סיפור בהמשכים
אהבת אמת! פרק 3
כ"ד בחשוון תשס"ז (15.11.2006)
פרק 3
'למה לא נכנסתי איתה? הייתי פוגשת את אופק, והיינו יכולים לדבר...' היא חייכה לעצמה באירוניה, היא ה א ח ר ו נ ה שתדבר איתו. הם אינם מכירים ובנוסף לכך היא הייתה מרגישה לא נעים לדבר עם בחור שהיא מחבבת בסתר.
רוני נכנסה לביתה בצעדים איטיים ועייפים, היא הייתה מאוד מאוכזבת מהעניין שהיא לא פגשה את אופק בסניף, וכך נמנע ממנה לדבר איתו וליצור איתו קשר, היא התיישבה מול הטלוויזיה הדולקת. אחיה צפה בסרטי - ילדים,
"מה, זה מעניין אותך?"
"כן" היא השיבה לו בהיסח הדעת,
"אבל פעם אמרת לי שלא!"
"אהה..." היא ענתה לו שוב,
"אז את אוהבת?" התעקש אחיה הקטן,
"כן!" ענתה לו רוני"אני מתה על זה ממש!"
"אז למה אמרת לי פעם שלא?!"
"ככה!" ענתה לו רוני בפסקנות, והפנתה אליו את גבה, חסרת חשק לוויכוח עימדו, היא צפתה - לא צפתה יחד איתו בסרטים אשר היו בטלוויזיה, סרטי - הילדים, הסרטים הללו, שתמיד שיעממו אותה, סייעו לה להעביר כעת את הזמן לא בנעימים, אמנם, אבל - לעבור אותו. ככה היא לא הייתה אוהבת את הסרטים הללו, אבל עכשיו - כנערה משועממת עד אימה היא הרגישה צורך בלהעביר את זמנה - וגם לו יהיה זה בסרטים שהיא לא מחבבת.
* * *
יום למחרת רוני באה לבית סיפרה, כדי לשמוע מחברתה, משולי, שאופק לא הרגיש ממש טוב ושהוא היה גם מעט מנותק ממנה ולא הגיב לה כמו שהיא ציפתה,
"ואם הייתי מחליטה להצטרף אלייך?"
"אז הוא בטח לא היה מבין מי את, ובטח גם היה לוקח לו מלא זמן לקלוט את מה שהיינו מסבירות לו לגבייך..."
"אההה.." ענתה לה רוני,
"רצית לבוא?"
"לא יודעת. פאדיחות לי."
"לא כזה פאדיחות. כי אם את מתחילה לבוא לסניף - אז עלייך להתחיל להכיר את כל מי שבשבט שלו, שלנו, שיהיה שלך... את לא חושבת? זה מה דהיינו יכולות להסביר לו, לא?"
"לא יודעת. הגיוני מאוד מאוד מאוד שכן...!"
"את אוהבת אותו?"
"אלי. לא יודעת"
"שיהיה."
* * *
"רוני? מה קורה לך?"
"כלום, אמא, תאמיני לי שכלום." השיבה רוני לאמא שלה, שהסתכלה בה בתמיהה,
"אז למה את ניראת ככה?"
"מה זה ככה?"
"מהורהרת כזה, מטושטשת משהו,"
אהה... זה. אני חושבת על משהו."
"על...?"
"מישהו."
"מישהו או משהו?!"
"מישהו."
"אוקיי. אני לא אטריד אותך יותר בנושא הזה."
"תודה לך אמא! באמת!" רוני חייכה בשחרור כלשהוא, פחדה היא שמא אמא תחליט להתערב לה. ולשגע אותה בנושא הזה, האישי והפרטי שלה. וכרגע - היא גילתה שלא, אמא שלה תיתן לה לחיות עם זה בעצמה, איזה מזל! רוני נשמה בהקלה. לא היה לה כח לוויכוחים עם הוריה._____
מה אתם אומרים? לעשות סוף רע או שמא סוף טוב?
3
סיפור בהמשכים
הג'וקר - פרק ב'
י"ז בחשוון תשס"ז (8.11.2006)
פרק ב':
"הולך לאן שהוא, אלעד פרידמן?"
"כן, אני... הולך לקניות." אמר אלעד בלי להפסיק את פעולותיו. הוא חבש את הקסדה שלו תוך כדי קפיצה על האופנוע והתכוון להתניע בדיוק כשתפסה אמו בזרועו.
"אתה לא הולך לשום מקום, במיוחד לא לקניות," אמרה בתקיפות, עם דגש חזק על המילה האחרונה. "אני צריכה לדבר איתך. בוא לעזור לי עם המצרכים."
"זה לא יכול לחכות לאחר כך?" הוא מלמל, אף שכבר ידע את התשובה. נו טוב, הוא ממילא לא היה מתחמק מעונש, לא אם הרב וקסלר התקשר. הוא הסיר את הקסדה והחזיר את המפתח לכיס, וניגש לעזור לאמו.
עליזה פרידמן הייתה אישה קטנה ונעימה, אחות במקצועה. רבים מהחולים שיבחו את עבודתה המסורה והקפדנית, ובמיוחד את סבלנותה הרבה, ובכל שנותיה כאחות לא הוגשה נגדה אף תלונה אחת. כל זה, בצירוף עם כישרונה הרב במקצועה, תרם רבות לקידומה לאחות ראשית בבית החולים בו עבדה. עליזה עבדה קשה כדי לפרנס את משפחתה, כיוון שבעלה לא עבד, אלא ישב ולמד תורה כל היום, ולפעמים גם כל הלילה. היא הייתה גאה בו מאוד, ולקחה מרצון את עול
אלו היו מחשבותיה כשהביטה בבנה הגדול, שישב לצידה על הספה בסלון.
"אלעד," היא פתחה, "הרב וקסלר התקשר היום..."
"אני יודע," הוא אמר בעייפות, "אני בצרות, נכון?" אופייה של אמו, שהייתה כל כך עדינה וסבלנית כשטיפלה בחולים, התקשח לבלי היכר כש"טיפלה" בו.
"אוהו איך שאתה בצרות. המתיחות שלך עברו כל גבול, במיוחד בשבועיים האחרונים. קודם גרמת לכל המים בישיבה לשנות את טעמם..."
"לא כל המים," הוא מחה, "רק קולר אחד! וזה היה בטעם קטשופ, החבר'ה נהנו מזה..."
"זה לא מצדיק. אחר כך היה המקרה עם הנעליים של הרב – אל תקטע אותי! – והיום הבועות באסלה. זה חייב להיפסק! אתה לא יכול להרשות שיסלקו אותך מעוד בית ספר. גם ככה היה קשה לשכנע אותם לקבל אותך, ורק ציוניך הטובים גרמו לכך שהם לא ידחו אותנו מיד. מה אתה חושב, שזה יכול להימשך לתמיד? אלוקים נתן לך שכל, ואתה מנצל אותו כדי להרוס לעצמך את העתיד! אם אתה רוצה שיתייחסו אליך בכבוד, אתה צריך גם לתת קצת כבוד בעצמך. אתה הרי
אלעד נתן לאמו להמשיך לדבר בעוד מחשבותיו נודדות. כמה פעמים כבר ניהלו את השיחה הזאת? אותן מילים חריפות מאמו, אותה הבטחה שנסחטה ממנו על כך שישתדל להימנע מצרות, שבוע שקט, ואז עוד מתיחה, עוד הברזה, עוד טלפון מהרב. עוד סילוק.
"... והתנהגותך משפיעה לרעה על אחיך הקטנים. אתה חושב שמעשיך משפיעים רק על העתיד שלך, אבל – אלעד, אתה מקשיב לי?"
הוא התנער בחטף ממחשבותיו. "כן, כן, אני מקשיב. את יכולה להמשיך." אין מנוס.
"אז כמו שאמרתי, לי נמאס, במיוחד בגלל שכפי הנראה שום עונש שנתתי לך לא השפיע על התנהגותך. אתה סובל את העונשים עד שהם נגמרים וממשיך בשלך. זה לא אומר שלא תקבל עונש..."
"באמת, אמא..."
"אמרתי לך לא לקטוע אותי! הרב כבר קבע לך עונש, הוא יודיע לך מחר. אבל אני מתכוונת לתת לך להבין לבד מה אתה עושה לעצמך, כי נראה שרק ככה אתה מבין. מעכשיו אני לא מתערבת בכל מה שקשור לענייני המשמעת שלך. דיברתי עם הרב, וכל שיחה שהוא היה רוצה לערוך איתי – הוא יערוך איתך במקום, וכן הלאה. אני את שלי – עשיתי."
זאת הייתה הפתעה. זה ממש לא התאים לאמו לעשות דבר כזה. היא תמיד התעקשה להתערב בכל בעיותיו ולנסות לפתור אותן בשבילו, מה שנראה לו מגוחך. איך הוא ילמד להתמודד ככה? נו, טוב, המצב החדש הזה רק מצא חן בעיניו, ודבר כזה צריך לנצל לפני שאמא תתחרט.
"אין בעיה," הוא אמר בקלילות, ולפני שהספיק להוציא עוד מילה, הביפר של אמו התחיל לצפצף.
"אני חייבת לרוץ, מקרה חירום..." אמרה עליזה לאחר שהביטה במסך. היא החלה להתארגן במרץ. "תשמור על נחי ותשאיר דלת פתוחה למוריה, היא אמורה לחזור בכל רגע! ואל תצא –" היא עצרה בעצמה ברגע שהבינה מה אמרה, וקראה מהדלת "לא משנה!" לפני שרצה למכונית. באמת היה קשה לה לא להתערב, חשב אלעד בחיוך.
הוא נשען על הספה ועבר לשכיבה בלי לטרוח אפילו לחלוץ את נעליו. מעניין מי שכנע את אמא לוותר לו? אולי הרב?... לא, גם הוא לא היה כזה... מעניין... טוב, זה אמר שהיה לו יותר חופש פעולה, אז מה זה משנה בכלל? עיניו החלו להיעצם, והוא הכריח אותן להישאר פקוחות. הוא לא רצה להירדם עכשיו... איזה יום... הוא היה מותש... המתיחה הבאה שהוא תכנן הייתה משהו גדול. היא תהיה כל כך.... כל כך... כל כך עייף.....
***
13
סיפור בהמשכים
בערך- ילד, בערך-זקן. (התחלה של סיפור, מקווה שתהנו)
י"ב בחשוון תשס"ז (3.11.2006)
פרק א'
'אין כניסה לאנשים שביכולתם לעצבן אותי או לאנשים קשי יום, מהסיבה הפשוטה שאין ברצוני להפוך את יומי לקשה יותר ממה שהוא. כמו כן, אם אתם נושאים עמכם כל דבר מצלצל/ מצפצף/ מרעיש/ או סתם מעצבן, אל תטרחו לעבור את פתח הדלת, הרי שתצטרכו לחזור על עקבותיכם אחרי מספר מועט של שניות.
בתודה, מנהל חנות הדואר, מר דבר מה'.
יכול היה ארנסט לעמוד שעות מול דלת הכניסה, אך עדיין לא היה מצליח להבין את שגעונו של המנהל. למרות חששו, נכנס הילד נמוך הקומה לחנות הצפופה, ופסע במהירות אל שולחן הקבלה. מאחר, ואין איש מעבר, אמר- אמנם, קצת בקול- "יש פה מישהו?". הוא ניסה להיזכר בשמו של המנהל, שהיה כתוב על שלט הכניסה. לאחר שנזכר, היה בספק אם זוהי בדיחה או לא.
"אממ... מר... דבר- מה?"
"ילד!" לפתע שמע קול ממעלה המדרגות הצרות שנמצאו לצידו "אתה יכול לקרוא??"
ארנסט לא הבין את פשר השאלה, אבל העדיף לא להתעסק עם הקול הצרוד שדיבר אליו.
"כן, ודאי..." ענה.
"אם כך, יכולת לקרוא את שלט הכניסה."
"נכון..."
"האם אנחנו מדברים על אותו שלט כניסה?"
"אני מניח,"
"לא, אנחנו לא. הרי אני מדבר על שלט כניסה שבו כתוב שאסור להכניס דברים מצפצפים, מרעישים, מצלצלים, או סתם מעצבנים!"
לאחר כמה שניות, שבהם הבין דבר-מה שהילד לא הולך לענות בזמן הקרוב, אמר:
"אבל הינך בעצמך דבר מעצבן! למה הינך חושב שהתכוונתי כשכתבתי ' דברים מצפצפים, מרעישים, מצלצלים, או סתם מעצבנים'?!"
"איני יודע..." נבוך הילד "אולי ל... טלפונים?"
"לא! התכוונתי לילדים! הרי זוהי הגדרה מדויקת לאותם יצורים. אינך סבור כך?"
ארנסט הרים כתפיו. "אצא, אם תרצה..." אמר והניף ידו לכיוון הדלת.
"לא, לא... אם כבר הרסת לי את היום אז שלפחות ארוויח מזה. מה אתה רוצה?"
"חבילת מעטפות, אם אפשר."
כעבור מספר שניות נחתה החבילה על ראשו של ארנסט. אפשר להניח שזה כאב, הרי החבילה הונחתה ממעלה המדרגות ללא כל אזהרה מוקדמת.
"זה יהיה שניים וחצי. שים את הכסף על השולחן ולך."
הילד, זה שעדיין משפשף את ראשו, הוציא מכיסו את הסכום הדרוש והניח אותו על שולחן העץ. בזהירות, כמובן. הרי כמה השטרות האלו יוכלו למוטט את השולחן הישן.
"אוכל רק לשאול," אמר בהיסוס ארנסט, "למה קוראים לאדוני 'דבר-מה'?"
"למה אתה מבקש רשות לשאול אם אתה שואל גם ככה?!" התעצבן המוכר בעל השם המוזר.
ארנסט פנה בדרכו לצאת מהחנות החנוקה.
"אני דוור, וזה נשמע כמו דבר, אז אני דבר מה..." צחק. כשראה שהילד לא צוחק עימו, אמר נוקשות: "אתה לא תבין. הרי אתה ילד."
ארנסט היה בספק אם מישהו הבין את אותה בדיחה, חוץ מאותו משוגע.
"לפעמים אני מרגיש, שאנשים חושבים שאני מטורלל. מטורף. מסובב על כל הראש. אך אין זה הגיוני, נכון? הרי הם המשוגעים! כן, אלה! אלה, שלא יכולים להיפרד מהפלאפון שלהם ולו לשנייה אחת. אלה, שחושבים שהבן אדם שמולם כל כך זקן שיצעקו לו באוזן ויחרישו אותו. אך אני לא זקן, נכון פוקי?"
החתול המסכן שישב מולו, לא אמר דבר, למרבה פלאו של דבר-מה.
"אתה כבר עייף, אה?" אמר בעודו מלטף את ראשו של החתול בכף ידו המחוספסת.
"כשחושבים על זה, אתה ואני השפויים היחידים בעולם המטורף הזה. אינך סבור כך?".
החתול לא הגיב.
"כמה העולם הזה התדרדר... אתה יודע, פוקי, אנחנו צריכים לכתוב על זה ספר. באחד מן הימים. לא שיש רבים."
עוד לילה טיפוסי עבר בעליית הגג של דבר-מה.
ארנסט נכנס לביתו בסערה, כהרגלו.
"יש פה מישהו?" שאל בעודו תולה את מעילו, שעוד נטף מים משרווליו.
"אני במטבח" נשמע קול. "אבל אל תכנס עד שלא תוריד את המגפיים ותחליף בגדים. קיפלתי לך זוג מכנסיים וחולצת טריקו. הם על המיטה."
"זה בסדר, אני דיי יבש."
"דיי ייבש!" האישה צחקה.
"בזכות המעיל," הסביר.
"אין כזה דבר 'דיי' יבש. או שאתה יבש או שאתה לא. ואתה לא. עכשיו, לך כבר להחליף בגדים."
לא היה טעם להמשיך להתווכח. הרי אמהות תמיד צודקות.
"קנית לי את מה שביקשתי?" שאלה האם. ארנסט ענה שכן, אבל הוא בספק אם המעטפות נשארו יבשות.
"באמת, ילד! בוא והראה לי אותן. מה אני אעשה איתך?"
"אבל אני דיי רטוב..."
"עזוב. אתה בסדר. בוא והראה לי אותן. קדימה!"
ארנסט ידע שהמעטפות נרטבו. נו, מילא. יקנה מחר חדשות.
חששו גבר כשהתקרב אל שולחן הקבלה. מה אם ירגיז את אותו הבן-אדם, כלומר- אם אכן היה בן-אדם, שוב?
"יש פה מישהו?" שאל, מאחר ושוב אין נפש חיה בחנות.
"אני בא!" נשמע אותו קול צרוד ממעלה המדרגות, רק שהפעם הוא הלך והתקרב. דבר מה ירד במדרגות באיטיות, בעודו מחזיק את המעקה החלוד.
"מה אתה רוצה, ילד?" שאל כשהגיע סוף-סוף אל תחתית המדרגות.
"חבילת מעטפות, בבקשה." אמר ומייד הניח שניים וחצי דולר על השולחן הישן.
דבר מה הרים את עיניו בתמיהה. "איך ידעת?" שאל.
"כבר הייתי פה..." הסביר נבוך ארנסט.
"ולא שמרת על המעטפות מפני הגשם, אה?" צחק דבר מה.
ארנסט הנהן בראשו לחיוב. "איך ידעת?" הפעם ארנסט שאל.
"אתה ילד." אמר דבר מה והושיט את החבילה לארנסט.
"לא כל הילדים אותו הדבר, אתה יודע, מר דבר מה" העז לומר.
הוא הסתכל על ארנסט במבט נוקב. "אולי." אמר "אך חוצפה שכזאת לא ראיתי מימי. תגיד לי, אתה מנסה ללמד בן אדם בן שישים?! נו, טוב. למה אפשר לצפות. ילד."
"אני לא כל כך ילד, אתה יודע..."
דבר מה הוריד את משקפיו המחלידות מקצה אפו והניחם על השולחן.
"אני כבר בן תשע. וחצי. בעצם, בן תשע ושליש.היה לי בספטמבר יום הולדת"
"אם כך, בערך-ילד, זה נראה לך שאני מתעניין בדבריך?"
ארנסט משך בכתפיו.
מר דבר מה צמצם את עיניו בכדי לבחון את הילד.
"אתה יודע, אתה לא כמו שאר הילדים."
"איך אתה יודע?" שאל ארנסט וניגב את אפו בשרוולו "אני נראה כמו שאר הילדים, לא כן?"
"כן, כן... אתה נראה כמו שאר הילדים. אך רק העובדה שנכנסת לחנותי... תגיד לי, בערך-ילד, מה שמך?"
ארנסט, ארנסט אלינויי." אמר והושיט את ידו הרטובה, מתוך נימוס.
"אני אוותר..." אמר.
"אני לא." אמר ארנסט, ניגב את ידו בחולצתו, והושיט אותה בחזרה.
דבר מה צחק. קשה היה לנחש שאותו בן-אדם הוא הבן-אדם שהפחיד את ארנסט כל-כך יום קודם.
הוא לחץ את ידו בחוזקה. "נעים מאוד, ארנסט אלינויי" צחק.
"אם כך... נראה לי שאני אלך..." אמר ארנסט והביט אחורה. דרך הדלת השקופה ניתן היה לראות שהגשם רק הלך והתחזק.
"או אולי כדאי שאשאר קצת..."
"אולי." אמר דבר מה והוסיף במפתיע "אתה כבר הספקת להכיר את החתול שלי, פוקי?"
"אתה שומע מוזיקה?"
"כמעט ולא."
"רואה טלוויזיה?"
"לא, אני מניח שלא."
"אז עוד לא הספקת להתקלקל,ילד. כלומר, בערך-ילד. ומה דעתך על הממשל?"
"אה? אני בסך הכל בן תשע, אתה יודע".
שיחה ארוכה התנהלה בין שני האנשים השונים שדרכיהם נצטלבו בדרך מקרה. הגשם כבר פסק לפני כמעט שעה, אך לשונותיהם של ארנסט ודבר-מה לא הפסיקו להתגלגל.
פרק ב'
הנורא מכל הגיע. שיעור ספורט. השנוא על ארנסט מכל.
הפעם הם שמו מעיליהם, ויצאו לריצה. ארנסט יצא גם הוא, אך רץ אחרון. מפיל את רגליו לתוך השלוליות. אחת אחרי השנייה. למי אכפת מהנעליים.
בערך במחצית הדרך, רגלו של ארנסט נתקעה באיזה אבן גדולה ועקשנית, והוא נפל והתגלגל במורד הגבעה. הוא לא הצליח לעצור את עצמו. ועוד שם למעלה, צחקו לו.
דמעותיו התערבבו עם הגשם, למרבה מזלו. עכשיו רק חסר לו שיהיה גם תינוק מגודל. עד עכשיו היה סתם שמן.
לארנסט לא היה איזה שהוא יעד, הוא פשוט הלך. בעט בכל אבן שנקרתה בדרכו. מצב רוחו לא היה מרומם במיוחד- זה בגלל המבחן שהחזיק בידו הימנית, בעוד ידו השמאלית מחזיקה את המטרייה האדומה שפחות או יותר הגינה עליו מפני הגשם.
הוא נכשל באיזה מבחן מסכם, שאפילו לא ידע על קיומו עד הרגע שהמורה הממורמר הושיט לו אותו.
"הכל בסדר, ילד?" שאלו אותו אנשים שחלפו על פניו במהירות.
"שום דבר לא בסדר." מלמל לעצמו לאחר שאותם אנשים הלכו לדרכם.
הגשם התחזק. ארנסט ניסה להחזיק את המטרייה במקום בכול כוחו, אך כנראה זה לא הספיק. המטרייה התהפכה ונתפסה במעילו. ובדיוק כשחשב שלא יכול להיות יותר גרוע, הוא ראה אותם. את אותם ילדים שאין להם מה לעשות חוץ מלאמלל את חייו. הם תפסו אותו במצב מביך עד מאוד- קשה היה לדעת מה בדיוק ידיו ומה רגליו. אך הם בהחלט זיהו אותו. הם ראו את תיקו האפור מונח לצידו, נרטב מהגשם. הם החליטו לעזוב אותו לנפשו (כנראה היו עייפים או
הגשם רק התחזק, בעוד ארנסט אוסף על ברכיו מה שנשאר ממחברותיו.
השעה הייתה מאוחרת. הוא החל לצעוד לפיצרייה הקרובה, בתקווה שעוד פתוחה. באותם רגעים הוא הרגיש שחצי מהעולם שונא אותו ולחצי השני בכלל לא אכפת ממנו.
כשהגיע, כולו רטוב (ואם אפשר להוסיף, גם קצת מסריח), פתח את הדלת בחוזקה והתיישב על אחד מן אותם כיסאות-בר גבוהים.
"משולש פיצה עם פטריות, שני לחמי-שום, וקולה. ושזה יהיה מהר". ממש לא היה לו כוח להיות מנומס.
המלצרית הרימה גבה ואמרה: "סליחה?"
הוא אפילו לא הגיב. לאחר מספר מועט של שניות המלצרית סובבה את גבה והלכה להביא את ההזמנה.
הארוחה הייתה ארוכה. הוא חיכה שהגשם יחלש, ורק אז ישלם. רק לאחר כארבעים דקות הגשם פסק. הוא קרא למלצרית.
"זה יהיה ארבע וחצי דולר." אמרה.
ארנסט פשפש בתיקו דקה ארוכה, אך לא מצא דבר.
"תוכלי לחכות רגע?" שאל את המלצרית..
"למה אתה מתכוון, לחכות רגע?" שאלה.
"אלך להביא את הכסף, ואחזור עוד רגע" הסביר נמהרות.
"תצטרך להשאיר פיקדון, ילד. יש לך משהו ששווה יותר מעשרה דולרים?"
ארנסט חזר לפשפש בתיקו. בהחלט לא היה משהו ששווה יותר מעשרה דולרים.
הוא הביט במלצרית בחוסר אונים.
"שעון, משהו?" ניסתה.
ארנסט הניד בראשו לשלילה.
"לך ילד. תביא את הכסף. ושזה יהיה מהר" אמרה המלצרית, כנראה מתוך רחמים.
"תודה," אמר בעודו שם את תיקו על גבו "אני מייד חוזר".
דמותו הרצה נעלמה בחשכה.
"דבר מה?" שאל ארנסט בעודו נכנס לחנות הדואר "זה אני, ארנסט אלינויי".
"אה!" נשמע קולו ממעלה המדרגות "בוא תעלה, ילד! ממילא פוקי נרדם, והחנות שוממה כבר מהצהריים!"
ארנסט עלה בזהירות במדרגות המובילות לעליית הגג. לא עלה יותר משבע או אולי שמונה מדרגות עד שראה את החדר המוזר ביותר שראה בחייו. היו שם אין סוף ספות: חלקן בצבעים שלא היה ארנסט בטוח שאכן קיימים, חלקן גבוהות כל כך שצריך מדרגה קטנה בשביל לעלות עליהן. כלומר, למען ארנסט. חלקן היו מכוסות בשטיחים הנראות כאילו הביאו אותם מן המזרח הרחוק. וחלק סתם. סתם ספות.
"למה... אם יותר לי לשאול... יש לך כל כך הרבה ספות?" שאל.
"אה," אמר דבר מה בסיפוק "זה האוסף שלי! פוקי מת עליו. וגם אני, למען האמת... אז, מה מביא אותך לכאן, ילד?"
ארנסט העביר מבטו מהספות אל דבר מה. "אוכל לבקש ממך טובה?" שאל בהיסוס.
"דבר." אמר בחשדנות.
"תוכל להלוות לי אולי... ככה איזה... חמישה דולרים?"
דבר מה חשב על הדבר מספר שניות. הרי אם ילווה לו, יצטרך לשוב ולהחזיר לו. ומחר, למעשה, לא יהיה שונה מהיום. הוא הרי יצטרך איזה חבר לשיחה.
"אני מניח שכן..." אמר דבר מה. הוא חיטט בכיסיו עד שמצא איזה שטר מקומט, ואחר שקצת יישר אותו הושיטו לארנסט. "תבוא מחר." אמר ולאחר הוסיף "כלומר, בשביל להחזיר כמובן את הנדרש."
"כן, וודאי" חייך הילד "מחר."
פרק ג'
שעונו (שאמור לעורר) צלצל במשך זמן מה עד שידו המגושמת של ארנסט העיפה אותו לכל הרוחות.
"כבר שבע וארבעים? לא יכול להיות!" אמר-צעק.
הוא התיישב באיטיות על מיטתו וגשש בחשכה את מתג המנורה.
"ארנסט? ארנסט, קמת?" נשמע קולה של אמו ממורד המדרגות.
"כן, כן..." מלמל ארנסט בעודו רוכס את נעליו "עוד דקה".
"השארתי לך עשרה דולרים על השידה בכניסה. ושלא תעז להכניסם לקופת החיסכון שלך- הם מיועדים לדבר אחד בלבד וזהו לארוחת הערב. שמעת אותי?"
באותה הדקה נזכר ארנסט בדבר-מה. חייב הוא לו חמישה דולרים, מיום האתמול.
"כן, ודאי" אמר לאמו, אך זו כבר יצאה מן הבית.
נשמעו שלוש דפיקות חרישיות. ארנסט דפק על דלת חדרו של דבר-מה. מאחר ואין איש עונה לו, קרא בשמו. אך גם זה לא עזר. הוא הביט בשעונו. השעה היית שמונה, זאת אומרת עשר דקות לפני הצלצול אל הכיתות- אליו ארנסט איחר כבר ארבע פעמים.
הוא ירד במדרגות נמהרות, וכתב על פתק שהונח על השולחן: "הנה כספך. בתודה, ארנסט אלינויי".
הוא פשפש בתיקו והוציא את השטר המקומט. אז נזכר שזהו שטר של עשרה דולרים, ולא חמישה כפי שהיה אמור להחזיר.
מפאת קוצר הזמן, שם את השטר על השולחן וכתב בתחתית הדף: "מסתבר שאתה חייב לי חמישה דולרים... אבוא לקחתם היום בערב, אם זה נוח לאדוני".
ארנסט יצא במרוצה מן החנות השוממת.
"מספר 47!" קרא האדם שישב מאחורי הדלפק.
דבר- מה הסתכל בפתק שתלש לפני יותר משעה, כשעוד היתה בו איזה שהיא רוח חיים. המספר הגבוה שחתום בשחור על הפתק בכלל לא מצא חן בעיניו.
בעודו יושב בחדר ההמתנה, יצאה אישה גבוהה מחדר ההמתנה. אפופה בבשום עדין פסעה וחילצה את דרכה אל הכניסה.
הבושם אכן היה נעים להרחה, אך דבר מה הוא כמובן- בנוסף לכל צרותיו- אלרגי כמעט לכל סוג ריח.
...לאחר מאמצים רבים להשאירו בפנים, העיטוש זינק החוצה בקול תרועה.
"תסלחי לי, גברת" אמר בעודו מחפש ממחטה בכל כיסיו.
האישה הבחינה שלאותו איש אין ממחטה זמינה, ולכן- מתוך נימוס, הוציאה מכיסה אחת והגישה לו.
"תודה" אמר דבר-מה ולקח את הממחטה מידה של האישה, בעודה פונה אל היציאה.
"אה..." אמר במהירות לפני שתספיק לצאת.
"כן?" הסתובבה האישה.
"אה..."אמר דבר מה בעודו משחק ברוכסן של מעילו "רק רציתי להגיד...". ניכר היה שדבר מה נבוך. ממש נבוך. אולי הכי נבוך שאי פעם היה.
"כן?" שאלה האישה שנית.
"רק רציתי להגיד תודה" פלט דבר מה.
"כן. כבר אמרת את זה."
"כן, רק שהפעם זה ממש תודה."
אתה אולי מתכוון... תודה רבה?" גיחכה האישה למראה המבוגר המבולבל.
"לא!" אמר והרים את עיניו, מעשה שהתחרט אליו שנייה לאחר מכן.
"אז למה כן התכוונת?" שאלה האישה כבר ממש בחוסר סבלנות.
"ל... לסופר תודה. כן. זהו. לסופר תודה."
האישה הרימה גבה ויצאה מהחדר בלי לומר דבר.
"אתה דביל. דביל מושלם." אמר דבר מה וחזר לשחק ברוכסנו.
"מספר 48!" צעק האיש, אך לדבר מה כבר לא היה אכפת. הוא קימט את הפתק וזרק לפח מימינו.
שלושים וחמישה נערים השתערו על שולחנות בית הספר. האחד עלעל בתמונות הספר, השני התכתב עם חברו. כמה ניסו לעצבן את המורה על ידי זריקת ניירות לכיוונו בכל פעם שהפנה את גבו. ורק ילד אחד, או לטענתו, בערך-ילד, עשה דבר שרק בערך- ילדים יכולים לעשות. הוא אכן הקשיב לשיעור הנלמד בכיתה.
ולהפתעתו, זה היה לא רע. כלומר, לדעתו זה היה מרתק אך עצם ההודאה בכך, נחשב חנוני.
כן, בדיוק כך. חנוני. חנוני להודות שהנושא עניין אותו. הרי זה פשע להתעניין בתקופת מלחמת העולם השנייה, הלא כן? או כך לפחות הכתיבה החברה.
"נו, מילא" ניחם עצמו ארנסט "לפחות אני יודע שאני לא רובוט שהחברה ייצרה. חנוני ככל שאהיה."
הפעמון סוף-סוף צלצל, לרווחתם של שלושים וארבעה ילדים. ארנסט אסף את ספריו ותחבם לתיקו בעודו יוצא מהכיתה. לאחר מעשה, היה מעדיף כמובן לצאת דרך החלון, מכוון שבאותה השנייה שעבר את מפתן הדלת, ראה אותם. כן, אותם. הרובוטים במכנסי הג'ינס שמכסים פחות ממה שאמורים לכסות. אלה שבספר התכנות שלהם כתוב במפורש: "לאמלל את חייו של ארנסט אלינויי". או כך לפחות האמין ארנסט.
"או... תראו מי הגיע! חברנו היקר, ארן!"
"זה ארנסט" תיקנם ומיהר לצאת מהמקום.
"לא כל-כך מהר... נמוכצ'יק! נראה שאתה חייב לנו משהו..."
ארנסט הסתובב, אזר את טיפת האומץ היחידה שנשארה בגופו הגמדי, ואמר:
"לא עולה לי משהו בראש כרגע..." תוך כדי גירוד ראשו כאילו ניסה להיזכר במשהו.
נחשו איך יום זה הסתיים. אוכל לרמוז, שאלה לא היו אחד הימים היותר טובים של ארנסט.
פרק ד'
היום הלך והחשיך, ובמהרה הפך לילה. בזמן שרוב העולם עצם את עיניו, ארנסט פתחם לרווחה. לטענתו, בזמן כל כך יפה וייחודי לעצום את העניים זה מעשה ממש מטופש. הוא ישב על המדרכה, מקפל את רגליו אליו.
הוא כאילו 'הריץ' בראשו את מאורעות היום. מעיין קלטת וידיאו שצילמה במשך כל היום, ממשקפיו. ואז, נזכר! הוא הבטיח למר דבר מה שיבוא אל חנותו, הערב! הוא הביט בשעונו. השעה אחת עשרה וחצי- האם מאוחר מדי בכדי להופיע על פתח דלתו? או שמא מחכה לו דבר-מה, ולא יירדם עד שיגיע?
החליט ארנסט ללכת. "כך או כך, טיול לילי לאור ירח לא יזיק" אמר לעצמו בעודו רוכס את מעילו ומתחיל לצעוד לאורך השדרה.
שלוש דפיקות חרישיות נשמעו על דלת חנות הדואר. מאחר ואין איש השומע אותם, פסע ארנסט כמה צעדים לאחור, והרים אבן קטנה שהונחה לצידו.
"דבר-מה!" צעק בעודו זורק את האבן הזעירה על חלונו.
לאחר מספר שניות החלון נפתח בקול חריקה וממנו הגיח ראשו המוכר של דבר מה.
"תגיד, לא לימדו אותך לקרוא שעון? איזה חינוך קלוקל!"
"אז אני מניח שלא קראת את הפתק..." צעק ארנסט.
"קראתי, קראתי..."
"אז אני מניח שלא לימדו אותך לקרוא כיאות, אה? איזה חינוך קלוקל!" החזיר לו באותה המטבע.
דבר-מה צחק. כן, צחק. לא סתם כמה חריקות שהגיחו מגרונו כמו בפעמים הקודמות. הוא ממש צחק. ארנסט חייך גם הוא. לא בגלל הבדיחה, אלא מתוך גאווה. "בוא נראה את הרובוטים מעלים חיוך על פניו של זקן ממורמר!" אמר בליבו.
"אז מה אתה עוד עושה שם? בוא עלה!" אמר דבר-מה בעודו מכניס את ראשו בחזרה אל החדר. בשני סיבובי מפתח חורקים הדלת נפתחה ולתוכה פסע ארנסט.
דבר-מה סימן בידו לארנסט לעלות. ארנסט שמח שהוזמן, אך התנצל ואמר שאימו ממש תודאג אם יישאר.
"תוכל להתקשר אליה, נכון?" אמר דבר-מה ובמהירות הוסיף, כדי שלא יישמע רכרוכי "כלומר, לא שאני רוצה שתישאר... פשוט קר בחוץ".
"כן, בדיוק. קר בחוץ! אומר לה זאת. יש לך טלפון?"
דבר-מה הניד ראשו לשלילה. "יש במורד הרחוב טלפון ציבורי" אמר וזרק לארנסט מטבע.
"היכן היית היום?" שאל ארנסט בעודו לוגם מהשוקו החם שהוכן עבורו.
"מה זאת אומרת, היכן הייתי? הייתי פה במשך כל הזמן!"
"אבל הייתי פה בבוקר, וכשקראתי בשמך לא ענית..."
"אולי התקלחתי."
ארנסט הביט בחברו ופסל מיד אפשרות זו. "התקלחת? למה, הגיע התאריך החצי שנתי, ולא שמתי לב?"
דבר-מה צחק לתוך כוסו. "סתם. לא דבר חשוב."
"אם כך, אמור אותו!" הפציר בו.
"הייתי במרפאה. לא סיפור גדול."
ארנסט הניח את כוסו ונשכב על הספה, כשידיו מאחורי ראשו.
"אני שונא מרפאות" אמר בעודו בוהה בתקרה "הם מריחות נורא."
"אם כך, יש לנו עוד דבר במשותף." אמר דבר מה ונשכב גם הוא על הספה שממול.
עברו כמה שניות של שקט, עד שארנסט שאל: "למה הלכת לשם?"
"אמרתי לך, זה לא היה סיפור גדול."
"אם זה לא היה סיפור גדול, לא היית הולך לשם. אתה הרי שונא מרפאות."
דבר מה לגם מהשוקו שלצידו ולבסוף אמר: "הגיל שלי מהתל בי. הוא חושב שלו יש יותר כוח והוא יכול לגבור עליי. חה! עליי איש לא יוכל לגבור."
"אפילו לא ההוא שם למעלה?" העיז ארנסט לשאול.
"בוודאי שלא, טיפשון! תבין, אם הוא שם למעלה היה רוצה לגבור עליי, זוהי תהייה מילתי האחרונה."
ארנסט המבועת דמיין את הרע מכל שלמול עיניו הזקן יפסיק לנשום. ימות.
דבר מה חייך. " מסתבר שלא, אה?"
13
סיפור בהמשכים
... פרק ז'
ב' בחשוון תשס"ז (24.10.2006)
ב"ה
נכתב בידי היוצרת המוכשרת ~אורית~.
עדיין אין מוכשר לפרק תשיעי.... מחכים לכם. צחקן - ללא תולעים.
צפירות אמבולנס וקול סירנות נשמע מבחוץ.
אורן ניגש אל החלון והסיט את הוילון כדי לראות את הנעשה בחוץ. הוא הסתכל זמן מה בחוץ כשלפתע התחיל לצעוק: "המשאית! המשאית שלי!!!" הוא לא חיכה ליותר מדקה ואץ רץ לו לבחוץ...
גברת הרן תהתה לעצמה: 'בחור כבן 17 וכבר בעל משאית?'
***
גברת זיומיץ נכנסה הביתה כרוח שערה. "מנחם!" היא קראה בקול בוכים. "מנחם! תאונה! תאונה פה בשכונת גבעת סלעים ושרי ובת-שבע..."
מנחם לא חיכה ליותר מזה הוא סידר במהירות את בגדיו ורץ בטילי טילים אחרי אשתו.
כבר מרחוק שמע את הרעש וההמולה. ושם ליד בית משפחת הרן ראה הרבה אנשים מתקהלים סביב שתי ילדות קטנות שרועות על הרצפה, היו אלה שרי ובת-שבע...
***
אורן התיישב בכבדות על אחד הסלעים הגדולים שניצבו בצד המדרכה, הרחק, מכל הרעש וההמולה והתבונן בה- במשאית שלו. ואז הוא נזכר איך 'קיבל', אותה...
זה היה לפני כשנה וחצי, הוא אורן היה כבן 16, הוא לא למד, לא רצה ללמוד וגם אם רצה לא היה מי שיממן לא את הלימודים. אמו הייתה אישה קשת יום, אביו נפטר ואמו עמלה כל כך כדי לפרנס אותו ואת ערן אחיו הקטן.
ואז יום אחד בעודו מטייל כהרגלו ברחובות העיר ראה לפתע משאית, משאית צרה ולבנה חונה ליד אחד הבתים. אורן תמיד חלם על משאית, הוא נזכר איך כשהיה ילד קטן ואביו עוד היה בין החיים היה תמיד מבקש ממנו לספר לו סיפורים על משאיות ולאחר מכן שגדל מעט הוא פנטז כל הזמן שכשהוא יהיה גדול הוא ינהג במשאית.
הוא יתקרב מעט לעבר המשאית וראה שלט קטן מודבק על השמשה האחורית של המשאית ועליו היה כתוב:
למכירה
משאית מצובישי שנת 1987
לפרטים:
מנחם זיומיץ- 054-7853902
הוא לא חיכה ליותר מדקה, התקרב לעבר הטלפון הציבורי, שלשל מספר מטבעות בודדות שהיו בכיסו וחייג את המספר הדרוש. לאחרת שסיכמו הוא ואדון זיומיץ על מחיר, ניתק אורן את השיחה, רק אז נזכר שאין בידו מספיק כסף דיו כדי לקנות את המשאית הנכספת. ואז הוא התחיל לעבוד, הוא עבד בכל מיני עבודות מזדמנות וכשהיה בידו הסכום הנדרש הוא קנה סופסוף את המשאית הנכספת...
***
אדון זיומיץ התחיל להיכנס להיסטריה! הוא לא הבין איך קרתה התאונה ואיך היא קרתה דווקא לבנותיו היקרות.
מישהו הסביר לו שבנותיו עמדו ושיחקו ליד המשאית כשלפתע באה מכונית ופגעה במשאית ובדרך גם בילדות. "אבל נגרם יותר נזק למשאית מאשר לבנותיך" ניסה לנחמו אותו אחד.
"משאית?" רק אז שם לב אדון זיומיץ למשאית הצרה והלבנה שחנתה בצד הרחוב, הלוחית הייתה שבורה וגם חלון הנהג פה ושם נראו כמה שריטות...
המשאית עוררה משהו בליבו של מנחם והוא ניסה בכל כוחו להיזכר מנין מוכרת לו המשאית הזו...
הוא התקרב מעט למשאית ושם מאחורי המשאית על אחד הסלעים הגדולים ישב נער צעיר כבן 17, הנער הרים את פניו ומבטיהם נפגשו...
פני שניהם חוורו באחת...
8
סיפור בהמשכים
... פרק ה'
כ' בתשרי תשס"ז (12.10.2006)
ב"ה
נכתב בידי היוצר המוכשר צביקה.
המכונית הייתה בחניה,לבנה ומבריקה כתמיד,יואל עמד ושטף את המכונית,כרגיל ,הוא לא עשה את זה סתם.
דמעות נשרו מעיניו של יואל והוא נזכר בתאונה,הוא נסע עם שרה ואברהם במכונית,המכונית השחורה,הוא מיהר,מאוד,המכונית שעמדה לפניו הייתה איטית במיוחד, יואל חתך את הפס הלבן בזריזות ועבר לנתיב הנגדי,
הוא הבחין לפתע במשאית שהתקדמה מולו,אך הוא לא הספיק לסובב חזרה את ההגה
בום!! ,הכול עף, האוטו התרסק, הדלתות נפתחו, ושרה....ואברהם....
*****************
רבקה זיומיץ חכתה לבעלה, מנחם, כבר נמאס לה, ועכשיו היא תאזור אומץ ותאמר לו מה היא חושבת על המקום
הזה... היא מוכנה ללכת אחריו לכל מקום, אבל המקום הזה עשה לה רע- השכנים החילונים, הרעש בשבח הבדידות...
יותר מכל חששה מה יהיה על בנותיה, היא ישבה על הספה וחיכתה, ואז היא שמעה את הדלת נפתחת....
***************
ריקי הלכה לעבר בית השכן-היא שכחה לקנות שתי ביצים לעוגה,ספק בטעות ספק בכוונה. 'מעניין מי זה האיש הזה,
השכן המוזר, האיש של המכונית הלבנה...',כשהגיעה שמעה קול של זרימת מים בחניה, ריקי הרהרה ובהחלטה של
רגע ניגשה לדלת, לחצה על הידית, פתחה את הדלת ונכנסה לבית, בחשאי, בעוד ליבה דופק מהתרגשות היא נגשה
למגירה, התמונה נשארה בפנים כשקצותיה עדיין בחוץ, כאילו קוראים, 'הוציאוני','גלו את האמת', היא משכה את
התמונה ממגירת העץ והתבוננה בה, 'הוא לא מרגל',הסיקה, מנסה לנחש מה רומזת התמונה, 'אהה, זה השכן ולידו
אישה, כנראה אישתו, וילד, אולי הוא בנו'.
קול של דלת נפתחת קטע את מחשבותיה....
8
סיפור בהמשכים
... פרק ב
ט' בתשרי תשס"ז (1.10.2006)
ב"ה
סוף הפרק הקודם:
אבל יש מישהו שחושב שונה. משפחת זיומיץ. הם גרים בגבעת המכתש. למעשה, קוראים לה כך רק משפחת זיומיץ.
לא. הם לא ידעו עליו כלום. הם גם לא ניחשו עליו כלום. אולי כי הוא לא עניין אותם.
ואולי כי...
פרק ב'
נכתב בידי היוצרת המוכשרת מאוד - הציונית(לידור)*
ואולי כי משפחת זיומיץ גם היא מן "מתבודדת". הגברת זיומיץ, אשה יראת שמי'ים, דאגה להרחיק את חמשת ילדי'ה מהשכונה, שרוב אנשי'ה אינם שומרי תורה ומצוות. לפעמים הפריע לגברת זיומיץ שאין לה חברה, אבל היא ידעה שבעלה הקריב למענה רבות, והיא חי'יבת לגמול לו על כך ולו במעט.
***
ריקי ישבה על עץ התפוח, על הענף השלישי הגדול, זה שתמיד אורי הי'ה מרים אותה עליו. היא בהתה אל עבר הרחוב, מסתכלת על האנשים ההולכים ושבים. ישישה אחת עם סלים הלכה לאיטה ברחוב. ריקי ניסתה לדמי'ין כיצד נחרט כל קמט במצחה. "ואולי אני סתם מרחמת על עצמי? הרי הבעי'ה שלי לא כזו גדולה, ובע"ה את שלי אפשר עוד לפתור, אם יקרה נס... אבל יש אנשים שקרו להם אסונות יותר גדולים... קרוב משפחה שנפטר.. או שהם נפגעו פיזית.. או
"ריקי!!" קראה אחותה מהבית. ריקי מיהרה לקפוץ מהעץ, לסדר את המכנס ולרוץ הביתה.
***
יוא-ל התישב באנחה על הכסא השמא-לי בפינת האוכל הגדולה שלו. שלושת הכיסאות היו ריקים. לאחר כשני'ה הוא קם מהכסא בכעס. הוא הדליק את הרדיו. ניזה להקשיב למילות השירים.
"אתה הילד שביקשתי / שעליו תמיד חלמתי / זה אני שמחי'יך בקטן // בחי'י אגן עליך / ואשמור את צעדיך / שתמיד תהיה בטוח כל הזמן.."
