כל העיניים הופנו לעבר רקסי. רקסי עצמו לא נראה נבוך כלל. מן התחלת הלחימה הוא ציפה לשאלה הזאת. הוא ידע בדיוק מה להגיד. "מטרתי בלחימה זאת," אמר רקסי, "היא להביא לרשותנו את שדות הבר. בשדות הבר נקים ישובים כלביים גדולים. אם יעברו לרשותנו שדות הבר נלחם על רצועות ביטחון נוספות שאותם נמלא בכלבים. לבסוף, משנהיה רוב מוחלט בעמק הזה, נגרש מפה את הארנבים ונקים את עמק הכלבים. עם היער לא נילחם אלא נשכנע אותם שהארנבים מזיקים. בל נשכח ששדות הבר האלה שייכים לנו מבחינה מוסרית. יש לי מסמך המעיד על רכישה שלהם מן השועלים בשנת 899. אולם כשנפוליון הגיע הגיע למפקדת הש.מ.כ. הוא קיבל הודעה שרסגר, עיר החתולים הודיעו שהם תומכים בכלבים במלחמה הזאת. חוש סמוי בתוכו לחש לו שמשהו לא בסדר, אך נפוליון ידע שכל הסיפורים על חוש שישי הם קישקושים. כשאתה עוד בש.מ.כ. אסור לסמוך על חושים. בד"כ זה היה נכון, אבל הפעם הוא היה צריך להסתמך על החוש שלו......

בס"ד פרק ב' שחר התעורר לשמע קולות עמומים, ראשו כאב מעט, והוא פקח את עיניו ועפעף קלות בתהייה כלשהי, 'מעניין מי נמצא כאן, לעזאזל?' שאל את עצמו ללא קול, והביט אל עבר דלת חדרו שהעבירה אליו מעט מן הקולות, הוא התאמץ לזהות את הקול, הקול היה מוכר לו. מוכר מאוד. מוכר מידי., 'הרב ירון? מה ה ו א עושה כאן? בשביל מה הוא בא? לדבר עם אבא? על מי? עלי?', הוא החליט לא לצאת מחדרו, 'כשהוא ילך, אצא . אצא רק כישלך! ממילא אני לא מתכוון " "מ-ה-?", שחר לא היה כל - כך מוכן לזה, והרעיון דיי הפתיע והרתיע אותו, "כן, והוא רוצה לדבר איתך..", הוא , שחר, נאנח, וקם. הלך למיקלחת לטול ידיים, והציץ בשעון הגדול, השעה הייתה 4.5 'עוד לא היתפללתי מנחה!!' חשב לעצמו בבהלה.. אחר יצא אל הסלון אגב שיפשוף העניים, ופיהוק עצום, התיישב על הספה, ו.. שתק. 'הוא באמת חשב שאני אדבר איתו? למה לי? בדיוק כמו שאני מתבייש ממנו מאוד בכיתה, ככה אני אתבייש ממנו מאוד גם כן אצלי בבית! למה הוא חושב שאני אדבר? טוב. נקשיב למה שיש לו לומר לי...' והרב ירון אכן פתח בדיבורו "שחר, אתה ילד שקט מאוד, ואתה גם לא כל-כך לומד, בבגרויות-אתה מקבל את המינימום שאפשר, ובכל פעם שהמנהל של הישיבה לוקח אותך לשיחה, אתה שותק, ומביט בו, יש לך סיבה לכל זה שני העניינים קשורים זה בזה? אתה לא לומד בגלל שאתה לא יודע? בגלל שאתה לא רוצה? אתה שותק מאותה הסיבה שאתה לא לומד? יש לך סיבה כזאת בכלל?? כלומר אני-בטוח שיש סיבה, אבל, האם אתה יכול לספר לי מה מציק לך? למה אתה לא יכול לענות? מה חוסם אותך כ"כ? "היית רוצה להיות מישהו אחר? לדבר יותר?", שחר המשיך לשתוק. והרב ירון הושיט לו חתיכת נייר, "תיכתוב לי את מה שאתה מרגיש, בבקשה..", שחר לקח את הדף, וקישקש עליו קצת, היה לו קשה לספר מה הוא מרגיש, 'מי שלא ביישן כמוני-בחיים לא יבין את זה, את הכאב של לשבת בצד, ולשתוק, כשכולם סביבך-"נו, למה אתה לא מדבר כבר? הא?" הם חושבים שזה תלוי בי..', "אני רואה שקשה לך, אתה רוצה אולי שאני אעזור לך?", שחר נעץ בו מבט, והנהן קלות בראשו, "טוב, אז אני יכול להגיד לך מה אתה מרגיש..", 'בטחחח..' חשב שחר לעצמו. "אתה מרגיש חוסר אונים, כאילו שנהייתה אילם, הלב שלך פועם בחוזקה, ואתה לא יכול לדבר, נכון?" שחר הנהן, והרגיש שמתחשק לו לרוץ אל מתחת לשמיכות שלו, ולבכות. "אני יכול לספר לך שאני מכיר היטב את ההרגשה הזאת, מקרוב. מקרוב מאוד מאוד. מקרוב מידי. אתה לא מאמין לי, הא?", שחר אכן בהה בו בחוסר אמון, "אני, המורה הכ"כ קשקשן, פטפטן, ומשעשע, היה ביישן פעם.. אבל תתפלא-כן, אני לא הייתי מדבר מילה. עם אף אחד, ואפילו לא עם הכיתה שלי, ובעצם, גם אתה לא מדבר עם כל הכיתה שלך, מול כולם בו-זמנית.. אז מה? מעניין אותך לשמוע את הסיפור שלי עכשיו, או שלא, או, שאולי, אתה רוצה לשמוע את הסיפור שלי, אבל לא עכשיו?" שחר ניסה למלמל משהו כמו "מינחה" המילים יצאו מפיו מגומגמות, "עוד לא התפללת? טוב, לך לתפילה, האמת היא, שגם שחר שתק, כמו שתמיד הוא עושה ליד הרב ירון, ובעצם, בעצם הוא כך ליד כל המורים וליד כל אדם זר שהוא פוגש, לא שהרב ירון זר, אבל בכל - זאת, כך הוא חש. "טוב, אני הולך, להיתראות מחר." אמר לו הרב ירון, ויצא, שחר הרשה לעצמו מעיין הרפיה קצרה, והלך לבית-הכנסת. שותק ומהורהר מאוד. __________- שיפצתי את הסיפור, המשופץ - במודגש.

בעמק ירוק אחד, מלא דשא ירוק ופרחים צבעוניים שכנה לה העיר בלוברי. העיר בלוברי לא הייתה עיר גדולה במיוחד. שכנו בה 550 ארנבים, 490 שפנים,400 סנאים ועוד 1400 בונים חפרפרות צפרדעים קיפודים וכדומה. הסיפור התחיל בשנת 967 לספירת השפנים, אך שורש הסיפור נעוץ בסיכסוך ישן עם הכלבים שוכני עיר העצמות. הסיכסוך התפתח והגיע לכדי מלמחמה נוראית. אך בשנת 917 לספירת השפנים, קם המלך רקסי השישי ועשה הפסקת אש לא מחייבת לתקופה אך הנה קם נכדו של רקסי השישי, רקסי השביעי והודיע על מלחמה בארנבים עד שיוחזרו שדות הבר שליד העיר בלוברי הפרושים לשטח של 24 ק"מ. טרוק, מושל בלוברי לא היה יכול להסכים לכך. משום שאז היה מעורר את חמת ושבי היער הסמוך, שחתמו על הסכם שלום עם בלוברי בתנאי שישמרו על השדות האלו. רק לפני יומיים נהרגו עשר סנאים כשתקפו שלושה כלבים מסוג דינגו עם מקלעים והרגו עשרה סנאים. וגם כל יום הגיעו ידיעות על זה שהכלבים קונים טרוק כינס את שריו לאספה דחופה מאד, וסודית ביותר. הוא דרש משר הביטחון, הצפרדע וילי, שיחשוב על תוכנית פעולה שתעשה שמות בכלבים. וילי ידע בדיוק מה להגיד: "אדוני ראש העיר. הכלבים מכים בנו מכה אחר מכה. משפילים אותנו ואנחנו אובדי עצות. הנה למשל שר החוץ לא נמצא בישיבה הזאת כי הוא היה בפגישה ביער, והכלבים חיבלו בפסי רכבת שחיברו בין היער לפה, ולכן הוא יחזור רק לאחר שיתקנו את התקלה. ביקשת ממני לשרטט לך תוכנית, וילי השתעל קלות סקר את הנוכחים והמשיך: " התוכנית הגדולה שלנו היא כזאת: בחברת "סדר וביטחון בע"מ" יש צוות מיוחד שכולל מהנדס נשק מובחר וחיל גיבור חיל שבוודאי שמעתם עליו בשם גרי. התוכנית כבר מותאמת איתו והוא הסכים לה. בשעה שאנו נעשה את פעולות ההסחה ישלים המהנדס ננסי את פצצת המסמרים שהוא התחיל לבנות. התוכנית נקבעה לליל השמיני בחודש הבא. באותו לילה יתנדב הסוכן שלנו לאייש את העמדה המערבית צפונית. בשעת התצפית טרוק נראה מאד מרוצה. התוכנית הייתה פשוט מושלמת. כך גם חשב וילי כשנסע חזרה לביתו. אבל אילו ידע ששכנו הבונה הוא בעצם מרגל של עיר העצמות, אולי לא היה מספר את התוכנית בקול רם לאישתו. "הפתעה מאד לא נעימה תצפה לו בליל השמיני של החודש הבא" אמר לעצמו דיויד הבונה בשביעות רצון.

ב"ה נכתב בידי היוצרת המוכשרת הציונית [לידור]. יוני חזר מן הוואדי לביתו. הוא התיישב בכורסא הישנה שלו. לפתע פרץ משב רוח חזק. יוני מיהר לסגור את חלונותיו. לפתע, כאשר בא לסגור את החלון במטבח, הוא שם לב להמולה ברחוב י'הלום. הא קימט את מצחו. בדרך כלל הייתה השכונה רגועה ושקטה. "מוזר" חשב. הוא יצא אל המרפסת. משאית שכבה הפוכה על הכביש, ואמבולנסים וניידת משטרה פעלו במרץ. לפתע הוא זיהה את המשאית, והחוויר. "אורן!" הוא חשב. "לא.." לחש, והרגיש דמעות בעיניו. *** ריקי בחרה לחכות לאורן בחוץ. היא לא רצתה שיראו אותה. "אורי, אורי שלי, למה??" היא לחשה, אך אף אחד לא ענה לה. היא הרגישה איך הדמעות זולגות. "אורי, אהובי, נשמתי, איך עזבת אותי??" *** זה קרה בדיוק לפני שנתיים. ריקי הייתה בת 13, הוא בן 17. היא באה מבית חילוני, והוא מבית דתלש"י. הם הכירו במחנה של תנועת הנוער. הוא הדריך את הקבוצה של אחותה הגדולה. בערב, אחרי האש לילה, היא נשארה בחוץ עם כמה חברות. הוא ניגש אליהן והתחיל לדבר איתן. שאר החברות נשארו לישון, ואילו היא נשארה בחוץ. הם דיברו עד בערך שלוש בלילה. לבסוף אורי ביקש שהיא תבוא אחריו. ריקי היססה. בכל זאת, היא לא יודעת ממש מי הוא. הוא הוא היה מגיע בדרך כלל בימי שלישי. רכוב על אופנוע, ותמיד עם חיוך. ריקי אהבה אותו, אהבה עזה כאש שאפילו מים לא יכבו את להבותיה. הוא היה כל עולמה. ואז הגיע היום ההוא. הוא הודיע לה שהוא מתגייס. היא הייתה המומה. "להתגייס?? ועוד לקרבי? כה אתה עוזב אותי?" הוא השפיל את עניו. הוציא מכיסו קופסא קטנה, ונתן לה. אחר עלה על אופנועו ונסע. היא פתחה את הקופסא בדמעות. הייתה זו שרשרת בצורת לב. "אורי- ריקי" היה חרוט עליה. יום אחד הודיעו לה שהטנק שלו עלה על מוקש. היא רצה לבית החולים. "הוא בעיקרון נושם, אך מוחו כבר אבוד. תרדמת." אמרו הרפאים בחוסר רגש. "זאת אומרת.. שהוא?.." לחשה ריקי. "צמח" אמרה האחות במבט קודר. היא רואה כאלו כל יום, מה זה מרגש אותה. אבל בשביל ריקי אורי היה כל העולם, וכעת העולם שלה משותק. *** מנחם זיומיץ נכנס לחדר בו היו מאושפזות שרי-לאה ובת-שבע. הוא התיישב בכעס על אחד הכסאות. שירה זיומיץ השפילה את עיניה. "מנחם.. אני.. אני.. לא חוזרת לשמה.." היא לחשה. מנחם התעלם מדברי אישתו. הוא ידע שהיא צודקת ברגשותיה, אבל הם חייבים, פשוט חייבים להישאר. הוא נזכר בסיבה למעבר. לא, היא לא הייתה ממש גדולה. היא הייתה ענקית. הוא שמע על זה בטעות. איימו על חייו הוא ידע שחייו מובטחים לו בתנאי שישתוק. אבל הוא ידע *** אורן יצא בדיכאון מבית החולים. "איפה רקי עכשיו??" הוא חשב בעס. "היא לא יכלה לחכות בפנים?". ריקי בדיוק הגיעה בריצה. "אוי אורן... סליחה שחיכית לי.." היא אמרה בצער, מנסה להעלות חיוך שיחפה על עיניה הדומעות. "בואי" הוא אמר ברכות. הם עלו על האופנו שלו. ריקי תמיד אנהבה את הנסיעות באופנוע. הם תמיד הזכירו לה את הנסיעות עם אורי. כל פריט באורן הזכיר לה את אורן. "אולי??..." היא חשבה. "אורן" היא שאלה בעיניים מבוישות. *** יואל עצר את מכוניתו בפתח בית החולים. הוא הביט אל הבניין הנורא ההוא. בחילה עלתה בו. "אתה חייב.. פשוט חייב.. להירגע.. לא שוב..." הוא לחש לעצמו. הוא מיהר לצאת מרכבו ולהכנס. בעודו מתכוון לפנות לקבלה כדי לשאול על חדרם של משפחת זיומיץ, הוא ראה את מר זיומיץ. הכעס עלה בו. "מנחם" הוא קרא. מנחם הסתובב. "אנחנו צריכים לדבר" אמר יואל. *** האחות נכנסה לחדר. "אחות, מה יהיה איתן??" שאלה גברת זיומיץ בחרדה. האחות השפילה את עיניה. "תעני לי!!" אמרה שירה בבכי. "שמישהו יענה לי!! מה יהיה עם הילדות שלי??" _________ אני יודעת שהזוי, אבל תתמודדו..(:

ישעיהו והנער הגיעו לביה"ח סורוקה בבאר שבע שם העבירו את הנער למחלקת טיפול נמרץ וישעיהו הוצא מהחדר שם החלו להחיות את הנער, בינתיים בשלושת החדרים ליד טיפלו בעמי, בדוביק וביהושוע. ___________________________________________________________________________________ קול ישראל מירושלים השעה שש והרי החדשות: בפעולת צה"ל בעזה, נפצעו שלושה חיילים, וילד, לא ברור אם הוא פלסטיני או ישראלי. וכעת נעבור לכתבנו הרפואי- דן יהונתן, שנמצא עכשיו בבית החולים סורוקה בבאר שבע. שלום דן יונתן. "שלום רב, אני נמצא בבית החולים סורוקה בבאר שבע, וכאן שלושה פצועים, הרגע אחד מארבעת הפצועים ששמעתם בדיווח הראשון, נפטר מפצעיו. שלום למנהל ביה"ח סורוקה. "שלום שלום" "מה מצב הפצועים?" "שתי החיילים במצב קל, והנער שלא ברור איך הגיע לשם, במצב בינוני עד קשה, לא נשקפת לחיהם סכנה" "אולי תסביר לנו מה זה בינוני עד קשה?" "קל - מחסור בדם, פצעים בעיקר בגפיים, ללא שום סכנה ממשית לחיו. "בינוני עד קשה - מחסור בדם, פצעים בכל הגוף, סכנה קטנה לחיוו, וסכנה לנכות לכל החיים" "תודה רבה לך מנהל ביה"ח סורקה" "תודה תודה" "עד כאן הדיווח, ונעברו לפרסומות". [קרינות : שלמה דהן, פרופסור : יהודה גנן. כתב : יצחק למפרט]. הבעז"ה נאמר בטעות, עמכם הסליחה קול ישמאעל [צחקן]

באמצע הלילה כשעוד חשבתי לעצמי מחשבות וחלמתי חלומות מרוחקים , שמעתי לחשושים של הורי מכוון המטבח האזנתי היטב ושמעתי חצאי מישפטים כמו : " תקח משהו ? " " תזהר " " בסדר " לפתע שמעתי חריקת דלת חרישית מלווה בהרבה " להתראות " . לאחר שנסגרה הדלת שמעתי כמה צעדים , לאחר הצעדים נכבה הנר הדועך וחזרתי לישון . *** למחרת בביה"ס הבנות בכיתתי דיברו על אבותיהם שהלכו בלילה היתי מבולבלת ביותר , לא הבנתי מה קורה . שאר השיעורים עברו בריכוז מלא אבל בהפסקות כולן היו נסערות בהפסקות גם הינו חיבות לשמור על חשאיות כי חלק ממורותינו היו יווניות והשאר – מורות יהודיות שאינן מראות כל סימנים יהודיים ( מתחזות ) *** בדרך דיברתי עם חנה חברתי הטובה סיפרתי לה מה קרה בלילה היא ספרה שגם לה זה קרה היא בקשה שאבטיח שלא אגלה לאיש את הדבר שעומדת היא לגלות -הבטחתי , "יש מלחמה של יוונים בירושלים והם מאיימים להרוס את בית - מקדשנו " סיפרה בכאב "בית המקדש " נזעקתי , "הרי הוא שלנו מה עשינו להם? " הם רוצים להכניס את התרבות היוונית , הטמאה לתוכינו , לליבינו , הם רוצים להשכיח ממנו את התורה , המצוות , עבודת ה' , הם רוצים שבעתיד לא נדע מיהוא ה' , מה היא עבודתו , מהן קיום המצוות "טוב נסיים , הנה ביתך " אמרה , " להתראות " השבתי .

פרק ב' אני חושבת שאני חייבת לכם הסבר... אז הינה הוא: ג'ון סמית- בלש שנשבע להחזיר כל גניבה וגניבה! הוא עשוי ללא חת וחכם מאוד! מי זה? ג'ון סמית! מייקל טוד- גם כן בלש חכם, אבל מייקל הוא מפורסם מאוד,(כי הוא החזיר פעם למלכת אנגליה את היהלום שנפל מהכתר שלה), כפי שאתם יודעים. הוא גבוה ונדיב מאוד. מי זה? מייקל טוד! יופיטר האני- ראש השודדים של העיירה הקטנה "בי הפי", הנמצאת ליד נהר ה"בינג בונג", (שם גם גרים ג'ון ומייקל, כמובן. כי אז הם בחיים לא יגיעו אליו). בכנופייתו משתתפים: האחים ג'ק וטום אנדרסון- שומרים על 2 הכניסות למפקדה של השודדים ג'וני דוגלס- המרגל של החבורה, (אלים ורגזן במיוחד) ג'ורג' גרין- פורץ המנעולים של חבורת השודדים, (יודע גם קצת ג'ודו) מקס אדיסון- האיש שמלביש את בהשודדים בתחפושות שונות,(כגון: איש זקן, גברת, בלש וכדומה) כל אלא הם הדמויות העיקריות בסיפור, אבל יופיעו עוד...

ב"ה פרק כ"ה המשטרה והצבא, ראו שאנחנו מתקדמים כל הזמן, ואנחנו קרובים למצב של חיים תמידיים, הם כיבדו אמנם את ההסכם של שבועיים, אבל גם שם נשמעו הקולות להתיר את דמנו בכלל, כלומר – שנהרוג כמה חיילים, ואז יתקיפו אותנו. בשביל זה, הם ביימו 10 ג'יפים צבאיים מתוחכמים וחדישים (או לפחות – כך הם נראו בהתחלה...) , אך לא ממוגנים עם שתי משאיות מנוף ודחפור, אלינו – כדי שנתקיף אותם. אלה, היו צמודים זה לזה והתקדמו לגדר, כדי שנתקיף. שאלו אותי מה לעשות – עניתי פשוט ביותר – להביא את שתי המשאיות, ולהרים את הג'יפים פנימה. לאחר מכן, לשלוח את החיילים, ולהשאיר בשטח את הדחפור, להשתלט עליו, ולהכניס אותו פנימה, יש הרבה מה לעשות. כמו"כ, הכרזנו על הפרת ההסכם כלפי המדינה – ובתמורה להמשכו, אנחנו לוקחים את הכלים האלו (תדמיינו לבד כמה הם עולים. הסכום במיליונים). המדינה לא נשארה שקטה, והבלגן חזר. טענו כאילו חטפנו חייל. הוצאנו ניירות מהג'יפים הצבאיים, והוכחנו לפי המסמך נסיעה כמה חיילים היו. הם טענו ששיקרנו, עד שהם שלחו שליחים לשער, קיבלו לראות את המסמך, וגם אנשי תקשורת. אז הם התקפלו, ויש שקט לעוד כמה ימים. ברוך הוא וברוך שמו. והאמת והשלום אהבו. בינתיים לפחות. אחד הג'יפים, נשלח לפרוק, להוציא ממנו טכנולוגיות ומידע איך להשבית בלא לפגוע (בנפש, כמובן). זה גם המודיעין הכי טוב שיש. לאחר הפרוק, הזמנו את הצבא לקחת שישה ג'יפים. ארבעה אנחנו משאירים כעירבון (וגם אפשרות טובה לחסל בלי להשאיר עקבות...). כל זה נחמד, אבל יש קצת בעיות חדשות : o ביסוס – היאך ? o הפרת ההסכם ע"י הצבא- מה נעשה אז? o המשך ההסכם? o אנשים לניהול שלוחה 2 o התמודדות עם ארגוני טרור מתוחכמים יותר את כל אלה תכננו להערב, לישיבת הממשלה. איך להתבסס? שאלה טובה מאוד. ההצעה הראשונה- הכנת אוכל עצמי כלומר: שתילה כבר עכשיו של עצי פרי, גידול ירקות (ללא תולעים!!). כמו"כ גם דיר עיזים ורפת. הם יגיעו היישר מישראל, ויעברו שיקוף למנוע הצמדת מרגלים אליהן. למצוא מקום גידול לשדות חמשת מיני דגן. מקור מים מעבר ללחות האוויר (אקוויפר ההר), הפרת ההסכם? אם הצבא יפר שוב ולא ניקח שלל – נהיה חופשיים להפר, וגם ניזום לקיחת רכוש. המשך ההסכם? לא בעיה. אחרי אבדות גדולות ברכוש לצבא, אני מקווה שהם ייכנעו. התמודדות עם ארגוני טרור איך להתמודד עם הטמנת מטענים וחדירה? האם לאמן את הכוחות שלנו לעניין או שאין סיכוי שזה יקרה, עקב היחס האוהד שלהם?. הוחלט שלאמן רק אם יישאר זמן. אנשים לשלוחת חבל עזה. הצעתי את חגי, אך הוא צעיר מידי, ככה נאמר. אני עדיין רוצה אותו, אבל לא משנה. זה כבר עסק פרטי שלי... יהודה אמר שרק לאחר ביסוס מלא ומאזן מיסים חיובי (כלומר – הכנסות גדולות מהוצאות, ע"מ לקבור לעיתות מלחמה). לאחר הביסוס – שלוחה בחבל עזה, הוחלט ש 'כשנגיע לגשר נעבור אותו' וחבל להשקיע מאמצים (למרות ששם ההברחות יהיו יותר קלות, אפשר לבנות דווקא צמוד לגדר ולקוות שהצבא יאפשר). למחרת בבוקר, ישבתי במשרד להזמין עשרים פרות, עשרים עיזים (איפה נכניס? נמצא מקום כבר). הובטח לנו את ראשי הבקר האלה וציוד רב נוסף עד לסוף השבוע הבא, עם תום ההסכם. כמו"כ הזמנו כמה מאות שתילים מסוגים שונים, גם הם עד לסוף השבוע הבא. גם מערכות מים, מערכת הוצאת מים מלחות גדולה יותר –לאפשר השקיה), ועוד כמה 'מרעין בישין' לאפשר את זה. כוח אדם – יש 75 איש חדשים, הם יעבדו בזה. פתרון מצוין לכולם. פרק א' | פרק ב' | פרק ג' | פרק ד' | פרק ה' | פרק ו' | פרק ז' | פרק ח' | פרק ט' | פרק י' | פרק י"א | פרק י"ב | פרק י"ג | פרק י"ד | פרק ט"ו | פרק ט"ז | פרק י"ז | פרק י"ח | פרק י"ט | פרק כ' | פרק כ"א | פרק כ"ב | פרק כ"ג | פרק כ"ד | פרק כ"ה | פרק כ"ו | פרק כ"ז | פרק כ"ח | פרק כ"ט | פרק ל' | פרק ל"א | פרק ל"ב | פרק ל"ג | פרק ל"ד |

ב"ה פרק כ"ג האמת, שלא היה מה לספר אז לא סיפרתי. במחלקה המדעית יש 'סתם' פיתוחים וניסויים, שאין לי ממש מושג לאן יובילו. מה שכן – 'הארגזים' עכשיו עולים במסוע לכיוון המחסן המרכזי. עוד מעט יבואו 'לפרוק' אותם, וז"א הרבה כוח אדם, בגדים חדשים וגם תקוות חדשות. חגי בינתיים שוקד על הלימוד. עוד אחד כמו הרב איתי (והאמת – באמת חסרה פה עוד דמות כזו). החבר'ה אוהבים מאוד את הרב איתי, והשיחות שלו מאוד שקטות. אבל שוב אני חורג. בישיבת הממשלה הועלה העניין של החדשים – מה לעשות איתם, יש מצב שהשב"כ גייס אותם, ולכן, כך אני אמרתי – לא לצרף אותם לכל מה שאנחנו יודעים (מעבדות הנפץ התחתוניות, מסוע ההברחה – על שניהם הם לא יודעים, הם הועברו בארגזים סתומים עם חורים מאוד מאוד קטנים, לאוורור וכו'. בינתיים הדפסנו בשנית את החוברת של נעם פדרמן, 'בתי סוהר לא יפחידנו', כדי להסביר לכולם מה לעשות. הבהרנו גם, שסייג לחכמה שתיקה, ומי שלא מפנים את זה- עלול להביא את כולם להפללה, ולתיקים גדולים שלך, וגם אז לא תדע. כמו"כ, הסברנו לכולם את העניינים של לוחמה כימית – שהמשטרה עלולה להפעיל. מול זה, סוכם בישיבת ממשלה – שברגע שנוכל, נחסן את כולם נגד מה שאפשר לעשות לנו. ככה אלה החיים במדינת ישראל. נכון, זה לא יהיה החבר'ה החדשים – התחילו לקדם עניינים, בעיקר בתחומים של מה שלמעלה (מה שלמטה זה לא העסק שלהם), והריגול של לוויני הצבא ראה הרבה התקדמות. זה טוב לאיום. כמו"כ, הם בנו בניין חדש, שהוא כאילו המנהלה שלנו (או בעברית : מטרה לחיסול ממוקד). בישבה הועלה רעיון גאוני: לבנות את הגבעה ממול, לערבים, ואח"כ ליישב אותה על ידנו, כאשר ישלחו כמה מהחבר'ה שלנו. זה ממש יעזור, וגם ייתן לנו שליטה רחבה יותר, בסופו של דבר גם על הערבים (להם תכננו מפות מסודרת של צירים ותנועה אלינו ואל מדינת ישראל. תכננו גם, לא לשלוט על כל הכפר, אלא על חלק. זה גם מאוד יקשה על צה"ל לפעול נגדנו). וככה, באישורים ממדינת ישראל והמשמר האזרחי (בניה ערבית או לא?) החלה הבנייה, ואיתה החפירות מתחת לכפר הערבי. החדשים איישו הרבה תפקידים, שלא היה בהם מה להזיק. התחלנו להפעיל את המידור ביתר שאת – כדי למנוע ידיעת פרטים חדשים. כמו"כ הכנו תוכניות להסעת אנשים בין שתי הגבעות, הנמכת מנהרות, וכרייתן. התחלנו לעבוד על הרבה חלקים של המכונה, אחרים יגיעו מבחוץ. למערכת אנטי טילים השגנו כתובת – איראן. כמה שזה לא צפוי, דרך החבר של הרב איתי הועברה אלינו מערכת איראנית. בהתחלה שברנו את הראש על לתרגם אותה, ואח"כ – זה כבר נמצא. היא הוסתרה בבנין החדש, בקומה התחתונה. למטה יש קפיץ ענק, שמשחרר אותה למעלה (וזאת כדי להימנע מחיסול) ושם היא יכולה לשגר וליירט טילים כרצונה. המערכת שהועברה לארגוני הטרור, הורכבה על ידנו ופשוט עיקרנו וסרסנו אותה, כדי שלא תוכל לתת מענה לחיסולים של צה"ל. וחוץ מזה –הערבים החלו ליישר את השטח לגדר, ולמושבה השנייה. הם לא יודעים מה אנחנו מתכננים להם בכלל, והם בינתיים מסתדרים איתנו יפה (יש להם בעיה בעיקר עם המדינה, שמתרפסת בפניהם). במסגרת הקרן המשפחתית, הכל ממומן כמובן, לנו, בייחוד עם החדשים – אין את התקציב. ויש גם עוד חדשות טובות: האיחוד האירופי, תרם גם לפרויקט. חלק מהכסף 'זלג', אלינו – וחלק, הועבר למטרתו האמיתית, כמובן שזאת יילקח אלינו, אבל יש לנו עניין שיהיה שקט, אז יהיה. המסחר שלנו עם הערבים, לא היה קיים בכלל (חוץ מאשר עם החבר של הרב איתי, אבל הוא לא ערבי). בכל אופן, כיוון שיש חן מהקב"ה בעיני הגויים, אז שם לא התנכלו לנו. מה שכן, רכב צבאי ישראלי יחיד, אם היה מגיע – הערבים היו תוקפים. הג'יפ שלי – מעולם לא נפגע, והם לא הראו יחס עוין. להם היה טוב איתנו, כי זה היה מעביר אליהם את תשומת הלב הבין לאומית, וכמובן – את ה$ הבינלאומיים, כמובן – כי אנחנו מרעים להם, אז צריך לרחם עליהם. הוצע לבנות גדר נגדנו מסביב לכפר הערבי. מי אם לא אני אשמח, שהרי הם חוסכים לנו כ"כ הרבה כסף אח"כ. כל אלו - זה החדשות הטובות. בינתיים גם הגבול גדל כל הזמן, וזה כ"כ כיף לראות איך עובדים על הגבעה ממול, ועוד במימון של השונאים... בנתיים, עלה החשבון, במקום 7 מליון ₪ לשנה, עלה ל8 מליון לשנה. זה משמעותי. ושוב הביפר. נראה מה יש לו לומר. פרק א' | פרק ב' | פרק ג' | פרק ד' | פרק ה' | פרק ו' | פרק ז' | פרק ח' | פרק ט' | פרק י' | פרק י"א | פרק י"ב | פרק י"ג | פרק י"ד | פרק ט"ו | פרק ט"ז | פרק י"ז | פרק י"ח | פרק י"ט | פרק כ' | פרק כ"א | פרק כ"ב | פרק כ"ג | פרק כ"ד | פרק כ"ה | פרק כ"ו | פרק כ"ז | פרק כ"ח | פרק כ"ט | פרק ל' | פרק ל"א | פרק ל"ב | פרק ל"ג | פרק ל"ד |