יוא-ל מיהר להעביר תחנה.
"יש לי אישה שאוהבת אותי, /היא רק שלי. // היא מכירה אותי מהתחלה/ שלי, שלה.//היא מוכרחה להיות חכמה -/ אמא שלי //ואת השיר אני שר בשבילה..."
יוא-ל סגר בכעס את הרדיו. הוא הרגיש מחנק בגרון. "אוי, לא שוב.. כבר בכיתי מספיק, בבקשה!!" הוא הרגיש את הדמעות החמות זולגות לו על הלחי'ים. הוא עלה בגרם המדרגות הגדול. 'איזה בית ריק... תיכף עוד י'היו כאן רוחות רפאים...'. הוא
נכנס לאחד החדרים. הי'ה זה חדר גדול, מלא בצעצועים ומשחקים. שידה ומיטה קטנה עמדו דוממות בפינת החדר. יואל התישב על המיטה, ולקח בעדינות תמונה אחת מן השידה. מן התמונה ניבטו חי'יכים אשה וילד. "אבל למה?! מה עשיתי
רע?! שמישהו יענה לי!!" הוא לחש. התחשק לו לצרוח בכל הכח... אבל הוא פחד שיחשבו שהוא משוגע...
***
אדון זיומיץ התי'ישב על הספה, ולקח בידו את העיתון. גברת זיומיץ ישבה בכורסא לידו וסרגה כיפה. "לאה ביקשה ללכת לגן שעשועים היום", היא אמרה בהיסוס. "נו?" הרים אדון זיומיץ את עיניו מהעיתון. הוא הי'ה מודע לסבל של אישתו, אבל הוא הרגיש שהיא ממש לא מודעת לסבל שלו. "הרשתי לה.. והיא ראתה שמה.. ראתה.. דברים שלא הי'יתי רוצה שתראה.." היא לחשה בעצב. מר זיומיץ נאנח. מתי אישתו תשלים כבר עם כך שהם לא גרים בשכונה דתית?!
צריך לוותר קצת? אחרי הכל היא.....
______________________________________________________________________________________
*אל תבקשו ממנה שתאשר את זה פשוט קחו את זה כעובדה[העורך הליצן שונא שגיעוט הכטיוו שם, שם]
3
סיפור בהמשכים
ש ת י ק ה . . . ;פרק נ"ד ואחרון
ט"ו באלול תשס"ו (8.9.2006)
פרק נ"ד
שחר נסע עם רוני, לבקר את דודיו בבית-המלון, לפני שיתחילו את זמן אלול.
"שלום!" קרא שחר,
"שלום גם לך!" השיב לו בן-הדוד שלו, רועי,
"מה קורה?"
"כלום. בינתיים."
"?! שזה אומר!?"
"שאנחנו נהיה תקועים כאן. במלון."
"אהה. אז אנחנו כאן! מבקרים אתכם!"
"תודה" חייך רועי.
המצב רוח לא היה גרוע, אבל גם טוב הוא לא היה. אחרי הכל-הם לא יכלו להתעצב זמן ממושך מידי. והם כבר שבועיים במלון,
"שחר?"
"כן? מה קורה?"
"הכל טוב. בערך."
"בערך?"
"אתה יודע. הקיץ הזה לא היה משאת חיי. אבל בכל זאת אני לא מצטער שהייתי אצלכם, ואני אזכור אותו תמיד..."
"אהה, הבנתי אותך. תאמין לי שגם אצלי זה ככה, מהבחינה הזו, אפילו שבתכל'ס-נהניתי מכל רגע כשהייתם אצלנו",
"תודה תודה" חייך שחר,
"בבקשה!" ענה לו רועי, ולאחר רגע הוא הוסיף"וזה באמת מגיע לכם. הרבה מהציבור שלנו לא היו שם כשהיינו צריכים אותם."
"תודה!"
"שוב?"
חיוך.
רותי הגיע, "שלום שחר!"
"שלום" ענה לה שחר, "מה שלומך?"
"בסדר, בערך, ברוך ה'"
"יופי", חייך שחר לעברה,
"אני הולכת לחדר השני"
"אוקיי"
* * *
"אז מה אתה מספר, שחר?"
"מה כבר יש לי לספר?"
"לא יודע... מתי אתה מתחיל בישיבה?"
"כרגיל... נו. אתה יודע. כמו כולם..."
"זאת'י סתם הייתה שאלה, כי לא היה לנו על מה לדבר!"
"אהה, אוקיי." חייך שחר, ואחר-כך התיישב על המיטה של רועי,
"באמת, מה קורה איתך?"
"הכל טוב. יחסית."
"אם אתה אומר..."
* * *
"שלום! רוני, שחר! באתם לבקר?"
"כן, ניר, איפה היית?" שאל שחר בטון של אמא דאגנית,
"הייתי בכמה חנויות. פיתחתי פיל. מהגירוש."
"אהה."
"אני... קח את התמונה הזו." דחף לו ניר תמונה ליד, שחר הביט בה, ראו בה אותו, צועק על החייל.
"תודה." אמר בקולו החרישי,
"בבקשה. מתנה יפה, האא?" אמר ניר, ציני.
"כן. מאוד."
"בכלל... היה מאוד מאוד כיף, כשזה קרה..."
"מאוד. מה אני אגיד לך."
"כלום. רוני?"
"כן?"
"מה המצב?" ניר ורוני התחבקו.
"נשמור על קשר גם הלאה, האא?"
"כן. בוודאי."
* * *
"נו, שחר?"
"כן? מה נו?"
"נו... מה אתה מרגיש עכשיו?"
"רגיל!" ענה שחר, כשמעט תמיהה בקולו,
"אתה... אתה עברת משהו לא קל החופש."
"ואני גם לא היחיד שעבר אותו, אבא, אני אצליח להסתדר גם עם זה."
"אני מקווה. שחר."
"ואני יודע את זה... אבא."
"אני מקווה."
אוף...!" סינן שחר בשקט, לעצמו, "האבא הזה... ההורים האלו..."
"שחר?"
"כן, אבא?"
"אמרת משהו?"
"לא משהו משמעותי. לא משנה."
"אוקיי. אם זה מה שאתה רוצה."
"וזה, אכן, מה שאני רוצה."
"אוקיי."
שתקו שניהם למשך זמן מה, כשלפתע ננער אביו של שחר, "תגיד, שחר? אתה הולך עם אחד החברים דלך לישיבה בשנה הבאה? עם אורי, אן משהו כזה?"
"לא. אבא. למה?"
"לא יודע. סתם שאלתי." ענה לו אביו.
ושוב שתיקה.
"אבא?"
"כן?"
"בטוח שזה היה סתם?"
"כן. סתם מתוך התעניינות כנה בבן שלי."
"אוקיי."
"שחר..."
"כן?"
"כלום."
"אוקיי."
שתקו שניהם, כשלבסוף פולט אביו של שחר"אתה צודק! באמת לא שאלתי אותך סתם! אתה בטוח שאתה תסתדר בישיבה לבד, בלי אף חבר שאתה מכיר? אפילו לא בחור אחד שיהיה לך מוכר? והלא אתה כל-כך ביישן הריי, לא?"
"טוב," שחר חייך חיוך עצוב, ושלף את התמונה, שבה הוא ניראה כשהוא צועק על החייל, מכיס מכנסיו, "אני כבר לא אותו בחור שהייתי קודם!"
-סוף!-
15
סיפור בהמשכים
ש ת י ק ה . . . ; פרק נ"ב
י"ד באלול תשס"ו (7.9.2006)
פרק נ"ב
"רוני?" שאל שחר בחצי אנחה, כאשר ישבו שניהם בחדר שהוקצה להם,
"כן, שחר?" השיב רוני, שכוב במיטה,
"אתה יודע? ניראה לי שההורים שלי קצת נלחצו מהרעיון שאני כאן. שאני אבוא לכאן."
"וזה למה?"
"כי אני לא יותר מידי מדבר..." ענה לו שחר, ציני כהרגלו.
"ולכן מה?"
"ולכן הם חשבו שאני לא יותר מידי אסתדר כאן."
"אז מסתבר שהם טעו. לא?"
"כן. אוף! רוני!"
"כן? שחר?"
"אני מרגיש מתח. בלתי נסבל."
"למה?"
"כי היום החיילים אמורים לבוא!!"
"אני מאמין שהם לא יהיו מסוגלים."
"גם אני. אבל אני מתוח עד מוות... רוני!"
"שחר, תירגע! תירגע! תירגע!"
"גם אתה מתוח"
"אולי."
"בטוח. רוני. שומעים את זה בקול שלך."
"לא בטוח בכלל. שחר."
"בטוח. רוני. בטוח."
"שמת לב איך אנחנו קופצים מעניין לעניין?"
"האא?"
"מההורים שלך-למה שאמור להיות בערב-ואחר כך להאים אני מתוח או לא..."
"אהה, וגם אתה עכשיו מחליף לי עניין."
"לא נורא. שחר."
"נכון. לא נורא."
"שחר?"
"כן, רוני?"
"אני חושב שאתה צודק."
"?? במה בדיוק אני אמור להיות צודק?"
"בזה שאני כן קצת מתוח."
"אמרתי לך!!"
"אמרת לי. נכון. אבל אני מאמין שזה לא יהיה. לא. לא. לא!!!!"
"אני גם... מקווה שאני מאמין. בכל אופן.""
"אתה יודע מה? ניראה לי שגם אני במצב הזה של לקוות שאני מאמין."
"אז שנינו באותו המצב..."
"מסתבר כך."
* * *
"ניר?"
"כן?"
"מה קורה איתך?"
"אני...? אני בסדר גמור." נענע ניר את ראשו, כלא מבין מה שחר חפץ ממנו,
"לא יודע... אני לא מרגיש לגמרי בסדר! אני מרגיש רע!"
"למה?"
"החיילים! אני... אני..."
"אתה? שחר. תירגע. הרבנים אמרו לא יהיה. אז אני מאמין להם."
"אני מקווה שגם אני מאמין להם."
"תמשיך לקוות. זה טוב."
"צוחק עלי?" חייך שחר חיוך חצי דומע,
"לא. לא צוחק עליך. ממש ממש ממש לא צוחק עליך. אם הרבנים לא היו אומרים-אז בטח גם לי היה קשה עם העובדה שהחיילים מגיעים לכאן הערב."
"אהה" ענה שחר. ונבלע בחדר שיועד לו ולרוני.
* * *
"רוני! אני כבר לא יכול יותר! המתח הזה הורג אותי!"
"תירגע. שחר."
דפיקות בדלת. שחר נושא עיניים מתחננות לעבר רוני:"רוני! אני... אני... אני לא מסוגל לזה! אני לא אעמוד בזה! אני אומר לך!!"
"שחר, דיי."
"אבל... אני לא מסוגל לזה יותר!"
"דיי. שחר. בוא נצא. ניראה לי שהחיילים הגיעו."
"לא רוצה לצאת!""
לא צריך. אני חייב לצאת. המחאה חשובה לי מספיק."
"גם לי. אבל אני לא מסוגל לצאת."
"אתה מסוגל. שחר."
"לא. אני לא."
"אז אני אצא לבדי."
"אוקיי." לחש שחר לעברו, בקול חנוק ודומע.
'אני חייב לצאת גם כן אל החיילים! כי כמו שרוני כבר אמר לי:'המחאה חשובה לי מספיק'! גם לי המחאה חשובה מספיק. אבל אני מפחד. אני לא אדבר איתם. אני סתם אסתכל בהם. כמו איזה אידיוט. ובשביל מה זה יהיה טוב? כדי שיהיה להם עוד סיבה להגיד שאנחנו דפוקים? אבל... אני חייב לצאת מכאן! חייב!'
ושחר אכן ממש את מחשבתיו, ויצא אל החצר. שם היו כל בני המשפחה. מתווכחים עם החיילים.
שחר עמד. בוהה. הוא לא היה מסוגל להוציא מילה מהפה. הוא ראה איך הם אורזים את בית-השכנים, ובהה. הוא היה כמו משותק. גם כך אינו מעז, אינו מסוגל, לדבר עם זרים, בוודאי ובוודאי שלא בסיטואציה כזו מעציבה.
"שחר?" פנה אליו רוני, שחר הסיט את מבטו הבוהה מהחיילים, והעביר אותי אל רוני,
"שחר!"
שחר המשיך לבהות.
"שחר? מה קורה לך?"
ושחר שותק.
"שחר!!" רוני טלטל אותו, "שחר!"
שחר הרים שוב את מבטו שהושפל לשניה, והביט ברוני בשאלה,
"שחר? תדבר!" צווה עליו רוני, מודאג כמעה,
"מה כבר יש לי להגיד?!" לחש שחר, בקול חנוק מדמעות שאיימו להציף את פניו, ומייד שב ושתק,
"שחר! צריך... צריך... אתה לא מאמין למה שאמרו כל הרבנים?"
אך שחר רק הנהן בראשו לאות 'הן',
"מה כן? כן מאמין?" שאל רוני, מיואש ומתוסכל,
ושחר הניר ראשו בשנית. ל'הן'.
"שחר! בוא."
"לאן?" לחש שחר,
"לשם" הצביע רוני לכיוון כל המשפחה שאצלה שהו, הלא הם דודתו של שחר, וילדיה,
"למה?"
"שחר!" רוני סחב איתו את שחר, ולחש לרועי ש:"לא ניראה לי שהוא מתפקד מאה אחוז עכשיו. או שהוא פשוט קצת נסער מידי."
"ניראה לי שכולנו נסערים מידי עכשיו." ענה לו רועי.
"אבל הוא... הוא ממש. תסתכל עליו!"
"כן. אתה צודק." ענה רועי, וחזר לדבר עם החייל שעמד על ידו.
* * *
"שחר?"
"כן?"
"הייתה... נורא היום."
"כן? אני מאוד שמח לשמוע את זה."
"לא באשמתך! נו. באמת. שחר. אתה יודע שאני מאוד אהממ.. אוהב אותך. אבל היה לי דיי קשה לראות אותך במצב הזה."
"אני מצטער, ואשתדל שלא לחזור על זה שוב." ענה לו שחר במרירות צינית, האופיינית לו, ואחר נכנס למיטתו.
0
סיפור בהמשכים
ש ת י ק ה . . ; פרק מ"ט
י"ב באלול תשס"ו (5.9.2006)
פרק מ"ט
עברו כמה חודשים, הקיץ הגיע. החופש הגדול. שחר עבר את החודשים הללו במריבות חוזרות ונשנות עם נעמי-אחותו, עם אביו ואימו, ועם אורי-חברו הטוב, הם לא הסכימו לקבל את העובדה שהוא מאשים אותם במצבו, או שמא הוא-לא הסכים לקבל את העובדה שהוא בחור שקט. שקט מידי.
* * *
"אורי?"
"כן?"
"מזל שעברתי בסוף את מתמטיקה בחמש יחידות... אנגלית לא אכפת לי שעשיתי רק שלוש. אבל מתמטיקה...?"
"כן, האא? תגיד, מה אתה מתכנן לחופש הגדול?"
"לא יודע. עדיין. צריך ללכת לבדוק ת'ישיבות לשנה הבאה עוד.. כאילו-כבר הייתי בישיבות שרציתי לבדוק, הבעיה היא-שאין אף אחד מהכיתה שהולך לזו שרציתי גם כן... ואני גם רוצה לנסוע לדודים שלי שבגוש. או לנווה דקלים, או לתל קטיפא. לאחד מהם."
"אהה, גם אני כבר סגרתי לי ישיבה, טובה דווקא. ועם דיי הרבה חבר'ה שאני מכיר... ואני דווקא לא ממש יודע אם אני אסע לשם-לגוש-קטיף. כי לא יהיה לי איפה להיות שם."
"אני מזה מקווה שאני אסע!"
"הלוואי שיהיה לי איפה להיות..."
"הלוואי." מסכים עימו שחר.
"אני לא יודע מה יהיה איתי. אבל אם אני לא אהיה שם-אני בטח אהיה כל היום מול מסך הטלוויזיה!"
"ו...? מה תעשה?"
"לא משהו שיעזור לנו במאבק. אבל אני אהיה חייב לראות את כל זה. בתקווה שיהיה לי את הכוח הנפשי הדרוש לשם-כך."
"מקווה בשבילך."
נפרדו.
* * *
"אבא?"
"כן?"
"אנ ירוצה לנסוע לאחותך שבנווה דקלים!"
"אז תיסע" אמר אביו בקול תמהה מעט,
"אבל... אני?! לבדי?!"
"כן. למה איך חשבת?"
"לא יודע... האמת."
"תיסע באוטובוס...!"
"לא! אני... אני כבר אמצא לי דרך לנסוע לשם."
"אוקיי, אם זה מה שבא לך..."
* * *
"רוני?"
"כן?"
"אני רוצה לנסוע לגוש-קטיף!"
"גם אני. אבל אני עוד לא סיימתי ללמוד. אתה יודע."
"וואלה! נכון! אז..."
"אז...?"
"אז אולי נדבר על זה אחרי שתסיים?"
"אולי. אבל זה אפשרי בהחלט לדבר על זה גם עכשיו! נחליט לנו ביחד אין נוסעים... האא? מה דעתך?"
"סבבה, דעתי נוחה מהעניין הלזה.." חייך שחר אל תוך שפופרת הטלפון, והוסיף אליה גם צחוק קצרצר,
"יופי! נוסעים באוטובוס?"
"כן!"
"באיזה תאריך?"
"לא יודע. אהה-וגם-אני מתכנן לשהות אצל אחות של אבא שלי..." אמר שחר, חצי במבוכה,
"סבבה! אם לא יהיה להם אכפת לארח גם אותי... כמובן!"
"לא ניראה לי שיפריע להם..."
"סבבה! אז שנמשיך...?"
"בכיף! למה לא...?"
"אז נוסעים באוטובוס, נכון? עדיף בבוקר. מייד אחרי התפילה, או מתי שיש אוטובוסים לשם."
"סבבה, ומתי? באיזה תאריך הכי נוח לך?"
"לא יודע, בוא וניראה רגע... ב... ב... בה' באב... מתאים לך?"
"סבבה!"
"יופי, אז שננתק עכשיו?"
"אוקיי,"
"ביי!"
"ביי!"
"עם מי שוב דיברת?" צץ מולו פרצופה החטטני של אחותו, של נעמי, "שוב אתה משחנ"ש לך עם רוני?"
"יש לך בעיה כלשהי? כולה אני והוא החלטנו לנסוע לגוש ביחד. מפריע לך כאן משהו?!"
"כן! ולמה שאתה לא תיסע לך לבדך?"
"כי ככה!" ענה לה שחר, והלך לו לדרכו.
* * *
"אורי?"
"כן?"
"איזה מזל שרוני, הבן-דוד שלי, קיים!"
"כן? ולמה זה כזה מזל גדול בשבילך?"
"כי אני והוא סיכמנו שנלך ביחד לגוש קטיף!"
"אתה נשמע שיא המאושר!"
"כי אני באמת כזה... בנוגע לעניין הזה. כמובן!"
"אז יופי לך! באמת! אני מזה שמח בשבילך!"
"תאמין לי שגם אני שמח בשבילי!!!"
"מאמין לך... אל תדאג בקשר לזה..." צחק אליו אורי,
"צוחק עלי?"
"לא. צוחק איתך."
"נו, ניחא, שיהיה...!"
"שיהיה."
* * *
"אבא?"
"כן, שחר?"
"מה הפלאפון של שמרית?"
"למה?"
"כי אני וארוני רוצים לבוא אליה. בה' באב."
"אוקיי, אני אתן לך את המספר שלה, יש לי אותו בפלאפון שלי!"
"אהה! טוב. לא משנה. יש לי את של ניר. הבן שלה. אני אצלצל אליו. תודה אבא, בכל מיקרה!"
"בבקשה שחר שלי" ענה אביו.
"הלוו? ניר?"
"כן? שחר?"
"כן, אני ובנדוד שלי מצד האמא רוצים לבוא אליכם, אפשר?"
"כן! בטח שאפשר! תבואו, בכיף, מתי אתם רוצים לבוא אלינו?"
"בה' באב, מתאים לך?"
"כן! אנחנו יוצאים גם בסביבות התאריך נזה לחופש, אבל ניראה לי שאני אהיה בבית שלי כבר לפני כן."
"תודה ניר."
"תודה לך. שחר."
"תאמין לי שאין בעד מה..."
"יש ויש. להתראות!"
"ביי..."
0
סיפור בהמשכים
ש ת י ק ה . . ; ;פרק מ"ו
י' באלול תשס"ו (3.9.2006)
פרק מ"ו
"אתה מבין, רוני?"
"את מה?"
"את מה שסיפרתי לך על נעמי, אחותי הקרצייה,"
"כן, אפשר לומר שאני מצליח להבין אותך. מזל שאני לא הייתי עם עוד מישהו לידי בבית. הייתי עשוי לרגוז גם כן..."
"אז אולי זה חבל? כי אז גם אני וגם אתה היינו יכולים להיות באותו מצב הרוח... מה אתה אומר על זה...?"
"חחח! שחר, אתה בן אדם ענק... ק ו ר ע ! !"
"תודה תודה, שאקוד לך קידה?"
"לא תודה, עדיף לי שלא."
"וכי מדוע שלא?"
"כי לא אוכל לראות אותה-את הקידה שלך-אז מה היא שווה לי בכלל?"
"הרבה!"
"לאא!"
"כןן! לי, לפחות, היא שווה הרבה הרבה הרבה יותר כשאתה לא רואה אותי, ואותה-את הקידה שלי..."
"מתפדח, האא?"
"מסתבר שכן. רוני-ועכשיו-רציני-מה אתה היית עושה עם אחות כזו?"
"דוגרי? לא יודע!"
"היא ממש ממש קרצייה! והיא אפילו לא מרגישה בזה! וגם כשניסיתי לעורר את זה לתשומת ליבה-היא התעקשה שזה מאוד הגיוני לשאול אותי-גם אחרי שהיא כבר יודעת ממני שזה היה על כל מיני נושאים אישיים!!"
"כן, זה היה נשמע לי ככה, כשסיפרת לי את זה קודם. תסכול מושלם, האא?"
"לא מושלם. אבל בהחלט דיי תסכול!"
"טוב, לפחות זה לא מושלם! התעודד!"
"מנסה. אבל היא משגעת אותי! היא בטח תבוא אלי שוב, כשאגמור את השיחה איתך, ותשאל אותי מי זה היה, ומה, ואחרי שאומר לה שזה היית אתה-אז היא תתיז אלי במין נימה מזלזלת כזאת'י-'וזה בטח היה שוב פעם סודי, האא?'-ולי-כבר אין לי עצבים אלי-היא ממש נדבקת ומחטטת-דומה מידי למבוגרים, בקטעים האלו! אם לא הייתי יודע שזה האופי שלה-אז בטח עוד הייתי חושד באמא שלי, או באבא שלי, שזה הם-הם ששכרו אותה כדי שהיא תרגל אחרי..." סיים
"שחר?"
"כן?"
"היא בבית בכלל?"
"מי?" שאל שחר, שאיבד לפתע את הרצף של שיחתו,
"נעמי?"
"אהה, לא יודע. למה? בא לך לפטפט איתה עלי?"
"לא ממש, אבל אם אתה רוצה-אעשה זאת... אני פשוט חושב-שאם היא לא בבית-אז אין מצב שהיא תשאל אותך עם מי דיברת שמה-בטלפון, לא?"
"וואלה! אתה צודק!"
"כמו תמיד?"
"לא. ממש לא כמו תמיד... חחח..."
"אז כמו מה? כמו כמעט תמיד?"
"למה זה אמור להיות כמו?"
"לא יודע..."
"אז גם אני לא."
* * *
"דני, שמתי לב שלאחרונה שחר מדבר הרבה בטלפון."
"עם מי?" שאל דני, דיי בהיסח-הדעת,
"עם רוני. אתה לא כל-כך מקשיב לי עכשיו, אני טועה?"
"לא. את לא טועה. ניראה לי ששחר לא נהנה מהעובדה שאנחנו, איך להגדיר את זה? יותר מידי 'תוחבים' לו את אפנו לענייניו."
"אבל זה חשוב לי! הוא הב... טוב. אני לא אחזור על זה שוב פעם."
"תקשיבי לי רגע-"
"כן?" נעצה בו אישתו, גילה, עיניים מצפות-
"שחר שלנו הוא כבר ילד גדול. אטוטו-18, הוא כועס שאנחנו יותר מידי מתעסקים בעניינים שלו, ואני חושב שאפשר להבין אותו. אולי יש מצב לדבר עליו-אבל בלי לערב אותו בכל העסק הזה?"
"לא יודעת אם זה אפשרי בכלל... כי צריך אותו-בו מטפלים. ולא בי."
"נכון. אבל אם הוא... אבל אם לא נוח לו שאנחנו מדברים איתו על זה-אז אולי כדאי לנו לדון בזה-שלא בפניו-ושלא איתו?"
"לא יודעת. אני צריכה לחשוב על זה. לישון על זה כמה לילות."
"אוקיי. אבל באמת כדאי שתחשבי על זה."
"ובינתיים?"
"ובינתיים-נשתוק בנושא הזה כל עוד שאנחנו ליד שחר."
"אוקיי."
דני נשא אליה עיניים מחייכות.
* * *
"רוני?"
"כן? שוב שחר? או שלא מדברים בכלל-או שמדברים מלא פעמים באותו השבוע..."
"כן. שוב שחר. ההורים שלי כבר לא מדברים איתי על השתקנות שלי. וזה ניראה לי דיי משונה. לא ניראה לי שיש מאחורי כל-זה משהו הגיוני. לא ניראה לי שהם חושבים שאני פחות שתקן משהייתי!"
"אז אולי תנסה לשאול אותם?"
"מה פתאום לשאול אותם?! כאילו שהם יענו לי!! הם בטח החליטו להסתיר ממני את הכלל!!!!"
"אז... אז... אולי תנסה להקשיב להם9? לא חינוכי במיוחד, אבל אולי זה יהיה מה שירגיע אותך?!"
"אולי. אבל אין כמעט מצב שאני אצליח לצותת להם!"
"אז אולי... אולי תוותר על זה? אני מרגיש דיי שלא בנוח עם העובדה הזו שדווקא אני הוא זה שהציע לך לצותת להם..."
"אבל זה יהיה דיי מגיע להם. שיפסיקו לרכל עלי כל הזמן!"
"ואולי הם לאו דווקא מרכלים עליך? אולי על נעמי, אחותך?"
"לא ממש ניראה לי. אני עכשיו זה הילד הבעייתי במשפחה שלי, שלנו."
"טוב. אז אין לי עוד מה להגיד לך. גם לי היה ניראה, אז, כשההורים שלי התגרשו, שכל הזמן מרכלים עלי מאחורי הגב."
"וזה היה נכון?"
"לא יודע. אף פעם לא ניסיתי להקשיב להם-למבוגרים."
"ולמה לא?"
"לא יודע. הייתי קטן בהרבה יותר ממך. אתה יודע..."
"כן. אני יודע. אוף! אני ממש לא יודע מה לעשות איתם! אין לי כח אליהם!"
"שחר, קודם-כל-להירגע. כלל ראשון. אתה כל הזמן לחוץ."
"באשמתם! שיעזבו אותי במנוחה, ואז-אני לא אהיה כל הזמן בלחץ שכזה."
"אבל שחר! כשאתה נמצא בתוך הלחץ הזה-אז אתה פוגע אך ורק בעצמך!"
"לא נכון! יש לציין שגם בהם-במבוגרים, וניראה לי שבמיוחד בהורים שלי-זה פוגע!"
"אבל גם בך."
"גם. אולי. לא בטוח לי לגמרי."
"ואני כן בטוח בזה לגמרי, שחר. כי זה לא לגמרי בריא לכעוס, להתרגז, ולהתעצבן!"
"אז שהם לא יעצבנו אותי!"
"אתה דיי מדבר כמו ילד!"
"תודה. אדוני המבוגר."
"שחר! שוב אתה מתנהג כמו ילד!"
"אני לא."
"אתה כן."
"טוב. אז אני כן. ואתה יודע למה-לך אף פעם לא הייתה אחות נעמי מעצבנת."
"אבל מה זה קשור?"
"אז אני דיי יצאתי, ויוצא בכל שניה ושניה, מדעתי!"
"שחר!"
"כן?"
"אבל זה לא קשור לכעס שלך..."
"זה כן קשור לכעס שלי! כי אני כועס עליה!!" התפרץ לו שחר אל תוך דבריו של רוני.
"לא. זה לא קשור. כי דיברנו על הכעס שלך כלפי המבוגרים!"
"האא, כן?"
"האא. כן."
זעמו של שחר הצטנן, ושכך לו כמעה, אט אט.
* * *
"שוב דיברת סודות עם רוני?"
"שוב דיברתי עם רוני. וזה לא לגמרי עניינך על מה!" שב והתפרץ זעמו של שחר, ששכך אך לפני דקות אחדות, כאשר שוחח עם רוני, בחדרו. "נמאס לי גם ממך!" צרח עליה, על אחותו-נעמי, ואץ רץ להסתגר לו בחדרו. על מנת להפטר מהצקותיה של נעמי אחותו.
1
סיפור בהמשכים
ש ת י ק ה . . ; פרק מ"ג
ז' באלול תשס"ו (31.8.2006)
פרק מ"ג
פסח הגיע, שחר השתחרר כמעה מהדברים המעיקים עליו, ויצא לטיולים ולבלויים עם חברים ועם בני דודים, ועשה עוד כמה שיחות עם רוני, בן דודו.
'רוני הזה.. מזל באמת שהוא קיים! למה הוא אחד כזה שמבין טוב טוב את כל מה שיש לי להגיד לו, אפילו שהוא נשמע פה ושם כמו כל המבוגרים האלה..' העיף שחר מבט לעבר אביו ואימו שעמדו במרחק-מה ממנו, וצפו בשאר הילדים המשתעשעים להם במתקני השעשועים, 'אולי כדאי לי לתפוס לי איזה ילד קטן? יש כאן טרמפולינות.. אקח אותו לשם, ויהיה לי תירוץ הגיוני למה אני נהנה לי שמה..'
"מאורי?"
"מה?"
"אתה רוצה שאני אקח אותך לטרמפולינות?"
"כן!"
"אז יאללה! בוא!"
"שחר, נכון שאתה כבר לא כועס?"
"כועס על מה?" שאל שחר בתמיהה מהולה בחשש, 'הקטנים האלה..' חשב לעצמו, 'מעניין מה הוא הבין מכל ה'תקאלים' שיש לי..'
"עלינו, עלי, ועל אבא, ועל אמא, וגם על נעמי! אתה כבר לא כועס עלינו-נכון?"
"מי אמר שכעסתי?"
"כי פעם אחת אתה צעקת עלי, וגם על נעמי, ואתה כל הזמן רב עם אמא ועם אבא."
"אני לא רב איתם. יש קצת וויכוחים. לא משהו רציני במיוחד. זה יחסים בריאים בין אנשים, כשיש וויכוחים.." ענה לו שחר, והשתתק כשהבין עם איזה גיל הוא מדבר כאן ועכשיו.
"שחר?"
"כן?"
"אנחנו הולכים לטרמפולינות או למגלשות?"
"לטרמפולינות, למה?"
"כי הן שמה-" הצביע מאור לכיוון ההפוך,
"סליחה.. לא שמתי לב!" ענה לו שחר, מחוייך מתמיד.
* * *
"שחר..? נהנה, האא?"
"ועוד איך.. מזל שיש לי ילד קטן, שאני יכול לקחת אותו איתי, ולהנות בעצמי..!"
"אהה, באמת מזל! זה מזה כיף, כל הטרמפולינות האלה..!"
"בהחלט!"
שחר ודניאל, שהיא בת-דודו, צחקו ביחד. צחוק משוחרר.
"מאורי! בוא ונקפוץ ביחד!"
"למה?"
"כי בא לי לקפוץ.. איתך!"
צחקו שניהם. משוחררים.
"שחר.. אני חבר שלך!"
"כן? גם אני שלך!" השיב לו שחר, מרוצה.
"היי שחר! אני רואה שמצאת עיסוק לגילך..!" ירד על שחר הראל, בן דודו,
"כן, האא?" חייך אליו שחר, כשהוא מתנשף, והוסיף:"כפי שאתה רואה, אני לא ה'גדול' היחיד שנמצא כאן.. כל אחד מה'גדולים' שבמשפחה שלנו מצא לו איזה ילד קטן, והוא מנתר לו יחדיו איתו על גבי הטרמפולינות.."
"כן, הצלחתי לשים לב לזה" חייך הראל, "שרוטים אנחנו, האא?"
"מסתבר שכן.."
"משפחתי. עובר בגנים!"
"יש בזה משהו, רוצה להצטרף אלינו?"
"בכיף! למה לא..? להביא ילד קטן?" קרץ לעברם הראל.
"לא חובה.. אפשר להשתולל איתנו, נכון, מאור?"
"נכון. למה אתה לא קורא לי מאורי?"
"כי השם שלך זה מאור!"
"אבל מקודם אתה קראת לי מאורי!"
"באמת, מאורי?"
"כן! וגם עכשיו!"
שחר והראל צחקו, בעוד 'מאורי' בוהה בהם בחוסר הבנה.
* * *
"מאור, נהנית היום?"
"כן!"
"אז אולי נלך לשם שוב עכשיו?!" הציע שחר בצחוק,
"עכשיו אני עייף אבל. אני הולך לישון!" השיב לו מאורי בהחלטיות,
"עכשיו? באוטו?" שחר החניק את צחוקו,
"כן! אני עייף!" פסק מאור, ועצם את עיניו.
"איזה כיף היה היום!" הכריזה נעמי, ופיהקה אף היא, "אני כל-כך עייפה!"
"אז למה שלא תצטרפי למאור? תשנו כאן שניכם.."
"כי אני לא מסוגלת כל-כך לישון ככה.. סתם! כי אני צריכה עוד להעביר חוויות על מה שהיה היום.."
"עם מי להעביר חוויות..?" שאל שחר,
"עם שחר. מכיר אותו? פשוט הוא הנער היחיד כאן באוטו הזה!"
"האא.. ואם הנער הזה יישן?"
"אז אני אדאג שהוא יתעורר! אני רוצה להחליף חוויות!"
"ואם הוא יישן עמוק..?" חייך שחר, "ת'שמעי! אני מת מעייפות! אז אם אני נרדם, אז לא מפריעים לי! ברור!?"
"כן.. סבבה.. מזל שיש לי פלאפון.. אחליף חוויות עם שירה, בפלאפון!"
"בהודעות?"
"אלא במה?"
"בשיחה?"
"לא. הרבה יותר נוח לי כשזה בהודעות!"
"אז תיהני לך. לילה טוב!!"
'איזה כיף היה היום! ועיקר העיקרים-אף מבוגר לא בלבל לי במוח עם כל השטויות שלהם! הייתי פנוי לעצמי, ולמאורי, שהפעם לא דיבר שטויות כמו אז.. כשצרחתי עליו.. ילדים קטנים! חוסר טקט, זה דיי חופף.. בעצם-תמיד אמרו לי שגם בנים וחוסר טקט זה דיי חופף.. אבל אני כמובן עמדתי על כבודם של הבנים, והכחשתי כל קשר לחוסר טקט!!'
"שחר? אתה ישן?"
"כן! את לא רואה?!"
צחקו.
* * *
"אחח.. מזל שיש חופש לפעמים.. ככה יוצא לי לראות את שחר, כל-כך משוחרר ונהנה!"
"אוייש, גילה, כבר אמרתי לך את דעתי בנושא. נכון. הוא שתקן. חייב להשתנות דחוף. אבל את קצת נסחפת."
"לא. אני לא. ראית איך הוא נהנה היום? הוא היה משוחרר! דיבר! לא התבייש! לא שתק!"
"למה שיתבייש? ולמה שישתוק? אילו בני-משפחתו! את לא מרגישה שאת נסחפת קצת?"
"לא. אני לא."
"בכל-אופן, הבא ונוריד את הטונים. למה בפעם הקודמת שחר שמע אותנו מתווכחים!"
"כן? שמע? איך אתה יודע? ובאיזה נושא התווכחנו עוד?"
"הוא סיפר לי. וזה היה כשהתווכחנו אודותיו. ולכן זה היה עוד יותר בעייתי מבחינתי."
"לפחות הוא יודע עכשיו שאנחנו דואגים לו!"
"וחושבים אותו למוגבל? כי זה, פחות או יותר, מה שהוא אמר, אם זכרוני איננו מטעה אותי!"
"ז הוא טועה. וטוב שהוא ישמע עכשיו שאנחנו לא חושבים עליו ככה!"
"עדיף שהוא ישמע אותנו עכשיו בכלל. ודי."
"אבל למה?"
"כי הוא בטוח שאנחנו חושבים שהוא איזה ילד דפוק, שזקוק נואשות לטיפול!"
"אז שישמע עכשיו שזה מזה לא מה שאנחנו חושבים עליו!"
"זה לא מה שהוא יחשוב. מתאים לו לחשוד בך שאת אומרת את כל זה רק כדי שהוא ישמע את זה!! ויבין שאנחנו לא חושבים שהוא מוגבל שזקוק לטיפול.."
"מה שנכון. בעצם!"
"מהה?!" שאל אביו של שחר את אישתו בתמיהה, אגב שהוא בוהה בה "מה נכון, בעצם?!"
"שזה כדי שהוא ישמע אותנו..!" השיבה לו אישתו, כשהיא מהורהרת.
3
סיפור בהמשכים
ש ת י ק ה . . ; פרק מ'
ה' באלול תשס"ו (29.8.2006)
פרק מ'
"שחר?"
"כן? רוני?"
"אתה ישן?"
"לא.. נירדמנו, מסתבר!"
"מסתבר!"
"וואי, איך שאני עוד עייף"
"וגם רדום", הוסיף רוני בחיוך
"וגם רדום" הסכים איתו שחר, "אז אולי שלא נקום לתפילה עכשיו? נתפלל אחר-כך, וביחידות."
"אתה יודע.. ההורים.."
".. עוד לא למדו שאנחנו גדולים מספיק בשביל להחליט על עצמנו, בגיל הזה, ובנושאים האלה.." השלים שחר את רוני,
"שחר?"
"כן?"
"אולי תספר לי עוד על המריבה שלך עם אמא שלך? למה התעצבנת עליה?"
"כי היא חושבת שאני פעוטון!"
"אני יודע שזה מרגיז, אבל שוב-היא אמא שלך.. היא בטח רק דואגת לך"
"שוב?!"
"מה שוב?!"
"אתה מתנהג כמו היועץ שלי מהישיבה?"
"אוייש, די! נו! שחר!"
"אבל זה משגע! טוב. אני רוצה לישון!"
"מתחמק?"
"לא. עייף."
"אתה בטוח?"
"כן. לילה טוב!"
"לילה טוב."
שתיקה
"שחר?"
"כן?"
"נירדמת?"
"לא. ת'אמת? אני בכלל לא מסוגל להרדם עכשיו!"
"אז זה כן היה התחמקות?"
"אולי."
"שנדבר?"
"שנדבר" הסכים שחר,
"רוני! שחר! קומו! תפילה!"
"עוד מעט" ענה רוני,
"אבל אתם תפסידו את התפילה! קומו עכשיו"
"אוף! עוד מעט..!" ענה רוני לאימו בקולו קצר הרוח.
"רוני?"
"כן?"
"נדבר. אני מסכים, כלומר-אני רוצה!"
"יופי. נדבר."
* * *
"רוני, מתי קמתם היום בסוף?" שאלה אמא של רוני,
"באיזה עשר, ניראה לי, נכון, שחר?"
"בעשר ועשרים, בערך," ענה שחר,
"אהה, למה לא קמתם לתפילה?"
"היינו עייפים" ענה רוני, מחניק פיהוק,
"ישנתם..?" שאלה שוב אימו של שחר,
"לא. דיברנו, נכון, שחר?"
"דיברנו, ועוד איך דיברנו!"
"העיקר שנהנתם.." חייכה אימו של רוני.
__________________________
מצטערת על הקיצור הנמרץ! כתבתי את זה בשבע הברכות של דוד שלי, בפלאפון, והכל נמחק לי. אז כתבתי לי את כל זה בתקציר, וניסיתי לשחזר למחשב.
2
סיפור בהמשכים
המסע אל הלב 4
א' באלול תשס"ו (25.8.2006)
יונתן מנסה עדיין להבין מדוע אנשים מתים? מדוע אנשים הולכים לעולמם סתם כך בלי שום סיבה? הוא רוצה לדעת, הוא רוצה להבין למרות שדיבר עם אביו על זה קצת בקשר לחברו הטוב מוישי ז"ל.
תמיד הוא שואל למה מושי נפטר בגיל צעיר כל כך? מדוע אנשים מתים בעוד שזה יכאיב לשני? מדוע יש בכלל כאב?
כל השאלות האלו התירו חותם בליבו של יונתן .
הרגשתו יותר טובה אך הוא לא מצליח להבין ומנסה לענות לעצמו תשובות כי מחשבותיו מפריעות לו.
משהו צובט לו בלב, הוא רוצה לשפוך את יגונו לפני מישהו אך איננו יודע למי,
והנה כמה צעדים מחדרו למטבח רואה את אביו שותה תה חם וקורא עיתון ורוצה לדבר איתו וניגש אליו
"אבא, למה מושי הלך?"
שאלה זו הפתיעה את אביו, יונתן ילד קטן שלא מבין בדברים האלו ואביו כאדם בוגר שמבין ביזה הניח את ה עיתון על השולחן והסכים לשוחח עם יונתן על הדברים האלו , הגיעה השעה שיונתן יוציא מליבו את כל יגונו.
"יונתן, אנשים באים לעולם לעשות תיקון , לשרת את ה' יתברך ולעבוד אותו, שאדם נפטר מן העולם הזה זה בגלל שכך נקבע משמיים, אנו לא יודעים את חשבונות קב"ה , מושי ז"ל היה ילד טוב וחכם מאוד , ואנ בטוח שהוא נימצא במקום טוב עכשיו",
"אבל אבא, למה אני עצוב למרות שהוא נימצא במקום טוב עכשיו ? הרי אני אמור להיות שמח שהוא נימצא במקום טוב וכיף לו שם"
"כי אתה עדיין לא מעכל את המקרה, אתה לא מעכל את האובדן של חברך הטוב ביותר, אינך מסוגל להיתמודד עם הטראומה שעברה עלייך באותו יום שקרה האסון הנורא לכן אינךך יכול להשלים עם זה. מצד אחד, אתה שמח שהוא במקום טוב אך מצד שני, אתה עצוב כי הוא לא לידך כעת, כי הוא נפטור מן העולם הזה"
דבריו של אביו הציפו את עיניו של יונתן בדמעות של כאב ושואל: "למה אנשים חייבים למות אבא? למה ה' אנשים לוקח אנשים בעוד שזה יכאיב לאחרים ולקרובים?
"כי כך ה' קבע והכל לטובה,אנשים נפטרים כי סימו את מה שצריכו לעשות בעולם הזה, וה' לא מתכון להכאיב לאחר ביזה מכיון שכולנו יודעים שבסופו של דבר בתחיית המתים אנו נפגוש את קרובינו או את היקר שנפטר לנו ולא להיות עצובים, מצד אחד זה כואב אבל מצד שני בהלויה אנו עוזרים לאותה נשמה לעבור לעולם הבא ושאדם עצוב הוא מצער את הנשמה , ה' לא רוצה שנהיהי עצובים אנו בוחרים להיות עצובים, כי שמהו יקר שהיה לנו קרוב ללב נלקח
"אני מתגעגע אליו אבא, אני חולם עליו, אני רוצה אותו בקרבי, הוא כל הזמן בלבי נשאר, גם במחשבותיי ובראשי, אנני מסוגל להרפות מהמחשבות האלו אפילו תמונה שלו אני לוקח איתי לכל מקום"
"אבא למרות שאני יודע חלק מדברייך למה בכל זאת אני מסוגל להיות שמח? למה זה מטריד אותי?"
"אתה עוד צעיר יונתן ובגלל זה אינך מקבל את זה, זה בא לך בפתאומיות ואתה כל כך טוד במחשבות על מושי שאינך נותן לעצמך מנוח, נכנסת לבועה משלך והחלטת להפריד אותך מן כולם, מן החברה, מן המשפחה רק על מנת לא לשכוח את מוישי, אבל זה לא נכון לעשות כך, כי אחרי זה אדם יכול לשקוע בעצבות חזקה מאוד ולהיכנס לדיכאונות, ואנני חפץ בכך , אתה עוד ילד, וילד צריך לחשוב על דברים אחרים בגילך, זה טוב שאתה שואל שאלות כאלו אך אנני
"אנני יכול"
לאחר כמה דק' של חשיבה עלה במוחו שלא ביו רעיון :" יש לי רעיון, על מנת להוריד אתיגונך כל יום תקדיש שעה למשחקים, פעילויות, שמחה ותעזור לעצמך, ותעלה את הבטיחון העצמי ווכל יום תעלה חצי שעה וכו' וכך תהיה ילד אחר לגמרי ולא תשקע בעצבות"
"אבל אני מפחד לשכוח אותו"
"אתה לא תשכח אותו יונתן, אני מבטיח, אפילו שתהיהי שמח תמיד הוא ישאר בליבך, ותמיד תזכור אותו, אפילו יש לך תמונה שלו"
"טוב אני אנסה את מה שאמרת"
* * *
הגעיה שעת סיום הלימודים, המורה יהושע מבקש מיונתן להישאר כי רוצה לשוחח איתו על נושא חשוב.
"מה שלומך יונתן?"
"ב"ה"
חייך המורה
"יונתן, הנך יודע מדוע חפץ אני לשוחח עמך?"
"לא" השיב יונתן
"נפגשתי עם אביך אודותייך לברר מדוע הנך עצוב כל הזמן ומסתגר בתוך עצמך ואביך סיפר לי את הסיפור העצוב על חברך הטוב מוישי ז"ל , ורציתי לספר לך גם אני משהו, לי היה אח אחד, לא היו לי אחיות ואחים רק אח אחד לי היה , זכריה קראו לו, הוא היה קטן ממני בשנתייים, שהגעתי לעוול מצוות בגיל 13 ואחי שאז היה בן 11 רצה לקנות לי מתנה ליום הולדתי, נקשרנו מאוד אחד לשני, אהבנו אחד את השני מאוד, אהבתנו היתה חזק, הורינו הקפידו
שנתיים היתי עצוב ולא היתי שמח כלל, שקעתי בעצבות נוראה וגם הוריי ידעו זאת, הם ניסו לעזור לי ולסייע לי אך ללא הועיל אין הצלחה.
יום אחד ניגש אליי אבי ואמר לי : "יהושע, אתה חייב אבל חייב לצאת מהעצבות" אך אנני יכלתי , כל כך היתי עצוב, כל רגע של שקט בבית, הרגשה שמישהו חסר גרמה לי לשקוע בעצבות עוד יותר והיתי מתפרץ בבכי.
"תחשוב שטוב לו למעלה, והוא נימצא במקום טוב, וכיף לו שם" אמר אבי לנחם אותי "אני בטוח שהוא רוצה שתהיהי שמח ושתדע שהוא תמיד שומר עלייך ועוזר לך ומדבר אלייך"
"איך?" שאלתי
"בעולם האמת אין זה כמו העולם זה הגשמי, בעולם האמת זה אחרת, אין קנאה, אין שנאה, אין מריבות , הכל טוב ויפפה שם, יש אהב ואחווה, התקשורת היא שונה בעולם האמת, אין צורך לדבר בדיבור , יש להם שפה אחת שאותה כולם מבינים ופה בעולם הזה את זה אנננו מבינים לכן, אננו מצליחים להבין אותם, הם תמיד אתנו ומדברים אלינו אך אננו מבינים אותם, את שפתם, הם תמיד נותנים לנו רמזים"
דבריו של אבי גרמו לי להיתעורר מחדש ככל שחשבתי על זה התחזקתי יותר וכך הפכתי לשמח יותר כי ידעתי שבבוא היום אפגוש את אחי בתחיית המתים והוא שם למעלה במקום טוב וקב"ה שומר עליו
דבריו של המורה החגירו ביונתן מחשבות רבות
"ועשיו אני פונה אליך יונתן, אל תהיה עצוב, אני בטוח שחברך מושי ז"ל טוב לו למעלה ולא תמיד אתה מבין אותו כי שם בעולם האמתזה שונה מהעולם הגשמי ובבוא היום תפגוש אותו כפי שאפגוש את אחי זכריה ז"ל ונהיהי מאושרים מאוד"
יונתן חושב על זה וזה עושזה לו קצת טוב ואלי באמת המורה צודק, כי יבוא יום הוא יפגוש את מושי ז"ל חברו הטוב ביותר, ועכשיו הוא נימצא במקום טוב ושומר עליו
"זהוא יונתן, אני מקווה שהצלחתי לעודד אותך"
* * *
הגיעה שעת הערב , יונתן עכשיו נזכר בדבריו של המורה, וחיוך עולה על פניו של יונתן מכיון שהוא יודע שהוא יפגוש אותו, הוא רוצה לדבר עם מוישי ז"ל, אך הוא יודע שהוא מסתכל עליו מלמעלה וגם אותו לא ישכח ויבוא יום שהוא יפגוש אותו ושניהים יפגשו שוב ולא יפרדו לעולם"
3
סיפור בהמשכים
ילדי העצים - פרק חמישי
כ"ח באב תשס"ו (22.8.2006)
בתחנת הרכבת היה רעש. הילדים עמדו מאחורי פיטר שקנה שמונה כרטיסי רכבת, והסתכלו בסקרנות על הכל. הם בקושי שמו לב שפיטר כבר גמר לשלם לפקידה והתחיל ללכת אל הרציף. רק כשבן קרא להם הם הפסיקו להסתכל על מוכר הצעיפים והלכו אחרי פיטר ואורין.
ברציף היה קר כי רוח קרה וחזקה נשבה באותו בוקר והילדים רעדו מקור כי הם לא היו לבושים בבגדים חמים. לבסוף הגיעה הרכבת ועצרה בחריקה רועשת ובפליטת עשן שחור ליד רגלי האנשים שחיכו ברציף.
בן ומיקי עלו ראשונים ואחריהם אודי ואיתי, ואז עלו גם תום ודורי ואחריהם עלתה עוד גברת שמנה ומגונדרת, גבר חמוץ פנים, אישה עם ילדתה הקטנה ועוד מספר אנשים ולבסוף עלו גם פיטר ואורין. כולם התמקמו בספסלים הנוחים ליד השולחנות ושתקו. איתי הקטן שבר את השתיקה, "אורין, לאן אנחנו נוסעים?". כולם הסתכלו על פיטר שהביט בנוף הרץ בחלון וכשהוא שם לב שאורין לא עונה לאיתי, הוא הפנה את מבטו וראה שכל הפרצופים מביטים בו. "מה
"הפתעה", אמר פיטר.
הילדים היו מתוחים מאוד עד שהגיעו אל העיר ולונטוקי הרועשת.
הם הלכו אחרי פיטר ואורין שחצו את הכביש והקשיבו לאזהרותיהם שלא להתקרב לשפת הכביש. כשהגיעו לנמל הם חיפשו אדם שיוכל למכור להם סירה. אורין החזיקה בידיהם של מיקי ואיתי בזמן שפיטר ניהל משא ומתן עם האיש בעל הסירה. האיש לא הסכים למכור להם מהר כל כך את הסירה שלו. הוא אמר שהוא דייג, וכל פרנסתו באה לו ממכירת הדגים שהוא דג. לכן לא יוכל למכור להם את סירתו, אפילו אם יקבל תמורתה מאה דולרים. אבל אז אמר פיטר שהם צריכים
אחרי שקנו את הסירה מהדייג, עלו כל שמונת הילדים וישבו בה. היה קצת צפוף אבל הם הסתדרו ביניהם ונותר רק להפליג.
פיטר משך בחוט שהיה אמור להדליק את המנוע, והוא נדלק בקול רעש חזק.
פיטר כיוון את הסירה והם יצאו לדרך.
"קדימה, אל החיים האמיתיים!" צעקה דורי,
"היכונו לאכול כמה שתרצו!" צעק בן,
"אני שונא פטריות מטוגנות!" צעק איתי וכל הילדים פרצו בצחוק. הם היו שמחים שעזבו את מיס סטיבלזון ואת החיים האפורים בבית היתומים. עכשיו הם אחראים לעצמם ויוכלו לעשות כל מה שירצו.
הם הפליגו שעה בערך ולא הפסיקו לדבר על מה שיוכלו לעשות כשיגיעו למקום שיהפוך להיות הבית שלהם. פתאום אמר פיטר: "הגענו ילדים! תסתכלו קדימה!" בבת אחת הסתכלו כולם וקראו קריאת תדהמה. אי יפיפה היה לפניהם. מכוסה כולו בעצים ובשוליו חול רך ולבן שהגלים התנפצו אליו בקול מנגינה שקטה.
"וואו, מה זה האי הזה?" שאל אודי. "זה אי הקנריות וזה יהיה הבית שלנו מהיום. אמר פיטר. שתיקה. אף אחד מהילדים לא דיבר. כל אחד היה שקוע במחשבות שלו. פיטר עצר את הסירה על החול, וכל הילדים ירדו ממנה ועמדו בשקט. "וואו" אמרה דורי.
"אבל אין פה בתים פיטר! איפה נגור?" שאל אודי. "נבנה לנו בית על אחד העצים" ענה לו פיטר. הוא הוביל את הילדים אל תוך היער כשפתאום נשמעה שאגה... הילדים הסתובבו לאחור ונצמדו אל פיטר ואורין. פתאום זינק מאחד השיחים טיגריס גדול ומפוספס והתחיל לרדוף אחרי איתי. איתי הקטן נבהל והתחיל לברוח, אבל הטיגריס הגדול היה מהיר ממנו בהרבה ובסוף הוא השיג אותו, הפיל את איתי על גבו ו... התחיל ללקק את פניו. איתי רעד עוד מהפחד,
באותו יום הם התחילו לבנות את הבית על העץ. הם בנו אותו מענפים ומזרדים שמצאו וקשרו אותם בחבלים חזקים וירוקים שהשתלשלו מהעצים.
יום אחד בזמן בניית בגג לבית, אודי ראה את דורי צועקת צעקה טרזנית וטסה באוויר על גבי אחד מהחבלים הירוקים שבמשך הזמן התרגלו לקרוא להם הילדים "חבלי קשירה". מאז גם קראו להם הילדים "נדנדות" והם היו קופצים באוויר מנדנדה אחת לשנייה ונהנים מאוד. תום אפילו ידע לעשות סלטות באוויר ולעבור לנדנדה הבאה.
אחרי שבועיים הבית היה מוכן וכל אחד מצא לו את הפינה שלו. הילדים למדו לצוד חיות ולבשל אותן, לדוג דגים בעזרת סכין, אילו הצמחים הטובים למאכל ואילו הרעילים. הכל היה טוב עד שיום אחד...
"אורין" אמרה דורי. "אורין, אני לא מסוגלת להמשיך ככה יותר. הבגדים שאנחנו לובשים נמצאים עלינו כבר יותר משבועיים והם נראים נורא. הם גם לא נוחים. אני רוצה בגדים שיהיה אפשר לשחק איתם". "אין לי בגדים כאלה" אמרה אורין ומשכה בכתפיה. פתאום עלה תום אל הבית והבנות הופתעו לראות שהוא לבוש בחתיכת עור חומה קצרצרה, ובטנו וחזהו חשופים. הן שאלו אותו מאיפה הבגד הזה ואיך הכין אותו. תום אמר: "הכנתי אותו מעור של חזיר בר
3
סיפור בהמשכים
ש ת י ק ה . . ; ;פרק כ"ו
כ"ז באב תשס"ו (21.8.2006)
פרק כ"ו
לילה. חושך. שחר בתוך השק שינה שלו, שקוע במחשבות, 'המריבה המגוחכת ההיא עם אורי, אבל.. אבל הוא כל הזמן נהנה, לא, לא יודע אם נהנה, אבל הוא כל הזמן מתערב לי. שקט מידי, רועש מידי, תדבר יותר, תדבר פחות, זה מרגיז אותי, והוא לא מבין את זה. אולי בעתיד הוא יצליח להבינני יותר? אולי. אבל זה גם לא הכי בטוח שבעולם. הגיוני מאוד שהוא יישאר אותו חבר דאגן של:'למה אתה לא מוציא מילה מהפה שלך?!' ואני אאלץ להתרגל אליו.
"בוקר טוב!" שמע שחר קול צועק ליד אוזנו, "אורי?" הוא מלמל בקושי ומצמץ בשתי עיניו בעייפות,
"כן? הרב ירון אמר שצריך להעיר אתכם.. אז באתי להעיר! וכן, גם אתה צריך לקום כבר! קום!"
"קמתי.." מלמל שחר בקול רדום,
"קום! המניין מתחיל עוד מעט!"
"קמתי, כבר אמרתי לך.." עלה קולו של שחר מעט,
"בסדר, בסדר, מה אתה מתעצבן עלי?"
"לא מתעצבן" התמתח שחר אגב חיוכון, "בסך הכל הודעתי לך שכבר קמתי"
"יופי! אז אני נורא נורא שמח! קום מהר.."
"קמתי מהר?" חיקה שחר את קולו, ושניהם פרצו בצחוק מתגלגל,
"כן, קמת מהר" השיב לו אורי מחייך.
"איזה מסלול מעצבן" גנח אורי,
"דווקא מסלול חמודי" חייך אליו שחר,
"לדעתך. לי הוא קשה מידי, ות'אמת? בא לי כבר לחזור הביתה, אבל זה לא יקרה עכשיו הרי ממילא.."
"אהה, אני דווקא מאוד נהנה כאן, והלוואי שהטיול היה ארוך יותר"
"לא.. מזל שהוא לא ארוך יותר. אני שונא את כל ההליכות הללו"
"בטבע?! זה ממש ממש כיף! ללכת בטבע, לנשום בטבע, וכו', זהו אחד הדברים שאני הכי אוהב בטיולים האלה!"
מה?! באמת!? ואני דווקא ממש לא מסוגל לסבול את זה! זה חם, ומעיק, והולך.. כלומר-וללכת מלא..!"
"ת'אמת? פעם גם אני לא הייתי אוהב את זה. אז אני דיי יכול להבין אותך. אבל למדתי. למדתי לאהוב."
"איך? עשה לי טובה.. ולמד אותי! שאני לא אתקע עם ה'איכסהה' הזה בכל טיול שנתי.."
"לומדים. זה לא משהו שאפשר להסביר, וגם ככה לא תאלץ לסבול יותר מידי טיולים, לא שנתיים ולא אחרים.. סתם, לא יודע.."
"למה סתם? ולמה לא? רוב הסיכויים זה שאכן לא יהיו לי עוד טיולים שנתיים, אבל סתם טיולים-כן, כשאני אתחתן, ואטייל עם הילדים שלי בארץ"
"וואלה? איך לא חשבתי על זה? בגלל זה אמרתי סתם. כאילו.. לא משנה. עזוב!"
"עזבתי."
"יופי, תודה", חיוך.
'אורי.. אורי, מה אני אעשה איתך, איתו? חבר חמוד, אבל נידחף לי מידי, אני מחבב אותו ממש, וגם הוא אותי, אבל הוא דוחף לעיתים את האף שלו יותר מידי, ולי לא נעים להעיר לו על זה, והוא גם סתם ייעלב, לא יקשיב להערה יותר מידי, מה עושים?! מה עושים!? איך אני גורם לו להידבק פחות, אבל בלי לפגוע בו? ושהוא כן יקשיב לי? כי אם הוא ייפגע לא רק שכבר לא נהיה חברים וביחד, הוא גם לא הכי יקשיב לי. אוף! אני בבעיה!!'
"אתם רואים את הצמחים הללו? זה הצמח היחיד שיכול לצמוח באזורים הללו.." שחר הקשיב למדריך בחצי אוזן, ונהנה מן האווירה שהיתה סביבו, אווירה טיולית לחלוטין. ממתקים, כובעים, חבר'ה מהכיתה שלו, ואף אחד שלא מקשיב למדריך ברצינות, מלבד המורה, וגם זה מוטל בספק 'כיף כאן.. הלוואי והטיול הזה היה יכול להימשך לנצח! אין לי כח למעבר לישיבת ההסדר! זה סתם יתסבך אותי עוד יותר! לפחות אני ואורי כנראה נעבור יחדיו, זה דיי יקל
".. והאבן ההיא ששם-מתקופת.. טוב, יאללה, נמשיך במסלול, כולם לשתות, ולקום!"
"הקשבת בכלל להדרכה?" צץ ליד שחר אורי, חברו,
"ת'אמת? לא. ואתה? ומישהו אחר? חוץ מהמורה, כמובן?"
"לא ניראה לי, ואם אתה דווקא רוצה לדעת-אז לא ניראה לי שאפילו המורה הקשיב"
"טוב, וכי מה הפלא? זה היה כל-כך משעמם"
"בטח משעמם, זה הזכיר לי את שיעורי ה'טבע', מהיסודי.."
"באמת? אני לא שמתי לב למה שזה הזכיר לי בכלל. כי לא טרחתי להקשיב לכלום.."
"אז איך ידעת שזה משעמם?" צחקק אורי,
"משנים עברו, מה אתה חושב לך? זוהי לא הפעם הראשונה שאני בטיולים שנתיים" ענה לו שחר בכאילו רצינות,
"טוב, טוב, כבודו, לא חשבתי שאתה כל-כך מנוסה בטיולים שנתיים!", צחקו.
_____________________________________________________________
הפרק הקודם
0
סיפור בהמשכים
ש ת י ק ה . . ; פרק כ"ג
כ"ז באב תשס"ו (21.8.2006)
פרק כ"ג
באותו לילה שחר הלך לישון בציפייה ליום המחרת, לטיול הגדול של השנה, של השנים 'יאו! זה הולך להיות הטיול האחרון שלי עם כל החבר'ה האלה!משנה הבאה אנחנו כבר לא נהיה ביחד! אויי.. ישיבה חדשה, אוף!'
בוקר. "שחר, היום הטיול שלך, קום!"
"אהה?! וואלה! נכון! אני חייב לקום, מה השעה?"
"חמש, אתם יוצאים בשש וחצי, נכון?"
"כן, אני חייב לדבר עם אורי, רבנו קצת אתמול.. לא נעים לי"
"אז תתקשר אליו, אחרי שתגמור להתארגן, שלא תעיר אותו מוקדם מידי בשבילו"
"כן, תודה אבא, שהערת אותי"
"אין בעד מה.. בשביל זה יש הורים, טוב, אני עף לתפילה."
"אני אבוא למניין המאוחר יותר, היום לא מתפללים בישיבה, בגלל הטיול. החלטנו ככה כדי שיהיה לנו נוח יותר"
"אוקיי, תהנה בטיול שלך!"
"תודה, אשתדל להנות.." ענה לו שחר בקריצה, "אני שמח!"
"תאמין לי שגם אני"
"אני שמח, טיול נעים", אביו יצא מחדרו, ושחר התחיל להתארגן, 'חולצה כתומה, מכנסי ג'ינס, שורש, מה עוד צריך ללבוש לטיול הזה? הכיפה הכתומה של חבל קטיף..? ניראה לי, טוב, יאללה, נתלבש!'
"הלו? אורי? כן, אני חייב לך סליחה על ההתפרצות של אתמול. לא. אני לא חושב שטעיתי, אבל אני לא חושב שהייתי צריך להתפרץ עליך ככה.. טוב, אז אתה סולח לי? זה העיקר! ביי."
"היי! מה קורה? אני מקווה שהיום אתה יותר רגוע מאתמול"
"מצחיק מאוד!"
"דיי, נו, צוחקים איתך"
"אבל זה לא הכי מצחיק בעולם, אתה יודע"
"כן, אני יודע, סליחה"
"סולח"
"יופי", ענה לו אורי, ולאחר היסוס קל הוסיף "ת'שמע, חשבתי על אתמול, צדקת. לא בהיתפרצות שלך, אלא בזה שאני תמיד מצדיק את המבוגרים. גם לי זה מפריע. כי אז אני נהיה מין תלותי כזה, עושה את כל מה שהם מצווים עלי"
"אוהו! איזו השתפכות הנפש.. אבל בוא, נעזוב את זה בצד. אתה זוכר שזה הטיול האחרון של כולנו ביחד הרי, אז בוא ונהנה ממנו כמה שאפשר"
"צודק. חבל לנו לבזבז ת'אנרגיות על המריבה של אתמול"
"הוויכוח. אתה מתכוון"
"כן, כן, אתה צודק. הוויכוח. עוד לא הגענו לדרגה של מריבה"
"וטוב שכך"
"בהחלט! יאללה! בוא! נצטרף לכל החבר'ה!"
"יאללה"
"נו, שחר? איך הנוף? יפה, אהה?"
"כן, בהחלט, יותר יפה מהנוף של הישיבה"
"תשמע, יש לך את זה!"
"את מה?"
"את חוש ההומור, לא חשבתי.."
"למה לא? כי אני לא מדבר עם כל אחד?"
"כן, משהו כזה"
"אהה.. זה בכלל לא קשור אחד לשני, תשאל את אורי, יש לי את זה, אבל אני מתבייש להגיד את זה, נגיד, ליד כל הכיתה, יש מבין?"
"כן, מוזר, אני זוכר אותך מכיתה ג', הרי היינו חברים דיי טובים ביסודי"
"נכון, היינו.. זוכר שבכיתה ז' ניסיתי להזכיר לך את זה? ולשאול מה קרה? התחמקת ממני!"
"נכון, בכל זאת-לכל אחד יש את החברים שלו, מרגע שנכנסנו לישיבה לכל אחד נהיו חברים אחרים"
"נכון. אבל אני זוכר בברור שזה הפריע לי. מאוד. אפילו."
"אבל אתה צריך להבין אותי"
"מנסה להבין אותך.. תכלס-גם לי יש עכשיו את החברים שלי, ואני כבר לא ממש בקשר חם איתך כמו ביסודי, ובכל זאת-זה מאוד מאוד הפריע לי הנתק הזה, בהתחלה."
"טוב, אני חושב שאני יכול להבין את זה"
"אני שמח"
"היי!" התפרץ לשיחתם אורי, "נתי, מה קורה?"
"בסדר, העליתי נוסטלגיות עם שחר" חייך לשחר, "כן, ועוד איזה נוסטלגיות" השיב לו שחר.
"שחר, בוא, שם את השק שינה שלך כאן, כאן אני שם גם את שלי, ככה נהיה ביחד, אני רוצה לארגן לנו איזה מדורה, בא לך?"
"למה לא? בכיף.. עם מי?"
"לא יודע, מי שירצה"
"אוקיי. בוא!"
"באתי, בוא נלך קודם כל לרב ירון, נציע לו"
"מה? אבל.. אני.."
"אני אציע לו. אתה יכול גם לשתוק, כשנלך לדבר איתו"
"אוקיי. אז אני אשתוק"
"אז יאללה!"
הלכו. "הרב?"
"כן?"
"אנחנו רוצים לעשות מדורה עכשיו, ביחד עם כמה מהכיתה שלנו, ומשאר הכיתות, מה אתה אומר?"
"רעיון מעולה! יהיה בזה כדי לגבש בין החבר'ה בישיבה, מי שיבוא-יבוא"
"כן, זה היה מה שהתכוונתי אליו. הרעיון."
"אני חושב שגם אני אצטרף אליכם. אולי אני אוכל לראות את רמת הגיבוש שלכם"
"תודה, הרב!"
"ראית? הוא לא נושך. והוא היה היום אפילו נחמד יותר. ודיבר איתנו כאילו היינו חלק מצוות המורים, מוזר"
"אולי, פשוט, זה כי אנחנו שמיניסטים? גדולים כבר מספיק בשביל זה?"
"אולי אתה צודק. אוליי.."
"אולי? אני תמיד צודק"
"תמיד? שיהיה"
"אם נתי היה שומע אותי עכשיו, הוא בטח שוב היה אומר לי שזה מוזר שאני מדבר בהומור"
"זה מה שהוא אמר לך?"
"בערך. ולחשוב שהוא היה אחד החברים הכי טובים שלי ביסודי.."
"כן, זה באמת נשמע דיי מבאס, אבל, עכשיו, שכח את זה! אנחנו הולכים להביא עצים למדורה!"
"וואלה?"
"וואלה!"
האש בערה, והפנים של החבר'ה שישבו לידה היו משולהבים, הרב ירון ישב איתם ליד האש, וסיפר מסיפוריו הקולחים. "איך תמיד יש לרב ירון סיפורים כאלה יפים", לחש שחר לאורי, "כן.. תמיד אהבתי לשמוע אותם", החזיר לו אורי בלחישה.
הרב ירון סיים את סיפוריו, והם התפנו לשירה, בליווי הגיטרה של נתי, "לא ידעתי שהוא יודע לנגן", לחש אורי לשחר, "מהיסודי כבר ידעתי שהוא יודע. תמיד אהבנו לשיר עם הגיטרה שלו."
"גם אתה?"
"אני? רק אם כולם שרים מספיק בקול, ככה שלא שומעים את הקול שלי"
"אהה."
"נו, שחר? אז איך זה היה? עם המדורה, וזה?"
"כיף!" ענה שחר, בעיניים בורקות, "אתה רואה? היה כיף גם עם הרב ירון, מה כל-כך פחדת לגשת אליו?"
"מי פחד?! התביישתי! אתה יודע שאני כזה!"
"כן, אתה צודק. מצטער"
"חפיף, ת'שמע, אני חושב שאני דווקא מתחיל להנות מהרעיון של שינה משותפת בצוותא לכולנו"
"יופי! זה באמת אמור להיות משהו נחמד, אפילו שכבר היה מי שטען שהישיבה עשתה את כל זה רק בשביל החיסכון בתקציב שלנו.."
"וואלה? כן, גם אני שמעתי את זה, מטופש"
"לחלוטין. אבל לא ניראה לי שמי שאמר את זה התכוון ברצינות. אלא רק קצת לקנטר את הישיבה."
"כנראה שאתה צודק. גם לי זה לא ניראה שיא הרציני. אבל ניראה לי שבכל זאת היה את זה שהחליט שזו בדיוק הסיבה"
"טוב. הגיוני שאתה צודק"
"כן.. אורי?"
"כן?"
"למה אנחנו הולכים לישון עכשיו? לא חבל לבזבז את הלילה הכמעט אחרון שיהיה לנו בטיול שנתי משותף?"
"יש בזה משהו, אבל מה נעשה?"
"לא יודע! יש עוד חבר'ה שעוד לא הלכו לישון, למה שלא נצטרף אליהם?"
"באמת למה לא? נצטרף!!"
__________________________________________________________-
הפרק הקודם
0
סיפור בהמשכים
ש ת י ק ה . . ; פרק כ´
כ"ז באב תשס"ו (21.8.2006)
פרק כ'
"טוב," אמר אורי, "חבל סתם שנריב, אני חושב שכדאי שפשוט נלך כבר לחנות, לקנות לנו את מה שאנחנו צריכים לטיול שלנו, במקום להתווכח, כי אני כבר רואה שמהוויכוח הזה לא יצא לנו כלום!"
"אוקיי, אני מסכים איתך, הפעם, לשם שינוי.." קרץ אליו שחר, בעליצות מדומה, "אז יאללה! בוא! ה ו ל כ י ם ! " המשיך, "יאללה!"
הם צעדו לעבר החנות בשתיקה, שחר חייך, וחיוכו היה עצוב. בלא שמץ של שימחה, 'אפילו אורי, החבר הכי טוב שלי, לא מבין אותי וחושב עלי כמו שהמורים חושבים עלי. כל המורים חושבים עלי ככה. נימאס לי מיזה כבר! אני רוצה להישאר כמו שאני! בלי כל שינוי! קורים איתי מספיק דברים בחיים, ולא ממש חסר לי מה לעשות איתם, עם החיים. נקודה.' חשב שחר במרירות-מה, ואילו במוחו של אורי חלפו מחשבות אחרות, אבל גם הן-באותו הנושא בדיוק
'שחר צריך להבין-הוא לא יודע הכל, וגם הוא, כמו כל אחד אחר, צריך לקבל לעיתים עיצות מבן אדם אחר, מאנשים אחרים, אבל זה לא מה שמעניין אותו. הוא עושה רק את מה שהוא חושב לנכון, וזה עוד לא כולל בתוכו להקשיב לעיצות של אחרים..' חשב אורי בציניות, והמשיך את קו מחשבתו: 'אז למה הוא בכלל היה מעוניין לדבר איתי על זה? ממילא לא יצא מזה כלום.. זה סתם היה מיותר מבחינתו, ואולי גם מבחינתי, שהרי הוא ממילא לא שם בכלל על מה
אורי השמיע אנחה קלה, "אורי?"
"כן?"
"מהו פישרה של האנחה הלזו ששמעו אוזני, שיוצאת ממך?" שאלו שחר בלשון מליצית, "סתם.. חשבתי על משהו." ענה לו אורי, "שיהיה.." השיב לו שחר בפקפוק מה, ולא יסף.
הגיעו לחנות. "מה צריך?" חשב לעצמו שחר בקול רם, ואורי שלף את הפתק מכיסו, "קופסאות שימורים!" הכריז, "וזה הכי חשוב!" הוסיף.
"למה?" התעניין שחר בחיוך, "כי.. כי אחרת לא יהיה לנו מה לאכול.."
".. ואז?" שאל אותו שחר, המשיך לשאול את אורי "ואז מה יקרה?"
"אני באמת לא יודע.." צחקק לו אורי קלות, "אז בוא לא נקנה..!" צחק אליו גם שחר, "יאללה!" קרא אליו אורי, והעמיס שלוש קופסאות של חמוצים על גבי העגלה, "איזה עוד קופסאות של שימורים כאי? תירס?"
"כן, טונה לא, כי אתה יודע.. שאני צמחוני.."
"אהה! נכון, אז שיהיה בסבבה.." השיב לו אורי, והניח בעגלה גם שתי קופסאות של תירס: "ומה עם תירס גמדי?"
"כן," חייך שחר, ושם שלוש קופסאות, " ו ע כ ש י ו , " הכריז אורי בדרמטיות, "כן?" שאלו שחר בעניין, "ממתקים! חשוב או שמא לא חשוב? חשוב!" הכריז אורי, בכאילו רשמיות, וניגש לאיזור הממתקים, כששחר מאחוריו, "שוקולד לבן, ביסלי, במבה, צ'יפס, ומה עוד?" שאל אורי, "לא יודע.." השיב לו שחר, "אהה.. בעצם.. כן.. קרקרים!" חייך, הם ניגשו לקופה, וערכו את החשבון.
בדרך הבייתה, שחר שאל את אורי, "תגיד, אורי, אתה באמת חושב שאני אטום כל-כך לדיעות אחרות?"
"אני אמרתי את זה?"
"לא.. אבל ככה זה היה ניראה, איך שהסתכלת עלי.. כאילו אני איזה דפוק אחד, שחייב דחוף פסיכיאטר, שיפתח לו את המוח.. ואני דווקא מזה לא מרגיש שאני אחד כזה!!"
"אתה.. אני לא יודע מה להגיד לך, כי אתה לא כזה אטום, אבל בנושא הזה-אתה לא מוכן לשמוע אף אחד, שדעתו איננה כדעתך, וזה קצת.. קצת.. מפריע לי.. אתה מבין אותי?"
"מנסה, אבל זה קצת קשה לי, ריגשית, מיוחד בהיתחשב בעובדה-שאתה לא הכי מתאמץ להבין אותי.."
"אני לא מתאמץ להבין אותך? אוי.. נו.. באמת! אני משתדל וחצי להבין אותך. אבל אתה כל-כך אטום לכל מה ששונה ממך, שזה באמת דיי קשה לי!.."
"בטח! כי אתה עושה כל מה שמי שגדול ממך חושב לו לנכון!" השיב לו שחר בזעף, והלך אל ביתו.
____________
איך? כתבתי ב"גיחה", ושיפצתי ועשיתי את הסיום של הפרק הזה-בבית, היום..
______________________________________________________--
הפרק הקודם
0
סיפור בהמשכים
המסע אל הלב 3
כ"ג באב תשס"ו (17.8.2006)
"מודה אני לפנייך מלך חי וקיים.." אמר בקול עליז ושמח בנימין אחיו של יונתן וכך הצטרף אליו יהודה אחיו וכך שאר האחים עקיא ונפתלי והנה יונתן עוד רדום ולא התעורר.
"יונתן תקום" אמרה אמו
פקח את עניו ואמר בלחישה "מודה אני לפנייך.." ונטל את ידיו
כולם סיימו את האכול ונוטלים את המטריה והמעיל בדרכם לבית הספר.
יונתן קם עצוב, היום הוא אמר את הברכה "מודה אני" בלחש, פעם הוא היה קם וצועק "מודה אני לפנניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך!" ואיזה אושר שאמר את זה בריקודים ושירה , אך מה גרם ליונתן לאבד את שמחת החיים שלו.
הוא יצא אחרון מבין כל אחיו ולפני שיצא נטל מעיל ומטריה ותמונה ששם בתוך הכיס.
* * *
"בוקר טוב תלמידים יקרים, מה שלומכם?"
"ב"ה " נשמע קולם של הילדים
"לפני כשבוע הינו באמצע יציאת מצרים, הנס הגדול שה' עשה לעם ישראל, הוציא את בנ"י ממצרים וחתך את ים סוף לשניים, נס גדול קרה לבנ" ולמרות כהל הם אמרו למשה רבנו עדיף שהיינו נשארים במצרים, תראו עד כמה ניסים ה' עשה לע"י אך בנ"י היו כפוית טובה, לא העריכו את מה שה' נותן להם, ושמשה רבנו עלה להר סיני מה בנ"י עשו? חטאו בחטא הכי חמור! עברו על חטא מעשרת הגבירות בנו עגל! איום ונורא, כמה ניסים וגדולות ה' עשה ובנ" עדיין
"שאלה חכמה שואל מורנו היקר" אמר יוסף " אך אני חושב שמה שמושך אותנו לה' זה בגלל שאנו העם המובחר ולא רק בגלל זה אלא גם בגלל שאנו הסכמנו לקלבל את התורה ושאר העמים אמרו "נשמע ונעשה" ואנו אמרנו "נעשה ונשמע" קודם נעשה אחרי זה נישמע לכן זה מה שמחבר אותנו"
"תשובה יפה אמרת יוסף, כל הכבוד, אני רוצה עוד תשובות"
"המורה, שלבנ"י היה טוב הם לא היו צריכים את קב"ה ולכן עשו כחפץ ליבם, הרגישו הנאה ולא הרגישו מחסור ושכחו את בורא עולם וברגע שהיה להם רע ונתקלו בצרה אז נזכרו בו, נזכרו שיש בורא עולם ופנו אליו הם ידעו לפנות אליו רק בשעת צרה ושהיה להם טוב הם לא הודו לו אפילו" אמר אליהו " אבל, אניחושב שה' אף פעם לא מתייאש מאיתנו , אנו הילדים שלו, והבנים שלו, זה שבנ"י חטאו זה מראה עד כמה ה' רחום ורחמן עד כמה הוא ויתר להם,
"תשובתך נכונה אליהו, אל מדוע בנ"י כל הזמן חטאו ואחרי זה בשעת צרה הם פנו לא ולא רק בשעת שמחה, מדוע? מה רצו להראות?"
"המטרה היא להראות את ניסי הבורא וגדולתו, בני ישראל המשיכו מכיוון שלא היו צריכים את עזרתו של הבורא , לא הרגישו צורך בכך אבל רק בשעת צרה הם ידעו לבקש ממנו" אמר אברהם
"עם בני ישראל לא היו חוטאים לא היתה ניתנת לנו האפשרות לראות את ניסי הבורא ואת הניסיונות והיצרים" אמר יקותיאל " לפי דעתי, ה' מנסה להראות לנו שלמרות החטא הגדול ולמרות הכפוית הטובה הוא סולח לנו וראוה בנו רק את הטוב כי אנו העם הנחר שלנו ואנו אמרונו "נעשה ונשמע" ולא אף עם אחר וזה המיוחד של העם היהודי שלמרות כל החטאים וכל הניסיונות והיצרים והתאוות ה' רואה בנו כניצוץ, כי אנו הילדים שלו"
" תשובתך מאוד נכונה , אתה צודק מאוד"
"זה פשוט מוד המורה, עם ישראל לא ראה כלכ ך את גודל החטא ולא ייחס לזה כל כך משמעות לכן ה' כל פעם עשה נס כדי להבהיר להם מי הוא, כדי להראות להם את כוו של בורא עולם" אמר נתנאל
"נכון נתאנל, אתה צודק"
יונתן בנתיים שוקע במחשבות רבות, מנסה להקשיב לשיעור אך מחשובתיו לא נותנות לו מנוח"
* * *
הנה נשמע קול צלצול הפעמון ב- 10:30 לארוחות בוקר, ובנתים אביו של יונתן הגיע לבית הספר ונכנס לחדרו של המורה
"שלום , שלום.." קידם יהושע בברכות את מנחם
" וברכה"
"מה שלומך?
ב"ה. ושלומך?
"ב"ה גם"
"התרצה לשתות משהו?"
"לא, תודה רבה על ההצעה" אמר בחביבות מנחם
"כפי שהנך יודע רציתי לתאם פגישה בקשר ליונתן, האם קרה משהו בזמן האחרון ליונתן? קרה לו משהו שגורם לו להיות עצוב?"
"אנני חושב שיש בעיה לבני, לא שמתי לב לשינוי שהיתחולל לבני, אני מכיר את יונתן כילד שמח ושופע חיים"
"אני חושב שכן קרה משהו לך, הוא עצוב, עצוב מאוד, מענין אותו המוות והחיים, הוא שואל על זה ומסתקרן, אולי קרה משהו במשפחה ? קרה משהוא למישהו קרוב או רחוק במשפחה? שמתי לב שהחזיק באמצע השיעור תמונה והתבוננתן בה עמוקות... אוללי תיזכר בבקשה מה יכול להטריד את יונתן"
כן, מנחם ניזכר במושי ז"ל חברו הטוב של יונתן, מילדות עוד היו חברים, החברים הכי טובים, כל הזמן היו ביחד, אין רגע לבד שלא היו ביחד, היו בגן ביחד, בבית הספר ביחד, כל הזמן היו ביחד, אבל הגיע היום הנורא ביותר והמחריד ביותר , הבשורה הרעה שקרעה את ליבו של יונתן לחתיכות, מויש לפני כשנה נפטר מתאונת דרכים, אותו כביש שחצו מוישי וינתן ופתאום גנחה מכונית במהירות אדירה והתנגשה במושי ונפטר על המקום.
"ליונתן, היה חבר , חבר טוב ויקר שנפטר לפני כשנה מתאונת דרכים, היה בשבילו כמו אח, היה בא אלינו לעיתים וישן אצלנו ואף הוא היה מזמין אותו לשבת אצלנו ום הוא היה הולך אליו, אני מכיר את אביו המון שני מאז שמושי ויונתן נולדו הם ביחד, כשיונתן שמע על הבשורה הזאת, הוא לא האמין לי בהתחלה, הוא אמר שזה לא נכון וזה שקר, אך ניסתי הכל ככל שביכולתי והוא פרץ בבכי אדיר " מנחם נאח וגם נזכר בכאב ועד כמה ילד טוב מוישי היה
והאב נזכר בסיפור והיתה לו תחושה גם רעה, תחושה של עצבות.
"אני מצטער, אני משתתף בצערכם של המשפחה, ואני רוצה מאוד שתדבר על זה עם יונתן, כואב לי לראות אותו עצוב, ואנסה גם לדבר איתו ונתאם פגישה שלושתנו"
"בסדר גמור" הסכים מנחם
"היה לי נעים לשוחח איתך וטוב שנפגשנו וסיפרץת לי את הסיפור"
"אין בעד מה, כל טוב"
נפרדו השניים לשלום
* * *
"יונתן, בוא איתי לתפילת ערבית" אמר אביו
" בסדר ,אבא"
השניים התכוננת ויצאו לתפילת ערבית
תפילת ערבית הסתיימה והם ברכם לביתם ובדרכם מדברים השניים " היום היתי אצל המורה שלך בבית הספר"
"כן, נכון אמרת לי שיש לי פגישה, על מה דיברתם אבא?"
חשש אביו לדבר איתו על זה, על מנת לא להזכיר לו את הכאב המר, אך מנחם הרגיש צורך עז לדבר עם בנו על זה
"יונתן, המורה שלך התעניין מדוע הנך עצוב בזמן האחרון , והוא הזכיר את התמונה שהיתה אצלך ביד באמצע השיעור" יונתן כיצד נבהל והוא ידע לאן אביו חותר
אביו ויונתן התישבו על הספסל ודיברו
" יונתן, אני רוצה לדבר איתך על נושא מאוד חשוב, נושא שלא מדברים עליו בגיל שלך , אך אני רוצה להסביר לך כמה דברים" והתחיל לדבר אליו " הרי אתה יודע ותמיד אמרתי לך שכל מה שקב"ה עושה זה רק לטובה ושהאם מת הוא בעצם סיים את תיקונו וכי כך ה' קבע שימות בתאריך הזה, ושי ז"ל היה ילד נפלא ומקסים אני בטוח שהוא במקום טוב,ואני בטוח שהוא לא רוצה שתהיהי עצוב ותכנס לדכאונות וליגון חזק בגל המוות שלו, זה יגרום לו יותר עצבות
יונתן הקשיב לאביו אבל בכל זאת כואב לו
"אבא, איך אני יכול לדעת שטוב לו?"
"תדמיין אותו, עצום את עיניין ופשוט תן למחשבות להוביל אותך "
"אבא, מדוע אנשים מתים?"
"כדי לעשות תיקון ונתן"
"אבל , אבא, זה מכאיב שאדם נפטר זה מכאיב לשני, מדוע זה כך?"
" ה' לא רוצה להכאיב, ולא רוצה לעשות שום רעה ליהודי, פשוט זה היום שנקבע לו למות, ואנו צריכים לשמוח כי עכשיו הוא עובר לעלום הבא לעולם האמת, נכון זה כואב אבל חייבים להמשיך הלאה יונתן"
" אני לא יכול להמשיך הלאה"
"למה?"
"כי זה קשה לי... אני רוצה לדעת מה איתו? מה שלומו? "
" טוב לו שם למעלה, הוא נימצא איפה שכול הצדיקים"
" איך"?
"ילד מתחת לעול מצוות שנפטר זאת נשמה של צדיק וברגע פטירתה היא עולה לגו עדן"
"טוב אבא אני אשתדל"
ובנתיים הם מתלהכים לבתם והנה הגיעו ומתארגנים לשעת הערב והנה הגיעה שעת השינה שכולם הולכים לישון ורק יונתן נשאר ער ואביו נכנס לחדרו ומתחיל לדבר אליו
" יונתן, שאדם נפטר זה כואב אך ה' לא מצפה מאיתנו להישאר בכאב הזה לא הוא רוצה שנמשיך הלאה הרי הנשמה היא נצחית ובעצם שאדם נפטר זה הנשמה שנפרדת מהגוף"
"אני יודעת את זה , אבא אתה חושה שאראה אותו בעולם הבא ונהיה ביחד כמו פעם?"
"אמממ... תבקש מקב"ה, אני בטוח שתענה לבקשותייך, בעולם הבא כולם יכריו אחד את השני"
"לילה טוב בנתיים יונתן"
"לילה טוב אבא"
יונתן נירדם ומנסה לדמיין את מושי ז"ל והנה רואה את מוישי מופיע לו כמלאך עם כיפה שחורה ופאות מסולסלות וציצית ולומד וסידור בידו ויונתן מבין מיזה שטוב לו למעלה, ושכיף לו שם וכך נירדם בהרגשה טובה
7
סיפור בהמשכים
ילדי העצים - פרק שלישי
י"ז באב תשס"ו (11.8.2006)
אחרי שלבשו כולם פיג'מות ונכנסו למיטות פיטר אמר: "אתם יודעים? נמאס לי שמיס סטיבלזון מנהלת לי את החיים. אני רוצה לברוח מכאן. אין לי רעיון איך לעשות את זה, אבל אני לא יכול לסבול את המחשבה שאני אצטרך להעביר כאן את שאר החיים שלי". "גם אני" אמרה דורי. "כל דבר היא מחליטה בשבילנו. הדבר היחיד שעושה לי טוב בלב כל יום זה הבגדים היפים שלנו. חוץ מזה הכל פה זבל". "את צודקת, זה באמת מצב מעצבן!" אמר בן שהעיניים שלו
כשישנו כולם שמעה דורי את בן בוכה וממלמל: "אני שונא אותך סטיבלזון! הלוואי שתמותי!". דורי נגשה לבן, עלתה על המיטה שלו, ליטפה את תלתליו הבהירים והרכים ולחשה לו: "אל תבכה בן. גם אני מרגישה את אותו הדבר ויש לי הרגשה שמשהו טוב הולך לקרות בקרוב". "מי שמע על אם בית שמרביצה לילדים?" שאל בן, "כשאם הבית שרה הייתה פה היה הרבה יותר טוב. היא לא הייתה מרעיבה אותנו ומרביצה לנו, היא הייתה נותנת לנו לשחק בצעצועים והיו
בוקר. צריך לקום לעוד יום מעייף. אנדרומדה ירדה ממיטתה והלכה בצעדים כבדים ועייפים אל אולם השינה של הילדים. היא דפקה כמה פעמים בחוזקה על דלת העץ הגסה, וכשלא זכתה לציוץ המעיד על קומם של הילדים, היא נכנסה לחדר הגדול והאפלולי שפיסות הלילה עוד התנדנדו בו בצללים ארוכים וכהים, וצעדה בצעדים גסים וכבדים לעבר החלון הגדול שזכוכיתו שחורה מלכלוך, הסיטה את הוילון המרופט שכיסה אותו ופתחה את החלון לרווחה. אור מסנוור
אנדרומדה הגישה להם כוס מים ולחם מרוח בחמאה ישנה ומסריחה. הם אכלו אותה במהירות והחזירו את הצלחות והכוסות אל הכיור. שריקה. המשרוקית של מיס סטיבלזון מסמנת להם להסתדר בשורה. פיטר, אורין, תום, בן, דורי, אודי, מיקי ואיתי התחילו לצעוד אחרי מיס סטיבלזון שפתחה את דלת העץ הכבדה וירדו במדרגות האבן העקומות אל הרחוב. היה נעים בחוץ, והילדים עברו על יד חסרי הבית שישנו מתחת לגשר שחצה את הנהר, הם עברו על יד בית הספר
לאחר שחזרו מהלימודים הם הלכו לעשות שיעורים ולהתקלח, ואחר כך הם ירדו למטה אל חדר האוכל. הם אכלו מרק אפונה סמיך וקר וטבלו בו קצת לחם יבש. אחרי הארוחה הם פינו את הכלים לכיור ובגלל שלא היו למיס סטיבלזון הודעות חדשות, הם עלו לאולם השינה כדי להתכונן לשעת כיבוי האורות ולהמשיך לדבר על הנושא של אתמול. הם התחילו להתארגן לשינה ופתאום שמעו: בום! אחרי כמה שניות מיס סטיבלזון פרצה אל החדר, והילדים ראו אותה עומדת
הילדים לא ידעו במה מדובר, אבל הם אף פעם לא ראו את מיס סטיבלזון כועסת כל כך, והם תיארו לעצמם שהפעם זה משהו רציני.
הילדים נכנסו למיטות לפני שאנדרומדה תבוא ותכבה להם את האור, התכסו בשמיכות ואז אודי אמר: "מה דורי עשתה לדעתכם? זה היה מפחיד איך שמיס סטיבלזון צרחה עליה! אתם חושבים שבאמת היא לא תיתן לה אוכל ומים ושלא אכפת לה אם דורי תמות?!", "אני חושב שבאמת לא אכפת לה" סינן תום, "ל(והוא כינה אותה בשם שגרם לכולם להזדעק: "תום!") הזאת. היא מסוגלת לכל דבר". "זה מפחיד!" אמרה אורין, "חייבים להוציא משם את דורי איכשהו". "מה
היא לבשה כותונת לילה לבנה ושיערה הארוך והרך היה מפוזר וגלש ברכות על כתפיה. היא ישבה מול החלון הפתוח ואור הירח החיוור נפל על פניה הבהירים ושיווה לה מראה של זוהר. הילדים נרדמו אט אט. פיטר שכב על בטנו, ראשו שעון על כפות ידיו והוא הביט באורין. קולה עטף אותו בגלים רכים, והוא נרדם לבסוף. אורין סיימה את שיר הערש, הסיתה את שיערה אל מאחורי האוזן ונשקה לכל אחד מן הילדים. לאחר מכן היא נכנסה למיטתה ונרדמה.