ב"ה פרק כ"א יום ראשון בבוקר. סיור ראשון בג'יפ מראה התקדמות של הצבא למעלה – אלינו. הם עברו את הגבול השני (25 מטר מהגדר), וז"א שמגיע להם קצת יריות. אבל יש בעיה: מה שעבר זה משוריין. אז מתעללים. החלון של המשוריין פתוח? תקבל פצצחנה (פצצת – צחנה), שתשלח את כל הכלי לחיטוי כללי. הוא סגור? לא נורא. גם מבחוץ זה מגעיל מאוד. לא מומלץ... שירותיים כימיים? הכל הפיך. אבל זה יקרה רק לאחר שיהיה לנו טילונים. בינתיים חיכנו במתח, איזה שפנים המשטרה תשלוף מהכובע. הם שלפו. דחפור חדיש ביותר, ניסוי של קטרפילר, D12 שמו. הוא ממוגן מראש ומיועד לפנות דרך לטנקים, לעלות על מוקשים ומטעני צד ללא נזק, וכיוצא באלה. פתחי האוורור, נקודת תורפה ברוב הדחפורים – פה לא קיימים. הוא פולט למטה בעזרת מערכת הפניית אוויר מיוחדת. קיצר – המושלם לפרוץ מחנה טרור כמו שלנו. לזה יש פתרון אחר: שבירת השרשרת – אי יכולת תזוזה לדחפור (אם כי – לעיתים דבר כזה אפשר לתקן אפילו בשטח תלוי איזה חוליה ומה מצבה). אבל כל אלה, כמו שאמרתי – הם פתרונות נקודתיים, ולא יעילים כ"כ. אני מקווה, בעזרתם, לדחוק עד שיהיה לנו פתרון קסמים כזה. בינתיים – רוצים משיח. נקווה שהוא יבוא (ואם יבוא – יש לו כבר מחנה צבאי לנהל את מלחמותיו בכל העולם. מצד שני, מה הוא צריך? אבל שיהיה. "אתה עדיין לא מבין את הרמז?" סינן לעברי חגי. אני עדיין לא הבנתי הבנתי רק שזה לא בקשר ליחסי צבא ומשטרה, וניהול פנים. גם השיחה של הרב איתי (זוכרים? לפני שבועיים). אבל חגי חשב על משהו אחר בכלל. אני העדפתי עכשיו לשקוע בלימוד. לא יותר טוב. כיביתי את הביפר. שלוות אלוקים בלי היצור הזז והמצפצף הזה. אבל אז חגי הגיע ושאל אותי למה כיביתי, הם עכשיו מתחילים. סגרתי את הגמרא. זה היה ניסיון מאוד קשה לא לצאת מבית המדרש בחיפזון. הלכתי בתוך התעלה, עד לביתן המרכזי, שם היה ביתי – ובקומות שלמטה חדר הבקרה, ועוד כמה דברים סודיים. ביקשתי מהחבר'ה של הפיצוציה (שם יפה, תודו!) להכין כמה מטעני צד, וכמה מטענים רגילים במשקלים גבוהים, להניח לדחפורים או לחלופין לזרוק עליהם. אחרי הכל, מה שמאיים בגרסה הממוגנת הוא רק אר.פי.ג'י או טילים נגד טנקים. אבל, אם ירצה ה' לא נזדקק לכלום. בטרם הכל מתחיל, הם במרחק 25 מטר. מה שמאפשר – פשוט לזרוק עליהם את המטענים. זה יצור חורים בקרקע, מה שימנע מהרבה כלים לעבור. זה רעיון מצוין. אמנם זה הורס את ההר, אבל מה לעשות, שצריך – צריך. בום אדיר. חור בקוטר שני מטר נפער בקרקע. זה היה בהחלט מאיים ומרשים. המכת"ז של המשטרה התיז. את מי זה מעניין – כאשר תוך כמה דקות כל הסביבה שלו הוצפה (נחשו לבד מה קרה – חדרו את המיכל מים שלו...). הוא ירד למטה בבושת פנים, ממלא שוב מים מהמיכלית הצבאית שעמדה שם. היא הייתה ממגונת ירי. שאלתי בס.מ.ס. מה עם הטילונים. הם אמרו לי שמכינים עשרים. שלושה מוכנים, ועכשיו בדרכם למגדל 4. שם, יירו אותם ממרפסת המגדל (שם ניתן לפתוח את הזכוכיות המשוריינות ואין שקי חול כ"כ) זה יפה. ואז ראיתי מהמצלמה של המגדל, מגיח מימין הטילון ו... בום. יש חור במיגון של הדחפור. אח"כ שלחתי קצת חומר מגעיל לכיוון המקום של החיילים. שיסבלו קצת, זה לא אסון. הם לא דחו. בקשר המשטרתי, דווח כי עוד כמה דקות הם יפוצצו את הגדר ליד מגדל 4, בעזרת המשאית מנוף. עוד כ20 שניות. ספרתי אותן בסטופר. המשאית נעה. עברו 20 שניות. הנהג חטף חומר מגעיל שנצמד לשמשה בידי מזל"ט, ומאחורה סתימת אגזוז. שגזי הפליטה יישארו בפנים (אגב, מה שגורם לעלית הטמפרטורה ולהתלקחות של הדבר הזה באש). הפעם אין נזק לנו, נחכה להבאה. לא הצלחתי להשמיד את הדחפור החדיש, אני מקווה לעשות זאת בקרוב, אם ירצה ה'. פרק א' | פרק ב' | פרק ג' | פרק ד' | פרק ה' | פרק ו' | פרק ז' | פרק ח' | פרק ט' | פרק י' | פרק י"א | פרק י"ב | פרק י"ג | פרק י"ד | פרק ט"ו | פרק ט"ז | פרק י"ז | פרק י"ח | פרק י"ט | פרק כ' | פרק כ"א | פרק כ"ב | פרק כ"ג | פרק כ"ד | פרק כ"ה | פרק כ"ו | פרק כ"ז | פרק כ"ח | פרק כ"ט | פרק ל' | פרק ל"א | פרק ל"ב | פרק ל"ג | פרק ל"ד |

ב"ה תהנו. למרות ההאיחור (11:22) פרק י"ח. בנו של הרב איתי, עכשיו מותר לכם לדעת את שמו, חגי, קרא בתורה. יום חמישי היום. כמו"כ, זו פעם ראשונה שאני מכשיר מישהו יחיד למשימות. החלטתי לקחת לי אותו לעוזר, למרות שהנחתי שהרב איתי לא יסכים. הוא רוצה מישהו שימשיך אותו בשיחות, בלהיות מורה דרך ועוד- למקרה שיחסלו אותו. אני לא אופציה, כי יש לי מלא על הראש. בהתחלה שיעור נהיגה. נכון לעכשיו, איש אינו מורשה לנהוג בג'יפ שלי. בהתחלה הוא קרא את חוברת היצרן, אח"כ הסברתי לו יותר : ברקס, אמברקס, גלגלים, בדיקת לחץ אוויר בצמיגים וכו' ,לחצנים נסתרים שעד כה רק אני ידעתי וכל מני כאלה. רציתי שהמקום לא ייפול בלעדי, וככה האצלתי עליו את רוב הסמכויות שלי, למקרה ש.. אחרי הכל, ניסו לחסל אותי פעם אחת. זה ח"ו עלול לקרות. בשטח החדש, ביקשתי לכרות בית קברות. לך תדע מתי תזדקק לזה. בשאר השטח, העברנו שתילים בוגרים, רק איתם ניתן לסמן גבולות. עם קטנים, זה בעיה. בממוצע, בכל יום גדל השטח בעוד 200 מ"ר, וזה הרבה ביחס לריבוי הטבעי, שעומד על 0% כי לא נולד אף אחד בשבועיים האלה. חגי היה איתי יום שלם (חוץ מבשעות הלימוד...) הוא אמנם לא הורשה להיכנס ל 'ממשלה', אבל שיערתי שיתנו לו מתישהו, אולי אחרי שאלך.... האמת – שלא חשבתי יותר מדי על המוות זו פעם ראשונה (למרות שלא חששתי ממנו), כמו"כ אני חושב שביחס לקב"ה אני טעון שיפור בהרבה, וזה הזמן לעשות אותו – כאשר חגי מכריח אותך. אבוי לי מהרב איתי, אם ידע מזה. עכשיו יש לי עוד הרבה מה לעשות, ערבית, ישב"צ ולהחליף משמרות. כמו"כ יש עוד כמה תיקי תלונות לטפל, ובסדרה. * * *. חזרתי. הבאתי איתי את שיר הפתיחה של הסרט. טיוטא ראשונה. אנחנו אנשים אנחנו אנושיים, יש גם לנו רגשות, יש לנו גם מחשבות, המתבצרים. כיפה זה לא קרניים על הראש ותספרו אחת, שתים, שלוש.. המתבצרים. זה סרט תיעודי יותר עלינו (החל מחגי וכלה ברב איתי, כנראה – זה כאילו כל החיים שלנו). שמרנו אותו בסוד, והסרט עבר כל כמה שנים = קטע בסדרה הווי חיים, ועוד. לא הכלנו סטטיסטיקה, אבל זה די עניין את המשטרה כל הצילומים האלה. הם רצו מאוד לשים את היד עליהם, אבל אני אמרתי שיש רק 3 עותקים לקלטת, כולם אצלי. ביפר מצפצף. קשר משטרתי: בשבת קודש, הם 'עולים' עלינו ואלינו. ישר העברתי מסר לח"כים הדתיים דרך האתר שלנו, שיש לנו מידע שהמשטרה פושטת בשבת, ויבואו אלפי שוטרים וחיילים לגרש בשבת. עפתי להכנות לקראת זה, יש לאשר את הרחבת מיגון הגדר, להוסיף מצלמות ויורים אוטמטיים על כל מה שזז במרחק הקרוב כ15 מטר לגדר. יש גם להתארגן בשבת. הח"כים הדתיים שלחו שאילתה לממשל, זה הדיווח שאני מקבל עכשיו. כמו"כ דרגים בכירים בצבא מנסים לשכנע אותם שאין דרך אחרת. ידעתי שכל מי שיתמוך בי – יפילו אותו, והודעתי זאת מראש. אבל על חילול שבת כזה, אפילו נגדנו – כולם הצטרפו למניעתו. אנחנו, מצידנו – לא יכולנו להשפיע מעבר לזה. קיוונו לה', שיציל אותנו ממשל הרשעה הזה, ה'מחלקה היהודית' בשב"כ, וכל שאר מרעין בישין. הוצאתי עוד הודעה לתקשורת, על כך שכל ארץ ישראל שלנו, כעם – ואם מדינת הרוב לא תכבוש אותה, תכבוש אותה מדינת המיעוט (שלנו). נקווה לטוב. עפתי. אה, והשארתי אתכם במטח לגבי החולית ערבים אז, נכון? אז שחכתי לספר, הרגו בסוף את כולם, וחיילים ושוטרים נפצעו הרבה מאוד בדרגות שבין קל לבינוני, אני מאחל רפואה שלמה, מצידי. לא אכפת לי כל עוד הם מנועים מלהזיק. פרק א' | פרק ב' | פרק ג' | פרק ד' | פרק ה' | פרק ו' | פרק ז' | פרק ח' | פרק ט' | פרק י' | פרק י"א | פרק י"ב | פרק י"ג | פרק י"ד | פרק ט"ו | פרק ט"ז | פרק י"ז | פרק י"ח | פרק י"ט | פרק כ' | פרק כ"א | פרק כ"ב | פרק כ"ג | פרק כ"ד | פרק כ"ה | פרק כ"ו | פרק כ"ז | פרק כ"ח | פרק כ"ט | פרק ל' | פרק ל"א | פרק ל"ב | פרק ל"ג | פרק ל"ד |

בס"ד פרק א -טוֹיבֶּע טויבע נשאה את עיניה אל האופק הכחול. מתי כבר יגמר הסיוט הזה ? כבר חמישה שבועות הם מתנדנדים בתוך קופסת הסרדינים הזאת וסביבם רק מים ושמים. היא ובעלה וחמישה זאטוטים ,מנסים לשמור על מרחב מחיה משפחתי מינימלי בבטן הספינה הרעועה,בין מאות הפליטים האחרים. נחמה אחת יש ,חשבה לעצמה במרירות, הילדים לא יכולים להתרחק יותר מדי במצב הזה… לפני שנה הכל התחיל, בעלה נכנס הביתה כולו צוהל ונרגש. "יש" הוא צעק ונופף בהתרגשות בפיסת נייר "יש,יש,יש,יש". "מה אתה צועק ? אני כבר שעה מנסה להרדים את התינוקת,והנה אתה נכנס ומעיר אותה בצעקות שלך,אפשר לחשוב מה קרה ? המשיח הגיע? ותפילת ערבית התפללת? או שאולי שוב כולם ברחו מבית הכנסת לפני שהספקת לנעול את הערדליים ? " "יש לך מזל,טויבע, אני כל כך שמח, שאפילו את לא תצליחי לקלקל לי את מצב הרוח,אשתי היקרה ,באמת יש לך מזל !" "טוב, נו,שב תאכל ארוחת ערב, ונשמע סוף סוף מה כל כך מרגש,מה כבר יכול לקרות כאן ? הדבר הכי טוב שקרה כאן בעשרים השנים האחרונות הוא שהקוזקים ששחטו חצי קהילה בעיירה הסמוכה, התבלבלו ושכחו שגם כאן ,בחור הנידח הזה יש כמה יהודים,ודילגו עלינו בדרכם לאודיסה, זה הדבר המרגש היחיד שאני זוכרת כאן, מילדותי ועד היום…" "זהו, בדיוק ,טויבע,זהו בדיוק ! אנחנו לא צריכים יותר לפחד מהקוזקים,לא יהיו יותר דאגות,ולא לדאוג לכסף ולא לשום דבר,זהו,טויבע,יקירתי, דאגות לא יהיו לך יותר ! " "אוי ואבוי, בעלי יצא מדעתו….ה' ישמור, אוי ואבוי,הוא השתגע,מי יפרנס אותנו עכשיו ?" בסופו של דבר הכל התברר. בלי לשאול יותר מדי הוא לקח את כל כספי החסכונות וקנה כרטיסים באניה לאמריקע,וכמו תמיד,היא נאלצה להסכים בסופו של דבר.. והנה הם כאן, אחרי מסע מלא תלאות, בעגלות, ברכבות ,ועכשיו באניה הזאת,שמתנדנדת כבר שבועות על הגלים,ולא רואים את הסוף… "יבשה !" "יבשה !" עלו הצעקות מהסיפון, "הגענו לאמריקה !" "יהודים ! הגענו לאמריקה !" כולם עלו בריצה קצרת נשימה אל הסיפון ,ואכן, הרחק הרחק בקצה האופק נראתה דמות יד מחזיקה בלפיד… אחרי כל השבועות האלה, הם כבר ידעו מה זה אומר, זהו "פסל החירות" ,הגברת הגדולה של אמריקה המבטיחה חופש ועושר לכל הבאים בשעריה, הגענו !! אחרי ארבע שעות היתה כבר טויבע מנסה נואשות לאחוז את כל חמשת ילדיה ,ולשמור על מקומה בין אלפי האנשים שהצטופפו מול פקידי הקבלה של לונג-איילנד. ה"אלטע-לנד" נשארה הרחק הרחק מעברו השני הים….

אני יודעת שכברי יש ספר בשם של הסיפור שלי אבל זה השם שהכי התחברתי אליו, אני מקווה שתהנו... היער החליט שאין לו כח לקישורים :-), הנה הסיפור בסעייתא דשמייא פרק א' אותו בוקר היה בוקר מיוחד לגברת גולדמן. היום נולדו לה במזל"ט תאומות קטנות ומתוקות. היא ערסלה בידה את ילדתה הראשונה שנולדה לה, את השנייה לקחו לרגע והבטיחו לה שיחזירו לה אותה מייד. היא נזכרה לרגע בלידתן. באותו לילה אמרה לבעלה שהיא מרגישה צירים והיא חושבת שהם צריכים לצאת לבית חולים. חיש מהר התארגנו שניהם ליציאה, תוך התרגשות גדולה, אדון גולדמן טלפן במהירות לגברת יצחקי השכנה ממול שהודיעה שבכל עת שיגיע זמנה של גברת גולדמן ללדת היא תבוא לעזור להם ולשמור על הילדים. גברת יצחקי הגיעה תוך דקות ספורות לבושה בחלוק לילה משובץ, נעלי בית שחורות לרגליה ומטפחת ראש קשורה בחופזה, אדון וגברת גולדמן הודלו לה בכל לב ויצאו את הבית. כמעט מייד נולדה להם בת קטנה ומתוקה ושניהם היו מאושרים, לאחר מספר דקות נוספות היא הרגישה שוב צירים, האחות קבעה שכנראה יש לה תאומים. הפעם הייתה הלידה ארוכה יותר, כמעט ארבע שעות חלפו כשגם הבת השנייה נולדה. גברת גולדמן שמחה בתאומות שלה, אמנם היא ידעה שתאומות זה תמיד קשה, אבל לאחר ארבעה בנים שובבים במיוחד, חשבה גברת גולדמן שתוכל להתמודד כמעט עם כל דבר, חוץ- מזה שגם יש בזה יתרון- שבעתיד יהיה לה הרבה עזרה מבנותיה הגדולות, היא לא ידעה שבעתיד היא תצטרך הרבה עזרה לבנותיה הגדולות, או יותר נכון לביתה השנייה... היא ישבה עם בעלה ליד התינוקת הגדולה יותר ושניהם חשבו על שם מתאים. "אני תמיד אהבתי את השם ברכה." אמר בעלה. "כן גם אני," אמרה יהודית גולדמן. "ברכה זה כזה שם יפה ומשמועתי, אני כבר רואה על התינוקת הקטנטונת הזו שהיא תביא הרבה ברכה, לנו ולכל עמ"י..." הפעוטה חייכה חיוך מתוק ושובה לב, כאילו לאשר את דבריה של אמה. "טוב, אז אני חושב שלפחות על שם אחד החלטנו," השיב לה בעלה. "להתראות לבנתיים אני צריך ללכת, הבנים מחכים בבית גברת גולדמן לא יכולה לשמור עליהם כל הזמן שבעולם, גם לה יש ילדים משלה." הוא נשק לתינוקת החדשה ויצא מהחדר. בדרכו לכיוון היציאה מבית החולים, עצרה אותה אחות בלבוש לבן. "אתה אביהן של התאומות שנולדו הבוקר, נכון?" הוא הנהן בראשו. "בוא רגע בבקשה." הוא הלך אחרי האחות לא ידע למה לצפות. האחות הוליכה אותו לחדר צדדי בירכתי בית- החולים. "היכנס לשם בבקשה," היא הצביעה על החדר. "יש לנו משהו לספר לך..." ישראל גולדמן נכנס לחדר כשליבו דופק, הוא לא ידע למה, אבל הייתה לו תחושה מוזרה שמשהו לא כל- כך טוב עומד לקרות... בחד ישבו בנחת על כיסאות עץ מרופדים בכחול שלושה רופאים ועד אחד גבוה וקרח שישראל כמעט מייד הבין שהוא פסיכולוג. הזה הגבוה והקרח הזמין אותו לשבת, ישראל נענה לבקשתו והתיישב באיטיות ובכבדות על הכיסא. "נולדו לך הבוקר שתי בנות," פתח הפסיכולוג. "האחת בריאה, שלימה וחמודה והשנייה..." "לשנייה יש טריזומיה 21!" התפרץ פתאום אחד הרופאים. "לשנייה יש מה?" לא הבין ישראל, למרות שהייתה לו תחושה חזקה שדווקא כן הבין על מה מדובר... הפסיכולוג שלח מבט כועס לעבר הרופא והמשיך בדבריו. "הבת השנייה נולדה עם מחלה קטנה שקוראים לה-" "תסמונת דאון..." השלים ישראל בשקט. "נכון, הבת השנייה נולדה עם תסמונת דאון, לפי התסמנים ולפי הבדיקות גילו שזה מה שיש לה." אמר הפסיכולוג. "תסמונת דאון גורמת לרפיון השרירים והעצמות, עקב כך אתם תצטרכו לעשות לה תרגילי פיזיותרפיה שונים, אשתך ואתה תקבלו דיווח מדויק על הכל כשהתינוקת תצא מבית- החולים ולא בטוח שזה יקרה ממש בקרוב, כי התינוקת צריכה לעבור כל מיני בדיקות וטיפולים שונים לפני צאתה מכאן." הרצה אחד הרופאים שנראה לישראל כמו אחד הרופאים הבכירים. ישראל נשאר עוד מספר דקות יושב על הכיסא, מנסה לעכל את הדברים ששמע... "להתראות אדון גולדמן." אמר הפסיכולוג בחיוך מזויף. ישראל קם מהכיסא ויצא בכבדות מהחדר. ככה... כרעם ביום בהיר מנחיתים עליו ידיעה כזו בלי שום רגישות... הוא שקל לרגע ללכת לאשתו ולספר לה את מה ששמע, אך חזר בו מייד. אשתו עדיין חלשה מהלידה, אסור לו להטריד אותה בדברים כאלה... גברת יצחקי צלצלה לנייד שלו כדי לברר איך אשתו מרגישה וכמובן מה נולד. "נולדו לנו תאומות." סיפר לה אדון גולדמן בפה יבש. "אוהו מזל- טוב, מזל טוב, תאומות זה תמיד דבר מרגש במיוחד!" "כן, כן מזל- טוב." השיב לה ישראל באותו קול רפה. "הכל בסדר אדון גולדמן? אתה נשמע קצת חלוש." ישראל גולדמן נעור לפתע מהחולשה שתקפה אותו פתאום, הוא צריך להישאר חזק, הקב"ה העמידו בניסיון ויש לו עוד ילדים לטפל בהם, אסור לו להישבר! "כן הכל בסדר... ברוך ה'..."

ב"ה פרק י"ד היריות נורו לא ברצף קבוע. פעם אחת לעשר שניות, פעם ל12 ופעם שתיים לשניה. הדבר מאוד מפחיד – כי אם יש סדר אפשר לחמוק ממנו. הוא התקדם עם המשאית (כושר הרמה קרוב ל 600 קילו!) והעביר בדקה לערך כל אחד. מהירות מאוד מרשימה יחסית לאחד שהתאמן במשחקי מחשב וסימולאטורים. המהירות התאפשרה בעקבות ישור השטח שערכו הצבא והמשטרה. אבל זה עבד. ככה הגדלנו את הטריטוריה שלנו בעוד קצת. זה היה שיפור של עוד כ 100 מ"ר. השיפור היותר גדול – האפשרות שלנו לקדוח (במקום להשתמש בחומרי נפץ – שהורסים את היסודות של המבנים האחרים, וכן – אפשרות מבוקרת יותר). עוד הרחבה. ועוד אחת – עכשיו ניתן גם להזיז את הגדר, וככה לכבוש בסיפוח זוחל עוד דברים. והגדר הישנה? מחזור. צריכים ממשהו לעשות את הכבישים הפנימיים, וגם אומנות, שאח"כ נמכרת תחת שמות בדויים בישראל (אחרת ידעו שזה אנחנו ויחרימו את הסחורה) עוד דרך להרוויח כסף נקי. >> >> >> 'בעז, בעז, תתעורר' מה קרה, שאלתי בבהלה. 'תרגע, רק השמש עלתה קצת. אתה מאחר לותיקין'. אני עוד צריך לאסוף את השומרים, ויש יום עבודה ארוך. נטלתי ידיים, קמתי ואמרתי ברכות השחר (כזה אופייני. אני לא יכול לכתוב משהו יותר מעניין??) תפילה. ועל ניסך שבכל יום ויום, ואני נזכר בנס של אתמול שהשוטרים לא נכנסו. במשך היום הזה המנוף עוד ימשיך להרים את הגדרות עוד מטר – שניים קדימה. הצבא והמשטרה יישרו את השטח בעבורם, עכשיו הגיע הזמן לנצל את זה. אצלנו, חילוף המשמרות היה בהתאם לתפילת ותיקין. אצל השוטרים שבילו אמש, השעה המומלצת הייתה 9, מה שהיווה יתרון ערנות. עד הזריחה הוא קידם. שוב נסיעת הבוקר לאורך הגדרות. תענוג אמיתי. האוויר זורם, המנוע – שקט, ואתה הולך עכשיו לקיים מצווה של 'לא תעמוד על דם רעך' –עזרה בהגנה. יש לי את הסיבוב הזה 3 או 4 פעמים ליום, תלוי בעייפות של החבר'ה. אבל אני מקבל את זה יחד עם סדר היום (שאצלי זה דבר עמוס. למרות שהניהול שלנו הוא 6 ל 250, שזה יחס של 1/41 (במדינה מתוקנת יש הרבה פחות...), עדיין יש הרבה עבודה. היה ערפל קצת. ועוד קצת. ועוד קצת. למשטרה זה לא שיחק. למניחי הגדרות שלנו זה מאוד שיחק, אבל גם לערבים. מה היה אצל הערבים? מלחמות פנימיות. הם תכננו, 2 ארגונים ערבים לעלות, כל אחד בשביל להוכיח שהוא יותר גבר בלרצוח יהודים. כפועל יוצא, הם רצחו זה את זה גם, מ 200 מכל ארגון שעלו, נשארו 180. וככה הם עלו. המשטרה, כשראתה – ראתה מאוחר מדי. הגדרות שלהם לא חזקות (הם תכננו לעוף מפה מהר. אנחנו עושים להם בושות וצרות גדולות...), והערבים מהר חדרו. הם גם קיבלו זריקת עידוד מהחוליה שחדרה. לנו לא הייתה בעיה, לציוד שלנו (להזכיר – הוא יועד לטווח גדול יחסית וזהו. מחכים להתפתחות. הלכתי לישון עכשיו, אני סחוט. שיהודה ינהל את כל השאר. שלחתי לו הודעה למכשיר ביפר-פלאפון. הטלתי את האיסוף על יהודה. אבא שוב העיר אותי לישיבת הממשלה. הפעם היה דיון איך להעלות את מספר התושבים. הוצעה ההצעה להעביר דרך הכפר הערבי ומשם למסוע. אבל אם אחד מהם יהיה סוכן שב"כ, הוא יאסור גם את חבר של הרב איתי, יגרור השתלטות של צה"ל על הכפר (זה לא רע כ"כ...) ואיסור העברת סחורות מעבר לקצבה אליו וממנו. ומבחינתנו – זה חורבן. לכן, כך סיכמנו בסוף – שפשוט נשאי הכל 'בתוך המשפחה' – ה 250 שפה. יהודה הציע לעשות פריצת מחסומים של המשטרה –אבל רק 'מיוחסים' ידעו על העניין של ההברחות, על כמויות הנשק, הגנה ועוד. הועלה גם הנתון של % המגנים – מ 250 אתה צריך 75. מ 300 – אתה צריך שמונים. מ 1,000 – אתה צריך 150, שזה חסכון אדיר. ככל שאתה יותר גדול – ככה אתה יכול לתת פחות % לצבא. וזו היתה הבעיה העיקרית. הרב איתי אמר שהרבה – זה לא תמיד טוב. עמ"י קטן, והכל גדול. כדור הארץ קטן, ומערכת החלל גדולה, אבל הכל בשביל הכדור הקטן שלנו. ההצבעה הסתיימה ללא תוצאות, בינתיים. פרק א' | פרק ב' | פרק ג' | פרק ד' | פרק ה' | פרק ו' | פרק ז' | פרק ח' | פרק ט' | פרק י' | פרק י"א | פרק י"ב | פרק י"ג | פרק י"ד | פרק ט"ו | פרק ט"ז | פרק י"ז | פרק י"ח | פרק י"ט | פרק כ' | פרק כ"א | פרק כ"ב | פרק כ"ג | פרק כ"ד | פרק כ"ה | פרק כ"ו | פרק כ"ז | פרק כ"ח | פרק כ"ט | פרק ל' | פרק ל"א | פרק ל"ב | פרק ל"ג | פרק ל"ד |

בס"ד הקדמה: זה קרה בלילה חרפי אחד.הפצ'וצ'ים הצעירים צמר,צימי וצור התעוררו מהרוחות העזות שנשבו באין מפריע. צור קם ראשון משום שהיה רגיש מאוד לקור.צימי קם אחריו בגלל צעקות הברר... של צור הקטן.אחרון קם צמר מדיבוריהם של אחיו הקטנים.לא היה לו קר בכלל.כנראה בשמו תמיד חם לו.הוא הביט בשמים ואמר לאחיו: אתם לא שמים לב שאנחנו באמצע המדבר ללא ההורים?! אממ...אמרו צור וצימי.בדיוק,אתם לא צור וצימי אלא מממ...אמר צמר והמשיך: אז אם זה המצב אז בואו נצא מכאן נחפש את ההורים שלנו והרפתקאות.אנחנו יוצאים עכשיו! אי-אפשר לחכות לבוקר? שאל צור. אין זמן יוצאים אמר צמר.יוצאים אמרו צור וצימי. אחרי אמר צמר. והם הלכו והלכו... פרק א': ביום השלישי להליכה,אחרי שהצליחו לצאת מהמדבר הם עלו על הרים גבוהים ומושלגים וראו מפלצת שזרקה כדורי שלג מקפיאים ומכאיבים.צור החליט לקחת את המפלצת לידיו.הוא היה בעל כוחות לבה וזרק 10 כדורי לבה אדומים וענקיים המפלצת נחלשה אך לא מתה.צור זרק בכל כוחו עוד 8 כדורי לבה והפסיק. נקוה שהיא באמת מתה אמר צור .גם אני אמר צימי בחשש. "גם אני" אמר צמר."בואו נסתלק מפה" אמר צור והחל ללכת עם שני אחיו הגדולים כשצמר הגדול בראש,אחריו צימי הבינוני ואחריו צור הקטן.לאחר שבועיים ימי הליכה הגיעו למושבת פצופים (שונאי פצוצים בעלי אותם סוגי כוחות רק חלשים יותר).צבא פצופי אש התקדם לעברם כדי להלחם בהם.צמר זרק כדורי מים וקרח על הצבא (הוא היה בעל כוחות מים ורוחות).והצבא הושמד.הפצופים לא נכנעו ושלחו את כל הצבאות שלהם ביחד.צור התחיל לפחוד אז צמר אמר לו:"חזק ואמץ" ושלח כדורי מים.צימי שלח קוי חשמל בהם" שאלו צור וצימי. "יום אחד הם היו הורגים אותנו" ענה צמר. הם התחילו ללכת עד שראו ארמון יפה מאוד על פסגת הר מושלג... *** מהארמון זרקו עליהם כדורים העשוייים ברזל שבתוכם קרח, אש, חשמל ולבה גועשת ורותחת, כשהם נזרקים הם מתפוצצים על היצור והחומרים נשפכים עליו עד כדי מוות(!). צור נפצע מחלקיק קרח שהיה חלק מכדור שהתפוצץ על סלע, בחלקיק הקרח היה גם חלקיקי חשמל קטנים וכואבים, צור סבל מהחלקיקים ומכיוון שנפצע ברגלו לא יכל ללכת, אך כוחות היו לו, הוא אמר לאחיו: "שלבו כוחות!!!", והם שלחו כדור חזק מלבה, קרח וחשמל, מכיוון שצור ידוע כדייקן *** "שלום, מי אתם" אמרו היצורים. "אנחנו פצ'וצים מהמדבר,פתאום מצאנו את עצמנו בבית בלי ההורים שלנו ואנחנו לא זוכרים את השמות שלנו ושל ההורים שלנו" אמר צמר. יצור זקן אחד שאל אותם: "איך הם נראו (ההורים שלהם)?" "האבא, בערך כמוהו" אמר צמר והצביע על צימי. היצור הזקן התחיל להסתובב בחדר הלוך ושוב, עד שפתאום עצר ואמר: "אני זוכר שראיתי אותם הולכים לצפון (הפצ'וצ'ים באו מהמזרח) ואמרו שהם הולכים להשיג את היהלום שגנבו מהם, הם לא אמרו מי גנב אותו". "לפני כמה זמן זה היה?" שאלו הפצ'וצ'ים. "לפני50 שנה בערך, ואיך נזכרתם רק עכשיו?" הפצ'וצ'ים נדהמו. לפני 50 שנה? איך זה יכול להיות? איך הם התעוררו רק עכשיו? "אנחנו הולכים" אמר צמר. "דרך צלחה" אמרו היצורים. "ואם אתם צריכים עזרה רק תבקשו", הוסיפו.