1
סיפור בהמשכים
במרוצה - פרק ט'.
ט"ו באב תשס"ו (9.8.2006)
ב"ה
נכתב בידי היוצר המוכשר (שב"ח בגוש) צביקה.
הטלפון צלצל, מרגלית הלכה לעבר הטלפון, היא חשה את פעימות ליבה, היא ניסתה להרגיע את עצמה, אבל לא יכלה שלא לחשוש מהגרוע מכל, אולי אם היא לא הייתה חולמת את אותו החלום היא לא הייתה כ"כ לחוצה, החלום בו ראתה את ג'ודי בארון...
ביד רועדת היא הרימה את השפופרת
"שלום"
"שלום, מדבר פקח המשטרה, פרסמנו את פרטי ביתך ברדיו, אלמוני הודיע לנו שראה את ג'ודי עולה לרכב עם נהג בעל חזות ערבית, אל תחששי, המידע עדיין לא אומת, לא בטוח שקרה לביתך משהו, רצינו רק לידע אותך..."
"יש משהו שאני יכולה לעשות?"
"תישארי רגועה...ותתפללי"
"תודה" היא ענתה בבכי עצור, ונתקה את הקו.
היא התיישבה, ממררת בבכי על הספה, מנחם הגיע בריצה.
"מרגלית!,מה קרה?!"
"ג'ודי...מישהו ראה אותה עולה לרכב עם נהג ערבי, אני מרגישה שמשהו לא טוב קרה לה"
"אל תדאגי", היה ברור לו שאם המשטרה התקשרה זה לא עניין של מה בכך,אבל הוא נסה להרגיע אותה, "אולי זה לא היה ערבי?... גם לא כל ערבי הוא מחבל".
"אני חיבת לעשות משהו....בוא ונסע לחפש אותה".
מנחם הסכים.
* * * * *
תומר פטפט עם הילה שני ומיכל, הוא לא הזכיר את ג'ודי, הוא העדיף לדחות את זה לזמן אחר, בו הילה לא תהיה נסערת ונרגשת, והוא גם פחד שיהיה להילה עוד התקף, -הילה העדיפה לא לשאול.
האחות מביה"ח נכנסה לחדר, "אתן", פנתה לשני ומיכל, "צריכות ללכת", "ואת", אמרה להילה "מתבקשת ללכת למחלקה שלך".
"עדיין לא הגיע הזמן",נשמע קול, ושוטר חתום פנים נכנס לחדר ואמר באיטיות ובחדות "הן צריכות להיחקר, האישורים-אצלי".
כולם הביטו בו בתדהמה, לא מבינים למה ועל מה. השוטר הסביר
"ג'ודי שהתנגשה עם תומר והעיפה אותו לכביש אבדה אנחנו צריכים כמה שיותר פרטים על מיקומה, להיכן נסעה ומה מצבה"
השוטר פנה לתומר השוכב על המטה,
"אני הוא דני, חוקר משטרה, שמך הוא תומר פולג, נכון?"
"כן"
"מתי בפעם האחרונה ראית את ג'ודי? הילדה שהעיפה אותך לכביש"
"לפני שעה בערך"
"אתה יודע לאן היא הלכה?"
"לא, אולי היא הלכה לביתה, ואולי לנועה חברתה מגילה, ג'ודי הייתה אצלה אתמול"
"למה היא הייתה אצלך?"
"לבקר אותי, וגם אנחנו חברים", תומר יכל להרגיש בעיניה הדוקרות של הילה הנעוצות בו".
"ולמה היא הלכה?"
"אני חושב שבגלל שהילה נכנסה".
הילה לא יכלה לכבוש את זעמה ואמרה בכעס "בטח שתלך, החוצפנית הזאת, גונבת אותך כשאתה פצוע, מנצלת את זה שאני לא בסביבה, ואתה..בטחתי בך, אבל אתה לא אמרת לי כלום, בגדת בי".
הילה יצא מהחדר במהירות כמעט בריצה למחלקתה, אילו היתה לה דלת לטרוק, הדלת היתה יוצאת ממקומה.
השוטר התקשר לנועה, הודה לתומר ויצא גם הוא.
* * * * *
ידיה של ג'ודי עדיין כאבו מקשרי החבלים, היא עמדה בתחנת האוטובוס, אובדת עצות , מחשבות עלו בראש בערבוביא 'להתקשר למשטרה? אולי עדיף לא? ללכת לנועה? לחזור הביתה? מי החוטף? לחזור לתומר?".
טרטור רכב מוכר קטע את מחשבותיה, רכב שהזכיר לה את אביה ז"ל, הרכב הזה היה שלו ועכשיו...
דברי החוטף הדהדו בראשה 'אביך שומר עלייך מלמעלה, ובקשר לאמך, תנסי להתיידד איתה, תפתרי את הבעיות שלך איתה, אל תברחי מהבעיות תנסי לפתור אותן'.
מרגלית נגשה אליה וחיבקה אותה, בוכה משמחה, "איפה היית, ג'ודי, התקשרתי אפילו למשטרה" ג'ודי החלה לבכות גם, הלחץ שלה השתחרר --הלחץ מהילה,מהחטיפה,וכל שאר בעיותיה.
ג'ודי נכנסה עם מרגלית למושב האחורי.
"שלום" אמר בחביבות מנחם המחזיק בהגה ,"מה שלומך? כבר בישרתי למשטרה שמצאנו אותך"
5
סיפור בהמשכים
עץ הדעת -פרק ראשון
כ"א בחשוון תשס"ז (12.11.2006)
בבקשה,התחלה קצרה. מקווה שתהנו ושיהיה לזה המשך.כמובן אשמח לתגובות.
בסד כא מרחשון התשסז
קודם כל,תודה רבה רבה לכולם על העידוד,
Forum/lmf_read.aspx/15604
אני מקווה שאעמוד בציפיות.
הסיפור מוקדש לאבא. בגעגועים.
/Mosaic/Read/543
/Mosaic/Read/1050
/Mosaic/Read/1203
השבת יצאה לפני חצי שעה.
חזרתי מבית הכנסת ונכנסתי הביתה בשירה לכבוד אליהו הנביא .אליהו המבשר לנו את בשורת הגאולה בכל מוצאי שבת.
הבדלתי על הכוס ,הנר והבשמים והדלקתי את שני הנרות לכבוד המלכה היוצאת לדרכה.
שבוע חדש מתחיל.
בדיוק סגרתי את קופסת הסוכר ,הכנסתי אותה לארון ועמדתי להתחיל לבחוש את הקפה .
בעוד חמישים דקות אני צריך להיות בירושלים כדי לקחת את משפחת זוננפלד לשדה התעופה ,ומשם אני צריך לנסוע לתל אביב לאסוף את אברמסון,ואח"כ דרך ראש העין, לקחת את הסבתא שרוצה להצטרף אליהם ולהחזיר את כולם חזרה לקרית ארבע. הם רוצים שאנסה להגיע כמה שיותר מוקדם , כי הילדים צריכים מחר לקום בזמן לבית הספר. טוב, כוס קפה אחת זריזה ואני יוצא.
ואז היא שאלה .
<היא עמדה ליד הכיור, אהבת חיי,משוש לבי,מקור גאוותי, מדיחה את הכלים מסעודות השבת>
"אבא" היא שאלה "קורה לך לפעמים שאתה מתחרט ?"
<ועוד דבר אחד, כמו כל הנשים האחרות,אני אף פעם לא מצליח להבין אותה…>
"מתחרט ? אני לא מבין. למה את מתכוונת? "
"קרה לך פעם שחשבת לעצמך ,איך היו נראים החיים שלך אם היית מתחתן עם מישהי אחרת במקום עם אמא ?"
7
סיפור בהמשכים
הג'וקר - פרק א'
ט"ז בחשוון תשס"ז (7.11.2006)
ניסיון ראשון בסיפור... מקווה שיצא טוב.
____________________________________________
פרק א':
אמצע חשוון, תחילת הסתיו... השקיעה הייתה אדומה, מרהיבה, כמעט לקוחה מתוך ספר תמונות, ובניגוד כאילו מכוון לבוהק החמים נשבה רוח ערב קרירה מכיוון הים. המשוררים תמיד התייחסו לסתיו כעונה של הרהורים, אפרוריות, אפילו דיכאון, אך בעיני אלעד הייתה זאת העונה היפה ביותר של השנה. תמיד הייתה בה ניגודיות, בין קיץ לחורף, הצבעים האדומים של השלכת כנגד העננים האפורים, הדעיכה של צמחי הקיץ לעומת הבשלת פירות הסתיו.
נהייתי משורר בעצמי, הוא חשב, חיוך קטן מרצד על פניו.
הוא הידק את מעילו סביב גופו כנגד הבריזה ומשך את התיק שהשתלשל מכתפו, וכעבור כמה רגעים הוציא ממנו את המפתח. הוא עלה על האופנוע שלו בקפיצה מהירה, חבש את הקסדה, התניע והחל לנסוע. בעודו מזגזג בין המכוניות, הוא חשב על היום שעבר עליו, וחייך שוב.
היום הוא ניסה משהו חדש על השירותים של הישיבה – הוא הכניס חצי בקבוק קצף אמבטיה לתוך המיכל של האסלה וחיכה מחוץ לשירותים, וכשהמשתמש התמים הבא הוריד את המים... לקח לו כל ההפסקה לנקות את כל בועות הסבון מהרצפה, אבל זה היה שווה את הצרחה והמבט המבוהל של החמשוש החיוור שיצא מהתא. כולם כבר הכירו את חוש ההומור המעשי שלו, והרבנים לא התקשו לאתר את מי שעמד מאחורי המתיחה הפעם. אם הוא לא היה שוכח את הבקבוק בחדר השירותים,
אלעד נעצר ברמזור אדום בדיוק כשהפלאפון שלו התחיל לצלצל. הוא הספיק לראות שזה שכטר, בדיוק כשהרמזור התחלף. לא נורא, הוא יחזור אליו אחר כך... בינתיים הוא התרכז בלתמרן בין המכוניות, עדיין מהרהר בהבעתו של הקורבן האחרון שלו בזמן שפנה לרחוב צר.
הוא הספיק להיעצר בדיוק בזמן. ילדה קטנה חצתה את הכביש לפניו בריצה, ואם היה מבחין בה מספר שניות לאחר מכן – ודאי היה דורס אותה. הוא ירד בקפיצה מהאופנוע ומשך את הילדה לכיוון המדרכה, גורר אחריו את כלי הרכב, וכשהיו שניהם בטוחים, הוא הסיר את הקסדה, כרע על ברך אחת והסתכל בעיניה של הילדה המבוהלת.
"למה עשית את זה?" הוא תבע בשקט. "את לא מבינה שיכולת להיפגע?"
הילדה, שנראתה בערך בת 8, רק טלטלה את ראשה באימה וניסתה להיחלץ מאחיזתו, מביטה בו בעיניים ירוקות רחבות מפחד. הוא שחרר את ידה והניח את ידיו על כתפיה במקום זאת, מנסה להרגיע אותה.
"תירגעי," הוא אמר בקול שהשתדל להיות מנחם, "אני לא מתכוון לפגוע בך. איפה ההורים שלך?"
"א- אמא בבית..." נראה שהיא נרגעה מעט. "אני חשבתי שהכביש ריק, באמת, ל- לא התכוונתי..." עכשיו היא נראתה על סף דמעות. מושלם. הוא אף פעם לא הסתדר עם ילדים קטנים.
"איפה את גרה?" ניסה, בתקווה שזה יסיח את דעתה מהבכי. "אולי אני אקח אותך..."
"לא," היא קטעה אותו, עיניה רחבות שוב. "אמא לא מרשה לי ללכת עם אנשים שאני לא מכירה." היא נשמעה כמעט כאילו היא דקלמה את זה. טוב, לפחות היא מחונכת...
"אז עכשיו תדעי שגם לרוץ בכביש זה אסור." הוא קם והיא נראתה כאילו הוקל לה. "עכשיו לכי הביתה, ותשתדלי דרך מעברי חצייה." היא הנהנה במרץ, ומיד פנתה ורצה משם.
ילדים... הוא לא היה מסוגל להאמין שהיה כזה לפני 10 שנים.
מיד כשהגיע הביתה, נכנס לחדרו והתקשר לשכטר.
"הלו, ג'וקר, מה קורה?" ענה חברו בצידו השני של הקו. "תקשיב, מחר תור השמיניסטים לעמוד בסופר ולאסוף מוצרים לנזקקים, ואני לא מצליח להשיג אף אחד לשעה 5. בא לך...?"
"סבבה, שיהיה. שכטר, אתה לא מאמין מה עבר עלי עכשיו..." הוא חזר על מה שאירע קודם לכן בכביש.
"ממש מזל שראית אותה," הסכים שכטר, "אפילו שאני לא מבין למה הצעת לקחת אותה הביתה. אף אחד לא יסכים ללכת עם מישהו שנראה כמוך..."
"נורא מצחיק. ממך היא הייתה בורחת בצרחות. רק שתדע שאני מתכנן משהו חדש, ושום דבר לא מונע ממך להיות הקורבן הבא..."
"טוב, טוב, יש מבין. אז מחר אתה עומד עם שוורץ ב5, ואתה גם מחלק מוצרים אחר כך."
"מה? לא אמרת שום דבר על חלוקה. אני צריך לקנות חומרים כדי ל... לבדוק כמה דברים. תן לשוורץ לעשות את החלוקה."
"תעשה קניות פעם אחרת. סגרנו?"
אנחה. "אוקיי, סגרנו, אבל תזכור שאתה חייב לי."
"אין בעיה. ביי."
"שאלוקים ישמור עליך, שכטר."
אלעד ניתק, התיישב על המיטה ועיסה את ראשו. איזה יום ארוך. כל מה שחסר זה...
"אכלת אותה."
הוא נאנח. "מה אתה רוצה, נחי?"
אחיו הקטן מנחם עמד בפתח החדר, חיוך מרושע מרוח על פניו. הוא היה גרסה קטנה יותר שלו עצמו, בהבדל אחד: נחי היה קרצייה לא נורמלי. וכשהוא חייך, זה אמר צרות לאחיו הגדול בעל החיים המתוסבכים.
"הרב שלך התקשר לאמא," אמר בחיוך גדול עוד יותר, עד כמה שזה נראה בלתי אפשרי. "אתה בצרות..."
אלעד נאנח, שוב, וטמן את פניו בידיו. הוא היה צריך לדעת שהרב לא יעבור בשתיקה על מתיחה שלישית בשבועיים. זה שבפעם הקודמת הכל השתבש ונגמר בזה שנעליו של הרב נשארו דבוקות לרצפה והוא נאלץ להסתובב בגרביים כל היום, זה לא היה באשמתו. אם שכטר לא היה שופך את הדבק... טוב, הכל היה נגמר אחרת. והוא לא היה צריך לעבוד שעתיים בלגרד את הנעליים מהרצפה עם שפכטל.
נחי יצא מהחדר כמעט בדילוגים. "אמא עוד מעט חוזרת מהקניות," הוא פלט כבדרך אגב.
לעזאזל. הוא חטף את המעיל שלו ותוך כדי לבישתו חיפש את המפתח לאופנוע. כשסוף סוף יצא, הגיעה פתאום מכונית לבנה וחנתה ליד הבית, וממנה יצאה אישה קטנה בעלת פנים נעימות, שהתקשחו במידה מפתיעה כשהבחינה בבנה. "הולך לאן שהוא, אלעד פרידמן?" היא אמרה ברוגז.
***
הערה: אח שלי איתן (אגאג בכינוי) עזר קצת בכתיבה... הוא רצה קרדיט ^^
16
סיפור בהמשכים
זריחה של חורף
ט' בחשוון תשס"ז (31.10.2006)
בס"ד
הסיפור יתפרסם בע"ה בעיתון הכיתה שלנו. מורכב מ3 פרקים. לקחתי את שם משפחת זיומיץ.. חחחח... קריאה מהנה!!
זריחה של חורף
פרק א'
רוני הביטה לעבר הגלים המתנפצים על הסלעים. עצמה את עיניה, וניסתה להקשיב לקולות הים. רוח קרירה ליטפה את פניה. צמרמורת חלפה בגווה. היא מיהרה לסגור את הסוודר שלה. גל קטן הרטיב את רגליה היחפות. לפתע היא הרגישה טיפה. גשם התחיל לרדת, אבל זה לא הזיז לה. רוני התיישבה על החול, קרבה את רגליה אל בטנה, וחבקה אותן. רוני הרגישה כיצד דמעותיה מתערבבות בגשם.
***
שרון התיישבה בכסא שליד רננה. רננה הרימה את עיניה מהמחברת, וחייכה אל שרון. "רננה... אני..." השפילה שרון את עיניה. רננה הסתכלה אליה במבט שואל. "שמת לב שרוני מתנהגת מוזר בזמן האחרון?" שא-לה שרון. רננה הרהרה קצת. לא סתם פנתה שרון א-ל רננה. זו היתה בעלת חשיבה חריפה ומעמיקה, ולא הייתה נחפזת לענות, אלא מתעמקת ובוחנת כל דבר. "כן" ענתה רננה לבסוף,"ניסית לדבר איתה?" היא שאלה. "לא" ענתה שרון. "רוני לא אוהבת שמחטטים"
***
יד ניערה אותו. "עוד חמש דקות אמא.." הוא מלמל. לפתע שמע פרץ אדיר של צחוק. הוא פרח את עיניו. לחרדתו הוא גילה שהוא בכלל לא במיטה, אלא בכיתה. אלי הרגיש איך הדם עולה לראשו. הרב מלמד הביט אליו בכעס, והילדים בכיתה צחקו עליו. הוא הרגיש את העלבון צורב. "מר זיומיץ, שנביא לך גם דובי?!" שאל הרב מלמד. אלי התכווץ במקומו ושתק. הם לעולם לא יבינו. לא הילדים, לא הרב, לא ההנהלה, לא אף אחד אחר בעולם... להם לא נגרם שום
***
הצלצול הגואל. רוני מיהרה לצאת מהכיתה. לפתע הרגישה יד מושכת בכתפיית תיקה. היא הסתובבה בהפתעה מהולה בכעס. "רננה!" היא קראה בהפתעה. היא הייתה בטוחה שזו שרון. "הי מקורה?" שא-לה רננה. "אממ.. הכל סבב"ה.. מה איתך?" שאלה רוני. "ב"ה. אפשר ללוות אותך?" שא-לה רננה באומץ. האמת היא, שלא היה לה מושג בגרושים איפה גרה רוני. "בשמחה.." אמרה רוני, אך לפי הבעת פניה אפשר היה לראות שהיא לא באמת ממש שמחה.. רננה הרגישה באי
***
רבקה זיומיץ ישרה את המטפחת שלראשה. אמונה הקטנטנה ישנה במנוחה בעריסתה. הספיק לרבקה מבט אחד באמונה כדי לפרוץ בבכי סוער. היא לא הבינה איך העיניים שלה, שבוכות ללא הפסק בזמן האחרון, עוד מצליחות לראות משהו. רבקה הרגישה את ראשה סחרחר. היא התהלכה בכבדות אל מיטתה. לפתע התעוררה אמונה ופרצה בבכי. רבקה, שלא הספיקה אפילו להניח את ראשה, מיהרה להרים את הקטנה. היא אספה אותה אל זרועותיה באהבה. שרה לה שיר עצוב. ליטוף,
***
אלי נכנס בשקט לביתו. 'אמא בוודאי ישנה עכשיו' הוא חשב. הוא הניח בשקט את תיקו בחדרו. לאחר מכן הוא פנה למטבח, ופתח את המקרר. המקרר היה ריק. זאת אומרת, לא ממש ממש ריק, היו בו כמה מעדנים, כמה פירות, וכדומה, אך אוכל ממש לא היה. 'אמא ישנה יותר מדי בזמן האחרון' הוא הרהר. כשנזכר בסיבה, הוא הרגיש את עיניו צורבות. 'לא לבכות! גברים לא בוכים!' הוא נזף בעצמו. אבל בכל זאת הרגיש לפתע אלי את לחיו רטובה....
4
סיפור בהמשכים
... פרק ו'
כ"ט בתשרי תשס"ז (21.10.2006)
נכתב ע"י היוצרת המוכשרת שני - כלי מעלי.
קול של דלת נפתחת קטע את מחשבותיה...
שני אנשים נכנסו. היו אלה שתי ילדות קטנות, קטנות ממנה אולי בשלוש שנים, או בארבע.
"מה אתן עושות?!" שאלה בכעס "מה את עושה?" השיבה לה הילדה הגדולה. "אני? כלום!" "את נכנַסת לבית בלי רשות!" לחשה לה הילדה הקטנה "את גנבת!" ומלמלה לעצמה: "חילונים הם באמת רעים..."
"גם אתן פה בלי רשות!" השיבה ריקי. "רק רצינו לראות מי זה... הוא דתי, אז אמא בטח לא תכעס" השיבה הילדה הגדולה ברצינות תהומית "אני שׂרי וזו אחותי, בת-שבע". ריקי השמיעה נחרת בוז. "אהה, אתם החדשים האלה," אמרה, "חח.."
קול רשרוש המים פסק, וזוג מגפיים דשדשו לעבר הכניסה האחורית.
"בואו נלך!" קראה שרי. הנערה ושתי הילדות נמלטו, טורקות את הדלת ומותירות אחריהן את מגירת הסכו"ם פתוחה.
רק כשהגיעה ריקי הביתה נזכרה בתמונה המקומטת בכף-ידה.
היא תחבה אותה תחת הקלסר שלה והלכה אל עץ התפוח שוב, נזכרת בו.
***
מנחם זיומיץ נכנס לביתו, פשט את מעילו ונאנח.
הוא התיישב בסלון ונטל ספר לידו.
"מנחם" פנתה אליו אשתו. "כן, יקירתי?" השיב ונאנח שוב.
"נראה שאנחנו צריכים לדבר".
"כן, אולי... השכבת את הילדות?"
"כן... הן כבר ישנות, דווקא הלכו לישון כמו שצריך הלילה, ונרדמו מהר. אתה שומע? הן ממש שקטות".
***
יואל נכנס הביתה, חלץ את מגפיו המכוסות בוץ וניגש למטבח בנעלי-בית.
הוא הוריד מן המדף צנצנת קפה וספל. כשהוציא כפית מן המגירה הוא שם-לב למשהו מוזר. המגירה הייתה פתוחה... 'רגע' חשב, 'למגירה הזו הכנסתי את התמונה, איפה היא??' הוא הסתכל סביב על הרצפה, מחפש אחר התמונה, אבל כל מה שראה היה טביעות רגליים בוציות, קטנות ורבות מכדי להיות שלו.
הוא שנא את זה, חדירה לפרטיות.
'מי בכלל ינסה להתקרב אליי, לפרוץ הנה?' תהה 'רק גנבים...'
זה לא נראה לו הגיוני... גנבים, כשהוא נמצא בבית, שלושה ביחד, ובעלי רגליים כ"כ קטנות...?
רגליים של ילדים...
איזה ילדים?
***
גב' הרן נכנסה לחדרה של ביתה, מקווה למצוא את הדפים שקיבלה הנערה בתור שיעורי-בית מכוסים שורות צפופות של מילים. היא פתחה את הקלסר, ומצאה רק דפים מקושקשים. אצל כל אחד אחר הציורים היו מעוררים התפעלות, אבל אומנות לא עניינה את גב' הרן, רק הישגים ולימודים.
היא הרימה את הקלסר ופשפשה בדפים המצויירים. היא מצאה תמונה, 'שוב היא מתעסקת בשטויות' חשבה 'בטח עוד תמונה ישנה, מאז... היא כ"כ אובססיבית לגבי-זה..." בתמונה היו שלושה אנשים זרים "מה?" קראה "זה מי שאני חושבת שזה?! מה לה ולאדם המוזר הזה?"
לחדר נכנסו נערה צעירה ובחור, כבן 18 או 17. "אמא!" קראה הנערה "שוב את מחטטת בעניינים שלי?!" "שקט!" קראה גב' הרן "לא עשית שיעורי-בית, כל היום את רק מציירת ומקשקשת, ועכשיו את מביאה בחורים גדולים ממך בארבע-חמש שנים הביתה?!!" "אבל אמא, הוא בסדר, פגשתי אותו היום, קוראים לו אורן, והוא רק..." בעיניה של ריקי נקוו דמעות. היא השפילה מבט וכפי שצפתה- אמה סטרה לה בחוזקה. "גברת!" קרא הבחור, "די!" הוא תפס בידה של
18
סיפור בהמשכים
שלוש נקודות... - פרק ד'.
י"ג בתשרי תשס"ז (5.10.2006)
נכתב בידי היוצרת המהוללת (וכשתגמרו לקרוא תעשו את זה) יסכלוש2.
הכל התחיל אז, כשהם עוד גרו בשכונה שקטה בירושלים.
משפחה קטנה ושקטה, זוג נחמד עם שתי בנות קטנות.
אבל אז קרה אותו מאורע..
מנחם זיומיץ לא רוצה לחשוב על כך, אך הזכרונות עלו בו בכח...
* * *
דפיקה בדלת.
יואל מיהר למטה.
'מי כבר יכול לבוא אלי?' הסתקרן.
פתאום שם לב שהתמונה עוד בידיו, הוא מיהר לדוחפה לתוך המגירה הראשונה שנקרתה לידיו -במקרה זאת היתה מגירת הסכו"ם החלבי- לא כל העולם צריך לדעת את צרותיו..
הדפיקה נשנתה.
"יבוא", הפטיר.
הדלת נפתחה בהיסוס, בפתח עמדה ריקי, בת השכנים...
"אמא מבקשת כוס סוכר, אם אפשר, כמובן.. פשוט המכולת נסגרה.."
"כן" הוא מילמל ופתח את הארון באיטיות.
'מעניין למה היא באה דווקא אלי? הרי אני המרגל המוזר..' חשב בציניות.
אותה השאלה בדיוק עברה גם בראשה של ריקי- 'למה בעצם באתי דווקא אליו? אולי אני פשוט רוצה לדעת מיהו באמת? הוא כזה מוזר, אולי יותר טוב- אדיש. סגור כזה.. מופנם..
איזה מתוסבך! בעצם, גם אני מתוסבכת! עם הבעיה שלי... אוי, איזה מחשבות מתוסבכות..' חייכה..
פתאום נמוג חיוכה. היא שמה לב למגירה שלא נסגרה היטב, משהו בתוכה הפריע לה להסגר..
' האם זה הסוד של האיש המוזר הזה?' הרהרה.
זאת הייתה תמונה...
14
סיפור בהמשכים
...פרק א'
ו' בתשרי תשס"ז (28.9.2006)
ב"ה
נכתב בידי צחקן/ללא תולעים ונערך על ידי ליצן שונא שגיעוט כטיוו.
הופה, עוד תמרון קטן והוא בפנים - בחניה שלו. הקור שבחוץ, והגשם שמטפטף בערך בקצב שבו הציציות נותנות מכות קטנות על המכנסיים שכנעו אותו שעדיף להשאיר את הגשם למדרכה. וסוף סוף הוא הגיע לביתו המבודד. מגדר העץ, נצפה רחוב יהלום. עוברים ושבים - אין הרבה. אולי איש פה ושם עובר לביתו. רחוב קטן, ללא מוצא בגבעת הסלעים.
הבית שלו הכי קרוב לוואדי. מדי לילה, צריך לעשות קו רסוס ליד הגדר, שלא יעברו מרעין בישין. הלילה, הוא חשב לעצמו - נוותר על זה. רוב החיות ישנות ולא יתקרבו לביתו.
***
יואל הוא לא סתם בנאדם רגיל. הוא אדם חושב. איש אינו יודע מאין בא ולאן הוא הולך ובן כמה הוא. יש לו עסק מצליח במרכז העיר, אבל מעבר לכך איש אינו יודע עליו כלום. הוא נראה בשנות ה 20 לחייו, ואף פעם לא נראה עם קרובי משפחה. השכנים הצטחקקו בינהם שהם יקחו את רכושו לאחר 120.
היו שחשדו שהוא מרגל. היו שאמרו שהוא סוכן שב"כ, היו שאמרו כל מיני שטויות וגיבובים עליו. מאז בא לגור, שכונת גבעת הסלעים כבר לא שקטה, וכולם מדברים בו. אומרים שהוא נודד ממקום למקום ואף אחד לא רוצה אותו. אז אומרים. מה יש?
יש שמכנים אותו 'בעל המכונית הלבנה'. הוא כל יום שוטף אותה, כאילו היא אהבת ליבו. כאילו.
***
אבל יש מי שחושב שונה, משפחת זיומיץ. הם גרים בגבעת המכתש. למעשה, קוראים לה כך רק משפחת זיומיץ.
לא. הם לא ידעו עליו כלום. הם גם לא ניחשו עליו כלום. אולי כי הוא לא עניין אותם.
ואולי כי...
המשך יבוא...
*זיומיץ - שם המשפחה הראשו שנקלע אי בספר טלפונים בפתיחה אקראי. זינומיץ זיו
2
סיפור בהמשכים
ש ת י ק ה . . . ; פרק נ"ג
ט"ו באלול תשס"ו (8.9.2006)
פרק נ"ג
בוקר. שחר שוכב במיטתו, ומביט אל התקרה.
'דיי! אני מת מפחד!!! היום בערב אמורים לבוא לכאן החיילים. לפנות אותנו. שילכו לעזאזל! זה לא יהיה! זה לא יהיה! זה לא יהיה!"
"שחר! כבר קמת!"
"כן, מה יש, רוני?"
"כלום. אתה לחוץ."
"נכון. מפריע לך?"
"לא. למה ניראה לך שכן?"
"כי גם אתה מתח. כשאתה רגוע אתה פחות מקניט אותי..." ניסה שחר לשמור על הומור.
"יש בזה משהו," חייך גם רוני.
האווירה בחדר נעשתה רגועה יותר. הם יצאו מהחדר, כדי לפגוש מחוץ לחדר את ניר ורועי, כאשר רועי משחק עם אריה בן החמש, וניר עוזר לאחיה בן השלוש לאכול,
"בוקר טוב!"
"גם לכם! היום הוא יום הניצחון הגדול שלנו!" קרא רועי, והם חייכו,
"אני מקווה." לחש שחר. בקול בלתי נשמע.
"מה אמרת?"
"כלום. ממש כלום. אתה יכול להמשיל להאכיל את אחיה..."
"אני אוכל לבד!"
"אהה... אבל רועי עוזר לך קצת. לא?"
"כן!" ענה אחיה בפה מלא באוכל,
"אהה.. אוקיי..." חייך שחר לעברו של אחיה, אבל מיידית הסיט את מבטו אל עבר הגדולים יותר.
* * *
"רוני... היום אני עוד יותר חושש!"
"ממה? שחר? ממה?"
"מהחיילים!"
"אבל... ראית איך שאתמול סתם פחדת."
"כי היום..."
"היום?"
"רוני!"
"דיי, שחר. תירגע."
"אבל רוני..."
"מה?"
"כלום. מה השעה?"
"אחת-עשרה וחצי."
"ומתי החיילים אמורים לבוא?"
"לא יודע. בצהריים. נידמה לי."
"אוף! שלא יבואו בכלל...!"
"הלוואי." הסכים איותו רוני, בחיוך מתוח.
"רוני. גם אתה מתוח""
נכון. אמרתי איי פעם שלא?"
"לא. אתה צודק. לא אמרת."
"אז...?"
"אתה משחק אותה אבל כזה. רגוע. שלו. כלום לא מפריע לך."
"לא נכון! שחר!"
"מה לא? זה כן נכון."
"שחר?"
"כן?"
"זה לא נכון."
"נגיד." ענה לו שחר. שמאס בוויכוח המגוחך הלזה,
"אוקיי. דפיקות בדלת. שחר." אמר רוני. מתוח.
"בטח החיילים!" לחש שחר, "לאא..."
"בוא, שחר! בוא!"
"לא!!"
"שחר!"
"לא."
"מי בדלת?" שאל אריה,
"לפתוח את הדלת!"
"מי זה?"
"אנחנו לא מוכנים לפתוח!" צעק ניר.
שחר עוד היה בחדר כשהחיילים פתחו את הדלת של הבית. ונכנסו.
שחר יצא מין החדר. כדי לראות את החיילים עומדים מולו. עיניו התמלאו בדמעות של ייאוש ושל תסכול.
'אני אמור לדבר איתם! אחרת, מה אני עושה כאן? שחר! תדברר!' ניסה לצוות על עצמו.
* * *
רועי אחז בידיו מצלמה, וצילם את החיילים. תוך כדי שהוא בוכה, וצועק עליהם. שחר עומד מהוסס בצד.
'אני חייב! חייב! חשב לעצמו שחר, אגב שהוא מנגב את דמעותיו, "למה אתם עושים את זה!?" פנה אל החייל שעמד בפתח, שומר פן הם יברחו, "למה? למה?!"
רועי מצלם.
"תענה לי!!" צעק שחר על החייל, "תענה! אין לכם תשובות! הכינו אתכן להוציא אנשים מהבתים שלהם, אבל לא הסבירו לכם למה זה יהיה טוב!"
שתיקה מצד החייל.
"אני לא מוכן לצאת מכאן! לא! לא! לא!"
השתיקה נמשכת,
"אני לא מתכוון לעזוב את הבית כאן! לא רוצה! לא רוצה!" בכה שחר, וצעק על החיילים, "למה שאני אעזוב כאן? למי זה ייתן מה? חוץ מאשר עוד מקומות שהערבים יוכלו לאחסן בהם נשק!?" המשיך שחר לצעוק עליהם, על החיילים, תוך כדי שהוא בוכה,
"אדוני, תירגע!" פתח המפקד סוף-סוף את פיו,
"לא רוצה להירגע! שיגנבו ממך את הבית-אז תירגע אתה!"
"אדוני... קיבלנו פקודה..."
"ואז מה?! לא רוצה!" צרח.
"אדוני..."
"אני לא אדון! אפילו אני יודע יותר טוב ממך מה זה מוסר...!" צעק שחר, וברח לבכות בחדר. עם ניר, בן-דודו.
"גברתי," פנה החייל לרותי, שעמדה ובקושי מצאה את עצמה, "עוד חמש דקות אתם יוצאים מכאן."
"לאאא!" נשמעה צעקה. שחר היה הצועק.
"אדוני. בקשתי שתירגע" פנה אליו שוב החייל באדיבות מזויפת, קרירה,
"לא רוצה להירגע! שיעיפו אותך לעזאזל מהבית שלך-אז תירגע לך אתה בעצמך!"
ורועי מצלם,
"תצלם! תצלם! נשלח להם אחר-כך את התמונות! נפרסם אותם! שיזכרו אותנו כל ימי חייהם! שנרדוף אחריהם בסיוטי הלילה שלהם!"
"אני מבקש ממך להירגע, גברת-תתני לו מים."
"לא רוצה מים! רוצה שתעופו מכאן!"
"אני מבין א הכאב שלך, אבל קיבלנו פקודה..."
"פקודה?! ואם הפקודה שהייתם מקבלים הייתה לחסל אותי? הייתם עושים את זה?! לא, נכון?!"
"אדוני..."
"לא רוצה!" צרח עליו שחר בשנית, וברח שוב לחדר.
"גברת. עוד חמש דקות יש לכם."
והם יצאו. לא אחרי חמש דקות. אבל יצאו.
"רוני, אמרתי לך!" יבב שחר, "אמרתי לך!"
"אמרת לי."
* * *
"שחר!" קיבלו אותו הוריו, "בוא!"
שחר המייבב פסע בעקבותיהם. לביתו.
1
סיפור בהמשכים
ש ת י ק ה . . . ; פרק נ"א
י"ג באלול תשס"ו (6.9.2006)
פרק נ"א
"שחר! קום! כבר שש!"
"ואז מה?"
"אז צריך לקום!!"
"אבל... למה?"
"הולכים לשערים! נו!| קום כבר!" לחש אליו רוני, שלא להעיר את כל בני הבית,
"וואלה? תן לי כמה דקות להתארגן!"
"הולכים מוקדם יותר, אבל אנחנו צריכים גם להתפלל..."
"בבית?"
"כן. ניראה לי. שלא נאחר לשערים."
"אוקיי. אני קם. נטול ידיים, נתפלל, ולשערים!"
"גם רועי וניר באים איתנו, אני מניח."
"אוקיי, אתה יכול ללכת לבדוק?"
"אוקיי. בכיף."
"אז לך!" לחש רוני,
"רועי?"
"כן?"
"הולכים לשערים?"
"כן! וואי... טוב שהזכרת לי!"
"להעיר גם את ניר?"
"כן. ניראה לי."
"אוקיי. הוא בחדר של...?"
"שלנו, אני מניח."
"שלו... אתה מתכוון" חייך שחר,
"עכשיו זה שלנו, לתקופה הזו" חייך אליו גם רועי,
"אוקיי. זזתי."
שחר פנה לחדר הסמוך, על-מנת להעיר את ניר, "ניר? ניר? קום כבר! כבר שש ורבע! קום!"
"הולכים לשערים?"
"כן!"
"אתה מתפלל בבית?"
"כן."
"טוב. אני כבר בא."
"יופי. אנחנו בחדר איפה שאני ורוני ישנים. מתפללים שם... שנלך ביחד כולנו?"
"ניראה לי. אתה תסתדר לבד?"
"למה שלא...?"
"כי ניראה לי שאתה לא יותר מידי מכיר כאן לבד."
"אהה, נכון. וגם רוני לא. אני אלך איתכם, וניראה לי שגם הוא."
"אוקיי. אני בא איתך לחד השני. שלא תרעיש כאן, שההורים שלי, ואחי לא יתעוררו..."
"וואלה. אתה צודק. רק אטול ידיים!"
"אהה... גם אני."
* * *
"אוף... רוני! יש כאן יותר מידי אנשים!"
"שחר. זה לא טוב שאתה מרגיש ככה. זה טוב שיש הרבה אנשים."
"אני יודע. אבל אני מרגיש... אהה... תקוע."
"תקוע?"
"אני יודע שאם אני אאבד את עצמי, למשל, אז לא יהיה לי את האומץ לחפש אתכם-ולשאול עליכם אנשים."
"אהה, אז... אולי זו תהיה ההזדמנות שלך להתגבר על זה?"
"לא יודע. לא ניראה לי."
"אוקיי... אז תיצמד אלי. אלינו."
"ברור. בתקווה שלא אאבד אתכם היום..."
"שאני אקווה בשבילך?"
"אם בא לך. מתקרבים לשער! אתה רואה משהו?"
"לא לגמרי. אהה-מתפללים כאן!"
"יופי! אז מזל שלא הספקנו את כל התפילה. כי חשבנו שיש דברים חשובים יותר. נצטרף אליהם כאן!"
"אהה, זה מה שנעשה, כנראה."
"אז יאללה! בא."
"באתי."
"אוףףףף! רוני!"
"מה?"
"כלום. אני מרגיש לחוץ נוראות!!"
"מה זאת אומרת?"
"שאני לחוץ מידי. ואתה רגוע מידי.""
לא רגוע ולא כלום. ולך אין מה להיות כל-כך לחוץ."
"ועוד איך שיש לי, רוני!
"לא. שחר. לא. אין לך מה להיות לחוץ. יש פה מלא אנשים. אז למה שדווקא איתך יקרה משהו?"
"אולי זה לא יהיה דווקא איתי... אבל אולי כולם יידפקו?!"
"מה השוטרים, סליחה, החיילים, כבר יכולים להגיד לך?"
"לעשות לי. אתה מתכוון."
"טוב. אז מה כבר הם יכולים לעשות לך?"
"לא יודע. אבל יכולים."
"אני לא חושב שאתה צודק. שחר."
"ואני כן. רוני. אני ממש מת מפחד!!"
"אתה קצת נסחף, לדעתי."
"לא. אני לא!!"
"שחר!"
"כן?"
"אתה לא חש שאתה קצת 'סחוף'?"
"??? מה זאת אומרת?"
"מלשון המילה 'נסחף'" חייך אליו רוני,
"אהה, אז לא. אני לא מרגיש שאני קצת, או הרבה, לחילופין, 'סחוף'"
"לא? אבל אתה כן כזה."
"לא. אני לא. רוני. הם ממש מפחידים אותי."
"שחר... אויי, שחר..."
"רוני! כל האנשים רצים!"
"ואז מה?"
"ואז כנראה שקורה משהו!!"
לפתע נשמעה צעקה ממישהו מההמון הרב שגדש את השער:
"לברוח! היס"מניקים מגיעים!"
"אתה רואה, רוני? כנראה שצדקתי בפחד שלי!!"
כולם רצו אל עבר הבתים. היס"ם עברו את השער.
* * *
"אז איך היה לנו בשערים?"
"כן, איך היה לכם בשערים."
"בסדר."
"שזה אומר?"
"שהיינו שם עד שכולם ברחו. ואז הצטרפנו גם אנחנו לבריחה."
"ברחו?"
"מהיס"ם."
1
סיפור בהמשכים
ש ת י ק ה . . ; פרק מ"ח
י"ב באלול תשס"ו (5.9.2006)
פרק מ"ח
''אוף! האבא הזה!' חשב לעצמו שחר, כששוב ראה את אביו ואת אימו מדברים בלחש. ועליו-ככל הניראה, 'מזל שאני לא מדבר איתו יותר מידי על הדברים האישיים שלי! במיקרה לגבי נעמי הוא היה חמוד. וגם הוא היה אז אבא כמו שצריך...!' חשב והוסיף שחר לעצמו. 'למה? למה דווקא בחלקי נפלה משפחה שכזו?! לא מספיק שאני סובל ת'קטע הזה גם בישיבה?! בדיוק היום ניגש אלי מוטי, המורה למתמטיקה, כדי להעיר לי שהתחלתי לרדת בציונים, וכאילו שזה
* * *
"אורי?"
"כן?"
"תגיד, ניראה לך שאני כבר לא טוב במתמטיקה?"
"לא יודע. למה אתה שואל?"
"כי מוטי, המורה, דיבר איתי על זה...!"
"ו... מה הוא אמר לך?"
"שירדתי. אני לא יודע מה קורה איתי! באמת שלא! אני רוצה לגמור ת'בגרות בחמש יחידות!"
"אהה, אני מבין אותך. אבל..."
"אבל?!" שאלו שחר בנימה טובענית,
"אבל אם המורה אומר-אז מין הסתם שהוא יודע-וחוץ מיזה-שאתה יודע מה יש לך עכשיו. אתה בתקופה קצת לחוצה!"
"לחוצה? מאיזו בחינה?" תלה שחר עיניים תוהות בחברו,
"מבחינת החוסר דיבור שלך...!"
"אהה! אתה צודק" שחר שוב תלה עיניים, והפעם מסכימות, בחברו, באורי.
"אין לי כח אליהם. הם דיי מורידים לי את החשק להיות בישיבה, אבל בבית זה לא הרבה יותר טוב!"
"אהה, ניראה לי שכבר הספקתי לשמוע את זה כמה פעמים כבר..."
"הגיוני! אבל למה אתה חוזר פעמיים על אותה המילה?!"
"???"
"כבר!?" חייך שחר.
"אהה.." חייך אורי, "אני לא הכי טוב בתחביר, כניראה...!"
"כמו שאני לא טוב במתמטיקה?" שאל שחר, כשהוא נאנח עמוקות, "אין לי כבר כח לכלום!"
"שחר?"
"כן?"
"מזה כלום?"
"אין לי כבר כח, וכבר נמאס לי מהכל בעולם הזה!"
"אתה לא קצת נסחף?"
"לא. אני לא. ניסית איי פעם לסבול אותם?"
"לא... האמת היא שאף פעם לא ניסיתי לסבול אותם!"
"אז תודה לאלוקים. ותשתוק לגבי. בנושא הזה, בכל אופן!"
"אבל שחר! אתה היית זה שהעלה את הנושא הזה! ולא אני!"
"אהה.. נכון.. אבל בסך הכל התכוונתי שלא תטיף לי מוסר. כי אין לי שום כח לזה...!"
"אוקיי. אז אני לא אטיף לך. וסתם שתדע לך שאני גם בכלל לא תכננתי להטיף לך מוסר...!"
"אהה, לא?" הביט בו שחר, מופתע, "זה היה ניראה שאתה מת להטיף לי..."
"אהה, אז זה מה זה לא כמו שזה היה ניראה לך! אני מה זה מבין אותך! כולה רציתי להשתתף בצערך!"
"טוב, נו, בוא ולא ניסחף... 'בצערך'..." גיחך שחר קלות, ואחר צחק צחוק עצוב,
"אבל..."
"מה האבל הזה עכשיו?"
"אבל אתה אמרת שנמאס לך מהעולם הזה!"
"אהה, כן. וזה היה דיי בכללי על כל מה שקורה לי כאן!"
"אהה, שיהיה."
* * *"אז גם התשובה שלי היא רק בכללי..."
"אם אתה אומר..."
* * *
שחר נכנס לביתו. ישר אל תוך מיטתו, מעוצבן על כל העולם.
"שחר?"
"כן?"
"מה שמעתי?"
"מה..?!"
"התחילו לרדת לך כל הציונים? ובמיוחד במתמטיקה?"
"קרצייה שכמותך! ומי אומר לך את זה?"
"קרצייה בעצמך! אהה-והמורה שלך צילצל היום לאבא."
"אוף! המוטי הזה!" התפרץ שחר, וקטע אותה, כשהוא לוחש זאת לעצמו,
"מה?" שאלה נעמי, אחותו, ואחר-כך המשיכה מייד-"והוא גם טען שאתה ניראה כזה, לא יודעת! כאילו שאתה אחד שכזה לא מצליח, כי כל העולם רובץ על גבו..."
"ואולי זה באמת ככה?" סינן שחר לעברה, ואחר-נבלע בתוך חדרו, ונעל את הדלת על עצמו, כשהוא בפנים, כמובן.
------------
נכתב באולפנא. מהפלאפון שלי...!