ב"ה פרק י' אתרי האינטרנט גדשו מפה לפה. הידיעה שהשמדנו דחפור, עשתה בושות לצבא. הוא הטיל צו איסור פרסום. אנחנו התרנו אותו, ושלחנו לכל העולם תמונות של ההתפוצצות וגם של החייל חי. הצבא והמשטרה טענו שזייפנו, אבל העולם קנה את זה. העולם אוהב מלחמות בין יהודים, Ynet וnrg אוהבים מלחמות בין דתיים מה רע כשהאויב שלך נלחם בעצמו?. אבל, אויב אויבי – אוהבי! ועל כן, מי שלא חיבב את מדינת ישראל – העדיף אותנו. גם חשבו שאנחנו גוף הכותרות זעקו: המתבצרים: פיצצנו דחפור של צה"ל. או: דחפור של צה"ל, הופצץ בידי המתבצרים. כתבות מכפישות ובלתי אמינות שוב התפרסמו בהד רב באתרי האינטרנט, ואלפי טוקבקיסטים הוציאו את האותיות ממקלדותיהם כדי לומר עלינו מילה או שתים. באתר מסוים שלא אזכיר את שמו, התפרסם סקר, מי יותר גרוע. בני סלע או אני. תוך שבוע אחד, נכתבו יותר מ200 מאמרים עלינו, התפתחויות ועוד. האסטרולוגים, התחילו לומר שיש לנו מזל, ואחרים טענו שאין. אותו כוכב אומר כל פעם אחרת (אמרנו שקשה לראות את צדק? אולי זה משפיע על החיזוי??). כל פעם גם הופצו שמועות, כמו: המתבצרים רכשו שבטים ערביים להגן מפני המשטרה, ומחול השדים צריך להיגמר. ואנחנו לא נדע מה נעשה כי אליך עיננו. התפללנו שהמשטרה תניח אותנו לנפשנו, להקים מה שאנחנו רוצים. זה כבר לא שטח של מדינת ישראל הריבונית (חוק ביצוע הגרוש, שם, שם). אבל, בממשלה לא חשבו כמונו. הם חשבו שאנחנו מסכנים את ריבונות מדינת ישראל, וכל מיני שטויות והבלים. ועל כל זה חיללו שבת קרוב לארבעת אלפים אנשים. המשטרה לא הייתה חכמה להזמין בטון שמתייבש מהר. ואז, ירינו וזה נפל. זה היה נחמד לראות את מה שהמשטרה הזמינה נשפך על הרצפה, ועוד מעט יהיה כמו אבן שאין לה הופכים. תוך כמה דקות, פוצצו רוב הגלגלים באזור. הזחלנים מצאו עצמם תחת מטר יריות כבד למנוע, וניסיונות לסתימת אגזוז. המשטרה הבינה, שיהיה קצת קשה עלינו. 250 איש שמשגעים מדינה שלמה. המשטרה ללילה זה חליטה להתקפל, אבל אני נשארתי ערני, עוקב אחר מספר עצמים גדולים בלתי מזוהים באפילה –שיירת של עשרה אוטובוסים מלאים בשוטרים. האוטובוסים חשוכים לחלוטין, ונוסעים במהירות צב. הודעתי בקשר להשמיד להם את הגלגלים. וכך היה. אבל לא הכל פשוט כ"כ. דוד ניצן, כמונו – יש לו גם יועצים ואסטרטגים. בטוח יותר ממני. על זה לא חשבתי: מתקפה אווירית עלינו. זה קצר הרתעה, ניתן להנחית יס"מ ממסוק צבאי, הוא מיועד לזה. הבעיה היא אחרת. הפלת מסוק = הרוגים כמעט בטוח. אין מצנחים לכולם תמיד (ראינו במלחמת לבנון...) ולהרוג – אנחנו לא רוצים. לא פצענו עד עכשיו (פרט לפולשים. על זה כבר כתבתי...). ולצורך כך, עכשיו – למרות שכבר מאוחר, שלחתי לביפר של 'הממשלה' והצוות המדעי, לעבוד על טיל שיפגע במסוק, אבל יאפשר לו לנחות בלא לפגוע בנו. בינתיים, הוריתי לשים טילים דמוי נ"מ, כדי להפחיד את הצבא והמשטרה. אבל כמו שלי יש רעיונות, גם להם יש. הלכתי לישון. השעה לא הייתה מלבבת, אבל עשינו חימום קטן על מה שיהיה.הבנתי שזה לא הסוף, זה אפילו לא ההתחלה. הסתכלתי על המסך. תנועה חשודה. משאית עם מכולה ובתוכה קורעי אפים, חנקים ושלל 'חיות הקודש' של המשטרה. יס"מ. צעקתי למערכת ההגברה: אם לא תסתלקו, נהפוך אתכם לסלק. הם לא הסתלקו. צבע אדום ומרדים נזרק על פניהם. הפעם מנענו את זה, אבל לא בטוח שזה יעבוד הלאה. חומרים כימיים זה די מסוכן, ויש אפשרות לכתב אישום על יצור נשק שלא כדין (אם כי נעבור עליו ממילא אחרי פרשת הדחפור) המשטרה התלבטה אם לפרסם או לא את העניין. אנחנו גם ככה יותר משבוע פה וזה בושה רצינית. ולכן – פשוט אמרה לא. ואם המשטרה אומרת לא, אנחנו כן. וככה התגלגלו התמונות, ואיתם המשך ההכפשות, אבל עכשיו כבר לא היה ממש אכפת לי, הכפישו אותי מספיק. עכשיו מפרסמים הכל. ההחלטות השרירותיות שלי לא תמיד עשו טוב לכולם. מעתה צו איסור פרסום (בעצם – אין אצלנו כזה דבר. חוץ מלשון הרע) או ליתר דיוק צו פרסום - יצטרך לעבור את כולם. לא עניין אותי, כי תמיד כולם כמעט הלכו אחר, והיתי מעין מנהיג כזה. לא בהכרח אהבתי את זה, אבל זה נתן לי נופך אחר להרבה עניינים. שליח ציבור, למשל. (ושוב – סיימתי בטוב. אני משתדל לפחות!) פרק א' | פרק ב' | פרק ג' | פרק ד' | פרק ה' | פרק ו' | פרק ז' | פרק ח' | פרק ט' | פרק י' | פרק י"א | פרק י"ב | פרק י"ג | פרק י"ד | פרק ט"ו | פרק ט"ז | פרק י"ז | פרק י"ח | פרק י"ט | פרק כ' | פרק כ"א | פרק כ"ב | פרק כ"ג | פרק כ"ד | פרק כ"ה | פרק כ"ו | פרק כ"ז | פרק כ"ח | פרק כ"ט | פרק ל' | פרק ל"א | פרק ל"ב | פרק ל"ג | פרק ל"ד |

ורוני אכן המשיכה ללכת לסניף, מרגישה קצת מיותרת בו, אבל הולכת. בלי סיבה ממשית. הולכת בשביל ההנאה, ובשביל התקווה שהוא יופיע, באחד הימים. עברו שבוע, ועוד אחד, והינה - מי מופיע בסניף? אופק. הבחור שבשלו היא החלה להגיע לכאן. היא הורידה את ראשה, מבויישת מעט. 'אסור! אסור לי שבשום פנים ואופן הוא יראה שאני אוהבת אותו! שלא יהיה לי פדיחות איתו! לא היו לי חסרות פדיחות בחיים!!' "היי! מה קורה חבר'ה? יש חדש?" שאל אופק בחיוך רחב של אחד שלא מתפדח משום דבר "כן, יש לנו מישהי חדשה בשבט, רוני" אמרה לו שולי, "חברה שלי" "מוכרת..." ציין אופק, "הייתה במסיבה שגם אתה היית בה" השיבה לו שולי, "פלא שהיא מוכרת?" חייכה. "אהה... שלום" השיב אופק, מנסה לשמור על רצינות, ומחייך מייד. 'הוא בחור עליז!' החליטה במיידית רוני בליבה. "אז איך הייתה ההשבעה? אני בדיוק לא הייתי כאן... הייתי חולה." אמר אופק, "כן, הרגשנו שלא היית כאן! אתה יודע, היו חסרים לנו כל החירפונים שלך, השטויות שלך" השיב לו אחד מהבנים שבשבט, "וואלה? אז איך הייתה ההשבעה בלעדי?" "ניראה לי שהשבט החדש, שבות, דווקא שמח שלא היית... לא היה מי שיציק להם יותר מידי..." השיב לו אותו הנער בבדיחות, "ייתכן, ייתכן..." השיב לו אופק, בבדיחות גם הוא, כשרוני עוקבת אחריי כל השיחה שלהם, מחוייכת. * * * 'הוא כל - כך חמודי! ממש מתאים לי! אני רוצה... מה אני רוצה? בעצם? הוא חמוד. הוא בדחן לא קטן. הוא בדחן ולא משוגע - וזה מתחיל למצוא חן בעיניי, הוא ניראה לי יותר חמודי ממה שהוא היה ניראה לי בתחילה. עוד לפני שגיליתי שהוא גם ליצן לא קטן, הוא גם טיפוס שחושב. אוף! למה יצא לי להכיר אותו בכלל? הייתי מעדיפה לא להכיר אותו, ולא להיות בקונפליקטים עם עצמי! אני לא רוצה שהוא יבחין שאני אוהבת אותו, אבל אני הייתי מתה ליחס ממנו, רק שזה ניראה שהוא שם את ליבו לכך שאני מתפדחת ממנו, ולכן הוא מתעלם ממני, שלא אתפדח יתר על המידה... אז מה אני עושה לגביו? אוף! אני לא יודעת מה לעשות! זה בעצם לא לגביו, זה לגביי עצמי! דיי, נו, מה אני עושה? אני... אני... אוף!' עכשיו, כשאופק חזר לסניף בריא ושלם, זה היה אך ברור לרוני שהיא ממשיכה ללכת לשם, אף על פי שלא הייתה מדברת עימו, ולו חצי מילה. היא התביישה ממנו, וזאת דווקא בשל כך שאהבה אותו, וחששה שישים את ליבו לאהבתה הסמוייה אליו. בנים, כך ידעה היא תמיד, הם עם בלא יותר מידיי טאקט, והוא הלא היה בן. והיא ממילא הייתה בתסביך עם עצמה בשל אהבתה אותו. * * * "נו, אז איך בסניף?" "שולי? שוב את שואלת את זה?" "כן, מאז שאופק בא את יותר מתביישת להיות בסניף" "וכי מה הפלא בכך...? אני לא מכירה אותו כמעט." "ואת כל השאר הכרת יותר טוב ממנו...?" "לא. אבל גם מהם התביישתי מעט בתחילה." 'הזכירה' רוני לשולי את העובדה ההיא, ה'נישכחת'... "אהה, כן? לא זכרתי. באמת שלא..." "אז תתחילי להזכר בדברים לפניי שאת קובעת עובדות...! סתם, סתם, אל תעלבי לי עכשיו..." חייכה למראה חברתה המשימה את עצמה כנעלבת "אבל את פגעת בי! סתם. טוב, עלי לשוב אל בייתי, ניתראה מחר!" "נתראה!" ענתה לה רוני, משנה מבלי משים את הנוסח הרגיל של 'בביי!' או 'להתראות!' המקובל אצלה ל:'ניתראה!' של חברתה. _____ כמו שכבר אמרתי... יכול להיות שיהיו שניי סיומים...

ה' מלך!!! ראשית חכמה יראת ה', בעז"ה היום אני נוסע לצפונ"ש. תאחלו לי ב"הצלחה ותתפללו שכוחות הגרוש לא ימנעו מאיתנו זכות זו. פרק ו' אבל לא ידעתי עוד מה מתוכנן לי מאלוקים. המשטרה היום ירתה שלוש יריות באוויר ביחד מארבעה כיוונים. מפגן ראווה לרגל הוספת עוד 50 שוטרים לכוח הקבוע לידנו. שוטרים באו והתחלפו, ולא נשאר אחד יותר מיומיים. אחת ליומיים המטכ"ל, דוד ניצן, היה נוחת במסוקו. הכפר הערבי הסמוך, המשיך בתוכניות ההרסניות שלו. לעיני הם נצפו מתקרבים לגדר הזמנים שהקימה המשטרה. למרות שהינו מוגנים, החלטנו להגיב. השוטרים ירו כדורי גומי, אני למרבה התדהמה, יחידת המודיעין בקשר מצאה שאלה – מי ירה על הערבים? החקירה נמשכה. לאחר יומיים, הם הגיעו למסכנה בלתי הגיונית (בגלל שירינו בכדורים מיוחדים שהסתירו) מצד המשטרה, שזה אנחנו. במקביל, ההכפשות עלו, כאילו אנחנו מעוניינים להשמיד את הכפר הערבי הסמוך, כאילו אנחנו מתכוונים לירות על שוטרים על מנת להרוג, והכותרות חגגו. אפילו קשרו אותנו לפיגוע בהר הבית או ל'זרוע גדולה במכה או בוותיקן". כותרת אחרת זעקה: הקיצונים הימניים מסכנים את מדינת ישראל, כמאמר מערכת. ההכפשה לא נגמרה. 'אשרי השוטר שאת המתנחלים יגרש' ו'הם מסוכנים יותר מארגוני הטרור'. לא היה עיתון חילוני שהיה יוצא לאור ללא הכפשה. הממלכתיים, כתבו בעיתונות הדתית שצריך לשפר את המדינה, אבל להאמין בה ולדבוק בדרך הרב קוק. אחרים, עשו השוואות וניתוחים, ואמרו שרק מיעוט מזערי תומך בנו. אנשים חשובים אמרו שזה לא נכון לשייך אותנו עימהם. אני לעצמי – שמחתי. עכשיו אדע יותר טוב מי לנו ומי לצרנו. בעתיד, שנוכל טכנית לסגור חשבון - ונעשה זאת, נוכל לדעת עם מי. אבל, התעלמתי מהמגנים. מידי שבוע היתי מקבל לדוא"ל עותקים של עלוני הפרשת שבוע. הממלכתיים – נגד אל תצטרף למדינת יהודה, כותרת מאמר של אדם מפורסם. חובה להשפיע מבפנים, אי אפשר לזרוק לים כ"כ הרבה יהודים. המרוץ נגד הזמן המשיך, וכל יום הוברחו יותר דברים דרך הכפר, שאט אט גדל. פשוט מאוד: כדי שנוכל להבריח, אבא לחץ לפתח שם את התשתיות. אבא גם אמר על אפשרות של לכבוש את הכפר, כולל טיהור ממחבלים והשמת יהודים שם. מודיעין לשם כבר היה לנו, כולל מפה מדויקת שקיבלנו מהמבריח שלנו. השאלה היא – רק מתי נעשה זאת. בינתיים אנחנו לא מספיק אפילו בשביל להחזיק את עצמנו. אין מחזור כלכלי והיצור נמוך מהיצוא. אבא אמר שהוא לא יכול אבל ידעתי שלא נוכל לעשות שום דבר עד של נסלק את משטרת הגרוש מפה, ולהתחיל לנהל חיים נורמאליים יותר, שאינם אפשריים עם גדרות הבטון בגבולות הנוכחים. צריך שדות, יצור עצמאי, כדי להביא עוד אנשים. אם כל אדם היה מביא 300 ₪ לחודש, יכולנו להוסיף עוד 25 ואיש, וככה עם הזמן להתמסד ולהעלות את ההכנסה הממוצעת, כדי שה 6 מליון לחודש יממנו את ההתפתחות. אבל התל"ג לנפש היה קטן, והיה צריך לפעול בהרבה מישורים כדי להעלות אותו. וכשאין גבולות מספיק גדולים כדי אוכל בלבד, איך נוכל להמשיך ככה? את כל השאלות האלה תכננתי להעלות בישיבה של מחר, לבחון דרכים להגדיל את הגדר, להגדיל את ההברחות ולפתח יצוא, בעיקר טכנולוגי. ניירות אין בעיה להעביר בנתיב ההברחות ומשם הלאה לחברות גדולות בישראל ובעולם. כך נולדה החברה, שהייתה בבעלות חברות קש של אבא – טכנולוגיה טובה. מוחות לא חסרו אצלנו. באנגלית זה נשמע יותר טוב. ג'ו יהודי, וזה גם דומה ל GOOD – טוב. אז טכנולוגיה טובה, גם ליהודים. ככה התחלנו להזרים טכנולוגיה. התחלנו במכירת המרדים שלנו לחברת תרופות גדולה, ודרך כמה חברות קש מכרנו לסוכנויות ביון (ובכדי להסתיר – היה אסור למכור את הפטנט לישראל ולמדינה שלנו...) את הכדור שפונה תוך כדי ירייה. הפטנטים הוסיפו לקופה של אבא עוד כסף, מה שאפשר טכנית עוד אנשים והעלה משמעותית את התל"ג, אבל זה רק חד פעמי. הוא שוב העביר לבנק את הכסף. מדובר היה בסכום של יותר מעשרה מליון דולר, שזה אומר 40 מליון שקלים. וזה הרבה מאוד – עוד מליון >מה הקשר ראשית חכמה? להכניס גם פה דברי תורה!. פרק א' | פרק ב' | פרק ג' | פרק ד' | פרק ה' | פרק ו' | פרק ז' | פרק ח' | פרק ט' | פרק י' | פרק י"א | פרק י"ב | פרק י"ג | פרק י"ד | פרק ט"ו | פרק ט"ז | פרק י"ז | פרק י"ח | פרק י"ט | פרק כ' | פרק כ"א | פרק כ"ב | פרק כ"ג | פרק כ"ד | פרק כ"ה | פרק כ"ו | פרק כ"ז | פרק כ"ח | פרק כ"ט | פרק ל' | פרק ל"א | פרק ל"ב | פרק ל"ג | פרק ל"ד |

ב"ה פרק ג' שלום לך! אני דוד ניצן. רק שתדע זה שאתה תקבל ממני. אל תשכח את זה. בינתיים אנחנו עושים משא ומתן. איפה אתה רוצה להיפגש? לא יודע למה, היה ברור לי שאני לא עושה איתו משא ומתן. אני כבר הרי יודע מי הוא, ומאיפה הוא מגיע. החלטתי לכנס שוב הערב את ה 'ממשלה' שלנו, ולהתדיין בעניין. שוב נפתח דיון. אני אמרתי שאני לא רוצה משא ומתן. אין להם גבולות, הם צרים עלינו 'רציני' עכשיו. אבא אמר שהוא לא מאמין. את החקירה על אמא סגרו, במקום להלחם בתופעה. יעל אמרה שאת דוד ניצן צריך סה"כ להעמיד על מקומו. יהודה, אמר שניתן להרדים אותו ולהפטר ממנו בדרך 'טבעית' ע"י הורדתו מדרגתו. שירה, הפנאטית בינינו אמרה שיש לו דין רודף. הרב איתי לא הביע דעה, אבל הוא אמר שמה ששירה אמרה לא הוכח, ומה שיהודה מציע עלול להסתיים בכישלון. הוחלט לא להיכנס למשא ומתן. בישיבות, הדבר הכי מרכזי בצחוקים היה האיזון. אתה לא ראלי, הייתה טענה נפוצה. כנ"ל אתם יודעים, ההחלטה פה מאוד מאוזנת, ושטויות כאלה. אצלנו לא הייתה משטרה. היה הערות זה לזה, בניין עצמי. מעולם איש לא גנב, והחיים הפנימיים התנהלו על מי מנוחות, כל אחד בתחומו. לכן גם לא ראינו לנכון למנות שר פנים. במשך הזמן, אבי עסק יותר בתכנון ההברחות והתחכום, ואני בניהול הכללי יחד עם יעל שירה ויהודה. השלטון שלנו היה דיקטטורי, אבל זה לא הפריע לאף אחד –כי הקשבנו לכולם. כשהתחיל המצור – האנשים התחילו להילחץ. הסברנו שאנחנו לא פותחים במשא ומתן כי אנחנו לא סומכים על המדינה שהפקירה. כולם הסכימו. המצור הקשה עלינו להבריח בדרך הקלה כמו שעשינו בהתחלה, אבל הושלם לו המעבר לכפר הערבי הסמוך, ומשם הברחנו בחסות ביה"ס שהלך ונבנה שם. בינתיים היו לו קרוונים שלא הצלחנו להבריח אלינו, ועוד. אבא לחץ שלא יסיימו לבנות כדי להבריח עוד. אבל עכשיו קצב הבנייה הואט, אין אפשרות להבריח. משאיות האוכל המשיכו לפרוק כפי שסוכם אוכל. אח של הרב איתי דאג לארוז, לשלוח לכפר ומשם אלינו. ככה זרמו אלינו מצרכים חשובים. הבנות עבדו על חומר להרדים שוטרים, ובמעבדה החדשה (קומה מתחת לרגילה) התחילו לעבוד על חומרי נפץ קטנים שניתן להשתיל בכל מיני מיקומים ולהשבית כלי. הנזק שדבר קטן כזה יכול לעשות הוא גדול, כי העלויות חילוץ גבוהות. חשבנו על פיתוחים חדשים, מיקוש אזורים מפני מני משחית (תוכנית שמעוקבת עקב המצור) בעזרת מכונה. הצבנו מכונות ירייה אוטומטיות עם מצלמות על הגדר, כדי לשלוט בהם מלמטה, תא פיקוד תחתון. לשם הורשו להיכנס רק חברי יממשלה'. אני אהבתי את האזור. שנאתי את גדרות הבטון, אבל לא הייתה לי בררה. התחלנו למלא שקי חול ולהתכונן להתבצרות. ***** למחר בבוקר הכל התבהר יותר. האוויר הצח חזר לראות, ויצאתי לסיבוב הראשון עם הזריחה, על הג'יפ, מסתובב שוב סביב הגבעה. הפעם יש איתי את שומרי הבוקר, שעוד כשעה ילכו להתפלל ולעבוד. אותם, אני משאיר בעמדות ולוקח את האחרים להתפלל ולישון. שמעתי מהם את סקירת הלילה, כמה כוחות משטרה קודמו ואיזה רעיונות יעזרו להם. וככה עלה בידנו הפנצ'רן. זה מתכת מחודדת שנורת לעבר גלגל, וקורעת אותו. יש לו מכונת ירייה בהתאמה למהירות של המשאית. יש גם הגנה על בני אדם : רק גוף שגודלו 2*2 מטר ומעלה עובד אוטומטית עליו. כינסתי את צוות הפיתוח. את החריטה זו לא הייתה בעיה, גוף מתכת מחודד, שנורה למרחק. המנגנון הינו מנגנון רובה רגיל, ומה שנשאר הוא זיהוי עצמים – מגלה כיוון מרחק שמחשב מהירות. גם זה היה לצוות החכם, ותוך יומיים הפנצ'רן יהיה מוכן. לאחר מכן היה לנו שיפור יותר מסובך, לגבי כלים זחליים. פה הוא דרש כיונון מבני אדם. מדובר בירייה רגילה שמותאמת לחדור את פח הכלי ההורס, ולהשמיד את החיבור בין הצלעות בזרוע שלו. כל אלה נשלחו לפיתוח לבקשת השומרים. אלו כלים בלתי מזיקים לבני אדם, כפי שהחלטנו אתמול בישיבה הראשונה של הערב. כך, נעקב ונדחה יותר את גרושנו [שוב] מפה. וכל זה לא הספיק. הינו הרבה אנשים ומזון זה דבר שאוזל. אבא הורה להגדיל את הברחות המזון, קרי – להגדיל את ביה"ס הערבי. פרק א' | פרק ב' | פרק ג' | פרק ד' | פרק ה' | פרק ו' | פרק ז' | פרק ח' | פרק ט' | פרק י' | פרק י"א | פרק י"ב | פרק י"ג | פרק י"ד | פרק ט"ו | פרק ט"ז | פרק י"ז | פרק י"ח | פרק י"ט | פרק כ' | פרק כ"א | פרק כ"ב | פרק כ"ג | פרק כ"ד | פרק כ"ה | פרק כ"ו | פרק כ"ז | פרק כ"ח | פרק כ"ט | פרק ל' | פרק ל"א | פרק ל"ב | פרק ל"ג | פרק ל"ד |

בית אבנים עתיק ניצב בקצה הרחוב ת כחוח בין הבתים החדשים ואדומי-הגג שהובילו אליו,ריח ספרים ישנים עמד בבית,ורהיטי עץ מימי הביניים כיסו את קירותיו. אישה רחבה ושחורת-שיער עמדה במרכז הסלון, ''פיצי, בוא לאכול'' קראה לחתול ענק שהתכרבל רועד בפינת החדר ''מה קרה לך היום?!'' החתול גרר את רגליו לצלחת האוכל 'הם באים' מלמל-ילל ''הם באים!!''. היא לא הבינה, כמובן שלא. ******************** עין-הסערה, חתול כחלחל בעל עיניים ירוקות בוהקות עמד במרכז אולמה הגדול והעגול של החללית, הוא הצמיד את זנבו מול מסך שטוח, שבו נראה כוכב עטוף עננים, על ידי לחיצה עם הזנב על נקודה אדומה קטנטנהת שתיארה את החללית על המסך, האיץ את החלליתת קדימה. "אנו נכנסים לתחום הארץ'', הכריז ,''משימת ההצלה מתחילה!!''. חתול שחור שעינו האחת הייתה שחורה והשנייה אפורה, נכנס לאולם,"עוד כמה זמן מגיעים?"שאל. "רבע נמנום חתול בדיוק, תפעיל את מפזר העננים,רַבשְחוּר, למזלנו נפלנו ליום מעונן, בכל אופן לא כדאי שיראו אותנו הפרימיטיביים הטיפשים,הולכי שתיים" "האויב הגדול ביותר הוא זה שממנו אתה לא פוחד,עין סער". המראה שנחשף לעיניהם מהמרקע קטע את שיחתם, כוכב ירוק-חום-כחול חשוך, עין סער הטה את החללית לאזור הירוק, שם סומן x במקום הנחיתה ,הכוכב התקרב במהירות. חתולה סגולה, מפוספסת בתכלת ברגליה וזנבה הקרויה אִזמֹרָד התקרבה יחד עם חתול אפור חלק פרווה שצלע במעט, שהיה החתול הזקן בחבורה-לָהָבאֶש שמו. "כבר חמישים שנה אבד לנו הקשר עם החתולים הארציים'',העיר,"הכונו לכול". גבעה חומה עטורה בעצים נראתה על המסך. רחש הנחיתה לא נשמע מתוך החללית. לפרק הבא

בס"ד פרק ד' שחר חזר לכיתתו, וכמו שציפה-עטו עליו כולם בשאלות :"נו, מה הוא רצה ממך? זה היה בקשר למבחן? בקשר לזה שלא באת לפני חודש? בקשר ל...? או בקשר למה, נווווו???", שחר התיישב בשתיקה במקומו, נבוך וכמעט מסמיק, ליד אורי, חברו הטוב, היחיד שהבין לליבו, ושידע-שהוא לא ידבר, כל עוד עדת החברים עטה עליו, אורי קם, לקח את כדור-הסל החדש שלו, והכריז:"חבר'ה!!! קדימה!!! למגרש..." והחל לרוץ לשם, כשמבטיו המודים והמשוחררים יחסית, :"למה לא הכנת את שיעורי הבית?" שאלה המורה שלום בקולו הפדנטי, שחר שתק. 'מה יהיה פחות מילים ופחות ארוך? להגיד שלא ידעתי להכין את חלק מהתרגילים ושחלק לא הספקתי? אבל זה יהיה ארוך מידי.. להגיד שלא ידעתי? אבל זה לא יהיה ממש נכון.. אוף.. מה לעשות?', המורה, שלא שמע כמובן את מחשבותיו של שחר, הביט בו, ושחר חייך חיוך נבוך, ודיי חסר אונים, ועשה תנועה של 'אין מה לעשות, זה המצב הנתון..' בידיו, ובהבעת פניו, המורה 'מה קורה לי? לא רק שאני לא מצליח לדבר איתם כמות שצריך, אני עוד מתחיל להרגיש מעין הרגשת חנק בכל פעם שאיי - מי מהם מנסה להתחיל לדבר איתי! אני לא יכול להמשיך ככה... גם ככה מאוד מאוד מאוד קשה לי! אז מה אני אעשה? אוף! אני מרגיש כל - כך מתוסבך עם עצמי!!' ואחר - כך שוב הגיעה שעת ההפסקה, אלא שהפעם-היא הייתה קצרה ביותר, ומיד לאחריה שיעור גמרא, ששחר ניכנס לתוכו, ונסחף לחלוטין עם הסוגיא, והסיח את דעתו מכל מה שקרה לו היום. איך זה? זה נכתב בשעה אחת וחצי בערך בלילה.. ככה שאם זה לא משהו-בגלל זה.. :) __________ שיפצתי. התוספות - בלא - מודגש.

בשעה שהארנבים תיכננו את המבצע הגדול שלהם קרא רקסי השביעי, קיסר הכלבים התקיף, שר המשטרה לשעבר וחבר פעיל בועד הכלבים הבין -לאומי, למפקד הש.מ.כ. ראשי תיבות: שירות מודיעין כלבי, ואמר לו את הדברים האלה: נפוליון (זה היה שמו), יש לי 2 פקודות אליך 1- אני דורש שתנסה בכל כוחךלארגן רשת מודיעין בבלוברי. אני יודע כמה שזה קשה, ובכל זאת אני דורש שתעשה זאת, כי כפי שאתה בודאי יודע, יש לנו סוכן אחד בבלוברי, והוא שלומיאל כשהגיע נפוליון לדירה ברחוב דוגלי עשרים שם שכנה מפקדת הש.מ.כ. ופתח את הדלת, ישר עט עליו מפקד המודיעין האחראי על ידיעות שמגיעות מבלוברי וניתוח הידיעות הללו, ותחב לו דף. "קרא!" אמר לו בקול נרגש. נפוליון קרא: "אני הסוכן DG (כינוי לדיויד), שנשלחתי לבלוברי על מנת להעביר משם ידיעות, נודע לי לפני ימים מספר על תוכנית חשובה מאד אשר מתכנן שר הביטחון וילי הצפרדע. הוא סיפר לאישתו שתוכניתם תחל ע"י פעולות הסחה בצורת התקפות צבאיות על מוקדים בקווי ההגנה על עיר העצמות. פעולות אלה נועדו שנחשוב שהטקטיקה שלהם היא בעזרת פעולות התקפה. תוך כדי כך יכין אצלם מהנדס נשק בחיר פצצת מסמרים גדולה. מכאן איני יודע אך אני יודע שהם יבצעו נפוליון היה המום. כבר שנים שדיויד השלומיאל לא הגיש אפילו דו"ח אחד נורמלי שהיה אפשר להפיק ממנו מידע חשוב. הוא מסר את ההוראות של רקסי בחיפזון לסגנו ומיהר חזרה לארמון להודיע לרקסי על התוכנית הזאת. לאחר שהודיע לרקסי וקיבל ממנו אישור ליד חופשית לפעול איך שירצה נסע למטה הכללי של צבא הכלבים שמומן ע"י ועד הכלבים הבין- לאומי. לגלות את הסוכן זו לא הייתה בעיה. הוא פשוט יראה מי מתנדב לשמור באותם לילות וכך יגלה את הסוכן. בפגישה הזאת לא סוכם דבר אולם בראשו של נפוליון צץ רעיון הוא החליט לפתח אותו וליישם אותו בישיבה הקרובה שלו עם רקסי.