4
סיפור בהמשכים
ש ת י ק ה . . ; פרק מ"ה
י' באלול תשס"ו (3.9.2006)
פרק מ"ה
'נמאס לי מהם! נמאס לי מכולם! מה יש? אם בישיבה אומרים, אז תמיד הם צודקים?! אולי אני הוא הפעם הצודק, לשם השינוי?! אולי!? למה על זה הם לא ממש חשבו למה!? לעזאזל!? אני סתם סובל בינתיים, ולהם-כאילו שלא אכפת! ואולי לא רק כאילו? הגיוני. הם חושבים שהם הפסיכולוגים שלי. ושאני הפסיכופט שלהם! נמאס לי מהם! נמאס! מזל שקיים המטה. ככה אני לא כל חיי צמוד אליהם!'
* * *
"רוצה סטיקר?"
"לא, בעצם-תביא. אני אשים על האוטו השני שלי... זה של העבודה. לא שלי."
"קח, פלאייר?"
"גם, תודה! יישר כח!!"
"תודה!" חייך שחר בביישנות, שיודעת להעריך את עצמה.
* * *
"הלוו?"
"שחר?"
"כן?!"
"זה רוני"
"אהה! היי... מה קורה?"
"הכל סבבה. אבל... מה קורה אצלך?!"
"הכל... דפוק. באתי להגיד טוב. אבל אז הייתי עוד עלול לשקר... הכל גרוע. כמו אז. ואפילו יותר. כי אני מחלק פלאיירים וסטיקרים לאנשים זרים. ככה שאני בטוח לא מתבייש!"
"אהה, אני מזה מצליח ויכול להבין אותך...! תקווה שזה יעבור להם, ובקרוב,"
"זה מה שאני עושה, בעצם," חייך שחר, וחיוכו נשמע בטלפון,
"לא דיברנו כבר כמעט חודשיים, כבר כמעט מאז שהיית אצלי"
"נכון..." ניזכר שחר בהסכמה מלאה, וחסרת כל ערעור על כך.
"שחר?"
"כן?"
"אתה נשמע גרוע."
"תודה."
"לא, שחר, אני רציני. כאילו, כאילו... כאילו שאתה מתכנן, או לפחות עומד לבצע איזו שהיא התפוצצות עצבים, חבל עליך, שחר,"
"בטח חבל עלי, אז לך ותגיד את זה להורים שלי."
"שחר, שחר,"
"שן? רוני רוני? תשמע משהו שכתבתי:
'הם עלי מסתכלים
בוחנים מכל צד
הוא ילדון משונה
הוא בחור מיוחד
הוא חצי מוגבלון
חצי חסר זהות
ואולי בכלל-נולד לנו בטעות?!'"
"יפה, אבל לא ניראה לי שזה מה שהם חושבים עליך..."
"וכי מדוע שלא? זה מה שהם מראים לי. בכל-אופן"
"זה מה שניראה לך שהם מראים לך."
"גם אתה התחלת?"
"לא. מה גם אני אמור להתחיל?"
"לדבר כמו כולם? כמו כל המבוגרים האלה?" התיז שחר בטון לועג, מריר וכועס בו-זמנית,
"לא. ואני גם לא מתכוון להתחיל ולהישמע כמותם. כי אתה יודע ש..." מרח בכוונה רוני את מילותיו,
"ש...?!?!" שאל אותו שחר בקול קצר רוח, ואף מעט עצבנות שנשתרבבה אליו,
"|שגם אני עברתי חוויה כזו, של מבוגרים נדבקים, ותחיבת אפים לעניינים לא-להם."
"אהה. בגלל זה הרי באתי אליך. אז."
"אז." הסכים איתו רוני,
"אוף! רוני! נמאס לי מהם! אני כל היום עם אנשים זרים. מחלק להם חומרים בצומת..."
"חומרים?" קטע אותו רוני, בטון שובבני, "איזה חומרים...?"
"חחח. מצחיק מאוד. אני מחלק חומרים לאנשים זרים, ומטבע הדברים אני גם מדבר איתם. אבל משום-מה המבוגרים הללו פסקו שזה לא אומר כלום. ושאני בכלל לא מדבר עם אף אחד. עם אף אחד. א ף א ח ד ! ! ! ! אתה שומע?!"
"כן. שחר. אני שומע. ואני גם יכול בהחלט להבין את עצביך. זה דיי מתסכל. הייתי אומר, שחושבים עליך שטויות."
"אתה כן נשמע כמו המבוגרים!"
"אז אני אחד מהם, כנראה."
"בן כמה אתה בדיוק?"
"עוד שבוע בול אני אהיה בן 19"
"אז אתה רואה? אתה באמת זקן!"
"אמרתי לך... לא?"
"כן. כלומר-לא. רק שהסכמת איתי, כשאני אמרתי את זה."
"טוב... זה לא כזה משמעותי. וזה גם כן לא ממש משנה..." התחמק רוני, בן-דודו ה'מזדקן' של שחר,
"מתחמק?"
"לא. זה באמת לא חשוב במיוחד... אני טועה?"
"כן! סתם. בא לך להמשיך עם השטויות, או שהתקשרת כדי לדבר איתי מה שנקרא 'רציני'?" שאלו שחר,
"בא לך שיחה רצינית?"
"לא יודע. 'שבעתי מרורים' מכל השיחות האלו כבר..."
"אז אתה לא רוצה?"
"לא יודע."
"תחליט?"
"שיהיה שכן."
"אוקיי."
* * *
"עם מי דיברת?"
"מה אכפת לך?"
"נו מה אתה כזה סודי?!"
"לא סודי בכלל. דיברתי עם רוני. בן הדוד שלך."
"על מה?"
"אוף! מה אכפת לך?! אני שואל אותך בכל פעם שאת ושוש מדברות?!"
"לא... אבל בכל זאת..."
"בכל זאת מה?!"
"בכל זאת אני לא הייתי חוטפת עליך כזו קריזה אם כן היית שואל אותי."
"ואז מה?"
"ואז אין לך זכות כמעט לצרוח עלי!"
" א ו ף ! נ ע מ י ! ! ! את יודעת שאת קרצייה ממשית?!"
"אני למה? אתה הוא הקרצייה כאן, במקרה שלנו."
"לא. אני לא. את קרצייה."
"אוף! שחר! אי אפשר בכלל לדבר איתך!!"
"ברור שלא. לפחות לא כשאת מנסה לתחוב את אפך לעניינים לא-לך."
"אתה אחי?"
"ואז מה? זה עניינים אישיים!"
"אוף! איזה אח מרגיז...!"
"מי שמדברת מרגיזה יותרת! אוף! את לא שמה לב שאת סתם מטרידה אותי?!"
"לא. אבל אני מגיעה למסקנה הבלתי נמנעת שאתה סתם בחור רגזן!"
"תהיי פעם האחות של עצמך. ואז ניראה אותך לא מתרגזת."
"תודה על המחמאה, שחר."
"זה הגיע לך בזכות עצמך!"
"שמחתי לשמוע." ואחרי שנעמי סיימה לדבר-היא הפנתה את גבה לשחר, והלכה לה אל חדרה.
4
סיפור בהמשכים
ש ת י ק ה . . ; פרק מ"ב
ז' באלול תשס"ו (31.8.2006)
פרק מ"ב
'לאן אני רץ? בעצם? לברוח? כמה שיותר רחוק מהבית הזה! הכמה אני כבר יכול לסבול את העובדה שאמא חושבת שאני ילד קטן? אין לי כח אליה! לא רוצה להיות קשור למשפחה הזו.. להיות הילד האומלל והמוגבל שלהם! שישכחו ממני..! אבל.. בעצם.. איך באמת אני אמור להסתדר בחוץ? אין מצב שאני אסתדר! בעצם. יש מצב! והעיקר-שסוף סוף יפסיקו לחשוב עלי כל מיני מחשבות!'
'שחר!'
'כן?'
'מה אתה עושה?'
'בורח!'
'וזה למה? כי נמאס לי! ומהכל!!'
"שחר! קום כבר! כבר מאוחר מאוד מאוד! קום לתפילה!!"
"מהה?!" מלמל שחר, אפוף בקורי שינה,
"מאוחר מאוד! כבר שמונה וחצי. המניין האחרון. נו קום כבר לבית-הכנסת!!"
"אני קם! אני קם!" השיב שחר, עדיין אפוף בתוך חלומו.
* * *
"אורי? מה קורה? חלמתי חלום.."
"כן? איזה חלום חלמת?"
"שאני בורח מהבית.. כדי שלא לסבול את היחס של 'הילד האומלל והדפוק שלנו!', מצד אמא שלי.."
"אהה.. אז מזל שיש בית-כנסת, שנפגשים בו, ואתה יכול לספר לי את זה, האא?"
"מסתבר כך.. ת'שמע! אני לא יודע מה לעשות עם עצמי עכשיו..! רבתי עם אמא שלי.."
".. כמו תמיד.." לא התאפק אורי מלהוסיף, אבל שחר התעלם ממנו. לא רצה לפתח מריבה נוספת,
"ואני מרגיש שאני צריך לעזור לה עם ההכנות לקראת חג הפסח..""
"ולשבר בזה את הסטיגמה שבנים לא עובדים?" חייך אורי,
"גם, אבל לא רק. אני חייב לעזור לה. אני גם גר בבית הזה.. אבל אני כל הזמן ב'תקאלים' איתה. וזה קצת בעייתי מבחינתי להציע לה עכשיו את עזרתי בניקיונות.."
"אז מה תעשה?" שאל אותו אורי, עניינית,
"לא יודע. אני מתוסבך לחלוטין. אין לי עצבים לכלום. אין לי כח. הייתי אצל דודים שלי, והיא ישר חושבת שזה קשור לבעיות שלי!!"
"למה? זה לא?"
"מה זה משנה אם זה כן או שזה לא?"
"זה משנה."
"לא. ואני אסביר לך גם למה לא."
"מה לא? לא קשור, או שמא לא משנה?"
"לא משנה. כי היא יודעת שאני שונא שחוקרים אותי, ושאני כבר לא ילד קטן, אז למה, לעזאזל, היא עושה לי את זה כל הזמן?"
"כי.." אורי השתתק.
"היא דואגת לי?"
אורי ממשיך לשתוק.
"אוף! מה יש לך? אתה מפחד ממני? לא משנה. בכל מיקרה-היא ואבא שלי דיברו, ושמעתי אותו מסביר לה שזה לא טוב ללחוץ עלי. אני הפרויקט הפסיכופט שלהם, כנראה"
"אתה הילד שלהם." לא יכול היה אורי להתאפק מלהעיר לשחר,
"ודווקא בגלל זה הם צריכים להבין אותי יותר טוב. אני חושב." השיב לו שחר, מעט תוקפן מתמיד,
"וזה, כנראה, מה שהם מנסים לעשות" ענה לו אורי, במבט מושפל.
"אני לא בטוח. הם רק חושבים עלי כמוגבל."
"שחר.." נאנח אורי, "אויי.. שחר."
"כן? מה אויי שחר?" שאל שחר, תוקפן כקודם,
"אתה.. כל-כך בטוח בעצמך. ולא מוכן לשמוע מילה על זה שאולי, אולי, אולי, אתה טועה..!"
"כי אני מכיר אותם טוב מספיק, כדי לדעת שאני לא טועה."
"ואם אתה כן? תחשוב על זה. שחר."
"חשבתי על זה מספיק. כל החיים שלי אני כמעט חושב רק על זה.."
"אז אתה לא חושב מספיק טוב. שחר. באמת! תשים לב למה שאתה עושה!"
"אני שם לב.. אוהו שם לב.."
"לא להכל. כנראה."
"דיי, אורי. דיי. אני חי איתם מספיק שנים. כדי לדעת שהם קצת נסחפים. לגבי, בכל אופן. אני לא זקוק לזה! לא! לא! לא!"
”אני לא בטוח בכך, שחר."
"דיי, אורי. אין לי כח לשוב אל כל הוויכוחים הדביליים הללו."
"אתה פתחת אותו.. אבל."
"לא התכוונתי שניגרר לוויכוח. סתם התחשק לי לפרוק תסביכים"
"אבל אני לא ממש מסוגל לשתוק, כשאתה מספר לי את כל זה."
"אז אשתדל לשתוק בנושא הזה בעתיד, לידך אבל, בלבד!"
"אהה?!"
"דיברתי מבולבל. לידך בלבד אשתוק בנושא הזה.."
"אין לי שום בעיות. אני אשמח, ניראה לי."
"ניראה לך?" תמיהה מהולה בלגלוג נשמעה בקולו השואל של שחר,
"כן. אני לא בטוח מה עדיף לי. חבר-שיקבל ממני עיצות.. ויכעס עלי, או שפשוט מראש אנחנו נשתוק בנושא הבעייתי, אבל ככה לא יהיה לחבר לפני מי לשפוך, וממי לקבל רעיונות..""
"אז לזה אל תדאג.. יש לי מספיק בני-דודים בגילי, פחות או יותר, ואני בהחלט מסתפק בהם!"
שתיקה מכיוון אורי,
"נפגעת?"
"לא. אבל אני שוקל לעשות זאת.."
שחר חייך בהקלה. אורי לא נפגע, וגם אם כן-לא רציני עד כדי שהוא יאלץ להתנצל.
* * *
"ראיתי שפטפטת עם אורי"
"כן. כיף שיש חברים שגרים לידך.. נפגשים איתם גם בחופש"
"אבא?"
"כן?"
"שמעתי שאתה ואמא דיברתם עלי. אתה צודק. אני לא סובל את כל הלחץ הזה של אמא עלי. היא חושבת שאני איזה ילד מפגר, או שלפחות אני מוגבל."
"תבין גם אותה. היא דואגת לך."
"זה מה שהיא אומרת לך. ואתה לא לגמרי הסכמת איתה, אם הבנתי נכון." שיגר שחר מבט באביו,
"נכון. אני גם חושב שזה מיותר. כל הלחץ הזה. אבל לפחות משתדל להבין את אמא. היא דואגת לך. אתה הבן שלה."
"ו'בזכות' הדאגה שלה-אני נדפק עוד יותר. כי אני לא סובל את העובדה שיש מישהו שיושב לי על הזנב, ובוחן כל צעד שאני עושה!!"
"אבל שחר! היא דואגת לך! וגם דיברה עם הרב ירון שלך, מה שהוסיף ללחץ שלה. היא ממש מודאגת!"
"אז תסבירו לה.."
"ומי זה בדיוק 'תסבירו'?!"
"אהה.. אז אתה 'תסביר'."
"מה יש כאן להסביר לה?"
"הרבה מאוד. שאני לא דפוק\אומלל\מוגבל, או כל דבר אחר!!"
"אבל שחר, זה לא מה שהיא חושבת עליך! בהחלט לא! ומה שהיא כן חושבת עליך בא לה בגלל מה שהרב ירון מדבר איתנו. אתה לא משתף פעולה בבית הספר"
".. בישיבה" תיקן אותו שחר, בדחף בלתי מוסבר או נשלט.
"אוקיי, אז בישיבה, אתה לא משתף פעולה עם אף ורה, וגם עם החברים שלך אתה בקושי מדבר! אז למה אתה כבר מצפה?!"
"רגע! שמא תזכיר לי עם מי דיברתי עד לפני שניה?"
"עם אורי?"
"חבר שלי, לא?" שאל שחר בלעג כואב ומריר,
"אייי, שחר."
"כן? מה 'אייי'?"
"אתה באמת לא מבין למה אנחנו כל-כך דואגים לך?"
"אני לא חושב שיש כל-כך מה לדאוג לי,"
"ואנחנו בטוחים בכך, שחר. אתה.."
"אני..?"
"אמרתי לך כבר. לא מדבר עם אף אחד. לא מתייחס לאף אחד בכיתה!"
"אהה?!" שחר הביט מופתע באביו, "מי קשקש לכם את כל השטויות הללו?!"
"המורה שלך" התיז לעברו אביו, "הוא סיפר לנו שגם כשהוא מדבר איתך-אתה כמו לא איתו."
"כי הוא מדבר איתי כאילו שאני זקוק לעזרה, כשאני לא."
"אבל היחס שלך אליו, אל היועץ של הישיבה, אל כולם, מוכיח שאתה כן זקוק לעזרה!"
"אבל היחס הזה בא דיי הרבה בגלל שככה חושבים עלי. אז אני כבר כזה."
"אני לא בטוח בזה, שחר,"
"ואני כן. דיי אבא! אני יודע טוב מאוד את כל מה שאני מרגיש! ואני גם כבר לא ילד קטן!"
"כל? שחר? כל?"
"כן. כל. אני מכיר אותי היטב."
"אבל צריך גם לפעמים את אלה שיביטו בך מהצד, ויגידו לך מה חסר בך, לדעתם."
"לדעתם, אבא, לדעתם. ולדעתם האישית בלבד!!!"
"שחר, אתה לא אובייקטיבי."
"אני כן, ואני כן!" כעס שחר, ואמר חצי בצעקה, אחר נכנס לביתו. אל תוך חדרו המגן עליו מפני המבוגרים שסביבו. הבטוחים שיש בו בעיות.
4
סיפור בהמשכים
ש ת י ק ה . . ; פרק ל"ט
ג' באלול תשס"ו (27.8.2006)
פרק ל"ט
"נתתי לך כל מה שאני יודע.. זהו זה. אין לי עוד."
"אוף! אני חייב להתפטר מהשטויות האלה של כולם!"
"וניראה לי שזה יהיה קשה לך."
"מאוד.. אהה! ותודה על העידוד שלך עכשיו" קרץ לו שחר,
"כן, האא? אני מעודד מאוד!"
"נכון. במיוחד עם כל הסיפורים שלך.."
"אהה! אל תלכלך! אתה בקשת אותם!"
"לא מלכלך. אבל לא הצלחת לעזור לי.."
"שמעתי אותך! זה לא סוג של עזרה?"
"אוקיי, זה כן,"
"אני שמח באמת שהגעת בסוף למסקנה הזו.."
"תאמין לי שגם אני שמח בזה."
"מאמין לך!"
"אני באמת שמח, אבל מתי נתחיל, סוף כל סוף, לדבר ברצינות?"
"לא יודע. סיפרת לי כל מה שהיה לך על התקופה ההיא. מה עוד אפשר לספר?"
"לא יודע."
"נו, אז איך נתחיל לדבר ברצינות?"
"לא יודע. אתה באת אלי. ואתה אמור לדעת את זה."
"לא. אני לא."
"אבל.."
"שוב אנחנו לא רציניים.."
"נכון! בא, נשב כאן, על הרצפה, ונדבר. אבל רציני."
"נשתדל לדבר רציני, אתה מתכוון,"
"דיי, נו! שחר!!"
"מה?" שאל שחר בפני תם,
"רצינות לא הזיקה לאיש. מעולם."
"אתה בטוח?"
"שחר!"
"טוב. טוב."
"אז יאללה.. שחנ"ש!"
"אני עדיין הלא רציני מבין שנינו?"
"כבר לא ממש.."
"יופי! ועכשיו-רציני!!"
"יאללה!"
* * *
"זהו? שחר?"
"כן. אז הבנת את הבעיה באמת?"
"הבנתי כבר ברגע שבאת לכאן."
"אז למה רצית שוב?"
"שתפרוק? אולי.. לא יודע למה."
"שיהיה"
"אולי זה עוזר לי יותר טוב להבין אותך."
"הגיוני שאתה צודק.."
"הגיוני ביותר."
"אז מה אתה רוצה עכשיו? שאני שוב אתאר לך את הקריזות שלי?"
"אם ב לך, שאני אבין שגם אני לא סתם קריזיונר!"
"סבבה.. בעצם.. תנסה לשחזר לבדך.."
"לא רוצה!"
"טוב, טוב, סתם אמרתי לך את זה"
"אוקיי. אז תספר לי קריזה אחת שקרתה לך?"
"אוקיי. ככה:
יום אחד היועץ של הבית-ספר קרא לי, ולא רציתי לבוא, עשיתי לו כזה 'לא רוצה, לא רוצה', רק שהוא, כמובן, לא לגמרי שם עלי. הלכתי איתו. והוא התחיל לקשקש לי במוח משהו על זה שכדאי לי ללכת לפסיכולוג, אני יודע מה, ולא רציתי, והוא ניג'ס לי דיי הרבה זמן, ואז, באותו היום, כשבאתי הבייתה התחלתי כזה להתעצבן על כולם, וצעקתי על אחים שלי.. וזה.. וזהו ז. אני חושב."
"אהה, קורה לי הרבה פעמים. בכל פעם כשהם.."
"כשהם?" שאל רוני בחצי חיוך ציני,
"כן. כשהם. ההורים. המורים. היועצים. כמעט הפסיכולוגים והפסיכיאטרים.." חייך אף שחר, ציני כהרגלו, "מדברים איתי יותר מידי אני חוטף עליהם קריזות, תשאל אפילו את אחי הקטן.."
"אתה באמת רוצה שאני אשאל אותו?"
"ברור שלא.." חייך שחר,
"למה זה כל-כך ברור?"
"כי.. לא יודע! באמת שאני לא יודע למה זה כל-כך ברור!"
"אז שאני אשאל אותו?"
"שוב אנחנו לא רציניים."
"מתחמק?"
"אהה"
"אהה כן או שלא?"
"כלום.. עזוב.."
"י'מתחמקן אחד!" קרא רוני בחיוך רחב על שפתותיו
"רוני, תגיד לי, היית כותב יומן, או משהו כזה?"
"לא ממש. למה?"
"כי אני שקלתי לכתוב. ושירים? סיפורים? משהו?"
"שיר אחד או שניים. שאני אחפש אותם?"
"אם זה לא ייקח לך יותר מידי זמן."
"נשתדל שלא.."
"אוקיי."
"מצאתי!"
"תקריא לי?"
"אני קצת מתפדח.. קח, קרא בעצמך"
"תודה"
חיוך.
'כולם עלי מסתכלים
אני מיסכן ואומלל
החיים שלי אפלים
אוייש כמה חבל
אני אגיד להם!
שיבינו היטב!
שידעו כמה שהם
מכניסים לי ת'כאב!
אני לא מיסכן!
אני לא אומלל!
אני לא מסתכן
אני לא.. בכלל!!'
"יפה!" אמר שחר בהערכה, "יש לך את זה!"
"תודה, אני בקושי כותב. אבל פה ושם.."
"יש לך עוד משהו?"
"לחפש שוב?"
"אם בא לך!" חיוך חוזר,
"טוב, אז תחכה שנייה.."
"מחכה!"
"הינה!" זרק רוני דף לעבר שחר,
"תודה!"
"בבקשה" חייך אליו רוני. "אולי כדאי שגם אתה תראה לי את מה שאתה כותב?"
"בהזדמנות.. כשתבוא אלי. כי זה בבית שלי."
"סבבה."
שחר לקח את הדף אליו,
'מבטים ננעצים בי
המבטים הללו מכאיבים לי
חושבים שאני מין יצור
שלעולם הזה כלל לא תפור
חושבים שאני מאוד מיסכן
מי לא? מי כן?
כי הורי חיים ניפרד
ואני לא מצליח להבין אף אחד'
"גם זה יפה.. ומאוד אופטימי," חייך שחר חיוך ציני,
"למה? אתה כותב יותר אופטימי מיזה?"
"אולי.. סתם, לא. אתה צודק"
"כמו תמיד?"
"לא!!"
חיוך.
3
סיפור בהמשכים
ילדי העצים - פרק שביעי
ל' באב תשס"ו (24.8.2006)
יום אחד, תום ודורי הלכו לחוף לטייל ולשחות. הם הלכו לאט ודיברו, ופתאום ראו סירה. על הסירה עמד אדם, והסירה הלכה והתקדמה לעבר האי שלהם. הם נבהלו ורצו לעומק היער. הם טיפסו על עץ ותפסו שתי נדנדות. תוך שתי דקות הם עמדו על רצפת הבקתה, מתנשפים. "איפה פיטר?" שאל תום את אורין שהייתה לבדה בבקתה. "אני לא יודעת" אמרה אורין. "אבל מיקי נמצאת על עץ המנגו ליד הנהר יחד עם איתי והטיגריס. אולי הם יודעים. למה?", "כי זר
"מעניין למה היא נראתה כל כך לחוצה" אמרה מיקי. "בנות!" אמר איתי, "לכי תביני אותן!". "הֶי!" צחקה מיקי ודחפה אותו.
כשאורין הגיעה אל הערסלים שליד עצי הקוקוס, תום ודורי כבר היו באמצע להסביר לפיטר מה הם ראו. היא נחתה לידם ואמרה: "חייבים למהר! הוא בטח כבר הגיע לחוף". פיטר קם מהערסל והם יצאו לדרך. תוך שתי דקות הם היו בחוף. הסירה הייתה שם, אבל לא האיש שבתוכה.
"לאן הוא הלך?" שאל תום. "אני לא יודעת" אמרה אורין, "אבל יש פה טביעות רגליים על החול". "בואו נעקוב אחריהן" אמר פיטר, והם התחילו ללכת. הם הלכו והלכו ואז נעצרו. האיש כנראה נכנס לתוך הג'ונגל. "אלא לא עקבות גדולים" אמר פיטר, "בעצם אני לא חושב שמדובר פה במבוגר, אלא בנערה או נער". "כדאי שנעקוב אחריו מגובה הנדנדות. ככה נראה אותו טוב יותר ומהר יותר" אמר תום. "בסדר, בואו נתפצל. אורין תבוא איתי ותום ילך עם דורי.
"הי! אתה!" צעק פיטר. הנער הסתכל למעלה בהפתעה וראה את פיטר, אורין, תום ודורי. הוא הופתע למצוא פה עוד אנשים מלבדו. הוא הביט בהם בתדהמה ובחן את בגדיהם. 'עורות. אין ספק. מי אלה? איך הם הגיעו לפה? מה הם עושים כאן?' חשב לעצמו.
"תגיד, מה אתה מחפש פה?" שאל תום ברוגז. "מה זה עניינך?" שאל הנער. פיטר קפץ מהענף ואחריו אורין. היא נעמדה ליד פיטר והחזיקה בידו. "מי אתה?" שאלה את הנער. "שמי הארי" אמר הנער, והתפלא שהנערה היפה מוכרת לו כל כך. 'ראיתי אותה איפה שהוא' חשב. 'אבל איפה?'. "ומה אתה מחפש פה?" שאלה שוב אורין. "אני לא מחפש כלום" אמר הארי, "אין לי בית ולכן אני נודד. יש לי סירה משלי ואני מפליג בה לכל מיני מקומות. וככה הגעתי גם לאי
"אני אורין" אמרה אורין. "וזה פיטר, שם למעלה הוא תום וזאת דורי. תרצה לבוא לאכול איתנו בבקתה שלנו?", "בשמחה, אני רעב" אמר הארי, ופיטר עזר לו לטפס על עץ האגוז והראה לו איך להחזיק בנדנדה. "עכשיו בואו" אמר פיטר והם התחילו לחזור אל הבקתה. שם חיכו להם כבר מיקי, איתי, אודי ובן. הם שכבו על הגב ומסביבם היו קליפות של מנגואים ושני סלים ריקים. "מה זה? גמרתם לנו את כל המנגו?" שאלה דורי. "לא באתם והיינו רעבים" הצטדקו
"כמה זמן תישאר?" שאלה מיקי, "אני מתאר לעצמי שבערך שלושה ימים" אמר הארי. "אבל תגידו, איך אתם הגעתם לכאן?". "זה סיפור ארוך" אמר פיטר. "ברחנו מבית היתומים שבעיירה בליסוויקנל". הארי כמעט נחנק עם התפוח. הוא השתעל, ואז פלט: "אתם שמונת הילדים שברחו מבית היתומים "שלנצברג"?". "כן" אמר פיטר בהפתעה, "איך ידעת?"
2
סיפור בהמשכים
ש ת י ק ה . . ; ; פרק כ"ח
כ"ז באב תשס"ו (21.8.2006)
פרק כ"ח
שחר ניכנס למטבח, עצבני, 'מה יש להם ממני?! תעשה ככה, ואל תעשה ככה, וזה יותר טוב, וזה פחות טוב, והמורה שלך, והמישפחה כולה. וזה בכלל לא העיניין של המישפחה כולה. זה העיניין שלי בלבד. ואף אחד מכלל המישפחה לא רשאי להתערב לי בזה. שיהיה להם ברור! כי אותי זה מרגיז! מה שלא ניראה לי יעזור להם לגרום לי להתנהג כמו שהם היו רוצים שאתנהג, בעצם, גם ככה שישכחו מזה. אני אתנהג איך שאני חושב. ולא איך שהם היו רוצים שאתנהג!!
"היי שחר" ניכנסה גם אחותו אל תוך המיטבח, "למה אתה ניראה כל-כך רגוע?"
"כי החיים יפים כ"כ, טוב לך?!""
"שחר! מה יש לך?! לאחרונה אתה כל-כך ציני, ועצבני, מה יש לך!?"
"אוףףף! גם את התחלת?! ניראה אותך!"
"בתור מה יש לך לראות אותי?"
"בתור אחת שכל העולם וגם אחותו הקטנה נידבקים אליה!"
"???"
"נו.. על זה שאני לא מדבר! אל תעשי כאילו שאתה לא מבינה על מה אני מדבר איתך עכשיו!!!"
"אהה, זה.. מה עכשיו?"
"הרב ירון דיבר איתם"
"מי זה איתם?"
"אבא, אמא.."
"כן? ומה הוא אמר להם..?"
"שאני צריך לדבר עם היועץ של הישיבה"
"הוו.. נסחף קצת, לא?"
"ניסחף הרבה. יותר מידי. שילך לדבר איתו בעצמו."
"אז לרב ירון, לאבא, ולאמא, אתה קורא כל העולם ואחותו הקטנה..?"
"לא. אמא ואבא גם טענו שכל המישפחה המורחבת יודעת מיזה, וחושבת שזה לא טוב. ואורי, החבר שלי, גם כן ניכנס לי קצת לחיים בעיקבות זה"
"ונימאס לך?"
"בהחלט!רוצה לנסות שכולם ידחפו את האף שלהם לחיים שלך?"
"לא.. ממש ממש ממש ממש לא!"
"ובצדק. את אפילו לא יודעת עד כמה שזה בצדק."
"ת'שמע, אולי אתה רוצה שאני אגיד לאמא?"
"השתגעת?!"
"לא, למה ניראה לך שכן?"
"כי זה לא יעזור."
"ואולי כן? אני אגיד להם את דעתי. אתה לא כזה שתקן עם חברים שלך. אני חושבת."
"אז אולי את חושבת לא נכון. כי הם חושבים שאני כן. ואז אמא בסך הכל תשאל אותך מאיפה את יודעת שאני לא כזה שתקן עם חברים."
"אני אגיד לה שראיתי, שסיפרת לי"
"והיא באמת תקשיב לך כי סיפרתי לך.." ענה לה שחר בציניות מרירה,
"לא. אבל אני אגיד לה שראיתי?"
"מתי בדיוק ראית?!"
"לא יודעת.. אני אגיד לה!"
"לא יעזור.כי את לא ראית. עיזבי. אל תדברי עם אף אחד!"
"אבל שחר! זה מפריע לי שאתה כל היום עצבני כל-כך!!"
"אז מה? אני לא רוצה שהם יתחילו להגיד שמרוב שהבעיות שלי כבדות-התחלתי לשתף אותך בהן"
"אבל אולי זה באמת ככה?"
"לא. זה לא."
"איך אתה יודע?"
"כי זה דברים שרצים בתוך הראש שלי. אז אני יודע."
"אבל לעיתים-מרוב שאתה קרוב לעצמך-אז אינך חושב בהיגיון."
"לא אני"
"מי אומר?"
"אני"
"שוב?"
"כן. וגם-גם אם זה נכון-לא בא לי שיתחילו שוב לרכל עלי. את יודעת, או לפחות מבינה את זה בעצמך!!" שחר השתתק לשניה, ואחר הוסיף, "אני מקווה!!"
"אני יכולה להבין את זה. אבל מה אכפת לך שידברו עליך אמת?"
"כי הם ייסחפו קצת עם האמת הזו!!"
"אני לא בטוחה."
"ואני יודע את זה. עלייך, כניראה, שהם לא דיברו עוד כמו שהם כבר דיברו עלי!!"
"שחר, אתה ניסחף."
"לא. אני לא."
"שחר!! אתה לא מקשיב. אתה עמוק בתוך הצרות שלך. אז אתה לא רואה את מה שאנשים מבחוץ, כמוני, רואים!"
"זה מה שאת אומרת.. אני לא חושב שאני בשום צרה בכלל!!!"
"שחר, אני חושבת שאני גם צודקת."
"ואני לא. מה יש לכולם ממני היום?!"
"אתה לא רגוע. אז אנחנו מנסים להרגיע אותך."
"דיי!"
"מה דיי?! מה דיי!?"
"דיי לחוש פסיכולוגים. כי אני לא זקוק לזה."
"אני לא בטוחה"
"דיי!!" שחר עזב את המיטבח בריצה, ניכנס לחדרו, נעל את הדלת אחריו והשתרע על מיטתו, כשמאחוריו מהדהד קולה של אחותו"שחר! אתה מתחמק! ברחת, כי אינך רוצה לשמוע את האמת!"
'נודניקים..' חשב שחר לעצמו, 'שירדו ממני כבר!!'
______________________________________
הפרק הקודם
2
סיפור בהמשכים
ש ת י ק ה . . ; פרק כ"ה
כ"ז באב תשס"ו (21.8.2006)
פרק כ"ה
"סיפרת לי שחלמת חלום זוועתי" חייך אורי, שחר הסמיק וצחקק במבוכה, "נו.." דחק בו אורי, "ספר לי!" שחר הסמיק, אבל סיפר, "חלמתי שאתה מספר לאבא שלי שאני מתבייש, ושלא מסתדר כאן עם כל החברים, ואז הוא בא לבדוק מה קורה איתי כאן, ואני כולי מתפדח ממנו.."
"לדאוג שזה באמת יקרה?" צחק אורי, "לא.. הייתי מעדיף שלא" חייך גם שחר, "טוב.. שנלך להתפלל?" שאל אורי, ושניהם ניגשו לתפילה.
"יאללה!! יוצאים למסלול! חבר'ה! להתארגן!" נשמע קולו של המדריך צועק, "אורי?"
"כן?"
"מה צריך לקחת? שתייה, כובע, ו..?"
"ניראה לי שגם ארוחה אחת"
"אהה, כלומר-לסחוב את התיק"
"כן, אלא אם כן בא לך להישאר רעב.."
"לא, זה כבר ממש לא" חייך שחר, "אז יאללה, תפוס ת'תיק שלך, ובוא"
"יאללה.. באתי"
"יופי" חייך אורי, והם יצאו.
"שמינית כאן ויאללה בלאגן!!"
"חח.. ענווים שלי.." צחק הרב ירון, שיצא איתם למסלול, "מה יש?" חייך אליו אורי, ושחר שתק. 'אוף! הלוואי וגם אני הייתי מסוגל לדבר כל-כך חופשי עם הרב ירון! אני אוהב אותו! חייב לדבר איתו!', אבל הוא לא הוציא מילה מהפה. "שחר?"
"כן, אורי?"
"סתם.. רציתי לבדוק שלא נרדמת.. בעמידה!"
"חחח.." צחק שחר בשקט, הרב ירון עוד היה לידם, "צחקתי, נו מה איתך, אל תהיה כזה יבש!"
"אני לא יבש", ענה לו שחר,
"אתה בטוח?"
"בהחלט!"
"אז למה אתה לא מוציא מילה מהפה שלך?"
"כי עד לפני שתי דקות הרב ירון היה כאן, ואני לא מדבר לידו! ואתה יודע את זה!"
"ואז מה? נו! חלא'ס להיות כזה!"
"מה אתה רוצה ממני?"
"שתהיה יותר חופשי, יותר מדבר, שתפסיק לשתוק כל הזמן!"
"ניראה אותך במקומי" ענה לו שחר במעט מרירות,
"אני לא חושב שאני מסוגל להיות כל-כך שתקן"
"אז תגיד תודה, ותשתוק"
"תודה. שתקתי"
"מצחיק" סינן שחר, והשתתק.
"עוצרים לאכול" הכריז המדריך. שחר שלף מתיקו את הסנדוויץ', נטל את ידיו מבקבוקו, והתיישב על הארץ בשתיקה, "שחר?"
"אהה?"
"כועס עלי?"
"אהה"
"שחר! דיי! חבר שלי, לא?"
"אולי" נאנח שחר,
"מה קורה? אז הערתי לך. זה כבר אומר שאנחנו לא חברים?"
"אני אשמח אם לפני שתעיר לי-אז תנסה להיכנס לנעליי!"
"איכסססה.. זה מסריח"
"מאוד מצחיק."
"דיי, תפסיק להיות כזה, אתה חבר שלי, לא?"
"הייתי, בעצם, כן, אבל אתה לא מנסה בכלל להבין אותי"
"דיברנו על זה כבר. אני מנסה, יותר מידי מנסה, אבל.. לא מצליח. ולא באשמתי"
"כן? אז באשמת מי? באשמתי אולי?"
"אולי"
"תודה! תמיד ידעתי שאתה חבר נאמן ואוהב!"
"נכון, אני באמת כזה, ואני בסך הכל דואג לך, אני לא מבין אותך! אתה נהנה להיות כזה בחור שתק ן?!"
"לא. ממש לא. למה ניראה לך בכלל שכן?!"
"כי אתה מתעקש להיות כה, למרות כל המאמצים של כולנו להוציא אותך מיזה."
"כי.. כי אתם לא ממש יודעים איך! כלומר-אתם בכלל לא יודעים איך! אתם רק מסבכים אותי עוד יותר! עצבנים! נודניקים! זה מה שאתם!!"
"תודה, שחר, גם אני מאוד אוהב אותך!"
"אורי.. אל תשכח מי התחיל."
"לא שוכח. זה היית אתה! כל הזמן אנחנו מנסים לעזור לך, ואתה לא מסכים! למה?! תשתף איתנו פעולה!"
"אנחנו?! אתה ו..? ומי? והרב ירון? בכנופיה אחת כנגדי?"
"לא כנגדך, אלא איתך."
"עלק איתי! אתם מעצבנים אותי!"
"טוב, אז סליחה", הרכין אורי את ראשו, "אני באמת מתחרט"
"באמת?"
"באמת!"
"אוקיי, אז סלחתי לך" חייך שחר.
"חברים?"
"חברים!"
חיבוק, טפיחת שכם, "שחר, אני ממש מצטער, ממש! לא התכוונתי, ואני גם לא יותר מידי בקשר עם הרב ירון, עד כדי לרכל איתו עליך, אבל פשוט היינו כל-כך ניסערים, גם אני וגם אתה, אני באמת מתנצל!"
"בסדר, הבנתי. וסלחתי"
_______________
כתבתי את זה כשהייתי אצל דודים שלי בקראווילה..
_________________________________
הפרק הקודם
0
סיפור בהמשכים
ש ת י ק ה . . ; פרק כ"ב
כ"ז באב תשס"ו (21.8.2006)
פרק כ"ב
שחר הלך לחדרו, כשהוא עצבני 'הייתי צריך לחשוב על זה, שזה מה שהיא תגיד לי, לא בא לי לחזור אליה שוב, אבל אני רעב.. אה! יש לי תפוח בתיק, שלא אכלתי הים בכיתה, מזל, אני אוכל אותו עכשיו, בעצם, מחר הטיול! ועוד לא התחלתי להתארגן אליו אפילו! אבל כדי להתארגן אני אצטרך לדבר עם אמא ועם אורי, נעשה את זה מאוחר יותר, כשנרגע קצת..'
"שחר!! מחר הטיול שלך, שכחת?"
"מזה לא, למה? אני אתארגן כבר יותר מאוחר"
"אני חושבת שעדיף שתתארגן עכשיו, כלומר, אני אכריח אותך, אתה כבר ילד גדול, אבל כדאי לך"
"אוקיי, אז אולי אני אבוא עוד מעט, ואארגן לי תיק. התיק הגדול שאבא קנה בשבוע שעבר נימצא במחסן, נכון?"
"כן, ואני מאוד מציעה לך שתתארגן לפני הלילה"
"אמרתי לך! אני כבר אבוא להתארגן!"
"בסדר."
'יופי, לפחות היא לא יותר מידי עצבנית עלי, טוב, כדאי לי להתחיל לרשום את מה שאני צריך', הוא נטל לידיו דף ועט, והתחיל לרשום, 'טוב, בגדים זה ברור, אוכל גם כן, אבל נגיד מצלמה, שק"ש, ודברים כאלה..'
"אמא! איפה יש לנו שק-שינה? אני אצטרך אותו לטיול!"
"אוייי.. שכחתי! השק שינה אצל שלמה, צריך ללכת להביא ממנו, אם אתה רוצה ללכת אליו עכשיו.."
"כן, ניראה לי שאני ארוץ אליו עכשיו, הוא בבית בשעה כזאת בכלל?"
"ניראה לי, מקסימום נחמה תהיה בבית, בכל זאת, היא אישתו של הדוד שלך"
"כן, אני חושב שאת צודקת, זזתי!"
"תיזהר בדרך"
"דיי, נו, מה אני? תינוק?!"
"לא.. טוב לא חשוב, ניראה לי שאתה צודק, " היססה אימו אם להמשיך את המשפט, ושתקה.
'יופי. עכשיו היא גם חושבת שאני תינוק. לא רק הילד המוגבל שלה, שלא מדבר עם אף אחד. מרגיז!!" חשב שחר לעצמו במרירות.
"שחר? באת לבקר אותנו? יפה.."
"לא, באתי לקחת את השק שינה שלנו, אני צריך אותו לטיול. מחר."
"אהה, אז לא באת לבקר את הדוד שלך" חייך שלמה, "לא היום.. בהזדמנות, אתה יודע שאני אוהב לבוא הנה"
"כן, אני יודע, שניה, אני אביא לך את השק-שינה, אתה יודע, שאול, השתמש בו בטיול שלו,"
"אהה", שאול היה בן-דודו, בכיתה י"א, "דרך-אגב, איפה שאול? מזמן לא נפגשנו, וסתם הייתי רוצה לשאול אותו מה קורה, אתה יודע"
"כן, אני יודע, אבל הם היום נפגשו, כמה חבר'ה, בשביל הכיף, ככה שהוא לא בבית"
"אהה, באסה" השיב לו שחר, "למה אתה לא נכנס? לא נאה לך?" נשמע קולה של בת-דודתו, בת ה-15, "אני צריך להסתלק הביתה, יש לי טיול מחר, באתי רק לקחת שק-שינה, אז אין לי מה להיכנס לכאן עכשיו"
"כן, כן, מכירים אותך, מסטר שחר.."
"מה הבעיה שלך? גברת שרית?"
"אין בעיה.. י'סנוב אחד, סתם. טוב. אם אתה גם ככה עף עכשיו, אז אין שום סיבה, שאני אארח לך לחברה, וגם ככה המורות הנחמדות העמיסו אותנו בשיעורי בית"
"הרבה אהה?" חייך אליה שחר, "חמשושית.. חכי שתהיי בשמינית"
"תודה. אבל אני הייתי מעדיפה שלא" השיבה לו שרית בחיוך, ונבלעה בפתח הבית.
"קשקשנית" פלט שחר, לעבר שלמה, שחזר זה מכבר עם השק-שינה שלו, "למסור לה שאמרת את זה?" שאל את שחר בחיוך רחב, "אם בא לך.. בכיף!"
"אני לא ממש בטוח שאתה מעוניין בזה" קרץ לו שלמה, "אולי, לא יודע, תודה שהחזרת לי את שק-השינה, יום טוב" קרא שחר, ואץ לביתו.
"נו, שאול כבר לא צריך את השק שינה?"
"לא. הטיול שלהם כבר היה"
"אהה, ו.. שחר, אני שמחה שנרגעת קצת."
"יופי" השיב לה שחר, ומבטו הועם במקצת.
'באמת יופי! עכשיו היא גם שמחה שבנה המופרע, נירגע קצת, נימאס לי מהשטויות האלה. החיים המטופשים בבית הזה, כשאני חושב על זה-תמיד-כשאני עצבני-באות לי המחשבות האלה.. אבל זה דיי טבעי, אני חושב. כשמישהו עצבני-יותר קל לו לראות את כל הרע שבעולם..'
"שחר, סליחה. ממש לא התכוונתי להרגיז אותך שוב. אני מבינה מה שאתה חושב עלי עכשיו, כי גם אני לא הייתי אוהבת כשהיו אומרים לי את זה כנערה צעירה"
"יופי, אני ממש שמח לשמוע את זה."
"שחר! נו, באמת! גם אני הייתי פעם צעירה! אל תשכח את זה.."
"לא שוכח. אני מצלצל לאורי, אוקיי? אני צריך שקט עכשיו.."
____________________________________________________________
הפרק הקודם
0
סיפור בהמשכים
ש ת י ק ה . . ; ; ;פרק ל"ז
כ"ז באב תשס"ו (21.8.2006)
פרק ל"ז
'וואו! אז רוני סבל הרבה יותר ממני!! אבל גם לי קשה. אולי אני אספר לו גם כן מה עובר עלי? כדאי לי, לא? בשביל מה באתי אליו? אני רק מקווה שאני לא אבכה. כי עם כל זה שאמרתי לו שחפיף, זה כן מביך, ואני סתם קשקשתי לו שלא ממש אכפת לי.. כי אכפת לי ועוד איך שאכפת לי. אבל כדאי לי לדבר. אולי לא כדאי שהמבוגרים ידעו מיזה? אחר-כך הם יתחילו לרכל עלי.. 'הוא דיבר עם רוני! כנראה שהוא באמת היה צריך את הפירוק ואת השחרור האלה
"רוני?"
"??"
"יש לך עצבים לשמוע אותי?"
"בכ.. כן."
"מה באת להגיד?"
"בכיף.. אבל זה היה דיי דבילי. כי זה לא הכי כיף. כל הדברים האלה."
"אז אתה מעדיף לא לשמוע?"
"כבר אמרתי לך. אין לי בעיה לשמוע, מה גם, שאתה כבר גם כן שמעת אותי."
"אבל רק אל תשכח ששמעתי אותך בשביל עצמי."
"אבל גם בשבילי זה היה טוב."
"אוקיי. אז אתה מעוניין לשמוע אותי עכשיו?"
"בכיף!" חיוך.
* * *
"אז אתה מצליח להבין אותי? הם החליטו שאני חייב כבר לפתוח את הפה שלי. אבל אני לא רוצה! זה הפה שלי או לא..? אני לא חושב שאני צריך להשתנות בגלל רצונותיהם של האחרים! מה אתה חושב על זה..?" תלה שחר עיניים מצפות ושואלות בבן-דודו,
"לא יודע. ת'אמת? לא יודע! זה דיי מסובך! כי מבחינתך-אתה הוא הצודק. אתה חי את חייך, ורוצה להיות מי שאתה באמת, וגם אני, בעצם, רציתי לעשות את זה, ושנאתי שהתערבו לי בזה, אבל מצד שני, הם חושבים שהם עושים לטובתך, רק שאני כבר שבעתי מעושי טובה שכאלו.. אז אני יותר מבין אותך מאותם, אפילו שאני חושב שהם הרי לא מתכוונים להרע לך.."
"אבל זה מה שהם עושים, בעצם, לא?"
"ניראה לי שכן. לפחות אם מה שקורה אצלך דומה למה שקרה אצלי, וזה ניראה ככה. מצד שני-אין לי שום עיצה בשבילך.. כי גם אני, בעצם, לא עשיתי שום דבר כנגדם."
"כן. אבל כמו שכבר אמרתי לך, כשמישהו שומע ומבין אותך זה כבר טוב..!"
"צודק!"
שתיקה.
"שחר?"
"כן?"
"הרגזתי אותך?"
"לא ממש.. למה?" חייך,
"לא יודע. ניראה שלא ממש היית מרוצה מהתשובה שלי.. אפילו שאני כן מבין אותך. מאה אחוז של הבנה, אני חושב. אבל כנראה שזה לא היה נשמע ככה. להסביר לך שוב את העמדה שלי?"
"אם בא לך"
"אז ככה.. אני חושב שהמבוגרים הורסים, אל הם לא ממש מודעים לזה שהם הורסים. וזה נכון שהם צריכים לשים יותר לב לזה, אבל הם רק מתכוונים לטוב.. משהו כזה. הייתי מובן מספיק?"
"אני חושב שכן."
"אני שמח מאוד!"
"אז גם אני!" חייכו האחד לעבר השני.
"אוף.. רוני.. אני מרגיש שבכלל אין לי כוח לחזור אליהם. ולהתמודדות הזו. זה מיותר לי. זה דפוק. אין לי כוח. זה.."
"קשה לך מידי.."
"כנראה שכן.. אז מה אתה אומר?"
"שתנסה להתעלם מהם. זה לא היה ברור לך מכל מה שסיפרתי לך על עצמי?"
"כן. זה היה ברור לי. אבל זה קשה מאוד.. אהה! ושאף אחד לא ישמע ממך מילה!"
"אוקיי, אבל גם ממך לא!"
"סבבה!"
לחיצת יד.
"רוני?"
"כן?"
"תודה לך"
"גם לך!"
* * *
"שחר התעצבן עלי בטלפון שלשום, דני"
"מה אמרת לו?"
"ש.. שחבר שלו חיפש אותו. נתי."
"וזהו?"
"לא. שאלתי אותו גם למה אין לו את הפלאפון שלו, אז הוא התעצבן, וענה לי בטון לועג מריר ומלגלג ש'אני ילד ביישן נורא, לא?' משהו כזה. דני, הוא לא מבין..? אנחנו רק רוצים את טובתו!!"
"אז הוא לא מבין. וזה מאוד מאוד מציק לו שאת שואלת אותו דבר כזה. אז אולי כדאי שפשוט בפעם הבאה לא תשאלי אותו?"
"אבל אני רק דואגת לו. למה הוא לא מבין את זה?! למה?!"
"את שואלת אותי?" נאנח.
"דני, אוי, דני, מה יהיה עם הילד הזה?!"
"כל מה שהיה, כלומר, שיהיה, עם הילדים האחרים"
"אני לא ממש בטוחה ששחר ונעמי יצאו אותו הדבר"
"למה לא?"
"כי לא ניראה לי."
"אבל.. הוא רק שותק יותר ממנה. לא ממש מעבר לזה."
"שותק הרבה, הרבה מידי."
"אז אולי אם ל נלחץ עליו, זה יעבור לו?"
"לא חושבת. היועץ שלהם בישיבה בטוח מבין טוב יותר מאיתנו."
"אולי את צודקת."
"לא אולי. בטוח."
"אולי"
"למה אתה מתעקש על האולי?"
"כי אני לא רואה שכל השיחות האלה של כל היועצים הלה משפיעות לי על שחר שלי. ועוד שלטובה."
"אולי כי הוא לא משתף איתם פעולה? אולי כי אנחנו לא מספיק טובים?"
"אולי. אבל לא כל-כך נשמע לי. לא יודע"
"אוקיי. שיהיה."
"שיהיה."
* * *
"אין לי כוח לכלום. נמאס לי מהאנשים.." מלמל שחר,
"גם אני הרגשתי ככה" השיב לו רוני בהזדהות דיי עמוקה, "אבל למדתי לשלוט בזה."
"אז אני לא!"
"וחבל. כי מאוד מאוד כדאי לך ללמוד לחיות עם זה. במקום לשנוא את כל זה."
"זה מה ש'תה אומר עכשיו. גם אז אמרת את זה?"
"לא.. אתה צודק. עכשיו קל לי לדבר." השפיל רוני את ראשו.
"לפחות אתה מודע לזה.. הרבה חושבים שאם גם הם עברו את זה.. אז הם זוכרים הכל. ויכולים לדבר ככה גם אם אז הם לא דיברו ככה.."
"צודק. היו לי כמה כאלה בעבר. שחשו את עצמם מבינים יתר על המידה. ואם אני זוכר טוב, אז גם אני התעצבנתי עליהם. אז."
"ואני מניח שהם לא הינו את זה כמוך"
"אני חושב כך, כלומר-אני חושב כך שאתה צודק."
__________________________________________
לפרק הקודם
14
סיפור בהמשכים
ילדי העצים - פרק רביעי
כ"ב באב תשס"ו (16.8.2006)
בארוחת הבוקר למחרת, כל אחד מהילדים אכל חצי מפרוסת הלחם שלו ואת החצי השני מיהר להחביא בתוך החולצה או בכיס של המכנסיים, בלי שמיס סטיבלזון תראה. הם נתנו את כל הפרוסות לפיטר שאסף את כולן והלך בזהירות ובשקט לצינוק כדי לתת את הלחם לדורי. כשהוא הגיע לשם הוא שמע אותה בוכה בשקט ואמר לה בלחישה שכולם חושבים עליה ותרמו חצי מהפרוסה שלהם בשבילה, ושתאכל כל יום קצת כי הם יוכלו להביא לה עוד אוכל רק בעוד יומיים.
בלילה כל הילדים ישבו במיטות וחשבו ביחד מה לעשות. הרעיון המרכזי היה לברוח מבית היתומים. כולם הסכימו שאפשר לחפש חיים טובים יותר במקום אחר. תום הציע לפתוח את המנעול של הצינוק עם פלייר שהוא יוכל לקחת מהמחסן וככה לשחרר את דורי. כולם הסכימו שהרעיון טוב. עכשיו הם הרגישו יותר בטוחים בעצמם, כשהייתה להם תוכנית. "הי, תגידו", שאל פיטר. "למישהו יש כבר רעיון לתוכנית בריחה מכאן?". הילדים הסתכלו אחד על השני במבוכה.
"אז ככה...", הוא אמר ואז השתתק, אבל אורין אמרה לו: "אם התחלת, תמשיך". "טוב", הוא אמר, "חשבתי שנוכל לקחת את הכסף מהכספת שלה ולתפוס רכבת לאנשהו. אני מכיר מקום במרחק של שייט קצר מכאן. הייתי שם עם אבא שלי לפני שהוא נרצח. מה אתם אומרים?"
"וואו" התפעל איתי, "איזה רעיון מעולה! פיטר, אתה ממש חכם!", "כן! בואו נלך על זה" אמרה מיקי. "אז הוסכם", אמר תום. "אבל איך נגנוב את הכסף מהכספת?". שתיקה...
"אני יודע!" צעק אודי, וכולם מיד אמרו: שששששששששששש!
"סליחה" אמר אודי בלחישה, "פשוט חשבתי שאפשר לחכות עד שהיא תישן, ואז להתגנב לחדר שלה, לקחת את הכסף ו...", אבל הוא לא הספיק לגמור את המשפט כשמיקי אמרה: "אתה הרי יודע שזה לא ילך ושהיא קופצת מכל רעש קטן. פעם כשרציתי מים הלכתי למטבח, ובגלל שהיה חושך לא ראיתי לאן אני מזיזה את היד, הכוסות טיפה זזו והיא התעוררה וצעקה עלי לחזור למיטה".
"אולי... אולי שמישהו יעשה את עצמו חולה ואז ילך לקחת את הכסף?" שאל תום. "לא... זה לא טוב" אמר איתי. "צריך להוכיח במדחום שיש חום גבוה, ורק אז אולי היא תאמין".
"אולי..." אמר בן, "אולי אפשר לחכות עד יום רביעי כשהאחראי על התקציב יבוא, ואז כשהיא מדברת איתו בדלת, אפשר שמישהו יכנס לחדר שלה ויפתח את הכספת. אני חושב שיש לי את הקוד שלה: 458291. אבל אני לא ממש בטוח שזה נכון..." והוא הוציא מתחת למזרן חתיכת דף מקומט, פתח אותו והראה אותו לפיטר. "כן" אמר פיטר, "אני חושב שזה באמת הקוד של הכספת. כל הכבוד בן!". "בן, איפה מצאת את הפתק?" שאל תום, "א... אני... א... זאת אומרת..."
"או קי", אמר פיטר "דבר ראשון, כל הכבוד על האומץ בן, דבר שני, תסתכל, רואים שזה לא מספר טלפון, כי אם זה היה ככה, היו במספר הזה שבע ספרות ופה יש רק שש, הבנת?", "אה... נכון, אתה צודק" אמר בן.
"טוב, סיכם פיטר, "אז נשתמש במספר הזה כדי לפתוח את הכספת. נגיד שזה יהיה בעוד... יומיים. כשהאחראי על התקציב יבוא" אמר פיטר.
"מעולה" אמר אודי, ונרדם.
למחרת בלילה יצא תום להוציא את דורי מהצינוק. הוא לקח בבוקר פלייר מהמחסן של בית היתומים והחביא אותו בתוך הציפית של הכרית שלו.
תום החזיק חזק את הפלייר הכבד כשירד במדרגות האבן אל הצינוק. הוא הגיע לתא של דורי ושמע אותה בוכה. אז לחש לה: "דורי, זה אני, תום. חכי, אני עוד שנייה מוציא אותך..."
"תמהר!" לחשה דורי בחזרה ושמעו בקולה שהיא מפחדת.
תום לחץ על המנעול הכבד בחוזקה כמה פעמים אבל הוא לא נשבר, ופתאום, נשמעו צעדים מחוץ לדלת ומיס סטיבלזון נכנסה לצינוק. היא התנדנדה מעייפות ובידה החזיקה עששית קטנה. תום נבהל והתחבא במהירות בארון כלי הניקוי הישן שעמד לא רחוק. מיס סטיבלזון הסתכלה מסביב וכשראתה שדלת הצינוק סגורה ויש שקט, פיהקה ומלמלה לעצמה: "אולי סתם דמיינתי..." והלכה משם כשהיא מפהקת פיהוק גדול.
כשלא שמעו עוד את הצעדים שלה, חזר תום לנסות ולשבור את מנעול התא. הוא לחץ עליו חזק שוב בכל כוחו והמנעול נשבר. דורי רצה בשמחה מתוך התא ברגע שנפתח הדלת וחיבקה את תום בכל כוחה. לאחר מכן יצאו דורי ותום מהצינוק והשאירו בתוך התא את הפלייר ואת המנעול, כשהם בטוחים שמיס סטיבלזון לא תרד לצינוק למחרת. היא הרי אמרה שהיא לא תיתן לדורי אוכל ומים כל השבוע, ככה שהיא לא תוכל לדעת שהם הוציאו אותה משם.
כשהם עברו ליד החדר של מיס סטיבלזון, הם הלכו על קצות האצבעות ופתאום עצרו בבהלה. הם שמעו אותה נוחרת ומתהפכת במיטתה, ממלמלת משהו לא מובן ומיד חוזרת לישון. הם נשמו לרווחה ולא עצרו עד שהגיעו לאולם השינה. שם חיכו כולם לדורי חוץ מאיתי ומיקי הקטנים שישנו. אורין הרגיעה אותה וסיפרה לה על התוכנית, וכשדורי נרגעה, אורין אמרה לה ללכת לישון.
למחרת בבוקר היה צריך להגיע האחראי על תקציב בית היתומים, וכל הילדים ידעו כבר מה צריך לעשות. גם מערכת העיקוב בשביל מיס סטיבלזון הייתה כבר מוכנה באולם השינה שלהם.
מיד כשפתחה מיס סטיבלזון את דלת בית היתומים ונראה האיש החייכן וטוב הלב בעל הכרס הענקית והשפם הגדול בפתח, התגנב פיטר בשקט ופתח את דלת החדר של אם הבית. בפנים היה שולחן מעץ בוקיצה, על הקירות לא היו תמונות כלל, הייתה שם מיטה מתפוררת בצבע חום דהוי ומשופשף, ועוד הייתה בקיר, הכספת. פיטר חזר על הקוד הסודי עוד לפני כן, סובב את הכפתור הענקי אל המספרים הנכונים והכספת נפתחה... פיטר לא האמין למראה עיניו. הרים על
כל הילדים היו כבר מחוץ לבניין בית היתומים אחרי שיצאו מהדלת האחורית של חדר הכביסה, ופיטר היה האחרון שיהיה צריך לצאת, כשבום! הוא הפיל בטעות את המטאטא לרצפה והמטאטא נפל ברעש. הוא מיהר לצאת לפני שמיס סטיבלזון תספיק לבוא לבדוק על מה ולמה הרעש, ומיד כשהוא יצא הילדים מיהרו לתפוס מונית שתיקח אותם כמה שיותר מהר לתחנת הרכבת.
במונית הילדים צחקו למחשבה מה קורה עכשיו בבית היתומים, וחזרו ואמרו כמה חבל שהם לא יכולים להישאר שם, כי מה שקורה שם בוודאי מצחיק מאוד.
ובאמת, באותו זמן שהם ישבו במונית וצחקו, מיס סטיבלזון סגרה אחרי הממונה על תקציב בית היתומים את הדלת, הסתכלה בחיוך על צרור השטרות המרשרש בידה והלכה לבדוק מה קרה בחדר הכביסה. "הוא הביא להם ממתקים..." חשבה. "טוב, הם לא יתקרבו אליהם. אני אשמור אותם לעצמי". היא הגיעה לחדר הכביסה ופתחה את הדלת. החלון היה פתוח והמטאטא היה על הרצפה. היא הרימה את המטאטא, החזירה אותו למקומו, ולאחר מכן סגרה את החלון. היא עלתה
1
סיפור בהמשכים
ש ת י ק ה . . ; ;פרק ל"ד
ט"ז באב תשס"ו (10.8.2006)
פרק ל"ד
"מה קורה לילד הזה? דני! אני לא מבינה מה נסגר איתו!"
"תקשיבי, גילה, אני גם לא מבין מה קורה איתו, אבל אני חושב שמשהו מציק לו"
"זה שמשהו מציק לו-זה ברור..! אבל השאלה היא מה!" התפרצה גילה,
"אני מבין אותך, זה גם הבן שלי, אני גם מאוד דואג, רק שאני לא חושב שהדאגה הזו תועיל לנו או לו, צריך לעשות משהו, ולא לדאוג כל הזמן!"
" ד נ י ! אני לא יודעת מה קורה איתו, והוא כל הזמן עצבני, זה לא הבן שלי שאני מכירה!"
"גילה, תירגעי. הוא אותו שחר שהיה, רק קצת יותר לחוץ"
"'רק קצת יותר לחוץ'?! רק?!?! רק!?!?"
"גילה! בגלל זה הוא נכנס ללחץ. 'שחר למה אתה ככה? ולמה אתה ככה?' הוא לא מסוגל לעמוד בזה!"
"אני בסך הכל רוצה לעזור לו. לבן שלי."
"אבל בזה שאת נלחצת את לא עוזרת לו. את מזיקה לו"
"אז מה אני כן אמורה לעשות?!"
"אני לא יודע בדיוק, אבל להילחץ זה בטוח לא הפתרון"
"אז מה כן?! אז מה כן!?"
"קודם כל- ל ה ר ג ע !"
"את זה אתה כבר אומר לי הרבה זמן! תבין אותי!"
"אני מבין, ובכל זאת-כדאי, בשבילך, שתירגעי."
"אני אנסה" הבטיחה לו אשתו.
* * *
"אתה לא מבין?! הם מתייחסים אלי כאילו אני דפקט! כאילו יש בי פגם כלשהו! אתה חושב שיש בי פגם כ"כ בולט?"
"לא. ואתה יודע את זה. מפריע להם שאתה שקט מידי, זהו זה."
"ממש לא! אמא שלי בלחץ אטומי בגלל איך שהילד שלה מתנהג, ואבא שלי לא הרבה יותר רגוע, מנסה להרגיע אותה! ועלי זה נמאס, כל המצב הזה!!"
"אז אולי תנסה להשתנות?"
"בחיים לא!"
"אבל למה..?"
"כי טוב לי איך שאני! מהבחינה הזו, כלומר! אני לא רוצה להשתנות! זה אני, ודיי!"
"אבל שחר..! אתה רואה למה כל זה גורם!"
"למה?"
"ללחץ של ההורים שלך?"
"או שלא! וגם אם כן, זה לא אמור לשנות אותי. שהם יתחילו להתרגל לעובדה שכזה אני, ודיי!"
"אבל שחר! תבין גם אותם!"
"לא רוצה! למה, הם טורחים להבין אותי? לנסות להבין אותי? אהה?! לא ממש ניראה לי!!!" התיז שחר בטון לועג ומריר, ונשכב על מיטתו, מפנה את גבו לאורי,
"שחר?"
"כן?"
"שאני אלך?"
"אם בא לך"
"שחר!!!"
"מה? שאלתי, עניתי, מה אתה רוצה ממני?"
"תשובה רצינית, נו! אני רוצה לדעת אם אני לא תקוע לך כאן עכשיו"
"אם תנסה להבין אותי-זה יהיה אפילו טוב שאתה כאן עכשיו!"
"ומי אומר שאני לא מנסה להבין אותך?"
"לא צריך להגיד לי. אני רואה את זה לבד."
"שחר, נו באמת! אבל אתה לא אובייקטיבי!"
"נו, ואז מה? גם אתה לא אובייקטיבי" השיב לו שחר בהתרסה, והסתובב. סמוק פנים.
* * *
"גילה? זה המורה של שחר"
"אה, הרב ירון?"
"כן, אני מפריע?"
"לאא.. זה בסדר"
"באמת? אני יכול לדבר עם בעלך"
"אוקיי, אז אני כבר אקרא לו."
* * *
"דני! מה הוא אמר עליו?"
"דיי! גילה! תירגעי! הבן שלך בסדר"
"הוא גם הבן שלך!" התפרצה
"אני יודע, ברור, אמרתי שלא? את פשוט כל הזמן בלחץ,'הבן שלי', וזה, אז חשבתי.."
"דיי, נו, מה הוא אמר לך עליו?"
"שחוץ מיזה שהוא שתקן, וצריך לדבר קצת יותר, לא קרה כלום."
"ולכן הוא התקשר?"
"לא.. הוא אמר ששחר נהיה עוד יותר סגור, ושאל מה אנחנו עושים כדי לפתוח אותו יותר"
"אמרתי לך! אמרתי לך! קורה משהו לבן שלי!"
"אבל את נסחפת עם הדאגה שלך!"
"לא. אני לא. הבן שלי לא מדבר, מה אתה מצפה? שאני לא אדאג לו..?"
"הבן שלך מדבר, אבל לא עם המורים שלו"
"נו, ו..? זה לא מראה לי סימנים טובים!"
"אבל גילה! הוא אף פעם לא דיבר עם המורים שלו!"
"אבל הוא.. לא אמרתי שהמורה שלו אמר שהוא מדבר עכשיו עוד פחות"
דני הנהן בראשו לאות :'הן' ואחר הרכין אותו, ושתק.
* * *
"תקשיב, אורי, הם כבר ממש נסחפו עם השטויות שלהם, ואני רציני!"
"שחר, הם בסך הכל דואגים לך!"
"כן, בטח, הם רק רוצים להרגיע את עצמם שהכל טוב איתי"
"נו, באמת, שחר, זה באמת בשבילך!"
"ואיך אתה יודע את זה? דיברת איתם אולי..?"
"ממש לא.." הסמיק אורי, "אני לא ביישן כמוך, אבל איתם גם אני דיי אתפדח לפתוח נושא שכזה לשיחה!"
"טוב, לפחות אתה לא ביישן כמוני" התיז שחר במרירות צינית,
"דיי, נו שחר! אתה מכיר אותי, לא התכוונתי לפגוע בך!"
"ואני אכן גם לא נפגעתי!" חתך שחר בחדות, והסתובב בשנית.
"שחר, אני שוקל להסתלק מכאן"
"למה?"
"כי אני רואה שאתה כועס עלי, ואין טעם שאני אשאר כאן עכשיו."
"אני לא כועס עליך" השיב לו שחר ביובש,
"אז מה אתה אומר? אני סתם מדמיין לעצמי?"
"אוקיי! אז אני כועס עליך! בסדר?! אז אם אתה כל-כך רוצה-הדלת שמה, מימין. ביי לך!"
אורי יצא מהבית בשתיקה.
____________________________
לפרק הקודם
0
סיפור בהמשכים
ש ת י ק ה . . ; ; ;פרק ל"ג
י"ג באב תשס"ו (7.8.2006)
פרק ל"ג
'איזה כיף הייתה החלוקת חומר ביחד עם אורי! בלי יותר מידי הערות ושאלות..
למה אתה לא מדבר, למה אתה שותק, אולי נתפצל, וכו'! מי צריך את זה בכלל?
יאיר היה ממש בחור נחמד, אבל לא בשבילי!'
* * *
"להוציא מחברות!"
'אוף! לא בא לי לכתוב עכשיו, ממילא לא מעניינת אותי בגרושים התעודת בגרות המטופשת הזו! אני אלך אחר-כך ללמוד בישיבה, מה אני צריך תעודת בגרות..? בשביל מה לי להתאמץ כ"כ..?'
"אני רואה שיש כאן כמה תלמידים שחולמים בהקיץ, ל ה ת ע ו ר ר ! אני רוצה שתכתבו.."
* * *
"שחר, איך אני הייתי אתמול? כמו ההוא, או טוב יותר?" קרץ אורי לעברו של שחר,
"היית גרוע..! סתם! ברור שהיית יותר טוב ממנו, ולא הערת שום הערות מטופשות ומעצבנות על זה
שאני לא מדבר איתך.." ענה לא שחר,
"אוהה, אני מאוד מאוד שמח, אתה יודע, לפעמים יש לי הרגשה שאתה לא סובל אותי!"
"דיברנו על זה כבר פעם אחת, לא?"
"אולי, לא זוכר, אבל בכל זאת זה חוזר אלי"
"מתי, למשל?"
"כשאני אומר מילה טובה על הרב ירון בדרך-כלל אתה נועץ בי מבט מקפיא כזה"
"כי אני לא כל-כך אוהב אותו.."
".. מה?!" התפרץ אורי לדבריו, "כאילו-אני יודע שעכשיו אתה פחות אוהב אותו, אבל לא כל-כך אוהב אותו?! את זה לא ידעתי"
"ניראה אותך סובל אותו.." השיב לו שחר במרירות, "המורה הזה נדבק אלי כאילו הייתי ילד מפגר
הזקוק לתמיכה"
"טוב, מפגר אתה בטוח לא!" חייך אורי,
"יופי, אז לך ותגיד את זה לרב ירון הזה..!"
"שחר, דיי כבר! תירגע! הוא בסך הכל רוצה את טובתך!""
"אוף! מה אתה חש? הסנגור שלהם..?"
"שלהם?"
"נו, של כל המבוגרים המעצבנים האלה!"
"לא! וכבר דיברנו על זה פעם שחר, וגם סתם ככה-לא כדאי לך בכלל להתרגז עליהם, מה זה נותן לך?"
"כאילו שאפשר לשלוט בזה בכלל!!" ענה לו שחר כשעניו יורות ברקים,
"אפשר ואפשר"
"אבל למה לי? אני כועס עליהם, ולא רוצה להפסיק עם זה, כי זה מגיע להם!"
"ודופק אותך!"
"לדעתך! ולמה בדיוק זה דופק אותי...?"
"כי אז אתה כל הזמן מריר כזה, ועצבני!"
"'כל הזמן'.. רק כשמישהו מהם טורח לעצבן אותי"
"וזה קורה יותר מידי פעמים"
"ממש לא, וכאשר אתה מצטרף אליהם.."
"אני?!" התפרץ שוב אורי לדבריו של שחר "מה הקשר שלהם אלי..?"
"אין קשר, חוץ מזה שכל פעם שאנחנו ביחד אתה מנסה לגונן עליהם, כאילו שהם לא אשמים
בקריזות שלי, עם השטויות שלהם!!!" עיניו של שחר המשיכו לירות זיקים של אש שבערה בו, בתוכו,
"זה בשבילך, שחר, זה לא טוב לך כל הקריזות האלה.."
"למה לא? מה מגיע להם?! שאסלח להם!? אני לא חושב ככה!!!"
"למה לא? שחר! זה לא טוב לבנאדם להיות עצבני!"
"אז למה אתה טורח לעצבן אותי בכל פעם מחדש?"
"כי אני לא ממש מתכוון לעצבן אותך! אני רק מנסה לגרום לך להבין למה אתה לא צודק בקריזות שלך!"
"וגם כשאתה רואה שזה מכניס אותי לעוד יותר קריזות-אתה לא מפסיק עם זה.. מותק של חבר!"
"שחר! דיי! אני לא כזה רשע כמו שאתה מתאר אותי"
"אני לא אמרתי שאתה רשע!"
"אבל ככה זה נשמע"
"לך, אולי."
* * *
"שחר חזר היום עצבני מבית-הספר" דיווחה אימו של שחר לאביו,
"ואת יודעת למה?"
"לא, הוא, כרגיל, שתק ולא הסכים לדבר, התעצבן גם עלי"
"ויש לך השערה כלשהי?"
"אולי.. אולי שוב המורה שלו דיבר איתו? זה דבר שדיי מעצבן ומרגיז אותו"
"אהה, הגיוני, צריך לברר את זה, אבל אני לא מתכנן להתקשר למורה שלו בכל פעם שהוא חוטף
קריזה על משהו, יכול להיות גם ששוב נעמי הרגיזה אותו, בבוקר, או משהו כזה?"
"לא. בבוקר עוד הייתי בבית, ואף אחד לא התעסק איתו."
"אוקיי, אז אני אצטרך לברר איכשהו מי הציק לו, ועל מה."
אימו של שחר הנהנה בשתיקה.
* * *
'איזה מרגיזים כולם, ושוב ראיתי שאמא מסתכלת עלי במבט כזה של'מה קורה עם הילד הזה?
לעזאזל?' ולי אין ממש עצבים למבטים האלה. לא רוצה שיסתכלו עלי! למה אם נעמי או נתן חוזרים עצבניים אף אחד לא מת להתערב להם יותר מדיי..? למה, למה דווקא אני?! למה? אין לי כוח
אליהם. מעצבנים! אוף! שירדו ממני כבר, מה הם רוצים..? שיהיה להם אקשן בחיים, אז הם הופכים
אותי לאיזה מוגבל שזקוק לטיפול צמוד..? לעזאזל..!!!!!'
_________________________________________
לפרק הקודם
0
סיפור בהמשכים
... פרק ט'.
כ' בחשוון תשס"ז (11.11.2006)
ב"ה
נכתב בידי היוצרת שני - כלי מעלי.
ובדיוק באותו רגע הוא הרגיש מישהו טופח לו על הכתף...
"סליחה, ילד?" פנה אליו גבר לא מבוגר מאד. "מה... קרה?"
"מכונית התנגשה במשאית" הצביע והתרגז על הבחור הדתי שקרא לו ילד "ופגעה בשתי הילדות של מר זיומיץ".
"שתי ילדות?" תהה הבחור "שתי ילדות? קטנות? של זיומיץ?" "כן" אמר אורן "ואתה מי? אתה לא גר כאן, נכון?"
"נכון" השיב אורן בפשטות "ביקרתי פה מישהי. גרה ממש כאן- בבית הזה" אורן הורה על הבית "אתה מכיר אותה? ריקי הרן".
"לא מכיר..." השיב יואל, מעבד את הנתונים במוחו, מנסה לדלות בדל מידע על ריקי הזו ותוהה מה היו יכולות שתי ילדות קטנות מהצד השני של השכונה לעשות כאן, או אולי אפילו ממש בביתו.
"טוב, אדוני, להתראות" אמר אורן ורץ חזרה לבית מש' הרן.
***
"למה?! איך?! למה הן?!" מיררה בבכי גב' זיומיץ ליד מיטותיהם של בנותיה "מה חטאתי? מה הקטנות חטאו?!"
אורן וריקי נכנסו לחדר.
מוחה של ריקי הסתחרר מן השאלות...
הן הלא יצאו מביתו של השכן הדתי כשעה וחצי לפני התאונה, למה התעכבו הילדות והיו בזמן התאונה ליד המשאית? ומה תעשה עכשיו עם אמה? היא ממילא נסעה לביה"ח, עם אורן, בלי רשות, והתמונה... מי אלה בתמונה, עם יואל?
כל מאורעות הערב שחלף רצו מול עיניה... היא הייתה כ"כ מבולבלת.
"מר זיומיץ...?" שאל אורן בהיסוס, "אני אוכל לדבר איתך רגע בחוץ?"
שניות של שתיקה חלפו וריקי עמדה ליד גב' זיומיץ, נבוכה ומבוישת.
הטלפון של ריקי צלצל בקול רם ובמנגינה שכלל לא תאמה את הסיטואציה המביכה שנקלעה אליה.
"סליחה" מיהרה ריקי לפלוט ויצאה מן החדר, עוקפת את אורן ומר זיומיץ וניגשת לפינה שקטה בה תוכל לדבר. "הלו...?" אמרה בחשש "ריקי!!" הרעים קולה של אמה מצידו השני של הקו "איפה את?! אני דורשת הסברים ועכשיו!! על התמונה, על שיעורי-הבית ועל אורן הזה, ומה הסיפור עם המשאית!!"
ריקי קצת פחדה אך החליטה לספר הכל, כמעט.
"התמונה... מצאתי. והשיעורים, לא עשיתי, ואורן... פגשתי אותו בחוץ, בשכונה אחרת והוא הלך, ודיבר ממש כמוהו..." דמעות עלו בעיניה של ריקי, כמו תמיד כשדיברה עליו... "דיברתי איתו, אפילו שהוא גדול ממני ב-3 שנים, בן 18, והוא רצה לראות את הציורים שלי, גם הוא מצייר והזמנתי אותו, כי זו הייתה בערך הפעם הראשונה שמישהו מתעניין בי, ובמה שאני רוצה כי חוץ מ... את יודעת מי, לאף-אחד אף-פעם לא היה אכפת-" ריקי פרצה בבכי
אמה ניתקה את הטלפון בזעם.
***
'הוא יסרב' חשב אורן במרירות 'לא ניסחתי את זה נכון, לא הפעלתי את כל כוחות השכנוע והחנפנות הידועים לשמצה שלי...'
מר זיומיץ סירב.
זהו. המשאית תוחרם, הרישיון לרכב מסחרי ולאופנוע יישללו והוא... אם יהיה לו מזל יצא מזה בעונש קל. ואת ריקי הוא לא יפגוש יותר, לא עם האמא הזו.
זהו זה.
הוא חשב שהוא מתחיל משהו שונה בחייו ומר זיומיץ, שאורן חייב לו כ"כ הרבה, סגר אותו.
***
יואל ניסה לחבר את הכל, כמו פאזל... הילדות, טביעות הרגליים, הבחור, הילדה שהזכיר, התאונה, הזכרונות, התמונה...
משהו התחיל להתבהר לו...
הילדות, אלה היו בטח הן, והתמונה...
וריקי הרן, שעליה דיבר הבחור ההוא, והנערה שביקשה סוכר, דווקא ממנו, וגרה ממש בבית שעליו הצביע הבחור... זו בטח היא.
הוא החליט לנסוע מיד לביה"ח.
יש לו כמה מילים חריפות להחליף עם הזוג זיומיץ...לדבר איתם על הילדות... אולי משהו על פריצה, הסגת גבול, גניבה קטנה...
--------------
בקשה, ממני, שני-
אפילו שאורן יתרחק קצת בעתיד, באופן טבעי, מהסיבות שהזכיר, אל תנטשו אותו.
תמשיכו לכתוב עליו.
9
סיפור בהמשכים
... פרק ח'
י"ג בחשוון תשס"ז (4.11.2006)
ב"ה
נכתב בידי היוצר המוכשר אביש17
מר זיומיץ התקרב באיטיות אל הבחור הצעיר. אך הוא רק הפסיק להגיד לו מילה וכבר הוא צנח ארצה והתעלף.
אורן ההמום, ממש לא ידע מה לעשות עם עצמו. הוא היה כל כך בשוק שאפילו לא יכול היה לצעוק שיזמינו אמבולנס. המזל היה שאחת השכנות ראתה את מה שקרה ומיד התקשרה ל 102.
אך עוד לפני שהאמבולנס הגיע, התעורר מר זיומיץ והשתעל קשות. הוא ניסה להגיד משהו לאורן אך לא הצליח לסיים משפט. הוא רק אמר: הבנות שלי – המשאית שלך. וכבר התעלף שוב מחדש.
האמבולנס הגיע ולקח את מר זיומיץ לביה"ח ואורן נשאר בזירה בודד והמום.
איך זה הגיוני חשב לעצמו. המשאית שלי פגעה בבנות של מר זיומיץ?זה לא נתפס...
אך אורן לא יכל לתת למחשבות האלה לרבוץ בליבו. הוא ידע כעת שיש לו בעיה חמורה בהרבה.
הוא לא נהג עם רישיון.
כעת, אורן ידע שהמשטרה תתחיל לחקור, וכמובן גם תרצה לדעת פרטים על בעל המשאית שזה הוא. ואם הם יתחילו לבדוק הם יגלו את הסוד שלו. ואסור שזה יקרה.
אבל איך אפשר למנוע מהם?
הוא ידע שיש לו רק אופציה אחת למנוע את חקירת המשטרה.
האופציה היחידה שלו הייתה לשכנע את מר זיומיץ או גברת זיומיץ לא לחקור את האירוע, ובכך לגרום למשטרה לא לבדוק אחר המשאית שלו. דבר זה כמובן לא היה נעים לאורן, בייחוד לאור העובדה שאורן הוא זה שקנה ממנו את המכונית.
אך אורן היה נחוש בדעתו לא להסתבך. והוא החליט לקחת את האופציה הזאת. הוא החליט לנסוע עכשיו לבית החולים, יהיה מה שיהיה.
ובדיוק באותו רגע הוא הרגיש מישהו טופח לו על הכתף...
13
סיפור בהמשכים
אהבת אמת! פרק 2
ח' בחשוון תשס"ז (30.10.2006)
פרק 2
למרות שרוני הגיעה למסקנה שאופק, מין הסתם, איננו מתעניין בה, היא החליטה להתחיל ללכת לסניף בני-עקיבא, היא הכירה את החבר'ה, את רובם.
"רוני? התחלת לבוא לסניף, אני רואה..." חייכה שולי,
"כן, האא? נחמד כאן. לפגוש את כל החבר'ה, וזה, את יודעת" רוני חייכה אף היא.
"היי!" צעקה רוני לעבר כולם. אופק לא הגיע. 'אוף! אני באתי כי רציתי לראות אותו, בעיקר, אז למה הוא לא כאן?!', רוני הצליחה להסתיר את אכזבתה מכל החבורה העליזה ששהתה בסניף באותו הרגע,
"רוני?"
"כן?"
"מה את עושה כאן?"
"החלטתי להתחיל לבוא לסניף!" חיוך רחב,
"יופי!"
"בשביל מי?"
"אהה.. בשביל! כמובן..." צחוק מתגלגל.
"מישהו יודע למה אופק לא בא?" שאל אחד הבנים, שלרוני נידמה היה ששמו "אריאל",
"אופק?" ענתה שולי, מהורהרת, "ניראה לי שהוא לא מרגיש טוב"
"מה זה לא מרגיש טוב?"
"לא יודעת. ניראה לי."
הם ישבו ופטפטו בניהם, אף אחד לא שם לב לאכזבה שקנתה מקומה בליבה של רוני, שציפתה לו, לאופק, והוא לא הגיע. היא ישבה מאוכזבת בניהם, והקשיבה לפטפוטים, משלבת מילה מידי פעם בפעם, כשקמה ללכת-הצטרפה אליה שולי"את הולכת הביתה?"
"כן"
"אז אכפת לך אם אני אבוא איתך?"
"ממש לא... אבל אנחנו לא גרות באותו הכיוון..." פליאה חדה נשמעה בקולה,
"נכון, אבל אני רוצה ללכת לבקר את אופק, הוא לא מרגיש טוב..."
"אהה, והוא ממילא גר בכיוון שלי, כאילו? סבבה, אז יאללה! בואי."
"אני מזה מקווה שאין לו משהו רציני הוא הרוח החיה שלנו, בשבט."
"אם ככה, אז גם אני מקווה ככה," ענתה רוני, ושתיהן השתתקו, התהלכו מהורהרות, כשהגיעו לאחד הבניינים-שולי פנתה אל הכניסה שלו, נפרדת בכך מרוני, "רגע! רוני! אולי תבואי איתי?"
"אני...?" רוני היססה,
"ולמה לא?"
"כי אני לא ממש מכירה אותו..." ענתה לה רוני, נבוכה וחולמנית משהו.
"טוב. אז לא." הסכימה שולי, ועלתה במדרגות "בביי!"
"בביי!"
* * *
רוני ישבה בחדרה, ספר על בירכיה, והיא הוזה, במקום לקרוא.
'אוף! אוף! אוף! למה?! הייתי הולכת איתה! הוא לא היה יודע שזה בגלל שאני אוהבת אותו! אלא שסתם, כי התחלתי לבוא לסניף, אז גם אליו!' היא כעסה על עצמה, בלי שום סיבה, הרי היה זה אך הגיוני שהיא החליטה שלא ללכת לבקר אותו. הם אינם מכירים זה את זו כלל. ואך טבעי היה הדבר שהיא לא רצתה ללכת לבקרו, ועוד בנוכחות חברתה הטובה, שולי. אך טבעו של לב-שהוא מייסר את בעליו גם ללא צורך בכך.
* * *
"אופק?"
אופק בהה בה, הוא היה מעט עייף,
"אופק!!"
"כן?" שאל בקול מנומנם, לא-ברור,
"מה קורה איתך?"
"איתי?"
'אוף! מה קורה לו?!' שאלה שולי את עצמה, ואילו את אופק היא שאלה"כן, מה קורה איתך? מה שלומך?"
"שלומי בסדר, בערך. אבל אני מאוד מאוד עייף עכשיו" ענה לה אופק,
"שאני אלך?" שאלה,
"לא יודע..."
"טוב. אני הולכת. להתראות."
4
סיפור בהמשכים
נעבור את זה יחד <ג'>
כ"ב בתשרי תשס"ז (14.10.2006)
בס"ד
"אז איך מספרים להורים?" זרקה רוני שאלה לחלל.
היא חייכה אלי חיוך עצוב. "זו היתה שאלה שהעסיקה אותי רוב הימים. הייתי יושבת שעות, ושוברת את הראש בנסיון נואש למצוא פיתרון. לא, לא מצאתי אחד כזה. הייתי טרודה ודי בדיכאון רוב היום. בקושי הייתי אוכלת. והשאלה הזו מרחפת מעלי. תמיד בספרים, מחפש הגיבור 'שעה מתאימה', בה ההורים שמחים, או גאים בו. אבל אצלי לא היתה שעה כזו. הורי, אנשי עסקים, היו גם מאוד עסוקים... היתה לנו עוזרת, וטבחית, אבל הם לא היו הרבה בבית.
זה קרה יום שישי אחד. ההורים נסעו לעסקים במיאמי. הייתי לבד. פתאום חברה מתקשרת אלי 'רוני, בואי איתי למסיבה, תעשי טובה, פליזז' היא אומרת לי. ואני, שנמאסה עלי הבדידות הזו, מסכימה". רוני השפילה את עיניה.
"את בטח יכולה לדמיין לעצמך איך נראית מסיבה של חבר'ה צעירים, רובם גויים. היה נורא. באמצע הרגשתי שאני לא יכולה יותר. חיפשתי שמחה, ומצאתי גועל. יצאתי לחצר. התיישבתי על הגדר. נושמת את אויר הלילה. עצמתי את עייני, ואז פקחתי אותן. ככה סתם" רוני ציחקקה. חייכתי אליה, והיא המשיכה.
"סתם ישיבה על גדר, אבל אז הבנתי, שזהו. אני חייבת להבהיר שאני לא חלק מהם. למחרת התייצבתי מול הורי. לא היה קל, היה קשה, אבל הבהרתי 'או שתקבלו אותי ככה, או שלא תקבלו אותי בכלל'. והם קיבלו."
כשרות לא שמרו. הייתי אוכלת מקופסאות שימורים. ואל תסתכלי עלי ככה בהערכה. יש כאלו שעוברים יותר ממני" היא הגיבה על המבט שלי. "אבל לא היה לי טוב בבית. רציתי לעבור לפנימיה בארץ. בגיל 15 התעקשתי, בכיתי, וקיבלתי. ילדת שמנת, או לא!?" היא קרצה.
"הגעתי לאולפנה כאן בארץ. אני תלמידה בכיתת 'נעלה', אם את יודעת מה זה?.." היא שאלה. הנהנתי בראשי. "הכל היה טוב ויפה עד עכשיו.. לפני שבוע יותר נכון... ברגע כשהורים שלי שמעו שעומדים לגרש פה בארץ, הם שמחו. אני כעסתי. הם אמרו שאני לא מקבלת יותר כסף לבגדים. בשבילי זה סבב"ה, אבל בשביל אנשים פה בארץ זה לא ממש... " היא אמרה וכחכחה בגרונה. הסמקתי, מבינה את הרמז. "אני.. אממ.. מצטערת.. לא ידעתי.." מילמלתי.
"ברור שלא ידעת, מאיפה לך? אבל עכשיו את יודעת. ועכשיו אני צריכה כבר ללכת. אז אני מתכוונת להמשיך לדבר איתך מתישו. רגע, איך קוראים לך בכלל?" היא נעצרה. 'פטפטנית הרוני הזו.' חשבתי לעצמי. "אמונה.." עניתי בחיוך. "מה מצחיק?" היא שאלה "את" עניתי וצחקתי. רוני משכה בכתפיה "טוב" היא אמרה בחוסר הבנה. "א מ ו נ ה..." היא מימלה את שמי, מוסיפה אותילרשימת אנשי הקשר שבמכשיר הבפלאפון המשוכלל שלה. "מספר?" היא הרימה את
"מאיפה את?" שאלה לבסוף. "אני מנווה דקלים" חייכתי, ומיהרתי לתפוס את האוטובוס, משאירה את רוני בפה פעור.
3
סיפור בהמשכים
.... פרק ג'
י"א בתשרי תשס"ז (3.10.2006)
ב"ה
נכתב בידי היוצרת המוכשרת שירה רוזן.
אחרי הכל היא לא אשמה במצב שנוצר.
ברור שהיא לא אשמה.
היא בכלל לא יודעת מה המצב.
את הסיבה האמיתית למעבר הוא לא גילה לאף-אחד.
גם לא לאשתו. בעיקר לא לה.
* * *
ריקי נכנסה עצבנית לביתה.
"מה רצית?" שאלה את אחותה ברוגז.
"קצת עזרה במטבח,זה הכל.
בסופו-של-דבר אני לא אשמה בבעיה שלך."
ריקי בחרה שלא להגיב למשפט האחרון.
היא פשוט התחילה לשטוף כלים. בעצבנות, יש לציין.
'טוב אחותי אולי לא אשמה, אבל גם אני לא אשמה... לא אני בחרתי את המצב הזה.' חשבה ריקי.
הכל בגללם. לפני שנה החיים זרמו על מי מנוחות... לפני שנה.
* * *
הוא לא היה מסוגל לצרוח, גם לא לבכות.
אבל עמוק בפנים, הלב שלו נקרע לגזרים.
הוא הפך את התמונה.
בתחתית מאחור היו שלושה שמות: יואל,שרה ואברהם. אבריימי שלו.
התאריך: לפני שנה בדיוק.
אז, הם עוד היו איתו...
12
סיפור בהמשכים
אהבת אמת! פרק ראשון.
י"ח באלול תשס"ו (11.9.2006)
פרק א'
היא ישבה שם, במסיבה, ועיניה הנעוצות בו לא יכלו לפנות לשום מקום אחר, "הוא כל-כך חמודי!" היא לחשה, מרחפת למחצה, לחברתה, שישבה לידה.
"שנכיר לך אותו?" צחקה החברה,
"לא! ניראה לך! אני מתפדחת!" החזירה לה, כשהיא לא מסירה ממנו את ענייה.
* * *
"וואי! הייתי במסיבה אצל שולי, ראיתי את אופק, חמוד!" אמרה רוני לחברתה, שילת, "אני רוצה לדבר איתו. הוא כל-כך..."
"כל-כך מה?"
"הוא כל כך חמודי!" השיבה לה רוני, והלכה.
כל הדרך אל ביתה היא חשבה רק עליו. אוהבת אותו. כל-כך אוהבת אותו. הייתה רוצה אותו לעצמה.
"שלום!" קול גברי נשמע, היא הרימה ראש, ומי עומד שם אם לא... אופק???
"ש... שלום..." ענתה לו, מבוישת מעט,
"ראיתי אותך במסיבה אצל שולי, נכון?"
"כן. ראית אותי שם" חייכה אליו. יש לו עיניים יפות. כחולות כהות. עם עומק רב בהן,
"תמסרי לה ד"ש, טוב?" צחק, ואחר-כך הוסיף לה:"ביי" והלך לדרכו.
'וואו! הוא כל-כך חמוד! איך שהייתי רוצה אותו...' המשיכה לחשוב, רוני הגיעה לביתה. עודה מרחפת.
"רוני?"
"מה?" השיבה,
"בואי למטבח, האוכל מוכן!"