פרק א':יובל פסעה בשבילים המוכרים לה מכבר. רגליה יחפות, שערה סתור והיא בוכה חרישית. היא פנתה אל מאחורי מטע הזיתים של היישוב. אבני החצץ הגדולות כבר הורגלו ברגליה והיא לא חשה בהן כלל. גם לאחר שהגיעה לאדמת המטעים, הקוצים בקרקע לא הרתיעו אותה. בכייה גבר. למה?למה כל פעם זה חייב לקרות? היא לא יכלה לסבול אותה. אמא שלה. לא ממש אמא שלה, יותר נכון אשתו של אבא שלה. היא שונאת אותה. שונאת, אין הגדרה אחרת. היא ממררת לה את החיים. יובל לא ידעה למה מרים נטפלת אליה בצורה כזו. כבר שנים זה כך והיא רגילה. היחס המשפיל של מרים אליה ישנו, היא לא מכירה מציאות אחרת. בעצם... היא מכירה, על פניה היפות של יובל מסתמן חיוך קטן. היא נזכרת... פעם, כשהייתה קטנה, הייתה לה אמא, אמא כשיובל הייתה בת חמש, פתאום, בלי אזהרה מוקדמת, היא חלתה, חלתה במחלה הארורה, המחלה המסוכנת. אבא אומר תמיד ש"הס מלהזכיר את שמה." וכעבור חצי שנה, היא נפטרה. אמא שלה, האמא הטובה שלה. היא זוכרת איך ליעד שהיה אז בן שמונה מירר בבכי ומיאן לקום ממקומו וכאשר היא, יובל, שאלה אותו מה קרה לו, הוא רגז עליה: "טיפשה! אמא שלך מתה!!!" זעקתו זעזעה את כל היישוב הקטן. יובל, יותר משהבינה, נבהלה מצעקותיו של ליעד ופרצה בבכי. הקושי הגדול החל כעבור כמה חודשים, כשרוב האנשים שתמכו בהם בחודש הראשון פנו כל אחד לשגרתו. פתאום היה האב מוכרח לעשות דברים שלא היה מורגל בהם קודם, לשטוף רצפות, להדיח כלים, לדאוג לניקיון הבית ועם כל זאת גם לפרנס את המשפחה הקטנה. אולי מתוך ייאושו הכבד התחתן עם מרים, קיווה שהיא תמלא לליעד ויובל את תפקיד האם שהיו כה זקוקים לו עתה. ולו את תפקיד האישה שאוהבת, דואגת ומטפלת בעבודות הבית. כשעברו שנתיים מפטירתה של אמא, קרא אבא לליעד ויובל למטבח. ליעד היה אז בן עשר ויובל בת שבע וחצי. הוא הושיב אותם על הכיסאות הגבוהים במטבח ואמר להם בקול חגיגי: "ליעדי ויובלי! אני ומרים מתחתנים!!!". הם הכירו את מרים, היא הייתה כבר בת בית אצלם, תמיד באה עם ביתה ושני בניה. בנה הבכור היה גדול בשנה מליעד, הבן השני היה בגילה של יובל והבת הקטנה הייתה בת ארבע. ליעד ויובל לא היו מרוצים מהילדים שכביכול פלשו לביתם. גם עכשיו לא ששו למחשבה שיצטרכו לחלק את תשומת לבו של אבא לעוד ילדים. ליעד התנגד בכל תוקף, הוא בכה ורקע ברגליו, יובל לעומתו החלה להגות ברעיון היטב. נכון, אמנם הם יצטרכו להתחלק באבא שלהם אבל הם גם ירוויחו אמא, שמטפלת בהם, שדואגת לכל מחסורם והעיקר - שתאהב אותם. היא לא ידעה שההפך הוא יהיה הנכון, לא רק שמרים לא תאהב אותם, היא גם תפלה אותם מבניה האמיתיים. הזכרונות צרבו בה. היא התיישבה על האבן הגדולה שנקרתה בדרכה, מתחתיה השתרע העמק. בקצהו נשמעו יריות, המטווח של חיילי צה"ל ממוקם שם. השמש נטתה לשקוע מעל ההר הגבוה שממולה, במדרונותיו ניצבו בתי אבן קטנים, ללא גגות, הנראים כקוביות משחק, בתי הכפר הערבי. היא עצמה את עיניה והניחה לריחות לשכר אותה, הרוח פרעה את שערותיה, היא נאנחה בקול. הדמעות שזלגו מעיניה קודם לכן כבר יבשו. שפתיה מלמלו תפילה, תפילה לעתיד טוב יותר. "יובל!!!" נשמעה צעקה גדולה. "יובל!!!" הקריאות חזרו להישמע. גם מבלי לחפש את הקורא ידעה מיהו. יוחאי, בנה של מרים, זה שבגיל שלה. היא לא ענתה לו, ידעה שימצא אותה, ואכן לא חלפו דקות ספורות והוא הגיע. תלתלי ראשו פרועים ומבטו דואג. "אמרתי לה שזה לא בסדר," התנצל בשם אימו. לב טוב היה לו וכשראה כמה יובל פגועה מאימו, רחמיו נכמרו עליה. "הפעם עמית באמת הגזימה! תדעי לך שכבר נזפתי בה." יובל לא שמעה אליו. הוא התכופף אליה, " פחדתי שתעשי לעצמך משהו..." מלמל והביט ישר בעיניה האדומות והנפוחות מבכי. "לא, יוחאי," הודתה לו על דאגתו הרבה. "אני בסדר, נחזור הביתה". הם פסעו זה לצד זו. ריח של חביתות קידם את פניהם. * * * כשאבא חזר מהעבודה הכל נראה כשורה. מרים חייכה אליו והפצירה בו לשבת לאכול ארוחת ערב. נדב, בנם המשותף של מרים ואבא זינק לעברו ונתלה על צווארו. אבא נשק לו על מצחו, לאחר מכן פנה אל יובל ונשק לה על לחייה, "מה שלומך, ילדה שלי?" שאל בחיבה. "ברוך ה', אבא" אמרה בצייתנות. לא עלה בדעתה אפילו לגלות לאבא על יחסה של מרים אליה, גם ככה קשה לו. עם כל הצרות שליעד עושה לו. המתיחות התמידית בין עידו לליעד לא היטיבה "מי חסר?" שאל אבא בפה מלא וסקר את היושבים בשולחן. "עידו," מיהרה מרים להשיב, "הוא בישיבה". "ואיפה ליעד?" פניו של אבא היו כעוסות. מרים נאנחה, "כרגיל," הפטירה והצביעה למעלה, לעבר החדר ממנו נשמעו צלילי הגיטרה. אבא עלה למעלה בצעדים כבדים. "ליעד, תפתח את הדלת מיד!" צעקתו של אבא נשמעה בכל הבית. למטה, בשולחן האוכל, השתררה דממה, אוזני כולם היו כרויות לנעשה למעלה. רחש של מנעול מסתובב נשמע. "כבר אמרתי לך שבארוחות משפחתיות אתה חייב להיות, לא?" קולו של אבא נשמע מאיים להתפוצץ. "זאת לא המשפחה שלי!" הרהיב ליעד עוז. "זו כן!" איבד אבא את עשתונותיו, " לפחות אני ויובל!" "לא" גם קולו של ליעד עלה לטונים גבוהים "אתה לא! שכחת אותי ואת יובל! רק יובל היא המשפחה שלי! רק יובל!" אבא לא ענה, נראה היה שליעד עבר כל גבול אפשרי. "מעניין מה אמא הייתה אומרת עלייך..." לחישתו של ליעד נשמעה בכל הבית ולאחריה נשמעה טריקת דלת. אבא ירד רק לאחר דקות ארוכות, נראה היה כאילו זקנה קפצה עליו לפתע. הוא רק נאנח והפליט, "ילדים תמשיכו לאכול". עמית, נדב, ויוחאי חזרו לצלחתם. רק יובל לא יכלה להמשיך לאכול. בעל כורחה פרצה בבכי. "יובל?" נבהל אבא, "את בסדר?" "כן, כן," הנהנה בראשה, בושה לפניהם בגלל בכייה. "אז מה קרה?" סירב אבא לוותר. "כלום," לחשה ושיגרה מבט מתחנן ליוחאי. הוא עם הלב הטוב שלו עוד עלול לגלות. יוחאי השפיל את מבטו לצלחת, נושך את שפתיו בכוח, כמו מתעמת עם לשונו. עד שפתאום, בלי אזהרה מוקדמת, נפלטו המילים מפיו, "תסלח לי, דוד, אבל אני חושב שאתה צריך לבדוק מה מעיק על הילדים שלך". במקום שדבריו של יוחאי יישמעו חוצפה הם נשמעו הצעה ידידותית. מרים שלחה אל יוחאי מבט מזהיר. הוא התעלם ממבטה, עמית התרכזה באוכל ויובל השפילה את מבטה. אבא שמט את המזלג מידו והעביר את מבטו על כל אחד מהנוכחים. לבסוף אמר בקול עייף: "מישהו מוכן לספר לי מה קורה כאן,לעזאזל?!"

-בסיעתא דשמיא- עולמות השבעה גזעים באנפין, לומפראקיה ואוקיאנה: בני אנוש: בני אדם- טוב... כולנו מכירים...-חיים בשבטים, בערים, בכפרים, ואפילו בממלכה (!). יונואהים- דומים בצורתם ובפניהם לבני אדם-רק עם אוזניים מחודדות יותר, ועיניים מלוכסנות-בד"כ חומות. יש להם ממלכה משלהם- נקראת יונואהרן. דנקים- אנשים די קטנים-בעלי עיניים גדולות-מזכירים בפניהם ובגופם ילדים. חיים בג'ונגלים ויערות עבותים. קורמוראנים -אנשי-חתול. בעלי עיני חתול- מלוכסנות עם אישונונים מארוכים וירוקים. בעלי אוזני חתול- גדולות, מחודדות ומזדקרות מעלה. בעלי יכולת שמיעה מעולה, אף-על היותם בעלי מבנה דק- הם סייפים מעולים. חיים בממלכה צפונית הנקראת קורמוראן. *שדים- הבהרה: כל שאר הגזעים אינם משייכים את השדים והשדונים לקבוצת בני האנוש. השדים-אנשים גבוהים-בעלי ממבנה גוף צר, עיניים צרות ומלוכסנות מאוד, אוזניים מחודדות וקצת גדולות.עיניהם-בעלי אישונים מוארכים. וכעת- לתכונה הבולטת ביותר שלהם: יש ביכולתם להיות רואים ואינם נראים. יכולים להיעלם וכל עת שיחפצו. (גזעים רבים רודפים אותם בגלל תכונה זו-ריב החרמת השדים והשדונים נמשך שנים רבות מאוד. השדים והשדונים-קשתים מעולים. חיים ביערות אפלים. *שדונים-אותן התכונות של השדים נאמרת גם על השדונים- רק שהם נמוכים ורזים יותר- בעלי אוזניים גדולות יותר. רונקיסאנים- בני אנוש. דומים בצורתם ובמבנה גופם לבני-אדם. רק-יפי תואר, בעלי עור בהיר ואוזניים מחודדות. עיניים טיפ-טיפה מלוכסנות. נושמים ומסוגלים לחיות גם במים. לפני שנים רבות חיו בחברת בני האנוש שעל היבשה, אך עד מהרה נטשו אותם (מבחינות מוסריות), ועברו לחיות בימים ובנהרות עם בני האנו הדומים להם-אינרוקיסאנים. אינרונקיסאן (אינרוקיסאנים)- אנשים בעלי מבנה גוף אנושי- עד המותניים. מהמותניים ומטה-זנב דג. חיים בימים ובנהרות- יפי תואר, בעלי אוזנים מחודדות ועיניים מעט מלוכסנות. מסוגלים לנשום רק מעט מעל המים. עולמות השבעה/ העולם האבוד "ימי אבל קרבים לבוא. האדמה רוטטת. קולות רוחשים ממלאים בקעת ליל, עת יבוא הקול המבשר על הדממה. שד פוסע בשבילי דום אפל, עת תגיע גסיסת החמה. הכפר הנטוש, חורבת מוות, כעד רועד יעיד- על זעקת אם, על חסיית פעוט, על הרג רע, אכזר. ומה שהיה- לא נותר לו זמן. מה שיהיה- לא יישכח." אסיליה פסעה בדממה. היה זה בוקר וקולות הילדים הצוחקים מילאו את החצר. סל מלא פירות היה מוחזק בידה האחת ובידה השנייה אחזה בידה של בנה, קולוראדו. ילד אחד, רזה, רץ לעברם, שיערו החום-חלק, המגיע עד כתפיו מתבדר ברוח הבוקר. "הי אמא!" הוא קרא, מקפיץ את כדור הלינג'ונד בידיו. "מינארדו, קצת מוקדם לצאת מהבית בשעה כזו." ולפני שהספיק לענות, המשיכה אימו לדבר. "הבאתי לך סל של פירות יער. הנה, אחוז אותו ביציבות. את הסל הזה תביא לגברת נאלן. וכמובן, לא בלי אחיך"- באותו רגע הביטה בילד השני הקרוי קולוראדו, שעטה הבעה של פה קפוץ וגבות כועסות. "התאום." הוסיפה. הילדים-אחים-תאומים, תקראו לזה איך שתרצו, צעדו בדממה לאורך הרחוב מרוצף אבני לובן. הם נעצרו ליד בית בעל מפלס אחד, מאורך. נקשו בדלת והניחו את הסל לידה. לאחר מכן המשיכו בדרכם חזרה לחצר. "היום אני מזמין אותם, במיוחד, לחורשה הקדמית. לא שאני מזמין אותך, רק רציתי לוודא שלא תלשין לאמא". "ועוד איך אני אלשין לה!" רתח מינארדו. "מביא הנה מפלצות ורוצה שאעזור לו לחפות על המעשה!". קולוראדו הביט בו לשנייה, ואמר: "אתה עוד תשמע ממני מינראדו. פשוט חסר לך אם אתה הולך להלשין!". ובאמירה זו הסתובב קולוראדו, עזב בריצה, משאיר את אחיו מינארדו, ברחוב הלבן, מביט בו בעיניים יוקדות. לינדה התכופפה בדממה בזמן שה"פאס" שפכה טיפות שמן מבעבע על כתפה. מוחה צלול, מכבדת ומכובדת במעמד שכעת הקנתה לעצמה. "קוסמת אג'ין" היא מעכשיו, וכוחותיה, החלום שהיה בילדותה חלום- הפך והתגשם למציאות. כן, היא זוכרת את אותו הלילה, שבחשכת ירח- עזבה את ביתה השנוא- הפנתה לו עורף כפי שהפנה הוא לה, רצה ככל שנשאוה רגליה- מאמה, מאביה, ומאחותה דנייה השנואה כל-כך עליה. היא ברחה מחלום הבלהות- הכפר בריאר, אל חלום חייה. כן! עכשיו היא עומדת במלוא תפארתה מקבלת כוחות על טבעיים למה שחלמה כל חייה--- ה"פאס" מלמלה מולה מילים לא מובנות והשמן על כתפיה של לינדה התאדה. "קומי! קוסמת אג'ין! כוחותייך ייעדו לעתידו של עולם!" לינדה התרוממה ברעדה קלה לשמע המילים שאמרה לה הפאס. כן. היא בהחלט רוצה לשנות את עתידם של כמה דברים בעולם, אולם הכרזתה של הפאס כאילו הטילה על כתפיה אחריות. כבדה. אוסטניוס ואחותו עמדו בדממה. המומים. על גזע העץ הכרות שמולם נדפק וו. על הוו היתה תלויה יד גרמית דקיקה. כרותה. באותיות דם נכתב על הגזע:"כך יעשה לשדים! מלחמת חרמה בהם! נילחם עד כלותם מן העולם!" וקצת יותר למטה בכתב ברור ביותר: "קלווין הירק- צייד השדים והשדונים". דנתין הביט סביב- הצוק לא נראה לו מרתיע במיוחד, חשב. הוא נתלה בדיוק באמצע המצוק כאשר איבד את אחיזתו בחבל. כעת הוא עומד, צמוד לצוק על מפלס שטוח ורעוע באמצע הצוק. הוא החל להבין כי סיכוייו להינצל במקום השומם הזה ע"י מישהו- הם אפסיים. סיפורים רבים סופרו לקורמוראן בהיותו צעיר על הזוועות השוכנות בתחתית התהום הערפילי. וכעת- לא הרבה מתחתיו זה נמצא- אם רק יזיז איבר כלשהו שלא לצורך. כל המסע היה לחינם! חשב. אילו רק היה בחוכמתו לעשות את העקיפה הארוכה- אך הבטוחה-לא היה מגיע למצב כזה. כבר חודש שלם שהסתובב לשווא. הכל אבוד. ייקח זמן עד שמשפחתו תבין שלא יחזור יותר. בצוקים האובכיים של אלבטרוס אין נפש חיה, ובלילות רוחות מסתובבות, שורקות. הלילה היה יציב, אע"פ שחשב כמה פעמים לנסות ולטפס על המצוק התלול- לא עשה זאת . בליבו התכונן לפרידה מהוריו, מאחיו ואחותו. הם ייעצבו כל-כך, חשב. השליחות שהטיל עליו אביו תיכשל. כך עברו עליו השעות, עד שלפתע שמע קול עמום ממעל לצוק. בהתחלה חשב שהוא מדמיין-אך הקול נעשה חזק יותר, ברור יותר, כשריקה ארוכה וצורמת של עוף. הוא הביט למעלה- ולרגע לא ראה דבר מלבד אבק וערפל. אבל אז התחוורה בין הצללים דמות מכונפת ענקית. הוא אימץ את עיניו וקלט במבטו קונדול ענק שועט לעברו בטיסה. רגליו הענקיות של העוף הונחו על כתפיו ומשכוהו מהמשטח הרעוע- למעלה- גבוה. הוא הודה בכל ליבו לכל אל שקיים על הפלא הבלתי צפוי שאירע לו. כאשר הוטל לארץ-הרחק מעבר לשפת המצוק הביט בעיניו של הקונדול. "אוון" (תודה), הוא לחש. הקונדול הרכין לו ראש ודנתין שלח יד ללטפו. לפתע הוא דיבר. "אין זה מתפקידי להציל קורמוראנים אומללים בין מצוקי אלבטרוס. אבל פקודה זו באה מגבוה. "מי שלח אותך?" שאל דנתין. "בקרוב, בקרוב מאוד תדע זאת. את תודתך תכיר לשר הגדול בכבודו ובעצמו על-כך". "שלום לך." הוסיף הקונדול ובתנועה מהירה הסתובב ועף לכיוון דרום. דנתין לא ידע מיהו השר הגדול, אך שני דברים ידע עליו- בקרוב ידע מיהו, והדבר הנוסף שהבין- אותו "שר גדול" יודע עליו, על דנתין, ואפילו עוקב אחריו. מהן מטרותיו- לא ידע. דנתין ניצל, אך תחושה מוזרה עטפה אותו. כן, חשב. גם כאן, בצוקיו השוממים של אלבטרוס- יש עין שצופה בו. בכל מהלכיו. קלווין הירק רוס הילך בדממה במערה. הקרקע היתה לחה, וזקיפי בוץ הציצו מבעד לסדקי הקרקע. יצור רעול פנים נכנס, הביט בזר העומד מולו במשך כמה שניות, ולאחר מכן קד ראשו. "אכן. בחירתו של השר הייתה טובה". קלווין לא ענה. רק כחכח בגרונו בענוותנות. "אולם", המשיך האיש, "הבחירה הטובה ביותר נראית לאחר שנים של התנסויות ועמידה במכשולים וייסורים קשים. כעת אתה נראה אדם גדול ממדים, חסון ובעל יכולת, אך מה יקרה לאחר חודש שיטוטים במדבר הסדוק בחיפוש אחר הדלק הלבן? האם גם אז עוז רוחך יעמוד לך? ומה יקרה לאחר מלחמת חורמה במלאכי הראד, וכאשר תצטרך לעמוד במשימה הנוראה מכל?! כן! קלווין, אתה צריך להפוך מלאכים שמימיים לבני אנוש, להשחיתם, לחשלם, להעביד אותם בפרך ולשטוף את מוחם על-מנת שכל תכליתם תהיה שירות לשר!" קלווין עמד בשתיקה, עיניו פעורות, מתקשה להאמין למשמע אוזניו. "אכן, ידעתי שאתחייב להישבע לשרתו, אך לא ידעתי שהשירות כרוך בכאלו חובות. אני חושב שכאלו דברים יהיו לי לעול כבד מכדי לבצעם, וגם", קלווין החליש את קולו,"יהיה לי העונג להביא לפני השר שבטים פראיים מהרי דרום לומפראקיה, ששירותם יהיה בעל ערך רב אף יותר משלי." "לא". תשובתו של האיש הייתה החלטית. "השר הוא הבוחר את מאמיניו ומשרתיו, ומצד שני את אויביו שברבות הימים ייכחדו." "ואמנם יהיה לי העונג לשרתו, אבל בדברים ש-" "לא!" זעם רעול הפנים. "השר בוחר את מאמיניו, והם אלו שיבואו עד כאן, עד לאנפין, בכדי לשרתו עד גרוע ממוות!" קלווין הצליח להבחין גם מתחת לברדס ולרעלה בעיניו הרושפות של האיש, והבין את הזעם העולה ומצטבר ביניהם. "אבל," הוסיף האיש, "אם תחליט שאין לך חלק בשירות השר- אתה רשאי להישאר כאן, בבירת מערות הסלע של סה-לין,עד שסוף-סוף תבחר!" גם מבעד לרעלה הצליח קלווין להבחין בחיוך מרושע נוטף על פניו של האיש, שבאותו רגע יצא מפתח המערה אל צוותיו המחכים לו בחוץ. קלווין התיישב, והחל להפוך בדבר. כן, מה שאני רוצה עכשיו זה לחזור לבריאר, לשאת את דנייה היפה לאישה, ולהמשיך להיות אהוב ונערץ. אבל כעת הכל עומד מנגד- מול רצונו של השר להורגו אם לא ילך בשליחותו. הוא טמן פניו בכפות ידיו. מה זה בסך-הכל? לשרת את השר עד שיקבל את מבוקשו, ואז לצאת לחופשי- לכפרו, למקום בו יקבל עושר ואושר. מה גם שאם לא יעשה זאת- ימות כאן, במערה המחניקה הזאת, אפופת האדים. לא! חשב. אסור לו למות כך סתם! ישרת את השר, שגרם לו להגיע הנה, לצפון אנפין, ימלא את מבוקשו בלי לראות, בלי לשמוע, ויחזור לכפר. יבצע כל מה שיגיד לו. הכל בשביל לחיות. וגם, לשאת את דנייה לאישה. על אף היותה עיר נינוחה- היתה ליש הומה אדם באותו בוקר. ברחובותיה הצרים, בין בתי הקש, התלויים על גשרים בין שמיים וארץ, הילכו מאות אנשים עם עגלות ושעלים עמוסי כלי בית, סחורות וחפצים. גם לליש ולכפרים הסובבים אותה הגיעה השמועה על אותו צבא פרשים, רכובים על סוסי-קור שחורים ומכונפים, הקרב אל העיר המרכזית של אוקיאנה התיכונה. מינארדו כרך את החבל האחרון סביב השמיכה שאותה הצמיד לתרמיל המסעות הכבד. דפיקה נשמעה בדלת ביתו, ואחריה, קיפצה לבית נערה צעירה ומנומשת, בעלת שיער אדמוני שופע ומתולתל. "היי מינארדו!", חייכה בעליזות. "היי פיסטאן". מינארדו היה מותש מכדי לדבר, והתיישב על ספסל העץ. פיסטאן הביטה סביבה בדקדקנות. "מינארדו", אמרה ברצינות, "מחר בבוקר עוזבים, ואתה עדיין לא ארזת?" מינארדו השיב בהינד ראש. "ושעל?" המשיכה, "כבר שכרת?" "לא". השיב מינארדו, "לא שכרתי ולא ארזתי כלום חוץ מדברים הנחוצים לי באמת". "אבל מחר בבוקר-" "אני יודע! אבל אין פה משהו ששווה להתאמץ בכדי לקחת אותו עימי חוץ משמיכה, הרבה אוכל, נאד מים ובגדים. ומלבד זה- אני לא צריך שעל שיסחב לי את התיק שאותו אוכל לסחוב בעצמי". "טוב", השיבה, "אז אם אתה מסודר, אז-" "היי!" לבית נכנס עתה סליו, אחיה של פיסטאן. "אופס, אם הפרעתי-" "לא, ממש לא." אמר מינארדו, וקם להגיש לחברים משקה אלחו-שוור מרענן. בבוקר שלמחרת, כאשר הילך מינארדו עם חבריו לכיוון היציאה מהעיר ליש, תהה על העובדה שהעיר נראתה צוהלת לא פחות מחבריו. בסופו של דבר אמנם הודיע ראש-העיר שיפתח בדברי משא ומתן עם חיל הפרשים, והבטיח שבתוך 3 ימים יוכלו לחזור כל האזרחים אל העיר בבטחה, אבל עובדה זו לא מנעה ממינארדו את תחושת חוסר הביטחון. הכל נראה לו שליו מדי, הרגיש כמדומה שהאנשים חושבים שהם בדרך לפיקניק של 3 ימים או משהו כזה. הוא עצמו קיווה שאכן כך זה יהיה. יותר מכל רצה לחזור לאותה העיר בה התחבר עם חבריו: זנוק, סליו, פיסטאן. לאחר הפרידה האחרונה מביתו המולד- בה עזב את עיר-הממלכה היונואהית סיצ'ואן, ועבר בהיותו כבן 15 לגור בליש, לא רצה פרידה נוספת. בעיר ליש אמנם נראה בתחילה זר- בן לגזע היונואהי, בעל אוזניים מחודדות עיניים מלוכסנות וירוקות- אולם עד מהרה התרגלו אליו ואף התנהגו עימו בחביבות, כמוהו ככולם. כעת, כאשר צעד ברחובות ליש, הזכיר לעצמו שיש עימו חברים, אז, במפתיע, התבהרה מול עיניו מחשבה אחרת- אימו הבודדה היושבת כעת בסיצ'ואן. נתונה תחת סכנה מתמדת. אהיה חייב לבקר אותה בקרוב, הרהר. לספק לה כהגנה בימים רוחשי הסכנות הללו. באותו הזמן ובאותו הרגע, מעבר לים הסינדארני, בצפונה של יבשת לומפראקיה, בין שבילי הקרח המושלג, צעד לו בכבדות גבר מבני דשמט, בשנות השלושים לחייו, נושא בידיו ילדה קטנה, עטופה בשכבות של בגדים ושמיכות חומות. הילדה, רועדת מקור, נצמדה לגופו, שהיה פעם חסון. כעת הוא כבד מההליכה הממושכת. רגליו של האיש שוקעות אט-אט בכפור, וצעדיו מאיטים. נשימתו נעשית כבדה. שינטאקי הביטה באחיה המסור. רועדת מקור לחשה לו: "נאנוק, הורד אותי. אני מסוגלת לצעוד בעצמי". "לא! המדרון תלול. הדרך-" הוא נאנק, "קשה." כעת הוא התנשף בכבדות יתירה. "התליון". "התליון אצלי, נאנוק". כאילו לא שמע את תשובתה, שאל שנית: "היכן התליון? התליון!" "אצלי! נאנוק, אצלי! אני עונדת אותו". חזרה ואמרה בבהלה. לפתע הוא התמוטט. שינטאקי נפלה בשלג, ובכוחות מאומצים קמה ועמדה על רגליה. "נאנוק! נאנוק! אנחנו צריכים להמשיך ללכת! נאנוק!". שום שריר לא נע בפניו של האיש. עיניו היו פתוחות למחצה, ונשימותיו הפכו לחירחור. "נאנוק! נאנוק!". הילדה צרחה בקול היסטרי, דמעות זלגו מעיניה. "נאנוק!", והתעלפה. ארבעה בני-אנוש הילכו עתה בשביל מאטייסת, בדרכם ממחנה יורדי ליש לכיוון סיצ'ואן. "אני עדיין בטוח שהיה יותר טוב אילו היינו יורדים בסירה או אפילו ברפסודה דרך ימת דונאת' לכיוון סיצ'ואן." מינארדו הפנה מבטו כלפיי סליו. "אבל אין שום סירה במחנה יורדי ליש שתוכל לקחת אותנו לכאן. "אווו! אז היית מחכה עוד יומיים עד שנחזור לליש, ואז היינו הולכים!" "אני לא מחכה לשום דבר! אתם רוצים לבוא או לא?" "כן", ענתה פיסטאן, "נבוא איתך, רק שהיער הזה נראה קצת מאיים." "זה בסדר", הצהיר מינארדו,"יערות לי-רנט הם כמו כל יער אחר. עלינו רק לשמור על כיוון ההליכה: צפון מזרח". בדיוק בגלל שיערות אלו הם כמו כל יער אחר, אנו חוששים להיכנס, חשב סליו. יערות אוקיאנה ולומפראקיה ידועים ברשעותם- שדים, אקספלדריות ושדונים הם דבר מצוי ביותר ביערות הללו. ובכל זאת סמך על מינארדו. הם המשיכו ללכת כברת דרך, נכנסו לעומק היער. השביל נראה בטוח, ושמש נעימה הסתננה מבעד לענפים. "נכנסתם לתחום המחייה שלי". הלחישה היתה איטית, ארסית, מפחידה. בצעד אוטומאטי הסתובבו הארבעה בחיפוש אחר מקור הקול. "מי זה מדבר?" שאל מינארדו. "אוסטאניוס". השלושה הפנו מבטם לכיוון מינארדו. הוא הבין שהקול מפי המדבר העומד ממש מולו, אך לא ראה איש. "אה... אני מציעה שנחזור". אמרה פיסטאן בהיסוס. "כבר נכנסנו. אנחנו חייבים להמשיך לכיוון סיצ'ואן". ובאומרו זאת לא היו בטוחים השלושה אם מינארדו דיבר לפיסטאן או לעומד הבלתי נראה מולו. "כאן זה אזור מחייתי. אינכם מורשים לדרוך את כף רגליכם כאן", ובאומרו זאת, נגלה לפניהם השד. הוא היה גבוה, כשני מטר. ידיו ורגליו היו רזות. בגדו היה כתונת לבנה קצרה, המגיעה עד השוקיים, חגורה באזור מותניים חום. שיערו היה ארוך, ארוך. חלק, בצבע חום-שטני וגולש על כתפיו, שכמותיו ומרפקיו. עיניו היו צרות, מאורכות וזוויתיות, אך עדיין גדולות וירוקות. אישוניו החדים ננעצו בבני החבורה, אחד אחד. בוחן. מבין.