"לא רעבה!"
"למה? משהו קרה לך...?"
"לא. לא. לא. אני בסדר. בסדר גמור,"
"אהה."
* * *
רוני צעדה בין עצים פורחים בשלל צבעיהם, שואפת לקרבה את ריחם המתוק, ולפתע, את מי היא רואה ממולה?
"אופק?" היא לוחשת,
"כן?"
"אני אוהבת... אותך!" השיבה לו, כשקולה מתעצם מרגע לרגע,
"רוני...?"
"כן! איך ידעת...? אתה כל-כך... כל-כך... חמוד!"
רוני התנערה, ממשהו שנפל עליה, 'בטח עוד איזה עלה מאחד העצים שכאן...' היא חשבה לעצמה, ואחר-כך, כשפקחה את ענייה-גילתה שנרדמה בבגדיה על מיטתה, ונפל עליה איזה דף-מהמדף שלה.
"מזל שזה היה רק חלום..." היא חייכה לעצמה, וקמה. למטבח.
'דיי! רוני! צאי מיזה! אתם החיים לא תהיו חברים! את לא מכירה אותו יותר מידי! וגם הוא לא יותר מידי קשור אלייך! אתה צריכה לצאת מהמחשבות עליו!' היא ניסתה לצוות על עצמה במחשבה. ללא הועיל.
* * *
"שלום!"
שולי קרבה אליה, מחייכת,
"שלום גם לך! אז איך היה לך במסיבה אצלי?"
"ת'אמת? נהניתי נורא!"
"ממה הכי?"
"לא יודעת" היא הסמיקה. יודעת. מאוד יודעת. אבל מתביישת בזה. זה מה שיש לך בראש?! בנים?! ניסתה לנער את עצמה,
"אני נהניתי לפגוש שוב את כולם. זאת'י הייתה חוויה..."
"כן! גם אני מאוד נהניתי מיזה!" השיבה לה רוני, מתחמקת ממחשבותיה הבלתי נעימות כלפי עצמה, 'מה יש? אבא לא אוהב את אמא?' ניסתה להרגיע את עצמה, 'גם אני אתחתן באיזה שהוא שלב בחיי, הלא כן?'
"רוני?
"כן?"
"ריחפת לרגע... אבל לא משנה. אני עפה הביתה. כבר מאוחר לי! בייביי!"
נפרדו'
'בטח שריחפתי! את גרמת לי לחשוב על משוה שמאוד לא נעים לי לחשוב עליו! שאני..?? הדוסית הצנועה, תאהב בן?! ועוד בן שהיא פגשה במסיבה... אצל חברה שלה... רגע! אם הוא בבני-עקיבא... אני יכולה להתחיל ללכת גם כן! ככה אני אצור איתו קשר חזק יותר!' חשבה לעצמה, אך מייד נזפה בעצמה 'דיי! מה אכפת לך מה שהוא יעשה בחייו?! לא ניראה לי שאת מעניינת אותו יותר מידי! אז חלא'ס!' וחזרה לביתה.
32
סיפור בהמשכים
המסע אל הלב 5
ט"ו באלול תשס"ו (8.9.2006)
יונתן מנסה לדמיין את מוישי ז"ל והנה רואה בחלומו מלאך קטן, זוהר ונוצץ וסביבו אור אלוקי, יודעים שזה צדיק גדול, כן זה מוישי ובחלום הוא מחייך אליו ומושיט לו את היד לשלום וכאילו רוצה למסור לו משהו כמו "אל תדאג, אני בסדר, כיף לי בעולם שאני נימצא בו כעת" "אבל למה עזבת אותי בגיל צעיר כל כך?" שאל יונתן, "בגילגול הקודם היתי צדיק גדול והיתי צריך לעשות תיקון קטן ולכן נשלחתי בעולם הזה לכמצה שנים ושהגיע היום שסימתי
"אל תהיה עצוב יונתן, אני שומר עלייך, וטוב לי בעולם שאני נימצא בו כעת יבוא יום ואפשגוש אותך שם גם" וכך נרדם.
* * *
"בוקר טוב" אמר אבא ליונתן
יונתן התעורר בחיוך על פניו ואומר את ברכת בוקר
"בוקר טוב אבא"
"אני אוראה שאתה שמח היום"
"אבא, חלמתי על מלאך, חלמתי על מוישי ז"ל"
"אני שמח מאוד, הנה אתה רואה אתה כל כך רצית ומשמיים נענו לבקשתך רק שלא תהיהי עצוב ושהכל לטובה"
"עכשיו תתארגן ותאכל ארוחת בוקר שלא תאחר לבית הספר"
לבנתיים שיונתן מתארגן נשמעה נקישה בדלת והדלת נפתחת על ידי אמאמ של יונתן "שלום אברהם מה שלומך?"
"ב"ה " ענה אברהם בחיוך "אני יכול ללכת עם יונתן לבית הספר, רציתי בדרך לקפוץ אליו"
"כן, בטח זה בסדר גמור בוא כנס, אני בטוחה שיונתן ישמח"
והנה יונתן ואביו באים לגששת לדלת ורואים את אברהם
"שלום אברהם מה שלומך" שאל מנחם "ב"ה מנחם"
"קבעתם להיפגש?"
"לא, רציתי ללכת עם יונתן לבית ספר"
"בסדר, אני שמח שבאת אברהם" אמר יונתן
ואביו שמח שהנה יש לו חברה
* * *
אברהם ויונתן בדרכם לבית הספר "אני שמח שבאת אליי" אמר יונתן
"מתי שתרצה " השיב אברהם
"זוכר את מושי ז"ל?"
"כן...אני זוכר" אמר בעצב
"היתם הרבה ביחד, היתם כמו אחים, כל כך אהבתם אחד את השני, אהבה כזאת בין חברים לא ראיתי"
"הוא היה חברי הטוב" השיב יונתן
"כן , אני יודע בכל הפסקות היתם ביח ולפעמיים היתי מצטרף אליכם, הוא היה ילד מיוחד, ילד כזה טוב"
"נכון" נאנח יונתן, הוא לא רוצה להיזכר כדי לא לבכות
"אתה יודע יונתן איך אפשר לשפר את ההרגשה?"
"איך?" שאל יונתן
"תזכר בדברים המצחיקים שהוא היה עושה" אברהם חושב ומנסה להיזכר "יש לי, אתה זוכר שבטעות הוא שם למורה מלח בתה במקום סוכר והמורה פלט את הקיא?"
"חחחחחח צחוק נשמע מקולותיהים של אברהם ויונתן
"כן" צחוק עליז עלה בפניו של יונתן " זוכר שהוא התנגש בדלת , והיא היתה זכוכית ואיך הוא רץ.."
"כן, אני זוכר, רצינו שלושתינו והוא לא שם לב שזה דלת וצעקנו "עצור מוישי!" "
"ושניהים בנתיים נזכרים בדברים הנפלאים על מוישי ומעלים זיכרונות על ילד כה נפלא שלא נימצא איתם כעת.
ובנתיים הם ממשיכים את דרכם לבית הספר ונתקלים באיש זקן שלא ראו מימיו, הם אינם מכירים אותו ואת הדרך הזאת הם מכירים היטב ולא זכור להם שניתקלו באיש זה , זקן לבן ארוך וכיפה שחורה ענקית וחליפה שחורה ופניו מקומטות מזיקנה ומשקפיים גדולות , ניראה שהוא מבקש עזרה, השניים ניגשו לזקן ושאלות עם הוא צריך עזרה והוא נענה בכן הם לקחות את השקיות כל אחד שקית אחת והראה להם את המקום שהוא רוצה שילווה אותם.
והנה הם מגיעים לרחוב "שפירא", רחוב מאוד שקט, לא סואן, בקושי אנשים מסתובבים ברחוב זה, אך ליד הרחוב יש בית כנסת מפואר וענקי וביום שישי ושבת אנשים רבים באים לבית הכנסת הזה.
"תודה רבה לכם ילדים, אני שמח שעזרתם לי, תזכו למצוות וה' ישלם לכם "
"בבקשה" ענו השנים בחיוך
לאחר כמה צעדים הם רואים על הריצפה קלף כמו תמונה כזאת, ובטח היא נפלה לאיש הזקן , הם הסתובבו ולא האמינו, הוא נעלם! פשוט נעלם! "זה הרי בנינים צרים והולך לאט ואיך יכול הוא להיעלםל? רק עכשיו הסתובבנו והוא הלך במדירכה הזאת" אמר אברהם ששניהים בהלם מהמעשה שקרה פה.
"רגע, בוא ניראה מה יש בקלף הזה" אמר יונתן
הם סובבו את הקלף לצד הפנים שלו ולא האמינו למראה !
הם ראו בתמונה הזאת את מוישי ז"ל והאיש הזקן שהם התלוו אליו מחייכים ובתמונה רשום "ליונתן, אני במקם טוב"
"אולי... זה אליהו הנביא! " אמר אברהם"
"מעניין מאוד, מדוע איש זה בא אלינו?" אמר בפליאה
"אחרי הלימודים נספר את הסיפור להורים וניראה כבר מה הם יטענו , עכשיו נלך לבית הספר עוד 15 דק' 8, אנו נאחר" אמר אברהם
6
סיפור בהמשכים
ש ת י ק ה . . ; פרק נ'
י"ב באלול תשס"ו (5.9.2006)
פרק נ'
"רוני?"
"כן?"
"אני קצת מתוח. שמעתי שהם נותנים להיכנס כבר רק עם תעודות זהות."
"גם אני שמעתי שחר, זה לא יותר מידי חדש."
"נכון. אז מה נעשה?"
"תיקח מבן-הדוד שלך את המספר תעודת זהות שלו. יש לו עוד אח?"
"כן. שנתיים מעליו."
"יופי. אז תביא לי גם את מספר תעודת הזהות שלו, ואת כל שמות האחים. נסתדר כבר."
"אוקיי. רוני."
* * *
"ניר?"
"כן?"
"אתה יכול להביא לי את מספר תעודת הזהות שלך? וגם את של רועי?"
"בכיף, שניה..."
"תודה..."
"בבקשה. אבל רק אל תשכח שאני חייב לך את התודה הזו..."
"לא נכון! אני!"
"טוב, אני אשלח לך בהודעה. כדי שזה יהיה זמין לך כל הזמן מול העיניים, אוקיי?"
"בכיף! רעיון דיי הגיוני! תודה!"
שחר קיבל את ההודעה עם שני מספרי תעודות הזהות של בני דודיו, ושלח את זו של רועי לרוני. שאמור היה לבוא איתו כעבור יומיים לגוש קטיף.
* * *
"שחר?"
"כן, רוני?"
"אתה בסדר?"
"בהחלט!"
"אתה... לא ניראה ככה כל-כך."
"אבל אני בסדר. אני אסתדר עם זה."
"אני מקווה. שחר. שזה לא יהיה לך קשה מידי..." הביט בו רוני,
"אני אסתדר! רוני! אני אסתדר!"
"אוקיי. סומך על המילה שלך..."
"יופי!" חייך שחר, חיוך חוור ביותר.
האוטובוס הגיע. שחר ורוני עולים עליו.
"רוני?"
"כן?"
"אני... כלום."
"אוקיי."
* * *
"שחר! תתעורר!"
"לא נרדמתי בכלל... רועי!"
"רועי...? אהה. נכון. ניר. אחי הקטן!" חייך רוני, ושם את ידו על כתפו של שחר בתנוחה חובקת,
"אבל למה קראת לי?"
"כי עוד שניה אנחנו מגיעים לכיסופים. וצריך להתעורר."
"אהה, ולהגיד את תעודת הזהות שלי. אני לא נותן להם אותה! מה אני?! בגטו?!" שאל שחר, בקול יחסית מורם, על-מנת שישמעו אותו החיילים, אשר ישבו על הספסלים שבקרבתם. באוטובוס,
"כן. אתה צודק! גם אני אעשה את זה!" השיב לו רוני, 'רועי', באותו הטון.
"תעודות זהות בבקשה?" נכנס חייל צעיר, ומעט מבולבל מתפקידו אשר הוטל עליו-
"אני אגיד לך את המספר שלי... 22..."
"איך קוראים להורים? אחים?"
"רותי ושלום, אבא שלי ואמא שלי, כלומר-אמא שלי ואבא שלי, אריה, ניר ואחיה-האחים שלי!" ענה לו רוני, "ואני? אני רועי!"
"ואתה?" פנה החייל לשחר-
"אני? אני ניר. מספר תעודת הזהות שלי הוא 23... הורים רותי ושלום, ואחים-אריה רועי ואחיה!"
"יכולים לעבור."
"ברוך ה'! אני מרגיש כמו בגטו!" פלט שחר, 'ניר', לעבר רוני, 'רועי'.
* * *
"שחר!"
"ניר!"
חיבוק רעים, בני-דודים, אמיץ,
"ואתה רוני?" נפנה ניר אל עבר רוני,
"אכן כן! אני רוני-רועי!" חייך רוני וצחקק לעברו של ניר,
"טוב. בואו הביתה. איך הייתה הדרך?"
"נכנסנו דיי בקלות..."
"איך היה לך, שחר?"
"מה? לדבר עם החיילים? עבר לי דיי חלק."
"הוא היה קצת סמוק, ואחר-כך לבן, אבל חוץ מיזה-דווקא הוא היה דיי בסדר, יחסית למה שמצופה ממנו..."
"למה? מה כבר היה מצופה ממני?"
"שאתה תשתוק. ושאתה גם כן תסמיק... לא?"
"אתה צודק. אולי. אבל רק קצת!"
"נגיד!" חייך אליו ניר.
שחר, רוני וניר נכנסו לביתו של ניר, רותי-אימו של ניר, הלוא היא דודתו של שחר-קיבלה אותם בזרועות פתוחות, "שחר, מה שלומכם? מה שלום אבא?"
"הכל בסדר, ברוך-ה'" השיב לה שחר מנומס מידי.
"שחר? כל-כך מנומס?"
"לא... למה?"
"ככה. סתם. תכנסו! הינה החדר שלכם" הצביעה רותי, אימו של ניר, על החדר של רועי, "רועי יישן עם ניר באותו החדר!"
"אוקיי, אז אנחנו רק נפרוק את כל החפצים שלנו!"
"אוקיי, ותבואו לאכול אחר-כך."
"אני אבוא, בכל אופן..." הגניב שחר מבט מחוייך לעבר רוני,
"וגם אני!" הוסיף רוני, מחוייך אף הוא.
* * *
"רוני?"
"כן, שחר? יש לך משפחה חמודה... הם חמודים... הדודים האלה שלך..."
"כמוני?" חייך שחר.
"לא... יותר... סתם..." חייך אף רוני.
1
סיפור בהמשכים
ש ת י ק ה . . ; פרק מ"ז
י"א באלול תשס"ו (4.9.2006)
פרק מ"ז
שחר שכב במיטתו. שקוע בייאוש. דפיקות על הדלת, שחר דומם. לא מגיב.
"שחר?!"
שתיקה.
"ש ח ר ? !"
שתיקה.
"זה אורי!" מנסה בעל הקול בפעם השלישית.
שתיקה.
* * *
"כבר אתה הולך?"
"כן, דני. שחר לא פתח לי את הדלת."
"של החדר שלו, כאילו?"
"כן. אז אני הולך."
"להתראות!"
"בביי!"
* * *
"גילה?"
"כן?"
"אני חושב שאני גם מתחיל לדאוג לו."
"לו?!" תמיהה נשמעה בקולה של גילה, היא אימו של שחר,
"כן. לו. לשחר שלנו."
"אוהו! למה? מה גילית עליו עכשיו?"
"לא משהו מרעיש במיוחד. אבל הוא לא התייחס לדפיקות הדלת של אורי, ולא לגמרי ניראה לי שהוא ישן באותו הזמן."
"אז מה? צדקתי לגביו בסוף, האא?"
"צדקת. אבל אני עוד לא יודע מה עושים. לא ניראה לי שצריך להראות לו לחץ מצידנו."
"אז מה כן? הלחץ הזה לא בא לי מרצון."
"לא יודע. צריך לחשוב על משהו."
"אתה צודק." נאנחה גילה, ושניהם, גילה ודני, שקעו במחשבות.
* * *
"אתה מבין, אורי? לא היה לי כבר כדי עצבים לראות אף אחד. כבר אמרתי לך מליון פעמים... פשוט נמאס לי מהם!!"
"אבל שחר... מה אני עשיתי לך שלא רצית לראות אותי?!"
"לא רציתי לפגוש אף אחד! כי נמאס לי! מכולם! מהכל! אתה בכלל מצליח להבין אותי?!" פלט לעברו שחר, מריר מתמיד,
"לא יודע. אני מנסה..." ניסה אורי לצחוק מעט,
"אני לא... לא... לא חשוב."
"שחר, כדאי לך לשפוך!"
"כבר ניסיתי את זה. ואתה יודע מה יצא לי."
"לא. אני לא?"
"אתה כן. אורי" הביט שחר אל תוך עיניו של אורי, ואחר המשיך, כשהוא מוסיף ומביט בהן-"אתה לא הצלחת להבין אותי-ורבנו."
"אהה, אתה מזכיר לי. באמת שלא לגמרי זכרתי את זה."
"דיי, אורי. מספיק משחקים. אתה לא יודע להבין אותי. עד שלא תגיע לזה בעצמך."
"זה נשמע כאילו שיש לך אויבים...!" ניסה שוב אורי לגרום ללחץ להשתחרר מעצביו הרבים מידי, לטעמו שלו.
"זה לא רק נשמע ככה. זה באמת כמעט ככה!" השיב לו שחר בקול שקט. כמעט קול שמשלים עם גורלו,
"ואני אחד מהם, כאילו?" משיב לו אורי,
"לא יודע. תאמין לי שאני כבר לא יודע מי הם האויבים שלי." השיב שחר בקול שנשמע היה כרוצה לפרוץ בבכי, "אני לא יודע נגד מי אני אמור להלחם..."
"אולי כי אתה לא אמור להילחם?!" השיב לו אורי,
"אני אמור. העולם הזה דפוק."
"לא נכון..." השיב לו אורי בקול חלוש, נמאס לו מהוויכוח הזה,
"הוא כן דפוק. ומאוד. אליך לא נטפלים. אז אתה לא מרגיש את זה."
"אתה רומז שאני נטפל אליך?!..." שאל אורי. סמוק כולו.
"לא. לא אתה. אבל יש אנשים..." ענה לו שחר, והעיף מבט קליל אל עבר המטבח, שבו ישבו זוג הוריו, ודנו בעניינו, מבלי שידע-כמובן.
"אוף! שחר! מה יהיה איתך?!"
"כל מה שקורה איתי עד עכשיו ימשיך הלאה, מין הסתם." ענה לו שחר ביובש,
"שחר! אבל זה לא טוב לך! אתה רואה את זה! אתה בעצמך אומר לי את זה!"
"מה אני אמרתי לך!? שלא טוב לי שכולם נטפלים אלי!"
"ולמה הם עושים את זה...?!"
"כי... כי... כי הם טפילות!" השיב לו שחר. נחרץ בדעתו.
"שחר, אתה לא רציני."
"וטוב שלא. אחרת לא ניראה לי שהייתי מצליח לשרוד אותם. את זה.""
ושוב אתה לא רציני?"
"לא. זה דווקא כן היה רציני."
"למה?"
"מה-למה?!"
"למה אתה חושב ככה...?"
"כי אני חושב... כלומר-לעניות דעתי..."
"לעניות? עניו שכמותך..."
"סליחה! לעשירות דעתי, או, אם תירצה, לדעתי העשירה-הציניות זה הדבר היחיד שהופך את כל הדברים המזופתים לדברים שאפשר לצחוק מהם!"
"אהה, בעצם-אתה צודק, יש משהו בדבריך."
"אתה רואה?"
"את מה...? סתם. כן. הבנתי אותך."
"אני מאוד שמח. בפעם הראשונה בשעה האחרונה."
"שחר..."
"כן?"
"כלום. סתם אמרתי ת'שם שלך."
"אוקיי. אורי. אני לא חושב שהצלחת להבין אותי. זו האמת. מה לעשות?"
"כלום. פשוט לשתוק."
"נעלבת?"
"לא ממש."
"אז...?"
"לא יודע. מרגיש שלא בנוח במיוחד."
"אהה, הבנתי."
"הידד!"
"מה הידד כל-כך בזה?!""
שהצלחת לרדת לסוף דעתי."
"אהה, שוב הבנתי."
"הידד!"
חיוך כפול.
* * *
"שחר, נעמי סיפרה לי שהתפרצת עליה."
"אוף! אבא! היא כזו מרגיזה!"
"שחר!"
"שתהיה אחותך. ניראה אותך מסתדר איתה כאחות, ולא כבת!"
"וכי מה ניראה לך?! שאני והאחים שלי כל הזמן רק הסתדרנו זה עם זה? לא. גם אנחנו רבנו."
"אבל לא הייתה לכם את נעמי."
"אבל היינו רבים בכל זאת. זה מאוד טבעי במשפחות עם ילדים."
"ילדים?" שאל שחר, ותמיהה מעשה התגנבה לקולו, "היא באמת קרצייה כמו ילדה קטנה לפעמים, כמו מאורי, אבל היא לא ילדה קטנה-והוא, לעומתה-כן ילד קטן."
"שחר, דיי כבר להפיל את בעייותך על כל הסובבים אותך!"
"אבל זו לא בעייתי!" פלט שחר לעבר אביו, זעום כולו,
"ש ח ר ! אז למה רגזת עליה? סתם? כי היה לך מאוד מאוד משעמם?!"
"לא. כעי היא דחפה את אפה לענייני."
"אוקיי. את זה היא לא סיפרה לי, שחר, אני כבר אדבר איתה על זה."
"תודה, אבא!" חייך שחר בהקלה, ונכנס בשנית לחדרו.
* * *
'מזל שספרתי לו. ככה הוא יכל לעזור לי' חשב שחר לעצמו. וחייך, 'אז אולי... אולי... כדאי שאני אתחיל לדבר איתו בכלל על כל הדברים שמעצבנים אותי במשפחה... אולי.'
0
סיפור בהמשכים
ש ת י ק ה . . . ; פרק מ"ד
י' באלול תשס"ו (3.9.2006)
פרק מ"ד
חלפו עברו להם חודשיים, המצב בארץ התחמם עוד יותר, ושחר עדיין רב עם הוריו, על נושא שתקנותו הרבה.
הוא יוצא לצמתים עם חבריו, אבל הוריו עדיין משוכנעים בכך שהוא זקוק לטיפול, בעוד שחר רוטן על כך בכל הזדמנות אפשרית, הרי הוא יצא בפסח עם חברים, לחברון, וכו', אז למה הוריו כל-כך נטפלים אליו?!
"אבא! עזבו אותי כבר! אני לא כזה דפוק, כמו שאולי ניראה לכם! אתם נדבקים אלי... כאילו הייתי באמת אחד שזקוק לטיפולכם הפסיכיאטרי! ואני לא! ממש ממש לא! אז למה אתם עושים לי את זה?! למה!?"
"שחר, די כבר! תירגע! אנחנו רק מנסים לעזור לך! אז מוטב שתפסיק לחשוב עלינו כל-מיני דברים שכאלה!"
"אבל זאת'י האמת! זה מה שאתם נותנים לי להרגיש! אומלל ואידיוט מושלם, שזקוק לעזרתכם על כל צעד שהוא עושה, ואני ממש לא כזה! תבינו אותי כבר!"
"אבל שחר..."
"כן!? מה אבל?! אתה יודע-אני מחלק בצמתים חומרים לאנשים זרים, אני מדבר איתם..."
"אתה בטוח שאתה מדבר איתם?"
"כן! קצת אומנם, אבל מדבר איתם!"
"ומה זה הקצת הזה?!"
"'רוצה סטיקר?' ואני לא מבין למה אני אמור לדבר איתם יותר!"
"אתה באמת לא אמור... אבל עם האנשים המוכרים לך, אתה מדבר לא יותר ממה שאתה 'משוחח' עם האנשים שאתה פוגש בצמתים..."
"לא נכון! אבא! תפסיקו עם זה!"
"עם מה אנחנו אמורים להפסיק, שחר? עם האמת הזו...? שזורמת לנו מול העיניים כל הזמן?!"
"זאת לא אמת!!!" קרא שחר, מיואש.
* * *
"אורי... אתה לא מבין! לא משנה. בכל אופן-אני לא מאחל לך שאיי פעם תבין!"
"אני גם מעדיף שלא להבין את זה. מהבחינה שאתה מתכוון"
"למה? כדי שלא להזדהות איתי?" חייך שחר, מריר,
"לא. כי לא בא לי להרגיש גם כזה... כמוך."
"טוב. בכל אופן-אני שמח שזה רק בגלל זה... ולא בגלל עוד כמה סיבות סמויות!"
"ברור שלא. שחר..."
"לא כזה ברור. כלומר-רק אחרי שהסברת לי זה נהיה לי ברור. הם לא מבינים כלום!"
"מה זאת אומרת?!"
"זאת אומרת-שגם אם אני מסביר להם במשך שנה שאני כן מדבר, כי אני נימצא במטה, ושמה חייבים לדבר-אז הם יחשבו שאני סתם ביישן שלא מוציא מילה מהפה."
"מעצבן."
"מתסכל" תיקן אותו שחר, מדייק יותר בתחושתו מאורי,
"טוב... זה אתה מרגיש. אתה בטח יודע יותר טוב ממני."
"כנראה שאתה צודק. כבר נמאס לי מהם." דיבר שחר ללא כל קשר בין שני חלקי המשפט.
"שחר, שחר!"
"כן? אורי, אורי?" ענה לו שחר, ושניהם חייכו,
"תצא מיזה כבר, תנסה להתעלם מהם, אפילו, רק אל תשבר מהר כל-כך..."
"אז להישבר לאט יותר מותר לי?" שאל שחר, ציני כדרכו,
"אני אבין אותך יותר... גם אם עדיף שלא תישבר בכלל." השיב לו אורי, באותו סגנון הדיבור האופייני לשחר, כשהוא במצב רוח שכזה,
"אורי?"
"כן?"
"אין לי כח! אני על סף שבירה מהם! הם... הם לא במבינים כלום!!" אמר שחר, בלחישה, שהתחזקה לקראת סוף המשפט,
"אתה אומר את זה גם לי, לפעמים."
"כי גם אתה לא ממש מבין אותי," אמר שחר,
"לפעמים...?" הוסיף אורי, חצי מהוסס, חצי צוחק,
"כן. לפעמים." ענה שחר, רציני ומריר, כמו שהוא ניראה הרבה, לאחרונה.
"די שחר! קשה גם לי לראות אותך במצב כזה! אתה חבר שלי!"
"חבר...? טוב. נו. נכון. אנחנו חברים. אבל... אבל... אתה לא התייחסת אלי ככזה, כשכעסתי על הרב ירון."
"עי נסחפת עם הכעס שלך!"
"כי... אתה יודע למה! הסברתי לך כבר אז את הסיבות שלי לכך!!"
"אז כנראה שהן לא נראו לי מספיק הגיוניות."
"אורי!"
"אבל שחר! זה מה שקורה."
"שקרה. אתה מתכוון. אלא אם כן זה קורה שוב. ברגע זה." ענה לו שחר ביובש.
"שחר? מה יש לך?"
"נמאס לי מהם. מכולם. וכבר אמרתי לך את זה."
"אבל שחר!! יש בהם גם טוב!"
"מה? מה למשל? לזרוק אותי לעולם הזה, כדי שאחר-כך יוכלו להתייחס אלי כמו אל איזה בחור מפגר!?"
"שחר!"
"מה?"
"בלי שטויות!!"
"איזה שטויות?!" שאל שחר, מיתמם,
"שחר, דיי" כמעט מתחנן אליו אורי,
"מה די?! מה די!? לך ותגיד להם דיי! להם! להם! ל ה ם ! ! ! !" עלה קולו של שחר לכדי צעקה רמה במיוחד,
"שחר, תירגע, אתה צועק."
"ואז מה?"
"אז תדבר יותר בשקט. הרי לא בא לך שההורים שלך, למשל, ישמעו את כל הצעקות האלה שלך."
"אהה" ענה שחר, ונדם.
* * *
"שחר בבית?"
"כן, הוא בבית, לקרוא לו? או, לחילופין, שאתה תיכנס אליו?"
"קראי לו... אני צריך ללכת איתו למטה."
"אני לא יודעת אם הוא... טוב. בעצם. אני אקרא לו!" השיבה אימו של שחר לאורי.
"שחר? אורי מחכה לך בדלת. הוא רוצה שתבוא איתו למטה!"
"תגידי לו ששניה אני בא!"
"אוקיי!"
"אורי?"
"כן, שחר?"
"אנ... כלום. לא חשוב."
"אוקיי, תגיד, מה עשית בחדר שלך?"
"ניסיתי לכתוב שיר דיכאון חדש..."
"על מה?"
"על... לא יודע! על העולם הזה! על העולם כולו!"
"אהה, ויצא לך משהו?"
"בערך"
"בא לך להראות לי או ש...?"
"או שמה? שזה אישי?"
"כן..." הסמיק אורי כמעה,
"אני ניראה ש... לא יודע! אני קצת מתפדח!" השיב לו שחר,
"אוקיי, אז אני אוותר על הרעיון, עד שתגיע עם עצמך למסקנה שלך לגבי העניין הזה!" חייך אורי בעליצות מוגזמת, כדי להפיג את דיכאונו של שחר,
"ממה אתה כל-כך מרוצה?"
"אני יודע...? הולכים לעשות עכשיו משהו טוב...! לא?"
"כן. אני מקווה שכן, כלומר."
"???" תלה אורי מבט תוהה בשחר, שמנסה להגיד ש:'אם אתה לא בטוח שזה יעיל, אז למה אתה עושה את זה בכלל!?'
"מה? אני בסך הכל לא בטוח שזה בכלל יועיל לנו במשהו."
"אוקיי... לא הבנתי אותך, בהתחלה."
"|כן, את זה הצלחתי להבין לבדי!" ענה לו שחר, ומעט בעוקצנות, ואחר כך הוסיף-"מה אמא שלי אמרה לך כשהיית בדלת?!"
"מה היא כבר יכלה להגיד לי?"
"לא יודע. ולכן אני שואל אותך...?"
"היא אמרה שאתה בחדר, ושהיא..."
"ושהיא?!" שאל שחר בקוצר רוח,
"היא שאלה אם לקרוא לך, או שמא אני, לחילופין אבוא אליך החדרה! וכשאמרתי לה שלקרוא לך אז היא אמרה לי שהיא לא יודעת אם הוא... כלומר האם אתה... ואחר כך היא חזרה בה, ואמרה שבעצם היא כן תקרא לך." חייך אורי.
"מעניין אותי מאוד מה היא רצתה להגיד לך!"
"מה היא כבר יכלה לרצות להגיד לי?!"
"שאני בדיכאון... או אני יודע מה..."
"אתה לא קצת נסחף עם השטויות האלה שלך!?"
"ממש ממש לא!" ענה שחר לאורי, במעט רוגז, עצר לכמה רגעים מהליכתו, ואחר המשיך ללכת. הם המשיכו את דרכם לכיוון המטה.
2
סיפור בהמשכים
ש ת י ק ה . . ; פרק מ"א
ה' באלול תשס"ו (29.8.2006)
פרק מ"א
"אני ניראה לי חושזה מחר הבייתה"
"למה?"
"כי כמעט לא הייתי בבית בחופש פסח הזה, ואמא שלי תצטרך את העזרה שלי, אני מניח, אבל הגיוני שיהיה לה לא נעים לבקש אותה ממני, כי היא חושבת שאני אומלל.. אז היא לא תירצה להפריע לי לפרוק את ריגשותי.."
"אהה.. אני גם צריך לעזור לאמא שלי, אתה יודע.. אין לה כל-כך מי שיעזור לה, ואני גם רוצה לבקר את אבא שלי, ו.. יש לי גם הרבה מה לעשות, אני גם דיי אשמח לבקר אצלך, לראות דברים שאתה כותב, נשחנ"ש קצת אצלך גם.. מה יש?"
"סבבה! אז תבוא!" קרץ אליו שחר, "אתה יודע שנשמח!"
"תלוי מי זה נשמח.."
"כולנו!"
"אוקיי.. סבבה!"
"אוף! כשאני חושב על זה-לחזור הבייתה-פירושו להתמודד עם אמא שלי, שחושבת שאני ילד, קטן, ועוד מוגבל! מה אני צריך את זה?! מי יוכל לשכנע אותה שאני לא?! לעזאזל!"
"שחר, תשתדל לא להתייחס יותר מידי לשטויות. תתמקד במה שאתה רוצה לעשות, ולא לשים לב לכל מי שנידבק אליך בדרך"
"קצת בילתי אפשרי!"
"אני לא בטוח, אתה יודע, גם אלי נתקרצצו לא מעט אנשים, לפני כמה שנים"
"והצלחת להתעלם מהם כמו שאתה מיעץ לי?"
"לא ממש.. בל ניסיתי, והיה יותר טוב כאשר התחלתי לנסות,"
"אז אני אנסה, בלי נדר!"
* * *
'אולי רוני צודק. אבל לי כבר אין כח למילחמות האלה. אני רק רוצה שיתנו לי קצת שקט! אני ילד רגיל, נורמלי, בעצם! אני אפילו כבר לא ילד. עברתי את גיל הילדות. ואני בוגר מספיק כדי להחליט מה שאני רוצה. אבל ההורים, המורים, עוד לא משוכנעים בכך עד הסוף! וזה משגע!'
* * *
"שלום, שחר, איך היה לך אצל רוני? נהנת?"
"כן! בטח שנהנתי! כבר מלא זמן לא נפגשנו.. אז זאת הייתה פגישה מוצלחת לחלוטין!"
"אני שמחה! מה עשית אצלו?"
"מה שאני עושה אצלו תמיד..?"
"???"
"נו.. מדברים, צוחקים, מתפללים, אוכלים, שותים, ישנים.."
"טוב. אם אתה לא מעוניין בלפרט לי אז אני לא אלחץ עליך..!"
"מה יש כאן לפרט?! רוני הוא כמו כל בנדוד אחר! נהנתי אצלו, הוא בערך בגילי, מזמן לא נפגשנו. וזהו!! מה אני צריך כבר לעשות אצלו?"
"לא יודעת" השיבה אימו של שחר בקול שקט, "אבל אולי אתה אמור לדעת," הוסיפה, מה שהרגיז את שחר עוד יותר,
"מה כבר יש לי כאן לדעת? נמאס לי כבר! מייחסים אלי כאן, בבית הזה, כאלא תינוק! כמה אני כבר יכול לסבול את זה?!" צעק שחר, ונמלט אל חדרו, כשדמעות מציפות את עיניו.
* * *
"דני, ראית? הוא בקושי בא הבייתה, וכבר הוא מתחיל עם הקריות שלו. משהו קורה איתו. דני."
"מה שאלת אותי, כשהוא נכנס?"
"איך היה לו אצל רוני? ואם הוא נהנה, וכל השאלות האלה.."
"איך שאלת אותו את זה? כחקירה? ניראה לי שהוא חש כמו ילד קטן, או מוגבל, שכל הזמן את עוקבת אחרי כל צעד שלו!"
"אבלך אני דואגת לו! מה אני כבר יכולה לעשות!?"
"לרסן במקצת את הדאגה שלך. כי היא פוגעת בו!"
"אבל.. לא ניראה לי שזה אפשרי!" דמעות חדרו לקולה של גילה, היא אימו של שחר.
* * *
"הלוו?"
"שלום?"
"אפשר לקבל את רוני?"
"כן, שניה.. ר ו נ י ! ! טלפון!!"
"רוני?"
"כן, זה שחר?"
"כן! אמרתי לך.. אמרתי לך.."
"אתה בוכה?"
"אולי.. יש לי כמה דמעות! אמרתי לך. נמאס לי מהם! למה חזרתי הבייתה, למה?! למה!?"
"שחר, תתמודד, תנסה להבליג!"
"זה בילתי אפשרי! אני לא מסוגל לזה יותר!"
"דיי, שחר, דיי!"
"לא מסוגל יותר!"
"תרגע, שחר"
"אני רוצה למות!"
"אתה לא קצת ניסחף?"
"אולי. לא יודע!"
"תנשום נשימות עמוקות, ותרגע."
4
סיפור בהמשכים
ש ת י ק ה . . ; פרק ל"ח
ג' באלול תשס"ו (27.8.2006)
פרק ל"ח
"שחר! טלפון!"
"מי?"
"בטח ההורים שלך.. אמא שלי ענתה."
"אז למה אתה קורא לי ולא היא..?"
"היא במטבח, ואני כאן?"
"וואלה? אין לי כוח לענות לטלפון.."
"שאני אלך להגיד לה?"
"לא!" קפץ שחר, "אני אענה. שלא יחשבו עלי כל מיני דברים בבית!"
"אז אני נשאר כאן, בינתיים."
"סבבה." חתם שחר את השיחה.
* * *
"שחר?"
"כן, אמא?"
"כן. אתה נהנה?"
"אמא! אני כבר לא הילד הקטן שלך. גדלתי קצת. ואני יודע להסתדר היטב לבדי!"
"אני.."
"את מה?! אמא!! אני לא ילד קטן.!!!!!"
"טוב. אז שאנתק?" קולה של אימו היה פגוע במקצת,
"אם בא לך"
"ביי. שחר!"
"בייביי"
ניתוק עצבני מצד שחר, וכואב מצד אימו.
* * *
"זאת הייתה אמא שלי"
"מה היא רצתה?" שאל רוני, "אם לא אכפת לך להגיד לי, כן..?"
"לא אכפת לי להגיד לך. כן. היא רצתה לשאול אותי מה קורה! חושבת שאני ילד קטן!" התיז שחר במרירות,
"ואתה ענית לה בצורה כזו?"
"בהחלט."
"למה?"
"שתפסיק! שיפסיקו כולם! אני ילד.. כלומר, אני בחור, מספיק גדול, בשביל לדעת מה את כל מה שאני עושה!"
"לא כל"
"אוקיי, לא כל. אבל הרבה. ומה שאני יודע, אני יודע, ומה שלא, אין מצב שמישהו אחר ידע."
"למה לא?"
"כי הם לא בתוך הראש שלי. רק אני נמצא בתוך הראש שלי. ולא אף אחד אחר!"
"בסדר, אבל שחר, יש דברים שמי שמהצד רואה, ואתה לא, אני חושב" ניסח רוני בזהירות את מילותיו,
"שום דבר! אני יודע כל מה שאני מרגיש. וטוב הרבה יותר מכל המורים הטפילים האלה, ששיבשו להורים שלי את המחשבות עלי!!"
"גם אני הרגשתי ככה, ויש בזה משהו, אבל זה לא מאה אחוז"
"במקרה של המורים האלה, זה ועוד איך מאה אחוזים!!"
"אני.. אני.."
"כן? מה אתה?"
"אני חושב שאתה צודק. אבל לא בהכל. המורים מנסים להבין לפעמים. כשהם לאץ וזה מתסכל. במיוחד היועצים. אבל.. תסמוך על ההורים שלך! זה ההורים שלך!"
"ואז מה? הם מושפעים מהמורים שלי. ומהיועץ. ההורים שלך טיפלו בך, אז..?"
"לא. אבל הם היו עסוקים מידי. בעצמם."
"נו? אתה רואה? אז למה שההורים שלי ישימו לב אלי?"
"כי זה ההורים שלך! והם לא עסוקים בעצמם מידי, אני מקווה."
"יש בזה משהו. אבל.. אתה לא מבין אותי? הם מושפעים לחלוטין מכל הצוות של הישיבה. ולי אין כוח אליהם. הוא לא מבינים בזה בגרושים!!"
"זה מה שאתה אומר!"
"זה גם מה שאתה אמרת לי לפני כמה דקות.."
"נכון, אתה צודק, בעצם"
"יופי. אז מתי אתה מפסיק לסתור את עצמך?"
"לא יודע.."
"תגיד רגע, ההורים שלי דיברו איתך? משהו כזה?"
"לא. למה?"
"כי אתה מתחיל להישמע לי קצת כמו החבר שלי, שנישמע לי כמו ההורים שלי, פלוס כמה מורים והיועץ של הישיבה!"
"מצטער. לא הייתי אמור להישמע לך ככזה. כי אני לא."
"אבל כן נשמעת.", נתפס לזה שחר, בקטנוניות כלשהי,
"שחר, די, נו."
"לא רוצה! נמאס לי, ונמאס לי ונמאס לי!"
"אז למה באת אלי?"
"כדי שתעזור לי! שתבין אותי! אני לא צריך עוד מטיף מוסר!"
"אתה צודק. אני מזה מבין אותך בזה!"
"כן? אני באמת מאוד שמח."
"שחר, די כבר עם המרירות הזו!"
"ניראה אותך!"
"כבר עברתי את זה.. לא בא לי לעבור את זה שוב!!"
חיוך. שתיקה.
"שחר, באמת! אני לא כזה חטטן ומטיף מוסר!"
"אתה נשמעת ככה"
"מצטער, נו.. אני יודע, אני כאן כדי שתשפוך. ואלי יהיו לי עיצות, מניסיוני שלי."
"אולי. זה כבר לא לגמרי נשמע לי ככה"
"אז עכשיו, אני מקווה, שזה כן יתחיל להישמע לך ככה"
"מתחיל להיות י קשה להאמין שזה יקרה!"
"שחר. בגלל תאקל אחד?"
"מסתבר שכן. תאקלים עם אחד שחשבתי שיעזור לי." נאנח.
"אוייש, נו, באמת! שחר!"
"כן, מה שחר?"
"בגלל פעם אחת?"
"אני עייף. אני עף לישון."
"מתחמק?"
"לא. עייף."
"שיהיה."
"זה כבר היה"
"אוקיי. אז שהיה. שינה נעימה"
"תודה!"
שחר התכסה עד מעל לראשו בשמיכה.
"רוני?"
"כן?"
"סליחה. אני במצב קצת לא פשוט עכשיו. מתנצל על הקריזה שחטפתי עליך!"
"אז לא היית עייף?" חייך רוני,
"כנראה שבאמת לא" חייך אף שחר.
"אז מה? בא לך לדבר?"
"אני חושב שכבר סיפרתי לך מספיק. אולי תנסה לעזור לי?"
"במה? איך אני מסביר להם שאני בסדר?"
"אמרתי לך איי פעם שאני יודע איך עושים דבר שכזה?"
"לא. האמת היא שלא."
"אז..?"
"אתה עברת משהו דומה, ואז זה אומר שיש מצב שתנסה לעזור לי!"
"לא יודע. אני אנסה."
/Mosaic/Read/1032
1
סיפור בהמשכים
ילדי העצים - פרק שישי
ל' באב תשס"ו (24.8.2006)
למחרת יצא פיטר מוקדם בבוקר לטייל באי. הוא נזהר שלא להעיר אף אחד. גם לא את הטיגריס של איתי. הוא קפץ על הנדנדות וחשב, ולא שם לב שהגיע אל החוף. הוא ירד בקפיצה מהעץ ונשכב על החול הרך. הוא הרגיש משהו שהוא לא יכול היה לבטא במילים. זה היה קורה לו ליד אורין. הוא פתאום היה מרגיש שהוא רוצה תמיד להיות לידה ושאם יקרה משהו הוא יעשה הכל כדי שזה לא יפגע בה. זאת לא הייתה אהבה. ברור שלא. הרי אהבה זה דבר מבייש והוא
אחר צהריים בהיר ונעים אחד, יצאו אודי ודורי לקטוף אגסים ותותי שדה לארוחת הערב. הם התנדנדו מנדנדה אחת לשנייה וחיפשו עוד עץ אחרון. פתאום צעק אודי: "דורי! תראי! הנה עץ אגסים!", ודורי באה בעקבותיו. הם נחתו על אחד מענפי העץ והתחילו לקטוף מעליו את האגסים ולשים אותם בסל הקלוע שלהם. פתאום שאל אודי: "דורי, למה את לא מספרת לנו אף פעם למה מיס סטיבלזון כלאה אותך בצינוק?", "אתה רוצה לדעת למה?" שאלה דורי. "כן, בבקשה.
"נכנסתי לחדר של מיס סטיבלזון שבוע לפני אותו ערב שהיא כלאה אותי בו כדי לקחת קצת כסף מהכספת שלה. גם אני ראיתי את הפתק שעל השולחן ולכן הצלחתי לפתוח את הכספת. כשהיה לי את הכסף ביד, הזמנתי בדואר חבילה של זיקוקי דינור שכשמדליקים אותם הם יוצרים את המילים "מכשפה זקנה". רציתי להדליק אותם ו...", "רגע" אמר אודי. "איך היא לא מצאה את החבילה בדואר? ואיך הזמנת את זה בטלפון אם לא היה לך טלפון? הרי לא יכולת להתקשר
"וואו דורי! את ממש אמיצה! הלוואי שלי היה כזה אומץ!" התפעל אודי. "תודה" אמרה דורי והסמיקה.
הם כמעט שכחו שהם באו לקטוף אגסים. הם חייכו, קפצו על נדנדות וחזרו לבקתה באחור קטן לארוחת הערב.
2
סיפור בהמשכים
ש ת י ק ה . . ; ;פרק כ"ז
כ"ז באב תשס"ו (21.8.2006)
פרק כ"ז
"היה כיף!" ענה שחר למדריך שלו, ששאל אותו איך היה לו הטיול השנתי,
"כן?" חייך המדריך, "אני שמח.. באמת!"
שחר חייך והשתתק.
"איזה יופי של טיול.. האא?!"
כן, אורי, כן, אבל.. לא אמרתי שהמסלול היה מעצבן?"
"אמרתי. ואז מה? מה עם ההווי החברתי? נהניתי מאוד בקטע החברתי!"
"כן, זה גם אני, במיוחד במדורה, וזה!"
"אתה רואה? אז כן יכולתי להנות בטיול הזה, גם בלי להנות מהמסלולים המעיקים.."
"אוקיי, צודק!"
"בטח שצודק, מתי טעיתי לאחרונה?" חייך.
"אתמול. כשאמרת שהמסלול מעצבן"
"זו היתה דעתי"
"השגויה"
"לדעתך"
"הנכונה"
"מה שתגיד"
שחר ואורי צחקו, ונפרדו כל אחד לביתו.
"שחר? המורה שלך התקשר, הוא הציע שוב, שתלך ליועץ של הישיבה שלך."