פרק 4 רוני ישבה בחדרה, בוהה בתקרה ולא מבינה מה היא רוצה מעצמה'אחרי הכל אני לא מכירה אותו, אז למה שאני אלך אליו? הוא בסך הכל מישהו מהסניף, אני אפילו לא מכירה אותו, אז למה שנפגש!? הוא גם ככה לא היה ממש מבין מה אני רוצה ממנו... הגיוני שהוא בעצמו היה בוהה בי, מפודאח משהו, אז אולי זה עוד יותר טוב שלא באתי אליו, שנינו היינו בוהים זה בזה, ולא מבינים מה אנחנו רוצים האחד מן השני. הוא בטח היה שואל אותי מי אני, ואז * * * "רוני! את באה?" נשמע קולה של שולי מבחוץ, מלמטה - מהחצר, "לאן?" שאלה רוני חלושות, והביטה מבעד לחלונה, "לסניף! ישנה פעולהעכשיו!" "אהה! אז ניראה לי שאני אבוא" לחכות לך?" "אם בא לך. ייקח לי כמה דקות להתארגנות!" "טוב, אני אעלה אלייך!" "סבבה!" נו, רוני, את מרוצה מהסניף שלנו?" "כן, דיי" "מה היה לך הכי הכי כיף?" "הקטע של הרבה חבר'לך בגילי" חייכה "כן, זה באמת כיף!" הסכימה איתה שולי בקריצה. הגיעו לסניף, הגיע חודש אירגון, כשבט הבוגר היו צריכים לעזור פה, לעזור שם, לארגן את צביעת הקיר, להכין את השבעת השבט הקטן יותר, רוני אהבה את כל זה, אבל הפריע לה שהיא לא רואה שמה את אופק, שהלא בשבילו היא החלה ללכת אל הסניף, ככה שבכל פעם שרוני שבה לביתה מהסניף היא הייתה מאוכזבת כמעה, שולי, ששמה לב לזה, ניסתה להוציא ממנה מה כל - כך מפריע לה, אבל היא לא הצליחה. מבחינת רוני זה היה משהו אישי. אישי ביותר. לא * * * "רוני! אתה נראת מוזרה" "חן חן לך" חייכה שוב רוני, "על מה בדיוק? זה לא ממש היה מחמאה" "נכון, אבל..." השתתקה רוני "אבל?" "אבל כלום." ענתה לה, מהורהת. "ניחא, שיהיה..." הן צעדו יחדיו לסניף, חודש אירגון, צריך לארגן את השבת, במיוחד כששולי היא מדריכה, ורוני עזרה לה, אופק שוב לא הגיע, ושוב רוני הייתה מאוכזבת. אבל היא נסתה להסתיר זאת מרוני, שלא תרבנה, היא נסתה לשמר את מצב רוחה הטוב מלפני - כן. "רוני?" "כן?" "את מאוד מאוד מהוהרת" "דאאאי! מאוד מאוד Xאלף" חייכה רוני בציניות "יש לזה סיבה הגיונית?" "לא ניראה לי. לא משנה" הביטה בה רוני, מהורהרת בשנית. "אוקיי. לא משנה." הן צעדו בשתיקה, וכשהן הגיעו לסניף הן שקעו בעבודה עם השבט שלהן, עם השבט של שולי. * * * רוני ישבה על מטתה, כשלצידה בת - דודתה בגילה, וסיפרה לה. סיפרה על אופק ועל האכזבה שלה מחוסר הגעתו אל הסניף. "לא נורא. הוא מן הסתם עד יגיע..." פטרה אותה נועה, בת - דודתה, בהינף יד קליל, "ואם לא?" שאלה רוני, בחשש מה, "אז לא. אל תדאגי... כשיגיע יומך להתחתן אני מקווה שתמצאי אותו בלי בעיות..." "אותו?" "את המיועד לך." "אוף!! נועה!!! את בכלל לא מבינה אותי!" "אני כן. אני גם אהבתי בחור. ואז מה? זאת סיבה להשתגע?" "נכון. זאת'י לא ממש סיבה להשתגע. אבל אם את ניגשת לסנף במיוחד כדי לפגוש בו - והוא - איננו שמה... אז זה קצת, או, שמא בעצם הרבה, מאכזב קצת, מבאס, לא?" "כן. יש בזה משהו" התהרהרה לה נועה לרגע, "אבל בכל זאת! אם לא תחשבי עליו יותר מידי אז זה גם לא יפריע לך זה שהוא כבר לא בסניף!" "אבל במיוחד בשבילו אני שם!" "את נהנית שם?" "כן!" "נו, מעולה! אז תמשיכי ללכת. והפעם - בשביל עצמך!!" רוני בהתה בה. מחרישה הפעם, לשם - השינוי... ------------------------------ כתבתי באולפנא. המורה לחקר לא הגיע. אז כתבתיאת זה על המחשב. ושלחתי לי את זה לאימל.

בסד "שאי סביב עינייך וראי כולם נקבצו באו לך,חי אני נאום ה',כי כולם כעדי תלבשי ותקשרים ככלה.כי חרבותייך ושוממותייך וארץ הריסותייך,כי עתה תצרי מיושב ורחקו מבלעייך.עוד יאמרו באזנייך בני שכולייך צר לי המקום גשה לי ואשובה. ואמרת בלבבך : מי ילד לי את אלה? ואני שכולה וגלמודה גולה וסורה ,ואלה מי גידל? הן אני נשארתי לבדי ,אלה איפה הם? כה אמר אד' ה' : הנה אשא אל גויים ידי ואל עמים ארים נסי והביאו בנייך בחוצן ובנותייך על כתף תנשאנה" (הפטרת הנחמה השניה,פרשת עקב,ישעיה מ"ט) ------- כולם נקבצו באו לך ,אמא את רואה והלב מתרחב ! הרחיבי מקום אוהלך ,אמא עוד מעט הגלגל מסתובב ! רני,עקרה,ילדה לתשעים את רואה,הנה הם באים ! נערים וזקנים ,בנות ובנים, רק לראותך הם צמאים. סובבים ברחובות חוגגים נרגשים. לכם ילדים חיכינו שנים ! קנינו ארצנו , במסירות ודמים דמעות,תפילות ושקלים. אבא שלנו ביקש מעפרון לרכוש מערה ושדה עובר לסוחר הוא שילם בדמיו. לא ויתר וחתם על חוזה. והנה הגעתם אחים אהובים לממש בעלות וקושאן באתם אחים לאבות הקדושים ושרים ברחובות אנו כאן !!!! ראשכם כתם פז ,ילדים יקרים קצת קווצות שחורות כעורב. אותכם אוהבים לראותכם כה שמחים וגן עדן- הנה הוא כבר כאן ! אמהות ואבות מחבקים נרגשים הם חיכו כבר אלפיים שנה. ניפגש בשמחות אחים אהובים בבנין המקדש- השנה !! ------------ נכתב בעקבות "שבת חיי שרה". מאד מאד מאד מאד מאד שמחה שבאתם !!!!!!!! כל אחד ואחת מכם שהיו אתמול בחברון ! ניפגש בשנה הזאת בירושלים הבנויה אמן !