"לא רוצה!" ענה שחר בזעף "הוא לא ירד ממני כבר?!"
"כנראה שלא. שחר, תחשוב על זה ברצינות. באמת. אולי באמת כדאי לך? תצא מהשתקנות הזו שלך.."
"לא רוצה! טוב לי איך שאני! ונמאס לי מהשטויות של המורה הזה!!!"
" ש ח ר ! אתה בכלל לא חושב עכשיו בהיגיון. זה רק בגלל שאתה עצבני עכשיו על המורה שלך. תירגע כבר!"
"שידבק אלייך, תירגעי, לי זה נימאס. וזאת לא הפעם הראשונה שהוא מתקשר, ואת יודעת את זה אפילו יותר טוב ממני!! כי הוא מדבר איתך ולא איתי!!"
"שחר, אתה טועה. הוא רק רוצה בטובתך. שתיפתח. זה לא טוב להיות כל כך שתקן"
"כן?! ואולי את יודעת גם להסביר לי למה זה כל כך לא טוב!?"
"תראה, נער בגילך, צריך חברה, צריך לדבר. לא יכול להשאיר את הכל נעול בתוכו."
"למה אני משאיר את הכל נעול בתוכי? אני מדבר, ועוד איך מדבר.. תשאלי אפילו את אורי!"
"את אורי. ומה עם כל שאר החברים שלך? למה איתם אתה לא מדבר?"
"אולי כי אין לי מה? אורי הוא החבר הכי טוב שלי. ואני לא רואה שום סיבה לדבר עם אחרים, כשיש לי אותו!"
"אתה רואה? אתה אפילו לא יודע שיש לך בעיה! וזה כבר חלק ממנה"
"אולי אני לא יודע שיש לי בעיה כי פשוט אין לי בעיה?" הציע שחר פיתרון.
"לא. יש לך בעיה. כולם, חוץ ממך, רואים את זה."
"מי זה כולם? את, אבא, והרב ירון?"
"לא.. כן.. לא. אני, אבא, המשפחה כולה"
"אהה, אז את אומרת שעכשיו עירבתם גם את כל המשפחה בבעיות הפרטיות שלי?"
"לא. כולם רואים את זה עליך!"
"כן? איך בדיוק?!"
"רואים" ענתה אימו סתומות, ולא פרטה.
"איך?! איך?! איך!? במשפחה אני פטפטן! הם לא יכולים לראות את זה אם לא תספרו להם!"
"לפחות אתה לא מתנגד לזה שזאת בעיה כבר.."
"יופי, אז את מתחמקת מלענות לי מאיפה הם יודעים שאני פחות קשקשן כשאני עם חברה, וגם מקשקשת לי משהו על זה שאני כבר לא מתנגד לזה שזאתי בעיה! אני בהחלט מתנגד לזה! בהחלט!" שחר ברח לחדרו. סגר את הדלת, והתעלם מאימו שביקשה ממנו לפתוח לה אותה.
'לא פותח לה! היא הרגיזה אותי מאוד! מאיפה להם הרשות לרכל עלי בכל המשפחה המורחבת!? מה בגלל שכנראה זה מעניין את כל הדודים, אז גם הם צריכים להיות מעורבים בהכל?! זה לא העסק שלהם, ודי. ושהיא תחלום שאני אפתח לה עכשיו את הדלת של החדר שלי. אני לא פותח לה! לא רוצה! לא רוצה..! לא רוצה..' נרדם.
'איפה אני? איפה הרב ירון?! הוא לא אצלנו בבית? אבא לא אמר לי שהוא בא כדי לדבר איתו ועם אמא? למה אני לא שומע את הקול שלו? איפה הוא? אני לא יוצא מהחדר, עד שהוא לא עף מהבית שלי..'
"שחר? קמת?" נשמע קולו של אביו, שחר התמתח ויצא מחדרו.
'רגעע! הרב ירון בכלל לא כאן.. אז מה? איפה הוא? חלמתי? כן! כן! כן! כן! כן! אני נזכר! רבתי עם אמא, היא עצבנה אותי, תדבר יותר, אתה שקט מידי, לא בחברה. הלכתי לחדר. וכנראה גם ישנתי, טוב, באמת, שזה היה רק חלום.'
"שחר?"
"כן?"
"נרגעת כבר?"
"כנראה שכן?"
"יופי, אני מאוד מאוד שמח. כי אמא סיפרה לי שהיתה לכם שיחה מאוד מאוד סוערת לפני שנכנסת לישון."
"נכון,"
"למה התעצבנת עליה?"
"כי נימאס שנראה למישהו שאני מאוד אומלל, ושתקן חסר תקנה, ושזה רע, וכו'! שהרב ירון הזה יפסיק להתערב לי בחיים!"
"אבל שחר! זה רק לטובתך!"
"בטח בטח. 'רק לטובתך' סתם מעצבנים!"
"למה זה מרגיז אותך? אולי, איכשהו, בתוכך אתה חש שאנחנו הצודקים?!"
"מזה לא! הדבר האחרון שאני אחשוב שהוא צודק ונכון, זה שאני אומלל חסר תקנה, שזקוק בדחיפות לדיבורים עם כל ילדי הכיתה"
"אבל שחר! מילא, לא לדבר עם כולם. אבל אתה לא מדבר בכלל!"
"אני כן מדבר! עם אורי, נתי, ועם עוד, בעצם, נראה לי שאני מדבר עם כולם. רק לא בו-זמנית"
"נו, ולמה לא בו-זמנית? ממה אתה מפחד?"
"מכלום. אני לא חייב לדבר עם כל הכיתה שלי בבת אחת!"
"אבל זה מראה שכן יש לך איזושהי בעיה. וגם עם אף מורה אתה לא מדבר!"
"לא עם אף מורה. יש מורה או שניים שכן. המורה להיסטוריה למשל, כן שמע אותי מספר פעמים"
"מספר פעמים רב או מועט?"
"מזה משנה לך!? שמע העיקר?!"
"אתה רואה-אתה מתחמק!"
"לא, אני לא! אני רק לא חושב שזה כזה משמעותי מספר הפעמים שאני מדבר עם מורה!"
"למה לא?"
"כי מה שמשנה כאן-זוהי רק העובדה שאני מדבר. ואני מדבר!"
"בקושי"
"ואז מה אכפת לך?! העיקר שאני מדבר!"
"בקושי"
"אבל מדבר!"
"כמעט ולא"
"מאיפה לך?"
"מהמורים שלך. מהרב ירון. מכולם!"
"'מהמורים שלך' המורים שלי הם בכלל לא פונקציה. כי מהם אני אכן מתבייש. אבל לא מכולם!"
"לא מכולם מה זה אומר?"
"לא מכל האנשים שבעולם! אבל, כשאני חושב על זה, כבר אמרתי לך שגם לא מכל המורים שלי! קח כדוגמא את המורה להיסטוריה!"
"מה יש לי לקחת אותו כדוגמא?!"
"למורה שאני כן מדבר איתו!"
"על מה כבר?"
"על המבחן שלי, על השיעורי בית, מה כמה ואיך, וכו'!!"
"נו.. זה לא כאלה דברים. מִזה אין לך מה להתבייש בכלל!"
"אבל עובדה שהוא המורה היחיד שאני מדבר איתו על זה זאת אומרת שכן יש לי מה להתבייש ממנו לגבי זה, ואני לא"
"או, לחילופין, מוכיח לי שאתה באמת ביישן מידי. אם אתה מתבייש לדבר על זה עם כל המורים"
"לא נכון! זה טבעי לא לדבר עם מורה על כל דבר. זה מורה. לא חבר!"
"כאילו, אתה רוצה לומר לי שעם החברים שלך אתה מדבר על כל דבר?"
"לא כל דבר. ברור שלא. לכל אחד ישנם דברים אישיים שאותם הוא לא משמיע לאף אחד.."
"לא מדוייק. לכל אחד ישנם דברים אישיים שאותם הוא לא משמיע לאף אחד, מלבד לאדם אחד לפחות, שהוא סומך עליו מאוד."
"פעם אני ואריה, האחיין שלך, היינו מדברים מלא. ועל הכל. אבל גדלנו. וזה דיי טבעי שבגילי אני לא ממש שש לדבר על נושאים אישיים."
"שחר. אתה טועה, אני בגילך הייתי מדבר מלא על נושאים אישיים. לא עם כולם, אמנם. אבל מדבר."
"אני זה לא אתה. כל אחד שונה מהשני. אני לא מבין למה נטפלתם דווקא אלי."
"כי אתה בחור שתקן מידי. וזה לא טוב!"
"לדעתך. אני לא רואה בשתיקה שלי שום דבר רע. ובטח לא ש'מידי', אני בכלל לא כזה שתקן. תשאל אפילו את אורי."
"את אורי. ומה עם כל השאר??"
"גם איתם אני מדבר"
"שוב? למה לא עם כולם בו זמנית? ולמה אתה, למשל, לא שר עם כולם?"
"מי אמר לך את זה?"
"הרב ירון. תענה לי!"
"הרב ירון.. פעם עוד הערצתי אותו!"
"אתה מתחמק. שחר."
"לא. אני לא. אני מתבייש. ואני לא רואה בזה שום דבר לא טבעי. למה, אני חייב לשיר?"
"לא. אבל זה לגמרי לא טבעי שאתה לא שר אפילו כשלא שומעים אותך, כי ממילא כולם שרים."
"לא נכון! לשיר זה כן פאדיחה. ואני לא היחיד שמתבייש לשיר!"
"כן, מי עוד?"
"אורי. הוא סיפר לי."
"אבל אורי לא מתבייש לדבר לפחות?"
"ואז מה? אתה סוטה ממה שדיברנו עכשיו."
"גם אתה עשית את זה לא מעט."
"אולי"
"בטוח. אבל גם אתה מתחמק לי. תבין, אתה ממש לא מדבר עם אף אחד!"
"לא נכון! כבר הסברתי לך שאני כן מדבר, זה לא נכון שאני לא מדבר עם אף אחד. הרבה יותר נכון להגיד שאני לא מדבר עם כולם."
"נו, וזה לא טוב"
"למה לא? זה טבעי לחלוטין!"
"לא נכון, שחר, אני לא ממש חושב שזה לגמרי טבעי החוסר דיבור שלך עם כולם"
"אבל זה לא חוסר דיבור עם כולם! לא אמרתי שעם כולם אני לא מדבר. אמרתי, בסך הכך, שלא עם כולם אני מדבר!
"וגם לגבי זה אני לא חושב שאתה ממש מדייק."
"אני כן."
"אני לא חושב ככה!"
"ואני כן חושב ככה!" חתם שחר את השיחה, והלך למטבח, לאכול.
_____________________________________________________
הפרק הקודם
1
סיפור בהמשכים
ש ת י ק ה . . ; פרק כ"ד
כ"ז באב תשס"ו (21.8.2006)
פרק כ"ד
"היי.. שלומי.. אפשר להצטרף אליכם?" קרא אורי, אל עבר חברם לכיתה, "בכיף! למה לא? בואו בואו"
"באנו"
"מה קורה? היה מזה כיף במדורה, נהניתי ממש, של מי היה הרעיון?"
"שלי" חייך אורי, "אבל גם של שחר"
"שלי?! לא נכון!" מחה שחר "כל הקרדיט על המדורה הוא שלך!"
"מתחמק האא?!"
"לא! אומר את האמת"
"מה שתגיד, סתם, נו, יש בזה משהו, אבל לולא אתה-לא הייתי עושה את זה"
"אוקיי, מסכים" חייך שחר.
"טוב, אנחנו סתם יושבים פה, אבל.. רוצים שאני אביא את הגיטרה שלי? נשיר קצת שירי נשמה, יהיה טוב!"
"כן! כן!" קרא אורי בהתלהבות,"אז חכו כאן שניה, פשוט הם לא הכי התלהבו, אבל לי מתחשק.."
"אוקיי! אז מה אתה אומר שחר?"
"שזה נישמע לי ממש ממש סבבה!" חייך שחר. "יופי!" ענה להם שלומי, ונעלם, להביא את הגיטרה שלו, "שחר, אתה באמת חושך שזה סבבה?"
"כן, אני ניראה לך שקרן? אני מת על זה! שרים, וזה! זה שיא הכיף!"
"כן, אתה צודק.. אבל בגלל שאתה כזה מין שתקן.. טוב, טוב, לא חשוב" הוסיף למראה מבעו של שחר, "מה?! שתקן לדעתך לא אוהב מוזיקה טובה? לשיר?"
"לא, אבל חשבתי שתתבייש לשבת ככה, עזוב, נו!"
"אוקיי, עזבתי" ענה שחר.
"חזרתי! הינה הגיטרה! מה נשיר?"
"ל'ידע, מה יש לך שמה?"
"כל מיני, טוב, נשיר יהיה לנו טוב"
"בכיף, יאללה!"
"נו, שחר, את האמת? נהנית?"
"מאוד! אמרתי לך כבר שאני אוהב לשיר, לא?"
"כן, אבל חשבתי, ש.. ש.."
"ש..? אני אתבייש?" קטע אותו שחר, "כן"
"אבל ממילא לא שמעו אותי, אז למה ניראה לך שזה יפריע לי?"
"לא יודע! אתה כזה, כזה, לא חשוב!"
"אם אתה אומר, לילה טוב, אורי,"
"לילה טוב!"
_______
"אבא? מה אתה עושה כאן?!" נדהם שחר, "באתי לבדוק שאתה מסתדר היטב חברתית"
"אבל.. אבא! נו! באמת! מה אתה חושב?! פאדיחות לי!"
"אני דואג לך, שחר"
"אתה עושה לי פאדיחות!"
"לא נכון! בסך הכל באתי לבדוק את מצבך"
"אבל זה פאדיחות! כל החברים שלי יחשבו עכשיו שאני איזה ילד קטןן!"
"לא, הם לא, הם יודעים שאתה ביישן"
"אבל זאת לא סיבה! אבא?! נו! באמת!!"
"מצטער. הייתי חייב לבדוק, אורי אמר לי ש.."
"אורי!? דווקא הוא!? החבר הכי טוב שלי?! ועוד אחרי שהיינו ביחד עם שלומי, ונתי, ושרנו, והיה כיף?"
"מה הקשר? אתה כן ביישן."
"אזמה?! זה רק יגרום לי להתבייש עוד יותר"
"אז תנסה להתגבר על עצמך"
"לא רוצה!" מחה שחר במרדנות, "למה דווקא אני נדפקתי בקטע הזה מכולם! למה!? למה?!"
"כי אתה נער ביישן!"
"אז מה?! זאת'י ממש לא סיבה!"
____________
"שחר?! כבר בוקר! קום!"
"מהההה?" שאל שחר בעיניים טרוטות, "כבר בוקר, ועוד מעט אוכלים, ואז יוצאים למסלול, אז תקום כבר!"
"וואי, קמתי, קמתי, חלמתי חלום זוועתי.."
"מה חלמת?"
"שאבא שלי בא לכאן, לראות איך אני מסתדר כאן חברתית, ואני כולי מתפדח"
"אוייש.. באמת לא משהו"
כן, וגם בחלום התווכחנו הרבה.. אם זה מפדח שהוא בא, או שלא.."
"אהה?!"
"כן! אני, כמובן, טענתי שכן, ואילו הוא-'מה פתאום?!' איכסה של חלום!"
"כן, אתה צודק, זה לא נישמע משהו מהנה במיוחד.. שמח בשבילך שזה רק חלום!"
"תאמין לי שאני עוד יותר שמח" חייך אליו שחר, "ניראה לי שחלמתי את זה בהשפעת העובדה-ששאלת אותי אתמול אם אני לא אמור להתבייש"
"אוייש.. אז מזה סליחה אם זה באמת בגלל זה!"
"חח.. בכיף, סבבה, סלחתי לך!"
"אני באמת שמח! אבל, עכשיו, קום! עוד מעט המסלול!"
"קמתי! קמתי! מה אתה מתעצבן עלי?! אני הולך לשירותים, להתלבש"
"אוקיי, הבנתי שהיום אפשר לנעול סנדלי שורש, וסנדלים בכלל, כי הולכים למים."
"בכל המסלול, או שרק בחלקו?"
"אהה, וואלה, אתה צודק, אני עף לברר את זה"
"ואני עף לשירותים, תדווח לי אחר-כך!"
"אוקיי, תהנה לך" חייך אורי, "תודה! גם אתה", החזיר לו שחר, בחיוך גם כן.
"שחר, צריך לנעול נעל סגורה למסלול, מזל שהעלית את זה, אבל-קח איתך שורש, למים"
"אוקיי, מזל ששאלת אותו שוב, אתה יודע.. אני לא ממש הייתי שואל"
"כן, אני יודע"
"אני שמח, סתם. מה קורה? מתי יוצאים?"
"לא יודע. עוד לא התפללנו"
"וואלה! כמעט שכחתי מהתפילה!"
"מזל שרק כמעט"
"כן, האא?"
"כן! טוב, בוא נבדוק מתי מתפללים, אוקיי?"
"אין בעיה, נלך למורה, ותשאל אותו"
"אני? למה לא אתה?"
"א ו ר י !"
"טוב, טוב, אני יודע למה לא אתה. אבל רציתי קצת לצחוק על חשבונך, אני אשאל אותו! קדימה! בוא!"
"באתי!"
"היידה!"
"אמרתי לך כבר! באתי!"
"בסדר, בסדר, רק אל תצווח עלי.."
"אני?! לצווח?! יאללה! למורה!"
"המורה? מתי מתחילים להתפלל?"
"עוד כחמש דקות. אתם כבר מאורגנים?"
"כן,"
"יופי, אתם הראשונים.. סתם, לא. יש עוד כמה. אבל אתם בין הראשונים. אלה שלא הספיקו יותר מידי להתארגן-יתפללו לפני הארגון, ויתארגנו מאוחר יותר. תודיעו את זה?" נעץ המורה עיניים בשחר, "כן" ענה לו אורי. ושניהם הלכו לכיוון האוהל.
"כן?" שאל שחר, "כן!" השיב לו אורי, "אתה ממילא בא איתי, אני אדבר ואכריז, ולא אתה"
"אם אתה אומר, אולי כדאי שאני סתם אתבטל עד שתודיע להם?"
"לא בא לי ללכת לבד", ענה אורי לשחר, "טוב. אז אני אבוא איתך, בסדר.." השיב שחר, ושניהם יצאו יחדיו.
"חבר'ה!" הכריז אורי, "עוד כחמש דקות תפילה! תתארגנו מהר! לא מחכים למאחרים!"
"מה?!" נשמע קול מתוך האוהל, "מה ששמעת," החזיר לו אורי, "והמורה אמר שאלה שלא יספיקו להתארגן-יתארגנו אחר-כך"
____________________________________________________________________
לפרק הקודם
1
סיפור בהמשכים
ש ת י ק ה . . ; ;פרק כ"א
כ"ז באב תשס"ו (21.8.2006)
פרק כ"א
שחר נכנס לביתו, אגב טריקת הדלת בזעף, "שחר?"
"כן..? מה עכשיו?"
"אומרים שלום כשנכנסים"
"שלום" ענה שחר לאימו בקוצר רוח, וניכנס לחדרו, 'אוף! האורי הזה! גם כן חבר! למה הוא תמיד הולך בצורה כ"כ עיוורת אחרי כל מה שה'גדולים' אומרים לו, לי? זה מרגיז! אולי שפעם הוא יקשיב לי? אולי, לשם שינוי, אני צודק הפעם, ולא הוא? לא נימאס לו להקשיב להם כל הזמן..? זאת לא הפעם הראשונה, אני חושב..'
"שחר?"
"כן??"
"אתה עצבני. נכון?"
"כן!"
"על מה, או, על מי, הפעם?"
"מה אכפת לך?!"
"ש-ח-ר-!"
"סליחה. אבל אם את רואה שאני עצבני-את לא אמורה להרגיז אותי עוד יותר.. לא?"
"אוקיי. אני מסכימה איתך. אבל-תענה לי עכשיו, הלכת עם אורי לחנות, לעשות קצת קניות, נכון?"
"כן, לטיול, קנינו ת כל מה שאנחנו צריכים."
"יופי, טוב, אז אני הולכת, וכשתירגע קצת, אתה מוזמן לספר לי על מה ולמה אתה עצבני עכשיו."
"אוקיי. אולי."
"טוב, זזתי, ואם אתה רוצה לאכול-אז עוד חמש דקות אני גומרת להכין את ארוחת הצהריים"
"בסדר. אם אני ארצה."
אימו של שחר יצאה מחדרו, 'לא הייתי צריך להתעצבן עליה כל-כך, היא לא אשמה שאני מעוצבן עכשיו, כלומר-היא כן אשמה! היא לא הייתה צריכה להרגיז אותי עוד יותר, ודווקא כשאני מעוצבן ממילא. זה לא אשמתי שהתפרצתי עליה!'
"אז החלטת לרדת לבוא בסוף?"
"כן.. תקשיבי-אני חייב להתנצל.. הייתי עצבני כשבאת אלי, וזה היה מרגיז שבמקום לעודד-הרגזת אותי עוד יותר.. אבל בכל זאת-סליחה.."
"סלחתי" חייכה אימו של שחר, "יופי, לא התכוונתי להתפרץ עלייך, אבל רבתי קצת עם אורי, אז הייתי מעוצבן.."
"רבת עם אורי?! על מה!?"
"הוא.. הוא עיצבן אותי! עם השטויות של המורים, וזה, שאני זקוק לייעוץ, ושזה דפוק שאני שתקן, וכאילו זה לא מספיק לי-אז הוא החליט גם להודיע לי שאני אכן אטום, כמו ששאלתי אותו אם אני כזה.. נכון שדיברתי קצת לא ברור עכשיו? זה בגלל שאני עוד קצת עצבני עליו.."
"כן, היית קצת לא ברור. מה הוא אמר לך? שאתה כמו מה שאמרת לו?!"
"שאלתי אותו אם אני באמת ניראה לו כ"כ אטום, ואז הוא אמר לי שכן, והתעצבנתי עליו עוד יותר!!"
"לא הבנתי.. למה בכלל הגעת לזה שאתה אטום?!"
"כי אני לא רוצה ללכת לשום ייעוץ, אז הוא החליט שזה בגלל שאני אטום לדיעות של אנשים אחרים, אז התרגזתי עליו, והתווכחנו. ואז באתי לבית עצבני."
"אהה.. אתה יודע.. יש משהו במה שהוא אומר, זהו סוג של אטימות, לא להקשיב לדיעות של אחרים, מי אומר שלא תהיינה להם עיצות טובות בשבילך? כאילו-אתה לא הבנאדם היחיד שיש לו תשובות לכל השאלות.."
"לא נכון! אני לא אטום. וזה לא שום סוג של אטימות. אני, בסך-הכל, לא ממש רוצה להשתנות, כמו שכולם, בעצם, כמו שכולכם רוצים. כ ו ל כ ם ! כאילו שאני איזה נער דפוק. שלא מבין כלום מהחיים שלו. אני יודע טוב מאוד את כל מה שאני רוצה מעצמי. אילו החיים שלי. ואני לא רוצה לשנות את ההרגלים שלי, ואת כל ההתנהגויות שלי. ואתם רוצים שאני כן אשנה, אני לא רוצה! אני אשאר בדיוק כמו שהייתי תמיד!!"
"בדיוק כמו שהיית תמיד? להזכירך-הייתה שנה אחת-שבה היית תלמיד חצוף ביותר.. ומה עם זה? למה כזה לא רצית להישאר?"
"כאילו שאת רצית שאני אשאר כזה!!"
"נכון, לא רציתי שתישאר חצוף. אבל אחד כזה שמדבר-כולנו רצינו שתישאר, ורוצים שתהיה."
"כשהייתי חצוף-שאלתם אותי 'אין לך בושה?! ככה מדבר ילד בכיתה ג' למורה שלו!?' אז זהו, הפכתי להיות ילד עם בושה. למה זה מפריע לכם? אתם לא החלטיים!!"
"יש הבדל בין להיות ילד עם קצת בושה, לבין להיות ילד עם המון בושה. אתה לא מבין את זה בעצמך?"
"מבין. לא מבין. אתם כבר הדבקתם עלי סטיגמה!! אני חוזר לחדר שלי."
______________________________________________
הפרק הקודם
0
סיפור בהמשכים
ש ת י ק ה . . ; ; ;פרק ל"ו
כ"ז באב תשס"ו (21.8.2006)
פרק ל"ו
"שחר..? כשדיברנו שמתי לב שזה לא זה.. כאילו, אתה לא 'סתם' רוצה לבוא אלינו. הייתה לך סיבה מעבר לזה שלא נפגשנו כבר מלא זמן"
"תכל'ס? אתה צודק.. רוני. יש לי בעיה. אבל קודם כל-תן לי להתבייש אצלכם.." חייך שחר.
* * *
כששחר ורוני ישבו שניהם בחדרו של רוני, פתח שחר את פיו.
"אתה מבין אותי, כן? הם פשוט נדבקים אלי כאילו שבאמת יש לי בעיות."
"האמת? כן. אני מבין אותך. אתה יודע. גם אלי נדבקו כאילו שיש לי בעיות. ולמה? רק בגלל שהורי גרושים? זה היה כל-כך מטופש!!"
"תאמין לי שגם אני מבין אותך! שחר? אולי אתה רוצה לספר לנו מה עובר עליך? מה קורה? למה אתה לא מדבר? למה נהיית שתקן יותר? נודניקים"
"אכן. רוני? מה קורה איתך? ההורים שלך נפרדו. אנחנו יודעים שזה קשה. אז אולי תדבר איתנו? לא רוצה! אני הייתי עם עצמי. וזה הספיק לי. נכון שבדרך כלל צריך עוד אנשים. אבל לא כמו החטטנים האלה!"
"אחח.. ידעתי שטוב יהיה אם ני אבוא לכאן!"
"אהה.. אז אתה שמח שהיו לי 'תאקלים' עם כל העולם ואישתו..?" חייך רוני
"כן! סתם.. אבל תודה שזה טוב בשבילי.." חייך אף שחר.
* * *
"הלוו? שחר?"
"כן?"
"חבר שלך התקשר"
"איזה חבר?"
"נתי. למה אין לו את המספר פלאפון שלך?"
"כי אני ילד נורא סגור. שלא יוצר קשר עם אף חבר, הריי" סינן שחר בלעג
"שחר! אני אמא שלך! אני דואגת לך!"
"אני שמח לשמוע."
"יש לך את המספר שלו?"
"כן. יש לי. ביי." ניתק שחר את הטלפון כשהוא כועס.
"תודה שזה מרגיז, רוני!"
"לא סיפרת לי מה היא אמרה לך.. על מה יש לי להודות לך..?"
"אהה.. אופסי! נכון! אמא שלי. היא התקשרה כדי להגיד לי שחבר חיפש אותי, ולשאול למה אין לו את הפלאפון שלי.. תודה שזה דבילי ומעצבן!"
"אהה. גם לי הייתה תקופה כזו. 'רוני? אתה כבר כמעט ולא מדבר עם החברים שלך. זה לא טוב. רבת עם מישהו מהם? רוני! למה אתה לא עונה לי? רוני..? רוני..?' נמאס גם לי מהם. והם לא טרחו להרגיש את זה. זה לא הזיז להם בגרושים. אז לרוני לא נוח עם זה. ואז מה? בקורס הפסיכולוגיה למדנו שחייבים להוציא את זה ממנו. אז חייבים. ואת מי זה מעניין בכלל מה שהוא מרגיש?"
"יופי! אז אתה מבין אותי? הם כאילו נכנסים לך לחיים כזה. 'שחר? תדבר. שחר, תשתתף. שחר תעשה!' לא רוצה! לא רוצה! נמאס לי מהם. גם מההורים שלי נמאס לי! נמאס לי מכולם! שיעזבו אותי קצת במנוחה.."
"אז אולי תנסה לדבר איתם על זה שזה מציק לך?"
"לא רוצה!! הם.. הם בכלל לא יבינו את זה!!!!!"
"שחר, אלו ההורים שלך!"
"יופי, אז גם אתה נהיית לי כמו שכולם נהיינו לי לאחרונה..? אבא שלי, אמא שלי, ואורי, החבר הכי טוב שלי?! אהה.. ואפילו כמו הרב ירון. המורה שלי..? אתה בכלל דיברת עם ההורים שלך על זה..?"
"לא היה לי מה לדבר עם ההורים שלי על זה. הם בכלל היו עסוקים בעניינים שלהם.'כן דמי מזונות לכל הילדים. לא דמי מזונות לכל הילדים, בקר בתאריך הזה. לא רוצה! אני אבוא לבקר בתאריך ההוא. אל תבוא הבייתה. אז לאן בדיוק?אני רוצה ומור לי לפגוש אותם. לא? כן? זה כן ברור.זה בכלל לא ברור. אבל אני כן רוצה. אבל אני לא רוצה. בית המשפט יחליט. עדיף שנחליט בייננו. כן..! לא..!' ומי בכלל התייחס אלינו, הילדים? המורים. הפסיכולוגים
"בטח שמבין! כאילו שההורים שלי לא מתסכלים אותי מספיק, אז גם המורים בבית הספר. אצלי, למזלי, זה לא ידוע אצל כל החברים. ככה שזה בסדר."
"כיף לך.." נאנח רוני.
"כן.. אני באמת מתחיל להעריך את זה.. אבל תשמע, אולי יש לך עיצות בשבילי? מה לעשות איתם!?.. לא כולל לדבר עם ההורים, כן..?" הוסיף במהירות, כשנזכר בעצתו הקודמת של בן דודו,
"לא יודע. אני השתדלתי להתעלם מהם. מה שלא עזר לי יותר מידי."
"טוב. לפחות נוכל לפרוק ביחד את כל הקריזות שלנו. סוף כל סוף מצאתי לי מישהו שיבין אותי.."
"אני שמח בשבילך..! אהה.. אז.. באת בשביל עצמך, ולא בשבילי..?" שאל רוני אגב קריצה.
"כן! סתם.. גם.. אתה יודע.. ש.. אני מאוד מאוד מאוד מאוד וכו' מחבב אותך.." חייך שחר סמוק כולו מהמבוכה.
"זה בסדר.. גם אני מחבב אותך מאוד" חייך גם רוני. אך כשהוא לא סמוק ולא נבוך.
* * *
"רוני.. לגבי מה שדיברנו היו. אתה יכול לספר לי עוד..? קשה לי עם זה שכולם דוחפים את אפם לחיי. ואתה יכול לעזור לי עם זה. עם סיפורים משלך!"
"אוקיי. לא אכפת לי." ענה לו רוני.
"תודה!"
"אני רק אשמח אם קודם נתארגן כבר לשינה, ונהיה במיטות. אתה יודע. אני עלול לבכות פתאום.. ואני מעדיף לעשות את זה לבד איתך בחדר, ומתחת לשמיכה שלי.." אמר רוני. נבוך.
"גם אני עלול לבכות. זה יותר מהתסכול. אני חושב. אז אין לך מה להיות כל-כך נבוך." ענה לו שחר, שגם הוא היה נבוך. מעט.
"זה התחיל ככה.. ראיתי את ההורים שלי רבים. צועקים זה על זו בקולי קולות. לידינו. הילדים. הם, כיראה, לא חשבו על הנזק העצום שהם גורמים לנו בזה. וזה היה מתסכל אותי בכל פעם מחדש. אני מבין שלא מסתדרים. אבל הצעקות שלהם זה על זו וזו על זה.. זה הרבה מעבר ל'לא מסתדרים' הזה שלי. הם היו משפילים אותי. אותנו. הילדים. עם הצעקות האלה שלהם. כי כבר אמרתי לך.. תמיד היה נידמה לי שבכל השכונה שלנו שומעים אותם. ואני יודע
"אתה חוזר על זה הרבה פעמים" העיר שחר,
"אולי.." השיב לו רוני, "כנראה שזה גם אחד הדברים היותר חזקים שהשפיעו עלי לרעה."
"כנראה." בהה שחר לרגע, ואחר התנער, והוסיף "תמשיך?"
"כן. כן. בטח. הינה אחרי שההורים שלי החליטו להתגרש, אז איזה ילד אחד, שאין לי מושג מאיפה הוא ידע על זה, פרסם את זה בכל הכיתה שלי, ועוד כמה ילדים בכיתות גבוהות יותר ידעו על זה. מה שגרם לי להתחיל ולסתום את הפה שלי גם בבית-הספר. מה שגרם לכל המורים להתחיל לשאול אותי שאלות. 'מה קורה איתך, רוני? אתה עצוב? לא עצוב? איך אתה מרגיש ביחס להורים שלך', וכו'.." קולו של רוני נחנק מדמעות, ושחר, ששם לב לזה, שתק.
"שחר?"
"אתה גם הרגשת ככה?"
"בהחלט, ואני חושב שני יכול ומצליח גם, להבין אותך!!"
שקט. דממה.
__________________________________________________
לפרק הקודם
1
סיפור בהמשכים
ש ת י ק ה . . ; ;פרק ל"ה
כ"א באב תשס"ו (15.8.2006)
פרק ל"ה
'שחר הזה! מה הוא חושב לעצמו? שאחרי כל-כך הרבה פעמים שהוא פוגע בי, אני עוד אשאר אצלו? אני מבין שהוא היה בסערת רגשות, אבל בכל זאת! זאת סיבה! ממש ממש לא סיבה לפגוע בי ככה, בכל פעם מחדש!!'
* * *
'אורי נפגע! מגיע לו, בעצם. הוא מתנהג כמו כל המבוגרים האלה, שדוחפים לי את האף שלהם עמוק עמוק אל תוך ענייני שלי! מה אכפת לו אם אני שקט או רועש!? הוא חבר שלי, ואמור לקבל אותי איך שאני! אני לא תלמיד שלו, או, לחילופין, הבן שלו! אני חבר..!'
* * *
"שחר רב עם חבר שלו לדעתי, דני"
"אוקיי, גילה, אז הם ישלימו, ממה את כל-כך בלחץ?"
"מיזה שכמעט ואין לו חברים"
"מעולה, מהבחינה הזו, כי ככה הם ישלימו מהר יותר"
"דני! מדובר בילד שלך! אתה לא דואג לו?!"
"דואג לו כן, אבל גם לחוץ בגלל הדאגה הזו-לא."
"למה?"
"כי אני לא חושב שאם נילחץ-נעזור לו במשהו"
"כלומר-אם היית חושב שזה יעזור-היית נילחץ גם כן?"
"הגיוני מאוד שכן, אם זה לא היה מזיק לי"
"אבל אולי אם נהיה לחוצים זה ישפיע על הילד הזה?"
"אולי, אבל אולי זה גם ישפיע עליו לכיוון ההפוך"
"כלומר?"
"שהוא יעשה לנו דווקא אם נילחץ, אבל ממילא זה לא לגמרי תלוי בי, את יודעת."
* * *
"הלוו? רוני? מה קורה? זה שחר.. בא לי לבוא אליכם, כן. כן. באמצע השנה. אז מה אתה אומר? אהה.. בעצם, אולי עדיף שאגיע אליכם לקראת פסח, כי אז אני לא אצטרך להשלים כלום."
'יופי! אני אסע אליו, עוד שלושה ימים מתחיל החופש, נבקר קצת אצל דודים, מה יש? הוא שנה מעלי, בטח יבין אותי, כולם הרי דיברו עליו, אחרי שהורים שלו התגרשו, ואני מניח שהוא מכיר ת'עצבים האלה, של 'אתה מיסכן\אומלל\זקוק נואשות ליד מכוונת, וככה אני אוכל לקבל ממנו, אולי, אני מקווה, עצות שיעזרו לי. וככה יהיה לי קל יותר להתמודד עם השטויות של כולם סביבי, הרי כולם חושבים שאני אומלל ביותר, בטח אומלל, בגללם..! בגלל כל
* * *
"שחר, קום, יש לך לימודים, אתה יודע, עברתם את תקופת ההכתרה"
"אמרתי שלא? אני כבר קם!"
"יאללה! כבר מאוחר!"
"אוף! מה אכפת לי!?", התפרץ על אימו בזעף,
"שחר!! ככה לא מדברים לאמא!"
"אם היית במקומי.. נודניקים" סינן שחר בשקט.
* * *
"אז מה..? נרגעת רצת מאתמול? האא, שחר?"
"אור.. עזוב. אני עצבני. רבתי עם אמא שלי על הבוקר..!"
"על מה?"
"על שטויות. היא זרזה אותי לקום, אז התעצבנתי עליה..!"
"אהה, זה דיי מרגיז, אבל חפיף, לא?"
"לא.. כאילו כן.. בערך!"
"אתה נשמע.. אהה.. קצת מבולבל היום"
"נכון", שחר ואורי דיברו ביניהם בקרירות כלשהי, זכר למריבת האתמול.
* * *
"אמא, עוד שלושה-ארבעה ימים אני הולך לרוני"
"לרוני?"
"נו! הבן של שולה, אחותך"
"אהה, אתה בטוח שלא תפריע להם?"
"כן. אני בטוח. רוני אמר לי שבכיף אני יכול לבוא אליהם, ואז אנחנו כבר נהיה בחופש"
"אוקיי, למה אתה הולך אליהם?"
"בשביל רוני..? הוא שנה מעלי, ואני רוצה לפגוש אותו, לא התראינו כבר הרבה זמן"
"זה רק זה?"
"בטח שזה רק זה. לא. אז לא. אז אני מסתיר מימך משהו"
" אוקיי, אז תלך אליהם, מתי החופשה שלך מתחילה בדיוק?"
"עוד שלושה ימים, וניראה לי שאני אשאר כאן יום אחד לעזור בבית. אבל אחר-כך אני נוסע אליהם, בעצם, אליו, לרוני."
"אוקיי, אבל תגיד את זה מראש גם לאבא."
* * *
"שמעת, דני? הוא רוצה לנסוע לרוני, האחיין שלי,"
"ולכן?"
"זה לא מוזר לך?"
"לא. אמרת לי שהוא בכבודו ובעצמו אמר לך שהם לא נפגשו כבר הרבה זמן, לא?"
"אכן.."
"נו, אז זה זה, וזהו זה."
____________________________________________
לפרק הקודם
0
סיפור בהמשכים
במרוצה - פרק י' ואחרון
ט"ו באב תשס"ו (9.8.2006)
ב"ה
נכתב על ידי הליצן צחקן/ללא תולעים. ונערך עריכה ראשונית וחצי שניונית על ידי אחד שקורא עצמו טירו בשם יעקב רובין.
השוטר המשיך לחקור את תומר. וכרגע רק דבר אחד עיקב את החקירה -ג'ודי שצריכה להתעורר, ולחזור לעצמה. עכשיו היא כבר לא ילדונת - והבגרות ניכרת שעשתה בה שמות, וקרעה אותה לגזרים. הצלקות, ושלל הדברים שעשתה החטיפה, לא השאירו אותה כפי שהיא היתה. היא התחילה לחושב על החיים ברצינות, ולא רק על חברים ובילווים, וגם קצת בגרויות, שחלפו בזמן שעברו עליה כל מיני דברים. היא לא רוצה להוריד את הממוצע של ביה"ס.
***********************************
מרגלית ישבה עם מנחם במטבח, וברקע הרדיו נשמע. היא חשבה- לא עוד צרה עליה. לא עוד.
למזלה- זה לא היה קשור אליה, אבל היא הרגישה את החלום הנורא, עם הארון וכו' -וכמו שהם ניסו, הם יחטפו שוב. ועכשיו הם יורים על גילה, ומי יודע... .
היא סגרה את הרדיו. מנחם לא הבין מדוע מרגלית כ"כ רגשנית. עוד ילדה אחת כמו ג'ודי - הוא לא צריך.
ג'ודי נכנסה הביתה, ומנחם קיבל את פניה. היא ידעה שהיא צריכה להיות איתו קצת, פעם ראשונה מאז נהיה אבא שלה. הוא קצת יותר גדול ממרגלית, אבל טיפוס שונה לגמרי. מרגלית רגשנית, והוא טיפה פחות. לעיתים מכנים אותו כעור של פיל, וזה לא מפריע לו לתת אוכל לחתול מסכן.
***
גו'די התעוררה וישבה בחדרה. מנסה לחשוב על החטיפה כשאלות מסחררות אותה.
מי חטף אותה, למה הוא חטף אותה, למה הוא לא אמר לה זאת ישירות.
אולי הכל היה מבוים, אולי זה אבא שלה שירד למחתרת.
היא נשארה תוהה לעצמה וכך נרדמה שוב
הפעם רגועה
***********
מרגלית התעוררה מהחלום הארוך שלה. היא הבינה שחלום שווא חלמה.
ג'ודית לא מתה והיא בחדר שלה ועכשיו אולי הגיע הזמן להתחיל את הקשר
ביניהן מחדש אז היא נכנסה לחדרה....
*************
אפילוג
הסיפור נכתב ע"י עשרה יוצרים מוכשרים כל אחד ברמתו
+אחד שקורא עצמו ליצן בכתיבה בשם יעקב רובין יערות לוריין. כולנו התאגדנו ליצור סיפור בהמשכים
שתהנו ממנו ואני לפחות מקווה שהבאתי אותו לסוף מעניין.
יעקב. מודגש: הערות צחקן
13
סיפור בהמשכים
יתום - ד'
י"ב באב תשס"ו (6.8.2006)
ב"ה
תפילת מנחה. אסף חושב על החצי יום הזה שעבר עליו. מה עשה בו? שיעור אנגלית - ראה סרט,
שיעור גמרא - הוא לא הבין שום דבר בסוגייא, אולי מילה שתיים. מה הוא כבר עשה לבוראו?. נכון,
מצבו אמנם קשה כרגע, ה'חברים'רוצים להציק. אז הוא החליט דווקא עכשיו להוציא את כל המרץ
שלו, להיות עכשיו שליח ציבור.
אשרי יושבי ביתך, עוד יהללוך סלה, אמר בנימה גבוהה ככל שיכול, בעודו שומע את החברים
מצחקקים, 'מה הוא חושב לעצמו, ממש יהורם גאון', 'לא', מישהו ענה לו הוא 'אריק אינשטיין', וצחוק
חרישי נשמע מאחורי גבו. 'נדמה לכם. עם התעודה שלו הוא אולי יהיה מאבטח, נסגור על נעמי שֹמְר', העיר אחד. אחר ענה לו שְמְר, והנ"ל ענה לו 'נו, אל תתן לעובודת לקלקל את התיאוריה!!" "תהלת ה'
ידבר פי, ויברך כל בשר שם קודשו לעולם ועד, ואנחנו נברך י-ה, מעתה ועד עולם',
'יתגדל ויתקדש שמה-רבא', ומאחוריו הוזכרו שמות של זמרים. הוא הרעים קולו שוב, ונכנס בחירשות לשמונה עשרה, מתאמן לקראת חזרת הש"ץ, ומוצא דיקדוקי הגיה בסידור הגדול.ואז הוא עצר. לפני
שהוא אומר ברוך אתה ה', א-ליהנו וא-לוהי אבותינו, א-להי אברהם, א-להי יצחק, הוא מתכנס בתוך
עצמו, חושב על הברכה, וקודם כל על היותו שליח ציבור. הוא אוהב את זה. כרגע הוא עטוף בטלית
גדולה ויפה, כחול לבן שפתיל תכלת מבצבצץ ממנה, כפי שביקש. הוא חושב רגע ואומר לה' "ה', אתה
יודע שאינני כלום, ושערכּי, אינו אלא כלום, אבל אני מבקש ממך, שבזכות, שבזכות? חשב לעצמו, למי
פה יש זכות?, תמה לעצמו. למי?" ואז הבין את מה שאמר המדריך. שוב הדהד במוחו
"אתה התרגלת גם לקטר על המציאות, ואז אף אחד לא חבר, כי אף אחד לא אוהב שמקטרים, וככה את ממלכד את עצמך".
שוב ושוב זה חזר. והוא התחיל למצוא את הנקודות הטובות שבכל אחד. הנה "שחר, לא רצה להציק
לי", וככה הוא התחיל מונה כמה, ואז דן לכף זכות את כולם, את אי הידיעה, וכו'. ואז הוא התחיל
להתפלל.ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך - כן, פי שלא שווה כלום יגיד תהלתך!. שפתי שיוסדן
מעפר - עפר א"י יגידו תהילתך!". א-להי אברהם, א-להי יצחק, א-להי יעקב, וכן- גם א-להי אסף.
התפילה עברה עליו טוב, והוא התחיל שוב להתפלל את חזרת הש"ץ. כל מילה - הרגיש שיוצאת מפיו פנינה. בקול, בכח ובכוונה, כמו אמן יהא שמה רבה, בגמרא המפורסמת.
***
"שחר", תתחדש על הפלאפון. מה יש לך בו? תראה, תראה! נו, אל תהיה כזה!!. שחר שוב ושוב
ברח מהחבר'ה, והם רדפו אחריו. שחר היה מסוג האלה שיום הולכים הביתה ויום ישנים בישיבה, כי
הוא מכבס ועושה הכל בבית, אבל אמא שלו לא ממש מחבבת אותו והוא לא אותה, אבל נשמר קשר שתיקה. שחר אהב את זה.
פעם אחת הוא התחיל להזדהות עם אסף. פעם אחת. מה עשיתי לו? חשב לעצמו. הנה עכשיו
מענישים אותי.הוא מצא את אסף, יוצא מחדר האוכל. 'הי, זה נכון שיש לך פלא חדש?', ביקש שחר
מאסף, אסף ענה בהססנות 'כן'. הוא אמר לשחר את המספר, והוא רשם אותו בסלולרי. 'אתה
המספר השלישי שלי', אמר לו, ואסף החזיר 'שלא תדבר לשון הרע בפלאפון', וחזר חזרה להמשיך
לאכול וללכת למגמה. בנתיים החבר'ה התלהבו מדברים אחרים, כוכב נופל, כוכב מת - מזה משנה
כבר אם זו העונה ה200, וכל פעם רוסיה אחרת זוכה, או איזה מישהו שמי בכלל חשב עליו, אפילו אם
הוא אומר שמע ישראל. הדבר הזה התחיל להמאס על שחר, והוא ידע שהוא חייב להפטר מהחבר'ה, מקור הצרות - כך חשב. מילא עד עכשיו היה מענה, עונה ראשונה, עונה שניה, עונה שלישית, 'החזרה בגדול' הרביעית, אח"כ 'העונה במדים', ועוד כל מיני חרטוטים בשכל. מה הוא צריך את זה. לשם
מה???.
4